זבחים לא ע"ב

הא [הרי] אם היה חושב לאכול ולאכול דומיא [בדומה] לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] — בשני בני אדם שזה יאכל כחצי זית וזה יאכל כחצי זית — היה מצטרף. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

בעי [שאל] רבא: אם חישב לאכול כזית במשך זמן שהוא יתר מכדי אכילת פרס (חצי כיכר), מהו הדין? האם לאכילת גבוה מדמינן ליה [מדמים אנו אותו] ובאכילת מזבח (הקטרה) אין שיעור כמה זמן נמשכת השריפה, ובדרך כלל היא נמשכת זמן ארוך יותר, או לאכילת הדיוט מדמינן ליה [מדמים אנו אותו] וביותר משיעור אכילת פרס כזה אין זו נחשבת אכילה?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] אם חישב לאכול ולהקטיר אינו מצטרף, הא [אבל] אם היה חושב בכגון זה לאכול ולאכול — היה מצטרף, והא [והרי] הקטרה של כזית בשר גם ביותר מכדי אכילת פרס הוא, משמע שאף אכילת הדיוט בשיעור זמן זה נחשבת לאכילה.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, דלמא [שמא] מדובר במחשב על היסק גדול, שנשרף בו כזית בשר בפחות מכדי שיעור אכילת פרס, ודווקא באופן זה אכילות מצטרפות זו לזו.

א שנינו במשנה: שחט על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] כשחושב לאכול ולהקטיר, הא [אבל] אם היה חושב לאכול חצי זית ולאכול עוד חצי זית דבר שאין דרכו לאכול — היה מצטרף.

אולם הא קתני רישא [הרי שנה בראשה של המשנה]: לאכול את שדרכו לאכול — מצטרף, ויש לדייק: את שדרכו לאכול — אין [כן], שאין דרכו — לא מצטרף!

אמר ר' ירמיה: הא מני [הלכה זו שבסוף המשנה, כשיטת מי היא]? שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: מחשבין מדברים הראויים לאכילת אדם לאכילת מזבח, ומדברים הראויים לאכילת מזבח לאכילת אדם, דתנן [ששנינו במשנה]: השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו — הרי זה כשר, ור' אליעזר פוסל.

אביי אמר: יש לפרש סופה של המשנה אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים], הסבורים שאין מחשבת פסול חלה על דבר שאין דרכו לאכול. ולא תימא [ואל תאמר, תדייק]: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר, הא [אבל] לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרף ופיגול. אלא אימא [אמור] כך: הא [אבל] לאכול כחצי זית ולאכול כחצי זית דבר שדרכו לאכול — מצטרף, למרות שהן שתי מחשבות נפרדות בשני חצאי זיתים.

ושואלים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] התנא בהלכה זו שלנו? אי [אם] דבר שדרכו לאכול קא משמע לן [משמיע לנו] שמצטרף זה לזה — הרי כבר מרישא שמע מינה [מראש המשנה נלמד] דבר זה, שהרי שנינו: כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר — פסול. ויש לדייק: הא [הרי] אם חשב כחצי זית שני למחר — יהיה זה פיגול!

אלא, אי [אם] תאמר שבא להשמיענו את עצם ההלכה, שאם חשב לאכול ולהקטיר שאין מצטרפים — הרי מדוקיא דרישא שמע מינה [מהדיוק של תחילת המשנה נשמע דבר זה], ששנינו שם שאם חשב לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ לזמנו — אין [כן] פיגול, אבל דבר שאין דרכו לאכול — לא, וממילא אינו מצטרף.

ונדייק מכאן: השתא [עכשיו, הרי] ומה שחשב לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול — לא מצטרף, למרות שחשב על אכילה, אם חשב לאכול ולהקטיר מיבעי [נצרכה לומר] שאינו מצטרף? ולפי זה אין אנו למדים כל דבר חדש מסופה של המשנה!

ודוחים: גם אם נדייק מתחילת המשנה, שלאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרפים, עדיין לאכול ולהקטיר איצטריך [הוצרך לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: התם [שם] שחושב לאכול דבר שאין דרכו לאכול הוא שאינו מצטרף, משום דלאו כי אורחיה קא מחשב [שלא על אכילה שלא כדרכו הוא מחשב], אבל הכא [כאן] לאכול ולהקטיר, דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה [שבזה מחשב כדרכו ובזה כדרכו] אימא ליצטרף [אמור שיצטרף], קא משמע לן [משמיע לנו] שאכילה והקטרה אינם מצטרפים.

א משנה כל הפסולין לעבודה ששחטו — שחיטתן כשרה, שהשחיטה בקדשים כשרה לכתחילה בזרים שאינם כהנים, ובנשים אפילו הן ממשפחת כהונה, ובעבדים כנעניים, ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר של הבהמה שנשחטה ומטמאים אותו. לפיכך כיון ששחיטתם של פסולים אלה כשירה — הן פוסלין במחשבה אם כששחטו חשבו מחשבת פסול, כגון לאכול את הקרבן חוץ למקומו או חוץ לזמנו.

It can be inferred that if one had intent to eat and to eat in a manner similar to a case of intent to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk; Abaye interjects: And what are the circumstances of such a case? It is a case with two people, i.e., where each one will consume half an olive-bulk. Abaye continues with the conclusion of his statement: Then the two halves join together. The Gemara concludes: Learn from it that this is so.

Rava raises a dilemma: If one had intent to eat an olive-bulk in more than the period of time it takes to eat a half-loaf of bread, what is the halakha? Do we equate the consumption of offerings to the consumption of the Most High, i.e., the burning of offerings on the altar, for which there is no maximum allotted time? Or do we equate it to the consumption of an ordinary person, for whom consumption slower than this rate is not considered eating?

Abaye said: Come and hear a proof from the mishna: If his intent was to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is fit because eating and burning do not join together. One may infer that the reason the offering is fit is that he had intent to eat and to burn the offering. But if he had intent to eat half an olive-bulk at the normal rate and to eat half an olive-bulk in the time it takes to burn half an olive-bulk, the two would join together. But the burning of an olive-bulk of an offering can take more than the time it takes to eat a half-loaf of bread. It therefore seems that there is no upper limit on the time in which one is considered to have consumed an offering.

The Gemara rejects the proof: Perhaps the mishna is referring to intent to burn half an olive-bulk in a large fire, which can consume it in the time it takes to eat a half-loaf of bread. Accordingly, one may draw the inference only with regard to a case where his intent was to consume the halves of an olive-bulk within this time.

§ The mishna teaches: If one slaughtered the animal with intent to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is fit. The Gemara infers: The reason that the two halves of an olive-bulk do not join together is because his intent was to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk. But if his intent was to eat half an olive-bulk of the meat and to eat half an olive-bulk of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, then the halves do join together and disqualify the offering, as both intentions concern eating.

The Gemara notes an apparent contradiction: But the first clause of the mishna teaches: If one’s intent was to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, beyond its designated time, his intent joins together to disqualify the offering. One can infer that only if his intent was to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, does his intent join together, but if his intent was to partake of an item whose typical manner is such that one does not to partake of it, then it does not join together.

Rabbi Yirmeya says: In accordance with whose opinion is this latter clause? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says: One can have intent to shift an item’s consumption from consumption by a person to consumption by the altar, or from consumption by the altar to consumption by a person. As we learned in another mishna (35a): In the case of one who slaughters the offering with intent to partake of an item whose typical manner is such that one does not to partake of it, or to burn an item whose typical manner is such that one does not burn it on the altar, beyond its designated time or outside its designated area, the offering is fit, and Rabbi Eliezer deems it unfit.

Abaye says: You may even say that the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis. And do not say that one should infer from the mishna that if his intent was to eat half an olive-bulk of an item normally consumed and to eat half an olive-bulk of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, then the offering is disqualified. Rather, say that one infers that if his intent was to eat half an olive-bulk and to eat another half an olive-bulk, both halves from an item whose typical manner is such that one partakes of it, then the halves join together to disqualify the offering.

The Gemara asks: If so, what is this latter clause teaching us? If it teaches us that two half olive-bulks from an item whose typical manner is such that one partakes of it, join together, one can already learn this from the first clause of the mishna: If one has intent to consume half an olive-bulk outside its designated area and half an olive-bulk the next day, the offering is disqualified. One can infer that if his intent was to eat the first half an olive-bulk the next day, the offering would be rendered piggul.

But if one will say that this term teaches its literal meaning, that intentions to eat and to burn two halves of an olive-bulk do not join together, one can already learn this from the inference drawn above from the first clause of the mishna, namely that intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it does disqualify the offering, but intent to partake of an item whose typical manner is such that one does not partake of it does not. By extension, intent to consume half an olive-bulk of such an item does not join to disqualify the offering.

Now, consider the following: And just as if when one has intent to partake of an item normally eaten and to partake of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, his intentions do not join together, even though both intentions concern consumption, is it necessary for the mishna to teach that intentions to consume and to burn do not join together? The last clause therefore seems unnecessary.

The Gemara responds: It was necessary for the mishna to explicitly address the case where one had intent to eat and to burn, as it might enter your mind to say that it is only there, where one’s intentions are referring solely to consumption, that they do not join together, since he has intent to act in a way that is not consistent with its typical manner and consume an item not normally consumed. But here, where his intent is to both eat and burn the offering, such that with regard to this half he intends to act in a way consistent with its typical manner, and with regard to that half he intends to act in a way consistent with its typical manner, one might say that they should join together. Therefore, the mishna teaches us that intentions to eat and to burn do not join together.

MISHNA: With regard to all those who are unfit for Temple service who slaughtered an offering, their slaughter is valid, as the slaughter of an offering is valid ab initio when performed even by non-priests, by women, by Canaanite slaves, and by ritually impure individuals. And this is the halakha even with regard to offerings of the most sacred order, provided that the ritually impure will not touch the flesh of the slaughtered animal, thereby rendering it impure. Therefore, these unfit individuals can disqualify the offering with prohibited intent, e.g., if one of them intended to partake of the offering beyond its designated time or outside its designated area.