חולין קכג ע"א

דף קכג - א

אמר רב נחמן בר יצחק: לא רבי אבהו אמרה משמיה דריש לקיש אלא  איבו אמרה משמיה דריש לקיש. וארבעי אמר בה, ארבעה דברים הם ששיעורן ארבעה מילין. וחדא מינייהו הנוספת על השלשה האמורים היינו עבודה, הא דסוגייתנו דכדי עיבוד בארבעה מילין.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא שנו - שצריך לטרוח ארבעה מילין לתפילה ולנטילת ידים ^[117] - אלא לפניו, שבית הכנסת או המים לנטילת הידים נמצאים בכיוון הליכתו. אבל אם הם לאחריו, שהוא צריך לשנות את כיוון הליכתו בשביל כך, אפילו מיל אחד אינו חוזר!

רב אחא בר יעקב אמר: ומינה, מתוך דברי רבי יוסי ברבי חנינא שאמר "אפילו מיל", למדנו, שדוקא מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר!

תנו רבנן: ליגיון של אנשי צבא העובר במלחמה ממקום למקום ונכנס לבית - הבית טמא.

שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפילין [עור ראש של אדם מת ^[118]], שהיו נושאים אתם ועושים בהם כישוף.

ואל תתמה על דבר זה, שהרי קרקפלו של רבי ישמעאל כהן גדול [שהפשיטו את עורו קודם מיתתו] מונח בראש מלכים.

מתניתין:

לעיל שנינו שישנם עורות שדינם כבשר לגבי טומאת נבלות. אך שאר העורות אינם נחשבים כבשר, ואינם מטמאות בטומאת נבלות, [וכדדרשינן בתורת כהנים, שנאמר "בנבלתה" ולא בעור].

אך מכל מקום בעוד שהעור מחובר לבשר הוא נחשב "שומר" לבשר, וגם לאחר שהתחיל להפשיט את העור, הרי הוא משמש כ"יד" לאחיזת הבהמה, והיד והשומר מוציאים את הטומאה מבשר הנבלה לאוכל טהור, וכן הם מכניסים את הטומאה מאוכל טמא לבשר הטהור.

משנתנו דנה מתי נחשב העור ליד לבשר לגבי להכניס ולהוציא את הטומאה:

אדם טמא המפשיט את העור בבהמה ובחיה - בטהורה, והיינו, שנשחטו הבהמה והחיה כהלכתם, [שהבשר טהור, והנידון הוא להכניס את הטומאה מהאדם המפשיט לבהמה באמצעות העור],

ובטמאה - כלומר, שהיה האדם המפשיט טהור, אלא שעשה זאת בבהמה טמאה, שהיא נבלה, [והנידון הוא להוציא את הטומאה מהנבלה לאדם המפשיט באמצעות העור],

בין בבהמה דקה ובין בבהמה גסה -

הרי הדין בזה חלוק, שאם הפשיט את העור כדי לעשות ממנו שטיח, כלומר, לשטוח את העור על השולחן או על המיטה, שאז נעשה ההפשט באופן שעושה חתך בעור לכל אורך הבהמה מראשה ועד זנבה ומפשיט משני הצדדים, הרי כל עוד שהפשיט רק כדי אחיזה [שני טפחים], עדיין נחשב העור המופשט ל"יד" כדי להכניס את הטומאה לבהמה הטהורה ולהוציא את הטומאה מהבהמה הטמאה, לפי שרגילים לטלטל את הבהמה על ידי העור.

אבל, משהפשיט יותר מכך, שוב אין רגילים לטלטל את הבהמה על ידי העור, ולפיכך אינו נחשב ליד ^[119].

ולחמת - אם מפשיט את העור לעשות ממנו כלי, שאז צורת ההפשט היא על ידי שחותך את העור סביב הצואר ומפשיט אותו שלם כלפי הזנב, הרי עד שיפשיט את החזה נחשב העור ליד, לפי שבצורת ההפשט הזאת קשה להפשיט את החזה, ולפעמים, כשהוא מגיע לחזה, הוא משאיר אותו בינתיים בלתי מופשט, ומשתמש בעור לטלטל על ידו את הבהמה.

אבל לאחר שהפשיט את החזה הוא גומר מיד להפשיט את כל העור לפיכך אינו נחשב עוד ליד, [על פי תוספות].

המרגיל - המפשיט את העור לצורך חמת, אלא שעשה זאת בצורה הפוכה, שהתחיל להפשיט מהרגלים כלפי הראש, שאז הוא מפשיט את החזה בסוף, הרי כולו חיבור, שעד שיפשיט את כל העור הוא נחשב כמחובר לבשר, והרי הוא יד לענין טומאה, בין ליטמא להכניס את הטומאה, בין לטמא להוציא את הטומאה ^[120].

ואם הפשיט גם את החזה ונשאר רק עור שעל הצואר -

רבי יוחנן בן נורי אומר: העור המופשט אינו עוד חיבור. שמה שאמרנו "כולו חיבור" לאו דוקא הוא, אלא הכוונה עד סוף החזה, אבל משהפשיט את החזה הרי אף על פי שעור הצואר לא הופשט עדיין, שוב אינו נחשב ליד, לפי שעור הצואר נפשט מעצמו בקלות.

וחכמים אומרים: הרי הוא חיבור עד שיפשיט את העור כולו ואפילו מהצואר, ש"כולו חיבור" דוקא הוא ^[121].

גמרא:

שנינו במשנה: המפשיט את העור כדי לעשותו שטיח - שיעורו בכדי אחיזה.

והוינן בה: מכאן ואילך, אם הפשיט יותר מכדי אחיזה - מאי דינו?

אמר רב: טהור המופשט! שכל העור המופשט אינו יד. [אבל העור שעדיין לא הפשיטו ומחובר לבשר, דינו כ"שומר", שהוא מכניס ומוציא את הטומאה, ומצטרף לשיעור כביצה לטומאת אוכלין].

רבי אסי אמר: טפח מתוך העור המופשט הסמוך לבשר - טמא כדין יד, לפי שהוא אוחז באותו הטפח כדי למשוך בו את העור ולהפשיטו. [ומה שאמרה המשנה "כדי אחיזה" היינו שאם עדיין לא הפשיט שני טפחים הרי כולו נחשב ליד. אך כאשר הפשיט שני טפחים, רק הטפח הסמוך לבשר דינו כיד] ^[122].

מיתיבי: תניא: המפשיט כשיעור הזה [כדי אחיזה], מכאן ואילך אם המשיך להפשיט הנוגע בעור המופשט הרי הוא טהור, לפי שלאחר שהופשט העור בשיעור של יותר מכדי אחיזה שוב אינו נחשב העור כולו ליד.

ודייקינן: מאי לאו, אפילו נגע בטפח הסמוך לבשר גם כן הרי הוא טהור, דהא משמע שכל העור המופשט טהור, וקשיא לרבי אסי?

ומתרצינן: לא! אלא לבד מטפח הסמוך לבשר, ששם הוא נחשב יד, ומטמא.

תא שמע: תניא: אם הפשיט יותר מכדי אחיזה, הרי, אם נגע בעור שכנגד הבשר, שעדיין לא הופשט כלל, הרי הוא טמא.

ודייקינן: דוקא אם נגע בעור שכנגד הבשר הרי הוא טמא, הא אם נגע בטפח הסמוך לבשר הרי הוא טהור, וקשיא לרבי אסי?

ומתרצינן: האי תנא, כל טפח הסמוך לבשר - "עור שכנגד הבשר" קרי ליה!

תא שמע: תניא: המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח - כדי אחיזה חשיב יד. ואם הפשיט יותר מכדי אחיזה הרי אפילו טפח הסמוך לבשר טהור.

הרי להדיא דלא כרבי אסי!?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: בטפח ראשון מהעור הסמוך ל"כדי אחיזה", כלומר, דמיירי באופן שהפשיט כדי אחיזה ועוד טפח אחד, ובזה מודה רב אסי שאין העור נחשב ליד, כיון שאין לעור שימוש כלל, [משום שהעור עדיין לא מספיק גדול בשביל לאחוז בו כשהוא ממשיך להפשיט, אלא הוא חותך בסכין בלא לאחוז בעור]. ורבי אסי מטמא מדין יד רק באופן שהפשיט יותר משלשה טפחים, שאז העור מכביד כלפי מטה, ונוח לו לאחוז בעור בשביל להמשיך להפשיט.

ולפי זה ישנם שלשה דרגות:

א. כשהפשיט רק כדי אחיזה, לכולי עלמא העור משמש יד לבהמה, לפי שמטלטלים את הבהמה על ידי העור.

ב. כשהפשיט כדי אחיזה ועוד טפח, לכולי עלמא אינו משמש ליד כלל, לא לטלטל את הבהמה ולא לאחיזה בשעת המשך ההפשטה.

ג. כשהפשיט יותר משלשה טפחים, העור משמש לאחיזה בשביל המשך ההפשטה, ובאופן זה נחלקו רב ורבי אסי האם יש לעור דין יד ^[123].

תנא: כמה הוא השיעור של "כדי אחיזה"? טפח.

ומקשינן: והא תניא: טפחיים?

ומתרצינן: אמר אביי: "טפח" דברייתא קמייתא היינו טפח כפול. שיש "טפח" ששיעורו הוא כשני טפחים ^[124].

תניא נמי הכי: כמה כדי אחיזה? טפח כפול!

תנן התם במסכת כלים: טלית טמאה שהתחיל ^[125] בה לקורעה כדי לבטלה מתורת בגד, ולטהרה בכך מטומאתה, הרי כיון שנקרע רובה - שוב אינו חבור. שבטלה מלהיות בגד, וטהורה מטומאה שהיתה עליה ^[126].

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שהיא טהורה בקריעת רובה בלבד, אלא בטלית "טבולת יום", שכבר הטביל אותה במקוה, אלא שעדיין אינו יכול להשתמש בה לצורך טהרות כל זמן שלא העריב השמש. והוא קורע אותה בשביל שיוכל להשתמש בה מיד לצורך טהרות, ובזה מועילה קריעת הרוב בלבד כדי לטהרה מיד, דמיגו דלא חס עלה ואטבלה למרות שהמים מקלקלים את הבגד, הלכך אמרינן דלא חייס עלה גם לענין זה, וקרע לה רובה, ואין לחשוש שמא יבוא לטהרה מבלי שיקרע את הרוב.

אבל טלית שאינה טבולת יום, שעדיין לא הטביל אותה במקוה, לא נטהרת עד שיקרע את כולה. גזירה, שאם נטהרנה בקריעת רובה - דלמא יחוס עליה ולא אתי למיקרעה רובה, אלא חציה בלבד, ויאמר שיש כאן רוב.

אמר רבה: שתי תשובות בדבר.

חדא, על כרחך המשנה לא מדברת בטלית טבולת יום, כי אותה טלית אסורה לטהרות אפילו לאחר שקרעה - שמא יראו זאת אנשים שאינם מבינים שהקריעה מטהרת את הטלית, והם רואים שהטלית נטמאה היום והוא משתמש בה לטהרות לאחר שהטביל אותה, ויאמרו שהטבילה לבד טיהרה אותה, ויבואו לטעות ולומר כי טבילה בת יומא עולה ללא הערב שמש.

אלא, המשנה מדברת בטלית שלא הוטבלה כלל, אלא שקרע אותה למחרת שנטמאה, דהשתא אין חשש שיאמרו שטבילה בת יומא עולה, לפי שהאנשים שרואים שמשתמשים היום בטלית לטהרות יאמרו שודאי הוטבלה אתמול ^[127]. וקשה לדבריך דמיירי המשנה בטלית שהיא טבולת יום?

ועוד, דאי גזרינן רובה אטו חציה, אם כן,

---

טלית שהתחיל בה לקרעה כיון שנקרע רובא שוב אינה חבור וטהורה. פירש רש"י ז"ל וטהורה לגמרי ואפילו הקרעים יתרים (על) שלש על שלש שראויין עדיין לקבל טומאה, ושנינו ג' על ג' שנקרע טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס ומייתי' לה לעיל פרק בהמה המקשה (חולין עב, ב) דאלמא כל היכא דחזי למגע מדרס לא פקעה טומאה מיניה, התם שתי טומאות נינו, אבל הכא חד שמא הוא, דכולה טומאה דשלש על שלש, וקריעה מהניא לבטולי שמא מיניה, ותו לאו פש עליה מידי. ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אף ע"פ שקרע אכתי טמא טומאת מגע מדרס, והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס.
והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרינן הכי, וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור, ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזו למדרס טהור לגמרי ולא מטמי' לה משום מגע מדרס. וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו, וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע, אבל הכא קורעה קתני, שהוא קורע במתכוין, [ד]כיון לטהרה ולבטל שם שעליה, הלכך אפילו מגע מדרס אין בו, וזה נ"ל נכון, שאם לא כן תיפוק לי דמשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, דתני' עלה דההיא דשלשה על שלשה שנחלקו א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה לימא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב, ואיתמר עלה אמר עולא לא שנו [אלא] בשלשה על שלשה שנחלקו, אבל שלש [על שלש] הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, וטלית טלית גדולה משמע.

חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. פרש"י ז"ל והלכך על כרחין מתני' לאו בשקרעה ביום טבילה, אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה שהרואה אומר שנטבל מאמש, והרמב"ן ז"ל הקשה אי איכא למיחש לעולם גזרינן כדאמרינן בפרק קמא דשבת (טז, ב( חזרו לטומא(ת)[ה] ישנה משום שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה, ולא מפלגין בין הוטבלו ללא הוטבלו, משום דזמנין דמשתמש בהו ביום טומאה, ולא הבנתי קושייתו דהתם דוקא בשרתכן, אבל בשלא רתכן טהורין, ולא גזרי', וטעמא משום דזימנין דמשתברין ביום טומאתן ומרתכן ביומה, (ואמרי') [ויאמרו] אף בטבילה טהרו ביומן, אבל הכא גזירה אחריתי הוא, דאף בשעת חלוקתו אי אטבליה ביומיה מימר אמרינן דלא מחמת קריעתו אלא מחמת טבילתו וגזירה קרובה היא, אבל בשלא הטבילו מאי איכא למגזר, דהתם ננמי בששברן ביום טומאתן ונשתמש בהן מיד לא גזרו משום טבילה בת יומה. והוא ז"ל פי' דה"ק (רב האי) [רבה אי] בשאינה טבולת יום טמאה אף בטבולת יום ליגזור שמא יאמרו לא קריעה מטהרת, אלא לאו ליכא למיגזר כלל משום דקריעת טלית מילתא דלא שכיחא היא, ועוד מילתא דמנכרא היא ואינה חוזרת לקדמותה, וכל שאין לו תקנה לא גזרו כלל.

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי באלו שאין עורותיהן כבשרן ומחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין ואמר על זה המפשיט בהמה וחיה טמאה וטהורה דקה וגסה כדי לשטח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא את החזה המרגול כלו חבור לטומאה לטמא וליטמא עור שעל הצואר ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור וחכמים אומרים חבור עד שיפשיט כלו אמר הר"ם פי' אמרו בנבלתה ולא בעור יכול אפי' בשעת חבורן ת"ל טמא וכפי העקר הזה נאמר בכאן שהמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה עד צוארה והתחיל להפשיט העור מעל הבשר שכן היו מפשיטין אצליהם כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו והוא הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבלה ואם היתה שחוטה ונוגע אדם דרך משל העור הזה שיש בה כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזהו ענין מה שאמרנו לטמא ולטמא כל מה שנגע בו חבור או אינו חבור והמלאכה השנית בהפשט הבהמה שקורע העור בין שני רגליה מרגל לרגל ואח"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכן מפשיט מי שירצה לעשות חמת ולפיכך אמר שהוא עד שיוציא כל החזה והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא כל הכבש עד מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשור מקומות הידים והרגלים מן העור ומקום הצואר ותפיח בו ינפח כלו וכן מפשיטין אצלנו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ואמרו שזה חבור עד שלא ישאר בו עד כלום מהבשר ואע"פ שהופשט העור מהבשר:

אמר המאירי המפשיט נבלת בהמה או חיה טהורה או טמאה דקה או גסה שהטמאה שמתה אף היא בתורת נבלה אם הוא מפשיטה לעשות מן העור שטיח למטה או לשלחן ונמצא שמפשיטו פשוט כדרך שהטבחים עושין שיעורם כדי אחיזה ר"ל שעד שלא הופשט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים הנוגע אף באותו שהופשט טמא כאלו נגע בבשר שהכל נחשב עדיין כמחובר אבל משהופשט כדי אחיזה הנוגע באותו שהופשט טהור אע"פ שטומאה זו מן התורה ר"ל טומאת נבלה ואין צריך לומר בטומאת סופרים כגון טרפה במוקדשין הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת כאלו שמפשיטין בשלימות עגולו דרך הפוך ומתחילין מצד הראש והופכין כלפי זנב הרי העור כדבוק לבשר והנוגע אף במה שהופשט טמא עד שיפשיט את כל החזה שהוא קשה להפשיט ולא נקרא הפשט לענין עד שיופשט החזה המרגיל וכו' והוא המפשיט לצורך חמת גם כן אלא שמתחיל מצד הרגלים והופך כלפי הראש הרי כלו חבור עד שיופשט כלו ואפי' עד הצואר חבור אע"פ שהוא מופשט בנקל ור' יוחנן בן נורי חולק בזו ואין הלכה כדבריו לטמא וליטמא כלומר כשם שאמרנו בעור שהוא מטמא כך הוא חבור להטמא ר"ל שאם היתה שחוטה ונגעה טומאה בעורו הרי הוא חבור לטמא את הבשר על הצדדין שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

טלית שהיא טמאה במדרס הזב והטבילה וקודם שיעריב שמשה הוא צריך לטהרות על כל פנים ורוצה לטהרה בקריעה כדין כלי הנשבר והתחיל לקרעה מכיון שקרע רובה הרי היא כמי שנקרעה כלה וטהורה ואין גוזרין שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה ר"ל בלא הערב השמש ומפני שרואין אותו משתמש בה קודם הערב שמש והם אין יודעין בקריעתו אלא כיון שנקרעה טהרה ואפי' נשתייר באותו מיעוט כדי מעפורת ר"ל סודר ולא נשתייר בה שום טומאה ויראה לי שאין זה דומה לחתיכת שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאה מבגד גדול שאע"פ שנפקעה מטומאת מדרס נשאר בה טומאת מגע מדרס כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה שהדברים אמורים שם בבגד שאין כאן אבדת השם אבל בזו כבר נפקע בקריעה זו שם טלית מעליה במה דברים אמורים בשהטבילה כמו שביארנו שיש לנו לומר מכיון שלא חס על קלקול שמחמת טבילתה ודאי על טהרה הוא מחזר ואינו חס שלא לקרעה ברובה אבל לא הטבילה ורוצה לטהרה בקריעה לא טהרה אלא בקריעת כלה שמא יחוס ולא יקרע ברובה:

בפרש"י בד"ה עור שעל הצואר כו' אינו חיבור לעשות המופשט כו' עכ"ל ולקמן בשמעתין מוכח דעור הצואר גופיה אינו חיבור ולא הוי שומר כיון דעשוי לינתק ודו"ק:

בד"ה חדא בטבולת כו' בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת כו' עכ"ל ולולי פירושו היה נראה לפרש דטבילתה מידע ידיע שרואין אותם אחרים ולא טומאתה דהשתא בשלא הוטבלה וקרעה בו ביום ליכא למגזר מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה טהור המופשט כו' אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי כו' דמ"ש בין חזה לשאר אברים כו' עכ"ל אבל לרב לא תקשה להו נמי דלחמת אמאי כל העור חיבור לא היה לטמא אלא כדי אחיזה דאיכא למימר כפרש"י דלא חשיב יד אלא א"כ מטלטלין בו ולחמת אפשר דבעי לטלטולי בכל העור עד החזה וק"ל:

בא"ד ולפי פירושו לא מטמא בת"כ כו' אלא עד כדי אחיזה כו' עכ"ל לפי מה שהביאו הת"כ ודאי דכן הוא ומפי' (רש"י) [ר"י] נמי בשמעתין משמע הכי דכדי אחיזה הוי חיבור וכ"ש פחות דמשמע דכדי אחיזה גופה לא הוה בפחות מכדי אחיזה אלא ר"ל לפי פירושו וגירסתו בת"כ ליכא לפרושי בע"א מיהו תחילת דברי ר"י מאורליינ"ש אינו מדוקדק לפי זה שכתב דעד כדי אחיזה הוי [חבור וכ"ש פחות דמשמע דכדי אחיזה הוי] כפחות ודו"ק:

ברש"י ד"ה ועוד שעל הצואר וכו' כדרך שהחזה עושה דהא דכולו חבור דקתני לאו דוקא וכו'. מתוך לשון זה של רש"י משמע שהוא מפרש דבבא זו דעור שעל הצואר שהיא פלוגתא דר' יוחנן בן נורי וחכמים קאי אבבא דלעיל מיניה המרגיל כולו חבור וקאמר ר' יוחנן בן נורי דהא דקתני המרגיל כולו חבור לאו דוקא הוא אלא ר"ל עד החזה הוה העור המופשט חבור אבל לאחר שהופשט החזה ולא נשאר כי אם העור שעל הצואר אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה כו' משום דעור של הצואר מעצמו נפשט וחכמים ס"ל דעור של הצואר הוה נמי חבור והא דקתני המרגיל כולו חבור הוי דוקא אבל לא משמע כן לקמן בשמעתין דמסיק דבשומא העשוי לנתק מאליו קמפלגי ורש"י בעצמו פי' שם בענין אחר דלא איירי לענין עור הנפשט אלא דהנוגע בעור של הצואר נגד הבשר אינו טמא לר"י בן נורי:

ד"ה טלית שהתחיל בה לקרעה וכו' אעפ"י שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בסוף א"ד שמע מינה דתו לא פש עלה מידי כצ"ל:

בתוס' ד"ה טהור המופשט וכו' ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו וכו'. לפי טעם זה לא יתיישב אמאי בחמת הוי יד עד שיפשוט את החזה ובמרגיל כולו חבור והא יכול גם כן לטלטל בבשר עצמו ואפשר דמשום זה כתבו התוס' טעמא אחרינא וקאמרו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט וכו' וסיימו בדבריהם וכן בחמת עד שיפשיט את החזה וכו' כאילו אמר דלפי טעם הראשון לא יתיישב הא דחמת אבל לפי טעם השני יתיישב שפיר וק"ל:

בא"ד וי"מ כולה מתניתין משום שומר כו' וכ"ש פחות וכו'. ר"ל לאפוקי אי הוי הטעם משום יד הוי כדי אחיזה דוקא דפחות מכדי אחיזה לא מקרי יד כלל:

בא"ד אבל משום יד א"א לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר וכו'. ר"ל דבשלמא לרב דמטהר כל המופשט יש ליישב כטעם השני דלעיל לאחר שהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט וכו' ולכך אין דרך לטלטלו ולהכי שוב אין תורת יד עליו אבל בחמת עד שיפשיט החזה דפעמים שמניחו כך וצריך לטלטלו ולכך כל המופשט יש לה תורת יד דע"י כולו הוא מטלטל אבל לרב אסי דאמר דטפח הסמוך לבשר טמא ש"מ דאיהו ס"ל דלא מקרי יד אלא הטפח הסמוך לבשר משום דעל ידה הוא מטלטל ולכך בכדי אחיזה הוי (הוא) הטפח הסמוך לבשר ולהכי מקרי יד אבל מכאן ואילך משהופשט יותר לא מקרי הראשון יד דאין צורך בו לצורך הטלטול אלא אותו הטפח הסמוך לבשר א"כ גבי חמת נמי נימא הכי כיון דאין צורך בעור לצורך הטלטול כי אם אותו טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים וכו' אבל אי הוי הטעם משום שומר יתיישב שפיר גם לרב אסי דבחמת עד החזה מקרי הכל שומר ובמפשיט פשיט הוא דאע"ג דלאחר שהופשט כדי אחיזה לא מקרי שומר מ"מ אותו טפח הסמוך לבשר טמא משום יד וק"ל:

בא"ד הר"ר יעקב מאורלינש. ר"ל זהו פירושו של הר"ר יעקב מאורלינש:

[בא"ד] ולפי פירושו לא מטמא בת"כ. ר"ל לפי פירושו של הר' יעקב דאורלינש ולפי גירסתו שגורס בת"כ וק"ל:

ד"ה טלית שהתחיל בה לקרעה וכו' ולשון שהתחיל לקרעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטריס וכו' כצ"ל:

גמ' לא שנו אלא בטלית טבולת יום כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מכאן ואילך כו' אחיזה בפשוט על פני כו' כצ"ל:

גמרא ת"ש בעור שכנגד הבשר טמא. נראה דזהו סיפא דברייתא דלעיל:

שם תנא כל טפח הסמוך לבשר עור שכנגד הבשר קרי ליה. והנה עור שכנגד הבשר הוא ודאי משום שומר כדפרש"י. ומדכולל בו גם טפח הסמוך לבשר מוכח דהוא ג"כ משום שומר וסייעתא לפירוש התוס':

שם אמר אביי טפח כפול. נ"ל דר"ל דלעולם כדי אחיזה הוא טפח וכדאיתא בנדה (כו) כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח אלא דכדי אחיזה דהכא פירושו בכדי שיאחז בשתי ידיו וממילא הוא טפח כפול ועי' בפי' הרע"ב בפכ"ט דכלים מ"ו. ומפרש"י ל"מ כן:

ד"ה המרגיל. מפני שהחזה לסוף הפשטו כו'. עתוי"ט. ול"נ שדחקו לפרש כן שלא תיקשי חכמים היינו ת"ק:

תד"ה טהור. וכן לשון דה"ז חבור כו' דביד מה שייך לשון חבור. מזה ראיה למש"כ באהלות פ"ג מ"ד דמתני' דשם לא מיירי בענין יד מדקתני שם לשון "חבור שאין חבורי אדם חבור". אבל ק"ל מכלים פ"ה מ"ב האבן היוצא מן התנור טפח כו' חבור. והוא מטעם יד עי' נדה (כו) וצ"ע:

בסה"ד ולפי פירושו לא מטמא כו' ולא כדי אחיזה בכלל. תימה דהא לקמן (ע"ב) אמרינן הא יתר מכדי אחיזה טהור כו' דלמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמאה. וע"כ גירסא אחרת היה לפניהם. וכן ציינו שם דלמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה דמשמע דבכדי אחיזה טהור. אולם שם בדבור הסמוך ציינו הא יותר מכדי אחיזה טהור דמשמע דבכדי אחיזה טמא. וכן בפרש"י שם בד"ה כולו ובד"ה וריב"נ היא מבואר דאין טמא אלא פחות מכדי אחיזה. ושם לעיל בד"ה תינח ובריש ד"ה לא תימא ל"מ כן. ודברי מהרש"א בזה מגומגמים ודע שגם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דבכדי אחיזה טהור:

רש"י ד"ה טלית (בסופו). כולה טומאה דשלש על שלש היא. כצ"ל וכן העתיקו הר"ש:

גמ׳ הבית טמא. נ"ב הא דלא כרשב"י:

שם להטמא ולטמא כצ"ל:

שם טפח כפול. נ"ב דכוותה אשכחן באגדה גבי לוחות שהיה הקב"ה אוחז בהן שני טפחים כו':

ולחמת וכו' המרגיל וכו' עפהמ"ש לרמב"ם ואינו מובן מה בין לחמת למרגיל ע"ש:

ליטמא ולטמא. ולא קתני ומצטרף משמע כפירש"י דלענין יד מיירי ולא מטעם שומר. וכן משמע כולו שמעתי' דלענין יד איירינן רק לקמן משני אביי וחדית לן בשומר העשוי לנתק מאליו קא מיפלגו והיינו לר"ל דלית הלכתא כוותי' אבל לר' יוחנן לא דחקינן אלא מיירי ביד:

שוב אינו חבור וטהורה מיתור לשון וטהורה משמע טהורה לגמרי אפי' מטומאה קלה כפירש"י וכן מוכח בזבחים צ"ד ע"ב דאלת"ה איך מכניסין הבגד למקדש וס"ל לרש"י דבהא פליגי עולא ורבינא לעיל פ' בהמה המקשה ע"ב דרבינא דאמר בגד לאו לחתיכה קיימא לית לי' דעולא התם אלא ס"ל לא נשארה שום טומאה וראייתו מכלי חרס כדמייתי רש"י וס"ל כלי חרס שנשבר מקבל טומאה בלא יחוד אך עולא ס"ל דבעי יחוד ושקיל וטרי בזה תוס' פא"ט נ"ה ע"א ופירש"י בשמעתין כרבינא:

לא שנו אלא טלית טבולת יום וכו' כן פסק רמב"ם פ"ג מכלים הל' י"א ואפ"ה פסק פ"א מאבות הטומאה הל' יוד דמשנתינו בנבלה והש"ס מוקי לי' בטרפה ועוד שכ' טלית אפי' נשאר מעפורת ובמעה"ק פ"ח הל' י"ט שמעפורת הוא רק מדבריהם ולהך לישנא לא צריך לומר שהוא מדבריהם עיין כל זה בלח"מ דמעה"ק ובמ"ל הל' כלים הנ"ל ולפע"ד המעיין בלשון הרמב"ם יראה דס"ל למסקנא דאפי' נשאר מעפורת נמי טהור י"ל עכ"פ מדרבנן צריך לקרוע כלו אלא משכבר קרע רובו שהוא טהור מן התורה שוב טהור ע"י מחשבתו שחישב לקרוע רובו ולא חיישינן שמא ימלך ולא יחוס ולא יקרע רובו זה לא חיישינן כיון שלא חס עליו וטבלו. בודאי קודם שיקרע רובו לא מהני מחשבתו לקרוע רובו כיון שעדיין טמא מן התורה אך משיקרע רובו שוב אינו אלא מדרבנן לזה מהני מחשבתו לקרוע כלו ואהא קאמר ר"נ דוקא בטבולת. והש"ס בהס"ד לא ידע הך דמעפורת וקא מפרש דברי ר"נ ארובו קאי וחיישינן שלא יקרע רובו ויטעה בין חציו לרובו ק' ק' ש"ס וצריך לדחוקי מתניתין בטרפה ולא בנבלה אבל למסקנא לא חיישינן להא אלא חיישינן שלא יקרענו כלו אח"כ וימלך ממה שחשב לקרוע כלו וא"ש פסקי רמב"ם עיין כי הקצרתי:

דף קכ״ג ע״א גמר׳ תנן התם טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובא שוב אינו חבור וטהורה עכ״ל, האי תיבת ״וטהורה״ ליתא במתני׳ דכלים, והברטנורא שם מפרש אינו חבור דאם נטמא הקצה האחד לא נטמא הקצה השני, והכי פירושה של המשנה טלית טהורה שרוצה לקורעה לשניים, כיון שהגיע לרוב הטלית ואז נגעה טומאה באחת מן הקצוות, לא נטמא החלק השני, אע״ג דעדיין לא נחלקה לשניים, כיון דעוסק עתה לחלקם לשנים הוה רובא ככולה ואין להם חיבור לענין קבלת טומאה. אלא דכאן הוסיף הש״ס תיבת ״וטהורה״ וממילא דתו א״א לפרש המשנה כן, אלא דעדיין יש לומר דתרתי קאמר דכיון שהגיע לרובא שוב אין לו חיבור לענין קבלת טומאה, וכן אם טמאה היתה ונגעו טהרות אליה קודם גמר הקריעה, ג״כ לטהורה תחשב ואינה מטמא הטהרות שנגעה בה, משום דסופה להקרע לגמרי ונידון ע״ש סופה הן לענין קבלת טומאה שלא ליטמא חלק אחד בנגיעת הטומאה של חבירו, והן להיות טהורה בעודה מחוברים הקרעים במקצת, משום דהרי עוסק הוא בקריעה, ורובה ככולה משום דסופה להיות כן, אלא דאם נפרש המשנה כן, אין מקום לדברי ר״נ דאמר ל״ש וכו׳, דהא לא מיירי כלל מקריעה כדי לטהרה דהרי ה״ה בטלית טהורה דשוב אין לו חיבור לענין קבלת טומאה, ומה שייך לומר דחס עליה לקורעה כיון דחזינן שהתחיל ולא פסק מלקרוע עד שגמר כל הקריעה אלא דבנתיים נגע שרץ בה או אם היא טמאה ונגעו טהרות בטלית זו קודם גמר הקריעה. ולכן אנו מוכרחים לפרש״י ז״ל דמיירי דוקא בטלית טמא וקורעה כדי לטהרה מטומאתה, וברובה סגי לטהר כי בטלה מתורת בגד ותו אינה עומדת לתשמישה הראשונה, וע״ז אתא ר״נ לומר דדוקא בבגד טבולת יום דלא חס עליה סגי ברוב, אבל בלא אטבלה איכא למיחש שיקרע רק מחצה וידמה בנפשו שכבר קרע רובא, דהרי חס עליה ואינו קורע אלא מה שצריך כדי לטהרה, אלא דלפירוש זה רבו הדקדוקים והקושיות, חדא מה זה דקתני טלית שהתחיל לקורעה ומה שכתבו התוס׳ דטהורה למפרע מתחלת הקריעה, האי דינא בעצמו יש לתמוה עליו, דאם מחשבתו לבטלה מתורת כלי מהני א״כ גם בלא התחלת הקריעה תהני למפרע כשחישב עליה לקרעה ולבטלה, ואי דבעינן דוקא ביטול ממש מה מהני תחלת הקריעה כיון שעדיין עומדת לתשמישה ולא עוד אלא דהמשנה בעצמה אומרת כיון שנקרע רובא שוב אינו חיבור, הרי ברור מללו דרק אחר שנקרא רובא אין לו חיבור. וכפי הנראה רש״י ז״ל הרגיש בחומר לשון זה דטלית שהתחיל בה לקורעה, ורצה לתקנו במה שמפרש דבא למתורת טלית. אלא דא״כ הוסיף חומר על חומר דלפ״ז אם היה קורעה לא כדי לטהרה אלא מטעם אחר או שנקרעה מעצמה, נמי הדין כן דטהורה, דהרי שוב אינה עומדת להשתמש בה לתשמישה הראשונה. ולמה קתני התנא האי לישנא דהתחיל בה לקורעה. ואין לנו מנוס אחר אלא לומר דאם נקרעה מעצמה לעולם סגי ברובא, אבל אם הוא התחיל לקורעה כדי לטהרה בעינן כולה דוקא מחששא דר״נ, דילמא חס עליה ולא אתי למיעבד רובא, אבל מ״מ גם בזה סגי ברובא בטלית טבולת יום ומזה הוכיח ר״נ דינו דכיון דהתנא אתא לאשמעינן אפילו בהתחיל לקורעה כדי לטהרה סגי ברובא ולא חיישינן שחס עליה ולא יקרע רובא, ע״כ דבטבולת יום מיירי. ומי לא יודה דהוא דוחק על דוחק, דמסתמא מתפרש המשנה להיפך, דגם בהתחיל לקורעה סגי ברובא, ואיך נכניס בדברי התנא היפך מזה דבאמת חייש דחס עליה ובעינן כולה, אלא דבטבולת יום סגי ברובה כמו בנקרע מעצמה שנית גם הא דקתני אינו חיבור לפי פרש״י ז״ל אינו מדוקדק כלל, הלא אין זה הטעם דאין כאן חיבור, אלא משום דבטל מתורת טלית, וכמו כלי חרס שניקב כמוציא זית טהור, שבת דף צ״ה ע״ב. והכי הוול״ל כיון שנקרע רובא בטלה וטהורה. אולם דעת הרמב״ם ז״ל חלוק הרבה משיטת רש״י ותוס׳ וז״ל בפכ״ג מהל׳ כלים בסופו, טלית שהיא מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע, כיון שנקרע בה רובה אינה חיבור וטהרה כולה וכו׳ שהרי הוא קורע והולך וכו׳ עכ״ל. דעתו ז״ל לפרש הא דקתני במשנה דהתחיל לקורעה דהיינו שקורע חתיכות פחות מג׳ על ג׳, ואע״פ שעדיין לא גמר הקריעה, כיון שנקרע הטלית לחתיכות נטהר גם המיעוט שעדיין אית בי׳ כדי מעפורת. דממה שכתב שהרי הוא קורע והולך מוכח דקורע לכמה חתיכות, וממה שכתב ״וטהרה כולה״ והוסיף תיבת כולה דלא נזכר במשנה שמעינן דהקרעים נפרדים לגמרי מעיקר הטלית, והעיקר הרבותא הוא דהנשאר במיעוטה והוא כדי מעפורת נמי טהור, וקאי האי ״אינו חיבור״ על המיעוט של הטלית שעדיין לא נקרע לקרעים, שגם הוא אין לו חיבור מפני שהוא קורע והולך, וחשוב גם האי מיעוט כקרוע לחתיכות פחות מכדי מעפורת ונטהר ע״ש סופו. ועיין במל״מ שם שכתב דלדעת הרמב״ם צריך להגיה בגמ׳ בדברי ר״נ ״וקרע לה כולה״ וכן ״גזרה דילמא לא אתי למיקרעה כולה״ והמל״מ שכח לומר דגם תיבת ״גזרה״ צריך למחקיה דהא עדיין באמת לא קרעה כולה, ולא שייך לומר גזרה אלא חיישינן דילמא יחוס על הטלית בגמר קריעתו וישאיר כדי מעפורת ממנה. וגם לשון ״אינו חיבור״ קשה לשמוע, דיותר הוול״ל שוב סופה להקרע וכקרוע יחשב. וגם אחר כל ההגהות והדחוקים, המימרא דר״נ גופא קשה לשמוע, דכיון דקרע רוב הטלית לקרעים בכוונה לקרעה כולה, איך ניחוש דבמיעוט האחרון יחזור ממחשבתו מפני שחס על המיעוט אחר שלא הי׳ חס על הרוב וגם הסוגי׳ משולל הבנה דמה קשי׳ מעולת העוף וממפשיט בהמה לשטוח וכאשר האריך בזה המל״מ וצע״ג וד׳ יאיר עיני ועיין עוד לפנינו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אר״נ ארב״א, ל״ש אלא בטלית טבולת יום וכו׳. והנה מאד יש לתמוה איך מצי ר״נ להכניס במשנה ברורה דקתני טלית שנקרעה רובה טהורה, דמיירי בטלית טבולת יום דוקא, ובטלית דהמים קשים לה דוקא אשר אין לזה שום רמז רמיזא בלשון המשנה, וכל זאת בלי שום הכרע, דטעמא דגזרה דילמא לא אתי למיעבד רובא הוא גזרה חדשה, והיתכן דהתנא שלא הזכיר גזרה זו כלל, ישנה סתם דטלית שנקרעה רובה טהורה ויסמוך על המבין שיבין מדעתו דנפשיה, שכאן יש מקום לגזור דחס ולא יקרע הרוב וידמה בנפשו דאיכא רובא, וקורא אני על זה וכיוצא בזה, דברי הגמ׳ לקמן דף קכ״ד ע״א, האלקים אי אמר לי יהושע בן נון מפומי׳ לא צייתינא לי׳.

אבל כבר בררתי לך כלל גדול בזה בהרבה מקומות בש״ס, והעיקר לעיל נ״ה ע״א בסוגי׳ דבשר שנתעלם מן העין דרב אוסר בשר שנתעלם מן העין, ומבואר בירושלמי דעפ״י מעשה שראה רב מקילין בבשר ליקח מן העכו״ם, עמד וגזר על כל בשר שנתעלם מן העין ובכל זאת בש״ס דילן מקשה על רב מכמה משניות וברייתות ומתרצין להסכים עם גזירת רב, והוא דבר תימא הכי לא ידע הש״ס מזה דרב גזר גזרה זו. אבל הענין הוא דכמו שכתב הטו״ז יו״ד ריש סי׳ קי״ז דכל דמפורש להיתר בקרא אין כח ביד חז״ל לאסרו, כן הוא גם לגבי אמוראים דאין להם כח לחדש איסור נגד היתר מפורש במשנה או ברייתא, ולכן מקשינן על איסורו של רב דאמר סתם בשנמה״ע אסור ולא קאמר דהוא תיקן כן להוראת שעה או לעירו וזמנו מצד תקנה אלא איסור לכל העולם ולכן זמן קאמר וכזאת א״א לחדש אם מפורש להיפך במשנה או ברייתא הקודמת לו בזמן, ולכן הוצרך לשנות שאין היתר זה מפורש משום דיש לדחוק ולפרש המשנה להתאים עם דינו ואע״פ דפשיטא דמעולם לא כיוון התנא לזה, אבל די לן בדוחק זה שלא יהי׳ מפורש להיפך, וכן כתבתי בריש פ׳ כל הבשר לענין דמוקי מתני׳ בדכאיב לי׳ עינא עיי״ש, וחד מתלמידי אמר לי שמובא בשם הגאון ר״א ווילנא זצ״ל שכתב כדברי על כל הני חסורי מחסרא והכי קתני שבש״ס וכדומה מן הדחוקים, שהם על דרך אסמכתא ונהנתי מאד, אבל אפילו לא הי׳ נמצא זאת בשום ספר עד הנה. האמת עד לעצמו, כי לולי זאת אין הדעת מצי לסבול דחוקים כאלו בפירוש המשנה ועיין עוד לקמן מה שאכתוב בזה ע״ד פסקי הרמב״ם ז״ל ודו״ק.

דין המפשיט בהמה כדי אחיזה שהוא ב' טפחים על פני כולה מן הצואר עד הזנב הוי חיבור יד להוציא טומאה ולהכניס טומאה יתר מכאן טהור המופשט עד המקו' החיבר וטלית שקרעה רובה טהורה מטומא' מדרס וממגע מדרס אבל בגד שקרעה רובו טהורה מטומא' מדרס ולא ממגע מדרס:

מתני' המפשי' בהמ' טהורה ובטומאה בדק' ובגסה לשטיחה פי' לעשו' מן העור שטיח למיט' ולשלחן ומפשיטו פשוט בדרך שאנו עושין אז אם הפשי' ממנה כדי אחיזה הוי חיבור יד להוצי' טומא' מן הנבל' אם נגע בו וכן להכני' בה טומא' אם טהרו' היא ולחמ' פי' אם מפשי' כפול לצור' חמת עושין אותן כעין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה עד שיפשי' את החזה המרג' פי' שמתחיל להופכו מרגלים כלפי ראשה כהפשט כפול לחמת כולו הוי חיבור לטומאה ליטמא' ולטמא פיר' מפני שחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולי חיבר עד החזה והנוגע בעור המופש' כנוגע בבשר בין ליטמ' ולטמ' והטעם דתליה הכל בחזה לפי שק' הוא לפשוט מכל האיברים עור שעל הצואר ריב"נ אומר אינו חיבור וחכ"א חיבור עד שיפשי' את כולו וכן הלכה ותניא כמה כדי אחיזה טפח והא טפח כפול כדאיתא בברייתא וא"כ כשהפשיט ב' טפחים בפשו' על פני כולו לאחר שסדקו מן הצואר עד הזנב באמצעים כדרך המפשיט הוי חיבור אבל היכא שהפשיט יותר מכן טהור המופשט עד מקום חיבורו אבל מחיבור ואילך טמא משום שומר ולרמב"ם יש לו גירסא אחר' כמה כדי אחיזה עד טפח וטפח אינו בכלל וטהור המופשט ומ"ה כתב וז"ל המפשיט נבלות בהמה או חיה בין טמאה ובין טהורה בין דקה ובין גסה אם לשטיח הפשיט כיון שהפשי' מן העור כדי אחיזה והוא ב' טפחים הנוגע בעור זה שהופש' טהור ועד שלא הפשיט ב' טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר ואין לי הכרע בגירסא תו מסקינן תנן התם טלית שהתחי' בה לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינה חיבו' וטהורה פי' רש"י טהורה מטומאה ראשונה דומי' דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלים טומאה כדאמרינן בא"ט הן וקרקרותיהן ודופניתי' ואע"ג דאמרי' בב"ה ג' על ג' שהיה טמא מדר' ומגע הזב וחלקו טהרו מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת ג' על ג' דחזי לה לא בטלי מיניה התם הוא דהוי עלוה ב' טומאות מדרס חמורה וטומאת מגע קלה מהני ליה חלוקה לבטל הימנו טומאת מדרס דתו לא חזיא ליה ופשה ליה טומאת מגע דחזי לשלש אצבעו' אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דג' על ג' היא קריעה מהני לבטולי שמא מינה דתו לא פשה עליה מידי וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אע"פ שקרעו אכתי טמא טומאת מגע מדרס והוא שנשתייר בו כדי מגע מדר' והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרי' הכי וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור אפילו לרבנן כשממעטו מחמשה טפחים דלא חזי למדרס טהור לגמרי ולא מטמינן לה משום מגע מדרס וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו וכדקתני ג' על ג' שנקרע אבל הכא קורעה קתני שהו' מקרעה במתכוין כדי לטהרה מלבטל שם שעלי' הילכך אפילו מגע מדרס אין בו וזה נ"ל דאל"כ תיפוק ליה דבשעת פרישתן מאביהן מקבלת טומאה מאביהן דתניא עלה דההיא דג' על ג' שנחלקו א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו זב שיהא טמא מגע זב ואיתמר עלה אמ' עולא לא שנו אלא בג' על ג' שנחלקו אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלת טומאה מאביהן וטלי' טלית גדולה משמע ע"כ ולא נהירא דהא לא קאמר שנקר' אלא שנחלק וכן הוא בכל הספרים וכמו שהביא הוא גופא לשון המשנה דקתני שנחלק דמשמע בסכין ואין חילוק בין נחלק לחלקו והתו' הביאו פירש"י וכתבו עליו וז"ל ואין נראה שום סברא לחלק דמ"מ כיון דיש בה ג' על ג' שהוא שיעור טומאה לא פקט מיניה טומאת מגע ומה שהביא שם בקו' ראייה דאע"ג דאית ביה שיעור טומאה מ"מ בטלה ע"י קריעה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומא' כדאמ' בא"ט הן וקרקרותיהן כו' ואין זו שום ראייה דהתם מיירי כשייחד השברים אח"כ אבל בלא ייחוד לא כמו שמפרש שם וי"מ דטלית שם כלי עליה וכשנקרעה כיון דאזל שם כלי מיניה טהורה לגמרי אבל הכא איירי בחתיכה בגד ולא טהר' ממגע מדרס אע"ג שטהו' מן המדרס וזה התירוץ הוא עיקר בעיני מדנקט במתני' דהתם טלי' שהתחיל בה לקורעה ולא נקט בגד דהא לעיל מיני' התם איירי בבגד אלא דווקא טלית קאמר אבל הרמב"ם כתב וז"ל ג' על ג' שנטמ' במדר' ואח"כ נחלק טהור מן המדרס ואין בקריעת אלו טומאה כלל והנם כשברי כלים שנטמא אבל בגד שנטמא במדר' וקרע ממנו ג' אצבעו' על ג' אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס בשע' פרישתו מן הבגד הגדול נטמאו במגעו ע"כ אלמא שפסק כר"י וכמו שאמ' עולא לא שנו כו' והיינו דס"ל דאע"ג דבכל דוכתא הלכה כת"ק הכא הלכה כר"י משום דהוה כמחלוקת ואח"כ סתמא דהא מתני' דטלי' שקרעה כו' היא נשנית אחר משנ' זו ויש סדר למשנ' בחדא מסכת' דההיא פלוגת' היא בפר' כ"ז וסתמ' דטלית בפ' כ"ח וחזר הרמב"ם ממ"ש בפירוש המשנה ואין הלכה כר"י ומ"מ נראה בעיני עיקר דברי התו' מדנקט הכא טלית כדפר"י ובפירו' המשנה שפי' החכם ר"ע כתב טלית שקרעה כיון שנקרע רובה אינה חיבור ואם נטמ' הקצה האחד לא נטמ' הקצה השני בודאי לא ראה סוגיא זו שאם ראה לא פירש כן ומ"מ הדין דין אמת מאחר דחשבינן קריעת רובו כאלו קרעה כולו א"כ לא הוי חיבור כלל ומסיק בסוגיא אר"נ אמ' רבה בר אבוה ל"ס אלא בטלית טבולת יום דמגו דלא חס ואטבלה לא חייס עלי' וקרע לה רובה אבל טלית שאינה טבולת יום לא אתי למיקרעה רוב' ת"ש המפשי' בבהמ' ובחיה ובטמא' ובטהור' בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה הא יתר מכדי אחיזה טהור אמאי ליגזור דלמ' לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטומאה וקא מטהרי' ליה אי בטומאה דאוריית' ה"נ הכא במאי עסיקנן בטומאה דרבנ' תינח טמא בטהור' טהור בטמאה טומאה דאוריית' היא בטריפה טריפ' בת טמויי היא אין כדאבוה דשמואל דאמ' אבוה דשמואל טריפה ששחט' מטמא במוקדשים והרמב"ם כת' וז"ל טלית שהי' מדרס והטביל' וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנו קרע כיון שנקרע בה רובא שוב אין חיבור וטהרה כולה אף ע"פ שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עליה להטביל' כך לא יחוס לקרוע את כולה ולפיכך טהרה כולה ע"כ ובודאי יש לו גירסא אחרת ומ"מ ל"כ דאם כן מאי מקשה עלה מהא דמפשיט כו' אמאי ליגזר דלמ' לעולם לא גזרינן אלא היכא שצריך לקרוע כו' הוא גזרינן שמא לא יקרע אבל בכל שאר דוכתין לא גזרינן דלמא לא אתי למיעבד אלא ודאי כגירס' שלנו דהיכא דקרע רוב' אפי' אין דעתו לקרוע יותר נטהר אלא דגזרינן שמא לא יקרע רובו אלא פלגא ויאמר רוב' וכמו שפי' רש"י עוד יש לי תמיה גדולה על הרמב"ם שפסק דוקא בטבולת יום הוא דאמרינן הכי וא"כ סבר הלכה כר"נ אמאי כתב סתמ' דיותר מכדי אחיזה טהור ה"ל לפר' דווקא בטומאה דרבנן ובטריפה אבל בטומא' דאוריית' או טהור בטמאה טמא הכל והוא כתב להדיא בין בטמאה ובין בטהורה יותר מכדי אחיזה טהור ובודאי לא נשמר בזה אבל לפי סברא נראה דאין הלכה כר"נ דתלמודא מקשה עלה כמה קושיו' ואעפ"י שדוחה אשינויי דחיקי לא סמכינן בפרט לומר טמאה דקתני היינו טריפה ולא טמאה ממש גם אפשר לומר מאחר דאיכא אינך לא שנו בסוגי' על מתניתין זו מסתמא פליג עליה דמסיק בסוגי' אר"ה משום ר"ש בר יוסי ל"ש אלא שלא שייר כדי מעפורת כו' וא"כ נוכל לומר דהוא לא ס"ל להך ל"ש דר"נ כו' אלא האי ל"ש שקבל מרבו ומ"מ כהאי ל"ש לא ק"ל משום דאיכא לישנא אחרינא דמסיק אפי' שייר בה כדי מעפורת טהור ור"ל אמר עלה ל"ש אלא טלית אבל עור חשיב ור"י א' אפילו עור נמי לא חשיב והלכה כר"י לגבי ר"ל דאפילו בעור ושייר כדי מעפורת דהיינו סודר טהור וכמו שפסק הרמב"ם כלישנא בתרא:

איבו אמרה. להא שמעתא משמיה דריש לקיש והשומע טעה בין איבו לאבהו: וארבעי אמר בה. וארבעה דברים היה אומר בה בשיעור ד' מילין: עבודה. האי כדי עבודה דמתניתין: ליגיון. גדוד העוברים להלחם על בית מלחמתם: קרקפלין. עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה: מתני' המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה. שחוטה והוא טמא או בטמאה נבלה והוא טהור אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין: כדי אחיזה. הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכא לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה ולקמן מפרש כמה כדי אחיזה: ולחמת. אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה: עד שיפשיט את החזה. הוי חבור והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים: המרגיל. שהתחיל לחותכו מרגליה כלפי ראשה ומפשיטה כפול לחמת כולו חבור מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור והנוגע אף בעור המופשט כנוגע בבשר: עור שעל הצואר. מעצמו נפשט לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו אלא עד החזה: גמ' מכאן ואילך. משהפשיט כדי אחיזה בפשוט על פני כולו לאחר שסדקו מן הצואר עד הזנב באמצעית כדרך המפשיטין והפשיט כדי אחיזה סביבות כולו: טהור המופשט. עד מקום חבורו אבל מחבורו ואילך הוא טמא משום שומר כדאמרן בנוגע כנגד הבשר מאחוריו: טפח. מן העור המופשט סמוך למקום חבור סביבות כולו הוי בית יד וטמא מפני שצריך לו שאוחז שם ומושך ומפשיט מאליו ולרב לאו יד חשיב ליה אא''כ מטלטלין בו את האוכל: כשיעור הזה. כדי אחיזה: בעור שכנגד הבשר. שלא נפשט עדיין: בטפח ראשון. הסמוך לכדי אחיזה כגון שלא הפשיט אלא טפחיים דאותו טפח הסמוך לכדי אחיזה אינו אוחז בו ומושך לפי שנוח לו לאחוז בשפת העור ולמשוך ולא זה ולא זה טוב לו אלא מפשיט בסכין אבל לאחר שהפשיט קצת שלשה טפחים וארבעה והעור המופשט מכביד כלפי מטה אוחז בטפח הסמוך לבשר ומושך וכובד העור מסייעו: יש טפח ששיעורו כפול: טלית שהתחיל בה לקורעה. שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית ומאחר שאינה ראויה למלאכה הראשונה ואין שמה עליה מטהרת אע''פ שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמרי' באלו טרפות (לעיל דף נד:) הן וקרקרותיהן ודופנותיהן ואף על גב דאמר בבהמה המקשה (לעיל דף עב:) שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע הזב וחלקו טהור מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת שלשה על שלשה דחזי ליה לא בטלה מיניה התם הוא דהוו עליה ב' טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהניא ליה חלוקה לבטל ממנו טומאת מדרס דתו לא חזי ליה ופשה לה טומאת מגע דחזיא לשלש אצבעות אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלשה על שלשה היא וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה דתו לא פש עלה מידי: לא שנו אלא בטלית טבולת יום. שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה טהרות קודם שיעריב שמשה ולפיכך בא לקורעה דהכא הוא דלא גזרינן דליקרעיה כולה אבל רובא לא דילמא חייס עלה ולא אתי למקרע רובא דכיון דלא חס עליה אטבילה שהמים קשין לה ולא חס לכך לא חייס עלה נמי וקרע רובא: אבל. טמאה ולא הטבילה ובא לטהרה בקריעה זו לא סגי לה ברובא עד שיקרענה כולה: דילמא לא אתי. למעבד רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא: חדא. בטבולת יום ליכא לאוקומה ולהשתמש בה ביום שהטבילה שהרואה אינו מבין בה שנקרעה לטהר וסבור על ידי טבילתה משתמשין בה ויאמרו טבילה בת יומא עולה בלא הערב שמש ועל כרחך מתניתין לאו ביום טבילה עסקינן אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה דהרואהו משתמש בה אומר שהטבילה אתמול: ועוד. דקאמרת גזירה רובה אטו חציה:

טהור המופשט. למאי דפירש בקונטרס דסבר רב דכל יד שאין מטלטלין בו את האוכל אינו יד תימה דאמאי עד כדי אחיזה חשיב יד טפי ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו ולטלטלו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט כדי אחיזה הוא קשה להפשיטו ופעמים שמניחו כך וצריך לו לטלטלו ממקום למקום אבל משהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט ואין זז משם עד שיפשיט כולו וכן בחמת עד שיפשיט את החזה לפי שהחזה קשה להפשיט ולכך לפעמים מניחו כך שעה אחת ותוך כך יצטרך לטלטלו אבל משהופשט החזה אין דרך להניחו כך ועוד יש לפרש טעמא דרב דאמר מכאן ואילך טהור המופשט מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך הפשטה אבל ביותר מכדי אחיזה לא לפי שאם מחזיק בשפת העור אין יכול למשוך בכח ולהפשיט ובכדי אחיזה סמוך לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך הלכך עד [כדי] אחיזה יכול להחזיק ולמשוך בשפת העור טפי לא כדפי' הקונט' גבי הא דמשני בסמוך ההוא בטפח ראשון שכשהפשיט שלשה טפחים שאין יכול להחזיק לא בשפת העור ולא באמצע העור וי''מ כולה מתני' משום שומר דעד כדי אחיזה הוי וכ''ש פחות אם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע''ג דאמר לעיל (דף קיח.) דעור כנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשיב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שהחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר טמא משום יד דלחמת אמאי כל העור חבור לא היה לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דהרי זה חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת''כ דתניא התם בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת''ל יטמא אלמא דטעמא דשטיח כדי אחיזה הוי משום שומר דהא מיטמא דרשינן לעיל (שם) שומר דנבלה ויד דריש לעיל מלכם כך פי' הרב רבינו יעקב מאורלינ''ש ואין הגי' כן בת''כ ולפי פירושו לא מטמא בת''כ וגם בשמעתין אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל דהיינו פחות מכשיעור שמזכיר לשם: בפירוש ר''ח גרסינן בטפח הסמוך לבשר טמא ופריך לרב דאמר טהור המופשט ומשני הכא במאי עסקינן בטפח ראשון פירוש טפח ראשון כשמתחיל להפשיט העור עד כדי אחיזה וטפח הוי טפח כפול כמו שמפרש בסמוך ופרושי קא מפרש עד כמה כדי אחיזה היינו טפח סמוך לבשר: טלית שהתחיל בה לקורעה כו'. פר''ת כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ולשון שהתחיל לקורעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטרס מפורש בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עב: ד''ה בשעת):