חולין קכו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכו - א

ותני עלה דההיא משנה: רבי יוסי מטהר. והוינן בה: אהייא קאי רבי יוסי?

אילימא אסיפא? תיקשי, מאי קמשמע לן רבי יוסי, הרי תנא קמא נמי טהורי קא מטהר?

אלא, על כרחנו לומר, דשמעיה רבי יוסי דקאמר תנא קמא - טומאה בתוכה הבית טמא.

ודין זה נאמר בשני אופנים -

אי באופן שיש בחלל המגירה פותח טפח, וכדקתני ברישא, שאז אין הטומאה טמונה, אלא הטעם שהבית טמא הוא משום דדרך טומאה לצאת דרך הבית.

ואי באופן שאין סוף הטומאה לצאת דרך הבית [כגון שהמגירה בפתח הבית], אלא שאין בחלל המגירה טפח, ולכן הבית טמא, משום דטומאה טמונה שבתוך המגירה בוקעת דרך המגדל ועולה לתוך הבית, והרי הבית מאהיל עליה.

ודין זה משתמע מזה שתנא קמא העמיד את דבריו רק באופן שיש בחלל המגירה חלל טפח, ומשמע שאם אין שם חלל טפח הרי הבית טמא גם באופן של הסיפא, שאף שפתח המגירה הוא לחוץ, ואין סוף הטומאה לצאת לבית, מכל מקום הבית טמא משום שטומאה רצוצה בוקעת ועולה.

וקאמר ליה רבי יוסי לתנא קמא: חולק אני עליך בשני האופנים -

הא דקאמרת ברישא שהבית טמא מפני שדרך טומאה לצאת - הרי אני מטהר מפני שיכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה.

ודקאמרת בסיפא [כפי שמשתמע מדבריך שם] שהבית טמא משום דטומאה טמונה בוקעת - הרי אני חולק על זה וסובר דטומאה טמונה אינה בוקעת.

הרי מצינו שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה.

ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי שבמקום אחר מצינו שגם הוא סובר את הדין דטומאה טמונה בוקעת ועולה?

דתנן במסכת אהלות: הכלב שאכל בשר אדם מת, ומת הכלב [שאילו היה הכלב חי, לא היה בשר המת שבבטנו מטמא, דטומאה בלועה היא], והיה הכלב מוטל על האסקופה מפתן הבית, וצוארו בתוך הבית וגופו בחוץ.

רבי מאיר אומר: אם יש בצוארו פותח טפח שרוחב הצואר הוא טפח ^[164], הרי הצואר נחשב כאהל, והוא מביא את הטומאה לתוך הבית, שהצד העליון של הכלב משמש כאהל להעברת הטומאה מהבטן [ששם נמצא הבשר המת] דרך הצואר והפה אל תוך הבית. [ואף על פי שחלל הצואר מבפנים אין בו טפח, מכל מקום סובר רבי מאיר שרואין את פנים הצואר כאילו נחקק ונתרחב עד לטפח - תוספות].

ואם לאו, שרוחב הצואר הוא פחות מטפח, אינו מביא את הטומאה לבית, שפחות מטפח אינו נחשב לאהל כדי להביא את הטומאה.

רבי יוסי אומר: רואין את הטומאה היכן היא נמצאת בתוך הגוף של הכלב.

אם היא מכנגד השקוף המשקוף ולפנים, דהיינו, שהיא בתוך הבית, הרי הבית טמא ואפילו אם אין ברוחב הצואר טפח.

ואם הטומאה נמצאת מכנגד השקוף ולחוץ - הבית טהור. ולהלן הגמרא מבארת את דבריו.

רבי אלעזר אומר: אם פיו של הכלב לפנים ונקב אחוריו לחוץ - הבית טהור. [ובאופן שהטומאה מחוץ לבית, ואין בצואר רוחב טפח, שמצד דין אהל ומצד דין טומאה רצוצה אין סיבה לטמאות את הבית, ומצד סוף טומאה לצאת, הרי סופה לצאת דרך אחוריו ולא דרך פיו].

אבל אם פיו לחוץ ונקב אחוריו לפנים - הבית טמא. מפני שטומאה יוצאה דרך שוליו, שסוף הטומאה לצאת דרך אחוריו.

רבי יהודה בן בתירא אומר: בין כך ובין כך בין שפיו לפנים בין שפיו לחוץ, בין שהטומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין שהיא לחוץ, בין שיש בצוארו פותח טפח בין שאין בצוארו פותח טפח, בכל אופן הבית טמא. שאף בדרך כניסתה של הטומאה, דהיינו דרך הפה, היא מוציאה את הטומאה לבית. [פירוש אחר - שלפעמים הטומאה יוצאת דרך פיו על ידי שהוא מקיא את האכל].

והשתא מבארינן דברי רבי יוסי: מאי לאו, אהא דקאמר רבי מאיר שאם אין בצוארו פותח טפח הבית טהור קאי רבי יוסי, ואמר, שאם הטומאה מכנגד המשקוף ולפנים, הבית טמא. שאף על פי שהצואר אין בו שיעור אהל, הרי הבית עצמו מאהיל על הטומאה, שהרי הטומאה טמונה, שאין לה חלל טפח מעליה, ובוקעת ועולה לתוך הבית.

ושמע מינה, דרבי יוסי סבר טומאה טמונה בוקעת. וקשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי, שלגבי חבילי מיטה ולגבי תיבת המגדל אמר רבי יוסי דטומאה טמונה אינה בוקעת, ולגבי כלב שמת אמר טומאה טמונה בוקעת?

ומתרצינן: אמר רבא: רבי יוסי לא קאי על "אין בצוארה פותח טפח", כי בזה אפילו הטומאה בפנים הבית טהור, שלפי רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת. אלא על מה שאמר רבי מאיר דאם יש בצד החיצון של הצואר רוחב טפח הוא מביא את הטומאה לבית, על זה פליג רבי יוסי, וקאמר שדוקא אם חלל הצואר מבפנים הוא טפח יש עליו דין אהל להביא את הטומאה. אך אם רק הצד החיצון הוא טפח ובחלל בפנים אין רוחב טפח אינו נחשב כאהל להביא את הטומאה.

והאי "רואין את הטומאה" דקאמר רבי יוסי היינו רואין את חלל מקום הטומאה קתני, האם יש בו טפח אם לא.

וסיום דבריו "מכנגד השקוף ולפנים" הוא ענין אחר וכדמפרש -

ורבי יוסי בתרתי פליג. וקאמר ליה לרבי מאיר: הא דקאמרת דכי יש בצוארו אפילו בצד החיצון פותח טפח, מביא את הטומאה לבית,

אנן - בתר חללה אזלינן.

ודקא אמרת על האסקופה כולה הבית טמא, שמסתימת דבריך משמע שאפילו אם פי הכלב מונח על החלק החיצוני של האסקופה גם כן כל הבית טמא, לפי שכל רוחב האסקופה נחשבת כתוך הבית, שאם יש שם מת כל הבית טמא,

על זה אני אומר: דוקא אם פי הכלב מכנגד השקוף מאותו מקום שהדלת שוקפת [נוקשת] בו בסגירתה ולפנים, הבית טמא.

אבל מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. שאותו חלק נחשב כמחוץ לבית.

רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא במתניתין: רבי יוסי אומר: רואין את חלל הטומאה, וכשינויא דרבא.

והוינן בה: ומאן הוא התנא דפליג עליה דרבי יוסי ואומר דאהל לא נקרא "נוגע" ^[165]?

ומשנינן: רבי שמעון הוא!

דתניא: רבי שמעון אומר: כל הטומאות שפורשות מהמת, כגון, כזית בשר, אבר שלם, רובע עצמות, רוב מניינו ובניינו של מת, שדרה וגולגולת ועוד, הרי הם מטמאות בשלשה אופנים: א. מגע. ב. משא. ג. אהל.

הערות

^[164] הר"ש במסכת אהלות שם כתב, שמשערים האם יש בצואר טפח על ידי חוט, שאם יש בהקיפו שלשה טפחים סימן שיש בו רוחב טפח. והקשה הרש"ש, הרי זה יהיה סימן שיש בקוטר שלו טפח, אך עדיין אין בו טפח על טפח בגובה טפח, שהרי רק הצד העליון יש בו גובה טפח? ובאמת הרא"ש שם כתב, שצריך שיהא בהקיפו ארבעה טפחים וחומש. וראה רש"ש כאן מה שכתב על דברי הרא"ש.

^[165] רש"י פירש דמקשינן על התנא שהובא לעיל, שאם נגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית אחר שאינם מצטרפים, משום שאהל ומגע נחשבים כשני שמות, והוא חולק על רבי יוסי שהם נחשבים לשם אחד, ובהאי משנה מקשינן מיהו התנא הזה. אך התוספות והרמב"ן הקשו עליו, דהאי תנא סבר כרבי יוסי, שהרי גם רבי יוסי לא אמר שמאהיל נקרא נוגע אלא בלמטה מטפח לאביי או במאהיל על הטומאה לרבא, אך באהל המשכה גם רבי יוסי מודה דלא חשיב נגיעה? ולכן פירשו, דמדאמרינן לעיל מאן תנא דקרי למאהיל נוגע רבי יוסי משמע דאיכא תנא דפליג, והשתא מקשינן מיהו התנא שחולק על רבי יוסי. ולפי מה שכתב הקהלות יעקב [טהרות סימן כא] בדעת הרמב"ם, דבמשנה דאהלות מודה רבא דמיירי ברישא כרבי זירא או כאביי, ורק בדעת רבי יוסי קאמר כן, אתי שפיר, דתנא דאהלות פליג על רבי יוסי. אך עדיין קשה תירוץ הגמרא, דמשני דאתיא כרבי שמעון, והא לדעת רבי שמעון על כרחך אין אופן של מאהיל דחשיב נוגע, דהא קאמר והיכן מגען באחת מהן, ולא קאמר בטומאה רצוצה בין שני מגדלים או בלמטה מטפח?

ותני עלה [ושנויה עליה, על אותה הלכה שבמשנה שר' יוסי מטהר. ויש לברר: אהייא [על מה, על איזו הלכה במשנה] מוסבים דברי ר' יוסי? אילימא אסיפא [אם תאמר על הסוף], בדינו של הארון שהעמידו בפתח הבית — והרי תנא קמא נמי טהורי קא מטהר [התנא הראשון גם כן הוא מטהר] במקרה זה!

אלא צריך לומר דקאמר תנא קמא [שמה שאמר התנא הראשון] במגירה שבתוך הארון הנמצא בבית, שאם היתה טומאה בתוכה של המגירה — הבית טמא, אי [או] משום שדרך טומאה לצאת, ואי [או] משום שהוא סבור כי טומאה טמונה בוקעת, וכנגד זה קאמר ליה [אמר לו] ר' יוסי: ודקאמרת [ומה שאתה אומר] כי דרך טומאה לצאת — הרי אין זה הכרח, שהרי יכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה, ודקאמרת [ומה שאמרת] כי טומאה טמונה בוקעת — טומאה טמונה לדעתו אינה בוקעת. הרי נמצאנו למדים לשיטת ר' יוסי שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה.

א למעלה התבררה שיטת ר' יוסי בדין טומאה טמונה. ובענין זה רמי [משליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכלב שאכל מבשר האדם המת, והרי בשר המת נמצא בתוכו, ומת הכלב ההוא, והריהו מוטל על האסקופה (מפתן הדלת), באופן שצווארו ופיו פונים לצד הבית פנימה. ר' מאיר אומר: אם יש בחלל שבתוך צוארו של הכלב כשיעור פותח טפח (טפח על טפח בגובה טפח) — הרי זה מביא את הטומאה אל תוך הבית. שכן חלקו העליון של הכלב מאהיל על הטומאה הנמצאת בתוך גופו, ויוצאת הטומאה מבעד לצווארו ופיו של הכלב אל תוך הבית. ואם לאו, שאין בצווארו של הכלב כשיעור זה, והרי איפוא אין בגופו של הכלב טומאת אוהל — אינו מביא את הטומאה אל תוך הבית.

ר' יוסי אומר: רואין (בוחנים) היכן בדיוק בפתח נמצאת הטומאה שבתוך גופו של הכלב, שאם היא נמצאת מכנגד השקוף (המשקוף) ולפנים (פנימה, כלפי הבית) — הבית טמא, ואם היא נמצאת מכנגד השקוף ולחוץ — הבית טהור.

ר' אלעזר אומר: בוחנים אנו באיזה אופן מונח הכלב על מפתן הדלת, שאם היה פיו של הכלב נתון לפנים הבית, ואחוריו וכן הטומאה, בחלק שבחוץ — הבית טהור, ואם היה פיו לחוץ הבית, וחלקו האחורי אל תוך הבית — הבית טמא, וטעם הדבר: מפני שטומאה יוצאה דרך שוליו, דרך אחוריו ולא דרך פיו.

ר' יהודה בן בתירא אומר: בין כך ובין כך, בין כאשר פיו לפנים ובין כאשר פיו לחוץ — הבית טמא. שכן הטומאה יוצאת הן דרך פיו והן דרך בית הרעי.

ויש לברר את דברי ר' יוסי האומר שאם הטומאה נמצאת מכנגד המשקוף ולפנים שהבית טמא, מאי לאו [האם לא] על מה ששנינו לפני כן בשיטת ר' מאיר האומר שאם אין בצוארו של הכלב שיעור של פותח טפח שהבית טהור, קאי [עומד, מתייחס] ר' יוסי בדבריו, ואומר שאם הטומאה שבתוך הכלב נמצאת כנגד חלק המשקוף ולפנים שהבית טמא, גם אם אין בצווארו של הכלב שיעור פותח טפח העושה אותו לאוהל, שהרי הבית הוא שמאהיל על הטומאה (אף שהיא טומאה טמונה).

ומעתה שמע מינה [למד מכאן] כי לדעת ר' יוסי טומאה טמונה בוקעת, ושלא כשיטת ר' יוסי המוזכרת למעלה שאין טומאה טמונה בוקעת ועולה!

אמר רבא בדחיה: ר' יוסי אכן סבור כי טומאה טמונה אינה בוקעת ועולה. ומה שאמר ר' יוסי "רואין את הטומאה מכנגד המשקוף", שרואין את חלל מקומה של הטומאה קתני [הוא ששנה, התכוין]. ור' יוסי בתרתי פליג [בשני דברים חולק] על ר' מאיר, וקאמר ליה [והוא אומר לו] לר' מאיר כך: זה דקאמרת [שאתה אומר] כי [כאשר] יש בצוארו של הכלב שיעור פותח טפח הריהו מביא את הטומאה לבית, גם כאשר הוא בצד החיצון של מפתן הדלת, אנן בתר [אנחנו אחר] חללה אזלינן [אנו הולכים].

ודקא אמרת [וזה שאתה אומר] שאם הכלב מוטל על מפתן הבית כולו, ואפילו אם הוא בחלק החיצוני של המפתן, שהבית טמא — לא כן הוא. אלא רק אם מקום הטומאה שבכלב נמצא מכנגד השקוף ולפנים — הבית טמא, אבל אם מקום הטומאה שבכלב נמצא מכנגד השקוף ולחוץ — הבית טהור.

ומוסרים כי רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני לה בהדיא [היה שונה אותה, את המשנה במפורש כהסברו של רבא], שכן היה שונה, ר' יוסי אומר: רואין את חלל הטומאה אם הוא מכנגד המשקוף ולפנים — הבית טמא.

ב בעמוד הקודם התברר כי לדעת ר' יוסי אף המאהיל נקרא "נוגע" וטומאת אהל וטומאת מגע הריהן שם אחד. ואולם מן המשנה שהובאה במהלך הסוגיה למדנו כי הנוגע בחתיכת בשר מן המת ששיעורה כחצי זית ובאותה עת דבר מסויים האהיל עליו ועל חתיכת בשר אחרת מן המת שאף שיעורה הוא כחצי זית, שאין שתי טומאות אלה מצטרפות. הרי איפוא שיש תנא החולק על ר' יוסי וסבור כי אין המאהיל נקרא "נוגע", ולכך שואלים: מאן [מי] התנא דפליג עליה [שחולק עליו]? ומשיבים: ר' שמעון הוא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And it is taught with regard to that halakha in the mishna that Rabbi Yosei deems it pure. To which halakha in the mishna is this referring? If we say that it is referring to the latter clause of the mishna, which discusses a chest placed in the entrance of the house, the first tanna also deems it pure in that case.

Rather, it is clear that the first tanna says that if a source of impurity is inside the compartment of a chest that is inside the house, the house is impure, either because it is typical for a source of impurity to exit its location, or because he holds that a hidden source of impurity breaks through and ascends. And Rabbi Yosei disagrees and says to him: With regard to that which you say that it is typical for a source of impurity to exit its location, it is not necessarily so. One can remove the impure item in halves or burn it in its place inside the compartment. And with regard to that which you say that a hidden source of impurity breaks through and ascends, a hidden source of impurity does not break through. Consequently, Rabbi Yosei must hold that a hidden source of impurity does not break through and ascend.

§Based on the previous statement of Rabbi Yosei, the Gemara established that Rabbi Yosei holds that a hidden source of impurity does not break through and ascend. And the Gemara raises a contradiction between that previous statement of Rabbi Yosei and another statement of Rabbi Yosei.

As we learned in a mishna (Oholot 11:7): In the case of a dog that ate the flesh of a corpse, and the dog then died and is lying on the threshold in such a manner that its neck and mouth are facing toward the inside of the house, Rabbi Meir says: If there is an opening the size of one cubic handbreadth inside the neck of the dog, i.e., the neck itself constitutes this measure, the dog imports impurity into the house because the upper portion of the dog’s body overlies the impure item inside the dog and the impurity is transmitted through the neck and mouth of the dog into the house. But if there is not such a large cavity in the neck of the dog, then there is no halakha of a tent, and the dog does not import the impurity into the house.

Rabbi Yosei says: One looks to determine exactly where on the threshold the dog is located. If the impure item inside the dog is located anywhere from opposite, i.e., under, the lintel and toward the inside of the house, the house is impure. If the dog is located anywhere from opposite the lintel and toward the outside of the house, the house remains pure.

Rabbi Elazar says: One must determine the exact manner in which the dog is lying on the threshold. If its mouth is located inside the house, but its rear is located outside the house, the house remains pure. If its mouth is located outside the house but its rear is located inside the house, the house is impure. This is because the source of impurity exits the dog’s body through its edge, i.e., its rear.

Rabbi Yehuda ben Beteira says: In both this case and that case, i.e., whether the dog is lying such that its mouth is inside the house or outside the house, the house is impure. The reason is that the impure item can exit through either the mouth or the rear.

The Gemara analyzes the statement of Rabbi Yosei that if the dog is located anywhere from under the lintel and toward the inside of the house, the house is impure. What, is the statement of Rabbi Yosei not referring to a case where there is not an opening the size of one cubic handbreadth inside the dog’s neck, with regard to which Rabbi Meir says that the house remains pure? Accordingly, Rabbi Yosei is responding to Rabbi Meir and saying: Even if the neck of the dog is not the size of one cubic handbreadth, as long as the impure item inside the dog is located from under the lintel and toward the house, the house is impure because it overlies the impure item.

And therefore learn from it that Rabbi Yosei holds that a hidden source of impurity breaks through and ascends, contrary to Rabbi Yosei’s opinion as understood from his previous statement.

Rava said: Rabbi Yosei holds that a hidden source of impurity does not break through and ascend. As for that which Rabbi Yosei teaches: One looks whether the impure item inside the dog is located opposite the lintel and toward the inside of the house, Rabbi Yosei actually teaches: One looks at the empty space adjacent to the source of impurity. And Rabbi Yosei disagrees with Rabbi Meir with regard to two matters, and says to Rabbi Meir: As for that which you say that if there is the width of one cubic handbreadth in the neck of the dog, it imports the impurity into the house, that is not so. Rather, we follow the measure of the empty space, i.e., the neck of the dog imports impurity into the house only if it contains a cubic handbreadth of space in addition to the thickness of the flesh of the neck itself.

And with regard to that which you say that even if the dog is located on the outer portion of the threshold of the house, the entire house is impure, that is not so. Rather, if the impurity inside the dog is located anywhere from opposite the lintel and toward the inside of the house, the house is impure. If the impurity inside the dog is located anywhere from opposite the lintel and toward the outside of the house, the house remains pure.

Rav Aḥa, son of Rava, teaches that Rava’s explanation is explicit in the mishna itself, as follows: Rabbi Yosei says: One looks at the empty space adjacent to the source of impurity.

§Previously the Gemara established that Rabbi Yosei holds that with regard to the halakhot of impurity, overlying is referred to as touching, as the transmission of impurity via contact and via overlying are considered one category. But the mishna (Oholot 3:1) cited earlier (125b) states that in the case of one who touches half an olive-bulk of flesh of a corpse, if a tent simultaneously overlies him and another half an olive-bulk of flesh he remains pure. Evidently, there is a tanna who disagrees with Rabbi Yosei and holds that these two methods of transmitting impurity are not the same category. The Gemara asks: Who is the tanna who disagrees with Rabbi Yosei? The Gemara answers: It is Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן תנא דפליג עליה דר"י ר"ש היא. פרש"י ז"ל מאן תנא דאמר לעיל נוגע בהחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור דלא מנטרף, אלמא תרי שמא נינהו, ואהל לאו היינו נגיעה, אינו מחוור דאילו לרבא דאמר למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא, והיכי דמי אהל גרידה בהמשכה מתניתין דהנוגע בכחצי זית שפיר אתיא כר"י דכשנוגע בכחצי זית והוא עצמו מאהיל עליו היינו אהל נגיעה, אבל כשדבר [אחר] (אהל) מאהיל עליו ועל חצי זית היינו אהל המשכה, ולאביי נמי כל מעלה מטפח הוי אהל גרידה, אפילו לר"י, ומתניתין איכא לאוקמ' בלמעלה מטפח, אלא משום דקאמרינן לעיל מאן תנא (דקאמרי) [דקרי] למאהיל נוגע משמע דאיכא תנא דפליג עלה, ולפיכך קא בעי השתא מאן ניהו תנא דפליג עליה, והכין אורחא דתלמודא, פירוש מדקתני שלש טמאות פורשות מן המת שתים בכל אחת והשלישית אין בהן, ואי כר"י בתר דרקב שהרי יש בו מגע כשמאהיל עליו ממש דהויה אהל נגיעה וכדרבא, אי נמי בלמטה מטפח כאביי.

כבר ביארנו שטומאה בלועה בבעל חיים הרי בעל חיים מציל ומונעה שלא לצאת ואם מתו אין מצילין כיצד כלב שאכל כזית המת ולא נתעכל ונכנס לבית הבית טהור מת הכלב ובשר המת בתוך מעיו הבית וכל מה שבו טמא כמה תשהא הטומאה במעיהן שלא תידון כמעכלת ותהא מטמאה כשימותו בכלב שלשה ימים מעת לעת בשאר בעלי חיים יום אחד:

כלב שאכל בשר המת ומת בתוך שלשה ימים והרי הוא מוטל על האסקופה והאיסקופה רחבה היא עד שיש ממנה חוץ מכנגד המשקוף העליון ולפנים הימנו וכל שצואר הכלב במקום מן האסקופה שהוא מכנגד המשקוף ולפנים רואין אם יש בחלל הצואר טפח וכל שהוא כן אהל הצואר ממשיך את הטומאה לפנים אע"פ שהטומאה מחוץ למשקוף והבית טמא ואם מכנגד המשקוף ולחוץ הבית טהור ויש מפרשים משנה זו בדרך אחרת ופוסקים בה בדרך אחרת:

גמ' ודקאמרת על האסקופה כולו טמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אם יש בצוארו כו' ומיהו אפשר דמ"מ לר"י כו' ופוסקת הטומאה בחוץ כו' עכ"ל לר"מ ודאי מעיקרא לא הוו קשיא להו באין בצוארו טפח דהא א"נ חשיב הצואר דבר שאין מקבל טומאה הא ס"ל טומאה טמונה בוקעת וא"כ ע"כ איירי בשהטומאה מונחת מבחוץ אלא לרבי יוסי הוה ס"ד דאיירי אף בשהטומאה בפנים דטומאה טמונה אינה בוקעת ומש"ה קשיא להו אי חשיב דבר המקבל טומאה הא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית ואהא תירצו דלרבי יוסי נמי לדברי המתרץ איירי דוקא בשהטומאה פוסקת בחוץ אך קשה לי דאכתי לדברי המקשה דהוי ס"ד דרואין על הטומאה קאי וא"כ כשהטומאה מכנגד משקוף ולפנים אי חשיב דבר המקבל טומאה הא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית וא"כ מהיכא מוכח ליה דר"י ס"ל טומאה טמונה אינה בוקעת וצ"ע:

בד"ה אמר רבא ה"ק כו' הבית טהור אלא בסתם כלבים איירי כו' עכ"ל כצ"ל:

תד"ה אם יש בצוארו פותח טפח וכו' נהי דרבי מאיר אית ליה חוקקים להשלים מ"מ הא ממעט הבשר וכו'. ר"ל דגבי שבת אין קרוי רשות היחיד כ"א ברוחב ד' טפחים וכן לענין מזוזה לא חשיב פתח כ"א ברוחב ד' טפחים ואית ליה לרבי מאיר אם זרק בשבת לתוך חור שבכותל אם יש בה רוחב שיכולין לחקוק החור שיהיה בה ד' טפחים מקרי רה"י כאילו כבר נחקק וכן גבי מזוזות הפתח לענין מזוזה ועיין בפרק קמא דשבת והתוס' מביאה בעמוד זה בסמוך אנן בתר חלל אזלינן וכו' וכן הכא גבי צואר הכלב אית ליה לר"מ אע"ג שאין בצוארו חלל טפח כשיש בכל צואר עצמו דהיינו עם הבשר שסביב החלל טפח הוי כאילו חקוק החלל טפח מ"מ אפילו אהל דהוי כאילו נחקק לא עדיף מחלון שיש בו פותח טפח ומונח בו דבר הממעט חללו דאין מביא הטומאה לבית ה"נ בשר של הצואר מ"מ ממעט הוא החלל והאויר מטפח אפילו הוא כאילו כבר נחקק וא"כ איך יכול להביא הטומאה לבית וק"ל:

בא"ד ואי חשיב דבר המקבל טומאה היכי קאמר רבי יוסי כו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון כי מה צריך להקשות מר"י מרבי מאיר גופיה הוי מצי לאקשויי דאם איתא שבשר הצואר הוא דבר המקבל טומאה א"כ הוא אינו חוצץ בפני דטומאה שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ ואינו ממעט א"כ אפי' אין בצוארו פותח טפח יטמא דהא הוי כפתוח הטומאה לבית ועוד מה מקשו לדברי ר' יוסי לפי מאי דמסיק דרואין את חלל הטומאה קאמר הא לפי דעת המקשה דס"ד דרואין מקום הטומאה קאמר אם היא מהמשקוף ולפנים ואאין בצוארו טפח קאי ולפיכך רצה להוכיח מזה דר' יוסי ס"ל דטומאה בוקעת ועולה יקשה טפי דלפי זה מאי אנו צריכין לטעמא טומאה בוקעת הא היכא שמקום דטומאה מן המשקוף ולפנים הוא מטעם דהוי כאילו הטומאה פתוח דאין כאן דבר החוצץ בית שהצואר הוא דבר המקבל טומאה וגם יקשה מדאפליג ר' יוסי בזה אר"מ מכלל דר"מ מטהר בשאין בצוארו טפח אפילו היכי שמקום הטומאה הוא מן המשקוף ולפנים ואיך יעלה על הדעת שיטהר ר"מ בזה כיון שסבר השתא שהצואר הוא דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ ואי לא מסתפינא אמינא שהתוס' שלפנינו חסרים ומוטעים ואין ה"נ שהקשו כל הקושיות שכתבתי והדר קאמרי ומיהו לפי המסקנא דמסיק דרואין את חלל הטומאה קאמר אתי שפיר בין לר"מ בין לר"י דכיון שאין בחלל טפח אין כאן אהל שימשך לבית וכו' ומיירי שמקום הטומאה הוא חוץ לבית וק"ל:

ד"ה אנן בתר חלל אזלינן וכו' נראה דהך שמעתא איירי כשאין טפח וכו'. נ"ל דדבור בפני עצמו הוא ור"ל דאי איירי דמן המשקוף ולחוץ הוי טפח א"כ הוי אהל בפני עצמה ונטמא והדר הוא מביא דטומאה למן המשקוף ולפנים דהוי כשני אהלים הפתוחים זה לזה ואמאי קאמר ר"י מן המשקוף ולחוץ הבית טהור:

[בא"ד] ר"א אמר פיו וכו' ונראה דר"א לאו אכלב דר' יוסי קאי וכו'. גם זה דבר בפני עצמו הוא:

גמרא ר' יוסי אומר רואין מכנגד כו'. מפרש"י משמע דהיה הגי' לפניו רואין את הטומאה. וכ"ה הגי' במשניות. אבל מדברי התוס' ד"ה מאי לאו משמע כגי' שלפנינו בגמרא:

שם ודקא אמרת כו' מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. ועפרש"י ומשמע דאפי' הפתח פתוח ואהל המשקוף מחובר לבית. מ"מ כיון דכשסוגרין את הדלת הוי אהל בפ"ע אינו מצטרף עם הבית להיות נחשב אהל אחד הואיל דאין בעצמו טפח כדפירש התוס'. ואפי' תחתיו א"מ אה"ט וכ"ש לבית. ונ"פ דמתניתין דרפי"ד דאהלות דהזיז מביא אה"ט כ"ש לא אתיא כוותיה. וע"ש פי"ב מ"ח ופי"ד מ"ד וה' פלוגתת ר"א ור' יהושע בכה"ג:

שם דתניא רש"א שלש טומאות כו'. כה"ג אמר במנחות ס"א במשנה:

רש"י ד"ה אם יש בצוארו פ"ט. רוחב טפח בצוארו. עמש"כ שם על המשנה בס"ד. ומש"כ שם ליישב פי' הרא"ש משום דבעינן אשר בכל משך הגובה טפח יהיה גם הרוחב טפח. עדיין צ"ע דלמה לא נצטרף האויר שתחת קוטר הצואר להשלים רוחב טפח להצואר מתחת:

רש"י ד"ה מביא אה"ט. משום דדופנו העליון כו' ויוצאה דרך פיו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הבית טמא. וסתם חלל הגרון אין בו טפח. לכאורה שפת יתר הוא דהא קס"ד דקאי אדאין בצוארו (כולו) טפח:

תד"ה אם. אי צוארו של כלב חשיב דבר שא"מ טומאה כו'. לכאורה תמוה דמאי מספקא להו דהא משנה שלמה שנינו בפי"ג דאהלות מ"ו אלו שאינן ממעטין כו' ולא כזית מן הנבלה ומסיים שם זה"כ כו' והטמא אינו ממעט. ואולי כוונתם לדעת ר' יהודה דפליג בתוספתא הביאה הר"ש והא"ר שם דכזית מן הנבלה ממעט זה"כ אר"י כל טומאה שאינה מן המת כו' ה"ז ממעטת:

תד"ה אנן. גבי כיפה כו' אלא כשיש ברגלה ארבעה. כצ"ל:

תד"ה מאן. ונל"פ דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא כו' מכלל דאיכא כו'. כאן מצאתי חבר למאי שפרשתי בס"ד בר"ה (ו ב) בד"ה ומאן תנא ע"ש:

דתנן הכלב שאכל בשר המת עיין מהר"ם ומהרש"א ועיין רמב"ם פי"ב מטומאת מת הל' י"ז כל שהאהל בתחלתו טע"ט אעפ"י שמתקצר בסופו מ"מ מושך הטומאה והיינו כדברי מהר"ם ומהרש"א הנ"ל בצוואר הכלב אעפ"י שאין ברחבו טפח מ"מ כיון שהטומאה מונחת בכרסו שיש בו טע"ט נמשך הטומאה לבית ע"י הצוואר אעפ"י שאין ברוחב הצוואר טפח ומשו"ה כ' על התוס' מ"ש. אבל אין דעת הרמב"ם מוסכמת והרא"ש פט"ו משנה יוד פליג להדיא וכן נראה שיטת תוס' בשמעתין ובדגול מרבבה סי' שע"א העתיק דברי רמב"ם לפסק הלכה ולע"ד צ"ע ועיין הר"י קורנס שבכ"מ שם שלא כ' שהוציא דינו מפני תמיהתו של הרא"ש הנ"ל וק"ל:

פיו לפנים פירש"י ומשום המשכה לא מטמאין לי' שהרי אין דרך מאכל לצאת דרך פה. וצ"ע נהי משום סוף טומאה לצאת לא מטמאים מ"מ נטמי' משום המשכת טומאה כבכל חור טפח. ועיין מ"ש ר"ש משנה ז' פ"ה דאהלות גבי ראשון מת ושני חי נמי ק' כה"ג וצ"ל עכ"פ מקום שנכנסה או מקום שיוצאה משום לא תחזור לאחורי' גם זה צע"ג והוא דבר חדש:

מאן תנא דפליג מפירש"י מבואר דס"ל נמי למסקנת רבא מודה דמתניתין דהנוגע בכחצי זית לא אתי' כר' יוסי אלא איירי בטומאה רציצה בין ב' מגדלים וכדעת רמב"ם שכתבתי לעיל ולק"מ ק' תוס':

דף קכ״ו ע״א גמר׳ ורמי דר״י אדר״י דתנן הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומוטל על האסקופה רמ״א וכו׳, הנה מדקתני מוטל על האסקופה משמע דאלו בתוך הבית לעולם הבית טמא, וכן ממה דאמר ר״מ מביא את הטומאה ואינו מביא את הטומאה נמי משמע, דהטומאה חוץ לבית וצריך להביא ע״י אוהל הצואר שהוא פותח טפח. אבל ר׳ יוסי דקאמר רואין את הטומאה אם הוא מכנגד המשקוף ע״כ דתלי אי הטומאה בבית, ולכן לא קתני מביא ואינו מביא, אלא הבית טמא והבית טהור, ומינה מוכיח דר׳ יוסי סובר דטומאה רצוצה וטמונה בוקעת ועולה. אלא דמהרש״א ז״ל נתקשה בזה דאם צואר הכלב חשוב דבר המקבל טומאה, למה לי טעמא דבוקעת ועולה, תפ״ל דדבר המקבל טומאה אין חוצץ מפני הטומאה עיין במהרש״א ומהר״ם לובלין ולב ארי׳ ז״ל שהאריכו בפירוש דברי התוס׳ והגמ׳, אולם לפע״ד נראה דהא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה הוא משום דכיון דמקבל טומאה מן המת ממילא לא מצי חייץ אולם האי בשר המת בתוך צואר הכלב כיון שהוא טומאה בלועה ורצוצה, אי לאו דבוקעת ועולה לא מצי מטמא את בשר הכלב טו״א, דטומאה בלועה אינה מטמא דהרי מגע בית הסתרים הוא, וא״כ שפיר חוצץ מפני הטומאה וזה ברור ואמת בעיני, ומקום הניחו לי להתגדר בו ודו״ק היטב.

ודע דבמהרש״א איכא טעות סופר דמוכח, בסה״ד תיבת ״אינה״ צריך למחוק והלב ארי׳ העתיק הטעות כמות שהוא.

תוס׳ ד״ה מאן תנא דפליג עלי׳ דר״י, ר״ש היא פ״ה וכו׳, וקשה דהתם אפילו ר״י מודה בין לאביי ובין לרבא, דהא למעלה מטפח אוהל בהמשכה היא, ועיין בלב ארי׳ שדברי התוס׳ אינם מדוקדקים דמנ״ל דלמעלה מטפח קמיירי, אלא דאיכא לאוקמי לאביי בהכי, ולרבא בפשיטות אתא שפיד דהא מפורש אוהל מהמשכה, וכן הוא בחידושי הר״ן עכת״ד, ואני אומר דלגבי אוהל דהמשכה אין חילוק בין למעלה מטפח או למטה, וכמו בטומאה רצוצה דכל שהוא ע״י המשכה שוב בטל הרצוצה ואין כאן מגע וכמש״כ התוס׳ לעיל בד״ה אר״ז, דלד״ז סיפא נמי בטומאה רצוצה מיירי, אלא שהוא בהמשכה לכן לאו נגיעה היא דכוותי, ודאי בלמטה מטפח כל שהוא ע״י המשכה לאו נגיעה היא, כנ״ל ברור וא״כ גם דברי הר״ן ז״ל אינם מדוקדקים, והכי הו״ל להקשות הא התם באוהל דהמשכה לכ״ע אין זה נגיעה ודו״ק.

בא״ד ונראה לפרש, דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא דחשיב לאוהל נגיעה ר׳ יוסי מכלל דאיכא דפליג עליה, וקאמר מאן הוי האי תנא עכ״ל, ולי קשה טובא גם על פירושם, דמנ״ל דר״ש פליג דמדאמר דבתרווד רקב ליכא מגע רק אוהל ומשא, ליכא למישמע מני׳ דפליג לומר דאוהל בטומאה רצוצה או בפחות מטפח או לרבא אפי׳ למעלה מטפח אינו מצטרף עם נגיעה, דשפיר מצי מודה להא דר׳ יוסי, אבל הוא נגיעה ממש אתא למעט, וזאת גם ר״י מודה כדלעיל, דהרי לא מצי נגע בכולי׳ ועיין לעיל בלב ארי׳ שהרגיש בזה וצ״ע ודו״ק.

ה''ג ותני עלה ורבי יוסי מטהר אהייא אי נימא אסיפא תנא קמא נמי טהורי מטהר אלא דקאמר ת''ק הבית טמא אי משום דדרך טומאה לצאת כו'. ולא גרסינן אלא לאו ארישא דהא ברישא בהדיא תנן בה ורבי יוסי מטהר: אי נימא אסיפא. וכדקתני הא ת''ק נמי מטהר: אלא. שמעיה לת''ק דקאמר הבית טמא כל היכא דמשכחת חדא מהנך תרי טעמי אי משום דרך טומאה לצאת כגון רישא דיש בה פותח טפח דאין כאן טומאה טמונה אלא משום דסופה לצאת ואי משום דטומאה טמונה בוקעת מדנקט רישא יש בה פותח טפח ותנא סיפא עלה העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טהור ושמעינן מינה טעמא דיש בה פותח טפח דאין כאן אהל טומאה טמונה הא אין בה פותח טפח אפילו העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טמא מפני שטומאה טמונה בוקעת והוי כאילו מוטלת בקרקע הבית והבית מאהיל עליה: וקא''ל ר' יוסי. ברישא דקאמרת גבי יש בה פותח טפח הבית טמא מפני שדרך טומאה לצאת יכול הוא להוציאה לחצאין: ודקאמרת. בסיפא הבית טהור וטעמא משום דנקט ברישא יש בה פותח טפח הא אין בה פותח טפח הבית טמא משום דטומאה טמונה בוקעת לאו מילתא היא דטומאה טמונה אינה בוקעת: הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב. דאילו חי אפילו נכנס לבית הבית טהור כדאמר בבהמה המקשה (לעיל דף עא.) דטומאה הבלועה בבעלי חיים אינה מטמאה: ומוטל על האסקופה. וצוארו לפנים: אם יש בצוארו פותח טפח. רוחב טפח בצוארו: מביא את הטומאה. משום דדופנו העליון מאהיל על הטומאה וראשו השני ממשיך האהל לבית ויוצאה דרך פיו לבית ואע''ג דאין לה אהל שחללו טפח סבר ר''מ דממשיך הואיל ורחבו טפח: ואם לאו אין מביא את הטומאה. דכל שאין בו רוחב טפח אינו אהל כדתנן (אהלות פ''ג מ''ז) טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה: רבי יוסי אומר רואים. את הטומאה קס''ד דה''ק בודקין בגופו את מקום הטומאה אם היה מן המשקוף ולפנים: הבית טמא. השתא קס''ד אדאין בצוארו טפח קאי דקאמר ר''מ הבית טהור וקא''ל רבי יוסי אם הטומאה מן המשקוף ולפנים אע''פ שאין בצוארו רוחב להיות הוא אהל הרי יש כאן אהל גדול שהבית מאהיל על הטומאה וסתם חלל הגרון אין בו טפח והוי לה טומאה טמונה: מן המשקוף ולחוץ הבית טהור. שהרי אין כאן לא בית מאהיל ולא אהל טפח שיהא ממשיכה לתוך הבית: פיו לפנים. ונקב זנבו לחוץ הבית טהור אם טומאה מבחוץ ומשום המשכה לא מטמאינן ליה שהרי אין דרך מאכל לצאת דרך הפה אלא דרך השוליים נקב הריעי: פיו לחוץ. ושוליו לפנים: הבית טמא. שהרי דרך פתח קטן הזה על כרחך היה סופה לצאת: בין כך ובין כך. פיו לפנים או פיו לחוץ בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין שהוא לחוץ בין שבצוארו טפח בין אין בצוארו טפח ואכולהו פליג פיו לפנים טמא ואע''פ שאין סופו לצאת דרך כאן קסבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה אי נמי פעמים שהיה מקיא וכן שוליו לפנים מפני שדרכה לצאת דרך זה: מאי לאו אאין בצוארו טפח קאי רבי יוסי. ואמר דאם טומאה מן המשקוף ולפנים טמא ואע''פ שאין כאן המשכה מטמא ליה משום שהבית מאהיל על טומאה טמונה: אמר רבא. ר' יוסי לאו אאין בצוארו טפח קאי ולחומרא דהתם אפי' טומאה בפנים הבית טהור דטומאה טמונה אינה בוקעת אלא איש בצוארו פותח טפח קאי ולקולא דקאמר ר''מ אהל הצואר ממשיך הטומאה לבית הואיל ורחבו טפח ואע''פ שאין חללו טפח וקאמר ליה רבי יוסי רואין את חלל הטומאה חלל הצואר אם יש בחללו טפח ממשיך ואם לאו אינו ממשיך והאי רואין את הטומאה לאו רואין את מקום שכיבת הטומאה קאמר דאמקום שכיבתה לא חיישינן דלא שני לן אם בבית אם לחוץ לבית שאין טומאת הבית אלא משום המשכה אלא רואין את חללה קאמר ודקמסיים בסיפא אם מכנגד המשקוף ולפנים כו' מילתא אחריתי היא: ובתרתי פליג. וה''ק ליה לר''מ דקאמרת לענין המשכה אם יש בצוארו כולו עם עובי דפנותיו רחב טפח ממשיך אנן חלל טפח בעינן: ודקאמרת. על האסקופה כולה הבית טמא ואע''פ שאין פיו מן השקוף ולפנים דקחשבת כל האסקופה כלפנים והאסקופה רחבה ושקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרין אותו ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים: שקוף. בטיי''ל בלע''ז כמו שאנו עושין למפתן ולמשקוף העליון מקום שהדלת נוקש עליהן ולשון שקיפה היא הכאה שנוקש דבר על חבירו כדמתרגמינן חבורה (שמות כא) משקופי עלה נדף (ויקרא כו) טרפא דשקיף שדופות קדים (בראשית מא) שקיפן קידום חבוטות ברוח: מאן תנא. דלעיל (דף קכה:) דהנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית דקתני טהור דלא מצטרפי אלמא מגע ואהל לאו חד שמא הוא ופליג אדר' יוסי דקרי לאהל נוגע:

אם יש בצוארו פותח טפח כו'. תימה אי צוארו של כלב חשיב דבר שאין מקבל טומאה כי יש בצוארו פותח טפח מאי הוי נהי דרבי מאיר אית ליה חוקקים להשלים מ''מ הא ממעט הבשר את האויר מטפח ואינה יכולה טומאה לבא ואי חשיב דבר המקבל טומאה היכי קאמר ר' יוסי רואים את חלל הטומאה הא אם אין בחללה טפח אינו מביא ואמאי והא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית ומיהו אפשר דמ''מ לרבי יוסי הבית טהור דכיון שאין בחלל טפח אין כאן אהל שימשוך טומאה לבית ופוסקת הטומאה בחוץ אך קשה נהי דבשר אפשר שאינו חוצץ עצמות אמאי אין חוצצים וי''ל כיון דאית ליה לר''מ חוקקין ויש בהם אויר קצת דהעצמות אין סותמים כל הנקב אלא ממעטין ומסתמא אין מבטלין וסופו להוציאם משם לא חייצי כדפרישית פ' לא יחפור (ב''ב דף יט:): מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח. ורואין היינו רואין את הטומאה אם היא כנגד השקוף או לא: אמר רבא ה''ק כו'. לא הוה מצי למימר דאיש בצוארו פותח טפח קאי ולא בא לחלוק אלא דלא חשיב לשקוף אהל ורואין אצואר כלב קאי דלא שייך למימר לשון רואין אהא דהא מונח קמן אלא אטומאה שהיא בפנים או אחלל שייך לומר רואין: אנן בתר חלל אזלינן. ור''מ דלא בעי חלל טפח לטעמיה דאית ליה בפ''ק דשבת (דף ז:) דחוקקין להשלים גבי זרק ונח בחור כל שהוא ונהי דבפ''ק דערובין (דף יא:) גבי כיפה לא אמר חוקקין להשלים אלא כשיש ברגליה ארבע ה''מ גבי מזוזה דכתיב (דברים יא) ובשעריך ובעינן שער חשוב אבל בעלמא אפי' אין שם ד' חוקקין וצ''ע שם ונראה דהך שמעתא מיירי כשאין טפח מן השקוף ולחוץ וכשסוגרים הדלת הוא כאהל בפני עצמו ואין אהל פחות מטפח ור' אלעזר אמר פיו לפנים הבית טהור לחוץ הבית טמא מפני שטומאה יוצאה דרך שוליו ונראה דר' אלעזר לאו אכלב דרבי יוסי קאי דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי ורבי אלעזר שאין בחלל פותח טפח מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי שאין בצוארם פותח טפח: מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי ר''ש היא. פ''ה מאן תנא דאמר לעיל נוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית טהור דלא מצטרף אלמא תרי שמי נינהו דאהל לאו היינו נגיעה וקשה דהתם אפי' רבי יוסי מודה בין לאביי בין לרבא דהא למעלה מטפח אהל בהמשכה הוא ונראה לפרש דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא דחשיב לאהל נגיעה ר' יוסי מכלל דאיכא דפליג עליה וקאמר מאן הוי האי תנא:

דף קכו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד