דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

ומפורש הוא בברייתא זו: והתניא: דמים של חטאת הטעונין שפיכה ליסוד, דהיינו דמים שהם שיריים של דם חטאת - אם ניתז מהם על הבגד, הרי הם טעונין כיבוס.

ומחשבה מועלת בהן, שאם חישב בעת שפיכת הדם על היסוד לאכול את בשר הזבח חוץ לזמנו, מועילה מחשבה זו לפגל את הקרבן.

והמעלה מהן בחוץ, חייב.

ולעומת זאת, דמים שנפסלו, הנשפכין לאמה שבעזרה, ומשם יוצאים כל הדמים אל נחל קדרון, אם ניתזו הדמים הללו על הבגד אין הם טעונין כיבוס, ואין מחשבה של פיגול מועלת בהן לפגל, והמעלה מהן בחוץ, פטור.

מוכיחה הגמרא: מאן שמעת ליה דאמר דין זה שהמעלה מהן, מהדמים הטעונים שפיכה ליסוד, בחוץ, חייב? - רבי נחמיה היא. ואם כן, בהכרח שהוא גם קאמר שדם זה טעון כיבוס. ומקשינן: הרי בברייתא זו נאמר שמחשבה מועלת בהן לפגל, וכיצד זה יתכן?

והתניא: יצאו שירים והקטרת אימורין מכלל עבודות הקרבן, כיון שהן אין מעכבין את הכפרה, שאין מחשבה מועלת בהן?

אלא בהכרח, יש לך לומר: כי תניא ההיא ברייתא שמחשבה כן מועלת, לא בשיירי הדם נאמרה אלא בשלש מתנות שבחטאת נאמרה, ולא לגבי שיריים, ואם כן, לא שמענו כלל בברייתא זו, שדם השירים טעון כיבוס, ואפילו לרבי נחמיה לא מצינו דין זה!?

ומקשינן: אי הכי, אם תרצה להעמיד כדבריך, שעוסקת הברייתא בדם שלש מתנות, מדוע הן נקראו "דמים הטעונין יסוד"? הרי דמים אלו לקרן המזבח אזלי, ולא ליסוד!?

ומתרצינן: אימא "ניטענין יסוד", והיינו מצוות "טעינת יסוד" קיימת בדמים הללו, לגבי זה שלאחר נתינת הדם על קרנות המזבח, יהיו השיריים שלו טעונים שפיכה ליסוד.

אך דוחה הגמרא: אף אם נעמיד את הברייתא בדם שלש המתנות, עדיין קשה: וכי מחשבה מועלת בהן? האמרת, אתה רב פפא לעיל, שאותן שלש מתנות שבחטאת לא שריא את הבשר והאימורים, ולא מפגלא המחשבה בעת נתינתן, ולא עיילא לגואי, שאינם נפסלים בהכנסתם לפנים, כי בשלשת דברים אלו הרי הם כסופן, כשיירי הדם!?

ולכן חוזרת בה הגמרא ואומרת: לא דיברה הברייתא לגבי שלש מתנות שבחטאת, שאינן מפגלות, אלא כי תניא ההיא, בשיריים של דמים הפנימים. כיון שסוברת הברייתא כדעה האומרת ששפיכת שיירי הדמים הפנימיים מעכבת, [1] הרי חשובים שיריים אלו לפגל, ולחייב משום הקרבת חוץ, ולהצריך כיבוס.

ומקשינן: כיצד יתכן לומר שהברייתא מדברת בשיירי הדמים הפנימיים, ולומר שדווקא בדמים הפנימיים חייב על הקרבת שייריהם חוץ לעזרה, אבל בהקרבת שיריים של דמים החיצונים בחוץ לעזרה מאי? פטור.

והרי אם כן תיקשי, אדתני בברייתא לחלק בשלש הלכות [כיבוס, פיגול, והעלאת חוץ] בין דמים הנשפכים ליסוד לדמים הנשפכין לאמה, שהם אינם טעונים כיבוס, ואין בהם מחשבת פיגול, ופטור על הקרבתם בחוץ, ליפלוג וליתני בדידה, [2] בשיירי הדם הטעון יסוד, עצמם, ולומר, במה דברים אמורים שחייב על הקרבת שיירי הדם חוץ לעזרה, בדמים הפנימים. אבל בדמים החיצונים פטור על הקרבת שייריהם בחוץ!?

ומתרצינן: הא, ברייתא זו מני? - רבי נחמיה היא, דאמר, אף שירי הדם הניתן על מזבח החיצון שהקריבן בחוץ חייב. [3] וכיון שלדבריו אין לחלק בין דמים החיצונים לפנימיים לגבי דין הקרבת חוץ, לא מתני ליה תלתא פטורי, אין הוא יכול לשנות שלשה פטורים בדמים החיצונים לחלק בינם לבהדי תלתא חיובי, יחד עם שלשת החיובים האמורים לגבי דמים הפנימיים. שאמנם יש לחלק בין הדמים החיצוניים והפנימיים לענין דין כיבוס ופיגול, אבל לענין העלאת חוץ אין הם חלוקים.

רבינא אמר, ליישב מה שהוקשה לעיל על דיוקו של רב פפא במשנה: מה שנאמר במשנה "ניתז מן הקרן אינו טעון כיבוס" היינו שניתז מן הקרן ממש, ובזה דייק רב פפא שאם ניתז מן הראוי לקרן, כגון דם שלש מתנות, טעון כיבוס, אולם מה שנאמר שם "ניתז מן היסוד אינו טעון כיבוס", היינו שניתז מן הראוי ליסוד, ובאה המשנה להשמיענו כי משעה שכלתה הזריקה אין השיריים טעונים כיבוס, ולא הוצרכה המשנה לחדש שאם ניתז מהיסוד עצמו אינו טעון כיבוס, שהרי כבר אמרה שאם ניתז מהקרן אינו טעון כיבוס, וכל שכן מהיסוד.

אמר ליה רב תחליפא בר גזא לרבינא: לדבריך, שהאמור במשנה "מן היסוד" היינו מן הראוי ליסוד, אימא אידי ואידי ראוי הוא, ואף האמור "מן הקרן" היינו מן הראוי לקרן, שהוא דם שלש מתנות, ומשמיעה המשנה שאף דם זה אינו טעון כיבוס!?

ומתרצינן: האי מאי, כיצד תעמיד את המשנה בראוי לקרן, ולומר שאינו טעון כיבוס? והרי אז יקשה לך, מדוע הוצרכה המשנה לשנות דין זה גם על דם הראוי ליסוד, הרי השתא, לדבריך, אפילו דם ראוי לקרן אמרת לא טעון כיבוס, דם שהוא רק ראוי ליסוד, מיבעיא לתנא לומר שאינו טעון כיבוס!?

אלא בהכרח יש לומר כדברינו ש"מן הקרן" הוא דם מן הקרן ממש. ובזה דייק רב פפא שמן הראוי לקרן, שעדיין לא נגמרו מתנות הדם, הרי הוא טעון כיבוס, ואולם "מן היסוד" הוא מן הראוי ליסוד, שאין השיריים טעונים כיבוס, ומן היסוד עצמו אין צריך לומר שאינו טעון כיבוס.

שנינו במשנה: כל הניתנין על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מכל המתנות כאילו לא כיפר.

תנו רבנן: בפרשת פר העלם דבר של ציבור [ויקרא ד], נאמרו תחילה כל מתנות הדם שבו. ולאחר מכן, אמר הכתוב "ועשה לפר [החטאת, הבא על העלם דבר של ציבור] כאשר עשה לפר החטאת [כמו שעושה הכהן הגדול המשיח לפר החטאת שלו, כשהוא מביא אותו על חטא שחטא בהוראת עצמו] ". וכיון שכבר נתפרשו כל הזאותיו של פר העלם דבר, יש לדון מה בא לומר מקרא זה של "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת?

[אמנם לא פירשה תורה מה יעשה ביותרת הכבד ושתי הכליות שבפר העלם דבר, וצריך ללמוד זאת מפר כהן משיח האמור למעלה. אבל אי אפשר לומר שמקרא זה נאמר לגבי הקטרת האימורים, לפי שאמר בו "וכפר עלהם הכהן", והאימורים אינם מעכבים את הכפרה אלא רק זריקת הדם].

אלא, בא הכתוב לכפול את דבריו בהזאתו, ולמד [4] שאם בנתינת הדם של פר העלם דבר חיסר אחת מכל המתנות, לא עשה ולא כלום. שהרי אין לפרש המקרא שיעשה לפר זה כאשר עשה לפר אחר, שהרי לא חסר הכתוב איזה דבר שיהיה לנו ללומדו מפר כהן משיח. [5] אלא בהכרח יש לפרש "כאשר עשה" כאשר כתבתי לך כל עשיותיו. ושנה עליהן הכתוב לעכב.

אין לי ללמוד שאחת מכל המתנות מעכבת אלא לענין מתן שבע הזאות שכנגד הפרוכת. שהרי אלו מעכבות בכל מקום שנדרש מתן שבע. אבל מתן ארבע קרנות, מניין [6] שכל אחת מהן מעכבת בו, אחר שבחטאת החיצונה למדנו שאין כולן מעכבות!?

תלמוד לומר בהמשך הפסוק "כן יעשה לו" חזר וכפל דין עשייתו, ואם אינו ענין למתן שבע, תנהו ענין למתן ארבע.

ועתה דורשת הגמרא את כל הפסוק:

"לפר" זה פר יום הכפורים. ובאה תורה להשוותו [7] לפר העלם דבר.


הערות

[1] כן פירש רש"י, שלדעה הסוברת שפיכת שיריים הפנימיים מעכבת, ניתן לפגל בהם. אולם, הירושלמי ביומא [ה ו] מסתפק בזה האם מחשבה פיגול מועילה בשפיכת שיריים הפנימיים, לדעה הסוברת שהם מעכבים. וביאר המנחת אברהם, שיסוד הספק הוא, האם הטעם במה שהם מעכבים הוא משום שיש בשפיכתם עוד עבודת זריקה, שנתחדש דין מתנה נוספת בקרבן זה, או שאין הם עבודת זריקה, ורק עוד הלכה בדין השיריים שהינם מעכבי את הכפרה, ומעתה, אם שפיכתם אינה נחשבת עוד עבודת זריקה, הרי שאי אפשר לפגל בהם, כיון שאין מחשבה מועילה לפגל אלא בארבע עבודות המתיר שמצינו בקרבן שלמים שמפגלים בהן, אבל בשאר דברים אי אפשר לפגל, וכן הביא מדברי הגרי"ז שאין מחשבה מועילה אלא באחת מארבע עבודות המתיר.

[2] כתב הצאן קדשים, לעיל, כאשר העמידה הגמרא את הברייתא על שלוש מתנות, לא שאלה הגמרא שנחלק בזה עצמו, בין שלוש מתנות לבין שיריים, כי כיון שלא הוכיחה שם הגמרא לגבי שיריים אלא לענין שאין המחשבה פוסלת בהם, ואילו לגבי דין כיבוס ודין חוץ יתכן שדינם כדין שלוש מתנות, הרי שלא היה לה לברייתא לכתוב חלוקתם משלוש מתנות בדין מחשבה, כי דבר זה ידענו כבר מן הברייתא המובאת "יצאו שיריים וכו' שאין המחשבה מועלת בהן", ומה שאין כן דין דמים החיצונים שאינו מוזכר בשום מקום, בזה שואלת הגמרא מדוע לא נכתב ברייתא.

[3] כתבו התוס' [ד"ה הא מני], שאף לרבי נחמיה, אין שיריים החיצונים מעכבים, שהרי מבואר בברייתא שאין המחשבה מועלת בהם, ואין הם טעונים כיבוס, ועוד, שאם היו מעכבים, הרי שמצינו דמים חציין למעלה וחציין למטה, ועוד, אין השיריים עדיפים משלוש מתנות בחטאת שאינן מעכבות.

[4] הרמב"ם [פסולי המוקדשין ב ג] למד דין זה, ממה שהקפיד הכתוב על מניינן שנאמר "שבע פעמים". והקשה החק נתן, הרי בגמרא כאן מבואר שאלמלא דרשה זו של "כאשר עשה" לא היינו שומעים ששבע ההזאות מעכבות. ועוד הקשה, לדברי הרמב"ם מנין שארבע מתנות הפנימיות מעכבות, הלא בהן לא מצינו שהקפיד הכתוב במניינן? ובעיקר דברי הרמב"ם ביאר בכתבי הגרי"ז [לעיל ל א], שכוונתו להוכיח שבדמים הפנימיים לא מועילה שפיכה אחת כדין כל הדמים הנלמדים מ"ודם זבחיך ישפך", שהרי הכתוב הקפיד בהזאתן, והינו שמנין שבע פעמים הוא מעכב בעצם ההזאות כי כולן שייכות זו לזו ואין האחת מועילה ללא חבירתה.

[5] כן פירש רש"י. וכתב הצאן קדשים, שהיה יכול לפרש, שבהכרח אין כוונת הפסוק, "כאשר עשה לפר האחר", שאם כן, נמצא שמנין ההזאות המפורטות בפר העלם דבר, מיותר, שאף זה ניתן למוד מפר כהן משיח.

[6] הקשה בחדושי מרן רי"ז הלוי [פסולי המוקדשין, יד ז ד"ה ונראה], איזו עדיפות יש למתן שבע ממתן ארבע, וכי שם המספר הוא הגורם לדין העיכוב בו? וכן, מהו שאומרת הגמרא שמתן שבע מעכב משום שמעכב בכל מקום, וכי עיכובם בכל מקום תלוי בזה שמספרם שבע? וכתב על פי מה שייסד, ששונה דין מתן שבע מדין מתן ארבע ביסוד דינן, שמתן ארבע, אין דין בגוף המתנות שתהיינה דווקא ארבע, ואין במספר זה איזה דין שכל אחת מהן תהיה צריכה לחבירתה, אלא כל מתנה קיימת לחודה, ומה שאין כן בדין מתן שבע, שבהן המספר שבע הוא דין בגוף המתנות עצמן, ומעכבות הן זו את זו, וכן הוא בכל מתנות שבע האמורות בתורה, שהמספר שבע הוא דין בעצם המתנות, וכל זמן שלא נתן את כולן הרי זה כחצי מתיר, וזהו כוונת הגמרא לחלק ולומר, שבמתן שבע כיון שהמספר בהן הנו תנאי ודין בעצם ההזאות, לא ניתן ללמוד ממנו לענין מתן ארבע שאינו כן.

[7] לקמן [מ א] מבואר, שלא נצרך פר יום הכיפורים ללמוד מפר העלם דבר, שהזאותיו מעכבות, שהרי נאמר בו "חוקה", אלא הושווה לפר העלם דבר, לענין דינים אחרים. והקשו התוס' [ד"ה לפר], אם כן, מדוע לא נלמד דין עיכוב הזאות בפר העלם דבר, מפר יום הכיפורים, ולמה הוצרכה תורה לכפול הזאותיו של פר העלם דבר? ובכתבי הגרי"ז כתב, כי מה שהזאות פר יום הכיפורים מעכבות, אין זה דין בעצם הקרבן שצריך להתירו בארבעים ושלוש הזאות, אלא הוא דין בחובת היום, ומה שאין כן הזאות פרים הפנימיים, שהן מעכבות בדין הקרבן עצמו, וראיה לזה, שהרי ביום הכיפורים יכול להביא ארבע קרבנות של פר וארבע שעירים, ואם היתר הקרבן היה צריך את כל ההזאות, כיצד יתכן שיותר פר זה בהזאות חבירו, ולפי זה, הרי שיש חילוק גדול בין פר יום הכיפורים לשאר קרבנות הפנימיים שבהם יהיה הדין, שאם נשפך הדם לאחר שנתן ממנו על הפרוכת, הרי שיהיה עליו להתחיל בפר אחר את כל העבודות, ולא יוכל להמשיך ממקום שהפסיק.

והתניא [והרי כך שנויה ברייתא]: דמים הטעונין יסוד ובפשטות הכוונה לשיירי הדם, שטעונים שפיכה ליסוד המזבח — טעונין כיבוס, ומחשבה מחשבת פסול מועלת (מועילה, פועלת) בהן כגון שאם כששופכם מחשב לאכול מן הבשר לאחר הזמן — הרי זה פיגול, והמעלה מהן בחוץ — חייב. ואילו

דמים הנשפכין לאמה (תעלת הניקוז שבמקדש) שהם דמים שנפסלו — אין טעונין כיבוס, ואין מחשבה מועלת בהן, והמעלה מהן בחוץ — פטור.

ונברר: מאן [מי] שמעת ליה דאמר [אותו שאומר]: מעלה מהן מן השיריים בחוץ חייב? ר' נחמיה היא, וקאמר [והוא אומר] שם באותה ברייתא שדם זה טעון כיבוס.

ותוהים: וכי מחשבה מועלת בהן בשיירי הדם? והתניא [והרי שנויה ברייתא] לענין מחשבת פיגול: דווקא עבודה שמעכבת כפרה יש בה דין זה, יצאו שפיכת שירים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה, שגם אין מחשבה מועלת בהן!

אלא, כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שדמים הטעונים יסוד טעונים כיבוס, אינה מדברת בשיריים ממש, לאחר שנשלמה זריקת הדם, אלא בדם שצריך לתת ממנו שלש מתנות האחרונות שבחטאת.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מדוע קורא להם דמים טעונין יסוד? הרי לקרן המזבח אזלי [הם הולכים] ולא ליסוד! ומשיבים: אימא [אמור] דמים הניטענין יסוד כלומר, שלאחר שיינתנו, יהיו טעונים יסוד. ושואלים: ומחשבה מועלת בהן? האמרת [הרי אמרת] לענין נתינת שלוש מתנות שבחטאת: לא שריא ולא מפגלא ולא עיילא לגואי [אינה מתרת, ואינה מפגלת במחשבת חוץ לזמנו, ואין בה דין נכנסת לפנים] כסופן כלומר, כדין שיריים!

אלא, כך צריך לומר: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] לגבי דמים הטעונים יסוד, שטעונים כיבוס ומחשבה מועלת בהם והמעלה מהם בחוץ חייב, אמנם מדובר בשיריים, אבל לא בשיריים של חטאת רגילה, אלא בשיריים של דמים הפנימים שניתנים על מזבח הזהב בהיכל.

ומקשים: אבל בשיריים של דמים החיצונים מאי [מה הדין]? פטור אם זרק אותם בחוץ? אדתני [עד שהוא שונה] באותה ברייתא מה דינם של דמים הנשפכין לאמה, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה] בשיריים כשרים: במה דברים אמורים? בשיריים של דמים הפנימים, אבל בשיריים של דמים החיצונים — פטור!

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' נחמיה היא, שאמר: שירי הדם של דמים החיצונים שהקריבן בחוץ חייב. ואם היה משווה שיריים של דמים חיצונים לשיריים של דמים הפנימיים לא מתני ליה תלתא פטורי לבהדי תלתא חיובי [היה נשנה לו שלושה דברים של פטור בחיצונים, אל מול שלושה דברים של חיוב שבפנימיים], שהרי גם בחיצונים חייב אם הקריבם בחוץ, ולכן העדיף התנא להשוות שיירי הדם הפנימיים לעומת הדם הפסול. ושבים לדברי רב פפא, שדם שלוש מתנות אחרונות בחטאת טעון כיבוס, ולראיה שהביא לדבריו מדיוק לשון המשנה "ניתז מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כיבוס".

רבינא אמר: כך יש להבין את המשנה לדעת רב פפא: מה שנאמר "מן הקרן" כוונתו מן הקרן ממש, דם שניתז מן הקרן, ומכאן יש לדייק כדברי רב פפא: אבל ניתז מן הדם הראוי לקרן (שלוש מתנות) טעון כיבוס. אבל מה שנאמר "ניתז מן היסוד" אין כוונתו מן היסוד ממש, אלא מן הדם הראוי ליסוד כלומר, שיירי הדם.

אמר ליה [לו] רב תחליפא בר גזא לרבינא, אימא [אמור] ופרש בדרך אחרת: אידי ואידי [זה וזה] הכוונה שראוי הוא, וגם "מן הקרן" כוונתו ראוי לקרן, כלומר, דם שלוש מתנות, לומר שאינו טעון כיבוס! השיב לו רבינא: האי מאי [זה מהו]? כיצד ניתן להעלות סברה זו? השתא [הרי, עכשיו] לפי דעתך שדם הראוי לקרן אמרת [אומר אתה] שלא יהא טעון כיבוס, דם שהוא ראוי ליסוד מיבעיא [נצרכה לומר]? הלוא מיותר הדבר! אלא בהכרח צריך לפרש: "מן הקרן" כוונתו מן הקרן ממש שכבר הוזה, אבל "מן היסוד" כוונתו מן הראוי ליסוד.

א שנינו במשנתנו: כל הניתנין על מזבח הפנימי ובכללם פר העלם דבר של כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור (וכן שעיר בהעלם עבודה זרה), וכן פר ושעיר של יום הכיפורים — אם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום. תנו רבנן [שנו חכמים]: בפרשת החטאות הפנימיות נאמרה בתחילה פרשת פר כהן משיח, ואחר כך פרשת פר העלם דבר של ציבור, ושם נאמר: "ועשה לפר... כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו" (ויקרא ד, כ), ויש לשאול: "ועשה... כאשר עשה" מה בא ללמוד? שהרי לכאורה כל המפורש בפר הראשון (פר כהן משיח) נאמר במפורש גם בפר השני.

אלא בא הכתוב לכפול בהזאתו של פר העלם דבר עצמו, כאילו היה הדבר כתוב בו פעמיים, ושנה עליו הכתוב לעכב, ולמד מכאן שאם חיסר אחת מכל המתנות האמורות בו — לא עשה ולא כלום. אין לי אלא מתן שבע הזאות שעל הפרוכת, ששבע הזאות מעכבות בכל מקום כאשר יבואר להלן (זבחים מ,א), מתן ארבע מתנות על מזבח הזהב מניין שהן מעכבות? תלמוד לומר: "כן יעשה",

"לפר" (ויקרא ד, כ) — זה רמז לפר אחר שדרך עבודתו דומה, הוא פר יום הכפורים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And this is as it is taught in a baraita: With regard to blood that requires the base of the altar, presumably a reference to the remainder of the blood of a sin offering, which must be poured on the base of the altar, it requires laundering; and improper intent is effective with regard to it, i.e., if the priest poured such blood with the intent to partake of the sacrificial meat beyond its designated time, the offering is piggul; and one who offers it up outside the Temple is liable.

And conversely, with regard to blood that is poured into the Temple courtyard drain that passed through the Temple and emptied into the Kidron River, which is blood that has been become disqualified, it does not require laundering, and improper intent is not effective with regard to it, and one who offers it up outside the Temple is exempt.

The Gemara inquires: About whom did you learn that he said that one who offers up the remainder of the blood outside the Temple is liable? It is Rabbi Neḥemya who says this, and he states in this baraita that a garment that was sprayed with such blood requires laundering.

The Gemara asks: And is improper intent effective with regard to blood that must be poured on the base of the altar? But isn’t it taught in a baraita discussing the intent that renders an offering piggul: The possibility of piggul applies only with regard to a service that is indispensable for atonement. This serves to exclude pouring the remainder of the blood on the altar and burning the sacrificial portions on the altar, actions that are not indispensable for atonement, concerning which the halakha is that improper intent is not effective with regard to them.

Rather, when that baraita is taught, stating that blood that requires the base requires laundering, it is not referring to the remainder of the blood after the placements have been completed. Instead, it is referring to the blood that is to be used for the last three placements of the blood of a sin offering.

The Gemara asks: If so, is it correct to describe this blood as requiring the base of the altar? After all, this blood goes to the corner of the altar, not the base. The Gemara answers: Say that this means: Blood that becomes required for the base, i.e., blood that in the end, after the placements are completed, will be poured on the base of the altar. The Gemara further asks: But is improper intent effective with regard to the blood of the last three placements of the blood of a sin offering? Didn’t you say that this blood does not render the offering permitted for eating, nor does it render the offering piggul, and it is not governed by the halakha that if the blood enters inside the Sanctuary the sin offering is disqualified? With regard to all these matters the blood of the last three placements is treated like the blood presented at the end, i.e., like the remainder of the blood of a sin offering.

The Gemara explains: Rather, when that baraita is taught, stating that blood requiring the base requires laundering, and improper intent is effective with regard to it, and one who presents of it outside the Temple is liable, it is indeed referring to the remainder of the blood after the placements have been completed. It is stated not with regard to the remainder of the blood of a standard sin offering, but with regard to the remainder of the blood of inner sin offerings, which are brought on the inner altar located inside the Sanctuary.

The Gemara asks: But if that is the case, with regard to the remainder of the blood of external sin offerings that are brought on the external altar, what is the halakha? Is one who presents them outside the Temple exempt? If so, rather than teaching the halakha of disqualified blood that is poured into the Temple courtyard drain, let the baraita distinguish and teach the halakha within the case of the remainder of the blood itself, in the following manner: In what case is this statement said? In a case of the blood of sin offerings brought on the inner altar. But in the case of the blood of sin offerings brought on the external altar, one who offers up such an offering outside the Temple is exempt.

The Gemara answers: The baraita could not have made such a distinction, for in accordance with whose opinion is this ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who says: With regard to the remainder of the blood of a sin offering brought on the external altar, in a case where one presented it outside the Temple, he is liable. And therefore, were the tanna to contrast the halakha of the blood of sin offerings brought on the external altar with that of the blood of sin offerings brought on the inner altar, he would not have been able to teach three rulings of exemptions corresponding to three rulings of liabilities, as Rabbi Neḥemya maintains that even with regard to the remainder of the blood of a sin offering brought on the external altar, if one presents it outside the Temple he is liable. Therefore, the tanna preferred to compare the halakhot of the remainder of the blood of inner sin offerings to the disqualified blood that is poured into the Temple courtyard drain, so that he could list three lenient rulings alongside three stringent ones.

§ The Gemara returns to discuss the statement of Rav Pappa, that a garment sprayed by blood from the last three placements of the blood of a sin offering requires laundering, and to his proof from the mishna that states that if the blood of a sin offering sprayed onto a garment from the corner of the altar or from the base of the altar, the garment does not require laundering. Ravina says, in answer to the objection raised against Rav Pappa above, that according to Rav Pappa the mishna (93a) should be understood as follows: The term: From the corner, means from the corner, literally, after the blood was placed there, and therefore Rav Pappa could infer from this that blood that is fit to be placed on the corner, including the blood to be used for the last three sprinklings, requires laundering. But the term: From the base of the altar, does not mean from the base, literally. Rather, it means: From blood that is fit for the base of the altar, i.e., from the remainder of the blood, which is to be poured on the base.

Rav Taḥlifa bar Gazza said to Ravina: One can say a different explanation, that both this and that, i.e., the term: From the corner, and the term: From the base, are referring to blood that is fit for the corner or the base, in which case the mishna teaches that a garment sprayed by the blood that was to be used for the last three placements of a sin offering does not require laundering, contrary to the opinion of Rav Pappa. Ravina replied: What is this claim? Now that you say that blood which is fit for the corner does not require laundering, is it necessary to state that the same applies to blood that is merely fit for the base of the altar? That ruling would be unnecessary. Rather, it must be that the term: From the corner, means from the corner, literally, i.e., that the blood has already been placed there, whereas the term: From the base, means from blood that is fit for the base, i.e., from the remainder of the blood, which is to be poured on the base.

§ The mishna teaches: With regard to all the offerings whose blood is to be placed on the inner altar, which are the bull and goat of Yom Kippur, the bull for an unwitting sin of the anointed priest, the bull for an unwitting communal sin, and the goat for an unwitting communal sin of idol worship, if the priest omitted even one of the placements, it is as though he did not facilitate atonement. The Sages taught in a baraita: The Torah first discusses the bull for an unwitting sin of the anointed priest and afterward the bull for an unwitting communal sin, concerning which it states: “And he shall do with the bull, as he did with the bull for a sin offering” (Leviticus 4:20). It may be asked: This phrase: “And he shall do…as he did,” what does this come to teach? All the details stated with regard to the first bull, i.e., that of the anointed priest, seem to be stated explicitly with regard to the second bull as well.

Rather, the verse comes to repeat the halakha of the sprinkling of the blood, as though it were written twice with regard to the same bull. This repetition of the halakha indicates that the sprinkling is indispensable, thereby teaching that if the priest omitted one of the placements he has done nothing. I have a derivation only with regard to the seven placements on the Curtain separating between the Sanctuary and Holy of Holies, that they are indispensable, as these seven are indispensable in all cases, as the Gemara will explain (40a). From where is it derived that the same applies to the four placements on the inner altar? The verse states: “So shall he do” (Leviticus 4:20).

The baraita continues: The verse states: “And he shall do with the bull” (Leviticus 4:20); this alludes to a different bull whose service is similar, namely the bull of Yom Kippur.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא והתניא יצאו שיריים כו'. לעיל (יג) ושכחוהו המציינים:

רש"י ד"ה ועשה כאשר עשה. כל מתנות דמו שנה כו'. כצ"ל:

תוד"ה הא וכו' בסה"ד בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ וכו' בגדי לבן בחוץ וכו' בגדי זהב בחוץ וכו' כצ"ל:

גמ' יצאו שירים והקטרת אימורין. לעיל דף יג ע"א:

[והתניא. בניחותא]: דמים הטעונין יסוד. היינו שירים שטעון שפיכת יסוד: מחשבה מועלת בהן. אם חישב בשפיכתן על מנת לאכול בשר למחר ולקמן רמינן עלה: ודמים הנשפכין לאמה. שנפסלו ושופכין אותו לסילון שבעזרה המוציא לנחל קדרון: כי תניא ההיא. דמחשבה מועלת בהן: בשלש מתנות כו'. וכולה חדא מלתא היא דמסקנא דקושיא היא ולאו שינויא כלומר לא תשמע מיניה דשירים טעון כיבוס ואפי' לר' נחמיה דהך ברייתא בשלשה מתנות שבחטאות: נטענין יסוד. מצות טעינת יסוד עליהם ששופך שיריהם ליסוד: ה''ג אלא כי תניא ההיא בדמים הפנימיים. ולעולם בשירים וכמ''ד לקמן שירים הפנימים מעכבי הילכך חשיבי לפגל לענין חוץ ולענין כיבוס: ור' נחמיה היא דאמר. אף שירים החיצונים שהקריבן בחוץ חייב ומשום הכי לא מצי לפלוגי בדידה: דלא מתני ליה תלתא פטורי. בחיצונים: לבהדי תלתא חיובי. דתנא בפנימיות דבשלמא בכיבוס ובמחשבה מצי לפלוגי אבל בהעלאת חוץ לא מצי למיתנייה: רבינא אמר. הא דפרכת לעיל וליטעמיך מן היסוד הוא דאין טעון כיבוס הא מן הראוי ליסוד כו' לאו פירכא היא דמן הקרן מן הקרן ממש קאמר הא מן הראוי לקרן כגון שלש מתנות שבחטאת טעון כיבוס כדרב פפא והא דתנן בהו מן היסוד לאו מן היסוד ממש דתידוק מינה הא מן הראוי ליסוד טעון כיבוס ותקשה לך אלא מן הראוי ליסוד קאמר ואשמעינן דמשכלתה זריקה אין השירים טעון כיבוס דאילו מן היסוד ממש לא איצטריכא ליה דהשתא מן הקרן אמרת לא מן היסוד מיבעי: ואימא אידי ואידי ראוי. וקמ''ל דיש לך ראוי לקרן ואין טעון כיבוס ואיזה זה שלשה מתנות שבחטאת: ראוי לקרן אמרת לא. משנתן מתנה ראשונה ממעטת לכוליה דם מכיבוס: ראוי ליסוד. דכבר נגמרו מתנותיו מיבעיא ליה למיתני בתמיה הא מקמייתא אידחי ליה מכיבוס: אלא ודאי מן הקרן קרן ממש. אבל הראוי לקרן כל זמן שלא גמר מתנותיו טעון כיבוס והדר אשמעינן דמן הראוי ליסוד אין טעון כיבוס ולמעוטי שירים דאי מן היסוד ממש לא איצטריכא ליה: ועשה כאשר עשה. בפר העלם דבר לאחר שפי' בו כל מתנות דמו שנה לכתוב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וגו' ומקרא שאינו צריך הוא שהרי כל עבודותיו נתפרשו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משיח האמור למעלה הימנו והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מלתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה וכפר עליהם וגו' ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולה לדרשא וסרסהו דע''כ לא מצי למימר כדכתיב כאשר עשה לדם הפר דמשמע מאחרינא יליף דלא חסר מידי דניבעי למילפיה אלא ועשה כאשר עשה לכפול באזהרת הזאות שלו והכי משמע כאשר עשה (לו) כאשר כתבתי לך כל עשיותיו ושנה עליהם לעכב שאם חיסר כו' כן שמעתי במנחות: מתן שבע. על הפרכת שמעכבות בכל מקום לקמן מפרש: מתן ארבע. שאין מעכבות בחטאת החיצונה כדאמרינן לעיל מניין שמעכבות בקרנות הפנימי ולקמן פריך למה לי קרא האי כפילא ועשה כאשר עשה נמי עלייהו קאי דהא אינהו נמי בהדיא כתיבו: תלמוד לומר כן יעשה לו. חזר וכפל ואם אינו לענין מתן שבע תנהו לענין מתן ארבע: לפר זה פר יום הכפורים. להשוותו לפר העלם דבר ולקמיה מפרש למאי הילכתא:
הא מני רבי נחמיה היא. דאמר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב ולא מיתני תלתא פטורי בהדי תלתא חיובי כולה סוגיא דשמעתא משמע דרבי נחמיה מיירי בדמים החיצונים והקשה הרב רבי יעקב מאורלינ''ש דלקמן בסוף השוחט והמעלה (דף קיא.) אמרינן והשתא דאמר רב אדא בר אהבה מחלוקת בשירים הפנימים אבל בשירים החיצוני' דברי הכל אין מעכבין וכי קאמר ר' נחמיה בשירים הפנימים ועוד קשה דקאמר [א''ר יוחנן] ר' נחמיה כדברי האומר שירים מעכבין והכא אשכחן חיצונים דמקריבן בחוץ חייב ואינן מעכבין דקאמר הכא לר' נחמיה בדמים החיצונים תרי פטורי וחד חיובא וכיון דאין מחשבה מועלת בהן ואין טעונין כיבוס א''כ לא מעכבי ועוד דאי שירים הניתנין ליסוד בדמים החיצונים מעכבי א''כ מצינו דמים חציין למטה וחציין למעלה ובחד מקום לא אשכחן כדאמר לעיל ועוד מי עדיפי משלש מתנות שבחטאת ועוד אמרינן בסוף השוחט והמעלה (לקמן דף קיב.) גבי חטאת שקיבל דמה בשתי כוסות דמוקי לה כר' נחמיה משל למה''ד כו' ומוקי לה בשעיר נשיא אלמא ר''נ בחיצונות איירי דומיא דשעיר נשיא מיהו הא לא קשיא אע''ג דהמשל איירי בשעיר נשיא מ''מ רישא לא הוי בשעיר נשיא וצ''ל סוגיא דשמעתא אתיא דלא כר' יוחנן וברייתא לא קשיא לר' יוחנן דהא דלא מפליג בדידיה משום דכולה בפנימים קמיירי (תוס') ויש לפרש א''ר יוחנן ר' נחמיה כמ''ד שירים הפנימיים מעכבי ואילו היה עושה אותה בחוץ חייב א''כ יש לחייב אף בחיצונים אע''ג דלא מעכבי דגמרי' מאיברים ופדרים ואי פרכת מה לאיברים ופדרים שכן תחילת עבודה שיריים פנימיים יוכיחו ואי פרכת מה לשיריים הפנימיים שכן מעכבין איברים ופדרים יוכיחו וצ''ע דהא שיריים הפנימיים קורא אותן תחילת עבודה לקמן (הגהה) ר''ת השיב לו דאמת הוא דר' נחמיה אף בשירים החיצונים מיירי מדקתני שירי הדם סתמא ל''ש פנימים ול''ש חיצונים והכי פי' דשמעתא דסוף השוחט והמעלה (ג''ז שם) והשתא דא''ר אדא בר אהבה מחלוקת בשירים הפנימים אבל חיצונים דברי הכל לא מעכבי וכי קאמר ר' יהודה בשירים הפנימים פירוש כי קאמר דשירים מעכבי מוכלה מכפר היינו בשירים הפנימים וכי תניא ההיא בשירים החיצונים פי' ההיא דר' נחמיה ור' עקיבא בשירים החיצונים כל זה מדברי רב אדא ולדבריו דרבי עקיבא הש''ס קאמר דמה שאמר ר''ע שירי הדם שירי מצוה הן משמע ל''ש פנימים ולא שנא חיצונים לא קשיא לרב אדא דר''ע לדברי עצמו השיב לך דפליג אדר' יהודה ואית ליה שירים אין מעכבים אפי' בפנימים ורבי נחמיה ס''ל לעולם דפנימים מעכבין ושירים חיצונים אין מעכבין אפ''ה חייבין בחוץ ור' יוחנן היה סובר דאף חיצונים מעכבין לר' נחמיה ובזה לא היה מוקשה דמצא שום תנא דסבר חיצונים מעכבים דודאי איכא שום תנא דאית ליה האי סברא דחיצונים מעכבין אלא בזה איתותב דרבי נחמיה הוה ס''ל דחיצונים מעכבין וטעמא דר' נחמיה דמחייב בחוץ משום עיכובא הוא דהא ודאי ליתיה וק' לפר''ת דע''כ ליכא שום תנא שיאמר שירים החיצונים מעכבין כדפרישי' דלא מצינו דמים שחציין למטה וחציין למעלה ועוד דלא אפשר לומר כן לר' נחמיה שירים החיצונים מעכבין כדמוכח בסוף הוציאו לו (יומא דף ס.) דפליגי ר' יהודה ור' נחמיה בדברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ דלרבי יהודה לא מעכבי ולרבי נחמיה מעכבי דמפרש ר' יוחנן דשניהם מקרא אחד דרשו והיתה זאת לכם וגו' וכתיב זאת וכתיב אחת לר' יהודה חד למעוטי בגדי לבן בחוץ וחד למעוטי בגדי זהב בחוץ ולרבי נחמיה חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי שירים דלא מעכבי והתם פריך [שפיר] דרבי יוחנן אדרבי יוחנן מההיא דלקמן דקאמר ר' יוחנן דתני ר' נחמיה לדברי האומר שירים מעכבין קשיא: ועשה לפר כאשר עשה. פי' בקונט' בפר העלם דבר של צבור כתיב ומקרא שאינו צריך הוא שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן המשיח האמור למעלה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד