דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

אבל, אם שחט את הבהמה ואחר כך חתך את רגליה, הרי היא פסולה! שהרי דם הרגלים נפסל משום יוצא, וכיון שעולה ויוצא דם הרגליים דרך מקום השחיטה, הרי הוא מתערב בדם המזרק, ופוסלו.

ומקשינן: אם חתך ואחר כך שחט, מדוע כשרה, והרי כיון שחתך, נמצא שבעל מום קא מקריב!?

ומתרצינן, אלא אימא כך אמר רבי אלעזר: חתך רגליה לאחר השחיטה, ואחר כך קיבל את הדם, כשרה. כיון שעל ידי שחתך, שוב אין דם הרגלים עולה למקום השחיטה.

אבל, קיבל את הדם ואחר כך חתך את רגליה, פסולה. כיון שבשעת קבלה נתערב דם הרגלים עם יתר הדם שבכלי.

אך תמהה הגמרא: וכי אם חתך רגליה אחר שחיטה ואחר כך קיבל, כשרה!? והרי בשעת קבלה היה הקרבן בעל מום, והאמר רבי זירא, הצורם אזן הפר בבכור לאחר שחיטה ואחר כך קיבל דמו, פסול, שנאמר "ולקח מדם הפר", פר שהיה כבר!?

ומתרצינן: אמר רב חסדא אמר אבימי: מה שהכשיר רבי אלעזר בחתך קודם קבלה, הינו באופן שחותך באבר עד שמגיע לעצם שלא נעשה בעל מום בכך. [1] ומכל מקום, חיתוך זה מונע את הדם מלעלות לצואר הבהמה.

ומוכיחה עתה הגמרא מעצם דברי רבי אלעזר שאמר קיבל ואחר כך חתך פסולה!

שמעת מינה מדין זה שדם הרגלים שהיו מחוץ לעזרה נפסל משום יוצא, שדם המובלע באברים קודם שפירש דם הוא! ולכן נפסל משום "יוצא" גם כאשר הוא מובלע באיברי הבהמה. כי אם אין הוא נחשב דם, מדוע יפסל, הרי אין פסול יוצא חל אלא על דם או על בשר. [2] ונמצא שיש להתחייב כרת על אכילת דם המובלע באיברים. וקשה, הרי הדין הוא שאין חייבים כרת על אכילת דם שלא פירש! [3]

ומתרצינן: דלמא מה שנפסל הדם שבמזרק אינו משום דם הרגל, שבאמת אינו נחשב דם, אלא משום שמנונית המעורבת בו, שהיא ראויה לאכילה, ודינה כבשר להיפסל משום יוצא. וכשיוצאת השמנונית עם דם הרגל המתערב בדם שבמזרק, פוסלתו [4].

שמעת מינה מדין זה שאמרנו, שהשמנונית שברגל שיצאה חוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסלה משום יוצא, כי בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת דם, פסול! והגם שסופו לצאת מהעזרה לאחר הזריקה כדי לאוכלו שם, שהרי בשר קדשים קלים נאכל בכל העיר, בכל זאת, אם יצא קודם זריקה, נפסל הבשר, כיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת. [5] ונמצא, שרבי אלעזר חולק על רבי יוחנן הסובר [לקמן פט ב] שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקת דמו הרי הוא כשר!? ומתרצינן: דלמא מה שאמר רבי אלעזר כי שמנונית שיצאה בחוץ נפסלת משום "יוצא" ופוסלת את דם הקרבן, בקדשי קדשים דיבר, שבהם לדברי הכל נפסל היוצא קודם זריקה כיון שאין סופו לצאת מהעזרה אף לאחר מכן.

תנו רבנן: קדשי קדשים - שחיטתן צריכה להיעשות בצפון העזרה, וקיבול דמן בכלי שרת אף הוא דינו בצפון. ואם עמד השוחט בדרום העזרה סמוך לאמצעה, והושיט ידו לצפון, ושחט את הבהמה העומדת שם, שחיטתו כשרה כי אין צריך שהשוחט יעמוד בצפון אלא הבהמה.

אבל אם קיבל העומד בדרום את הדם, קבלתו פסולה כי בעבודת קבלה צריך שיעמוד המקבל בצפון [ולקמן דף מח נלמד כל זה מפסוקים].

הכניס המקבל ראשו ורובו בצפון, וקיבל את הדם, כשר כאילו נכנס כולו בצפון, כיון שבכל התורה הדין הוא שרובו ככולו.

פרכסה הבהמה לאחר שחיטה ויצתה לדרום וחזרה לצפון, כשרה. כיון שאין פסול "יוצא" בתוך העזרה אלא מחוץ למחיצותיה. והוא הדין גם אם לא חזרה לצפון כשירה, אלא נקט "חזרה" משום הסיפא העוסקת בשיצאה חוץ לעזרה, וחזרה [6].

קדשים קלים - שחיטתן בפנים העזרה, וקיבול דמן בכלי שרת בפנים ואין צריכים צפון.

עמד בחוץ לעזרה והכניס ידו לפנים העזרה ושחט, שחיטתו כשרה. כיון שאין צריך שיעמוד השוחט בעזרה אלא הבהמה.

אבל אם קיבל העומד בחוץ את הדם, קבלתו פסולה, שהמקבל צריך לעמוד בפנים.

הכניס המקבל ראשו ורובו לעזרה, וקיבל, קבלתו פסולה כאילו לא נכנס. ולקמן יתבאר מן הכתוב שיש לו להיות כולו בפנים.

פרכסה הבהמה לאחר השחיטה, ויצתה לחוץ העזרה, וחזרה, פסולה משום "יוצא".

ומדייקת הגמרא: שמע מינה מדין זה שפרכסה ויצאה פסולה, שבשר קדשים קלים שיצא מהעזרה לפני זריקת דמים, פסול!?

ומתרצינן: דילמא מה שנאמר כאן שפסולה מדובר באליה ויותרת הכבד ושתי כליות, שהן האימורין הקרבין על גבי המזבח, והם קדשי קדשים, ולכך נפסלו ביוצא. [7]

בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל: בהמה העומדת באופן שהיא בפנים העזרה, ורגליה בחוץ, מהו לשוחטה לכתחילה?

אמר ליה שמואל כתיב [ויקרא יז] "והביאום לה'" ודורשים בזה, עד שתהא כולה לפנים. ולכך אין לשוחטה לכתחילה כשרגליה בחוץ. [8]

עוד שאלו: תלה הבהמה באויר העזרה ושחט, מהו?

אמר ליה שמואל: כשרה.

אמר ליה אביו: אישתבשת! בעינן שתהא השחיטה על ירך המזבח, וליכא, כיון ש"על ירך" משמע אצל הירך, בקרקע.

עוד שאלו: נתלה השוחט באויר העזרה ושחט, מהו?

אמר ליה שמואל: פסולה. כי סבר כמו שאם תלה את הבהמה ושחטה היא פסולה, הוא הדין בנתלה השוחט.

אמר ליה אביו: אישתבשת! כי רק שחיטה צריכה להיות "על ירך" ולא השוחט צריך להיות "על ירך".

עוד שאלו: נתלה הכהן באויר וקיבל כך את הדם, מהו?

אמר ליה שמואל: כשרה, כמו בנתלה ושחט.

אמר ליה אביו: אישתבשת! אין דרך שירות בכך. [9] וקבלת הדם הינה "שירות", מה שאין כן שחיטה.

עוד שאלו: תלה הבהמה באויר וקיבל דמה, מהו?

אמר ליה שמואל: פסולה כמו בתלה ושחט.

אמר ליה אביו: אישתבשת! שחיטה צריכה להיעשות על ירך, ולא קבלה על ירך.

אמר אביי: אלו האופנים שלעיל, אם נעשו בקדשי קדשים, כולן פסולות! תלה ושחט פסול משום חסרון "על ירך", נתלה וקיבל פסול משום שאין דרך שרות בכך. ואף תלה הבהמה וקיבל פסול, כי אמנם לא נאמר בקבלה דין ירך, אבל דין צפון נאמר בה, ואויר צפון אינו נחשב צפון. [10] ובזה חולק אביי על אביו של שמואל שהכשיר בתלה וקיבל.

בר חוץ מנתלה השוחט ושחט, שכשר בזה, כדברי אביו של שמואל.

ואילו בקדשים קלים שנעשו בהם אלו האופנים, כולן כשרות, ואף בתלה ושחט, כיון שבקדשים קלים לא נאמר דין שחיטה על ירך המזבח, ואף לא דין צפון, ולכך אף בתלה וקיבל, כשר.

בר מן נתלה הכהן וקיבל שפסול אף בקדשים קלים כיון שאין דרך שירות בכך.

אמר רבא על דברי אביי: מאי שנא תלה וקיבל בקדשים קלים, דכשרה אף על פי שצריכה קבלתם להיעשות בפנים, בהכרח, משום דאויר פנים כפנים דמי, שאם לא כן לא נתקיימה קבלה בפנים, וכיון שמודה אביי שאויר פנים כפנים, אם כן, בקדשי קדשים נמי יש לו להכשיר כשתלה הבהמה וקיבל, משום שאויר צפון כצפון דמי. ומדוע חולק אביי על אביו של שמואל שהכשיר בזה.

אלא אמר רבא: בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, כל האופנים כשרות, ואף בתלה הבהמה וקיבל משום שאויר צפון כצפון, ואין חסרון של דרך שרות בדבר זה, ולא נאמר דין "על ירך" בקבלה, וכן בנתלה השוחט ושחט, כשרה, משום ששחיטה אינה שירות, ולא נאמר דין "ירך" על השוחט אלא על הבהמה,

בר חוץ מן תלה הבהמה ושחט בקדשי קדשים, שפסול משום שצריך שחיטה על ירך המזבח. מה שאין כן בקדשים קלים, שלא נאמר בהם דין זה. וכן בנתלה הכהן וקיבל הדם, שפסול בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים, כיון שקבלה הנה שירות ואין דרך שירות בכך.

נמצא, שסובר רבא כאביו של שמואל בכל הדינים, אלא שאביו של שמואל לא דיבר בקדשים קלים, ולכך לא הכשיר בתלה הבהמה וקיבל.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: היה עומד הכהן המקבל את הדם, כאשר הוא בפנים העזרה, וציציתו שערות ראשו, בחוץ, מהו? [11]

אמר ליה רבי זירא: לאו אמרת לגבי בהמה שהיא בפנים ורגליה בחוץ שאין לשוחטה כך שהרי נאמר בפסוק "והביאום לה'" ודורשים בזה עד שתבא כולה לפנים [וכן אמר שמואל לעיל], הכא נמי לגבי הכהן המשרת, נאמר [שמות כח] "בבואם אל אהל מועד", ודורשים בזה, עד שיבא כולו לאהל מועד. וכל ששערות ראשו בחוץ הרי שלא בא כולו אל אהל מועד. [12] [ומכאן למדנו דין הברייתא לעיל, שבהכניס ראשו ורובו לעזרה, כאילו לא נכנס].

מתניתין:

מתן - דמים שנעשה שלא במקומו, כגון: נתנו לדם על גבי הכבש, שאינו מקום מתן - דם.

או נתנו במזבח עצמו שלא כנגד היסוד, והיינו בקרן המזרחית - דרומית שלא היה לה יסוד [ודם העולה צריך להנתן על קיר המזבח כנגד היסוד שתחתיו].

או אם נתן את הדמים שדינם להיות ניתנין - למטה מחוט הסיקרא למעלה מחוט הסיקרא. וכן אם את הדמים שדינם להיות ניתנין - למעלה נתן למטה.

או אם את דמם של הניתנין - בפנים ההיכל נתן בחוץ, על מזבח החיצון.

או אם את דמם של הניתנין - בחוץ נתן בפנים ההיכל.

הרי הקרבן פסול, ואין בו כרת באכילתו [ובגמרא מתבאר מה בא תנא דמתניתין להשמיענו שאין בו כרת באכילתו].


הערות

[1] הקשה השיטה מקובצת [אות ג'], מאחר והעמידה הגמרא את דברי רבי אלעזר באופן שאינו נעשה בעל מום, הרי שניתן להעמיד דבריו אף בחתך רגליה ואחר כך שחטה, שהרי אין כאן שחיטת בעל מום? ותירץ, כיון שחתך זה הינו מום עובר אין לשחטו עד שיעבור המום, אבל לענין קבלה אין בזה פסול כיון שבמום עובר נחשב עדיין "פר שהיה כבר". והקרן אורה תירץ, שהיות ואמרנו כעת שהפסול של דם היוצא הוא במה שמתקבל עם יתר הדם, נמצא שאף בחתך רגליה לאחר השחיטה כל זמן שלא התחיל לקבל את הדם יהיה כשר, ואם כן לא שייך לומר שחילק רבי אלעזר בין חתך קודם השחיטה לבין חתך לאחריה, ובהכרח יש להעמיד את דבריו בלפני ואחרי קבלה. אולם הקשה השפת אמת, מדוע באמת כשר בחתך ואחר כך קיבל, הרי בשעת השחיטה קודם קבלה נתערב דם הרגלים ביתר הדם ופוסלו? ולכך פירש, שבחתך ואחר כך קיבל מדובר באופן שבשעת שחיטה היתה כל הבהמה בפנים ולאחר שחיטה יצאו רגליה וחתכם, ובאופן זה לא הספיק הדם להתערב ביתר הדם קודם קבלה וכשר. וכתב עוד, שבאמת למסקנא זו שחותך עד שמגיע לעצם ניתן להעמיד הסוגיא אף בחתך ואחר כך שחט שכשרה משום שאין היא בעלת מום. ובעיקר קושיית השפת אמת, הקשה כן הגרש"ש, ובאבן האזל [הלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה ט"ו], כתב ליישבו על פי מה שהעלה מדברי הריטב"א בחולין [דף ג], שאין דם הקרבן מתקדש לגמרי עד שעת קבלה ולכך לא נפסל ביוצא קודם קבלה, ותמוה, שהרי בסוגייתנו מבואר שקבל ואחר כך חתך פסול משום שנפסל דם הרגלים קודם שקיבלו, וביאר אבן האזל, שהריטב"א הוציא את חידושו ממה שבחתך ואחר כך קיבל כשר, ובהכרח הטעם בזה הוא משום שקודם קבלה לא נפסל הדם ביוצא, שאם לא כן נמצא שקיבל דם שנפסל כבר [וכקושיית השפת אמת], ומה שבקיבל ואחר כך חתך פסול הוא משום שכשהתחיל לקבל נתקדש כל הדם ואף זה שברגליה בחוץ ונמצא שבאמצע הקבלה נתערב דם הרגלים עם יתר הדם ופוסלו.

[2] בכתבי הגרי"ז הקשה בשם הגר"ח, מדוע אם דם האברים אינו דם אין לו להיפסל משום יוצא, הרי אינו גרע מבשר היוצא שנפסל בכך? וכן הקשה הקהילות יעקב, והביא את גירסת השיטה מקובצת שכתב שאף בשר אינו נחשב, והוכיח כדבריו שדם אינו בכלל בשר. אולם מאידך מביא הקהילות יעקב מתשובת הריב"ש שהביא דברי הרא"ה בשם הר"י הלוי שסובר שדם בכלל בשר, ולדבריו קשה סוגייתנו!? ותירץ הקהילות יעקב, אפשר שאין פסול יוצא אלא על דבר הכשר לאכילה או להקרבה, והטעם, כיון שפסול בשר היוצא הלא נלמד מן הפסוק "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר. ואם כן זה שייך רק בדבר שיש בו דין אכילה או הקרבה אשר העזרה היא מחיצתו לענין היתר אכילתו או הקרבתו, אבל כשאין בו אכילה או הקרבה אין העזרה מחיצתו כלל, שאין היא מתירה אותו לכלום ולכך אין לו להיפסל משום יוצא. וכיון שכן, הרי דם האברים אפילו שהוא בכלל בשר אבל כיון שאסור באכילה, ומצוות זריקה גם כן אין בו כיון שהוא דם האברים ואינו אלא כמים, נמצא שאין העזרה מחיצתו לכלום וממילא אין בו פסול "יוצא". והגר"ח תירץ בזה, שפסול יוצא האמור בדם ופסול יוצא האמור בבשר נלמדים ממקורות שונים והנם שני ענינים: ענין פסול הדם הוא לזריקה, וענין פסול הבשר הוא לאכילה, ולכן לא שייך שיפסל הדם בפסול יוצא של בשר כיון שפסול זה אינו פוסל לזריקה אלא לאכילה. והגרי"ז תמה עליו, שאם כן מה תירצה הגמרא "דלמא משום שמנונית", הלא אין השמנונית נפסלת לזריקה אלא לאכילה? והקהילות יעקב יישב דברי הגר"ח, שהרי הדין הוא שכל דבר האסור להדיוט באכילה נאסר בהקרבה לגבוה, וכיון שהשמנונית אסורה באכילה להדיוט ממילא נאסרת אף בהקרבה, אבל כלפי הדם אי אפשר לומר כן, שהרי כל דם אסור באכילה ואף על פי כן דינו להיזרק על המזבח, והיינו שדין זה לא נאמר כלפי הדם ומשום שזו היא מצוותו של הדם להיזרק על גבי המזבח. ואמנם בדם האברים לא מתקיימת מצוות זריקה שהרי לאו דם הוא, מכל מקום לא יתכן שאסרה תורה לזורקו, שהרי בכל דם הנזרק מעורב דם האברים ובכל זאת התירתו תורה לזריקה, ובהכרח שאף בו אין איסור לגבוה.

[3] כן פירש רש"י, אולם התוס' הקשו, שהרי הדין הוא שדם האברים בלאו ולא בכרת, וכיצד רוצה הגמרא לפשוט שהוא בכרת? ולכך פירשו שהנדון כאן הוא לדין זה שיפסל דם האברים משום יוצא. וכתב הפנים מאירות, שרש"י פירש הסוגיא בלשון שאלה כיצד יתכן לחייב כרת על דם האברים, מאחר ואין הדין כן, אולם תוס' למדו שבאה הגמרא לפשוט ההלכה שדם אברים דם הוא ולכך לא פירשו זאת לגבי חיוב כרת אלא לגבי פסול יוצא.

[4] המקדש דוד [תחילת סימן ט"ז] הוכיח מדברי הגמרא כי מה שאין להקריב דבר הפסול להקרבה אינו רק מחמת שאין מצווה בהקרבתו, אלא שיש בזה איסור מצד עצמו של הקרבת דבר פסול, שהרי השמנונית שהיא בשר אין עליה מצוות זריקה ואף על פי כן אם נפסלה משום יוצא אסור לזורקה על המזבח, ועוד הוכיח, כי אף דבר שאינו בר הקרבה כלל כגון בשר זה שאינו ראוי לזריקה מכל מקום חל עליו פסול יוצא לענין איסור הקרבת פסולים.

[5] הקשה השפת אמת, הרי הטעם שבשר שיצא כשר הוא משום שסופו לצאת, וזה לא שייך לגבי השמנונית שעומדת לזריקה כיון שמצווה לקחת את כל דם הפר, ואם כן יש לה להיות כדין הדם שנפסל משום יוצא!?

[6] כן פירש רש"י. והקשה החק נתן, מנין לרש"י לפרש כן, אולי מדובר בשיצאה קודם קבלה, ולכך אם לא חזרה פסול משום שיש לקבל הדם בצפון? ותירץ, שבהכרח מדובר שיצאה לאחר קבלה, שאם לא כן נמצא שבסיפא גבי קדשים קלים שיצאה חוץ לעזרה וחזרה שפסולה, מדובר גם כן באופן זה שיצאה קודם קבלה, ואם כן, יש לה להיפסל מחמת הדם שבה שנפסל ביוצא, וכיצד הוכיחה שם הגמרא פסול בשר או אימורי קדשים קלים שיצאו קודם זריקה, אלא בהכרח מדובר בשיצאה לאחר קבלה ולכן כתב רש"י ברישא שאף אם לא חזרה כשרה.

[7] ממסקנת הגמרא עולה, כי אימורי קדשים קלים שיצאו קודם זריקת הדם וחזרו, פסולים משום יוצא, ופוסלים הקרבן בכך. אולם שיטת הרמב"ם [הלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה י"ג], שבפרכסה ויצאה חוץ לעזרה אחר קבלת הדם כשירה, כיון שבקדשים קלים אפילו יצאו האמורים והבשר קודם זריקה, הזבח כשר ואף אם בשעת זריקה היו בחוץ. וכתב הקרן אורה שזהו דווקא ביצאה לאחר קבלה, אבל אם יצאה קודם קבלה, פסולה, משום שאף שאין הזבח נפסל בזה, מכל מקום, הבשר עצמו נפסל לאכילה ויש לשורפו, וכמו שכתב הרמב"ם [שם הלכה ל"ב] ולכן כשיצאה קודם קבלה, נפסל הדם משום שמנונית המעורבת בו.

[8] רש"י כתב שדין זה הוא רק לכתחילה שאינו רשאי לשחוט באופן זה אבל בדיעבד אם עשה כן שחיטתו כשרה. וכן הכריח התוס' מהגמרא לעיל אשר מבואר שברגליה בחוץ וחתך ואחר כך קיבל כשרה הגם שבשעת שחיטה היו רגליה בחוץ. אולם הרמב"ם [בהלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה י"ד] כתב ששחיטה באופן זה פסולה. וכתב הלחם משנה שהוכרח לומר כן כי הוקשה לו מדוע לא העמידה הגמרא לעיל את דברי רבי אלעזר בחתך ואחר כך שחט שכשרה, [וכקושיית הקרן אורה שהובאה לעיל הערה 14], אלא בהכרח שבאופן זה פסולה כיון שבשעת שחיטה היו רגליה בחוץ. ומה שאמר רבי אלעזר שבחתך ואחר כך קיבל כשרה, היינו באופן שבשעת שחיטה היו רגליה בפנים ויצאו לאחר השחיטה. וכתב עוד, שיתכן שאף התוס' מודים כן להלכה, ומה שפירשו שהוא לכתחילה, הוא רק לבאר מדוע כשהקשתה הגמרא על דין זה שבחתך ואחר כך שחט כשרה, לא הקשתה שצריך שתהא כולה בפנים, ולכך פירשו שסבר המקשה שדין זה הוא רק לכתחילה, אבל למסקנא שרבי אלעזר לא דיבר באופן זה אלא בחתך ואחר כך קיבל אף התוס' יפרשהו כהרמב"ם.

[9] הקשה השפת אמת, מאחר ונאמר בפסוק "לעמוד לשרת", והנתלה אינו עומד, יש לפסול עבודתו משום כך אף אם היה דרך שירות בכך, כי עיקר הפסול הוא במה שהנתלה אינו דרך עמידה כפי הנאמר בפסוק. ובכתבי הגרי"ז כתב שבאמת אין פסול במה שאין דרך שירות בכך שענינו שלא נעשית העבודה כדרך עבודה, אלא ענין הפסול הוא בזה שצריך עמידה על הרצפה, וכשאינו עומד כדרך עמידה חסר בדין עמידה על הרצפה.

[10] מה שפירש רש"י שבתלה ושחט פסול משום חסרון "על ירך", העיר הקרן אורה, כי מאחר וסובר אביי שאויר צפון לאו כצפון הרי שאף לולא חסרון "על ירך" יש לפסול משום העדר שחיטה בצפון.

[11] הגמרא בסמוך פשטה ספק זה מדברי אביו של שמואל שאמר שרגלה בחוץ פסולה, והקשה האור שמח [הלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה י"ד], שהרי אף רבי ירמיה לא הסתפק ברגלו של כהן בחוץ אלא בשערות ראשו בחוץ, ואם כן כיצד הוכיח ממה שפסולה כשרגלה בחוץ לכך שפסול כששערות ראשו בחוץ? ותירץ, כי מה שלא הסתפקה הגמרא לגבי רגלו בחוץ [וכפי שמפורש בברייתא כאן שהכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס], אין זה משום שסבר שיש דין שיהיה כולו באהל מועד, אלא סבר שהיות וכהן המחוסר רגל פסול משום בעל מום, לכן כשרגלו בחוץ הרי זה כמי שעבד בלא רגל שפסול משום בעל מום שמחלל עבודתו בזה, ומה שאין כן בשערות ראשו שאף מי שאין לו שערות אינו בעל מום בכך הרי שאין הן מעכבות בהיותם בחוץ, ואף להסובר [בבכורות דף מג ב] שהקרחנין פסולים לעבודה היינו משום שאין הוא שווה בזרעו של אהרן ולא משום בעל מום, ובפסול זה אין עבודתו מתחללת כפי המבואר שם. ולזה פשטה הגמרא מרגליה בחוץ שמבואר שפסולה משום שבאופן זה נחשב כאילו לא נשחטה בפנים, והוא הדין לשערותיו בחוץ שהיות ואין הוא כולו בפנים חסר בדין עד שיבוא כולו לאהל מועד וכפי המבואר בהמשך הגמרא.

[12] בכתבי הגרי"ז שאל, מדוע באמת אין מועיל דין רובו ככולו לזה עצמו שיחשב שבא כולו אל אהל מועד שהרי בכל התורה כולה מועיל, וכן מדוע שונה זה מדין קבלה בצפון שמועילה בזה הכנסת ראשו ורובו!? וכתב על פי דברי הגר"ח שדין רובו ככולו שייך רק היכן שנדרשת עשייה באיזה מקום, שבזה אף בנכנס רובו נחשב שעשאה במקום זה; אבל לגבי להחשיב את הנכנס ראשו ורובו כמי שנמצא ושוהה במקום זה, לא מועיל דין רובו ככולו וצריך שיכנס כולו. ומעתה, דין קבלה בצפון שאין ענינה שיהיה הכהן בצפון בשעת קבלה, אלא הוא דין בעבודת הקבלה שתיעשה בצפון ורק שאם עומד בדרום לא נחשב שנעשתה העבודה בצפון, בזה מועיל בה רובו ככולו להיחשב שעשאה בצפון, אבל בדין עבודת פנים נתחדש בפסוק של "בבואם אל אהל מועד" שצריך שימצא הכהן שם בשעת עבודה ולא די במה שנעשית עבודתו באהל מועד, וכיון שיש לו להימצא באהל מועד אין מועילה בזה הכנסת ראשו ורובו.

אם שחט את הבהמה ואחר כך חתך את הרגלים — פסולה, שהדם שברגליה, שנפסל במה שהוא חוץ, מתערב עם הדם שהיה בפנים.

ותוהים: חתך רגליה ואחר כך שחט — כשרה? הלוא בעל מום קא [הוא] מקריב! אלא אימא [אמור] כך: שחט כשהיתה הבהמה בפנים, ואז יצאו רגליה לחוץ. ובמקרה זה, אם [חתך את רגליה ואחר כך קיבל את הדם — כשרה], אבל אם קיבל ואחר כך חתך — פסולה, מפני שדם הרגלים כבר התערב בדם האחר.

ותוהים: חתך רגליה ואחר כך קיבל את הדם — כשרה? והא [והרי] אמר ר' זירא בשם רבי: הצורם אזן בבכור ואחר כך קיבל דמו — פסול, שנאמר: "ולקח מדם הפר", פר שהיה כבר כלומר, שלא נפל בו מום מאז ששחט!

אמר רב חסדא אמר אבימי: אין הכוונה שחותך לגמרי את הרגלים, אלא חותך באבר בבשר עד שמגיע לעצם, ואת העצם אינו חותך, כך שעל ידי חיתוך זה אינה נעשית בעלת מום.

ודנים בדין השני שהובא בענין זה: אם קיבל את דמה של הבהמה שרגליה בחוץ ואחר כך חתך את רגליה — פסולה, כי הדם שקיבל מעורב בדם שברגלי הבהמה. שמעת מינה [לומד אתה מכאן] שדם המובלע באברים דם הוא נחשב, ולכן נפסל ביוצא?

ומשיבים: אין מכאן הוכחה, כי דלמא [שמא] הבהמה נפסלת משום שמנונית שיש בו בדם הרגלים, שמתערבת עם שאר הדם, והיא נחשבת כבשר הקרבן שיצא לחוץ.

ושואלים: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] לגבי דבר שנדון במקום אחר, שבשר קדשים קלים שיצא מחוץ לעזרה לפני זריקת דם — הרי הוא פסול, למרות שלאחר זריקת הדם הרי הוא נאכל בכל ירושלים?

ודוחים: לא, דלמא [שמא] מדובר כאן בקדשי קדשים שנאכלים בעזרה, ואין בשרם עתיד לצאת משם.

ומציעים: בא ושמע ראיה לענין זה ממה שתנו רבנן [שנו חכמים]: קדשי קדשים שחיטתן בצפון העזרה, וקבול דמן בכלי שרת גם כן בצפון. אם עמד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט — שחיטתו כשרה. לעומת זאת אם כשעמד בדרום קיבל בצפון — קבלתו פסולה, אבל אם הכניס ראשו ורובו לצפון וקיבל — כאילו נכנס כולו. שחט בצפון ולאחר השחיטה פרכסה הבהמה ויצתה לדרום, וחזרה לצפון — כשרה, שאין הבהמה נפסלת משום שיצאה לדרום.

קדשים קלים שחיטתן בפנים בתוך העזרה (כולה), וקיבול דמן בכלי שרת בפנים. עמד בחוץ והכניס ידו לפנים ושחט — שחיטתו כשרה, אם קיבל כשהוא עומד בחוץ — קבלתו פסולה, ואולם במקרה זה, שלא כדין צפון בקדשי קדשים, גם אם הכניס ראשו ורובו — כאילו לא נכנס כלל, כמבואר להלן. ועוד הבדל, שהשוחט בהמת קדשים קלים בעזרה, אם לאחר מכן פרכסה ויצתה לחוץ וחזרה — פסולה. וממה שהיא פסולה שמע מינה [למד מכאן] שבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים — פסולים!

ודוחים: לא, דילמא [שמא] אין מדובר בבשר שנפסל משום שיצא, אלא דווקא באליה ויותרת הכבד ושתי כליות, שהם אימורים שמוקטרים על גבי המזבח, והם נפסלים ביוצא משום שאינם עתידים לצאת כלל מחוץ לעזרה.

א ובעניינים אלו של עבודה בפנים, בעא מיניה אבוה [שאל אותו אביו] של שמואל משמואל כדי לבחון אותו: היתה היא בפנים ורגליה בחוץ, מהו לשוחטה?

אמר ליה [לו], כתיב [נאמר]: "והביאום לה' "(ויקרא יז, ה), לומר עד שתהא כולה לפנים.

ועוד שאלו: אם תלה את הבהמה באויר העזרה ושחט, מהו? אמר ליה [לו]: כשרה, אמר ליה [לו]: אישתבשת [טעית], בעינן [צריכים אנו] שתהא שחיטה על ירך המזבח (ויקרא א, יא), כלומר בצדו וסמוך לו, וליכא [ואין כאן].

ועוד שאל: נתלה הכהן בדבר, ושחט כשהוא תלוי באויר, מהו? אמר ליה [לו] שמואל: פסולה היא, אמר ליה [לו] אביו: אישתבשת [טעית], נאמר שתהא שחיטה על ירך, ולא נאמר שיהא השוחט על ירך.

ועוד שאל: נתלה הכהן וקבל את הדם, מהו? אמר ליה [לו] שמואל: כשרה, אמר ליה [לו]: אישתבשת [טעית], אין דרך שירות בכך.

ועוד שאל: אם תלה את הבהמה וקיבל, מהו? אמר ליה [לו] שמואל: פסולה, אמר ליה [לו] אביו: אישתבשת [טעית], נאמרה שחיטה על ירך המזבח ולא נאמר שתהא קבלה על ירך.

ובסיכום הלכות אלו אמר אביי: בקדשי קדשים כולן פסולות בר [חוץ] מאשר מקרה של נתלה ושחט, בקדשים קלים כולן כשרות בר [חוץ] מן נתלה וקיבל.

אמר רבא: מאי שנא [במה שונה] תלה את הבהמה וקיבל דמה בקדשים קלים שהיא כשרה? משום שאויר פנים כפנים דמי [נחשב], בקדשי קדשים נמי [גם כן] אפשר לומר כי אויר צפון כצפון דמי [נחשב]!

אלא אמר רבא: בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים — כשרות, בר [חוץ] מן תלה ושחט בקדשי קדשים, מפני שאינו "על ירך המזבח", ופסוק זה נאמר בעולה שהיא קדשי קדשים. וכן נתלה וקיבל פסול, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, מפני שאינו דרך שירות.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: הוא הכהן בפנים וציציתו כלומר, חלק משערו בחוץ וקיבל את הדם, מהו הדין? אמר ליה [לו]: לאו [האם לא] אמרת לגבי הבהמה "והביאום לה' "(ויקרא יז, ח), עד שתבא כולה לפנים? הכא נמי [כך גם כן] לענין הכהנים אתה צריך לפרש: "בבואם אל אהל מועד" (שמות כח, מג) — עד שיבא כולו לאהל מועד ולא שיהיה מקצתו בחוץ.

ב משנה נתנו את הדם על גבי הכבש שעולים בו למזבח, או נתנו על קיר המזבח אבל שלא כנגד היסוד כלומר, באותם מקומות במזבח שלא היה בהם יסוד, או נתן את הדמים הניתנין למטה למעלה כגון דם עולה שצריך ליתנו למטה מחצי המזבח, נתנו למעלה מאמצע המזבח, וכן נתן את הניתנין למעלה כגון דם חטאת — למטה, ונתן את הניתנין בפנים שצריך לתת מדמם על מזבח הזהב בהיכל, או בקדש הקדשים בחוץ במזבח העולה, ואת הניתנין בחוץ נתן בפנים — בכל אלו הרי זה פסול, ואין בו באכילת הקרבן כרת, כאשר יבואר הענין בגמרא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if he slaughtered the animal and thereafter severed its legs, the offering is disqualified because some of the blood collected is from the legs, which are outside the courtyard.

The Gemara asks: If he severed its legs and thereafter slaughtered it, is the offering fit? But isn’t he sacrificing a blemished animal? Rather, say: If one slaughtered the animal while it stood wholly in the courtyard, and afterward its legs moved beyond the edge of the courtyard, and then he severed its legs and thereafter collected the blood, the offering is fit. But if he collected the blood and thereafter severed the animal’s legs, the offering is disqualified, since the blood from the legs is mixed with the other blood of the animal.

The Gemara challenges: If he severed its legs and thereafter collected the blood, is the offering fit? But doesn’t Rabbi Zeira say: If one slits the ear of a firstborn animal with the knife after slaughter, creating a blemish, and thereafter collected its blood from the neck, the offering is disqualified, as it is stated: “And the anointed priest shall take from the blood of the bull” (Leviticus 4:5)? The verse indicates that the bull must be at the time of collection of the blood as it already was before slaughter, without a blemish.

Rav Ḥisda says that Avimi says: Rabbi Ami is not referring to a case where one severs the entire leg. Rather, one cuts the flesh of the limb until he reaches the bone, leaving the bone intact. This is not considered a blemish, and the animal remains fit for sacrifice.

The Gemara suggests: Given that if he collected the blood and thereafter severed the animal’s legs, the offering is disqualified, perhaps you can conclude from it that blood absorbed in the limbs of an animal is considered blood, such that it disqualifies the offering because this blood left the Temple courtyard.

The Gemara responds: Perhaps the offering is disqualified because of the animal’s fat that is mixed with the blood in the legs. This is considered to be like meat of the offering that has left the Temple courtyard, which also disqualifies the offering.

The Gemara suggests: If so, perhaps you can conclude another halakha from it: In the case of meat of offerings of lesser sanctity that left the Temple courtyard before the sprinkling of the blood, the offering is disqualified, even though the meat of such offerings may be eaten outside the Temple after the blood has been sprinkled.

The Gemara responds: Perhaps the halakha was stated only with regard to offerings of the most sacred order, whose meat must be eaten inside the Temple courtyard. It proves nothing about offerings of lesser sanctity.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which the Sages taught in a baraita: With regard to offerings of the most sacred order, their slaughter is in the north of the Temple courtyard, and collection of their blood in a service vessel is in the north. If one stood in the south and extended his hand into the north and slaughtered the offering there, his slaughter is valid. If he collected the blood in a similar manner, his collection is not valid. If he inserted his head and most of his body into the north of the courtyard and collected the blood there, it is as if his entire body entered the north. If he slaughtered the animal and it then convulsed and left the north to the south and then returned to the north, it remains fit.

The baraita continues: With regard to offerings of lesser sanctity, their slaughter is anywhere inside the Temple courtyard, and collection of their blood in a service vessel is anywhere inside the Temple courtyard. If one stood outside and inserted his hand into the courtyard and slaughtered the offering there, his slaughter is valid. If he collected the blood in a similar manner, his collection is not valid. And if he inserted his head and most of his body into the courtyard and collected the blood, it is as if he had not entered it at all. If he slaughtered the animal and it then convulsed and left to the outside of the courtyard and returned, it is disqualified. The Gemara infers: Conclude from this baraita that in cases of meat of offerings of lesser sanctity that left the Temple courtyard before the sprinkling of the blood, the offerings are disqualified.

The Gemara responds: Perhaps the baraita is referring to the tail, the diaphragm, and the two kidneys of offerings of lesser sanctity, which are all burned on the altar. Since these portions are never meant to leave the Temple courtyard, they are disqualified if they leave even momentarily. It may still be that the remaining meat of such offerings is not disqualified.

§ Shmuel’s father raised a dilemma before Shmuel: If the offering was standing inside the Temple courtyard and its legs were outside, what is the halakha? May one slaughter it?

Shmuel said to him: It is written: “That they may bring them to the Lord” (Leviticus 17:5), indicating that the offering may not be slaughtered unless all of it is inside.

His father asked him further: If one suspended the animal in the air and slaughtered it, what is the halakha? Shmuel said to him: It is valid. His father said to him: You are mistaken. We require that the slaughter occur on the side of the altar (see Leviticus 1:11), and this is not considered to fulfill that requirement.

His father asked him further: If the one slaughtering the animal was suspended in the air and slaughtered the offering while it was on the ground, what is the halakha? Shmuel said to him: It is not valid. His father said to him: You are mistaken. We require only that the slaughter occur on the side of the altar, but not that the one who slaughters be on the side of the altar.

His father asked him further: If the priest was suspended in the air and collected the blood of the offering in that position, what is the halakha? Shmuel said to him: It is valid. His father said to him: You are mistaken. This is not a normal manner of ministration.

His father asked him further: If the priest suspended the offering in the air after slaughter and collected its blood, what is the halakha? Shmuel said to him: It is not valid. His father said to him: You are mistaken. We require only that the slaughter occur on the side of the altar, but not that collection of the blood occur on the side of the altar.

Abaye said: With regard to offerings of the most sacred order, in all of those cases the offerings are disqualified, except for the case where one was suspended in the air and slaughtered the animal. With regard to offerings of lesser sanctity, in all of those cases the offerings are fit, except for the case where the priest was suspended in the air and collected the blood.

Rava said: What is different about a case where one suspended the animal and collected the blood of an offering of lesser sanctity, such that the offering is fit? Perhaps it is because the air inside the Temple courtyard is considered to be inside the courtyard for purposes of the service. But if so, then with regard to offerings of the most sacred order as well, let one say that air in the north of the Temple courtyard is considered to be in the north for purposes of the service.

Rather, Rava says: Both with regard to offerings of the most sacred order and with regard to offerings of lesser sanctity, they are fit in all of those cases except where one suspended the animal and slaughtered it in the case of offerings of the most sacred order, because the Torah mandates that such offerings be slaughtered on the side of the altar. And the offerings are also disqualified where the priest was suspended in the air and collected the blood, both with regard to offerings of the most sacred order and with regard to offerings of lesser sanctity, since this is not a normal manner of ministration.

Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Zeira: If the priest was inside and his fringes, i.e., his hair, were outside, and he collected the blood, what is the halakha? Rabbi Zeira said to him: Did you not say that the verse: “That they may bring them to the Lord” (Leviticus 17:5), indicates that an offering may not be slaughtered unless all of it comes inside? Here, too, the verse states with regard to the priests: “When they go into the Tent of Meeting” (Exodus 28:43), indicating that the priest may not perform rites unless all of him comes into the Tent of Meeting.

MISHNA: If the priest placed the blood upon the ramp leading up to the altar, or if he placed it on the wall of the altar in an area that is not opposite the base of the altar, i.e., in those parts of the altar where there is no foundation; or if he placed the blood that is to be placed below the red line that runs along the middle of the altar, e.g., the blood of a burnt offering, above the red line, or if he placed the blood that is to be placed above the red line, e.g., the blood of a sin offering, below the red line; or if he placed the blood that is to be placed inside the Sanctuary, i.e., on the golden altar or in the Holy of Holies, outside the Sanctuary on the external altar, or if he placed the blood that is to be placed outside the Sanctuary inside the Sanctuary, in all these cases the offering is disqualified. Nevertheless, there is no liability for karet for one who partakes of these offerings.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא אלא אימא חתך ואח"כ קבל כשרה כו'. ק"ל מדוע כשרה הלא קודם שחתך ונפסל השמנונית שברגל. היא נפקא מעט מעט לתוך שאר הגוף (ומאי מהני כשחתך אח"כ הואיל דכבר פרוש ממנו) וכשמקבל יוצאה עם הדם לתוך המזרק [ועמש"כ במעילה (ח ע"ב) בס"ד] :

שם ה"נ בבואם כו' עד שיבא כולו לא"מ. כה"ג דרשינן בכתובות (כה):

ד"ה ע"ג הכבש. שיהא יסוד המזבח למטה כו'. כצ"ל:

גמ' בעא מניה אבוהי דשמואל. נ"ב עיין הוריות דף יא ע"ב:

רש"י ד"ה ה"ג שחט ואח"כ חתך פסולה חתך ואח"כ שחט כשרה בעלת מום וכו' כצ"ל:

ה''ג שחט ואחר כך חתך פסולה בעלת מום קמקריב אלא אימא חתך ואחר כך קיבל. שחתכו בין שחיטה לקבלה כשרה: והא''ר זירא הצורם כו'. אלמא המום פוסל בקבלה: ומשני אמר רב חסדא אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. דלאו מום הוא והדם מעוכב ע''י חתיכה מלעלות וליכנס לפנים: קבל ואחר כך חתך פסולה. מילתיה דרבי אלעזר הדר ונקיט כמו אמר מר: ש''מ דם המובלע באברים דם הוא. וכרת נמי לחייב דאי לא הוי דם אהיכא חייל פסול יוצא אמיא בעלמא: דלמא משום שמנונית. דחזיא לאכילה וחשיבי כבשר לאיפסולי ביוצא כדכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה ומיבלע בדם הרגל ונפקא דרך בית שחיטה ופסלה לה לדם שבמזרק: ש''מ בשר קדשים קלים שיצא מן העזרה לפני זריקה פסול. ואע''פ שסופו לצאת אחר זריקה ולהיות נאכל בכל העיר השתא מיהא לא מטא זמניה ותיהוי הך דרב אמי אמר ר' אלעזר דלא כדרבי יוחנן דמכשר ליה לקמן בפר' כל התדיר (דף פט:): דלמא. כי אמרה רבי [אמי אמר ר' אלעזר]: בקדשי קדשים. אמר דמיפסל לפני זריקה ביוצא לדברי הכל שאין סופו לצאת: וקיבול דמן בכלי שרת בצפון. לקמן ילפינן לה באיזהו מקומן (דף מט.) דסמך קבלה לשחיטה: עמד. בחלק דרומי של עזרה סמוך לאמצעה: הושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשרה. לקמן ילפינן לה אותו בצפון ואין השוחט בצפון אבל המקבל צריך להיות בצפון הלכך קיבל קבלתו פסולה: הכניס ראשו ורובו. בצפון וקיבל כאילו נכנס כולו כדקי''ל בכל התורה רובו ככולו: פרכסה. לאחר שחיטה ויצאה לדרום וחזרה כשרה דאין פסול יוצא אלא מתוך המחיצות והאי וחזרה לאו דוקא אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי פנים וחוץ וחזרה לאשמועינן רבותא דאע''ג דחזרה פסולה תנא רישא נמי וחזרה: שחיטתן בפנים. דכתיב (ויקרא ג) בשלמים ושחטו פתח אהל מועד דהיינו תוך העזרה: וקיבול דמן בכלי שרת בפנים. קבלה בפנים נפקא לן מלעמוד לפני ה' לשרתו (דברים י) אלמא כל שירות לפני ה' הוא: עמד בחוץ והושיט ידו בפנים ושחט שחיטתו כשרה. לקמן בפרק כל הפסולין (דף לב:) ילפי' לה בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה': קבל קבלתו פסולה. כדפרישית: הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס. כדילפינן לקמן בשמעתין בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו וגבי עזרה דכתיב יעמוד לפני ה' בעי נמי כולו דכיון דגלי בחדא גלי בכולהו והכי אמר בשמעתין: פרכסה. לאחר שחיטה ויצאה לחוץ וחזרה פסולה דאיפסלא ביוצא כדגמרי' פסול יוצא בפסחים בכיצד צולין (דף פב.) מהן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה (ויקרא י) ומבשר בשדה טריפה (שמות כב): דילמא. הא דקתני פסולה באליה ויותרת כו' דאימורין נינהו ואימורי קדשים קלים קדשי קדשים הן: היא בפנים כו' מהו. לשוחטה לכתחילה: תלה. הבהמה באויר העזרה: על ירך. משמע אצלו: נתלה. השוחט באויר העזרה מהו: אמר ליה פסולה. מיניה קגמר לה דשמע דקא''ל תלה ושחט פסול וסבר ה''ה לנתלה: אמר ליה כשרה. כדאמר ליה לנתלה ושחט: [א''ל פסולה. מיניה גמר כדאמר ליה בתלה ושחט ובנתלה וקבל וסבר ה''ה לתלה וקיבל]: בקדשי קדשים. דכתיב בהו על ירך: כולן פסולין בר מן נתלה ושחט. דבשוחט לא כתיב ירך אלא בנשחט כדכתיב אותו על ירך אבל תלה וקבל פסולה דאויר צפון לאו כצפון דמי ובעינן קבלה בצפון כדגמרי' באיזהו מקומן (לקמן מט.) ואף על גב דלא כתיב ירך בקבלה צפון מיהא כתיב בה: בקדשים קלים. לא כתיב בהו על ירך ולא כתיב בהו צפון כולן כשרים בר מנתלה וקבל דאין דרך שירות בכך: דאויר פנים כפנים דמי. דהא על כרחך פנים מיהו כתיב בהו ומודית דאויר פנים כפנים: אם כן בקדשי קדשים. אמאי פלגת אדאבוה דשמואל בתלה וקבל לימא נמי אויר צפון כצפון דמי: אלא אמר רבא. כולה כאבוה דשמואל קאמר לה אלא דאבוה דשמואל לא איירי בקדשים קלים: בר מן תלה ושחט בקדשי קדשים. דבעינן על ירך אבל בקדשים קלים דלא כתיב על ירך כשרה תלה וקבל כשר בכולן דדרך שירות בכך ואויר צפון כצפון דמי ובקבלה לא כתיב על ירך: ונתלה וקבל בין בקדשים כו'. נמי פסול דקבלה שירות היא ואין דרך שירות בכך אבל נתלה ושחט כשרה דשחיטה לאו שירות היא ועל ירך נמי לאו בשוחט כתיב אלא בבהמה: ציציתו. ציצית ראשו דהיינו שערו: מתני' נתנו. למתן דמו: על גבי הכבש. שאינו מקום מתן דמים או במזבח שלא כנגד היסוד וילפינן לקמן דעולה טעונה מתן דמים כנגד היסוד שהיא יסוד המזבח למטה ממתן דמה למעוטי קרן מזרחית דרומית דלא הוה לה יסוד כדאמרינן באיזהו מקומן (לקמן דף נג:): למטה. מחוט הסיקרא: ואין בו כרת. אין באכילתו כרת ובגמרא מפרש למאי איצטריך למתנייה:

שחט ואח''כ חתך פסולה. דדם פסול אינו בטל ברוב כדמוכח פ' התערובת (לקמן דף עט:) דגזרי' גזירה במקדש: חתך ואח''כ שחט כשרה. ובסמוך דקאמר והביאום כתיב שתהא כולה לפנים היינו לכתחלה ע''כ: שמע מינה דם המובלע באברים דם הוא. פי' בקונט' ונפקא מינה שחייבין כרת על אכילתו ואי אפשר לומר כן דהא קי''ל בכריתות (דף כא:) דדם האברים בלאו ואין לפרש דמיירי הכא להתחייב עליו משום דם קודם שנפרש מן האבר דפשיטא דשרי באכילה כדפירשנו בחולין (דף יד.) מכמה ראיות ונראה לפרש דאיירי הכא ליפסל ביוצא ואפי' למ''ד אין יוצא בבשר בקדשים קלים היינו משום דסופה לצאת אי נמי לענין דאין מועלין בו ואין חייבין עליו משום פיגול או לענין דם חטאת שניתז על הבגד: דילמא באליה ויותרת הכבד. וא''ת מ''מ תיפשוט דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקה פסולין ולקמן בפרק כל התדיר (דף פט:) רוצה לומר דכשרין וי''ל דמכאן אין ראיה דדלמא כר' אליעזר ס''ל דפסיל ביוצא התם (תוספות) דא''ר אליעזר אימורי קדשים שיצאו לפני זריקה פסולים ביוצא ואין חייבין עליהן משום פיגול וכו' אבל רבי עקיבא מחייב וקשה לרב פפא דאמר התם בדעיילינהו לגואי בשעת זריקה לא פליגי פירוש דאינם פסולין הלא הכא קאמר פסולה וליכא לפרושי הכא דחזרה לאחר זריקה דדומיא דלעיל בכשרה הוי דמיירי בחזרה קודם קבלה וי''ל דה''פ עיילינהו לגואי לא פליגי פירוש דודאי חייבין עליהם משום פיגול דזריקה מועלת לחייב משום פיגול על יוצא כי האי דלפני זריקה והיה לפנים בשעת זריקה אבל מכל מקום נפסל ביוצא לכולי עלמא כדאיתא בשמעתין כי פליגי בעיילינהו בתר זריקה אי חייבין משום פיגול דהא עיילינהו או לאו:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד