דף קכה - א
וקולית המוקדשין, עצם מקרבנות שנעשו פיגול או נותר. שגזרו חכמים עליהם שיטמאו את הידים כדי שהכהנים לא יפגלו את הקרבן במזיד [מתוך כוונה להפסיד לבעלים], ולא יותירו מהקרבן מתוך עצלות. והגזירה היתה בין על הבשר ובין על העצמות ששימשו את הבשר.
הנוגע בהן, בין כאשר העצמות סתומים ואי אפשר ליגע במוח שבתוכם, בין כאשר הם נקובים ואפשר לנגוע גם במוח - הרי הוא טמא.
כי עצם המת בשיעור כשעורה מטמאת במגע ובמשא, אף בלא המוח שבתוכה, וכן עצמות הקרבנות שנפסלו הם עצמם מטמאים, ולכן אין הבדל אם אפשר ליגע במוח או לא.
קולית נבלה וקולית השרץ - שהעצמות בפני עצמם אינם מטמאים, ומכל מקום כאשר יש בתוכם מוח יש להם שני סיבות לטמאות, האחד, מחמת שהעצמות נחשבות "שומר" למוח, והשומר מוציא את הטומאה, והשני, שאם נשא אותם, הרי הוא נשא גם את המוח שבתוכם, ונבלה מטמאת במשא -
הרי הנוגע בהם כשהם סתומים - טהורים, ואינם מטמאים לא מחמת דין שומר ולא מחמת משא, לפי שבשר נבלה שאי אפשר ליגוע בו אינו מטמא כלל, [מה שאין כן בקולית המת וקולית המוקדשין שאף שאי אפשר ליגוע במוח, מכל מקום העצמות בפני עצמם מטמאים].
אך אם העצמות נקובים אפילו כל שהוא, שמעתה אפשר ליגוע במוח על ידי שיכניס דרך הנקב שערה של אדם [והאדם נטמא בכך] - מטמא במגע, ואף אם נגע בעצם הוא נטמא משום שהעצם נחשבת שומר למוח.
הטעם שבשר נבלה שאי אפשר ליגוע בו אינו מטמא מדין שומר יתבאר בגמרא, דילפינן מהפסוק "הנוגע - יטמא" [147],
ומנין שאם אי אפשר ליגוע בו אינו מטמא אף במשא, אף על פי שנשא את המוח שבעצם?
תלמוד לומר "הנוגע" - "והנושא". ודרשינן: את שבא לכלל מגע - בא לכלל משא. אבל אם לא בא לכלל מגע - לא בא לכלל משא.
גמרא:
קתני במתניתין: קולית המת, הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא, ומשמע נוגע - אין. שרק אם נגע בקולית הוא נטמא. אבל מאהיל על הקולית - לא נטמא. שהרי עצם אינו מטמא באהל, ומחמת המוח שבתוכה אינו נטמא [148].
והוינן בה: היכי דמי?
אי דאיכא כזית בשר על הקולית, אם כן באהל נמי ליטמא [149]?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן דליכא עליו כזית בשר.
תו הוינן: ואי דאיכא כזית מוח מבפנים, בתוך הקולית, הרי הטומאה של המוח בוקעת דרך העצם ועולה למעלה. כי העצם אינו חוצץ בפני הטומאה שבתוכו לפי שאין בו חלל טפח, ואם כן - באהל נמי ליטמא!? שהמאהיל על הקולית יהא טמא כיון שהאהיל על המוח שבתוכו [150]?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן דליכא כזית מוח בפנים.
ואכתי הוינן: ואי קסבר תנא דמתניתין שמוח שמבפנים מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, והיינו, שבאדם חי אם נתקלף הבשר שעל העצם הרי המוח שמבפנים מרפא אותו, שעל ידו גדל הבשר מלמעלה, אם כן, כל עצם חלול, ואפילו אין עליו בשר - אבר מעליא הוא! שכל מצב שאילו היה האדם חי, הוא היה חוזר להיות שלם, גם עכשיו זה נחשב לאבר שלם [151].
ואם כן תיקשי, באהל נמי ליטמא!? שהרי אבר שלם מן המת מטמא באהל.
ומשנינן: אמר רב יהודה בריה דרב חייא: זאת אומרת, דסבר תנא דמתניתין, שמוח בפנים - אינו מעלה ארוכה מבחוץ. ולכן העצם שאין עליו בשר לא נחשב לאבר, כיון שאילו היה האדם חי לא היה הבשר חוזר לגדול.
ומקשינן: במאי אוקימתא למתניתין, בדליכא כזית מוח בתוך העצם. אי הכי, במוקדשין - אמאי מטמא הקולית? והרי לא גזרו טומאה על עצמות אלא באותם ששימשו את הנותר, דהיינו, שהיה בתוכם כזית מוח [שזהו השיעור בנותר], ואילו עצמות שאין בתוכם כזית נותר אינם מטמאים במוקדשים? ותו מקשינן: הא דקתני במתניתין שקולית נבלה וקולית השרץ מטמאים כשהם נקובים, תיקשי, כי ניקבו - אמאי מטמאו? והרי אין בתוכם כזית מוח, ואילו העצמות של נבלה ושרץ אינם מטמאים!?
ומתרצינן: הא לא קשיא!
רישא דקולית המת מיירי דליכא כזית מוח מבפנים, והטומאה היא מחמת העצמות.
סיפא, דקולית של מוקדשין נבלה ושרץ, מיירי דאיכא כזית מוח מבפנים.
ומקשינן: אי הכי, דמוקמת לרישא בדליכא כזית וסיפא דאיכא כזית, תיקשי - מאי קמשמע לן מתניתין? והרי כבר ידענו שעצם מת מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכזית בשר נבלה מטמא במגע ובמשא.
ומשנינן: מילי מילי קמשמע לן! ובכל דבר יש בו חידוש -
רישא קולית המת קמשמע לן: דמוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ! שלכן אינו מטמא באהל.
קולית המוקדשין קמשמע לן: דשימוש נותר מילתא היא! שלא רק בשר הנותר עצמו מטמא, אלא גם העצמות ששימשו את הנותר, [דהיינו שיש בהם מוח שהוא נותר] מטמאים. ולכן אפילו אם נגע בעצמות סתומים, שאי אפשר ליגע במוח שמבפנים, הרי הוא נטמא.
דאמר רב מרי בר אבוה אמר רבי יצחק: עצמות קדשים ששימשו את הנותר מטמאין את הידים, הואיל ונעשה העצם בסיס [מושב] לדבר האסור [לבשר פיגול ונותר] [152].
קולית נבלה קמשמע לן: דאף על גב דאיכא כזית מוח במפנים, הרי רק אם ניקבה הקולית - אין, רק אז היא מטמאה, אבל לא ניקבה - לא מטמאה, שאפילו דין שומר אין על העצם, הואיל ואי אפשר ליגע במוח שבפנים.
אביי אמר: לעולם סבר תנא דמתניתין דמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, ולא תיקשי דאם כן תטמא קולית המת באהל משום אבר? דהכא במאי עסקינן: בששפה. שניסר את העצם, ששוב אינה מעלה ארוכה, ולכן בטל ממנה שם אבר, וכדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: קולית ששפה לארכה, טמאה משום אבר, שעדיין היא מעלה ארוכה, כיון שניסר אותה לאורכה הוא שייר בה מקום מסביב לעצם שלא ניסרה, ומחמת מקום זה העצם מעלה ארוכה. אבל אם ניסר אותה לרחבה סביב סביב, ולא שייר בה מקום מסביב לעצם שלא ניסר אותה, אינה יכולה להעלות ארוכה, והרי היא טהורה.
וסימנך - דיקלא! שכמו כן בדקל, אם נוטלים ממנו רצועה לרוחבו מסביב לדקל, הוא מתייבש, לפי שאין השרף יכול לעלות לדקל, ואם נוטלים ממנו רצועה לאורכו, עדיין השרף יכול לעלות במקום שלא ניטל, והוא מעלה ארוכה.
[אביי בא ליישב רק את הקושיא מדוע לא יחשב אבר מחמת שמעלה ארוכה, דכיון שהוא ניסר את העצם שוב אינו מעלה ארוכה. אך עדיין צריך לומר דמיירי במשנה באופן שאין כזית בשר מבחוץ, ואין כזית במוח, ואין הרישא דומה לסיפא, ומילי מילי קא משמע לן כדלעיל. אך רבי יוחנן דלהלן בא ליישב את כל הקושיות].
ורבי יוחנן אמר: לעולם רישא דקולית המת מיירי באופן דאיכא כזית מוח מבפנים [כמו בסיפא], וכן יתכן דסבר האי תנא מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והקולית מטמאת באהל מחמת המוח או מחמת דין אבר, ומאי דמקשינן מדוע נקט התנא "נוגע" דמשמע שאינו מטמא באהל -
מאי "נוגע" דקתני בקולית המת? - מאהיל! שאף הוא נקרא "נוגע" בפי התנא דמתניתין.
ומקשינן: ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והקולית נחשבת לאבר שלם, אם כן קולית נבלה וקולית השרץ, כי לא ניקבו אמאי טהורים? שהרי העצם בעצמו מטמא מדין אבר [שגם בנבלה ושרץ מטמא האבר כשלעצמו], ומה איכפת לן שהעצם סתום ואי אפשר ליגע במוח שבפנים.
ומתרצינן: אמר רבי בנימין בר גידל אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן: כגון דאיכא בתוך הקולית כזית מוח המתקשקש [153], שהמוח התייבש והוא מקיש על הדפנות, ששוב אינו מעלה ארוכה לבשר שבחוץ, וממילא אין על העצם שם אבר.
הלכך גבי מת מטמא הקולית באהל, לא מדין אבר שהרי אינו מעלה ארוכה, אלא מצד הכזית מוח שבפנים, [שאף על פי שהוא יבש עדיין הוא מטמא באהל]. ואפילו אם הקולית סתומה אמרינן דהטומאה של המוח בוקעת ועולה. [והוא הדין בקולית המוקדשין שהנוגע בה אפילו כשהיא סתומה, טמא, כי העצם עצמו מטמא מאחר ששימש את הנותר שבפנים].
אבל גבי נבלה [ושרץ], מאחר שהקולית אינו מטמא משום אבר, כיון דמתקשקש הוא, וכל הטומאה אינה אלא בגלל המוח שבפנים, הלכך, אי ניקבה הקולית שיכול ליגע במוח אין! הרי היא מטמאה במגע, אי לא ניקבה, לא.
אמר רבי אבין ואיתימא רבי יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא שמאהיל נקרא נוגע, וכדברי רבי יוחנן שאמר כן בדעת תנא דמתניתין.
דתנן במסכת אהלות: הנוגע בכחצי זית בשר מן המת ביד אחת, ובאותו זמן הוא מאהיל בידו השניה על חצי זית אחר, או שהיה באותו זמן חצי זית מאהיל עליו, שהניח את ידו תחת בשר המת, הרי הוא טמא. לפי ששני חצאי הזית מצטרפים, [ודלא כרבי דוסא בן הרכינס דלעיל שאין נוגע וחוזר ונוגע].
ומסיק רבי אבין לראייתו: אי אמרת בשלמא שמאהיל ונוגע חד שמא הוא, משום הכי מצטרף הני שני חצאי זיתים לשיעור כזית. אלא אי אמרת תרי שמי נינהו מי מצטרף!?
והתנן בסיפא דמתניתין שם: זה הכלל: כל שהוא משם אחד של טומאה, כגון שנגע בשני חצאי זיתים, או נשא אותם, או האהיל עליהם, מצטרף שני החצאים לכזית אחד וטמא.
וכל שהוא משני שמות, כגון שנגע בחצי זית ונשא חצי זית, אינו מצטרף, וטהור.
ואי חזינן דנוגע ומאהיל מצטרפים לשיעור כזית, מוכח דחד שמא הוא, וכדרבי יוחנן.
ומקשינן: אלא מאי מוכח, דמאהיל ונוגע חד שמא הוא, ולכן הם מצטרפים. אי הכי, אימא סיפא דמתניתין דאהלות שם:
הערות
[147] בגמרא לעיל קיח ב מבואר שקולית המת נחשבת לשומר גם בצד השני שאין שם מוח, לפי שאם תפתח העצם בצד השני המוח יתקלקל, ולכן אם הכניס לבית את הצד השני של העצם, הרי הקולית מכניסה את הטומאה לבית, וכל הבית מטמא באהל. והקשה בתוספות רעק"א מדוע העצם מטמא את הבית, הרי אי אפשר ליגוע במוח שבתוכו, וכל שאי אפשר ליגוע בבשר אין בו דין שומר? ותירץ, דבגמרא מבואר שגם מאהיל נחשב לנגיעה, ולכן אף שהמוח אינו ראוי לנגיעה מכל מקום הוא ראוי לאהל, שאם יאהיל מעל המוח טומאה בוקעת ועולה, ולכן זה נחשב שהמוח ראוי לטומאות במגע. אך הרש"ש תירץ באופן פשוט יותר, דכל מאי דאמרינן הכא שאם אינו ראוי למגע גם השומר לא מטמא, היינו שהשומר לא מטמא במגע, דלמגע אין הבשר ראוי, אך לטומאת אהל, כיון שהבשר ראוי לטומאת אהל גם השומר מטמא באהל, ואף בלי לומר שמאהיל נחשב לנגיעה.
[148] הקשו התוספות, הרי גם משא לא נקטה המשנה, אף שודאי עצם כשעורה מטמאת במשא? ותירצו, דבמשא אין שום חידוש, אך באהל, אם היה מטמא באהל המשנה היתה צריכה לומר כן, כיון דעצם כשעורה אינה מטמאת באהל. [ולפי הרמב"ן שיובא להלן יש לומר טפי, שכל החידוש של המשנה בדין של הרישא הוא רק לדייק נוגע אין מאהיל לא, ולחדש שאין לקולית דין אבר]. והוסיפו התוספות, דאף דלגבי מוקדשין אין טומאת אהל, מכל מקום היה צריך התנא לכתוב טומאת אהל במת בפני עצמו. ועוד כתבו, שאף שאהל אינו דומיא דמגע, שהרי במגע הוא נטמא בכל צד שנוגע בעצם, ואילו באהל אינו נטמא אלא אם כן נגע בצד של המוח, מכל מקום הוה ליה למיתני. ותמה המהרש"א על דבריהם, הרי גם באהל הוא נטמא בכל צד שמאהיל, שהרי הקולית היא שומר למוח, ושומר מעביר את הטומאה גם לגבי אהל, כמבואר לעיל קיח ב? ובאמת הרמב"ן כתב דליכא למימר דנוגע ואהל אינם שוים, חדא, דמכל מקום הוה ליה למיתני [וכדברי התוספות], ועוד, דעצם יד או שומר הוא, ומטמאין באהל כדלעיל [וכדברי המהרש"א]. וראה פורת יוסף מה שיישב את דברי התוספות.
[149] ברמב"ן יש גירסא "אי דאיכא עליו בשר להעלות ארוכה באהל נמי מטמא", כלומר, דחשיב אבר, ואף שאין עליו כזית בשר.
[150] "מאהיל" היינו, שאם המת נמצא באויר [ולא בתוך בית], הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, והמניח ידו מעל המת נטמא. ואם יש מחיצה מעל המת, הרי זה מונע את הטומאה שלא תעלה מעל המחיצה. אך אם אין חלל טפח במקום של הטומאה, הרי הטומאה בוקעת את המחיצה ועולה, וגם הנוגע מעל המחיצה נטמא. יש לעיין, מאי מקשינן שיטמא באהל מחמת המוח, הרי אי אפשר ליגוע במוח, וכשם שאינה מטמאת במשא כך אינה מטמאת באהל? וצריך לומר, שהכלל הזה נאמר על משא ולא על אהל, וגם בשר שאי אפשר ליגוע בו מטמא באהל.
[151] הוקשה לרש"י, מדוע לא משני דמיירי שאין בכלל מוח בתוך הקולית, ולכן אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, ואין עליו דין אבר? ותירץ רש"י, שדרך הקולית, שאפילו אם עכשיו אין בה מוח כלל, סוף המוח לבא, וכאשר יגדל המוח הוא יגדל את הבשר מבחוץ, ולכן כל קולית אפילו שאין עליו לא מוח ולא בשר הרי זה נחשב לאבר מעליא, לפי שאילו היה האדם חי היה בא מוח בקולית ומגדל בשר. אך הקשו עליו הראשונים, אם כל קולית נחשבת לאבר מדוע אין העצמות מטמאים באהל עד שיהא בהם רוב מניינו ורוב בניינו של מת, הרי מסתמא יש שם גם קולית והיא נחשבת לאבר מעליא אף בלא בשר ומוח כלל? ועוד, דבגמרא להלן אמרינן שאם יש בתוכה מוח המתקשקש אין זה נחשב לאבר, וכי גרע מוח המתקשקש מקולית שאין בה מוח כלל? ולכן כתבו הראשונים, שהגמרא לא רצתה לתרץ שאין מוח בקולית כלל, שאם כן מדוע נקטה המשנה קולית, ולא נקטה סתם עצם. ועוד תירץ הרמב"ן, דלכאורה דין הרישא שעצם כשעורה מטמאת במגע ובמשא הוא פשוט, ומה באה המשנה לחדש בזה! ? ועל כרחך המשנה באה לחדש שנוגע אין מאהיל לא, ואי מיירי באין בה מוח כלל אין בזה חידוש, אלא מוכח שיש בתוכה מוח וקמשמע לן מתניתין דמוח אינו מעלה ארוכה לבשר. [ולפי תירוץ אביי קמשמע לן מתניתין שעצם ששיפהו אינה מעלה ארוכה, ולפי רבי יוחנן קמשמע לן שמאהיל בכלל מגע].
[152] במסכת פסחים פג א הגמרא דנה בדברי רב מרי ולא מייתי ממשנתנו, וביארו התוספות, שבסוף מסכת פסחים שנינו במשנה את עיקר הדין שפיגול ונותר מטמאים, והמשנה כאן מוסיפה לחדש שגם העצמות מטמאים, משום שהם משמשים את הבשר, אך יתכן שהם מטמאים רק בעוד שהם משמשים כזית בשר, אך לאחר שפירשו מהבשר אינם מטמאים, ורב מרי הוסיף לחדש שהעצמות מטמאים אף כשהם בפני עצמם.
[153] רבי יוחנן הוסיף זאת בשביל ליישב את הקושיא השלישית, שלכאורה יש ראיה מהתנא של המשנה שמוח אינו מעלה ארוכה לבשר, ואינו נחשב לאבר, ולכן אוקי במוח המתקשקש, שאינו מעלה ארוכה. וכתבו התוספות, דרבי יוחנן יכל לתרץ כמו אביי, דמיירי באופן שניסר את העצם, אלא דיתכן שרבי יוחנן סובר שעדיין העצם מעלה ארוכה גם לאחר שניסר אותו.
דף קכ״ה ע״א גמר׳ נוגע אין מאהיל לא לכאור׳ הפירוש הפשוט דהש״ס מדייק מאהיל לא דאל״כ פשיטא דמטמא במגע וכי מקרא אתא לאשמעינן, אלא דא״כ מאי קמתרץ דליכא כזית בשר הרי הדרא קושי׳ לדוכתי׳ מאי קמ״ל דאז שני הדינים פשיטא, הן דמטמא במגע משום עצם והן דלא מטמא באוהל משום דליכא כזית בשר או מוח, אלא דהת״ח ז״ל מקיים פי׳ זה בגמ׳ עיי״ש, אבל התוס׳ לא סברו כן דהרי הקשו דילמא באמת איכא גם מאהיל, ולא קתני לי׳ כמו דלא קתני דמטמא במשא. ולפי מה שכתבנו למעלה ניחא, דלא פריך הש״ס מצד פשיטא דע״כ מאהיל לא, די״ל דנקט לי׳ קולית המת כדי לתרץ איך גזרו על שימש נותר יותר משימש נבלה. וע״ז קתני דעשאוה כקולית המת. אלא דלפ״ז קשה להלום תי׳ התוס׳ על קושייתם. וגם מגמ׳ דלקמן ומדברי התוס׳ דלקמן נראה דבעינן למצוא איזה רבותא בהא דקולית המת דנוגע בו נטמא וצ״ע ודו״ק.
תוס׳ ד״ה נוגע אין מאהיל לא באמצע הדיבור ואע״ג דלא הוה אוהל דומי׳ דנוגע, דנוגע בכ״מ טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח וכו׳ עכ״ל. וקמתמה המהרש״א ז״ל דהרי לעיל גבי שני עצמות ועליהם שני חצי זתים מוכח דגם במונחים השני זיתים חוץ לאוהל אלא שראשי השנים נכנסו לאוהל נטמא משום דיד ושומר מכניס טומאה לאוהל, וא״כ ה״ה הכא דהשומר מכניס הטומאה אם מאהיל עליו אפילו שלא כנגד המוח, ועיין בהגהות ק״ז רעק״א זצ״ל בהגהותיו על המשניות ובהגהות מהרש״ש זצ״ל, דאע״ג דכל שא״א ליגע לא מטמא משום שומר, מ״מ כאן דאפשר לבוא לידי מאהיל כנגד המוח משום דטומאה בוקעת ועולה, והוה כמו מגע כדאר״י, ומהרש״ש מוסיף דגם לולי ר״י, כיון דאתא לכלל טומאת אוהל סגי כאן, כיון דעל טומאת אוהל אנו דנין. אלא דכל דבריהם ז״ל נדחים במה שכתב הלב ארי׳ ז״ל. ואני אסביר את דבריו הקדושים דשאני הכא, דהרי האי עצם אף שהוא שומר מ״מ כיון דהוא סתום מכל צד הרי הוא מעכב מלטמא, דטומאה בלועה הוא שאינה מטמאה כלל. אלא דאם אין כאן פותח טפח קיימ״ל דטומאת מת בוקעת ועולה, אבל רק עולה ולא לצדדין ואנו בעינן כאן שקודם שבוקעת לעלות לחוץ תמשוך לאורך העצם כדי שתבוא לתוך האוהל וזאת א״א דהרי הסתימה של העצם מעכב את הטומאה מלטמא ולכן אויר העצם החלול בלי מוח לא נתמלא מן הטומאה כיון שטומאה בלועה היא, אלא בוקעת ועולה למעלה וכיון שהיא חוץ לאוהל מאן יכניסה לתוך האוהל. והדברים אמיתים וקילורין לעינים ולכן קושי׳ המהרש״א על התוס׳ לק״מ ודברי ק״ז בעהחת״ס ז״ל בחדושיו כאן לא זכיתי להבין ודו״ק.
בא״ד וא״ת ולשני לי׳ הא מני ר׳ יוסי דל״ל טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתן, ושמא לא מסתבר לי׳ לאוקמא כר״י עכ״ל וכתב המהרש״א ז״ל דה״ה דהוומ״ל דגם ר״י מודה כאן בקולית דהוה כמת בכסותו כמש״כ התוס׳ לקמן, ועיין לקמן על דברי התוס׳ במהרמ״ל ז״ל מה שכתב בזה ובאמת ע״כ הש״ס דהכא לא נחות לזה דלמה לי׳ ליפרך ואי דאיכא כזית מוח טומאה בוקעת ועולה, דבר דתלי בפלוגתא, ולא פריך הא מת בכסותו הוא, דבר דהכל מודים בה ובגוף סברת התוס׳ עיין לקמן מה שאכתוב בזה ודו״ק.
בד״ה ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ פי׳ הק׳ אע״ג דליכא מוח כלל וזה דחקו וכו׳ עכ״ל, והנה רש״י ז״ל בעצמו כתב לקמן בד״ה נבלה כיון דמתקשקש הוא בסה״ד דהשתא גרע מקולית שיש בה בכעדשה מוח לח, דההיא מעלה ארוכה הוא עכ״ל, והתוס׳ כאן הוסיפו על דברי רש״י ז״ל תיבת ״כלל״ מה שליתא ברש״י שלפנינו וא״כ גם הכא כוונת רש״י ז״ל במה שכתב ״אע״ג דליכא מוח״ ר״ל שיעור כזית אבל כעדשה ע״כ איכא דלהכא קתני קולית. ולא עוד אלא בדליכא מוח כלל א״א לאוקמי, דא״כ מה קמ״ל, והרי הש״ס ג״כ מהדר לפרש האי קולית המת שיהי׳ בו שום רבותא ולפי דרכם של תוס׳, דרש״י ז״ל מפרש דבלא מוח כלל קאמר דאינו מעלה ארוכה, י״ל דדחקו של רש״י הי׳ ממה דפריך הש״ס, ותו קולית נבלה קולית השרץ כי נקבו אמאי מטמאו. ועיין בגליון הש״ס שכ׳ דעיקר הפירכא מנבלה, ושרץ דנקט הוא שיגרא דלישנא, ולפי פרש״י ז״ל אין צריך לדוחק זה כיון דמיירי בלית בי׳ מוח כלל דבדאית בי׳ מוח בכעדשה לכ״ע מעלה ארוכה לבשר בחוץ ודו״ק.
ד״ה א״ה מוקדשין וכו׳, פירוש בשלמא אי איירי בדאיכא כזית א״ש מוקדשין, אפילו למ״ד בפסחים נותר בכביצה דכל חד איירי בשיעור דידי׳ וכו׳, ויותר הוול״ל דלמ״ד נותר בכביצה ה״ה האי קולית המת מצי מיירי בכביצה, דאם בכזית אינו מטמא באוהל ה״ה בכביצה ודו״ק.
תוס׳ ד״ה ומאי נוגע דקתני היינו מאהיל וקמ״ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין, וא״ת וליתני כזית מן המת וכו׳, וי״ל דלא הוה שמעינן מהכא וכו׳, כל דברי התוס׳ מוקשים וקשים להולמם עיין במהרמ״ל ובת״ח ובלב ארי׳ מה שהאריכו בדיבור זה, ולפע״ד בפירוש דבריהם הוא, דהא דנוגע ומאהיל מצטרפין ודאי אינו אלא בנוגע ומאהיל על בשר המת דמטמא באוהל, אבל פשיטא דנוגע בחצי שעורה עצם ומאהיל על חצי כזית בשר דליכא כאן שום טומאה וכיון שכן ע״כ האי נוגע בקולית המת מצד נוגע במוח נמי אית בי׳, דאל״כ דרק משום נוגע בעצם הוה נשמע דנוגע בעצם מצטרף עם מאהיל על המת בדאיכא בכל או״א חצי שיעור, וזה ליתא כדכתיבנא, וזה כוונת התוס׳, דאי הוה קתני דין זה בבשר מן המת, לא הוה ידעינן אלא בבשר המת דמטמא באוהל כמו במגע, אבל בקולית אי אית בי׳ חצי זית מוח המתקשקש, הוו״א דנגיעה בו ומאהיל על חצי זית בשר אחר, אינו מצטרף כי האי קולית לא מצי לבוא לידי טומאת אוהל אלא ע״י צירוף והוה אמינא דבכהג״וו אינו מטמא וכעין שכתבו התוס׳ לעיל קכ״א ע״ב בד״ה ולהעמידה על פחות מכזית, דאע״פ דעם חצי זית אחר מצטרף, מ״מ בסופה לטמא טומאה חמורה לא סגי בחצי זית עיי״ש, וה״ה הכא הוו״א דאין כאן נגיעה במוח משום דאפשר ליטמא באוהל ע״י צירוף, קמ״ל דמ״מ מצטרף, אלא באמת אני מסתפק טובא בדין זה אם מצטרף בכהג״וו, דהא האי נגיעה בעצם שתהי׳ חשובה כנגיעה במוח עצמו הוא מטעם שומר דמכניס ומוציא, וזה אינו בעצם סתום מכל צד דהוה טומאה בלועה, ורק מטעם דטומאה בוקעת ועולה, והנה לא מבעי לפי מה שקיימנו למעלה דברי הלב ארי׳ דלא מהני זאת לשווי׳ שומר להכניס ולהוציא מפני שרק עולה למעלה ולא להמשיך לצדדין, אלא אפילו נאמר כדעת הגהות רעק״א ומהרש״ש שמקיימין דברי המהרש״א דמהני ג״כ להמשיך הטומאה, ושפיר הוה נוגע בעצם כנוגע במוח, מ״מ כיון דכל זאת נבנה על הכלל דטומאה בוקעת ועולה דלכן לא הוה כטומאה בלועה, אבל כאן בחצי זית מוח המתקשקש בתוכו דאין כאן שיעור טומאה, מנ״ל לומר כלל בזה טומאה בוקעת ועולה, ואין זה דומה להא דלקמן ע״ב דקאמר ר״ז בטומאה רצוצה בין ב׳ מגדלים דמיירי נמי בחצי שיעור, ומ״מ אמרינן דמצד הללממ״ס דטומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע גם בחצי זית הדין כן, דשאני התם דאינה בלועה אלא רצוצה וגלוי׳, ויכול לנגוע בה ומהני האי דרצוצה דהוה האויר כמלא ממנה ואם נוגע בידו אחת בחצי זית ומאהיל בידו השנית על האי חצי זית שבין המגדלים, חשבינן כנגע בזית שלם בב״א, אבל כאן בקולית דסתום והסתימה משוה את הטומאה לטהרה דנגיעת בית הסתרים אינו מטמא, וצריכין אנו לסלק האי סתימה ע״י שנאמר דהטומאה בוקעת את העצם הסותם ומפסיק, כיון דרק חצי זית איכא דאין בו טומאה, מנ״ל דאמרינן ביה נמי דבוקע את העצם ועולה, והדבר צריכין תלמוד ועיון רב לפע״ד ודו״ק.
210ימים לסיום הש״ס