דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

אלא כך יש לך לדייק: הא חישב באימורין, נתפגלו אימורין עצמן. דהיינו יותרת הכבד והכליות. אבל הבשר אינו מתפגל, שאין מתפגל בגופו של זבח אלא דבר המפגל, ומאחר ואכילת הבשר של פרים הנשרפים אינה נחשבת מחשבת אכילה לענין לפגל, [18] הרי אף לענין להתפגל אין היא נחשבת אכילה.

תא שמע ממה ששנינו במסכת מעילה: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, מועלין בהן משעה שהוקדשו, ולאחר שנשחטו הוכשרו, נהיו ראויים ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים, שאם נגעו בהם פסלום, וכן הוכשרו ליפסל בלינה, שאם שהו כל הלילה מבלי להיקרב, נפסלו בלינה.

וסברה הגמרא: זה שהוכשרו ליפסל בלינה, מאי לאו, היינו לינת בשר, שאם לא שרפו עד הבוקר הרי הוא פסול משום לינה, ואף על פי שאינו עומד לאכילה חל בו פסול זה. ואם כן, שמע מינה מגו דפסלה בלינה, פסלה בה אף מחשבה של פיגול שחישב באימורים. והיינו, כשם שפסול לינה חל בבשר אף על פי שאין דרכו לאכול, הוא הדין לפסול פיגול שיחול בו. ומכאן ראיה שאם חישב באימורים נפסלו פרים, כי שייך שיחול פסול פיגול בבשר אף על פי שאין דרכו לאכול.

ואמנם, אין להוכיח מכאן שמחשבת פיגול בבשר עצמו פוסלת, שהרי צריך שיחשב על דבר שדרכו לאכול, ואף בברייתא לעיל מפורש שמחשבה על הבשר אינה מפגלת את האימורים, אבל מכל מקום יש להוכיח מכאן לגבי מחשבה על האימורים שפוסלת את הבשר.

ודוחה הגמרא: לא תפרש את כוונת הברייתא שהוכשר בשר הפרים להיפסל בלינה, אלא כוונתה על לינת אימורים, שאם לא העלם על המזבח כל הלילה נפסלו בלינה; ורק בזה יש לך לדייק כי כשם שחל באימורים פסול לינה, כך חל בהם פסול פיגול.

ומקשינן: הא מדקתני סיפא של משנה זו: כולן מועלין בהן אף לאחר שנעשו בהם כל העבודות וכבר הובאו לשריפה ונמצאים על בית הדשן, עד השעה שיתיך את הבשר, שישרף כליל ויעשה אפר שבכך נעשית מצוותו.

הרי מכלל זה אתה למד דרישא שדיברה על פסול לינה, עוסקת גם כן בלינת בשר, בדומה לסיפא המדברת על דין המעילה בבשר!?

ודוחה הגמרא: מידי איריא!? האם הכרח הוא להעמיד את הרישא כמו הסיפא? אלא הא כדאיתא בענינו והא כדאיתא בענינו, והיינו רישא עוסקת באימורים, ואילו סיפא בבשר!

מותיב רבה על דברי רבי אלעזר, ממה ששנינו: ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין: צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעור, והרוטב והקיפה, והאלל והמוראה, והעצמות והגידים, והקרנים והטלפים, והשליל והשיליא, וחלב המוקדשין וביצי תורין, כולן לא מפגלין ולא מתפגלין.

בצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים החידוש הוא, שאף על פי שהם חלק מעור הראש, שאינו בכלל הפשט עור העולה אלא קרב עם הראש, [19] מכל מקום אין מועילה בהם מחשבת הקטרה חוץ לזמנו, מאחר ואין הדרך להקטירם.

ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא.

והמעלה מהן בחוץ לעזרה פטור, כיון שאינם ראויים לפתח אהל מועד.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, מה שאמרו לא מפגלין, היינו שמחשבת פיגול בהם שחישב בעת הזריקה לאכול או להקטיר מאלו חוץ לזמנו, אינה מפגלת את הזבח, ומה שאמרו לא מתפגלין היינו מחמת הזבח שאם חישב לאכול מבשר הזבח, או להקטיר מאימוריו חוץ לזמנו, אין אלו מתפגלים מחמת כן ואין חייב כרת על אכילתן. הרי שאף השליל והמוראה הכלולים בדין זה, אין הזבח מפגלם, והיינו לא כרבי אלעזר שאמר פיגל בזבח נתפגלו השליל והשליא!?

ודוחה הגמרא: לא תפרש את כוונת הברייתא שאין מחשבת הזבח מפגלת בהן, אלא כך יש לך לפרש: ולא מתפגלין מחמת עצמן. שאם חישב בעת הזריקה לאכול מאלו חוץ לזמנו, אין מתפגלין בכך, שאין המחשבה על אלו מפגלת.

ומקשינן: אי הכי, שבאה הרישא לומר רק שאינם מתפגלים מחמת עצמם, הא דקתני סיפא "כולן לא מפגלין ולא מתפגלין", דהיינו גם כן לא מתפגלין מחמת עצמם, כברישא, שהרי מחמת הזבח מתפגלים הם, הא תו, למה לי? למה חזר התנא ושנה דבר זה שאינם מתפגלים מחמת עצמם? הרי כבר שנינו זאת ברישא. אלא בהכרח, הוא בא לחדש שאף מחמת הזבח אינם מתפגלים!? ומתרצינן: וליטעמיך, שכוונת הרישא לומר שאין מתפגלין מחמת הזבח, יש להקשות גם כן על מה ששנינו שם פעם שלישית "אין חייבין עליו משום פיגול" - הא תו, למה לי!? הלא כבר נאמר שם ברישא שאינם מתפגלים. ובהכרח יש לך לומר, שלא נאמר דבר זה כדין חדש, אלא איידי דבעי למיתנא שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא, תנא גם פיגול.

אם כן, הכא נמי, אין להקשות על רבי אלעזר למה נשנה שם פעם נוספת שאין מתפגלין, כי איידי דבעי למיתני בהם דין המעלה מהן בחוץ פטור, תנא נמי "וכולן לא מפגלין, ולא מתפגלין".

רבא אמר להוכיח את שיטת רבי אלעזר: אף אנן נמי תנינא במשנתנו: השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל [ומשמע בין את הזבח בין את עצמם], והמולק את התורים לאכול ביציהם בחוץ לא פיגל!

והדר תני: חלב המוקדשין וביצי תורים אין חייב עליהן משום פיגול, נותר וטמא! ומשמע, דווקא חלב המוקדשין וביצי תורין דינם שאין חייב עליהם משום פיגול, הא שליל ושיליא חייבים עליהם משום פיגול.

וזו סתירה, שהרי שנינו קודם שמחשבה על שליל ושיליא אינה מפגלת, ואם כן מדוע חייב עליהם?

אלא לאו, שמע מינה: כאן, בסיפא, מדובר על פיגול מחמת הזבח, ולכך הדין הוא שאף השליל והשיליא נתפגלו מחמת מחשבתו בזבח. [20] ואילו כאן, ברישא, מדובר על פיגול מחמת עצמן, שהמחשבה בהן עצמם אינה מפגלת.

הרי שהשליל והשיליא יצאו מכלל דין מפגל, ולא יצאו מכלל מתפגל, וכרבי אלעזר.

ומסיקה הגמרא: אכן שמע מינה!

תנן התם: לגבי קרבנות פסולים שעלו למזבח, אמר רבי שמעון: אם היה פסולם בקודש, דהיינו שאירע הפסול אחר שבאו לעזרה, הרי אלו לא ירדו ובכלל אלו שאין פסולם בקדש מנה רבי שמעון את בעלי מומין שאם עלו ירדו. רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומים, שאם עלו, לא ירדו.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא הכשיר רבי עקיבא בכל המומים, אלא בדוקין שבעין, שהוא מום שאינו ניכר כל כך, [21] הואיל ודוקין שבעין כשירים לכתחילה בעופות, שלא נאמרה בהם פרשת מומים, ורק מחוסר אבר פסול בהם משום שנאמר "הקריבהו נא לפחתך", [22] משום כך אף בבהמה הפסולה מחמת דוקין שבעין, הדין הוא שאם עלתה לא תרד.

והוא, דין בעלי מומים שאם עלו לא ירדו, נוהג רק באופן שקדם הקדישה את מומה, שכבר חל בבהמה קדושת מזבח קודם שאירע בה מום. אבל אם קדם מומה להקדישה, לא חלה בה קדושת הגוף כלל אלא רק קדושת דמים, ומאחר ואין המזבח מקדש את כל הפסולים, אלא את אלו שנראו למזבח קודם שנפסלו, הרי שאין הוא מקדש את זו שמלכתחילה לא חל עליה קדושת הגוף ולא נראתה למזבח מעולם.

ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה, הפסולה מחמת היותה נקבה, שאם עלתה תרד, משום דכמאן דקדם מומה להקדישה דמי, [23] שהרי אין לך מום גדול מנקבה בעולה, והוא קיים בה מראשית בריאתה. ולכן, אף על פי שבעולת העוף כשרה אף הנקבה, בבהמה היא פסולה.

מתיב רבי זירא מדברי הברייתא שהובאה לעיל: המעלה מהן מהשליל והשיליא בחוץ פטור. ומשמע שמדובר בהעלה מבשרם, ומדייק רבי זירא, שמשמע כי רק עליהם פטור משום מעלה בחוץ, כיון שאינם מגוף הזבח ולא ראויים להקרבה, ונתמעטה הקרבתם מחלב וכליות האמורים באשם, מה אשם מוצא מכלל שליל, אף כל מוצא מכלל שליל. הא אם העלה מבשר אימן בחוץ, חייב.

והיכי משכחת לה שיהיה חייב על העלאת בשר בחוץ? רק בעולת נקבה, שהרי בשר שלמים שהעלהו בחוץ, פטור, משום שאין הוא דבר המתקבל בפנים, שהרי נאכל לבעלים.

ומעתה, אי אמרת בשלמא קסבר רבי עקיבא עולת נקבה אם עלתה לא תרד, נמצא שבשר עולת נקבה הוא דבר הראוי להיקרב בפנים, ולכך חייב על העלאתו בחוץ, ונעמיד ברייתא זו הא מני רבי עקיבא, הסובר שבעלי מומים שעלו לא ירדו, והוא הדין לנקבה.

אלא אי אמרת שאף רבי עקיבא מודה בעולת נקבה שאם עלתה תרד, יקשה: הא, ברייתא זו מני!? הרי אף לרבי עקיבא אין לחייב על העלאת בשר עולת נקבה בחוץ מאחר ואינו ראוי להיקרב בפנים!?

ודוחה הגמרא: אל תדייק מדברי הברייתא על המעלה מבשר אימן בחוץ, אלא אימא, אמור כך: המעלה מהן בחוץ פטור. ודייק מזה, הא אם העלה מאימורי אימן - חייב. ועוסקת הברייתא באימורי חטאת או שלמים הבאים אף מן הנקבה, ולכך אם העלם בחוץ חייב.

ומקשינן: והא "המעלה מהן", שמשמעו מבשרן, קטני. ויש לך לדייק שדין אימן הוא דומיא דידהו. כשם שבהם דיברה הברייתא על העלאת בשרם, הוא הדין לגבי אימם יש לך לדייק שאם העלה מבשרה, חייב. ואם כן חזרה קושיא למקומה, שאין לך לחייב לרבי עקיבא על העלאת בשר אלא בעולה, כיון שהוא מכשיר בעלי מומין מלירד!?

ודוחה הגמרא: אל תפרש דברי הברייתא בשליל ושיליא עצמם על העלאת בשרם, אלא אימא כך: המעלה מאימוריהן בחוץ פטור. ותדייק, הא מאימורי אימן חייב. והיינו בחטאת או שלמים. אבל בעולה, אף לרבי עקיבא פטור משום שאין היא ראויה לפנים, מאחר ואם עלתה תרד.

מתניתין:

א. שחטו לקרבן במחשבה על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, להשהות את זריקת הדם או הקטרת האימורים עד לאחר זמנם. או חישב להוציאן את הדם או האימורים לחוץ שאם היה עושה כן בפועל היו נפסלים בכך, רבי יהודה פוסל, וחכמים מכשירין. ומחלוקתם היא, האם כל מחשבה לעשות מעשה הפוסל את הזבח, פוסלתו, או רק מחשבת עבודה חוץ לזמנו או מקומו.


הערות

[18] הקשה טהרת הקודש, הרי מה שמחשבת אכילה על הפרים לא מפגלת, אין זה משום שלא שייך במציאות שתחשב אכילה לענין פיגול, שהרי אם היה מחשב בלשון אכילת אש היה מפגל, כפי שכתב רש"י לעיל [עמוד א ד"ה ושוין], ורק כאשר מחשב על אכילת אדם או על שריפת אש אינו מועיל, ואם כן, כיצד זה כתב רש"י כיון שאין זו אכילה לענין לפגל כך אינה אכילה לענין להתפגל, והלא בעיקר הדין נחשבת אכילה לענין לפגל! ? וכן הקשה הגרי"ז. עוד הקשה הטהרת הקודש, הרי אף אימורים עצמם, שאינם ראויים לאכילה, האוכל מהם בזבח שנתפגל, חייב. ואם כן הוא הדין צריך להיות לגבי בשר הפרים, שעל אף שאינם ראויים לאכילה, מכל מקום, אחר שנתפגל הזבח, יהיה חייב על אכילתו! ? וכתב לחלק, שאימורים, מאחר וחל עליהן איסור פיגול לענין הקרבתם, לכן חייב אף על אכילתם. מה שאין כן בשר הנשרף חוץ למחנה, לא חל עליו כלל איסור פיגול, ולכן אין חייב על אכילתו. ומעתה יש לומר, כי מה שכתב רש"י לעיל שניתן לפגל אף בפרים על ידי מחשבת אכילת אש, היינו רק לפי מה שסברא הגמרא בהתחלה, להוכיח שחל פיגול בפרים [כיון ששייך שיחול בהם דין פיגול, הוא הדין שאפשר לפגל בהם], אבל לדחיית הגמרא, הסוברת שלא נתפגלו הפרים, בהכרח שלא חל בהם כלל איסור פיגול לענין שריפתם, ואף לא על ידי האימורים, ואם כן, ממילא אף אם יחשב על הבשר בלשון אכילת אש לא היה חל איסור פיגול כלל. ובעיקר ביאור דברי רש"י נתקשה במנחת אברהם, איזה טעם יש במה שאי אפשר לחשב על אכילת פרים מחמת שאינו עומד לאכילה, ואשר הוא כדבר שאין דרכו לאכול, שמשום כך לא יתחייב על אכילתם כרת, כאשר נתפגל הזבח עצמו! ? והביא דברי הגרי"ז שאמר לבאר, שאמנם אם הטעם בדין פיגל בפרים לא נתפגלו האימורים הוא משום שבשר הפר הוא דבר שאין דרכו לאכול, ופיגול אינו אלא במחשב על דבר שדרכו לאכול, הרי שכל זה שייך רק לענין מחשבה בפרים, אבל אין זה סיבה שמחמת כן לא יהיה חייב כרת על אכילתם אם נתפגל הזבח. אולם יתכן לפרש טעם אחר מדוע לא ניתן לפגל בפרים, והוא, משום שבשר הפרים הוא דבר שאינו ראוי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח, ואשר משום כך אינו נחשב כגוף הזבח, ומטעם זה, הוא הדין שאין הבשר מתפגל, וזהו שאמר רש"י כיון שלא נחשבת אכילה לענין לפגל, דהיינו שהטעם שאי אפשר לפגל בזה הוא משום שאכילתו אינה נחשבת אכילה בקרבן, שאין גוף הזבח, ומשום כך אינה נחשבת אכילה אף לענין חיוב כרת משום פיגול. ולפי זה, יישב מה שהקשה על דברי רש"י שכתב לעיל שאם חישב מחשבת אכילת אש בפרים, פיגל, והקשינו, שאם כן מצינו פיגול במחשבה על אכילת פרים? אלא שיש לומר שרש"י כתב את דבריו לשיטת רבי אלעזר, שבהכרח סובר שהטעם שאי אפשר לחשב על אכילת פרים הוא משום שהוא דבר שאין דרכו לאכול, שהרי לשיטתו אם פיגל באימורים נתפגלו הפרים, ומשום כך אפשר לפגל על ידי מחשבת אכילת אש, אשר בזה הוא דבר שדרכו לאכול, אבל הגמרא בדחייתה את דברי רבי אלעזר סוברת שאין פיגול חל כלל בפרים, ומשום שאין הם גוף הזבח, ואם כן, הוא הדין שאף מחשבת אכילת אש לא תועיל בזה.

[19] כן כתב רש"י. ומבואר בדבריו שעור הראש שאינו בכלל הפשט, מועילה בו מחשבת פיגול אם חישב להקטירו חוץ לזמנו. והקשה בחידושי מרן רי"ז הלוי [פסולי המוקדשין, יד ז], אמנם עור הראש אינו נכלל בדין הפשט העור, אבל מכל מקום, אין הוא בשר. ואם כן, על אף שלא נאמר בעור הראש דין הפשט, בכל זאת, הוא אינו בר הקטרה, שהרי דין הקטרה חל בבשר בלבד, ומה שמקטירין גם את עור הראש איתו, הוא רק משום שנתמעט עור הראש מדין הפשט, וחזר דינו להיות כעצמות וגידין וכיוצא בהם, שהם אינם בכלל בשר, ובכל זאת מקטירים אותם כשהם מחוברים לבשר משום שנאמר "והקטיר הכהן את הכל", אבל בעיקר דין הקטרה, אין חילוק בין העור לצמר, ושניהם אינם ברי הקטרה. ומדוע חילק רש"י ביניהם לענין מחשבת הקטרה? וכתב, על פי מה שהעלה, שעור הראש הרך דינו כבשר לכל דבר. אלא, שאם היה נאמר דין הפשט גם בעור הראש, הרי על אף שדינו כבשר, כיון שהוא נכלל בדין הפשט העור, הוא לא היה נחשב בר הקטרה. כי אמנם דינו כבשר, אבל דין הפשט הפקיעו מכלל הקטרה. ומעתה יש לומר שדברי רש"י מתייחסים לעור הרך, אשר בזה כתב שהיות ועור הראש הרך אינו נכלל בדין הפשט, הרי הוא בר הקטרה, מאחר ודינו כבשר לכל דבר.

[20] הקשו התוס' [הא שליל], המשנה בסיפא כללה בחלב המוקדשין וביצי תורין אף את דין נותר וטמא, שאין חייבים עליהם, ומאחר ודייקנו שדין זה אמור רק לגבי חלב המוקדשין וכו' ולא לגבי שליל ושיליא, נמצא ששליל ושיליא חייבין עליהם משום נותר וטמא, וזה נסתר מדברי הברייתא לעיל שכללה את השליל והשיליא בין אלו שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא! ? ותירצו, שבאמת הדין הוא שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא, וכפי שנכתב בברייתא, ומה שלא נכללו במשנה עם חלב המוקדשין וביצי תורים, הינו משום שהמשנה כללה שם אף את פיגול שאין חייבים, וזה אינו נכון בשליל ושיליא, כפי המבואר בגמרא. ובעיקר החילוק בין פיגול שחייבים עליו בשליל ושיליא, לבין נותר וטמא שפטורים, כתב האבן האזל [פסולי המוקדשין, יח כג], שלגבי נותר וטמא, מאחר ואין השליל והשיליא גוף הזבח, אין חייבין עליהם, משום נותר של הזבח, ומה שאין כן לגבי פיגול, יש לומר כיון שהוקדשו השליל והשיליא עם הזבח, אין להם התר אלא על ידי הכשר הזבח, וכיון שהוא עצמו נתפגל, אי אפשר שהם יותרו בזריקת דמו של הזבח, והיות ובהכרח חל עליהם דין פיגול לגבי הכשרם ממילא חל בהם גם השם פיגול. אבל לגבי נותר, אפילו אם כל הקרבן נעשה נותר, אין שייכות בין הנותר שבזבח לנותר שבהם, שהרי היה אפשר שלא יותיר מהם, ולכן, היות ואין הם גוף הזבח אין חייב עליהם. אולם דעת הרמב"ם [פסולי המוקדשין יח כג] שהשליל והשיליא חייבים אף משום נותר וטמא. וכתב הקרן אורה, שהיינו משום שלא מצינו דבר שיהיה חייב עליו משום פיגול, ולא יהיה חייב משום נותר וטמא, והוסיף, שצריך לומר לשיטתו, שמה שאמרה הברייתא אין חייבים עליהם משום נותר וטמא, אינו מכוון על השליל והשיליא, אלא על יתר הדברים שהוזכרו שם, שבהם פטור אף משום פיגול.

[21] כן מבואר ברש"י בבכורות [טז ב], שמשום שאינו ניכר כל כך, דינו שאם עלה לא ירד. אבל התוס' [ד"ה אלא בדוקין] כתבו, שדין לא תרד אינו דווקא במום זה של דוקין שבעין, אלא הוא הדין לכל מום שאינו מחוסר אבר, כפי המבואר בקידושין [כד ב] שרק מחוסר אבר התמעט בעוף. ובאופן אחר כתבו, כי נקט דוקין שבעין, משום שיתר המומים פסולים מדרבנן אפילו באינו מחוסר אבר. והקשה השפת אמת, מה בכך שפסולים מדרבנן, מכל מקום כיון שמדאורייתא כשרים בעופות, הרי שבבהמה צריך להיות הדין אם עלתה לא תרד! ?

[22] כן כתב רש"י. והקשו התוס', לשם מה נקט כן, הרי הגמרא בקידושין [כד ב] דרשה במפורש "מן העוף ולא כל העוף" ומיעטה בזה מחוסר אבר. ובכתבי הגרי"ז חקר בדין מחוסר אבר בעוף, אם פסולו הוא דין אחד עם פסול מחוסר אבר שבבהמה, והיינו שבבהמה ישנם שני דינים, דין בעל מום, ודין מחוסר אבר באופן שאינו נעשה בעל מום בכך, כגון מחוסר אבר פנימי שאין זה מום כי אינו בגלוי, ופסול משום מחוסר אבר, ופסול זה נאמר אף בעופות, או שמחוסר אבר בעוף אינו שייך לפסול זה בבהמה, אלא הוא פסול מיוחד הנאמר בעוף. וכתב, שרש"י סובר שהוא פסול חדש, ולכך הביא את הפסוק "הקריבהו נא לפחתך" כי אמנם עיקר פסול מחוסר אבר בעוף נלמד מהדרשה המובאת בקדושין, וכמו שכתבו התוס', אלא שפסוק זה מגלה על איזה מום אמרה תורה שיפסול בעוף, ואילו התוס' סברו שמחוסר אבר בעוף הוא דין אחד עם מחוסר אבר בבהמה, ולכן אין צריך גילוי שלכך נתכוונה תורה.

[23] הקשה הקרן אורה [לקמן פה ב], הרי עיקר טעמו של רבי עקיבא בדבר שקדם מומו להקדישו, הוא משום שאין קדושת הגוף חלה על בעל מום, ואם כן מה זה שייך לעולת נקבה שדינה מבואר במשנה בתמורה [יח ב], שאם הפריש נקבה לעולה תרעה עד שתסתאב, והיינו משום שחל בה קדושת הגוף? וכתב, שמכל מקום כיון שעולת נקבה מתחילתה אינה ראויה למזבח, אין היא קדשי מזבח, ולכך תרד. וכן כתב בזה בחידושי מרן רי"ז הלוי [מכתבים, עמוד עח], שעולת נקבה מלכתחילה אינה קדושה לענין להיקרב, אלא עומדת מעיקר קדושתה רק לדמיה, אבל היא עצמה אין בה תורת הקרבה. אולם באבי עזרי [קמא, פסולי המוקדשין ד טז], הקשה מדברי הגמרא בתמורה [יט ב], שהביאה מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון לגבי מביא אשם בן שנה במקום שצריך להיות בן שתי שנים, או להיפך, שלרבי שמעון לא חלה קדושה כל עיקר, וזהו לשיטתו שסובר המפריש נקבה לעולה תימכר בלא מום כי לא חל עליה קדושת הגוף, ולתנא קמא הקרבתו כשרה אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, וזהו לשיטתו שסובר המפריש נקבה לעולה תרעה עד שתסתאב, כי מתוך שחל עליה קדושת דמים חלה אף קדושת הגוף, והוא הדין באשם זה חלה קדושת הגוף. הרי שלתנא קמא הסובר שחלה קדושת הגוף, מבואר שאף לענין הקרבה הוא קדוש, ולכך אם הקריבו כשר, ואמנם כתבו שם התוס' שמדובר באופן שהקריבו שלא לשמו, כיון שלא הקריבו לשם חובה, אין לו להיות דווקא בן שנה או שתים, [ומה שאין כן בהקריבו לשם חובה, דינו שתעובר צורתו כפי המבואר במנחות מח ב, ומשום שאין זו הקרבה ראויה שאי אפשר שיקרב בתורת אשם], אבל מכל מקום הרי גם הקרבה שלא לשם חובה אי אפשר שתהיה בדבר שלא קדוש להקרבה, ומוכרח מזה שחלה קדושת הקרבה אף בנקבה לעולה, וחזרה הקושיא מה ענין נקבה לעולה, לבעלי מום שקדם מומם את הקדישן, שהרי בהם לא חלה קדושת הגוף כלל! ?

דייק כך: הא [הרי] אם חישב באימורין להקטירם למחר — נתפגלו אימורין עצמן וחייב על אכילתם משום פיגול, אבל בשר הפרים בכל מקרה אינו מתפגל.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהן כלומר, הנהנה מהם חייב משום מעילה משעה שהוקדשו, ולאחר שנשחטו — הוכשרו ליפסל בנגיעה של טבול יום, ובנגיעה של מחוסר כיפורים, ובלינה אם עבר עליהם הלילה ולא נעשתה מצוותם.

מאי לאו [האם אין] הכוונה ללינת בשר שאף בשרם נפסל בלינה? ושמע מינה [ולמד מכאן] לענין פיגול, שהרי מגו דפסלה [מתוך שפוסלת] בלינה, פסלה [פוסלת] בה בבשר גם מחשבה של לינה, וחל עליו דין פיגול, כדברי ר' אלעזר!

ודוחים: לא, הכוונה היא לפסול של לינת אימורים ולא בשר, וגם מחשבה מפגלת דווקא את האימורים. ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף אותה משנה]: כולן מועלין בהן על בית הדשן, שהוא מקום שריפתם, עד שיותך הבשר כלומר, עד שיישרף לגמרי, מכלל דרישא [שבראש המשנה] גם כן בלינת בשר מדובר! ודוחים: מידי איריא [כלום שייך הדבר]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], רישא [בראש] מדובר באימורים, וסיפא [ובסוף] מדובר בבשר.

מותיב [מקשה] רבא על שיטת ר' אלעזר ממה ששנינו בברייתא: ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין: צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעור והרוטב והקיפה, והאלל והמוראה והעצמות, והגידין והקרנים והטלפים, והשליל והשיליא, וחלב המוקדשין וביצי תורין —

[כולן] לא מפגלין ולא מתפגלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול או נותר או טמא, והמעלה מהן בחוץ — פטור, שאין הם קרבים על גב המזבח.

מאי לאו [האם אין] הכוונה שכולם לא מפגלין את הזבח אם חשב לאוכלם חוץ לזמנם, וגם לא מתפגלין מחמת זבח? ובכלל זה שליל ושיליא, ושלא כדברי ר' אלעזר שאמר שהזבח מפגל אותם!

ודוחים: לא, הכוונה היא שלא הם מפגלין את הזבח, ולא מתפגלין מחמת עצמן, כלומר שאם חישב לאוכלם חוץ לזמנו — גם הם אינם נאסרים משום פיגול. אבל הזבח מפגל אותם. ומקשים: אי הכי [אם כך], הא דקתני סיפא [זה ששנה בסוף] פעם נוספת: כולן לא מפגלין ולא מתפגלין, הא תו [זו עוד] למה לי, אם לא בא להוסיף שאין מתפגלים גם מחמת הזבח?

ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מדייק מתוספת הדברים, מה שנאמר פעם שלישית: אין חייבין עליו משום פיגול, הא תו [זה עוד] למה לי? אלא חייב אתה להסביר שאין זה בא לחדש דין נוסף, אלא איידי דבעי למיתנא [מתוך שרצה לשנות] שאין חייבים עליהם משום נותר וטמא, תנא [שנה] בדרך אגב גם פיגול,

הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש באופן זה: איידי דבעי למיתני [מתוך שרצה לשנות] את הדין שהמעלה מהן בחוץ פטור, תנא נמי [שנה גם כן]: וכולן לא מפגלין ולא מתפגלין. ובאמת הזבח מפגל אותם, וכדברי ר' אלעזר.

רבא אמר: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתנו כדברי ר' אלעזר: השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שיליא בחוץ — לא פיגל, והמולק את התורים לאכול ביציהם בחוץ — לא פיגל.

והדר תני [והוא חוזר ושונה]: חלב המוקדשין וביצי תורים — אין חייב עליהן משום פיגול נותר וטמא, ונדייק מכאן: הא [הרי] על שליל ושיליא שלא שנו בהם דבר זה — חייבים משום פיגול!

אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] שכאן מחמת הזבח הריהם מתפגלים, כאן מחמת עצמן אם חישב בהם מחשבת חוץ לזמנם — לא פיגל בהם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א הברייתא שהביא רבה לעיל הוזכרה גם בדיון אחר. וכך תנן התם [שנינו שם] במשנה להלן, ברשימת הקרבנות הפסולים, שאם עלו למזבח ירדו ממנו: ובעלי מומין. ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומים, שלדעתו, אם עלו — לא ירדו.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא הכשיר ר' עקיבא אלא בדוקין (כעין קרומים) שבעין, ובמומים כיוצא בהם שאינם ניכרים, הואיל וכשירים בעופות. ועוד תנאי יש בענין זה: והוא, שקדם הקדישה את מומה שכשהקדיש את הבהמה היתה כשרה לגמרי, ואחר כך נפל בה מום. שכיון שחלה עליה קדושת קרבן, אם עלתה לא תרד.

אמר ר' חייא בר אבא: ומודה ר' עקיבא בעולת נקבה כלומר, אם העלה נקבה כקרבן עולה על המזבח, ואין מקריבים עולה אלא מן הזכרים — דכמאן [שכמי] שקדם מומה להקדישה דמי [נחשבת], שהרי המום מצוי בה מתחילתה, ואם עלתה — תרד.

מתיב [מקשה על כך] ר' זירא ממה ששנינו בברייתא לעיל: המעלה מהן כגון מן השליל (העובר) בחוץ — פטור, שאינו ראוי להיות מוקרב על המזבח בפנים. ויש לדייק: הא [אבל] אם היה מעלה מבשר אימן בחוץ היה חייב, והיכי משכחת לה [ואיך אתה מוצא אותה]? רק בבשר עולת נקבה, שהרי בבשר בהמת שלמים (היכולה להיות נקבה) שאינו עולה על המזבח, אלא נאכל — אין חיוב על העלאה בחוץ.

ומעתה, אי אמרת בשלמא קסבר [נניח אם אתה אומר שסבור] ר' עקיבא בעולת נקבה שאם עלתה לא תרד, הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' עקיבא היא, כי דבר המוקרב על המזבח, גם בדיעבד, חייבים על העלאתו בחוץ. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] עולת נקבה אם עלתה תרד שאין בה כלל דין הקרבה במזבח, הא מני [זו כשיטת מי היא]?

ואומרים: אימא [אמור] ודייק כך: המעלה מהן משליל בחוץ — פטור, הא [אבל] אם העלה מאימורי אימן — חייב, ודין זה יכול לחול גם על חטאת או שלמים, שבאים גם מן הנקבה ואימוריהם מוקטרים על המזבח.

ומקשים: והא [והרי] "מהן" קתני [הוא שונה] כלומר, מבשרם ולא מאימוריהן, ואימן דומיא דידהו [בדומה להם], שמעלה את הבשר ולא את האימורים! אלא אימא [אמור] ותקן כך: המעלה מאימוריהן בחוץ — פטור, הא [אבל] אם היה מעלה מאימורי אימן — חייב.

ב משנה שחטו את הזבח על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, ולא על מנת להקריבם למחר, או על מנת להוציאן לחוץ ולא על מנת להקריבם בחוץ, ר' יהודה פוסל למרות שלא חישב על אכילה או הקטרה חוץ לזמנו או חוץ למקומו, וחכמים מכשירין. אם שחט על מנת ליתנן את הדמים על גבי הכבש שאינו מקום זריקת הדם, והוא פסול שם, או לתת את הדם על קיר המזבח, אבל שלא כנגד היסוד, או ליתן את הדמים הניתנים למעלן בחלקו העליון של המזבח למטה, ואת הניתנים למטה למעלן, ואת הניתנים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

derive instead as follows: But if he intended, with regard to the sacrificial portions of the bulls, to burn them beyond their designated time, the sacrificial portions themselves are rendered piggul, and one is liable to receive karet for eating them. The flesh of the bulls is never rendered piggul.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (Me’ila 9a): In the case of the bulls that are burned and the goats that are burned, one who derives benefit from them is liable for misuse of consecrated property from the time that they were consecrated. Once they were slaughtered, they are susceptible to being rendered disqualified for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through being left overnight without the requirements of the offering having been fulfilled.

The Gemara derives: What, is it not referring to the flesh being left overnight, which would render it not valid? And conclude from the mishna that since the flesh is rendered disqualified by being left overnight, the flesh is also rendered disqualified by the intention to burn the sacrificial portions the next day, i.e., it is subject to piggul, which is in accordance with the statement of Rabbi Elazar.

The Gemara responds: No, it is referring to leaving overnight the sacrificial portions of the offering, not the flesh. Likewise, only the sacrificial portions are rendered piggul by intent to eat them after their designated time. The Gemara asks: But from the fact that the latter clause teaches: One who derives benefit from all of them by the place of the ashes where they are burned is liable for misuse of consecrated property until the flesh is completely scorched, it may be inferred that the first clause of the mishna is also referring to the flesh being left overnight. The Gemara answers: Are the cases comparable? This case is as it is, and that case is as it is. The first clause is referring to the sacrificial portions that are consumed on the altar, and the latter clause is referring to the flesh.

Rabba raises an objection to the opinion of Rabbi Elazar from a baraita: And these are portions of the offering that do not render an offering piggul, and they do not become piggul: The wool that is on the head of the lambs, the hair that is in the beard of the goats, the hide, the gravy, the spices that amass at the bottom of the pot together with small amounts of meat, a tendon in the neck, the crop, the bones, the tendons, the horns, the hooves, the fetus, the placenta, the milk of sacrificial animals, and the eggs of doves.

The baraita continues: All of these do not render other items piggul in the case of intent to consume them after their designated time, and they are not rendered piggul, and one is not liable to receive karet for them, neither due to the prohibition of piggul, nor the prohibition of notar, nor the prohibition against partaking of the meat while ritually impure. And one who offers up one of these outside the Temple is exempt, since they are not fit to be sacrificed on the altar.

Rabba explains: What, does the baraita not mean that all of these items do not render the offering piggul if one intends to partake of them beyond the designated time, and they are also not rendered piggul due to the rest of the offering having been rendered piggul? This includes the fetus and placenta, and is therefore not in accordance with the statement of Rabbi Elazar that the rest of the offering does render them piggul.

The Gemara responds: No, it means, that they do not render the offering piggul, and they are not rendered piggul due to themselves if one had intent to partake of them beyond the designated time. But such intent with regard to the offering can render them piggul. The Gemara asks: If so, concerning that which is taught in the latter clause: All of these do not render other items piggul and they are not rendered piggul, why do I also need this? Doesn’t it teach that they are not rendered piggul due to the rest of the offering?

The Gemara answers: And according to your reasoning that the additional statement is necessary, then with regard to that which it says a third time: One is not liable to receive karet for them due to the prohibition of piggul, why do I also need this? Rather, the third statement does not teach an additional halakha, but since the tanna wants to teach that one is not liable to receive karet due to violating the prohibition of notar and the prohibition against partaking of the meat while ritually impure, he taught the halakha with regard to piggul as well.

Here too, it can be explained similarly: Since the tanna wants to teach the halakha that one who offers up one of these items outside the Temple is exempt, he also taught: And all of these do not render other items piggul and they are not rendered piggul. It may be that the rest of the offering does in fact render them piggul, as Rabbi Elazar stated.

Rava says: We learn in accordance with the statement of Rabbi Elazar in the mishna as well: One who slaughters sacrificial female animals with the intent to eat the fetus of those animals or their placenta outside their designated area has not rendered the offering piggul. And one who pinches doves, i.e., slaughters them for sacrifice by cutting the napes of their necks with his fingernail, with the intent to eat their eggs that are still in their bodies outside their designated area, has not rendered the offering piggul.

And then it is taught: One who consumes the milk of sacrificial female animals or the eggs of doves is not liable to receive karet for it due to the prohibition of piggul, nor due to the prohibition of notar, nor due to the prohibition against partaking of the meat while ritually impure. But it can be inferred that one who partakes of the fetus or placenta, which are not mentioned, is liable to receive karet due to the prohibition of piggul.

Rather, isn’t it correct to conclude from the mishna that here, they are rendered piggul due to the offering, and there, due to themselves, i.e., if he had improper intent concerning them, then they are not rendered piggul. The Gemara affirms: Conclude from the mishna that it is so.

§ The baraita cited by Rabba is now discussed in a different context: We learned in a mishna there (84a) that if disqualified offerings are nevertheless brought upon the altar, they are removed, and blemished animals are also included in this halakha. Rabbi Akiva deems blemished animals fit, and if they were brought upon the altar they are not removed.

Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Akiva deemed fit only an animal with a blemish on the cornea of the eye and similar blemishes that are not noticeable, since they are valid in the case of birds. And in addition, this is the halakha provided that its consecration preceded its blemish, i.e., when the animal was consecrated it was still entirely fit.

Rabbi Ḥiyya bar Abba says: And Rabbi Akiva concedes with regard to a female burnt offering that was brought upon the altar that since a burnt offering may be only a male animal, it is comparable to a case where its blemish preceded its consecration, since the disqualifying factor was there from the outset. Therefore, if it was brought upon the altar it must be removed.

Rabbi Zeira raises an objection to this from the baraita cited by Rabba: One who offers up one of these outside the Temple is exempt, as they are not fit to be sacrificed on the altar. But it can be inferred that if he were to sacrifice from the flesh of the mother of one of these outside the Temple, he would be liable. And how can you find these circumstances? It is only in the case of a female burnt offering. This is because with regard to a peace offering, which may also be from a female animal, its flesh is not burned on the altar but is eaten. Therefore, there would be no liability for sacrificing it outside the Temple.

Rabbi Zeira explains his objection: Granted, if you say that Rabbi Akiva holds with regard to a female burnt offering that if it ascended onto the altar it does not descend, in accordance with whose opinion is this baraita? It is that of Rabbi Akiva. This is because one is liable for sacrificing any offering outside the Temple that may be sacrificed on the altar, including one that was brought upon the altar inappropriately but is not removed. But if you say that with regard to a female burnt offering if it ascended the altar it must descend, and it entirely lacks the status of an offering fit to be sacrificed on the altar, in accordance with whose opinion is this baraita?

The Gemara answers: Say that the inference should be as follows: One who offers up one of those items outside the Temple is exempt, but if he sacrificed from the sacrificial portions of the mother of one of these, he is liable. This halakha can apply to both a sin offering and a peace offering, for which a female may be brought and whose sacrificial portions are burned on the altar.

The Gemara challenges: But the baraita teaches this halakha with the term: Of one of these, indicating that it is referring to one who sacrifices the flesh, and not the sacrificial portions alone. And the case of their mother is similar to that of them, and is therefore referring to sacrificing the flesh of the mother outside the Temple, and not the sacrificial portions. Rather, say as follows: One who offers up part of their sacrificial portions outside the Temple is exempt, but one who offered up some of the sacrificial portions of the mother of one of these is liable.

MISHNA: If one slaughters the animal in order to leave its blood or its sacrificial portions for the next day, or to remove them outside the designated area, but not in order to sacrifice them the next day, Rabbi Yehuda deems the offering unfit, and the Rabbis deem it fit. In the case of one who slaughters the animal in order to place the blood upon the ramp or on the wall of the altar that is not opposite the base of the altar, or in order to place the blood that is to be placed above the red line below the red line, or to place the blood that is to be placed below the red line above the red line, or the blood that is to be placed

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה וש"מ. תימה כו'. ול"נ משום דסמיך אסיפא הוזה דמם ח"ע משום פיגול וס"ד דאבשר נמי קאי כמו הרישא דקאי עליה כדקאמר מ"ל לינת בשר. עי' בר"פ אלו נערות תד"ה נערה:

רש"י ד"ה תנן וכו' נסמית עינה ויצאת. נמחק תיבת ויצאת:

אימורין עצמן. יותרת הכבד והכליות אבל לא בשר שאין מתפגל בדבר שהוא גופו זבח אלא דבר המפגל דכיון דלא חשיב אכילה לענין פיגול לא חשיב נמי אכילה לענין איפגולי: הוכשרו. נתקנו לקבוע פסולין הללו: בטבול יום ובמחוסר כיפורים. אם נגעו בהן: מדפסלה לינה. פסלה נמי מחשבת לינה: מאי לאו לינת בשר. קתני שאם לן נפסל וה''ה למחשבת לינה שפוסלת בבשר ונהי נמי דהיכא דחישב אבשר עצמו לא תדוק מינה דהא מחשבה בדבר שדרכו לאכול בעי וברייתא לעיל נמי תניא בהדיא ושוין שאם חישב לאכול פרים לא עשה כלום אפילו לפסול מיהו הא דייקינן מינה דמחשבת לינת אימורים מפגלת הבשר כרבי אלעזר: לא לינת אימורים. דקתני דפסלה האימורים נפסלים בלינה קתני ודכוותה פשוט מינה דמחשבת לינת אימורים מפגלת באימורין: עד שיתיך את הבשר. גרסינן במס' מעילה ול''ג משיותך דא''כ הוה ליה דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו אבל עד שיתיך דאכתי אית בהו צורך עבודת גבוה קרי בהו מקדשי ה': ולא מתפגלין. לקמיה מפרש ליה: צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים. איצטריך לאשמועינן דלא מהניא מחשבה בהו משום דעור הראש קרב עם הראש שאינו בכלל הפשט כדתניא בהשוחט (חולין דף כז.) מנין לרבות הראש שכבר הותז ומהניא ביה מחשבת הקטרה בהנך מיהא לא מהניא מחשבה אם חישב להקטיר למחר דלאו דרכו להקטיר הוא דגבי אם עלו ירדו קא תני להו בפ' המזבח (לקמן דף פה:): והמוראה. של עוף והאלל של בהמה והעובר ל''ג דהיינו שליל: וחלב המוקדשין. חלב שבדדי נקבה: הכי גרסי' לברייתא הכא ובתוספתא כך שנוייה כולן לא מפגלין ולא מתפגלין ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא והמעלה מהן בחוץ פטור ה''ג לגירסא דגמ' מאי לאו לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלין מחמת הזבח לא לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלים מחמת עצמן אי הכי הא דקתני סיפא כולן לא מפגלים ולא מתפגלין הא תו למה לי וליטעמיך אין חייבין עליהן משום פיגול תו למה לי אלא איידי דבעי למיתני נותר וטמא תנא פגול ה''נ איידי דבעי למיתני המעלה מהן כו'. אין חייבין עליהן משום פיגול אם חישב בזבח פיגול ואכל מאלו והמעלה מהן בחוץ פטור דאין ראויין לפתח אהל מועד [וה''פ] מאי לאו אין מפגלין את הזבח אם זרק ע''מ לאכול או להקטיר מאלו חוץ לזמנם הזבח כשר: ולא מתפגלין מחמת הזבח. אם חישב לאכול מבשר הזבח או להקטיר (מחמת) אימורין חוץ לזמנו ולא נתפגלו אלו ליענש באכילתו כרת ותיובתא דר''א דהכא שליל ומוראה תנן: מחמת עצמן. אם זרק ע''מ לאכול לאלו חוץ לזמנו אין מתפגלין שאין מחשבתו מחשבה: הא תו למה לי. לאו לאיתויי דאף מחמת זבח אין מתפגלין: וליטעמיך אין חייבין עליהם משום פיגול. פעם שלישית למה לי למיתני הא מאי תיתי לאשמועינן לדידך אלא על כרחך משנה לאו דוקא אלא אגררא דטמא ונותר נסבה לרבי אלעזר נמי משנה שניה לא תיקשי דאגררא דהמעלה מהן בחוץ נסבה: אף אנן נמי תנינא. כרבי אלעזר דשליל ושיליא מתפגלין ולא מפגלין: לא פיגל. משמע לא את עצמן ולא את הזבח: הא שליל ושיליא חייבין. עליהן משום פיגול אלמא מתורת מפגל אפקעינהו מתורת מתפגל לא אפקעינהו: מחמת זבח. מתפגלין מחמת מחשבת עצמן לא מתפגלין: תנן התם. גבי אם עלו לא ירדו בפרק המזבח: מכשיר. אם עלו שלא ירדו: וכשרין בעופות. לכתחילה שאין פוסל בהן אלא חסרון אבר כגון יבש גפה נסמית עינה (ויצאת) או נקטעה רגלה משום הקריבהו נא לפחתך כדמפרש בבכורות: דוקין. טיילא בלע''ז לשון או דק (ויקרא כא) כמו הנוטה כדוק (ישעיהו מ) [אבל] דוקין שבעין לא פסלי בהו ואע''ג דמום גמור הוא לא נאמרו מומין אלא בבהמה דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים (ויקרא כב) מיניה דרשי' (מנחות דף כה.) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות הואיל וכשרין בעופות לכתחלה בבהמה אם עלו לא ירדו: והוא שקדם הקדשן את מומן. אבל קדם מומן את הקדשן לא חלה עליהן קדושת מזבח מעולם אלא קדושת דמים ואין המזבח מקדש פסולין אלא שנראו לו כדמפרש בפ' המזבח: ומודה ר''ע בעולת בהמה נקבה. שתרד ואע''פ שכשרה בעופות לכתחילה מ''ט דכמאן דקדם מומה להקדישה הוא שאין לך מום בעולה גדול מזה דכל עולה זכר הוא: המעלה מהן בחוץ. בברייתא דלעיל תנן לה וקתני בה שליל ומעלה מהן משמע מבשרו פטור דלאו גופיה דזיבחא הוא ולא חזי להקרבה כדתניא בבהמה המקשה (חולין דף עה.) מה יותרת כבד וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל: הא מבשר אימן חייב: והיכי משכחת לה בעולת נקבה. דאילו בשלמים המעלה מבשר בחוץ פטור דלא מתקבל בפנים הוא כדתנן בפרק בתרא (לקמן דף קיב:) המעלה מבשר חטאת כו': הא מני ר''ע היא. דכיון דבפנים אם עלתה לא תרד מיחייב עלה בחוץ: הכי גרסינן אימא המעלה מהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב והא מהן קתני ואימן דומיא דידהו אימא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב. לא תימא הא מאימן חייב אלא אימא הא אימורי אימן חייב ובשלמים או בחטאת עסקינן שבאין נקבות: והא מהן קתני. דמשמע מבשרן ואימן דומיא דידהו ודייקינן מינה הא מאימן חייב ע''כ דומיא דידה דייקינן מן הבשר ע''כ בעולה קאי: מתני' רבי יהודה פוסל. אף על פי שאין כאן לא אכילה ולא הקטרה ובגמרא מפרש טעמא: שלא כנגד היסוד. או על המזבח שלא כנגד היסוד:

וש''מ מיגו דפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה. תימה דלישני כדמשני לקמן פרק טבול יום (דף קד:) דלמא מחשבה לא פסלה לינה פסלה וי''ל משום דלא בעי למפשט הא דבעי ר' ירמיה פ' טבול יום לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ועוד י''ל דקסבר הש''ס דאי לינה מועלת מועיל פיגול לענין דאם פיגל באימורים פיגל הבשר לכל הפחות: לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל. הוא הדין למחר: הא שליל ושליא חייבין אלא ש''מ כאן מחמת זבח כו'. וא''ת אכתי נותר וטמא קשיא דמשמע הכא (דוקא) [דיוקא] דאשליל ושיליא חייבין משום נותר וטמא וברייתא דלעיל קתני ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא וי''ל דלעולם אין חייבין אשליל ושיליא משום נותר וטמא והאי (דשירייה) [דשיירינהו] משום פיגול: אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרים בעופות. לאו דוקא דוקין שבעין דה''ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דוקא יבש גפה ונסמית עינה אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן ומה שפי' בקונטרס דמחוסר אבר פסול בעוף משום הקריבהו נא לפחתך בחנם פירש דבהדיא דריש לה בקדושין (ג''ז שם) מדכתיב מן העוף ולא כל העוף:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד