דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

וכי מכאן אתה למד? והלא כבר נאמר בפרשת צו כתוב אחר הכולל את כל החטאות "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת", ולמה צריך ללמד לשעיר חטאת הנשיא בפני עצמו?

הא למה יצא המקרא של שעיר נשיא? - לקבוע לו מקום, ששנה עליו הכתוב לעכב, שאם לא שחטה לחטאת הנשיא בצפון - פסול [ע' תוס' דיבור המתחיל קבלה. מהיכן ידענו שקבלה בצפון לעיכובא].

אתה אומר לכך יצא, או אינו בא לעכב, אלא לכך נכתב, כדי למעט מ"אותו" הכתוב בו, ולומר לך, ששעיר זה של נשיא הוא בלבד טעון צפון, ואין שעיר אחר טעון צפון. שכל החטאות הבאות שעיר, כגון שעירי יום הכפורים ושל מועדות ושל ציבור שחטאו בעבודת כוכבים, אין שחיטתן בצפון, ורק חטאות שהן כשבה או שעירה שחיטתן בצפון!?

תלמוד לומר בחטאת יחיד "ושחט את החטאת במקום העולה". ומדלא כתיב "ושחט אותה" דרשינן מיתורא ד"החטאת": זה בנה אב לכל חטאות, שיהיו טעונות צפון. ואם כן, דלית לן למעט שעיר, על כרחך קרא דשעיר נשיא לעיכובא אתא.

אשכחן שעיר נשיא דבעיא צפון, בין למצוה בין לעכב.

שאר חטאות נמי אשכחן למצוה מ"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" שנאמר לכלל החטאות.

אלא לעכב בשאר החטאות - מנא לן?

דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה, בשניהם נכתב מקרא מפורש בפני עצמו ששחיטתן במקום שחיטת העולה, וההיא דכשבה למצוה לא צריך לפי שאפשר ללמדו משעירה, אלא בא ללמד לכל החטאות לעיכובא.

והוינן בה: כיון דאסקינן שכל החטאות טעונות צפון, אלא "אותו" דשעיר נשיא, למה לי? מה הוא בא למעט!?

ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא: [3] "אותו" בצפון, ואין שעיר נחשון בצפון. ששעירי הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח לחטאת ולא באו על חטא, לא נשחטו בצפון.

ומבארינן מהיכא תיתי שיהא שעיר נחשון טעון צפון עד דאיצטריך קרא ד"אותו" למעטינהו:

דתניא: נאמר בשעיר נשיא "וסמך ידו על ראש השעיר", והיה לו לכתוב "על ראשו". ודרשינן מ"השעיר" לרבות שעיר נחשון לסמיכה אף על פי שלא בא לכפר, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה.

הילכך, סלקא דעתיך אמינא הואיל ואיתרבו שעיר נחשון לסמיכה, איתרבו נמי לצפון. קא משמע לן מיעוטא ד"אותו".

מתקיף לה רבינא: הניחא לרבי יהודה, אלא לרבי שמעון, שאינו מרבה שעיר נחשון לסמיכה, מאי איכא למימר? למה צריכים למעטו מצפון?

ותו הוינן בה: אמר ליה מר זוטרא בריה דרב טבי לרבינא: ולרבי יהודה מי ניחא הא דהוה אמינא הואיל ואיתרבו לסמיכה איתרבו נמי לשחיטה? ואמאי לא נימא, למאי דאיתרבי איתרבי, ומאי דלא איתרבי לא איתרבי!?

וכי תימא אי לא מעטיה קרא ד"אותו" לשעיר נחשון, הוה אמינא תיתי מבנין אב מכל החטאות שטעונות צפון. אי אפשר לומר כן. כי אם כן, סמיכה גופה תיתי בשעיר נחשון מבנין אב, ולמה הוצרך רבי יהודה לרבותו מפסוק מיוחד לסמיכה?

אלא, על כרחך, טעמא דרבי יהודה משום דשעיר נחשון קדשי שעה הוא, וקדשי שעה מקדשי דורות לא גמרינן בבנין אב לדין סמיכה, אי לאו ריבויא. ואם כן, הכי נמי לענין צפון, נימא קדשי שעה מקדשי דורות לא גמרינן.

אלא "אותו", למה לי? מאי סלקא דעתין דשעיר נחשון יהא טעון צפון עד דאיצטריך "אותו" למעטו?

וחוזרת בה הגמרא, ומתרצת תירוץ אחר:

לכדתניא: "אותו", את השעיר אתה שוחט בצפון ואין שוחט עומד בצפון. שיכול השוחט לעמוד בדרום ולהושיט ידו לצפון ולשחוט שם.

ומקשינן: וכי שוחט, דאינו טעון צפון מ"אותו" דשעיר נשיא נפקא? הרי מדרבי אחיא נפקא.

דתניא רבי אחיא אומר: נאמר בשחיטת בן צאן "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה". "אותו" מה תלמוד לומר? לפי שמצינו בקבלת הדם שהמקבל עומד בצפון כמו שאנו למדים לעיל מ"ולקח", לו קח, שהמקבל עצמו צריך לעמוד בצפון, ומקבל את הדם בצפון. ואם עמד בדרום והושיט ידו וקיבל בצפון פסול. אם כן, יכול אף זה השוחט שעמד בדרום והושיט ידו ושחט בצפון כן [יהיה פסול]? תלמוד לומר "אותו", לומר לך, "אותו", דהיינו הקרבן, הוא זה שצריך לעמוד בשעת השחיטה, ואין השוחט צריך לעמוד בצפון.

ואם כן, שאנו למדים מ"ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" האמור בשחיטת בן צאן שאין השוחט צריך לעמוד בצפון, תקשי "אותו" דשעיר נשיא למה לי?

ומתרצינן: אלא להכי הוא דאתא: "אותו" בצפון, [4] ואין מליקת בן עוף בצפון.

ומבארת הגמרא מהיכא תיתי למליקה שתהא טעונה צפון עד שצריכים פסוק מיוחד למעטה מדין זה.

דתניא: יכול יהא בן עוף טעון צפון. ודין הוא, שהיה מקום ללמוד כן בקל וחומר: ומה בן צאן, שלא קבע לו כהן לשחיטתו, שהרי זר כשר לשחיטה, קבע לו צפון לשחיטה. בן עוף שקבע לו כהן, שהמליקה אינה כשרה אלא בכהנים, אינו דין שיקבע לו צפון למליקה!? לכן תלמוד לומר "אותו" בשעיר נשיא, למעט מליקה מצפון.

אך דוחה הגמרא: מה לבן צאן, שטעון צפון שכן קבע לו כלי, שהשחיטה היא בסכין וכן הקבלה היא במזרק. מה שאין כן עוף, שמליקתו נעשית בצפורן, ואין בו קבלה בכלי, ולפיכך דין הוא שלא יטעון צפון, ולמה לי מיעוטא ד"אותו"?

והדרינן ומתרצינן תירוצא אחרינא: אלא "אותו" בא ללמד, "אותו" שוחטים בצפון, ואין שחיטת קרבן פסח בצפון.

ומבארינן השתא מאי סלקא דעתין דפסח בצפון:

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא פסח טעון צפון בשחיטתו מקל וחומר: ודין הוא, ומה קרבן עולה, שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו, בכל זאת קבע לו צפון. פסח, שקבע לו זמן לשחיטתו, שזמנו בארבעה עשר בניסן בין הערביים, אינו דין שיקבע לו צפון?! לכן תלמוד לומר "אותו", למעט פסח מצפון.

ופרכינן לקל וחומר: מה לעולה, שטעונה צפון שכן עולה היא כליל למזבח. מה שאין כן פסח, שאוכלים את בשרו.

ומתרצינן: הוה אמינא ללמוד דין צפון בפסח בקל וחומר מחטאת, שאינה כליל ואין לה זמן קבוע וטעונה צפון.

ואכתי פרכינן: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות, מה שאין כן פסח.

ומתרצינן: דהוה אמינא ללמוד מאשם שאינו מכפר על חייבי כריתות.

ודחינן: מה לאשם שכן קדשי קדשים הוא. מה שאין כן פסח.

ואם נבוא ללמוד פסח מכולן, מכל הקרבנות הטעונות צפון בילפותא של "במה הצד" נפרוך נמי: מה לכולן, שכן קדשי קדשים הם וליכא למילף פסח מהם, ואם כן תיקשי מה היתה ההוה אמינא דפסח טעון צפון עד שהיה צורך למעט אותו, והדרא קושיא "אותו" דשעיר נשיא למה לי?

ומתרצינן: לעולם כדאמרן מעיקרא, "אותו" בצפון ואין שוחט בצפון. ודקשיא לך אמאי צריך למעט שוחט בצפון, הרי מדרבי אחיא נפקא לן? תריץ: "אותו" דשעיר נשיא לאו למעוטי שוחט בצפון אתא, שודאי מדרבי אחיא נפקא. אלא לרבות מקבל הדם שצריך לעמוד בצפון. וכך הוא נדרש: "אותו" בצפון ואין שוחט בצפון, ולאו לגופיה איצטריך אלא לדיוקא מיניה, דדוקא אין שוחט צריך לעמוד בצפון, אבל מקבל צריך לעמוד בצפון.

ותמהינן: הא מקבל בצפון מ"לקח ולקח" נפקא לן לעיל, דדרשינן "לו קח", שיקח עצמו לצפון!?

ומתרצינן: הך דרשא של "לקח ולקח", לא משמע ליה.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר דיני צפון בעולה.

והוינן בה: אשכחן שחיטה שטעונה צפון בעולה, למצוה. [5] קבלה נמי בצפון [6] למצוה אשכחן, כדדרשינן "אין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון" [ע' תו' דבור המתחיל קבלה ושיטה מקובצת אות יב]. אלא שחיטה וקבלה בצפון לעכב, מנלן?

ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה, ואיתימא רבה בר שילא: מקל וחומר אנו למדין: ומה שחיטת צפון של חטאת, הבאה מכח עולה, [שהרי לא נאמר בחטאת בפירוש שטעונה צפון אלא כתב בה שתשחט "במקום העולה"] שחיטה בצפון מעכבת בה. עולה, שבאה שחיטת צפון של חטאת מכחה, אינו דין שמעכבת בה שחיטת צפון!?

אך קשה על הקל וחומר: מה לחטאת שמעכבת בה שחיטת צפון, שכן מכפרת על חייבי כריתות. מה שאין כן עולה, ולכן דין הוא שלא תעכב.

אמר רבינא: הא קשיא ליה לרב אדא בר אהבה, כלומר, כך הוא דורש את הקל וחומר: [7] כלום מצינו טפל חמור מן העיקר?! שהחטאת טפלה היא לעולה, שהרי למדה היא ממנה, ולא יתכן שדין צפון יעכב רק בחטאת שהיא הלמד, ולא בעולה שהיא המלמד.

ותמהה הגמרא: וכי לא מצינו שיהיה הטפל חמור מן העיקר!?


הערות

[3] הקשה השפת אמת הרי לפי מר זוטרא בריה דרב מרי אין צורך למעט שעיר נחשון מדין צפון אפילו לרבי יהודה, ואם כן איך נבאר את הברייתא לדבריו. ותירץ שלפי מר זוטרא דוקא לרבי יהודה צריך פסוק לרבות שעיר נחשון לסמיכה, ומשום שקדשי שעה מקדשי דורות לא לומדים, [ואם כן אין צורך למעטו מדין צפון], אבל לרבי שמעון לומדים קדשי שעה מדורות, ומשום כך לא הוצרך רבי שמעון לרבות מפסוק מיוחד שעיר נחשון לסמיכה, ולכן צריך לימוד למעטו מדין צפון.

[4] הקשה המקדש דוד [סימן כח סוף סק"ד] לשיטת הרמב"ם [מעשה הקרבנות ז ט] שמליקת חטאת העוף טעונה מזבח, וכל שכן עולת העוף, [שלכולי עלמא היא בראש המזבח], אם כן איך יתכן מיעוט זה, שהרי לדברי האומר [לקמן נ"ח א] מזבח כולו בצפון, בלאו הכי מליקתו בצפון, ולדברי האומר מזבח כולו בדרום גם כן אין צורך ללמוד שאינו טעון צפון במליקתו, וגם למאן דאמר חציו בצפון וחציו בדרום, הרי הדין הוא שהמזבח עצמו דינו כצפון גם בחלקו הדרומי כמבואר ברמב"ם. וכתב שבהכרח לומר שדרשה זו היתה נצרכת רק לרבי יוסי ברבי יהודה [שם] שסובר שהחלק הדרומי שבמזבח אין דינו כצפון.

[5] כונת הגמרא לשאול על עולה, אבל בחטאת ידענו שהקבלה בצפון מעכבת, ולא נתפרש מהיכן. וכנראה משום שהדרשה שדרשנו לעיל [מח א] "ולקח הכהן מדם החטאת" להצריך צפון בקבלה, נאמרה ונשנית, כלומר בחטאת נשיא ובכשבה ובשעירה, ואם כן נלמד שזה מעכב, כמו שדרשנו לעיל ממה ששנה הכתוב דין צפון בשחיטה בכשבה ובשעירה.

[6] התוס' [ד"ה קבלה] הקשו מהיכן למדנו כלל בעולה דין קבלה בצפון, והרי "אותו" שמלמד שצריך שהמקבל יהיה בצפון, נאמר בחטאת, ו"אותו" שנאמר בעולה לומדים משם שהשוחט אינו טעון צפון, והניחו בקושיא. ומתרץ בחק נתן שמאחר ו"אותו" שנאמר בחטאת מלמד שהמקבל יהיה בצפון, אם כן זה גילוי גם על "אותו" האמור בעולה שהמקבל יהיה בצפון. אך עדיין יקשה הקושיא השניה של התוס', מהיכן יודעים בעולה שצריכה הקבלה עצמה להיות בצפון, והרי מ"אותו" הנאמר בעולה יכולים ללמוד רק לענין המקבל. ותירץ בחק נתן שמאחר שלמדנו שצריך המקבל להיות בצפון, יכולים ללמוד מזה שגם הקבלה צריכה צפון, וכנראה כונתו לפי מה שהבאנו לעיל [בעמוד א' בהערה] מהאבי עזרי, שהדין צפון שנאמר במקבל יסודו הוא שהקבלה צריכה צפון, ומאחר שהקבלה נמשכת אחר המקבל ונחשבת שנעשית במקום עמידתו, משום כך צריך הוא גם כן להיות בצפון, ואם כן מאחר שלמדנו בעולה שהמקבל בצפון, גם הקבלה צריכה צפון.

[7] בחידושי רבי אריה לייב [ב עח] חוקר ביסוד דין צפון: האם הוא דין פרטי ומסוים בכל קרבן בפני עצמו, או שהוא דין כללי בקדשי קדשים. ורוצה להוכיח ממה שעולה נקראת עיקר וחטאת טפל, ובהכרח שהוא דין פרטי הנאמר במסויים בעולה, ומשם למדנו לחטאת, שאם היה זה דין כללי בכל הקדשי קדשים לא היה כאן עיקר וטפל שהרי הוא נאמר בכולם בשוה, וכן רוצה להוכיח ממה שרצינו לומר לעיל שפסח טעון צפון, ובהכרח שאינו דין שנאמר בקדשי קדשים, אך כתב שיתכן שזה עצמו פירכת הגמרא "מה לכולן שכן קדשי קדשים", שאין זה רק בגדר חומר שמצאנו בהם, אלא הוא פירכא על עצם הלימוד שלא יתכן, מכיון שהדין צפון נאמר בקדשי קדשים. אולם מצד שני כתב, שיש ללמוד ממה שהמשנה כללה "קדשי קדשים שחיטתן בצפון", שהדין נאמר בקדשי קדשים באופן כללי, ולכן חידש שישנם שני דינים בזה, עיין שם.

ויש לשאול: וכי מכאן אתה למד? והלא כבר נאמר באופן כללי, לגבי החטאות כולן: "זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (ויקרא ו, יח)! אלא הא לשם מה יצא ונאמר הדבר בשעיר הנשיא? לקבוע לו מקום זה בלבד, שאם לא שחטה בצפון — פסול אפילו בדיעבד.

ושואלים: אתה אומר לכך יצא, או אינו בא אלא להדגיש: "ושחט אותו", לומר שרק שעיר חטאת זה של נשיא טעון צפון ואין שעיר אחר טעון צפון? תלמוד לומר בשעירת חטאת של יחיד: "ושחט את החטאת במקום העולה" (ויקרא ד, כט) זה בנה אב מכאן לימדה התורה לכל חטאות שיהו טעונות צפון, ואם כן נאמר בשעיר נשיא דין צפון לומר שהוא לעיכוב. עד כאן הברייתא בענין שעיר נשיא.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] אפוא כתוב לגבי שעיר נשיא בין למצוה בין לעכב, וכן בשאר חטאות נמי אשכחן [גם כן מצאנו] דין זה למצוה, לעכב מנא לן [מנין לנו]?

ומשיבים: מתוך דכתיב [שנאמר] דין שחיטת צפון בכשבה של חטאת (ויקרא ד, כט) וכתיב [ונאמר] גם בשעירה של חטאת (ויקרא ד, לג).

א ושבים לדון בברייתא, ושואלים: כיון שלמדנו שכל החטאות כולן צריכות להישחט בצפון, אלא "אתו" האמור בשעיר נשיא (ויקרא ד, כד) למה לי? והרי אין ממעטים ממנו שעירים אחרים!

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכמו ששנויה ברייתא]: אותו בצפון, ואין שעיר נחשון נשחט בצפון כלומר, שעיר החטאת שהקריב נחשון נשיא שבט יהודה (ושאר הנשיאים) בחנוכת המשכן, שהובא כמתנה ולא כדי לכפר על חטא, ללמד שאין דינו כשאר חטאות, ואינו טעון סמיכה.

ומדוע יש כלל צורך במיעוט זה? כי תניא [שנויה ברייתא] אחרת בענין שעיר נשיא, שנאמר: "וסמך ידו על ראש השעיר" (ויקרא ד, כד) ויכול היה לומר "על ראשו", שהרי מדובר שם על השעיר, אלא בא לרבות שעיר נחשון לסמיכה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה, שלא הוזכרה בו.

ומעתה, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבו [ולשיטת ר' יהודה התרבו] בפסוק זה שעירי חטאות הנשיאים לסמיכה — איתרבו נמי [התרבו גם כן] שיצטרכו לשוחטם לצפון, קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' יהודה, לשיטת ר' שמעון, שלא ריבה שעיר נחשון לסמיכה מן האמור בשעיר נשיא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב טבי לרבינא: ולר' יהודה, שריבה סמיכה בשעיר נחשון, מי ניחא [האם זה נוח]? מדוע בגלל ריבוי זה צריך למעט שעיר נחשון משחיטה בצפון? הרי בפשטות יש לומר: למאי דאיתרבי איתרבי [למה שהתרבה התרבה] לענין סמיכה, ומאי [ומה] שלא איתרבי [התרבה] לא איתרבי [התרבה]!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין זה בגלל הריבוי לענין סמיכה, אלא אי [אם] לא מעטיה קרא [היה המקרא ממעט אותו] את שעיר נחשון משחיטת צפון, הוה אמינא תיתי [הייתי אומר שיבוא, יילמד] בבנין אב ככל חטאת — דבר זה לא ייתכן, כי אם כן, ששעיר נחשון בכלל כל החטאות הוא, סמיכה גופה [עצמה] תיתי [תבוא, תילמד] מבנין אב, ומדוע נלמדה מריבוי הכתובים? אלא טעם הדבר הוא שמקרבן של דורות לא גמרינן [למדים אנו] בבנין אב לקרבן הנשיאים שהיה רק לשעתו, ולכן הוצרכנו לריבוי לענין סמיכה. ולפי זה הכי נמי [כך גם כן] לענין שחיטת צפון, מדורות לא גמרינן [למדים אנו], ואם כן, לא הוצרכנו כלל למעט שעיר נחשון מדין זה!

ואלא "ושחט אותו בצפון" מה הוא בא למעט? לומר: אותו בצפון ואין שוחט חייב להיות בצפון.

ומקשים: דינו של שוחט מדברי ר' אחיא נפקא [יוצא]! דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אחיא אומר: "ושחט אתו על ירך המזבח צפונה" האמור בקרבן עולה (ויקרא א, יא) — מה תלמוד לומר "אותו"?

לפי שמצינו שהכהן עומד בצפון ומקבל בצפון, ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול, יכול אף זה השוחט יהא דינו כן? תלמוד לומר "אתו על ירך המזבח צפונה", אותו הקרבן בצפון ואין השוחט עצמו חייב להיות בצפון!

אלא כך צריך ללמוד מ"אותו" האמור בשעיר נשיא: אותו בצפון ואין מליקת בן עוף צריכה להיות בצפון. דתניא [ששנויה ברייתא] על אותו פסוק האמור בעולה מן הצאן "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא): יכול יהא בן עוף טעון צפון? ודין הוא: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן שישחטנו, אלא כל אדם יכול לעשות זאת (ראה לעיל זבחים לב,א) — קבע לו צפון, בן עוף שקבע לו כהן שרק כהן הוא המולק אותו — אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר "אתו" למעט בן עוף.

ומקשים: והרי אין כאן כלל קל וחומר, שנצטרך למעטו מ"אותו", כי מה לבן צאן שהוא חמור מעוף — שכן קבע לו הכתוב כלי לשחיטתו, ועוף נמלק בציפורנו של הכהן!

אלא כך מדייקים מ"אותו": אותו שעיר נשיא נשחט בצפון ואין פסח נשחט בצפון.

דתניא [ששנויה ברייתא] נוספת לגבי "אותו" האמור בקרבן עולה (לעיל זבחים לב,א), ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא פסח טעון צפון? ולכאורה דין הוא: ומה עולה שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו בכל זאת קבע לו צפון, פסח שקבע לו זמן לשחיטתו בארבעה עשר בניסן אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר "אתו" למעט את הפסח.

ומקשים: והרי אין כאן קל וחומר, כי מה לעולה שכן היא עולה כליל, וקרבן פסח נאכל!

ומציעים: מכל מקום ניתן ללמוד קל וחומר לפסח מחטאת שאין לה זמן קבוע, ואינה כליל, ושחיטתה בצפון. ודוחים גם קל וחומר זה: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות!

ומציעים: נלמד מאשם. ודוחים: מה לאשם שכן קדשי קדשים! ומוסיפים: מכולן נמי [גם כן], מעולה וחטאת, אי אפשר ללמוד, שכן כולם קדשי קדשים! אם כן חוזרת השאלה למקומה: מה למדנו מ"אותו"?

ומשיבים: לעולם יש לומר כדאמרן מעיקרא [כמו שאמרנו מתחילה]: אותו בצפון ואין שוחט בצפון. ודקשיא לך [ומה שהיה קשה לך]: הרי דבר זה מדברי ר' אחיא לענין עולה נפקא לן [יוצא לנו]! על כך יש להשיב: "אותו" האמור בשעיר לאו למעוטי [לא למעט] שוחט בצפון הוא בא, כפי שדרש ר' אחיא מ"אותו" שבעולה, אלא להוסיף וללמוד ממיעוט זה דבר נוסף: אין שוחט צריך להיות בצפון — אבל מקבל הדם צריך להיות בצפון.

ושואלים: הלוא מקבל שצריך להיות בצפון, ממה שיכול היה לכתוב "ולקח" וכתב "לקח" נפקא [יוצא], כפי שלמדנו בעמוד הקודם, כאילו נאמר "לו יקח"! ומשיבים: הלימוד הזה של "לקח" "ולקח" לא משמע ליה [אינו נשמע לו] כלומר, אין החכם שבברייתא בענין שעיר מקבל אותו.

ב אשכחן [מצאנו] מקור לכך ששחיטה בעולה בצפון למצוה, כפי שהתבאר בסוף העמוד הקודם, קבלה בעולה נמי [גם כן] למצוה אשכחן [מצאנו] כמבואר שם, אולם שחיטה וקבלה בצפון לעכב מנלן [מנין לנו]? מנין שאם לא שחט עולה או קיבל דמה בצפון הרי היא פסולה?

אמר רב אדא בר אהבה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר שילא: קל וחומר, ומה חטאת הבאה מכח עולה שהרי נאמר "ושחט את החטאת במקום העולה" מעכבת, כפי שלמדנו בראש עמוד זה ממה ששנה בה הכתוב דין צפון — עולה שבאה חטאת מכחה אינו דין שמעכבת?

ודוחים: אין להוכיח מכאן, כי מה לחטאת שיש בה חומרה יתירה, שכן מכפרת על חייבי כריתות!

אמר רבינא, הא קשיא ליה [זה היה קשה לו] לרב אדא בר אהבה: כלום מצינו טפל חמור מן העיקר? שהרי העיקר הוא העולה, והחטאת נלמדת ממנה, וכיצד יהא הדבר הנלמד חמור יותר מאשר מקורו!

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: ולא מצאנו דבר כגון זה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And do you learn this halakha from here? But isn’t it already stated: “Speak to Aaron and to his sons, saying: This is the law of the sin offering: In the place where the burnt offering is slaughtered shall the sin offering be slaughtered before the Lord; it is most holy” (Leviticus 6:18)? If so, to what purpose was this singled out? Why did the Torah state explicitly that the sin offering of the king requires slaughter in the north? The Gemara answers: To fix a place for it, that this is the only place where a sin offering may be slaughtered, teaching that if it was not slaughtered in the north of the Temple courtyard, the offering is disqualified even after the fact.

The Gemara asks: Do you say that it is singled out for this purpose, to teach that even after the fact a sin offering slaughtered anywhere other than in the north is disqualified? Or perhaps it is only to teach that this goat sin offering requires slaughter in the north but no other goat sin offering requires slaughter in the north. The Gemara answers: The verse states: “And he shall place his hand upon the head of the sin offering, and slaughter the sin offering in the place of the burnt offering” (Leviticus 4:29). This established a paradigm for all sin offerings, teaching that they require slaughter in the north.

The Gemara continues its explanation: We have found that the Torah writes with regard to the goat sin offering of a king that it requires slaughter in the north both to perform the mitzva in the optimal manner and to disqualify the offering even after the fact. We have also found with regard to the other sin offerings that the Torah states that to perform the mitzva in the optimal manner they must be slaughtered in the north of the Temple courtyard. From where do we derive the halakha to disqualify other sin offerings if they were not slaughtered in the north?

The Gemara explains: As it is written with regard to a lamb sin offering that it must be slaughtered in the north: “And slaughter the sin offering in the place of the burnt offering” (Leviticus 4:33) and it is also written with regard to a she-goat sin offering: “And he shall place his hand upon the head of the sin offering, and slaughter it for a sin offering in the place of the burnt offering” (Leviticus 4:29). This repetition teaches that a sin offering is disqualified if it is not slaughtered in the north.

§ Having derived from these verses that all sin offerings are disqualified if they are slaughtered not in the north, the Gemara questions its earlier explanation. Rather, why do I need the term “it” stated with regard to the sin offering of a king in the verse: “And he shall place his hand upon the head of the goat, and slaughter it in the place where they slaughter the burnt offering before the Lord; it is a sin offering” (Leviticus 4:24)?

The Gemara answers: It is required for that which is taught in a baraita: It, the goat sin offering of a king, is slaughtered in the north of the Tabernacle, but the goat offered by Nahshon and the other princes was not slaughtered in the north. Nahshon was the prince of the tribe of Judah. He, along with all the other princes of the tribes, brought offerings to inaugurate the altar and the Tabernacle, as recorded in the Torah (Numbers, chapter 7). Although the offerings were classified as sin offerings because they shared some characteristics of sin offerings, they were not brought to atone for any particular sin. Therefore, the term “it” teaches that the offerings of the princes did not require slaughter in the north.

And the reason that it is necessary for the Torah to exclude Nahshon’s sin offering from the requirement of slaughter in the north is because it is taught in a baraita: The verse states with regard to the sin offering of a king: “And he shall place his hand upon the head of the goat, and slaughter it in the place where they slaughter the burnt offering before the Lord; it is a sin offering” (Leviticus 4:24). The verse could have stated: Upon its head. The reason it adds “of the goat” is to include the goat brought as a sin offering by Nahshon in the requirement of placing hands on the head of an offering. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The term “of the goat” serves to include the goats brought as sin offerings for communal idol worship in the requirement of placing hands on the head of an offering.

The Gemara explains: It might enter your mind to say that since the sin offerings of the princes are included in the requirement of placing hands, they are also included in the requirement of being slaughtered in the north. Therefore, the term “it” teaches us that for the goat brought as a sin offering by Nahshon and the other princes there was no requirement of slaughter in the north.

Ravina objects to this interpretation: This works out well according to the opinion of Rabbi Yehuda, who says that the offering of Nahshon required him to place his hands on the head of the animal. But according to the opinion of Rabbi Shimon, what is there to say? Why should the Torah write the term “it,” since there is no reason to assume that it would require slaughter in the north?

Mar Zutra, son of Rav Tavi, said to Ravina: And according to the opinion of Rabbi Yehuda, does it work out well? Why is it necessary for the Torah to specifically exclude the offerings of the princes from the requirement of slaughter in the north? Why not say that for that for which it was included, i.e., placing hands on the head of an animal, it was included, and for that which it was not included, i.e., slaughter in the north, it was not included.

And if you would say that if the verse had not excluded the offerings of the princes I would say that one could derive the requirement for slaughter in the north via a paradigm from all other sin offerings, if so, one could also derive the requirement for placing hands on the head of an animal itself via the same paradigm. Rather, the reason that the requirement of placing hands cannot be derived via a paradigm is that we do not learn the requirements of the sin offering of Nahshon, which was only for the time of the inauguration of the Tabernacle alone, from the requirement of sin offerings applicable to all generations. So too, the requirement of slaughter in the north cannot be derived via a paradigm because we do not learn the requirements of the sin offering of Nahshon from the requirement of sin offerings applicable to all generations.

Rather, the term “it” stated with regard to the sin offering of a king serves to teach that it must be slaughtered in the north of the Temple courtyard, but the one who slaughters it does not need to stand in the north when he slaughters it.

The Gemara challenges this: The halakha of the one who slaughters the offering has already been derived from the statement of Rabbi Aḥiyya, as it is taught in a baraita: Rabbi Aḥiyya says: The verse states with regard to the burnt offering: “And he shall slaughter it on the side of the altar northward before the Lord” (Leviticus 1:11). Why must the verse state the exclusionary term “it”?

He explains: Since we have found that the priest stands in the north and collects the blood from the neck of the animal in the north, and if he stood in the south and collected the blood in the north the offering is disqualified, one might have thought that this is so also with regard to this one who slaughters the offering. Therefore, the verse states: “And he shall slaughter it,” to teach that it, the animal, must be in the north, but the one who slaughters it is not required to be standing in the north of the Temple courtyard when he slaughters the animal. Therefore, the question must be addressed: What is derived from the exclusionary term “it” stated with regard to the sin offering of a king?

The Gemara explains: Rather, the term “it” stated with regard to the sin offering of a king serves to teach that it, a goat brought as a sin offering, must be slaughtered in the north, but a young bird brought as an offering does not need to be killed in the north. This is as it is taught in a baraita: One might have thought that a male bird requires pinching of the nape in the north of the Temple courtyard. And this can be derived through a logical inference: Just as a young sheep brought as a burnt offering is an offering for which the Torah did not fix that its slaughter must be performed by a priest but nevertheless fixed that its slaughter must be in the north, with regard to a young bird brought as an offering, for which the Torah did fix that its killing must be performed by a priest, is it not logical that the Torah should also fix its slaughter in the north? Therefore, the verse states “it,” to exclude a male bird from the requirement of being killed in the north.

The Gemara questions the logical inference. One cannot derive the halakha of a bird offering from the halakha of a sheep offering, as what is notable about a young sheep offering? It is notable in that the Torah fixed the requirement that it be slaughtered with a utensil, i.e., a knife. A bird, by contrast, is killed by the priest using his fingernail. Therefore, the term “it” cannot serve to counter this derivation.

The Gemara explains: Rather, the term “it” stated with regard to the sin offering of a king serves to teach that it, the goat of the king, is slaughtered in the north, but the Paschal offering is not slaughtered in the north.

As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Yaakov says: One might have thought that a Paschal offering requires slaughter in the north. And this can be derived through a logical inference: Just as a burnt offering is an offering for which the Torah did not fix a time for its slaughter but fixed that it requires slaughter in the north, with regard to a Paschal offering, for which the Torah fixed a time for its slaughter, as it must be slaughtered in the afternoon of the fourteenth day of Nisan, is it not logical that the Torah would fix that it must be slaughtered in the north? Therefore, the verse states “it,” to exclude the Paschal offering from the requirement of slaughter in the north.

The Gemara questions the logical inference. One cannot derive the halakha of a Paschal offering from the halakha of a burnt offering, as what is notable about a burnt offering? It is notable in that the Torah teaches that it is entirely burned on the altar. This is not so with regard to a Paschal offering.

The Gemara continues: If you would suggest a logical inference from the halakha of a sin offering, which is not entirely burned upon the altar but is slaughtered only in the north, this too can be refuted. As what is notable about a sin offering? It is notable in that it atones for those sins that render one liable for punishment by karet, which is not so with regard to a Paschal offering.

The Gemara continues: If you would suggest a logical inference from the halakha of a guilt offering, which is not entirely burned, which does not atone for those sins punishable by karet, and which is slaughtered only in the north, this too can be refuted. As what is notable about a guilt offering? It is notable in that it has the status of an offering of the most sacred order, which is not so with regard to a Paschal offering. The Gemara adds: Having noted this distinction between a guilt offering and a Paschal offering, one can say that for all of the three offerings as well, the halakha of a Paschal offering cannot be derived from them, since they all have the status of offerings of the most sacred order.

The Gemara returns to the earlier inference: Actually, the term “it” teaches as we said initially: It, i.e., the animal, must be standing in the north, but the one who slaughters the animal does not have to stand in the north. And that which is difficult for you, that we derive this halakha from the statement of Rabbi Aḥiyya, is in fact not difficult. The derivation from the term “it” is not to exclude one who slaughters from the requirement to slaughter in the north, since that halakha is known already from the statement of Rabbi Aḥiyya. Rather, the derivation is that it is only one who slaughters the animal who does not have to stand in the north, but by inference, the one who collects the blood from the neck of the animal must stand in the north.

The Gemara questions this inference: The halakha that the one who collects the blood from the neck of the animal must stand in the north is derived from the fact that the Torah could have written: The priest shall take, and instead writes: “And the priest shall take” [velakaḥ] (Leviticus 4:34), which may be read as: He will take himself [lo yikaḥ], as explained on the previous amud. The Gemara explains: This tanna does not learn anything from this distinction between: The priest shall take, and: “And the priest shall take.” He does not agree with this derivation, and therefore he must derive the requirement to collect the blood while standing in the north from a different verse.

§ The Gemara asks: We found a source for the requirement of slaughter in the north with regard to a burnt offering in order to perform the mitzva in the optimal manner. We also found a source for the requirement of collecting the blood while standing in the north in order to perform the mitzva in the optimal manner. From where do we derive that slaughter and collection of the blood are disqualified if they are not performed in the north?

Rav Adda bar Ahava says, and some say it was Rabba bar Sheila who says: It is derived via an a fortiori inference: Just as the halakha that the slaughter and blood collection of a sin offering be performed in the north comes by virtue of a comparison to the halakha of a burnt offering, as the verse states: “And slaughter the sin offering in the place of the burnt offering” (Leviticus 4:29), yet if the animal was not slaughtered or its blood was not collected in the north it disqualifies the offering, with regard to the burnt offering itself, as the halakha that the slaughter and blood collection of a sin offering be in the north comes by virtue of it, is it not logical that if it was not slaughtered or its blood was not collected in the north, this should disqualify the offering?

The Gemara rejects this logical inference: What is notable about a sin offering? It is notable in that it atones for those sins that render one liable for punishment by karet, which is not so with regard to a burnt offering.

Ravina said: This is what is difficult for Rav Adda bar Ahava. In other words, regardless of the notable characteristic of a sin offering, he still is of the opinion that his logical inference stands. Have we ever found that a secondary prohibition is more stringent than a primary prohibition? Since the halakha of a sin offering is derived via a comparison to the halakha of a burnt offering, the former cannot have stringencies that the latter lacks.

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: But have we not found a secondary prohibition that is more stringent than the primary one?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה דכתיב בכשבה. תנהו לענין לפנימיות כו' לעיכובא. הן גם לחיצוניות גופייהו נצרך עיכובא וכדפריך הגמרא שאר חטאות נמי אשכחן למצוה כו':

גמ' כלום מצינו טפל חמור. עי' ב"ק דף קא ע"א תוד"ה לא:

וכי מכאן. צריך ללמד לזה בפני עצמו והלא כל החטאות בכלל תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה וגו': לקבוע. לשנות עליו לעכב קיבועו בכך: או אינו. בא לעכב אלא לכתוב בו אותו דהוי מיעוטא וללמד זה בצפון ואין שעיר אחר בצפון כגון שעירי יוה''כ ושעירי עבודת כוכבים ושל מוספי המועדות ומה אני מקיים תשחט החטאת בשאר בהמות חוץ משעירים דאותו כתיב למעוטינהו: תלמוד לומר. בשעירת יחיד (ויקרא ד) ושחט את החטאת דהוה ליה למכתב ושחט אותה בנין אב הוא לכל חטאות ועיכובא מיהא לא נפקא לן מיניה דאיכא למימר למצוה איצטריך ולהביא שעירי חטאות דלא למעוטינהו מאותו דשעיר נשיא ולקמן פריך ואלא אותו למה לי: שאר חטאות נמי למצוה. אשכחן מתשחט החטאת: דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה. בכולם כתיב במקום אשר ישחט העולה וסגי ליה בשעירה ותילף מיניה כשבה למצוה וכי הדר כתביה בכשבה תנהו לענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא: ואין שעיר נחשון. שעירי חנוכת הנשיאים שלא באו על חטא: לכדתניא. דאיתרבי לסמיכה וס''ד לרבויי נמי לשחיטה בצפון להכי כתיב אותו למעוטי: על ראש השעיר. בשעיר נשיא כתיב והוה ליה למכתב על ראשו: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. משום דמעטינהו ר' יהודה לסמיכה במס' מנחות (דף צב.) מהאי דשעיר המשתלח דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי (ויקרא טז) החי טעון סמיכה ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה ור''ש דרש החי טעון סמיכה באהרן ואין שעיר עבודת כוכבים טעון סמיכה באהרן אלא בזקני העדה ומרבי ליה מהכא: הניחא לרבי יהודה. דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי צפון: למאי דלא איתרבי לא איתרבי. דהא רבויא גבי סמיכה כתיב וצפון מהיכא תיתי: הכי גרסינן להך סוגיא במנחות (דף נה:) וכי תימא אי לא מעטיה קרא הוה אמינא תיתי בבנין אב א''כ סמיכה גופה לשתוק קרא מיניה ותיתי מבנין אב: בבנין אב. מושחט את החטאת: סמיכה גופה נמי תיתי מבנין אב. דכתיב וסמך על ראש החטאת ומצי למכתב על ראשו אלא בנין אב הוא לכל ששמו חטאת שיטעון סמיכה: אלא כו'. מסקנא דקושיא היא סמיכה מאי טעמא איצטריך לרבויי משום דאי לא רבוייא לא הוה גמרינן קדשי שעה בבנין אב מקדשי דורות הכי נמי משחיטת צפון למה לי אותו למעוטי כל כמה דלא לימא קרא לא גמרי בבנין אב: ולא שוחט בצפון. אין צריך שיעמוד בצפון שאם רצה עומד בדרום אצל צפון ויושיט ידו בצפון וישחוט: לפי שמצינו שהמקבל כו'. מלקח ולקח כדלעיל: ה''ג אלא אותו בצפון ואין בן עוף בצפון דתניא יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא כו' ת''ל אותו מה לבן צאן כו': ואין בן עוף. מליקת תורין ובני יונה: שלא קבע לו כהן. דשחיטה בזר כשרה: בן עוף קבע לו כהן. [דכתיב] והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגו' (ויקרא א): שכן קבע לו כלי. סכין לשחיטה מויקח את המאכלת (לקמן דף צז:) והתם עולה הואי וכן מזרק לקבל תאמר בבן עוף שנמלק בצפורן: ולא פסח בצפון. דלא תתייה בקל וחומר הואיל וקבע זמן לשחיטתו בין הערבים יקבע לו מקום נמי לצפון: מדרבי אליעזר בן יעקב נפקא לא גרס אלא הכי גרסינן ולא פסח בצפון דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר כו' וכן מצאתיה בספרים הראשונים: אינו דין שיקבע לו צפון תלמוד לומר אותו. גרסינן: מחטאת. אי לאו דמעטיה הוה מייתינן ליה מחטאת שאינה כליל וטעונה צפון: מכולהו נמי שכן קדשי קדשים. כלומר ואי בעי לאתויי נמי מכולהו במה הצד איכא למיפרכיה להא פירכא שכן קדשי קדשים: לאו למעוטי שוחט בצפון. אותו דגבי שעיר לאו למעוטי שוחט בצפון קאמרי דודאי מאותו דרבי אחיא נפקא אלא לרבויא מדוקיא דמיעוטא דשוחט בצפון דמקבל בצפון דהכי דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון: קבלה נמי אשכחן. כדאמרן אבל מקבל בצפון: הא קשיא ליה. כלומר מהאי טעם דייק קל וחומר דידיה: טפל חמור מן העיקר. למד חמור מן המלמד כגון חטאת שבאה מכח עולה דעיקר צפון בעולה כתיב:
הגה''ה אותו בצפון ולא שוחט בצפון. תימה ל''ל קרא הא אפילו לפני ה' לא בעי כדדרשינן לעיל בריש כל הפסולין (דף לב:) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה' ויש לומר דהכא סובר כר''ש התימני דדריש התם האי כתוב בענין אחר: מה לבן צאן שכן קבע לו כלי. ותימה דלא פריך הכי בפ''ק דקדושין (דף לו:) ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו בן עוף שקבע לו כהן במליקתו אינו דין שיקבע לו כהן בהזאתו ויש לומר דהתם דכל דינו בכהן לא שייך למיפרך מכלי ול''נ כיון דהדין הוי מהזאה לא שייך למיפרך מכלי דשחיטה וא''ת וליעביד הכא קל וחומר ממקום ומה בן צאן שלא קבע לו מזבח בשחיטתו קבע לו מקום צפון בן עוף שקבע לו מזבח במליקתו כדדרשינן (לקמן דף סה.) מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה אינו דין שיקבע לו צפון וזה אין לומר דסד''א דבן עוף כיון דחטאת קרייה רחמנא ליבעי צפון דזאת תורת החטאת דשמא דזאת תורת לא הוי אלא לנשחטות: אלא אין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון. תימה הא נמי מדרבי אחיא נפקא מדאיצטריך למעוטי שוחט מכלל דמקבל בצפון דאי לא דמקבל בצפון למה לי קרא למעוטי שוחט כדקאמר רבי אחיא לפי שמצינו שמקבל בצפון יכול אף זה כן ושמא רבי אחיא דריש ולקח לו יקח אבל אנן לא דרשינן ליה: קבלה נמי למצוה אשכחן. פי' בקונט' כדאמר אבל מקבל בצפון וקשה דמאותו דכתיב גבי עולה דרשינן ולא שוחט בצפון ומאותו דכתיב גבי חטאת דרשינן אבל מקבל בצפון וא''כ מקבל למצוה בעולה מנא לן וגבי אשם צריכי תרי קראי למצוה לקבלה ומקבל ועוד עיכובא במקבל בחטאת מנא לן דלא מצינו ששנה אלא על השחיטה ועל הקבלה אבל לא על המקבל וי''ל מכיון דאשכחן למצוה מקבל כקבלה ה''ה לעכב וכי האי גוונא אמרינן בפ''ק (לעיל ד.) נאמרה זביחה בחטאת ונאמרה זביחה בשלמים מה התם לא חלקת כו':
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד