דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

ומקשינן על דברי הברייתא, האומרת שסובר רבי יהודה, נאמרה אזהרה לשוחט חטאת בדרום: וכי סבר רבי יהודה, חטאת ששחטה בדרום  יהא חייב על שחיטתה מלקות? והתניא: רבי יהודה אומר: יכול, חטאת ששחטה בדרום יהא חייב על שחיטתה מלקות? תלמוד לומר "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע" [דברים טז]. ולמדנו בזה כי רק על שחיטת דבר רע, דהיינו בעל מום גלוי, שהוא מגונה, אתה מחייבו מלקות. ואי אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום. הרי מפורש שלרבי יהודה אינו חייב מלקות על שחיטת חטאת בדרום!?

ומתרצינן: תרי תנאי שנו את ברייתא הזו ואת המשנה שלעיל, ונחלקו בזה אליבא דרבי יהודה.

אמר רבי אבא: ואף על פי שסובר רבי יהודה שמחשבת הינוח פוסלת, מכל מקום מודה רבי יהודה שאם חישב מחשבת הינוח בעבודה אחת, ובעבודה שלאחריה חישב מחשבת פיגול של אכילת הבשר חוץ לזמנו, אין אומרים, מאחר וכבר נפסל במחשבת הינוח, שוב לא יחול בו פיגול, וכדין כל המחשבות שהן מוציאות מידי פיגול, אלא חוזר וקובעו לזבח בפיגול.

אמר רבא: תדע שמחשבת הינוח אינה כמחשבת חוץ למקומו או מחשבת שלא לשמה המוציאות מידי פיגול, דהרי פיגול לפני זריקה, כגון שחישב בעת השחיטה לזרוק דמו למחר, לא כלום הוא, שאין מחשבתו מועילה לפגל עד שיזרק הדם באותו יום, כי פיגול חל רק לאחר שקרבו כל מתיריו של הזבח, דהיינו זריקת דמו, והגם שבמחשבתו שחישב בעת השחיטה לזרוק את הדם למחר, כלולה מחשבת הינוח, שמחשב להניחו למחר ולזורקו, [13] אף על פי כן, אין אומרים כיון שמלכתחילה לא חל הפיגול הרי הוא נפסל משום מחשבת הינוח, ושוב לא יחול בו פיגול כשיזרוק את דמו, אלא אתיא זריקה, וקבעה ליה לזבח בפיגול. הרי שמחשבת הינוח שונה מיתר מחשבות הפוסלות, שאינה מוציאה מידי פיגול. ואם כן, הוא הדין אם מחשב בתחילה מחשבת הינוח בלבד, ולאחריה יחשב מחשבת פיגול, אין הפסול מחמת מחשבת הינוח מעכב את הפיגול מלחול.

ודוחה הגמרא את הוכחת רבא: ולא היא! אין זה דומה לזה, כי התם, כשחישב בעת השחיטה לזרוק דמו למחר, הוא שאין הזבח יוצא מידי פיגול, כי חדא מחשבה היא, שחישבה לשם פיגול, ולא שינה את מחשבתו זו על ידי מחשבת פסול אחרת שתוציא למחשבתו הראשונה מידי פיגול. אך הכא, כשחישב בתחילה מחשבת הינוח, ולאחר מכן חישב מחשבת פיגול, הרי תרי מחשבות הן, אשר האחת יש לה שם פסול ולא שם פיגול, והיא מוציאה מידי פיגול.

איתיביה רב הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא: חישב ליתן את הדמים הניתנין למעלה למטה, או את הניתנין למטה למעלה, אם חישב לעשות זאת לאלתר הרי הזבח כשר, ואם לאחר מכן חזר וחישב ליתן את הדם חוץ למקומו הרי הזבח פסול, ואין בו כרת על אכילתו וכדין זבח הנפסל במחשבת חוץ למקומו. אבל אם חישב מחשבת חוץ לזמנו הרי הוא פיגול וחייבין עליו כרת באכילתו.

אולם, אם חישב על הדמים העליונים ליתנם למחר למטה, או שחישב ליתן מחר את הדמים הניתנים למטה למעלה, פסול הזבח בכך, ולא מטעם שנחשבת זו זריקה חוץ לזמנה, שאם כן היה נעשה פיגול, אלא משום שבמחשבתו לזרוק מחר שלא במקומו, כלולה מחשבת הינוח. וברייתא זו סוברת כרבי יהודה הפוסל בזה [והטעם שלא נעשה פיגול בכך, היינו משום שחישב לזרוק זריקה שלא במקומה, שהיא זריקה שאינה מתירה את הבשר באכילה, ומשום כך אינה מביאה לידי פיגול].

ואם חזר אחר כך וחישב בין מחשבת חוץ לזמנו בין מחשבת חוץ למקומו הרי הוא פסול, ואין בו כרת על אכילתו. כי מאחר וכבר נפסל על ידי מחשבת זריקה למחר, שהיא מחשבת הינוח, שוב לא חל פיגול בזבח זה, ולכך אין חייב כרת אף לא באופן שחישב מחשבת חוץ לזמנו.

הרי מפורש, שזבח הנפסל על ידי מחמת מחשבת הינוח, שוב לא חל בו פיגול. תיובתא דרבא, שאמר שחוזר וקובעו בפיגול!

ומסיקה הגמרא: אכן, תיובתא.

אמר רב חסדא אמר רבינא בר סילא: חישב בעת עבודת הקרבן שיאכלוהו טמאים את בשר הזבח למחר, דהיינו חוץ לזמנו, אין אומרים, מאחר ואכילת טמאים אינה אכילה ראויה, אין זו מחשבה, אלא הרי זה פיגול וחייב עליו.

אמר רבא: תדע שאין מחשבת אכילה בפסול מוציאה מידי פיגול, דהרי בשר לפני זריקה של הדם לא חזי לאכילה, ואכילתו כעת אכילה פסולה היא, ואף על פי כן, כי מחשב ביה בעת השחיטה מחשבת פיגול לאוכלו למחר, אין אומרים הרי זה כמחשב מחשבת אכילה בפסול, אלא מיפסיל הזבח. והוא הדין למחשב שיאכלוהו טמאים. [14]

ודוחה הגמרא: ולא היא! השוואה זו אינה נכונה. כי התם, במחשב מחשבת אכילה בעת השחיטה זריק לדם ומיחזי הבשר לאכילה אלמלא חל בו פסול פיגול. אבל הכא, כשחישב שיאכלוהו טמאים, לא מיחזי באכילה כלל, אף אם לא היה נפסל משום פיגול.

אמר רב חסדא: מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא: בשר פסח שלא הוצלה ועדיין אינו מותר באכילה, ולחמי קרבן תודה שלא הורמו מהם עדיין ארבע חלות הנתרמות לכהן מארבעת המינים שבהם, ואסורים עדיין באכילה, חייבין עליהן כרת משום טומאה, אם אכלם בהיותו טמא. ואף על פי שהכלל הוא שכל זמן שלא ניתר הדבר באכילה לטהורים, אין חייבין עליו משום טומאה, אלו הותרו לטהורים, מאחר וכבר נזרק דם הזבח, אף על פי שעדיין אינם מותרים באכילה. [15]

אמר רבא: תדע שכן הוא, דתניא: נאמר בפסוק "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" [ויקרא ז]. ומן הייתור של תיבות "אשר לה"' דרשנו לרבות דבר העולה לגבוה, דהיינו אימורי קדשים קלים, לטומאה. שהאוכלם בטומאת הגוף חייב כרת.

ומוכיח רבא: אלמא, אף על גב דאימורים אלו לאו בני אכילה נינהו, [16] שהרי דינם להיקרב על המזבח, בכל זאת חייבין עליהן משום טומאה. אם כן, הכא נמי, בשר פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו, אף על גב דלאו בני אכילה נינהו, חייבין עליהן משום טומאה!

ודוחה הגמרא: ולא היא! דמיון זה אינו נכון, כי התם, אימורי קדשים קלים אף על פי שאינם ראויים לאכילת אדם, מכל מקום חזו לגבוה להיקרב על המזבח. מה שאין כן הכא, בשר פסח שלא הוצלה, ולחמי תודה שלא הורמו, דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט.

הדרן עלך פרק כל הפסולין


הערות

[13] כן פירש רש"י. וכן מבואר בחזון איש, שטעמו של רבי אבא בזה שאין מחשבת הינוח מוציאה מידי פיגול הוא, משום שלכל מחשבת זריקה חוץ לזמנו קדמה מחשבת הינוח, שהרי לא יזרוק חוץ לזמנו אלא אם כן יניחנו למחר, ואף על פי כן אין זה מוציא מידי פיגול. וכתב, לפי זה, שדין זה הוא רק באופן שחישב להניח הדם למחר, ואחר כן חישב לזרוק הדם למחר, אבל אם לאחר שחישב להניח הדם, חישב להקטיר כזית מבשרו למחר, או אם מחשבתו הראשונה היתה להוציא את הדם חוץ למקומו, ואחר כן חישב לזורקו חוץ לזמנו, הרי מחשבתו הראשונה מוציאה מידי פיגול, ולא שייך בזה טעמו של רבי אבא, שהרי במחשבת הפיגול שבאלו לא כלולה מחשבת הינוח. וכן דייק הקרן אורה בדברי רש"י, שלא אמר רבי אבא דין זה אלא על מחשבת הינוח הדם למחר, שהיא כמחשבה אחת עם מחשבת זריקה למחר שחישב לאחריה, אבל על מחשבת הוצאת הדם חוץ למקומו, לא אמר רבי אבא דין זה.

[14] הקשה הקהלות יעקב [סימן כב], היאך עלה בדעתו של רבא לדמות דבר זה לדינו של רב חסדא, הרי רב חסדא מדבר על מחשבת אכילה פסולה, ואילו כל פיגול הרי הוא מחשב על אכילה כשרה, שיכלאהו לאחר הזריקה, ומה שהוסיף רש"י, שכשחישב בעת השחיטה לאכול מחר, הרי הוא מחשב על בשר שאכילתו כעת פסולה, מה בכך, מכל מקום מחשבתו היא על אכילה כשרה! ? ואמנם החזון איש כתב בביאור דברי רבא, כיון שהמחשבה בשעת שחיטה לאכול את הבשר למחר, פוסלת את הזבח והרי הוא טעון שריפה, נמצא שאין הדם עומד לזריקה כלל, ואם כן הרי הוא כמחשב לאכול קודם זריקה [שזו אכילה פסולה], ואף על פי כן מועילה מחשבתו לפגל, והוא הדין למחשב שיאכלוהו טמאים, שאף על פי שזו אכילה פסולה, הרי זה פיגול. ודוחה הגמרא, שבכל פיגול, קודם שנתפסה המחשבה לפסול את הזבח, הרי הדם עומד לזריקה, והרי הוא כמחשב לאכול לאחר זריקה, ומה שאין כן באכילת טמאים שמחשבתו היא על אכילה פסולה. ובקהלות יעקב תירץ על פי מה שיסד בדין פיגול, שענינו משום מחשבה כמעשה, והיינו כאילו הוא עושה כעת את האכילה שלא בזמנה שמחשב עליה, ולפי זה, היטב סבר רבא, היאך כל מחשבת פיגול בשעת שחיטה מפגלת מחמת שהיא נידונית כאילו נעשית אכילתו כעת, הרי קודם זריקה עדיין הבשר פסול לאכילה, אלא בהכרח, שאין חסרון במה שיש באכילה זו פסול נוסף מעבר לפסול של חוץ לזמנו, ואם כן, הוא הדין למחשב שיכלוהו טמאים. ולזה דוחה הגמרא, שאין נחשב כאילו עושה עכשיו, אלא מה שחושב לעשות, והיינו שהרי הוא כאילו אוכל עכשיו בשר לאחר זריקה חוץ לזמנו, ואין הוא נדון כאילו אוכל עכשיו בשר של קודם זריקה, ומה שאין כן בדינו של רב חסדא, שאף לאחר הזריקה אכילה פסולה היא.

[15] הקשה באבי עזרי [פסולי המוקדשין, יח יט], איזה חידוש יש בדין זה, ומה הוצרכה הגמרא להביא לזה ראיה, הלא גמרא ערוכה היא במנחות [כה ב], בשר שנטמא קודם זריקת הדם, ואכלו לאחר זריקה, חייב משום טומאה, משום שהציץ מרצה על הטומאה לענין שתהיה זו זריקה מעולה, ואף על פי שלא הועילה הזריקה להתיר את הבשר באכילה, והוא אסור משום טומאה, מכל מקום, מאחר שהועילה לעצם הזבח, נחשב זה "ניתר לטהורים", ואם כן הוא הדין לפסח שלא נצלה, מאחר והועילה הזריקה, ורק שצריך לאכול הפסח צלי, וודאי שיש כאן "ניתר לטהורים"! ? וביותר יש לתמוה, הרי בשר שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו, הרי הם כבשר שנפסל בלינה או ביוצא אחר הזריקה, אשר נחשב ניתר לטהורים משום שהועילה להם הזריקה, וכפי המפורש שם בגמרא! ? ובקהלות יעקב [סימן כח] כתב ליישב, שאין סוגיא זו דומה לנדון דנן, כי היה מקום לומר, שלא יהיה ניתר לטהורים אלא לאחר שנעשה בקרבן כל מה שמוטל לעשות בהכשרו בקום ועשה, וכגון עבודות המתיר, ולכך, הוא הדין לצליית הפסח ולהרמת לחמי התודה, שהן מצוות בקרבן שהטילה תורה בקום ועשה, וכל זמן שלא נגמרה מצוותן אין זה ניתר לטהורים, ולזה אין להוכיח מבשר שנטמא, שהרי בזה כבר נעשה כל מה שהוטל על הקרבן, ופסול טומאה הינו פסול צדדי, ופשוט שיחשב ניתר לטהורים.

[16] הקשה האבי עזרי [שם], מה ראיה היא זו מאימורי קדשים קלים, הרי וודאי שלא הותרו האימורים לטהורים, וסיבת החיוב על אכילתם בטומאה, אינה משום כך אלא משום שריבתה תורה לחיוב טומאה "אשר יקרב" בהוכשר ליקרב, ומה שאין כן נדון דנן שהוא מצד "ניתר לטהורים"! ? ובקהלות יעקב הקשה [על פי דרכו שהובאה לעיל בביאור חידושו של רב חסדא], הרי אימורי קדשים קלים כבר נגמרה עבודת הכשרתן, ואין עליהם אלא איסור צדדי של "כליל תהיה", ומה שאין כן בנדון דנן שעדיין לא נעשו כל המצוות שהוטלו על הקרבן! ? ותירץ, שאף אימורים, כל כמה שלא הוקטרו אסורים מחמת שלא נגמרה מצוות הקטרתם, ורק אזהרת הלא תעשה שלהם היא משום כליל תהיה, אבל בלאו הכי גם היה אסור לאוכלם, שהרי הוא מבטלם ממצוות הקטרה, וזהו שהוכיחה הגמרא, שאם תאמר שהפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו נחשבים שלא הותרו לטהורים, אם כן מטעם זה אף האימורים יחשבו לא הותר לטהורים, מחמת מצוות הקטרה המוטלת עליהם, ובהכרח שרק חסרון מתיר של זריקה, נחשב לא הותר לטהורים.


פרק רביעי - בית שמאי

מתניתין:

א. בית שמאי אומרים: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, שרובם טעונים שתי מתנות שהן ארבע, אף על פי כן, משעה שנתן מתנה אחת בלבד, כיפר!

ובחטאת לא כיפר עד שיתן שתי מתנות אצבע.

ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת בלבד, כיפר! [1]

לפיכך, אם נתן את המתנה הראשונה [של שאר זבחים לבית שמאי, ולבית הלל אף את של החטאת], כתיקנה, בשתיקה ללא מחשבת פסול, ואת המתנה השניה נתן במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה, הרי זה כיפר וכשר הזבח. ולא נפסל על ידי המחשבה שבמתנה השניה, [2] כי מאחר וכבר ניתר הזבח ליקרב על ידי מתנה ראשונה, ואין המתנה השניה מתירה את הבשר באכילה, לפיכך אין המחשבה בה מפגלת.

ואם נתן את הראשונה במחשבת אכילה חוץ לזמנה, ואת השניה נתן במחשבת אכילה חוץ למקומה, אין מחשבת חוץ למקומו שחישב במתנה השניה מוציאה מידי פיגול כדין מחשבת פסול. אלא הוא פיגול וחייבין עליו כרת באכילתו, כיון שהוקבע בפיגול במתנה ראשונה, מאחר וכבר קרבו כל מתיריו. [3]

ב. כל הדמים הניתנין על המזבח הפנימי, אם אירע שחיסר אחת מכל המתנות, הרי זה כאילו לא כיפר, שכפרת קרבנות אלו תלויה במתן כל המתנות.

לפיכך, נתן את כולן כתיקנן ואחת מהן שלא כתיקנה, כגון שחישב בה מחשבת חוץ לזמנו, הרי זו פסולה, ולא ניתר הזבח על ידי המתנות הראשונות שנעשו בשתיקה, ואין בו כרת באכילתו, כי מאחר והמתנות כולן הן המתירות את הזבח, ואין זו מתירתו בלא זו, הרי שכל אחת מהן הינה חצי מתיר, ואין נעשה פיגול אלא אם חישב בכל המתיר.

גמרא:

תנו רבנן: מנין לניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת, שכיפר? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל". כיון שלא נכתב "ישפך סביב מזבח", משמע ששפיכה אחת בלבד, מכפרת. [4]

ומקשינן: וכי האי פסוק זה להכי הוא דאתא, ללמדנו שבנתינה אחת כיפר? הרי האי מיבעי ליה לכדתניא:


הערות

[1] המקדש דוד [ז ד] חוקר, באופן שקיבל את הדם בכוס אחד, ולאחר זריקה ראשונה נשפך הדם, האם יועיל לחזור ולקבל את הדם הנותר בבהמה, ולתת את יתר המתנות, או מאחר וכבר נתכפר בזריקה ראשונה, אין יכול לקבל עוד, כי אין קבלה לאחר זריקה.

[2] בשפת אמת מסתפק, אם צריך לחזור וליתן את המתנה השניה כתיקנה במחשבה כשרה או לא, ודעתו נוטה שצריך לחזור וליתן. עוד הסתפק, אם נאמר שאין צריך לחזור וליתן מתנה שניה, האם יש לו להמשיך בנתינת יתר מתנות הדם.

[3] כן פירש רש"י טעם הדבר משום שכבר קרבו כל מתיריו במתנה ראשונה. והקשה הגרי"ז [הובא במנחת אברהם], מדוע הוצרך לטעם זה, הרי מאחר ואי אפשר לפסול במחשבה בעת המתנה השניה, ממילא אין היא יכולה להוציא מידי מחשבתו שחישב בעבודה ראשונה! ? ותירץ, שאם היה הדין שרק בארבע מתנות נחשב קרבו כל מתיריו, ולא הוקבע הפיגול עד לאחר כל המתנות, הרי שהיה אפשר שיחול פסול מחשבה להוציא מידי פיגול, ולא יחשב שקרב המתיר כמצוותו, כי עד כמה שכל המתנות נחשבות עבודה לענין לקבוע בפיגול, אף מחשבת פסול מועילה בהן. והביא דוגמא לזה, משיטת הרמב"ם [פסולי המוקדשין, יד] הסובר שזריקת טמא עושה דין שיריים לדם הנותר, אולם אם זרק במחשבת פסול אין זריקתו עושה שיריים, ואף על פי שמחשבת פיגול של טמא אינה נתפסת לפסול את הזבח, כיון שאין הוא ראוי לעבודה, מכל מקום, מאחר ויש בה שם עבודה לענין לעשות שיריים, נתפס הפסול מחשבה, והוא הדין בנדון דנן, אם כל המתנות היה להן שם עבודה לענין שרק שהושלמו נחשב קרב המתיר כמצוותו, הרי שהיתה נתפסת מחשבת הפסול למנוע את הפיגול, מחמת שלא נחשב קרב המתיר כמצוותו, ולכך כתב רש"י, שבמתנה ראשונה כבר קרב כל המתיר.

[4] כתב בחדושי רבי אריה לייב [חלק ב, כג א ד"ה והנראה], לימוד זה שהניתנין בארבע מתנות שנתנן במתנה אחת כיפר, אינו גילוי מילתא בעלמא שרק אחת המתנות מעכבת, והיתר הן למצווה בעלמא, אלא יסוד דין זה הוא, שנתרבה דין כפרה מחודשת, שהוא בהגעת הדם למזבח ובמתנה אחת בלבד, והיינו מה שלמדנו משפיכה, שכל קיומה של מתנה זו היא בשפיכת הדם על המזבח, ואין בזה דין חילוק מתנות כלל, והוכיח כן, מדין מתנות הניתנות בשתים שהן ארבע, שכל מתנה מהן היא אחת שהיא שתים, ומכל מקום הדין בזה הוא שאף אם נתן מתנה אחת בלבד שאינה כשתים כיפר, ואף על פי שאין זו אפילו מתנה אחת, אלא בהכרח שהמתנה שנאמרה אן אינה מאותן מתנות האמורות במצוות הקרבן, אלא מתנה מחודשת היא, שקיומה הוא בנתינת דם על המזבח.

יהא חייב?

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: יכול חטאת ששחטה בדרום יהא חייב עליה? תלמוד לומר: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע" (דברים יז, א), ללמדנו: על שחיטת דבר רע, כגון מום, אתה מחייבו מלקות, ואי [ואין] אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום! ומשיבים: אף כאן תרי תנאי אליבא [שני תנאים חלוקים לפי שיטתו] של ר' יהודה.

א אמר ר' אבא: אף שאמר ר' יהודה שהזבח נפסל כששחטו על מנת להניח את הדם למחר, ומודה ר' יהודה, שאם לאחר מכן קיבל את הדם, או הוליך או זרק, במחשבת חוץ לזמנו, שחוזר וקובעו לפיגול, ואין מחשבת ההנחה למחר מפקיעה את הקרבן מדין פיגול, כמחשבת חוץ למקומו או מחשבת שלא לשמו בפסח וחטאת (ראה לעיל זבחים כט,ב).

אמר רבא: תדע שכן הוא, שהרי גם מחשבת פיגול עצמה, שיש בה מחשבה להניח את הדם למחר כדי לזורקו, לפני זריקה לא כלום הוא, שאם שחט על מנת לזרוק את הדם למחר עדיין אין הפיגול חל, ורק כשזורק אתיא [באה] זריקה וקבעה לה [וקובעת אותו] בפיגול. נמצא איפוא שמחשבת ההנחה למחר כשלעצמה אינה מפקיעה את הקרבן ממחשבת פיגול.

את ההוכחה של רבא דוחים: ולא היא (ואינו כן), אין זו הוכחה, התם הוא חדא מחשבה היא [שם, במחשבת פיגול, מחשבה אחת היא] שנקבעת בזריקה, הכא [כאן] כשמחשב מתחילה להניח את הדם למחר, ואחר כך לזורקו חוץ לזמנו — תרי [שתי] מחשבות נבדלות הן, ונמצא שיש מחשבת פסול בקרבן זה, ושוב אינו יכול להיקבע בפיגול.

איתיביה [הקשה לו] רב הונא לר' אבא ממה ששנינו בברייתא: אם שחט על מנת ליתן את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנים למטה למעלה, וחשב לעשות זאת לאלתר (מיד, באותו יום) — הרי זה כשר, שאין מחשבה זו פוסלת. ולפיכך, אם חזר וחישב על אותו קרבן שיעשה אותו חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, ואם חשב עליו שיקריבנו חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת.

אבל אם חישב ליתן את הניתנים למעלה למטה וכו' למחר — פסול משום מחשבת הינוח, וכדברי ר' יהודה, ובמקרה זה, אם חזר וחישב בקרבן זה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת. משמע, איפוא, שמחשבת הינוח מפקיעה מידי מחשבת פיגול. ונמצא שזו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ר' אבא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ב אמר רב חסדא אמר רבינא בר סילא: אם כששחט חישב שיאכלוהו טמאים את בשר הקרבן למחר — חייב משום פיגול, ואין אומרים שכיוון שאין הבשר ראוי לאכילה על ידם — לא תהא זו מחשבה לאוכלו חוץ לזמנו. אמר רבא: תדע שכן הוא, שהרי בשר לפני זריקה לא חזי [אינו ראוי] לאכילה, וכי [וכאשר] הוא מחשב ביה [בו] מחשבה פסולה הריהו מיפסיל [נפסל], הרי שמחשבת חוץ לזמנו על אכילת דבר שאסור באכילה עושה אותו פיגול.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן) אין זו הוכחה, כי התם זריק ומיחזי [שם זורק את הדם והבשר נעשה ראוי לאכילה] למחר, הכא לא מיחזי [כאן אינו ראוי לאכילה על ידי טמאים] כלל, ולכן אין זו מחשבת אכילה.

ואמר רב חסדא, מרגלא בפומיה [מורגלת היתה בפיו] של רב דימי בר חיננא הלכה זו: בשר פסח שלא הוצלה (נצלה), ולחמי תודה שלא הורמו שלא הפריש מהם חלק לכהנים, למרות שאינם מותרים באכילה, מכל מקום חייבין עליהן משום אכילה בטומאה.

אמר רבא: תדע שכן הוא, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" וכו' (ויקרא ז, כ), והתוספת "אשר לה'" באה לרבות אימורי קדשים קלים (המוקטרים לה') לדין טומאה, שהאוכלם בטומאה חייב כרת.

אלמא אף על גב דלאו בני אכילה נינהו [הרי שאף על פי שאינם ראויים לאכילה] — חייבין עליהן משום אכילה בטומאה, הכא נמי [כאן גם כן], בבשר הפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו, אף על גב דלאו [אף על פי שלא] בני אכילה נינהו [הם] — חייבין עליהן משום טומאה.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן) אין זו השוואה, התם [שם] אימורי קדשים קלים חזו [ראויים] על כל פנים לגבוה לאכילת מזבח, ולכן חייבים על אכילתם בטומאה, לאפוקי [להוציא] בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו, דלא חזו [שאינם ראויים] לא לגבוה ולא להדיוט.

ומביאים לישנא אחרינא [לשון אחרת] בה נאמרו הדברים, שכך הוכיחו: הא [הרי] אימורין לא חזו [אינם ראויים] וחייבים עליהם! ודוחים: ולא היא (ואינו כן), הנך חזו למילתייהו [אלה, האימורים, ראויים לעניינם], והני לא חזו [ואלה, בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו, אינם ראויים] כלל.

א משנה בית שמאי אומרים: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, ואף קרבנות שצריך לתת את דמם בשתי זריקות (שתיים שהן ארבע), אם נתן במתנה אחת בלבד — כיפר, ובחטאת, שצריך ליתן את דמה על ארבע קרנות המזבח, רק אם נתן לפחות שתי מתנות. ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת בלבד — כיפר בדיעבד.

לפיכך, מכיון שיוצא ידי חובה במתנה אחת (לבית הלל בכל הקרבנות, ולבית שמאי, בכולם חוץ מחטאת), אם נתן את הראשונה כתיקנה ואת השניה במחשבה חוץ לזמנה — כיפר, שכיוון שהמתנה השניה אינה מעכבת את העבודה אין מחשבה שחשב בה פוסלת.

ומאותה סיבה עצמה אם נתן את הראשונה במחשבה חוץ לזמנה ואת השניה במחשבה חוץ למקומה — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, כי מה שחשב מחשבת חוץ למקומו שוב אינו מפקיע את הפיגול. וכל זה במזבח החיצון.

אבל כל הניתנין על המזבח הפנימי דינם שאם חיסר אחת מן המתנות — כאילו לא כיפר. לפיכך, אם נתן את המתנות כולן כתיקנן ואחת נתן שלא כתיקנה (במחשבת חוץ לזמנו) — הרי אותה חטאת פסולה, שהרי היא חסרה מתנה אחת. ואולם מצד אחר, הואיל וחשב מחשבת פיגול רק בחלק מן הדם המתיר את הקרבת הקרבן — אין בו בקרבן זה כרת, שאין פיגול אלא אם פיגל בכל המתיר.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר בדיעבד? תלמוד לומר: "ודם זבחיך ישפך" (דברים יב, כז), לומר שדי להם בשפיכה אחת. ושואלים: והאי להכי [וזה האם לכך] הוא דאתא [שבא] האי מיבעי ליה לכדתניא [זה הרי נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא] לענין אחר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the slaughterer would be liable to receive lashes?

But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: One might have thought that with regard to a sin offering that one slaughtered in the south, he would be liable for it. Therefore, the verse states: “You shall not sacrifice to the Lord your God an ox, or a sheep, that has a blemish, even any evil thing” (Deuteronomy 17:1), to teach that for slaughtering an evil thing, such as a blemished offering, you deem him liable to receive lashes, but you do not deem him liable for a sin offering that he slaughtered in the south. The Gemara answers: Here too, there are two tanna’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yehuda.

§ Rabbi Abba says: Although Rabbi Yehuda says that an offering is rendered not valid if it was slaughtered with the intent that its blood would be left over until the next day, Rabbi Yehuda concedes that if the priest subsequently collected, conveyed, or presented the blood with the intent to sacrifice or partake of the offering beyond its designated time, he then establishes the offering as piggul. The intent to leave it overnight does not prevent it from being rendered piggul, in contrast to intent to sacrifice or partake of it outside its designated area, or performing a sacrificial rite of the Paschal offering or a sin offering not for its own sake, which do prevent the offering from subsequently being rendered piggul (see 29b).

Rava says: Know that this is so, as intent to sprinkle the blood the next day, which renders an offering piggul and which inherently includes the intent to leave the blood over until the next day so that he can then sprinkle it, is nothing before the sprinkling of the blood. And his intent during the slaughter to sprinkle the blood the next day does not render the offering piggul until the blood is sprinkled, and then the sprinkling of the blood comes and establishes the offering as piggul. Clearly, the intent to leave the blood over until the next day does not prevent the offering from subsequently being rendered piggul.

The Gemara rejects Rava’s proof: But it is not so that this is a valid proof, as there, with regard to standard piggul intent, it is one intent that is established with the sprinkling of the blood. By contrast, here, where he initially had intent to leave the blood until the next day and subsequently had intent to sprinkle it beyond its designated time, there are two separate intents. Therefore, since an improper intent already exists, the offering cannot thereafter be rendered piggul.

Rav Huna raised an objection to Rabbi Abba from a baraita: If one slaughtered an offering with the intent to place the blood that is to be placed above the red line below the red line, or to place the blood that is to be placed below the red line above the red line, and he had intent to do so immediately, i.e., on the same day, then it is valid, as such intent does not disqualify the offering. If he then had intent to sacrifice the offering outside its designated area, it is disqualified, but there is no liability to receive karet for it. If he had intent to sacrifice it beyond its designated time, then it is rendered piggul, and one is liable to receive karet for it.

The baraita continues: If one had intent to place the blood that is to be placed above the red line below the red line or vice versa the next day, then it is disqualified, due to his intent to leave it overnight, in accordance with the statement of Rabbi Yehuda. In this case, if he then had intent to sacrifice the same offering either beyond its designated time or outside its designated area, it is disqualified, and there is no liability to receive karet for it. Evidently, intent to leave it overnight prevents the offering from subsequently being rendered piggul. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabbi Abba is indeed a conclusive refutation.

§ Rav Ḥisda says that Ravina bar Sila says: If one slaughtered an offering with intent that impure individuals would eat the meat of the offering the next day, one is liable to receive karet due the prohibition of piggul. Although impure individuals are not fit to partake of the meat, this is nevertheless considered intent to partake of it beyond its designated time. Rava says: Know that this is so, as meat prior to the sprinkling of the blood is not fit to be eaten, and when one has improper intent with regard to it, it is disqualified. Clearly, intent to partake of a forbidden item beyond its designated time renders the offering piggul.

The Gemara rejects Rava’s proof: But it is not so, as there, with regard to standard piggul intent, he sprinkles the blood, and the meat is rendered fit to be eaten the next day. By contrast, here, it is not rendered fit to be eaten by impure individuals at all. Therefore, such intent is not considered significant intent to consume the meat after its designated time.

Rav Ḥisda says that Rav Dimi bar Ḥinnana was wont to say the following halakha: With regard to the meat of a Paschal offering that was not roasted, and the loaves of a thanks offering from which the priests’ portion was not separated, although it is prohibited for them to be eaten, nevertheless one is liable to receive karet due to violating the prohibition against eating them in a state of impurity.

Rava said: Know that this is so, as it is taught in a baraita: The verse states: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace offerings that pertain to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). The added words “that pertain to the Lord” serve to include the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity with regard to impurity, teaching that one who partakes of them while impure is liable to receive karet.

Apparently, even though they are not fit for consumption, one is liable to receive karet due to violating the prohibition against eating them in ritual impurity. Here too, with regard to the meat of a Paschal offering that was not roasted, and the loaves of a thanks offering from which the priests’ portion was not separated, even though they are not fit to be eaten, one is liable to receive karet due to violating the prohibition against eating them in impurity.

The Gemara rejects Rava’s proof: But it is not so, as there, the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that are burned on the altar are at least fit for the Most High, i.e., for the consumption of the altar, and therefore one is liable to receive karet for eating them while ritually impure. This is to the exclusion of the meat of a Paschal offering that was not roasted and the loaves of a thanks offering from which the priests’ portion was not separated, which are not fit at all, not for the Most High, and not for an ordinary person.

The Gemara presents another version of the proof and its rejection: But the sacrificial portions are not fit, and yet one is liable if he consumes them while impure. The Gemara responds: But it is not so, since these sacrificial portions are fit for their matters, and these, i.e., the meat of a Paschal offering that was not roasted and the loaves of a thanks offering from which the priests’ portion was not separated, are not fit at all.

MISHNA: Beit Shammai say: With regard to all the offerings whose blood is to be placed on the external altar, even those that require that the blood be sprinkled on two opposite corners of the altar so that it will run down each of its four sides, in a case where the priest placed the blood on the altar with only one placement, he facilitated atonement. And in the case of a sin offering, which requires four placements, one on each of the four corners of the altar, at least two placements are necessary to facilitate atonement. And Beit Hillel say: Even with regard to a sin offering, in a case where the priest placed the blood with one placement, he facilitated atonement after the fact.

Therefore, since the priest facilitates atonement with one placement in all cases other than a sin offering according to Beit Shammai, and even in the case of a sin offering according to Beit Hillel, if he placed the first placement in its proper manner, and the second with the intent to eat the offering beyond its designated time, he facilitated atonement. Since the second placement is not indispensable with regard to achieving atonement, improper intent while performing that rite does not invalidate the offering.

And based on the same reasoning, if he placed the first placement with the intent to eat the offering beyond its designated time and he placed the second placement with the intent to eat the offering outside its designated area, the second of which does not render an offering piggul, the offering is piggul, an offering disqualified by improper intention, and one is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] for its consumption. This is because the intent that accompanied the second placement does not supersede the piggul status of the offering.

All this applies to those offerings whose blood is to be placed on the external altar. But with regard to all the offerings whose blood is to be placed on the inner altar, if the priest omitted even one of the placements, it is as though he did not facilitate atonement. Therefore, if he placed all the placements in their proper manner, and one placement in an improper manner, i.e., with the intent to eat the offering beyond its designated time, the offering is disqualified, as it is lacking one placement; but there is no liability for karet for one who partakes of the offering, as the improper intention related to only part of the blood that renders the offering permitted for consumption, and an offering becomes piggul only when the improper intention relates to the entire portion of the offering that renders it permitted for consumption.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: From where is it derived with regard to those offerings whose blood is placed on the external altar, that if the priest placed the blood with one placement, he facilitated atonement? The verse states: “And the blood of your offerings shall be poured upon the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 12:27), indicating that a single pouring of blood suffices. The Gemara asks: But does this verse come to teach this halakha? That verse is necessary for that which is taught in another baraita discussing a different matter:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' ולא היא התם חדא מחשבה היא כצ"ל:

שם אמר רבינא בר שילא כצ"ל בשי"ן:

שם במשנה כל הניתנין על המזבח הפנימי שאם חיסר. נ"ב לפרש"י צ"ל שחסר ונכון:

יהא חייב. מלקות: דבר רע. מום בגלוי שהוא מגונה קרי דבר רע בבכורות בפרק על אלו מומין (דף לז.): ומודה רבי יהודה. בחישב על מנת להניח שחוזר וקובעו לפיגול אם חזר וחישב בעבודה שניה על מנת לאכול חוץ לזמנו ולא אמרי' כבר נפסל במחשבת הינוח: אמר רבא תדע. דמחשבת הינוח לרבי יהודה לאו כמחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו היא לאפוקי מידי פיגול דהא פיגול דשוחט על מנת לזרוק את דמו למחר לפני זריקה לאו כלום היא ואין המחשבה מועלת עד שיזרק הדם היום דבעינן קרב כל מתיריו ומיהו מחשבה קמייתא מחשבת הינוח הוי וכי זריק ליה אתיא זריקה וקבעי ליה ולא אמרי' הואיל ומעיקרא פיגול לא חיילא איפסיל ליה במחשבת הינוח וכי זריק ליה או בפיגול או בשתיקה לא ליחול פיגול: התם חד מחשבה. דלא שינה מחשבתו הראשונה והיא היתה לשם פיגול: תרי מחשבות. והאחד שם פסול לה ולא שם פיגול: כשר. כדאמרינן במתני' לדברי הכל: למחר פסול. חישב ליתן למחר את הניתנין למטה למעלן ואוקי בפרק שני משום מחשבת הינוח כרבי יהודה ולא משום מחשבת נתינת מחר דא''כ פיגול מיבעיא ליה אלמא לא הוי פיגול דזריקה דלא כשר באכילה לא אתיא לידי פיגול וקתני חזר וחישב בו אלמא לא מיקבע תו פיגול: חישב שיאכלוהו טמאים למחר. פיגול ולא אמרינן לאו מחשבה היא דאכילת טמאים לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פסול: תדע. דמחשבת אכילת פסול לא מפקא מידי פגול בר מחשבת חוץ למקומו (ולזמנו) דהא בשר לפני זריקה לא חזי לאכילה וכי מחשב ביה בשחיטה ע''מ לאוכלה למחר מפגיל דהשתא אכילה פסולה היא בלא שום פיגול: התם זריק ומיחזי. ואשתכח דלמחר אי לאו משום פיגול הוה חזיא לאכילה: שלא הורמה. ד' חלות הנתרמות לכהן מארבעה מינין שבה דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו' (ויקרא ז): משום טומאה. אם אכלן בטומאת הגוף ואע''ג דקי''ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דאיזרק דם ניתר לטהורין קרינן ביה ואע''ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחלות התודה עד שיורמו: ה''ג אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה. והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה': לטומאה. להתחייב כרת האוכלן בטומאת הגוף דאשר לה' יתירא הוא למידרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה: מתני' בית שמאי אומרים. מתנה אחת. זריקה אחת כיפר אע''פ שרובן טעונים שתי מתנות שהן ארבע: ובחטאת שתי מתנות. מתנות אצבע ממש ובגמרא יליף טעמא: לפיכך. חטאת וכל הזבחים לבית הלל ולבית שמאי שאר זבחים חוץ מחטאת: נתן את הראשונה כתקנה. בשתיקה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנו כיפר וכשר הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר לפיכך אינה מפגלת: פיגול וחייבין עליו כרת. שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פיגול שכבר הוקבע בראשונה שכבר קרבו כל מתיריו: שחיסר אחת מכל המתנות לא כיפר. כדיליף בברייתא בגמרא: לפיכך. הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא ניתר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר: גמ' ישפך. שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב דילפינן מיניה שתי מתנות שהן ארבע בפרק איזהו מקומן:

שיאכלוהו טמאים. לא דמי לאכילת כלבים דבטמאים מיפסיל קודם אכילה משעת נגיעה ואפי' תחב לו חבירו מ''מ בהך (מחשבה אכילת) דבר אחר גורם לו שבלא אכילה יכול לפוסלו בנגיעה: בשר פסח שלא הוצלה. הא דתניא בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) דשאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה היינו בדבר שצריך היתר מזבח כגון בשר שנטמא לפני זריקה ולא דמי לבשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו וצריך לדקדק דהכא דרשינן אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה והתם מוקמינן ליה לרבות לן ויוצא: מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת כיפר כו'. לכאורה אתיא כבית שמאי דבית הלל כיון דמכשרי בחטאת לקמן וכפר אע''פ שלא נתן אלא אחד לא צריך קרא לשאר קרבנות וכן משמע בסוף שמעתין דקאמר וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר מנא להו סברי לה כבית הלל דאמרי אף חטאת שנתנה במתנה אחת כיפר וילפי כולהו מחטאת ונראה דאתיא אפי' כב''ה וקסבר האי תנא דלא ילפינן מחטאת משום דשתי מתנות שהן ארבע דשאר קרבנות ילפי' בפ' איזהו מקומן (לקמן דף נג:) מדכתיב סביב והוה אמינא שתים עשאן הכתוב כמתנה אחת ולא כיפר אי נמי משום דטובא סביב כתיבי ושנה לעכב ולקמן נמי אמרי' וכפר וכפר וכפר מפני הדין כו' מה דמים האמורים למטה שנתנן מתנה אחת כיפר אף דמים שלמעלה

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד