דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

ושאינו נשאר, כלומר, אם יצא כל הדם בהזאה, לא ימצה, אין צורך במיצוי. הרי שאינו מעכב!?

ומתרצינן: תרי תנאי הם שנחלקו אליבא דרבי ישמעאל.

אמר רמי בר חמא: האי תנא סבר שיריים מעכבי בחטאות הפנימיות.

דתניא: נאמר בחטאת בהמה "הכהן המחטא אותה יאכלנה", ודרשינן, רק "אותה" חטאת שניתן דמה למעלה כהלכתה על ארבע קרנות המזבח, אותה יאכל הכהן, ולא אותה חטאת שניתן דמה למטה במזבח.

אמרת, וכי מאין באת להכשיר הניתן שלא כהלכתו עד שצריך אתה להביא מקרא לפוסלו? מכלל שנאמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח", למדנו לניתנין במתן ארבע שאם נתנן במתנה אחת כיפר, בדיעבד. כי "ישפך" משמע שפיכה אחת, ונאמר בההיא קרא "והבשר תאכל".

יכול אף הניתנין למעלה שנתנן למטה, כיפר בדיעבד? לכך צריכים אנו למעטו.

ודין הוא שיפסל בנתנו למטה ולא צריך לקרא. שהרי נאמרו דמים למעלה בחטאת בהמה, ונאמרו דמים למטה בחטאת העוף, שהזאת דמה בקיר המזבח למטה מחוט הסיקרא.

מה דמים האמורים למטה שנתנן למעלה לא כיפר, שנתמעט מקרא ד"חטאת היא", שאם שינה בה פסול, אף דמים האמורים למעלה, אם נתנן למטה לא כיפר?!

לא דמו להדדי: אם אמרת בתחתונים שנתנן בנתינה למעלה, שאין סופן להגיע למעלה אילו עשאן כהלכתן. הלכך לא כיפר.

תאמר בעליונים שנתנן למטה, שיש מהן קרב למטה, שהשיריים מדם החטאת עתידים להינתן למטה על היסוד, לכן הייתי סבור שאם נתנן מתחילה למטה יכפרו, ולכן צריכין למעטו מקרא. [6]

דמים הפנימיים יוכיחו, שיש מהן קרב בחוץ, ששיירי דם חטאות הפנימיות נשפכין ליסוד המזבח החיצון, ואם נתנן בתחילה בחוץ לא כיפר, שהפנימיים כתוב בהן קרא לעיכובא.

והכי נמי בעליונים שנתנן למטה דין הוא שלא יכפרו, ומיעוטא למה לי?

לא דמי. אם אמרת בדמים הפנימיים שפסולין אם נתנן בחוץ, שהרי אין מזבח הפנימי ממרקן, שלא נגמרו בו כל מתנות הדם המעכבות אלא צריכין עוד לינתן במקום אחר [ולקמן מפרש איזה מקום הוא] הלכך חמירי.

תאמר בעליונים, שהרי קרנות המזבח ממרקות אותן שנגמרו בו כל מתנות המעכבות [דשיריים חיצוניים לכולי עלמא לא מעכבי], הלכך לא חמורים הם, והוה אמינא שאם נתנן למטה כשרים, תלמוד לומר "אותה", לדרוש: אותה שניתן דמים למעלה ולא שניתן דמה למטה [עד כאן לשון הברייתא].

ומדייק רמי בר חמא: מאי "שאין מזבח הפנימי ממרקן" האמור בברייתא, איזה מתן דמים המעכב יש בו עוד? לאו, אלו שיריים. הרי דתנא דברייתא זו סבירא ליה דשיריים מעכבים בחטאות הפנימיות.

ודחינן: אמר ליה רבא לרמי בר חמא: אי הכי, דסבירא ליה לתנא דברייתא דשיריים מעכבים בחטאות הפנימיות מה זה שהשיב שאין ללמוד מדמים הפנימים שכן אין גמר מתנות דמו בפנים, הלא אדרבה, כל שכן שיש ללמוד משם, דתיתי בקל וחומר:

מה שיריים הפנימיים, שסופן חובה בחוץ לעכב, בכל זאת אם עשאן בתחילה בחוץ [אם תחילת דמן נתן בחוץ] לא כיפר. קל וחומר לניתנין למעלה, שאין סופן חובה למטה, דשיריים לא מעכבי בחיצוניים, ועשאן בתחילה למטה, אינו דין שלא כיפר, ואכתי תיקשי קרא למעוטי למה לי?

אלא, מסיק רבא, הכי פירושא דברייתא: אין מזבח הפנימי ממרקן בלבד אלא פרוכת, שדמים הפנימיים טעונים תחילה הזאה על הפרוכת, והואיל וטעונים שתי עבודות לעכב הלכך חמירי לפסול כששינה ונתן בחוץ. מה שאין כן בניתנים למעלה, שאין טעונים אלא עבודת אחת לעכב, לתת דם בקרנות, הוה אמינא שאם נתנן למטה כשרים.

ולעולם שפיכת שיריים הפנימיים לא מעכבא לתנא דברייתא, ונדחית ראייתו של רמי בר חמא.

תנו רבנן: נאמר בפר יום הכפורים "וכלה מכפר". ודרשינן: אם כיפר, שנתן כל מתנות הדם, כלה, ואם לא כיפר לא כלה, שכולן מעכבות, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יהודה: מפני מה לא נדרוש כסדר המקרא, ונאמר: אם כלה כיפר, אם לא כלה לא כיפר, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום!

והוינן בה: מאי בינייהו במה נחלקו רבי עקיבא ורבי יהודה? ומשנינן: נחלקו בזה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד אמר משמעות דורשין איכא בינייהו, כיצד יש לדרוש מן הכתוב. שרבי יהודה לא משמע לו ללמוד מ"כפר" לכל המתנות שמעכבות, דדלמא מתנה אחת קאמר, אלא מ"כלה", דמשמע שכילה כל מה שכתוב בענין. אבל שיריים, דלא כתיב בפרשת יום הכפורים אלא נלמד מפר כהן משיח, לכולי עלמא לא מעכבי.

וחד אמר, שיריים מעכבין איכא בינייהו. [7]

רבי עקיבא סבר לא מעכבי, דדריש מ"כפר" לעבודות האמורות בענין דוקא, ורבי יהודה דריש מ"כלה" שגמר כל עבודותיו, שאפילו שיריים הנלמדין ממקום אחר מעכבי.

ואומרת הגמרא: תסתיים, יש להוכיח דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר שיריים דמעכבי.

דאמר רבי יהושע בן לוי: לדברי האומר שיריים מעכבין אם נשפך הדם, אחר מתנות שבפנים וקודם שפיכת השיריים בחוץ, [8] מביא פר אחר, ושוחטו כדי לשפוך ממנו שיריים שהרי מעכבין הם, ואינו מתחיל מבחוץ, שאם כן לאו שיריים הם, אלא, ומתחיל בתחילה במתנות שעל המזבח בפנים, ואת השיריים שופך בחוץ.

הרי שלרבי יהושע בן לוי יש תנא האומר דשיריים מעכבי, ומוכח שהוא זה שאומר דפליגי בזה רבי עקיבא ורבי יהודה.

ודחינן: אטו רבי יוחנן לית ליה הא סברא שיש תנא האומר שיריים מעכבי? והאמר רבי יוחנן: תנא רבי נחמיה למשנתו דשיריים שהקריבן בחוץ חייב כרת משום זריקת חוץ, כדברי האומר שיריים מעכבין, הילכך עבודה היא להתחייב עליה בחוץ!?

אלא על כרחנו נצטרך לומר שרבי יוחנן דקאמר התם שרבי נחמיה הוא "כדברי האומר שיריים מעכבי", כוונתו היא לתנא ששנה כן במקום אחר, ולאו להני תנאי דלעיל [רבי עקיבא ורבי יהודה].

ואם כן, הכא נמי איכא למימר איפכא, דרבי יוחנן הוא דאמר "שיריים מעכבין איכא בינייהו". ורבי יהושע בן לוי סובר שלפי כולם אין שיריים מעכבין, ומה שאמר רבי יהושע בן לוי "לדברי האומר שיריים מעכבין", הוא תנא בעלמא, ולאו להני תנאי. ולדבריו, רבי עקיבא ורבי יהודה "משמעות דורשין איכא בינייהו" ולפי שניהם שיריים אינם מעכבים, ותנא אחר הוא זה שסבר ששיריים מעכבים.

מתניתין:

חטאות הצבור החיצוניות, שלא התבאר דינן במשנה הקודמת [שעסקה בחטאות הפנימיות בלבד], וחטאת היחיד דינם הוא כמבואר להלן.

ובמאמר מוסגר מבארת המשנה: אלו הן חטאות הציבור החיצוניות: שעירי מוסף של ראשי חדשים, ושעירי מוסף של המועדות.

חטאות הציבור האלה וחטאות היחיד - שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון ארבע מתנות נפרדות שנותנן הכהן באצבעו על ארבע קרנות המזבח.

כיצד הוא סדר מתנות הדם שלהן?


הערות

[6] הקשו התוס' הרי למדנו לקמן [סו א] שעולת העוף [הנעשית גם כן למעלה] שעשאה למטה פסולה, ולמה לא נלמד משם לחטאת בהמה. ותירץ בחידושי רי"ז הלוי [מה א] שתירץ שבעולת בהמה מלבד הדין שהדמים צריכים לינתן למעלה, יש גם דין נוסף שעבודת המיצוי עצמה צריכה להעשות למעלה, וכמו שלומדים לקמן "ומלק והקטיר ונמצה", מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה ומיצוי, ומשום כך אפילו אם מצד הדין של נתינת הדם אין עיכוב במה ששינה מלמעלה למטה, מכל מקום יש עיכוב מצד שהעבודה לא נעשתה בראשו של מזבח.

[7] רש"י מפרש שלרבי עקיבא דורשים אם כיפר מה שאמור בענין כילה. והשפת אמת מבאר שהרי למדנו לעיל שאפילו לדברי האומר שיריים מעכבין, מכל מקום אינן מכפרים בעצמם, ואם כן דורש רבי עקיבא, אם כיפר כלומר שעשה את כל הנתינות שהם מכפרות בעצמם כילה.

[8] המקדש דוד [כח א] מעיר שהרי כשגמר ליתן על מזבח הפנימי הרי כבר נגמרה כפרת המזבח, ומה שייך אחר כך להזות עליו שוב. וביאר שמאחר ושיריים מעכבין, אם כן לא נגמרה כפרתו עדיין, ומשום כך כשמביא עוד פר ומזה על המזבח שנית, הרי כשיתן לבסוף שיריים יהיה נחשב הכפרה בהזאה האחרונה שעל המזבח ממש כמו ההזאה הראשונה, ועל כן יש שם של שיריים עליהם.

ושאינו נשאר לא ימצה כלומר, אם לא נותר דם לאחר ההזאה — אינו צריך למצות. משמע שאין המיצוי מעכב! ומשיבים: תרי תנאי [שני תנאים הם] וחלוקים אליבא [לפי שיטתו] של ר' ישמעאל.

א ועוד בענין שיריים האם הם מעכבים, אמר רמי בר חמא: האי תנא [תנא זה] סבר: שירים מעכבי [מעכבים], דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי האמור בחטאת: "הכהן המחטא אותה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), "אותה" בא להדגיש ולמעט: אותה שניתן דמה כראוי למעלה מחוט הסיקרא שבמזבח — כשירה היא, ויאכל הכהן את בשרה, ולא אותה שניתן דמה למטה.

וממשיכה הברייתא, אמרת אומר אתה בענין זה: וכי מאין באתה? כלומר, מה מקום היה להכשיר באופן זה, שהוצרך בכתוב להדגיש שהיא נפסלת בכך? ומסבירים: מכלל שנאמר: "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל" (דברים יב, כז), למדנו לכל הדמים הניתנים על מזבח העולה, גם דמי חטאת הניתנים במתן ארבע, שאם נתנן במתנה אחת — כיפר. ולפיכך, כיוון שמצאנו שגם אם שינה מן האמור בכתוב כיפר, יכול אף הניתנין למעלה שנתנן למטה גם הוא כיפר? ולכאורה

דין הוא שלא יכפר, שהרי נאמרו דמים למעלה בזריקת דם חטאת בהמה, שנותן על הקרנות למעלה מחצי המזבח (חוט הסיקרא), ונאמרו דמים למטן בחטאת העוף, שדמה ניתן על חלקו התחתון של קיר המזבח, מה דמים האמורים למטן שנתנן למעלן לא כיפר, כפי שלמדו חכמים מן ההדגשה בחטאת העוף "חטאת הוא" (ויקרא ה, ט) — לעכב, אף דמים האמורים למעלן אם נתן למטה לא כיפר!

ויש לדחות: לא, אם אמרת בתחתונים (דמי חטאת העוף) שניתנין בנתינה למעלה שלא כיפר, שהרי אין סופן להיות ניתנים למעלן כלל, ולכן סברה היא שאם שינה מקומם לא כיפר, תאמר בעליונים (דמי חטאת בהמה) שנתנן למטה שלא כיפר? והרי שם שונה הדבר, שיש מהן קרב למטה, כששופך את השיריים ליסוד, ויש לומר שגם אם נתן בתחילה למטה — כיפר!

ומשיבים: דמים הפנימיים של החטאות שדמן ניתן בהיכל יוכיחו, שיש מהן קרב בחוץ, שהרי נאמר בתורה שאת שייריהן שופך על יסוד המזבח החיצון, ולמרות זאת אם נתנן בתחלה בחוץ לא כיפר!

ודוחים: לא, אם אמרת בדמים הפנימיים, שיש בהם חומרה יתירה, שאין מזבח הפנימי ממרקן כלומר, אינו גומר את עבודתן, וצריכים לעבודה אחרת, תאמר בעליונים (דם חטאת בהמה חיצונה) שהרי קרנות ממרקות אותן ונגמרה בכך עבודתן, ולכן אפשר היה לומר שאם נתנן למטה כשרים!

תלמוד לומר בחטאת בהמה חיצונה "אותה", להדגיש: אותה שניתן דמים למעלה כשירה, ולא שניתן דמה למטה. עד כאן בברייתא, ומכאן ממשיך רמי בר חמא להוכיח את דבריו.

מאי [מה פירוש] מה שנאמר לגבי דמים הפנימיים שאין מזבח הפנימי ממרקן? לאו [האם לא] אלו שיריים, שלא נגמרה נתינת הדמים הפנימיים במתן הדמים על המזבח הפנימי, אלא רק לאחר שפיכת השיריים על יסוד המזבח החיצון? משמע מכאן ששיריים (של חטאות הפנימיות) מעכבים.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך], שלפי ברייתא זו שיריים מעכבים, מדוע יש צורך בכתוב ללמדנו דין זה, שעליונים שנתנן למטה לא כיפר? תיתי [תבוא, תילמד] בקל וחומר:

מה שיריים הפנימיים שסופן חובה בחוץ (שהם מעכבים) בכל זאת אם עשאן את הדמים הפנימיים בתחלה בחוץ לא כיפר, הניתנין למעלה שאין סופן חובה לרדת למטה (שהרי שיירי מזבח החיצון בוודאי אינם מעכבים) ועשאן בתחלה למטה, אינו דין שלא כיפר? וכיון שלא נאמרה סברה זו בברייתא, והוצרכנו ללמוד דין זה מן הכתובים, משמע ששיריים אינם מעכבים.

אלא לכך הכוונה: דמים הפנימיים אין מזבח הפנימי ממרקן בלבד, אלא גם מתן הדמים על גבי פרוכת, ומשום כך חמור דינם, ואין ללמוד מכאן לדמים העליונים של מזבח החיצון.

ב ועוד לענין שיריים מעכבים, מביאים ברייתא אחרת. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בעבודת יום הכיפורים לאחר הזאות הדם בפנים: "וכלה מכפר את הקדש" (ויקרא טז, ב), ויש לדייק מכאן: אם כיפר שנתן כל ההזאות בפנים — כלה בכך את עבודת הפר והשעיר הפנימיים, ואם לא כיפר — לא כלה, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה, מפני מה לא נאמר ונדרוש כך את הכתוב: אם כלה ונתן את כל מתנות הדם — כיפר, אם לא כלה — לא כיפר, ומכאן נלמד שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום?

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? שלכאורה שניהם אומרים דבר אחד! ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, שההבדל ביניהם אינו להלכה, שלשיטת שניהם דורשים מכאן כי המתנות שבפנים מעכבות, אלא בדרך הדרשה. וחד [ואחד מהם] אמר: מחלוקת לגבי שיריים מעכבין איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת ר' עקיבא אין השיריים מעכבים, וכיון שכיפר בפנימיים — כילה את העבודה. ואילו לדעת ר' יהודה, רק אם כילה הכל (ובכלל זה שפיכת שיירי הדם על היסוד) — כיפר.

ומציעים: תסתיים [תוגדר, תוחלט] שר' יהושע בן לוי הוא שאמר שיריים דמעכבי [שמעכבים] יש ביניהם, שאמר ר' יהושע בן לוי: לדברי האומר שיריים מעכבין, אם גמר את מתן הדמים בפנים ונשפך הדם, ולא הספיק לשפוך את השיריים בחוץ, מביא פר אחד ושוחטו ומתחיל בהזאות בתחלה בפנים על מנת שיהו שיריים, ואחר כך ישפוך השיריים על יסוד המזבח החיצון.

ודוחים ראיה זו: אטו [וכי] ר' יוחנן לית ליה הא סברא [אין לו סברה זו] שיש מי שסבור ששיריים מעכבים? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: תנא [שנה] ר' נחמיה כדברי האומר שירים מעכבין! הרי שגם הוא סבור שיש מי שאומר כן.

אלא אין להוכיח מכאן את דעתו לגבי מחלוקת זו, משום שהוא אומר בצורה סתמית "כדברי האומר" ויש להסביר כי לאו להני תנאי [לא למחלוקת תנאים אלה] הוא מתכוון, שאולי שניהם סבורים שאין שיריים מעכבים. אם כן, הכא נמי [כאן גם כן], בדברי ר' יהושע בן לוי, אפשר להבין שגם הוא אומר כדברי האומר ולאו להני תנאי [ולא למחלוקת תנאים אלה]. ואם כן, אין להוכיח מכאן מיהו הסובר שר' יהודה אומר ששיריים מעכבים.

ג משנה ומעתה דנים איזהו מקומן של חטאות הצבור והיחיד. ותחילה מגדירים: אלו הן חטאות הצבור בהן אנו עוסקים בהלכה זו: שעירי חטאת שמקריבים עם מוספי ראשי חדשים (במדבר כח, טו), וכן שעירים של מועדות (ראה במדבר כח, כג, ל ועוד). כל אלו שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון ארבע מתנות (נתינות) הזאות על ארבע קרנות של המזבח. כיצד עושה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And that which does not remain, i.e., if there is no blood remaining, he shall not squeeze it out. This indicates that failure to squeeze the blood does not disqualify the offering. The Gemara answers: There are two tanna’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yishmael.

The Gemara continues its discussion of the remainder of the blood. Rami bar Ḥama says: This following tanna holds that failure to pour the remainder of the blood of offerings whose blood is sprinkled inside the Sanctuary disqualifies the offering, as it is taught in a baraita: “The priest that sacrifices it for sin shall eat it” (Leviticus 6:19). The verse states the word “it” to teach that it, the offering whose blood was sprinkled correctly, above the red line of the altar, is valid, and the priest may eat the meat. But this is not so for an offering whose blood was sprinkled below the red line, which is disqualified.

The baraita continues: You said this, but from where did you come? In other words, why would one think that such an offering is valid, so that the verse needs to teach that it is not? The baraita explains: From the fact that it is stated: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood, upon the altar of the Lord your God; and the blood of your offerings shall be poured out against the altar of the Lord your God, and you shall eat the flesh” (Deuteronomy 12:27), we learned that with regard to those offerings whose blood is placed with four placements on the corners of the altar, that if the priest placed them with only one placement, he has effected atonement. Therefore, since it is derived that if the priest does not present the blood on the specified corners of the altar, the offering is nevertheless valid, one might have thought that blood that should have been placed above the red line but that one placed below the red line effects atonement as well, and the offering is valid.

The baraita continues: And it would seem there is a logical inference to counter this logic. It is stated that blood is to be sprinkled above the red line, referring to the blood of an animal sin offering, which is to be sprinkled on the corners on the upper half of the altar, and it is stated that blood is to be sprinkled below the red line, referring to the blood of a bird sin offering, which is to be sprinkled on the lower half of the altar. Just as with regard to the blood about which it is stated that it is to be below the red line, if it is a case where one placed it above the red line, it does not effect atonement, as the Sages derived from the verse: “And he shall sprinkle of the blood of the sin offering upon the side of the altar, and the remainder of the blood shall be squeezed out at the base of the altar; it is a sin offering” (Leviticus 5:9), so too, with regard to the blood, about which it is stated that it is to be above the red line, if it is a case where one placed it below the red line, it does not effect atonement.

This logical inference is rejected: No, if you said that this is the halakha with regard to the blood of a bird sin offering, which is to be sprinkled below the red line that was placed with a placement above the red line, that may be because they will not ultimately be sprinkled above. For this reason it does not effect atonement. Shall you also say that this is the halakha with regard to the blood that is to be sprinkled above the red line, i.e., the blood of an animal sin offering, but which one placed below the red line, that it will not effect atonement? The blood that is to be sprinkled above the red line is different, as some of it is sacrificed below the red line, when the remainder of the blood is poured on the base of the altar.

The baraita responds: The blood that is placed inside the Sanctuary will prove it, as some of it is sacrificed outside, but if the priest initially placed the blood on the altar outside the Sanctuary it does not effect atonement.

The baraita rejects this proof: No, if you said that this is the halakha with regard to the blood that is placed inside the Sanctuary, concerning which the inner altar does not complete the atonement, as they require additional blood placements, shall you also say that this is the halakha with regard to the blood offered above the red line, i.e., the blood of an animal sin offering, concerning which the corners of the altar complete the atonement? Accordingly, it is possible to say that if one placed them below the red line they are valid.

The baraita concludes: To counter this reasoning, the verse states with regard to an animal sin offering that is sacrificed outside: “The priest that sacrifices it for sin shall eat it” (Leviticus 6:19), to emphasize that it, the offering whose blood was placed correctly, above the red line of the altar, is valid, and the priest may eat the meat. But this is not so for an offering whose blood was placed below the red line, which is disqualified.

Rami bar Ḥama proves his point: What does the baraita mean when it says: If you said that this is the halakha with regard to the blood that is placed inside the Sanctuary, concerning which the inner altar does not complete the atonement? What is required to complete the atonement? Is it not referring to this remainder of the blood and is teaching that failure to pour the remainder of the blood on the base of the altar disqualifies the offering?

Rava said to Rami bar Ḥama: If so, that the tanna of the baraita holds that failure to pour the remainder of the blood of the offerings whose blood is sprinkled inside the Sanctuary disqualifies the offering, you could derive the halakha that if the priest sprinkled the blood below the red line the offering is disqualified via an a fortiori inference.

Just as it is with regard to the remainder of the blood of the offerings of the inner altar, concerning which their ultimate rite, pouring on the base of the altar, is obligatory on the external altar, but if the priest initially performed the rite of placing the blood on the external altar, it does not effect atonement, with regard to those offerings whose blood is placed above the red line, concerning which their ultimate rite, pouring on the base of the altar, is not obligatory below the red line of the altar, and the priest initially performed the rite of placing the blood below the red line, is it not logical that it does not effect atonement? Since the baraita does not advance this claim, but derived the halakha from a verse, this indicates that pouring the remainder of the blood is not obligatory.

Rava continues: Rather, when the baraita states that the blood of the offerings offered inside the Sanctuary are those concerning which the inner altar does not complete the atonement it means that the inner altar does not complete the atonement alone, but rather requires that blood also be sprinkled inside the Sanctuary on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies.

§ The Sages taught in a baraita: The verse states concerning the sacrificial rite performed by the High Priest on Yom Kippur: “And when he has finished atoning for the Sanctuary, and the Tent of Meeting, and the altar, he shall present the live goat” (Leviticus 16:20). This verse indicates that if he performed the atonement, he has finished the service, but if he did not perform the atonement, he has not finished. This is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehuda said to him: For what reason do we not say: If he finished, he has performed atonement, but if he did not finish, he has not performed atonement? This derivation would indicate that if one of any of the blood placements is lacking it is as though he did nothing.

The Gemara clarifies the two opinions: What is the difference between them? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi engaged in a dispute concerning this. One says that interpretation of the meaning of the verse is the difference between them, i.e., there is no halakhic difference between them but only a dispute as to how to interpret the verses. And one says that there is a difference between them with regard to whether failure to pour the remainder of the blood at the base of the altar disqualifies the offering. According to Rabbi Akiva, it does not disqualify the offering, whereas Rabbi Yehuda maintains that it does disqualify the offering.

The Gemara suggests: It may be concluded that Rabbi Yehoshua ben Levi is the one who says that Rabbi Akiva and Rabbi Yehuda disagree as to whether or not failure to pour the remainder of the blood on the altar disqualifies the offering. As Rabbi Yehoshua ben Levi says: According to the statement of the one who says that failure to pour the remainder of the blood on the base of the altar disqualifies the offering, if the priest finished placing the blood on the inner altar and the blood was spilled before he poured the remainder on the external altar, he must bring one bull and slaughter it, and begin the sprinkling of the blood as he did initially on the inner altar, so that there will be blood remaining from the sprinkling, and then he pours the remainder of the blood on the external altar. Rabbi Yehoshua ben Levi discusses the opinion that failure to pour the remainder of the blood on the base of the altar disqualifies the offering, apparently in reference to the baraita cited here.

The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Yoḥanan does not agree with this reasoning? But doesn’t Rabbi Yoḥanan himself say (111a): Rabbi Neḥemya taught a halakha in accordance with the statement of the one who says that failure to pour the remainder of blood disqualifies the offering? Rabbi Yoḥanan also discusses the opinion of a tanna who holds that failure to pour the remainder of blood disqualifies the offering, apparently in reference to the baraita cited here.

Rather, there is no proof that Rabbi Yoḥanan is referring to the dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Yehuda. He is stating a halakha in accordance with the statement of the one who says that it disqualifies the offering, whichever tanna that may be, but he is not referring to the dispute between these tanna’im. Here too, Rabbi Yehoshua ben Levi is stating a halakha in accordance with the statement of the one who says that it disqualifies the offering, whichever tanna that may be, but he is not referring to the dispute between these tanna’im.

MISHNA: These are the halakhot of the communal and the individual sin offerings. These are the communal sin offerings: Goats of the New Moon and of the Festivals. Their slaughter is in the north of the Temple courtyard, and the collection of their blood in a service vessel is in the north, and their blood requires four placements on the four corners of the altar. How did the priest do so?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא לא אם אמרת בתחתונים שנתנו למעלה כו'. כצ"ל:

תד"ה תאמר. מעולת העוף שסופו למטה. עי' לקמן (נד) ברש"י ד"ה וממצה מדמה ובתד"ה ואי ותבין:

גמ' תסתיים דריב"ל הוא דאמר שיריים מעכבי כצ"ל:

רש"י ד"ה תאמר בניתנין וכו' הלכך לא חמירי ויוכשרו למטה כצ"ל:

ושאינו נשאר. כלומר אם יצא כל הדם בהזאה אין צריך מיצוי: האי תנא סבר שיריים מעכבין גרסינן: המחטא אותה. הזורק את דמה ובכללה דזאת תורת החטאת כתיב אותה מיעוטא היא אם מחטא את דמה כהלכתו שכתבתי לך בה קרנות דהיינו למעלה הוא דהואי חיטוי ונאכלת אי לא לא: וכי מאין באת. להכשיר שנזקקת להביא מקרא לפסול: ישפך. שפיכה אחת ונאמר והבשר תאכל: נאמרו דמים למטה. מחוט הסיקרא בחטאת העוף והזה מדם החטאת (ויקרא ה) ודרשינן ליה לקמן (דף סד:) זה קיר התחתון: ונאמר דמים למעלה. בחטאת בהמה: מה דמים האמורים למטה שנתנן למעלה לא כיפר. דהא כתיב בהזאתו חטאת היא שאם שינה בה פסול דהכי אמרינן לקמן (דף סו.) עשאה למעלה כמעשה כולן פסול: שכן סופן למטה. שירים ניתנין ליסוד: שסופן לחוץ. שפיכת שיריהם: ואם עשאן בתחילה בחוץ לא כפר. דעיכובא כתיב בהו כדרבינא מועשה כאשר עשה: שאין מזבח הפנימי ממרקן. שאין שם גמר מתן דמים שעודן צריכין עבודה אחת הילכך חמירי ולקמן מפרש ואזיל מאי היא: תאמר בניתנין למעלה בקרנות שממרקות אותו. שהוא גמר מתן דמיהם לעכב דהא לכולי עלמא שיריים החיצונים לא מעכבי הילכך לא חמירי ויכשרו למטן להכי איצטריך אותה: מאי שכן אין מזבח הפנימי ממרק אותו [לאו]. דשפיכת שיריים מעכבי בהו: אמר ליה רבא. לרמי בר חמא: אי הכי. דשיריים מבחוץ מעכבי בהו כל שכן דאתיא מקל וחומר ולא בעי קרא: ומה דמים הפנימיים שסוף שיריהם חובה לחוץ לעכב עשאן בתחילה בחוץ כו': הכי גרסינן אלא אין מזבח הפנימי ממרקן בלבד אלא פרכת. דדמן טעון תחילת הזייה על הפרוכת הואיל וטעונין שתי עבודות בפנים חמירי לעכב מלעשות' בחוץ תאמר בניתנין למעלן שכן קרנות ממרקות את עבודותיהן העליונות ואין טעונין שתי עבודות אבל בשיריים לא קאמר דליעכבו: ה''ג ת''ר וכלה מכפר וגו'. ולקמיה מפרש מאי קאמרי ומאי בינייהו: מפני מה לא נאמר. מפני מה לא נדרשנו כסדר מכתבו: משמעות דורשין כו'. תרווייהו ללמד על המתנות שמעכבות קאמרי אלא מר משמע ליה הכי ומר משמע ליה הכי רבי עקיבא משמע ליה מדסיפא לרישא מדריש בכפרה דהיינו במתנות תלויה השלמה ושירים לא מעכבי ור' יהודה נמי שירים לא מעכבי אית ליה וה''ק מ''ט תדרשיה הכי דהשתא לא שמעינן מינה שכל מתנותיו מעכבות דאיכא למימר בכפרת מתנה אחת קאמר דומיא דחטאות החיצונות אלא דרוש הכי אם כלה הכל כמה שכתב הוא דכיפר ואם לא כלה כל מה שבענין לא כיפר ולמדנו שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום ושיריים לא מעכבי שאינן אמורין בענין זה דגבי פר כהן משיח הוא דאיתרבי פר יום הכיפורים לשירים ולרבי יהודה איצטריך למילף עיכוב מתנות מהכא משום דאמר כי כתיבא חוקה בדברים הנעשין בבגדי לבן לפני ולפנים הוא דכתיב: שיריים מעכבי איכא בינייהו. ולרבי עקיבא לא מעכבי וה''ק אם כיפר מה שאמור בענין כלה דכתיב חוקה לעיכובא אבל שיריים שאינה אמור בענין לא מעכבי ואתא רבי יהודה למימר כלה כל צורכי עבודותיו ואף המלמדין לו ממקום אחר כיפר ואם לא כלה לא כיפר שאם חיסר אחת מכל המתנות כו' ואפילו במתן יסוד משמע: לדברי האומר שיריים מעכבי כו'. אם גמר מתנות כולן ונשפך הדם מביא פר אחר ומתחיל בהיכל כדי שיהו לו שיריים דאע''ג דאמרי' גמר מתנות מבפנים ונשפך הדם מביא פר אחר ויתחיל בפרכת גמר מתנות שעל הפרכת ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל במזבח ואין צריך להתחיל עבודה שהשלים שכולן כפרה בפני עצמן לדברי האומר שיריים מעכבין ולא אמרי' אם גמר מתנות מזבח הפנימי ונשפך הדם יביא אחר וישפוך על יסוד החיצון דאם כן לאו היינו שירים אלא במזבח יתחיל שיעשו שיריים וישפכם בחוץ אלמא לרבי יהושע בן לוי איכא למאן דאמר שיריים מעכבין: אטו ר' יוחנן מי לית ליה הך סברא. דאיכא למאן דאמר שיריים מעכבין: והא אמר רבי יוחנן. בפרק השוחט (לקמן דף קיא.): תנא רבי נחמיה כדברי האומר כו'. דקתני רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבו בחוץ חייב ואמר רבי יוחנן עלה תנא רבי נחמיה למילתיה כדברי האומר שיריים מעכבין אלמא לרבי יוחנן נמי איכא דאית ליה הכי אלא מאי משני עלה דרבי יוחנן כי מוקמן לה כר' יהושע בן לוי מבעית לשנויי אדרבי יוחנן לדברי האומר דקאמר אתנאי אחרים קאי ולא אהני תנאי דלעיל קאי ארבי יהודה ורבי עקיבא הכא נמי איכא למימר דרבי יוחנן הוא דאמר שיריים מעכבים איכא בינייהו והא דקאמר רבי יהושע בן לוי לדברי האומר לאו אהני תנאי קאי: מתני' אלו הן חטאות ציבור. שאנו צריכים להזכירם שהרי הפנימיות פר העדה ושעירי עבודת כוכבים כבר נשנו: שעירי ראשי חדשים ושל מועדות. שהן על מזבח החיצון: שחיטתן בצפון. שהרי למדנו בבנין אב לכל חטאות: ארבע מתנות כו'. כדילפינן מקרנות קרנות בפרק בית שמאי (לעיל דף לז:):

אותה שנתן דמה למעלה ולא אותה שנתן דמה למטה. וא''ת א''כ היכי פריך לעיל בריש בית שמאי (דף לח.) אימא וכפר אע''פ שלא נתן למעלה אלא למטה וי''ל דהוה דריש אותה לדרשא אחריתי כדדריש לעיל בפ''ק (דף י:) אותה למעלה ולא אחרת למעלה א''נ הוה מפרש אותה יאכלנה אבל למטה לא יאכלנה ולעולם כיפר ולא שייכא כאן דההיא דשמואל (לעיל ד' כו:) דכיון שהגיע דם למזבח נתכפר: מה דמים האמורים למטה אם נתנן למעלה לא כיפר. פירש בקונט' דבחטאת העוף כתיב היא שאם שינה בה פסלה ותימה הא בבהמה נמי כתיב היא ונימא כמו כן שאם שינה בה פסלה: תאמר בניתנין למעלה שסופן למטה. תימה מעולת העוף שסופן למטה ותנן לקמן בפ' חטאת העוף (דף סו.) עשאה למטה כמעשה כולן פסולה ומיהו היא גופה לא ידעינן מנא לן:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד