חולין קלב ע"א

דף קלב - א

אמר ליה: רבי  מטונך [ממשאך] שאתה בא להכביד בו עלי, מההיא ברייתא ראיה לדברי! דהא חזינן דדווקא התם חילק התנא בין כהן לכהנת, וטעמא, משום ש"אהרן ובניו" כתובין בפרשה, דכתיב "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו'", דמשמע דווקא בני אהרן ולא בנות אהרן. אבל בעלמא היכא דכתיב "כהן", כגון במתנות, לא חילק התנא בין כהן לכהנת. ומוכח ד"כהן" - אפילו כהנת במשמע ולהכי לא חילק [עפ"י תוס' זבחים לב ב].

דבי רבי ישמעאל תנא: כהן - ולא כהנת, ואפילו גבי מתנות.

וילמוד סתום, דהיינו, כהן סתם דכתיב גבי מתנות ולא אתפרש אי כהנת בכלל או לא, מן המפורש דהיינו כהן דכתיב גבי מנחה, דהתם דווקא כהן ולא כהנת מדכתיב "בני אהרן" - ולא בנות אהרן.

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא גבי מתנות: "כהן" - ואפילו כהנת!

מאי טעמא?

דברישא דקרא כתיב "וזה יהיה משפט הכהנים", משמע דווקא כהנים ולא כהנות, ובסיפא דקרא כתיב "ונתן לכהן הזרוע וגו'", דמשמע נמי דווקא כהן, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ^[1]. רב כהנא שהיה ישראל, אכל מתנות כהונה בשביל אשתו שהיתה כהנת, דסבירא ליה "כהן" - ואפילו כהנת.

וכן רב פפא אכל בשביל אשתו.

רב יימר אכל בשביל אשתו.

רב אידי בר אבין אכל בשביל אשתו.

אמר רבינא, אמר לי מרימר הני הלכתא: הלכתא כוותיה דרב, דאמר דאין מוציאין את המתנות מידי הלויים.

והלכתא כוותיה דרב חסדא, דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור.

והלכתא כוותיה דעולא, דאמר נותנין מתנות לכהנת ^[2].

והלכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה דאמר: לויה שילדה, בנה פטור מחמש סלעים דפדיון הבן [דסבירא ליה דבנה של לויה כבנו של לוי, ובנו של לוי פטור כדאמרינן במסכת בכורות] ^[3].

תנו רבנן: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בבהמת כלאים ובכוי.

רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות כדאמרן. אבל אם בא מן התיש ומן הצביה ^[4] - פטור מן המתנות, דבענין המתנות כתיב שה, ולא צבי! ורבנן דרישא סברי דחייב גם בהכי.

ומקשינן: מכדי, קיימא לן [לעיל פ א] דלענין כיסוי הדם ומתנות לא משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן אלא בצבי הבא על התיישה ^[5], ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב והוי מקצת צבי ומקצת תיישה, אי אין חוששין ואמרינן דכוליה ולד אזיל בתר האם, ובאי אמרינן "שה" ואפילו מקצת שה חייב קמיפלגי: מר, רבנן, סבר דאמרינן שה ואפילו מקצת שה, ולהכי אי נמי נימא דחוששין לזרע האב ואיכא רק מקצת שה דתיישה - חייב. ומר, רבי אליעזר, סבר: שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן, ולהכי פטור, דשמא חוששין לזרע האב ואיכא רק מקצת שה מצד התיישה.

והשתא, בשלמא רבי אליעזר דפטר - קסבר דאמרינן "שה" ולא מקצת שה. אלא לרבנן, נהי נמי דקסברי "שה" ואפילו מקצת שה, אמאי נוטל הכהן כל המתנות? נימא פלגא - לשקול! ואידך פלגא לא יתן לו, אלא לימא ליה הישראל לכהן: אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב, ושקול!

אמר רב הונא בר חייא: אין הכי נמי, מאי חייב נמי דקא אמרי רבנן? - חייב בחצי מתנות! ^[6]

מתיב רבי זירא: כוי יש בו דרכים שוין לבהמה, ויש בו דרכים שוין לחיה, ויש בו דרכים שוין לחיה ולבהמה.

כיצד? שוין לבהמה: דחלבו אסור כחלב בהמה, דחלב חיה מותר.

ויש בו דרכים שוין לחיה: דמו חייב לכסות כדם החיה, מה שאין כן דם בהמה שאין צריך לכסותו.

ויש בו דרכים שוין לחיה ולבהמה: שדמו וגידו [גיד הנשה] אסורין כבהמה וחיה.

וחייב בזרוע ולחיים והקבה כבהמה [עיין בתוס' ד"ה חלבו שמבאר אמאי לא קתני לה בהדי אידך מילתא דדמי בה לבהמה].

ורבי אליעזר פוטר בכוי מן המתנות.

ואם איתא דהא דמחייבי רבנן בכוי מתנות - חצי מתנות קאמרי, הכא נמי חייב בחצי מתנות מיבעי ליה למימר?

ומתרצינן: איידי דתנא דדמי לבהמה בחלבו, ודמי לחיה בדמו, דלא מתני בהו חצי חצי, שהרי אי אפשר שחצי חלבו יהא מותר וחציו אסור, וכן בדמו, משום הכי לא קא תני במתנות חצי.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: כוי לדברי רבנן חייב בכולהו מתנות.

דתניא: כתיב בענין המתנות "שור", ומה תלמוד לומר "אם שור", למאי איכתב האי "אם"? לרבות את הכלאיים! וכתיב "שה", מה תלמוד לומר "אם שה"? לרבות את הכוי! ^[7]

ומקשינן: ורבי אליעזר, שפטר כלאיים וכוי מן המתנות, האי "אם" למה לי? הא לא יליף מינה לחייב במתנות?

ומתרצינן: מיבעי ליה לחלק! כי אם לא כתב "אם", סלקא דעתך אמינא שאינו חייב במתנות עד שישחוט גם שור וגם שה, קא משמע לן "אם" שור "אם" שה לחלק, דאם שחט חד מינייהו - חייב!

ומקשינן: ורבנן, האי דרשה דלחלק מנא להו?

ומתרצינן: נפקא להו מקרא ד"מאת זובחי הזבח", דמשמע אפילו אם שחט זבח אחד, או שור או שה - חייב!

ומקשינן: ורבי אליעזר, האי קרא "מאת זובחי הזבח", מאי עביד ליה? שהרי את הדרשה לחלק יליף מ"אם"?

ומתרצינן: מיבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא: אם שחט הטבח בהמה עבור ישראל, ובא הכהן לתבוע את המתנות של בהמה זו, הדין, תביעתו של הכהן היא עם הטבח, שהמתנות ברשותו עכשיו, ואין יכול הטבח לומר לכהן: לאו בעל דברים דידי את, שאין הבהמה שלי! אלא נוטל הכהן את המתנות מכל מקום שהן נמצאות בעין [אבל אם נתן הכהן את המתנות לישראל או שמכרן, ודאי שאין דינו של הכהן עליו יותר, שהרי אינן ברשותו]. וילפינן להאי דינא מקרא ד"מאת זובחי הזבח", ד"זובחי הזבח" היינו הטבח, ומשמע דנוטלין המתנות מן הטבח.

מתניתין:

בכור של ישראל, שנתערב במאה בהמות אחרות, בזמן שמאה בני אדם שוחטין את כולן, שכל אחד שוחט בהמה אחת, פוטרין את כולן מן המתנות, שכל אחד ממאה השוחטין יכול לומר אני שחטתי את הבכור ופטור אני ^[8] [ובכור פטור מן המתנות משום שאין קדושה של מתנות חלה על קדושה דבכור] ^[9].

אבל אם אחד שוחט את כולן - אין פוטרין לו אלא אחד, שאחת הבהמות ודאי בכור היא ופטורה מן המתנות, ויכול לומר על אחת הבהמות זה הוא הבכור. אבל לגבי שאר הבהמות חייב במתנות, דהא תליא החיוב בשוחט [כדאמרן לעיל דהדין עם הטבח], והכא דחד שחיט לכולהו, ודאי שהוא שחט גם את הבהמות המחוייבות ^[10]. השוחט לכהן ולעובד כוכבים ^[11] - פטור מן המתנות, וישראל המשתתף עמהן [עם הכהן והעכו"מ] צריך שירשום [שיעשה סימן בבהמה] כדי שיבינו הרואים שאין כל הבהמה של ישראל אלא בשותפות עם עובד כוכבים ^[12].

ואם אמר כהן לישראל: אני מוכר ^[13] לך בהמה זו חוץ מן המתנות שבה, פטור הישראל מן המתנות, שהרי אינן שלו אלא של כהן.

אמר לו ישראל לטבח: מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בהן מתנות, נותנן הישראל לכהן, ואינו מנכה לו דמי המתנות מן הדמים ששילם, שהרי ידע שיש בבני מעיים מתנות.

אבל אם לקחן הימנו במשקל דהיינו ליטרא בשר בכך וכך דמים, ושקל לו הטבח גם את הקבה, נותנן הישראל לכהן שהרי אינן שלו, ומנכה לו הטבח מן הדמים, שהרי מכר לו דבר שאינו שלו.

גמרא:

ומקשינן: ואמאי פוטרין את כולן? יבא עליו הכהן על כל אחד מן השוחטין משני צדדים [בשני כוחות], ולימא ליה לגבי כל בהמה הכי: אי בכור הוא האי בהמה, הא כוליה דידי הוא ! ואי לאו בכור הוא, הב לי מתנתאי [מתנות הכהונה דידי]? ^[14]

זאת אומרת הדין עם הטבח. נראה פירושא שאע"פ שהטבח שוחט לישראל אינו יכול לדחות הכהן ולומר לו ולא בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים, אלא הדין עמו ונותן לו, ולאו למימר שאם נתן לבעלים או שמכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו, דהא קיימא לן כרב חסדא דאמר (לעיל חולין קל, ב) המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה היא בהמה אלא כדאמרן כנ"ל.

אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח פרש"י ז"ל דינו של כהן לתבוע מתנותיו אצל הטבח פי' לפירושו אף ע"פ שבהמה של ישראל כל היכא דהוי מתנות ברשותו מינה תבע כל היכא דאיתנהו בעיניהו שיש לדבר תובעים במכרי כהונה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את זיל אצל בעלים מיהו דוקא בעודן ברשותו. אבל אם נתנם טבח לבעלים או שמכרן אין לכהן על הטבח כלום וזה מבואר: וכן כל כיוצא בזה כגון ראובן שהפקיד מנה לשמעון והמעות של לוי ויודע לוי שזה הפקידו לשמעון הרי זה תובע ממונו משמעון אבל אם החזירה שמעון אין ללוי עליו כלום: והאשכנזים פי' הדין עם הטבח דדוקא ששחטו בהיות הבהמה לעכו"ם ולכהן הא אלו לקחו מהם ושחטו לעצמו חייב ואע"פ שגדלן מתנות בפטור משא"כ לתרומה. דתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם פטורה מן התרומה:

והא דתנן והמשתף עמהם פטור מן המתנות סוגיא דשמעתין דפטור לגמרי כיון שיש יד עכו"ם או כהן באמצע. וכ"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות משום דשה ואפי' מקצת שה: ואיכא למימר דשאני התם דליכא אלא מקצת שה והרי כל צד שה שבו חייב במתנות מכל מקום ואידך פלגא דפטור ממתנות אינו שה אבל הכא דבשה גופיה פטור מקצתו כיון שנפטר מקצתו נפטר כולו הא דאמרינן כהן טבח שתים וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות: י"מ שאפי' בשוחט בהמה שלו לא פטרתה תורה אלא בשוחט לעצמו אבל בשוחט למכור לאחרים לא. ולפי' שתים וג' שבתות פטור דהוי כשוחט לעצמו שכוונתו שאם יבואו אחרים ליקח ממנו מוטב ואם לאו ישתייר לעצמו ועיקר שחיטתו לעצמו הוא: אבל מכאן ואילך הרי הוא כשוחט לאחרים שחייב: וכי קבוע מסחתא דמוכח מילתא דלמכור לאחרים הוא שוחט מיחייב מדינה לאלתר זהו פירושו של רש"י ז"ל. אבל תו' פירש דבשלו פטור הוא לעולם מן הדין אפי' בשוחט למכור לאחרים שהרי שלו הוא טובח. אבל מפני גזל השבט גזרו חכמים דמשני' וג' שבתות ואילך משנראה דקביע מסחתא יהא חייב במתנות: כדי שלא ירגילו טבחי ישראל ליתן ולשתף כהנים עמהם כדי לפטור מן המתנות ויש כאן גזל השבט ותורת מתנות משתכחות ועד ג' שבתות כל היכא דלא קבע מסחתא דלא מוכחא מילתא לא גזרו לא שנא במוכר שלו לגמרי ל"ש במשתף. תדע דליכא איסורא דאורייתא דאי לא היכי טעי ר' טבלא בדאורייתא אלא דאיהו עביד כדינא דאורייתא וטעי בדרבנן לא שמיעה ליה וכן עיקר וכן פי' בתו'.

כבר ידעת כי מצות עשה לפדות כל בן זכר שהוא בכור לאמו ופדיונו חמש סלעים וניתנים לכהן כהנים ולויים פטורים ממצוה זו ולא עוד אלא אף ישראל שנולד לו בן מן הכהנת או מן הלויה פטור הבן מחמש סלעים:

כבר ביארנו שחיוב מתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אינו אלא בבהמה אבל לא חיה ולא עוף שנאמר אם שור או שה ומ"מ תיש ועז הרי הוא בכלל שה אפי' כלאים הבא מן הכבש והעז חייב במתנות וכן הכוי לדעת האומר שהוא בריה בפני עצמה ומ"מ לדעת האומר שהוא הבא מן התיש ומן הצביה אע"פ שלא יראה לנו כן כמו שהתבאר יש בדין זה תנאים פעמים שהוא חייב בחצי מתנות והוא בצבי הבא על התישה ופעמים שהוא פטור מכל וכל והוא בתיש הבא על הצביה וכבר ביארנו ענין זה בפרק אותו ואת בנו וגדולי האחרונים מחייבים במתנות בין תיש הבא על הצבייה בין צבי הבא על התישה שהתורה רבתה אותו למתנות שנאמר אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את כוי:

מאחר שהכוי לא נתברר לנו ענינו נוהגין בו חומרי בהמה וחומרי חיה מעתה חלבו אסור כבהמה וכן חייב במתנות כבהמה על הצדדין שביארנו וטעון כסוי כחיה ואסור להרביעו בין בבהמה בין בחיה וכן דמו וגידיו אסורין כבהמה וחיה:

מתנות אלו אע"פ שהזכיר הכתוב בהן שור ושה לא סוף דבר שהוא חייב בהן בשוחט שור ושה אלא אפי' לא שחט אלא שור אחד או שה שהרי נאמר אם שור אם שה וענין הנזכר כאן שהדין עם הטבח יתבאר במשנה החמישית:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון להודיע איזו בהמה תתחייב במתנות אלא שנתגלגלו בה על ידי זה ענינים אחרים הדומים לזה ואמר כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגוז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן ושוחטן בחוץ (חייב) [פטור] ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר אמר הר"מ פי' כל הענין הזה מבואר ונגלה ועוד יתבארו דיני כל עקר מאלו הדינין ופירושו בפרק שני מבכורות:

אמר המאירי כל בהמת קדשים שהיה בה מום קבוע קודם שהקדישה אע"פ שאסור להקדיש בעלי מומין ושהוא לוקה על הקדשו כמו שיתבאר במקומו מ"מ הרי היא קדושה לענין זה למזבח שפודין אותה בערך הכהן ומביא בדמיה קרבן ואינו כמקדיש עצים ואבנים למזבח שנמכרין בלא הערכה כמו שיתבאר אלא מעריכין אותה ופודין אותה וכשנפדית הרי היא חולין גמורין וחייבת במתנות וכן אם ילדה זכר בפטר רחם בנה קדוש בבכורה הא אם לא נפדית פטורה מן המתנות ומן הבכורה שקדשת דמים מדחה מן המתנות ומן הבכורה וכן יוצאות לחולין על ידי פדיון זה לגמרי להיות בהמה זו מותרת בגזה ועבדה וולדה מותר כיצד אם היתה מעוברת קודם שתפדה וילדה אחר הפדיון ולדה חלין לגמרי ואם ילדה קודם שתפדה פודה את הולד אע"פ שהוא תמים ויוצא לחולין וכן חלבה מותר אחר הפדיון והשוחטן בחוץ אפי' קודם פדיון פטור שהרי אינו ראוי לפנים:

וכן אין בהמה זו עושה תמורה ר"ל שאינה תופסת תמורתה מפני שלא נתקדש גופה וכל שאין בו אלא קדושת דמים אינו עושה תמורה ואם מתה קודם שתפדה הרי זו נפדית אחר שמתה הואיל ולא חלה עליה קדושת הגוף שכל שחלה עליו קדושת הגוף אינו נפדה לאחר מיתה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכן שהם צריכים העמדה והערכה כמו שהתבאר חוץ מן הבכור והמעשר שאע"פ שקדם מומם להקדשן לא פקעה עקר קדושתן והרי הם כקדושת בכור ומעשר לבעלים או עושין מהם מה שירצו שהרי הבכור קדושתו מרחם וכן מעשר בהמה נאמר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

המשנה השלישית והיא תשלום ענין המשנה שלפניה כל שהקדיש בהמה תמימה ואחר הקדשו נעשית בעלת מום או אפי' שבשעה שהקדישה היה בה מום עובר ולאחר הקדשו נולד בה מום קבוע והרי שנקדשה בהמה זו קדושת הגוף וידוע בקדשי הגוף שנולד בהם מום שמצוה לפדותן ויצאו לחולין ונאכלין ומ"מ הואיל וחלה עליה קדושת הגוף אע"פ שיצאה לחולין פטורה מן המתנות ואם ילדה זכר בפטר רחם פטור מן הבכורה דכתיב כצבי וכאיל מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה שהרי בקר וצאן כתיב אף זו כן ואסורין אף לאחר שנפדו בגזה ועבודה שהרי נאמר בהן תזבח ואכלת אין לך בה אלא היתר זביחה ואכילה וכן חלבה אסור שנאמר בשר ולא חלב וולדה הנולד לאחר פדיונה הואיל ונתעברה קודם הפדיון אסור ואינו נפדה ואין צריך לומר אם ילדה קודם הפדיון:

והשוחטן בחוץ חייב ר"ל קודם שנפדו ומ"מ שואלים בה והרי אינה ראויה לפנים ואין דין שחוטי חוץ נאמר אלא בראויה לפנים ומתוך כך פירשוה בבכורות שלא היתה בה מום אלא בדוקין שבעין ועל דעת ר' עקיבא שהיה אומר באלו אם עלו לא ירדו ומאחר שאם עלו לא ירדו שחטן בחוץ חייב ומ"מ אין הלכה כן:

ועושה תמורה קודם פדיונה שאם המירו עליה תופסת תמורתה הואיל וחלה עליה קדושת הגוף ואם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים אם מפני שצריך העמדה והערכה אם מפני שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ משחיטת חוץ כמו שכתבנו ולא נתחדש על משנה זו דבר:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר בכור שנערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כלן פוטרין את כלן אחד שוחט את כלן אין פוטרין [לו] אלא אחד אמר הר"מ פי' הבכור הזה הוא שהגיע ליד כהן מפני שהבכור הוא של כהן כמו שנתבאר בהקדמות הסדר הזה ונופל בו מום ברשות הכהן ומכרו לישראל שאין הבכור הזה חייב במתנות כל עקר אחר כך נתערב אצל ישראל עם אחרים והרי דינו כפי מה שזכר:

אמר המאירי בכור שנתערב במאה וכו' פי' שהבכור פטור מן המתנות ואם נתערב במאה בהמות ונמצאת כל אחת ספק בכור אם כל אחת מהן היא של אדם אחד כלן פטורות ופירשוה בגמ' דוקא שבא הבכור כבר ליד כהן וחזר ומכרו לישראל במומו ונמצאת כל בהמה מאלו בספק ואומרין לכהן בכל אחד מהן הבא ראיה וטול שמא זה בכור היה ואין לך בו מתנות ומ"מ אם לא בא הבכור ליד כהן הרי כלן חייבות במתנות אם בכור היא כלה לכהן אם אינו בכור מתנותיה לכהן ואם בראשונה אם היו כלן לאחד אין פוטרין לו אלא אחד שהרי אין כאן אלא בהמה אחת פטורה:

זהו ביאור המשנה והלכה היא וכן אתה אומר מכחה בבהמת קדשים שנפסלה מחמת מום שאינה חייבת במתנות כמו שביארנו שאם נתערבה בכמה בהמות ש[א]ם כל אחד מהן של אחד כולן פטורות שהרי כל אחת בספק והמוציא מחברו עליו הראיה ואם היו כלן לאחד לא פטר אלא אחת וספק מעשר פטור מן המתנות שהמוציא מחברו עליו הראיה ולא נתחדש תחת משנה זו בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והיא גם כן מענין משניות שלפניה ובא להשמיענו שהכהן והנכרי פטורין מן המתנות כמו שביארנו למעלה השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך לרשום ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות אמר הר"מ פי' מה שאמר פטור מן המתנות ר"ל הטבח לפי שהעקר בידינו הדין עם הטבח והוא הנתבע במתנות ואפי' היה הטבח כהן מוציאין אותו מידו ונותנין אותו לזולתו ומה שאמר צריך שירשום הוא שירשום חלקו ומנתו ויניח המתנות במקומותם ואם התנה בעקר השותפות שאינו משתתף עמהם במתנות אלא שהם עומדין במקומן אינו צריך שירשום חלקו:

אמר המאירי פירשו בגמ' ממה שאמר שהכהן מוציא המתנות מיד השוחט אע"פ שאין הבהמה שלו הואיל והבהמה בת חיוב אין השוחט רשאי לעכב ולומר המתן עד שיבא בעליה או שתלך אתה לפניהם ומ"מ זו שפטרנו בשוחט לכהן ולנכרי דוקא שהבהמה של כהן ושל נכרי הא אם שחט הוא את שלו להאכיל לגוי או לכהן או לכלבים או לרפואה חייב והמשתתף עמו צריך לרשום פי' בא להשמיענו שלא סוף הדבר שהכהן והנכרי פטורין אלא אף ישראל השותף עמהם בבהמה זו פטור הישראל מחלקו ומ"מ צריך לרשום ר"ל לעשות סימן במתנות להודיע שנשתתף עמו כהן או נכרי ולא יחשדוהו כגוזל את המתנות שאין הכל יודעין שהכהן שותף עמו ודבר זה הקשו בו בגמ' ממה שאמרו בבריתא והמשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום ופירשו בה על דעת פסק שאם נשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום אם היה הגוי יושב עמו בבית המטבחיים שסתם גוים מקרקשים וצועקים למכור את שלהם ביוקר כלומר לא תתנהו בכך והכל יודעים שהוא שותף בה ואפי' לא היה שם בשעה שמכרה אבל כשנשתתף עם הכהן צריך לרשום ואפי' היה הכהן עמו יושב בבית המטבחיים שהכהן עומד הוא בצניעות ואינו צועק ומ"מ אם היה נושא ונותן עמו אין צריך לרשום הכל יודעין שלא לחנם הלך זרזיר אצל עורב ולענין ביאור זה שאמרו בגמ' הכא בדיתיב אמסחתא כלומר בריתא דקאמר שהמשתתף עם הגוי אין צריך לרשום בדיתיב אמסחתא ר"ל שיושב עמו בבית המטבחיים ושאל דכותה גבי כהן דיתיב אמסחתא ואם כן אף במשתתף עם הכהן למה צריך לרשום ואי משום דאמרי בשרא זבין כלומר ואינו עומד שם למכור אלא לקנות אף בגוי כן והעמידוה בדיתיב גוי אכסיפתא ר"ל על הארגז שנותן בה המעות ובכהן כיוצא בזה צריך לרשום דאמרי הימוני הימניה כלומר שהעמידו שם לשמרם שלא יגנבו הימנו בני אדם ולא שיהא לו חלק בבהמה אבל בגוי ודאי מכירים שחלק יש לו בה שמן הסתם אינו מאמין בו סמוך הוא על הנחה קדומה האמורה על עובדי האלילים אין אמונה בגוים אחר כך אמר איבעית אימא סתם גוי מיפעה פעי כלומר לעולם כדמעיקרא דיתיב גוי אמסחתא וכיוצא בו בכהן שצריך לרשום אבל בגוי אין צריך לרשום דמיפעא פעי ועל הדרך שביארנו:

אמר לו הכהן הרי אתה משותף עמי בכלה חוץ מן המתנות שלא יהא לך בהם כלום הרי ישראל פטור והמתנות לכהן שהרי הבהמה היתה שלו ושייר המתנות לעצמו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בפרש"י בד"ה הלכתא כר' אדא כו' דאי עיברה מעובד כוכבים אבל אי עיברה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בשלמא ר"א דפטר כו' מן התיש ומן הצביה כו' עכ"ל לאו דוקא תיש וצביה דהא מוקמינן פלוגתייהו בצבי ותישה אלא לישנא דברייתא נקט מן מין תיש ומן מין צביה קאמר ודו"ק:

תוס' בד"ה אמאי יבא עליו כו' ואפי' לרבי מאיר דמחייב התם משום דממ"נ כו' עכ"ל אבל לרבי יוסי לא הוה אצטריך לאוקמא הכא במכרו לישראל אלא שבא ליד כהן ונפל בו מום ונתערב אחר כך במאה דלא מצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא שהרי לקח אחד וכ"כ הרמב"ם בפסקיו וק"ל:

תד"ה אמאי יבא עליו בשני צדדים וכו' א' לו וא' לכהן. דממ"נ חד בכור הוא והשני ירעה עד שיסתאב ר"ל אותו שיקח הישראל ירעה עד שיסתאב וגם חייב במתנות דשמא הוא הבכור ואותו שביד הכהן הוא החולין:

גמ' מן העז ומן הרחל חייב במתנות בכוי פטור מן המתנות כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה תנא דבי ר' ישמעאל צ"ל קודם ד"ה רב כהנא:

רש"י בד"ה היכא דלא קבע מסחתא חנות. נ"ב ובפירוש אחר מצאתי עלי שקוצבין עליו הבשר:

גמרא (ברה"ע) אהרן ובניו כתובין בפרשה. נ"ל פשוט דר"ל דבראש פרשה דוכל מנחת כהן כליל כו' כתיב זה קרבן אהרן ובניו וכתיב ביה כליל תקטר. ואח"כ כתיב וכל מנחת כהן כו' ומשמע ליה דר"ל דלאו מנחת חביתין דידהו לחוד אמרתי כליל תקטר אלא דכל מנחת כהן הנזכר אף דנדבה (או מנחת חוטא שלו עיין מנחות עג ב. עד) כליל תהיה כו'. ועיין סוטה (כג ב) בתד"ה כהן שהביאו מהירושלמי מקרא דוהכהן המשיח תחתיו הכתוב ג"כ באותו פרשה. ורש"י שהביא קרא דהקרב אותה בני אהרן הכתוב בפ' וזאת תורת המנחה. וכ"נ מדברי התוספות דסוטה הנ"ל תמוה. וגם שם לא נזכר אהרן רק בני אהרן:

שם ואם איתא חייב בחצי מתנות מבע"ל איידי כו'. וק"ק ממתניתין דבכורים פ"ב מ"י דחשיב חיוב מתנות בבבא דשוה לבהמה ע"ש:

רש"י ד"ה סתום. ממפורש מבני אהרן כו'. לפי סגנון הלשון הל"ל מכהן דכתיב גבי מנחה כו':

רש"י ד"ה מכדי קי"ל. דלענין כסוי הדם כו' לא מ"ל פלוגתייהו כו' אלא בצבי כו'. בכסוי לא אשכחן להדיא דפליגי. אלא דנלמד מפלוגתתם באוא"ב ומתנות. ובכסוי יש נ"מ ביניהם בין בתייש שבא על הצביה ובין בצבי הבא על התיישה וכמבואר שם בפרש"י בד"ה לא משכחת לה. וע"ש (עט) בתד"ה עייל:

במשנה בזמן שמאה שוחטין כו'. ואם לקח אחד מהמאה נראה דתליא בפלוגתת אדמון וחכמים בפ' בתרא דכתובות גבי מי שאבדה דרך שדהו. ועי' בשו"ע ח"מ סי' קי"ט ס"ה ובאחרונים שם:

רש"י ד"ה ואם אחד. שאין קדושה חלה על קדושה. ולקמן (קלד) בד"ה חלה פי' דמתנות אין בהן קדושה. והט"ז בסי' ס"א ס"ק כ"א הרגיש בזה ונדחק. ולע"ד נ"פ הטעם משום דאיתקש לצבי ואיל בפ' ראה. וכמו שפרש"י בר"פ גבי פהמ"ק שנפדו. והוא מהגמרא דבכורות (טו):

גמ׳ נפקא להו ממאת זובחי הזבח כצ"ל:

רש״י ד"ה מאי חייב נמי כצ״ל:

תוס׳ ד"ה תנא דבי וכו׳ בתרומה דחמירא. כ״ש דיהבי לה כצ״ל. נ"ב לא הבינותי זה מה ענין אוכלת דתרומה לשיתנו לה מתנות הלא ודאי אין נותנין לה תרומה. אלא אוכלת מלחם אבי׳ כל שלא נשאת לזר ואז גם בתרומה אינה אוכלת ושמא ז"ש ומיהי כו׳ אך לא נראה מעולם:

ד״ה ה"ג מאי נוהגין. נ"ב דלשון חייב הוא דקאמר ותו דלקמן מוכח דלשון חייב ס"ד דוקא כולהו משמע ומאי מותיב ר"ז וכמ"ש תוס׳ בסמוך:

ד"ה בזמן וכו׳ א"כ גם האחרים. נ"ב עלח"ש:

גמ' אהרן ובניו כתובין. עי' סוטה דף כג ע"ב תוס' ד"ה כהן:

דבי ר"י תנא כהן ולא כהנת וילמוד סתום מן המפורש עיין רמב"ן פ' צו כ' ע"ד פשוט טעם למנחת כהן שתהי' כליל כיון שהוא עצמו מקריב מנחתו קומץ למזבח והשאר יאכל היא עצמו ולא יתכן ע"כ יהי' כולה כליל ע"ש א"כ אין לומר ילמוד סתום מן המפורש דטעמא רבה לחלק ביניהם אבל בעלמא י"ל כהן אפי' כהנת. ואמנם ראב"י משמע דס"ל כר' ישמעאל הכא איכא מיעוט אחר מיעוט אבל בעלמא כהן ולא כהנת ילמוד סתום מן המפורש:

והנה בפסקי תוס' בשמעתין כ' דגם פדיון הבן יכול ליקח עבור אשתו והוא כתי' תוס' דקידושין ודפסחים ע"ש אבל הרא"ש סוף מס' בכורות וכן הר"מ בתשובת רשב"א סי' תתל"ו כ' דבפדיון אהרן ובניו כתיב בפ' במדבר ויותר היו לו להביא מפ' קרח גבי מתנות כהונה כי בפ' במדבר אינו אלא סיפור מעשה ויתן משה כסף הפדיום לאהרן אבל בפ' קרח עיקר מצוה נאמרה לאהרן. ומ"מ נ"ל תוס' קידושין דס"ל רב כהנא שקיל גלימא בפדיון הבן עבור אשתו ס"ל כהירושלמי דמייתי תוס' סוטה כ"ג ע"ב דלאו מאהרן ובניו ממעטי נשים אלא מדכתיב במנחת כהן תחתיו מבניו ולא נשים שאינם קמים תחת אביהם. ולפ"ז בפדיון דלא כתיב תחתיו מבניו אע"ג דכתיב אהרן ובניו מ"מ לא אימעטו נשים ולא ס"ל ילמוד סתום מן המפורש מטעם שכתבתי לעיל לחלק בין מנחת כהן לשארי מקומות. אמנם רמב"ם ריש הל' בכורים כ' טעם אחר דהרי בכור בהמה טהורה א"א ליתן לנשים שהרי א"א לה להקריבו וכל דיני בכור א' הם אך משנה למלך הקשה על זה דלא הקשו אלא בכור אדם ובהמה טמאה ולא לבכור בהמה טהורה ע"ש וכתבתי זאת ליישב דעת תוס' אבל סוגיין דעלמא שלא ליתן פדיון אלא לכהן ולא לכהנת וכ"כ טור רס"י ש"ה:

רב כהנא אכל בשביל אשתו בש"ע כ' כש"כ שאינו צריך ליתן שלו לכהן ובטור משמע בהיפוך ועיין ט"ז ולדידי צ"ע מאין הרגליים שיפטור ליתן משלו בשלמא אחרים נותנים לו והוא זוכה בו לאשתו יצאו הבעלים ידי נתינה כמ"ש הר"ן אבל הוא ששחט ולא הוציא המתנות מתחת ידו ואשתו כגופו ידה כידו איך יצא מ"ע המוטלת עליו ונתן לכהן לאיזה כהן נתן. וצ"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו ועשו שאינו זוכה כזוכה ובעל שנתן לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות הכי קיי"ל בש"ע א"ע סי' פ"ז וא"כ ה"ל כאלו נתנו לה והוה מתנה גמורה ואין ידה כידו לענין מתנה שנתן לה הבעל ואעפ"י שלא נתנו לה עשו שאינו זוכה כזוכה ואעפ"י שאינו מרים המתנות כלל ה"ל כמו שהורמו. מכח כל אלו הסברות ופטר הבעל מהפרשת מתנות ונתינתם ועכ"פ אין כאן כש"כ וצריכא רבא הוא להשמיעני ככה:

רב פפא אכל בשביל אשתו עיין שאלתות דר' אחא סוף פ' במדבר והקשה שאילת שלום שם. הא רב פפא ס"ל בן לוי שבא מישראל חייב בפדיון ש"מ אפי' גבי לוי ס"ל ולא לוי' מכ"ש בכהן דלא כהנת דילמוד סתום מן המפורש ולק"מ בשלמא מתנות אכיל בשביל אשתו דכהן אפי' כהנת אבל לוי אפי' נימא אפי' לוי' מ"מ ס"ל דשדינן הבן בתר אביו ישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב:

והלכתא כוותי' דדב אדא בר אהבה כ' הרא"ש דלא כר"פ דמדמייתי לי' הכא בשמעתין ש"מ טעמי' משום לוי ואפי' לוי' ודלא כר"פ פי' דס"ל להרא"ש דלר"פ הא דאיעברא מגוי פטור מפדיון משום דממ"נ אי בתר אב שדית לי' גוי פטור אי בתר אם הרי שבט אם לוי הוא ולא משום שהיא לוי' אלא הוא הבן הוחזק בשבט לוי כדאמרינן ס"פ שמות שהוחזקה נחלה באותו שבט ה"נ דכוותי' ולא משום שהלוי' פוטרת זה נ"ל כוונת הרא"ש והי' זה ס' נכונה לכאורה אלא דא"כ לא מקשה הרא"ש ארמב"ן מידי שם במס' בכורות ע"ש ואין להאריך פה:

כוי לרבנן חייב בכולהי מתנות וכו' עיין ר"ן בשם רמב"ם ונ"ל לפי דעתו דהמקשן דפריך ממתניתין דכוי לא עלה על דעתו דמיירי בכוי שהיא ברי' בפ"ע דמנ"ל לחייבו במתנות כלל. אע"כ בבא מן תיש וצבי איירי משו"ה נדחק חייב בחצי מתנות ואיידי. ואתא רבין אר"י וחידש לן דלעולם מיירי בכוי שהוא ברי' בפ"ע ורחמנא רבי' מדכתיב אם שה. ולפ"ז הבאים מתיש וצבי בספיקא קיימא זהו דעת הרמב"ם. ומ"מ יש לעיין מנ"ל הא דאכתי ספיקא הוא דלמא חוששין לזרע האב וצבי הבא על התישה חייב מסברא חצי מתנות ואתא קרא לחייבו בכל מתנות. או אין חוששין ותיש הבא על הצבי' הי' פטור ואתא קרא לחייבו בפלגא. או דלא אתא לחדש לא בזה ולא בזה אלא לחייב כוי שהוא ברי' בפ"ע בכל המתנות. ומדמספקא לן יש לפטור כוי שהוא ברי' ולפטור תיש הבא על הבבי' ולחייב חצי מתנות צבי הבא על התישה. ונ"ל דזה הי' ק' הטור על הרמב"ם ועב"י וט"ז והנלע"ד כתבתי:

ההוא מאת הזבח הזבח נפקא פי' דה"ל למכתב מאת זובחי הזבחים לשון רבים או זובח הזבח ומדאמר זובחי לשון רבים אזובחי דעלמא וזבח לשון יחיד לומר דסגי בשור או שה ולא זכיתי להבין סברת ר"א ההיא מיבעי' לי' לכדרבא הדין עם הטבח מה בכך עכ"פ מוכח לחלק ומיותר אם לרבות כוי. ועיין לקמן קל"ו ע"א וכן פסק רמב"ם ע"ש וא"כ יש ליישב:

א' שוחט פוטרים לו א' מהם יש לדקדק לשון פוטרים לו והו"ל כולם פטורים. והנה צל"ע הא מן התורה אפי' בעלי חיים ודבר חשוב בטל ואי הי' תערובות איסור בהיתר הי' בטל ואפי' היתר באיסור דס"ל לרמב"ן בעלמא אין דרך היתר להתבטל מ"מ היינו להתבטל ולחזור ההיתר איסור אבל כל דפריש מרובא פריש אמרינן בכל התורה כולה וא"כ הכא מן התורה כל בהמה ובהמה דפרשו מהני מאה מרובא פריש ואינינו בכור וחייב במתנות ואיך נפטרינהו בשלמא אי הי' עדיין הבכור שהוא ממונו של כהן מעורב י"ל ממונו של זה לא בטיל כדאמרינן הרי שנתערב לו קב חטין וכו' עיין ס"פ משילין. אך הכא כבר ניתן לכהן ומוכרו לישראל במומו ואין לו תביעת ממון וא"כ כל דפריש מרובא פריש ומ"ט לפטור ממתנות. האמנם מבואר בש"ע ח"מ סס"י רצ"ב בהאי דינא ממש חזקת ממון של בעלים עדיף וזהו בכלל אין הולכים בממון אחר הרוב. ולכאורה הוה א"ש קצת והא דלא פריך ממנו לרב משום דבר"פ המוכר פירות מוקי לרב כתנאי בלא"ה ואתי' מתניתין כמ"ד אין הולכים בממון אחר הרוב והכי קיי"ל. אך מ"מ לקמן קל"ד מבואר אפי' בספק שקול לא מהני חזקת ממון של בעלים נגד מתנות כהונה דאמרינן צדק משלך ותן לו מכש"כ היכי דרובא מסייעא לכהן ואין לבעלים אלא חזקת ממון ואמאי פוטרים את כולן נימא צדק משלך ותן לו וצע"ג לפע"ד. ואין לי מקום ליישב ק' זו אלא לומר כיון דעכ"פ מדרבנן בעלי חיים לא בטלו נמצא אסורים כולם בגיזה ועבודה מדרבנן והם פטרוה ממתנות שלא יבואו לזלזל בגיזה ועבודה וסברא זו הוזכרה בש"ס בכורות י"ח ע"א ואע"ג דמבואר שם דר"מ פליג מ"מ י"ל הכא דאיסור גיזה ועבודה מדרבנן מודה ר"מ דעשו חיזוק יותר משל תורה. ולפ"ז דנניח למוחלט דמן התורה חייבים במתנות רק רבנן פטרוה משום זלזול בגיזה ועבודה. א"ש דקדוק לשון מתניתין פוטרין את כולן פי' חכמים פוטרים ולא פטורים מדינא אלא חכמים פוטרים כנ"ל ומי שדעתו רחבה יתרץ ק' זו בטוב יותר:

דף קל״ב ע״א גמר׳ אר״ה בר חייא מאי חייב נמי, דקאמר חייב בחצי מתנות, עיין בלב ארי׳ שהקשה דמ״ש מספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דאמרינן דהכל של יבם משום דאין ספק מוציא מידי ודאי בפ׳ החולץ. וכעין שהקשו התוס׳ ריש מס׳ בב״מ, בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, עיי״ש מה שהאריך, ולדידי לק״מ דשאני התם דלולי האי ספק היה היבם היורש יחידי, וכן בב״מ שם דלולי האי טענת חציה שלי הי׳ אידך מכח מציאתו זוכה בכולה ולכן שייך לומר דאין הספק יכול להחליש את הודאי שהי׳ לולי הספק, אבל בצבי הבא על התיישה מה תאמר דלולי הצבי הי׳ האי ולד כולה שה, הלא לולי הצבי לא הי׳ נולד מידי, כי בלא אב אין הריון ולידה, וא״כ האי ספק ספק דמעיקרא הוא והשיות נולד במומו עמו בספק זרע האב שהוא צבי וזה ברור ואמת ודו״ק.

משנה בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולם, ותימא רבתא תמהתי הלא מה״ת חד בתרי בטל אפי׳ בבע״ח, וא״כ ליכא כאן שום קדושת בכור ומותרין כולן בגיזה ועבודה ולמה לא יתחייבו כולן במתנות כיון דכולן חולין גמורים המה לכל מילי מה״ת עכ״פ, ובעיוני פתחתי את ספרא דק״ז החת״ס ז״ל ומצאתי שהוא ז״ל ישב על מדוכה זו, וכתב וז״ל הנה צל״ע הא מה״ת אפי׳ בע״ח ודבר חשוב בטל ברוב ואי הי׳ התערובות או״ה הי׳ בטל ואפי היתר באיסור דס״ל לרמב״ן בעלמא אין דרך היתר להתבטל מ״מ היינו להתבטל ולחזור ההיתר לאיסור אבל כל דפריש מרובא פריש אמרינן וכו׳ האמנם מבואר בחו״מ סס״י רל״ב, בהאי דינא ממש חזקת ממון של בעלים עדיף, וזה בכלל אין הולכין בממון אחר הרוב (ר״ל דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש), אך מ״מ מבואר לקמן קל״ד ע״א אפי׳ בספק השקול לא מהני חזקת ממון של בעלים נגד מתנות כהונה דאמרינן צדק משלך ותן לו, מכש״כ היכי דרובא מסייע לכהן וכו׳, וצע״ג לפע״ד ואין לי מקום ליישב קושי׳ זו אלא לומר כיון דעכ״פ מדרבנן בע״ח לא בטלו נמצא אסורים כולם בגיזה ועבודה מדרבנן הם פטרוה ממתנות שלא יבואו לזלזל בגיזה ועבודה וכו׳ עכ״ל העתקתי לשונו הטהור כדי לדקדק בו, כי לפע״ד במחכ״ת לא כיוון כאן האמת, כי היתכן שחכמי התלמוד יעברו בשתיקה על משנה כזו שלא לפרש דטעמא דפטורין משום גזרה, ועקרו חז״ל מצות נתינה בשוא״ת, מחשש גיזה ועבודה, וגם גוף הגזרה קשה להולמה, כיון דמה״ת באמת מותרין כולן בגיזה ועבודה, איך יעקרו מ״ע דאורייתא ולעשות גזרה לגזרה והרי לעיל בכוי לא פטרוה מלכסות דמה כדי שלא יאכלו חלבה וחייב בכיסוי כחיה ואסור חלבה כבהמה והחת״ס הרגיש בזה וכתב דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. אבל לא מצינן דוגמא לזה שיעקרו מ״ע כדי לעשות חיזוק יותר משל תורה, ועכ״פ כעין זה הי׳ להגמ׳ לפרש בשקול וטרי׳ ולא לשתוק מני׳ וגם הראשונים ז״ל לא היו מניחים חידוש כזה לאחד מן האחרונים שבאחרונים להתגדר בו.

אבל דע דהאמת כמו שכ׳ החת״ס בשם הרמב״ן, דהיתר באיסור לא מתבטל וכאשר הארכתי בזה בפתיחה, וכן לעיל בריש פרקן על התוס׳ ד״ה תיתי, דלעולם לא נעשה מהיתר שהוא ההעדר להתהפך ע״י ביטול לאיסור שהוא המציאות, וזאת נלמד מהא דאמרו בב״מ בקפץ אחד מן המנויין לתוכה דכולן פטורין ממעשר משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ולא שדרשינן זאת מקרא ובמעשר בהמה דוקא, אלא דבכ״מ דאיכא חד דפטור ממצותה ונתערב בכמה שחייבים שוב א״א לקיים המצוה ודאי אלא ספק, אלא דיש חילוק בדבר אם הפטור הוא בעצם אז שייך סברה הנ״ל, דא״א להעשות חיוב מן הפטור ע״י ביטול, אבל אם הפטור הוא ע״י איזה פסול או איסור שוב כל שנתבטל הפסול והאיסור, ממילא נעשה ראוי׳ למצוה, ומה״ט בריש פ׳ כל הזבחים בטרפה שנתערב בזבחים פריך ונבטיל ברובא ונכבשינהו דניידי, משום דטרפה הוה פסול לגבוה מקרא דמן הבקר להוציא את הטרפה, ולא בעצם אינו ראוי׳ לקרבן, ולכן כל שע״י הביטול נסתלק הטרפות לגבי האיסור, שוב ממילא ראוי׳ לקרבן. וא״כ לכאור׳ הכא דכוותי׳ דבקדשים אין מתנות נוהגין בהן משום דמיעט רחמנא קדשים ממתנות ומעתה אם נתבטל הבכור בשאר בהמות חולין עד שפקע הקדושה ממנו מכל וכל והותר בגיזה ועבודה, ממילא חזר להיות כחולין גמורים, ולמה לא יתחייב במתנות דהרי המניעה של קדשים נסתלק. אבל הט אזנך ושמע דבכור שהומם וכן כל פסולי מקדשים שנפדו דפטורים מבכורה וממתנות, לא משום צד קדושה דאית בהו פטורין מבכורה וממתנות, אלא משום דאיתקשו לצבי ואיל דהיינו דהתורה אמרה דפסה״מ המה כחיה ממש לענין הני דברים, דעיין בבכורות דף ט״ו ע״א, דקתני התם בברייתא דמה צבי ואיל פטורים מן הבכורה ומן המתנות, אף פסהמ״ק כן, ואח״כ קאמר אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף פסהמ״ק חלבן מותר ת״ל אך חלק ואח״כ פריך ר״פ לאביי אי מה צבי ואיל אין אוא״ב נוהג בהן אף פסהמ״ק וכו׳, א״ל למאי מדמת להו, אי לחולין אוא״ב נוהג בו, ואי לקדשים אוא״ב נוהג בו, א״ל אי הכי גבי חלב נמי נימא הכי וכו׳, לאו מי אמרת אך ולא חלבן אימא נמי אך ולא אוא״ב, עכ״ל הגמ׳ הנה היוצא לנו מתוך האי סוגי׳ דלאו מצד קדושה דאיסור גיזה ועבודה פוטרין אותו מבכורה ומתנות, דא״כ למה לי אך חלק דלגבי אוא״ב וחלב אין לו דין צבי ואיל וכאשר פריך שם דבין חולין ובין קדשים הני נוהגין בהן, אלא משום דמגזה״כ פסהמ״ק עשאן הכתוב כצבי ואיל, ועיין שם בתוס׳ דמה״ט מנהיג שור פסהמ״ק לוקה משום מנהיג כלאים. וכן מה״ט אין פודין בפסהמ״ק פטר חמור, והתוס׳ הקשו שם דנימא נמי דלבעי כיסוי בשחיטה, ותירצו משום דכתיב בפסהמ״ק על הארץ תשפכנה כמים, עיי״ש. ואל יהי׳ הדבר הזה זר בעיניך דאיך נאמר משום דאיתקש לצבי ואיל לענין בכור ומתנות דפטורים דנאמר דהקרא משוה אותם לחיה ממש עד שנתיר חלבן ואוא״ב ונצטרך כיסוי הדם בשחיטה, דיפה דרשו חז״ל כן דאם נאמר דהצד דפסהמ״ק עדיין צד קדושה יש בהן דאיסורים בגיזה ועבודה, ולכן אין בכורה ומתנות נוהג בהן, האי הקישא דצבי ואיל הוא היפך האי טעמא דהרי צבי ואיל לא שייך בו לעולם שום קדושת קרבן ופסהמ״ק משום דעדיין איכא עליו צד קדושת קרבן, אין בו משום בכור ומתנות והוו״ל להקישן לקדשים להשמיענו, דמצד שעדיין יש עליו קדושה דינם שוה לענין בכור ומתנות כקודם שהוממו ונפדו, אבל לא להקישן לצבי ואיל שאין שייך בהם שום קדושת קרבן, ולכן הוכרחו חז״ל לדרוש דהתורה עשאן כצבי ואיל ולא מצד קדושה שבהם דאסורים בגיזה ועבודה, אלא מגזה״כ, ולכן הוו״א לכל מילי כן דדין חיה עליהם לענין חלב ואוא״ב וכסוי אשר על כל זה בעינן מיעוטים. ופלא והפלא אני רואה הרמב״ם ז״ל דלא נחות לזה, דז״ל בפ״ה מבכורות ה״ח ״כל הקדשים וכו׳ ואם קדם מום עובר להקדשן או שהקדישן תמימים ואח״כ נולד מום קבוע ונפדו, פטורין מן הבכורה שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר מפני שהם אסורים בגיזה ועבודה״ עכ״ל וזה נגד הגמ׳ הנ״ל דדרשינן מכצבי ואיל דהוה כצבי ואיל, ולא משום צד קדושה דאית בהו, והרי בהא דאין פודין בהם פטר חמור דאמרינן בבכורות דף י״ב ע״א נמי מטעם דהוה כצבי ואיל והרמב״ם בפי״ב מבכורים ה״ט כתב פודין בבן פקועה אבל לא בפסהמ״ק שהרי נאמר בהן כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אין פודין אף פסהמ״ק אין פודין בהן עכ״ל, וכיון דבחדא בבא עם בן פקועה נקט דין דפסהמ״ק, ע״כ דחד טעמא אית בהו בזה דפודין ובזה דאין פודין, והרי בבן פקועה פליגו ר״א ומר זוטרא לעיל דף ע״ד אי שה מעליא היא או לא, ופסק הרמב״ם ז״ל כר״א דכיון דרהיט ואזיל שה מעליא קרינן בי׳ אע״ג דלענין אכילה כבשרא בדיקולא חשוב ולכן פודין, אבל בפסהמ״ק אין פודין דלא הוה שה מעליא, דהרי איתקש לצבי ואיל, ואיך שינה הרמב״ם ז״ל טעמו הכא גבי בכורה לכתוב דמשום איסור גיזה ועבודה נגעה בה, ובמתנות בפ״ט מבכורים שתק הרמב״ם ז״ל מכל וכל ולא כתב שום טעם אלא הדין סתם דקדשים שהקדיש תמימים ואח״כ נולד בהם מום ונפדו, הרי אלו פטורין מן המתנות עכ״ל, ודרכו בזה נעלם ממנו ומי יתן ואזכה להבין דעת קדשו. אבל ממשנתנו יש ראי׳ ברורה לדעת התוס׳ דהתורה עשאן כצבי ואיל, דהיינו כמין חיה שלא שייך בהו מתנות ובכורה וממילא לא מצי הביטול ברוב מהני לחייבו במתנות דניהו, דאיסור גיזה ועבודה פקע ממנו ע״י ביטול, אבל הוא דפטור מן המתנות לאו מטעם איסור גיזה ועבודה הוה, אלא מכח דעשאן הכתוב כחיה, דלא שייך במתנות, וע״ז לא מהני הביטול לעשותו שה מעליא כנ״ל, וכיון דזכינו לידע דבבכור בע״מ לא שייך ביטול לענין מתנות לחייבו, שוב לא שייך ג״כ כל דפריש מרובא פריש דכל דבר שלא נתבטל חשוב לי׳ קבוע וכמחצה על מחצה דמי, וא״כ כל שלקח הוה כלקח מן הקבוע ולא תימא דהרי הוא קבוע שאינו ניכר דאינו אלא מדרבנן, דזה ליתא דטעמא דקבוע שאינו ניכר רק מדרבנן, משום דמה״ת בטל ממילא הוה הקביעות רק דרבנן אבל בהיתר באיסור דההיתר מה״ת לא נתבטל ולא נתהפך להיות כאיסור, שוב הוה לי׳ קבוע דאורייתא וכמחצה על מחצה דמי. וראי׳ ברורה לזה ממשנה סוף מעילה בנפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס דלכ״ע מועל כשיוציא חדא פרוטה משום דסבר דמביא אשם תלוי על ספק מעילה עיי״ש והרי שם רוב המעות חולין ואפילו אלף פרוטות אבל כיון דלא בטלה האי פרוטה של הקדש מה״ת ומטעם שביארתי בריש פ׳ שילוח הקן, שוב הוה קבוע וכמחצה על מחצה אע״פ שאינו ניכר. וזאת ממש כמו כאן. וזאת הוא הדין דמשנתינו דהאי בכור בע״מ דהוה פסהמ״ק דנידון כחיה לענין מתנות לעולם נשאר כמות שהוא פטור ממתנות, אף שנתבטל איסורו של גיזה ועבודה ברוב מה״ת, אבל מה שהשוה התורה אותו מגזה״כ להיות כחיה לענין מתנות עדיין במקומו עומד. ולכן כל או״א מן השוחטים יאמר לכהן אייתי ראי׳ דדידי לאו פסהמ״ק הוא דחשוב כחיה לענין מתנות, וככל המוציא מחבירו עליו הראיה. ומה שכתב ק״ז זצ״ל דלו יהי רק ספק מ״מ במתנות כהונה אמרינן לקמן דלא מהני חזקת ממון משום צדק משלך ותן לו, במחכ״ת גם בזה לא כיוון המטרה, דהרי הש״ס מחלק לקמן בין פרה לקמה דפרה בחזקת פטורה קיימא וקמה בחזקת חיובא קיימא, ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בס״ד, ותוכן הדברים דהאי חזקת פטור וחזקת חיוב לאו חזקה ממש קאמר אלא דקרא דעני ורש הצדיקו דדרשינן וכו׳ דצדק משלך ותן לו, מוקמינן במקום דאיכא חיוב מבורר אע״ג דנולד לן ספק אם זה שייך להאי חיובא או לא, כמו בקמה דאיכא כאן חיוב לקט עליה, אלא שמסופקים על הני חטים אם נפלו לפני קצירה או בשעת קצירה. ע״ז אמרינן צדק משלך ותן לו אבל במקום דאיכא ספק אם יש כאן חיובא כלל, כמו בפרה של גר דשמא נשחטה קודם גירותו, בזה הדרינן לדין המוציא מחבירו עליו הראיה דכל ספק ממונא לקולא לנתבע גם במתנות כהונה, אמור מעתה כאן בנתערב פסהמ״ק בשאר בהמות הרי דומה ממש לפרה של גר דמה לי אם מצד שאפשר שהבעל הפרה הי׳ פטור מפני שעדיין לא נתגייר או שאולי הפרה חיה היא ואינה בת חיובא, והרי כאן טוען כל או״א שמא שחטתי אני דבר שאין בו חיוב מתנות וליכא כאן חזקת חיובא כלל כמו בגר. וזה פשוט ואמת לאמיתו בס״ד. ולכן הדין דמשנתינו דין אמת מה״ת דכל שנתערב בכור בע״מ כולן פטורין ואם אחד שוחט את כולן לא ישלם עבור הבכור בע״מ משום דנתבטל ואין בו איסור גיזה ועבודה, דהאי כצבי יחשב ולא יתהווה להיות כשה ע״י הביטול, אע״פ שמותר בגיזה ועבודה מה״ת. אבל בכור תם שנתערב ודאי מה״ת הי׳ חייב במתנות גם על הבכור, דהרי מה״ת בטל ברוב חולין ופקע הקדושה מני׳ ונעשה חולין וממילא חייב במתנות דבכור תם לא איתקש לצבי ואיל ופטורו מן המתנות הוא מכח דכולו לכהן. ועתה שנתערב ופקע הקדושה מני׳ למה לא יתחייב במתנות, אלא דכיון דמדרבנן בע״ח לא בטלו וכולן ירעו עד שיסתאבו, אין לדין זה מציאות.

ודע דלענין פדיון פטר חמור דפסק הרמב״ם ז״ל כר״א דפודין בבן פקועה איכא מאן דגרס ברמב״ם דאין פודין וכמר זוטרא עיין לעיל בפוסקים ובמפרשי הש״ס שם. והנה באמת יותר מסתבר לפסוק דאין פודין דמ״ש מפסהמ״ק דאזלינן בתר הקרא דהשוה אותם לצבי ואיל, אע״ג דלענין שאר מילי שה מעליא הוא ודינו ג״כ כשה לגבי חלב ואוא״ב ופטור כיסוי ומ״מ אין פודין בהן משום דהשוה התורה אותן לענין בכור ומתנות ואולי גם לענין כלאים להחשב כחיה, מכש״כ בבן פקועה דהוה כשחוט לענין אבמה״ח שלא נפדה בו, הגם שרהיט ואזיל כשה מעליא והבן.

ודע עוד דגם מרש״י ז״ל יש להוכיח דסובר כדעת הרמב״ם דפטור בכורה ומתנות בפסה״מ הוא מטעם קדושה דאית בהו, דהיינו איסור גיזה ועבודה, דבריש פרקן במשנה שם ד״ה כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן בסה״ד כתב וז״ל קסבר האי תנא קדושת דמים מדחה מן הבכורה, דאין קדושה חלה על קדושה עכ״ל. ועיין בטו״ז יו״ד סי׳ ס״א סקכ״א דנתקשה לי׳ דבמתנות ליכא שום קדושה דמאכילין אותם גם לכלבים, אלא קדושת מצוה קאמר, דלא מצי חייל אקדשים, אפילו בקדושת בה״ב ובבכורות כתב רש״י ז״ל שם בביאור יותר דקדושת דמים ילפינן מקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפטורה מבכורה וממתנות עכ״ל, והוא ממה דדרשינן בדף ט״ו שם דפסהמ״ק פטורין מבכורה וממתנות משום דאיתקשו לצבי ואיל. והתוס׳ שם הקשו על רש״י דהא דהתם פטרינן אע״פ שנפדו ומשום דאיתקשו לצבי ואיל, והכא דוקא בלא נפדו, אלא היינו טעמא בקדושת דמים משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם עכ״ל, ואבאר תמיהתם על רש״י יותר, דרש״י ז״ל סובר דבפה״מ משום צד קדושה דאית בהו ממעטינן אותם מבכורה וממתנות, ולכן קאמר דהאי תנא סבר דה״ה קדושת דמים מדחה, וזה אינו דמשום דנעשה כצבי ואיל נתמעטו, וזאת לא שייך בקדושת דמים, ובאמת פלא והפלא הוא שיטת רש״י בזה, דלפי שיטתו מכש״כ קדשים שלא הוממו ודאי פטורין מן המתנות, וא״כ למה כתיב בקדשים ״אותם״ למעט ממתנות, תפ״ל דאפילו פסהמ״ק דאין בהם רק קצת קדושה איסור גיזה ועבודה נמי פטורין. וראיתי בספר קרבן אשם על בכורות דף ט״ו ע״א שהקשה על הש״ס שם האי קושי׳, אי פסהמ״ק פטורין מן המתנות מכש״כ תמימים, ול״ל בריש פרק הזרוע לימוד מאותם דמתנות נוהגין בחולין אבל לא במוקדשים. ותירץ לפי מה דעבד ק״ו מחזה ושוק על מתנות לא הוה מצינן למילף תמימים מפסולים דמה לפסהמ״ק דאין בהם חזה ושוק משא״כ בתמים דאית בהו חזה ושוק, ובמחכ״ת לא חש לקמחיה דכיון דאית לן קרא לפטור פסהמ״ק ממתנות משום דאית בהו צד קדושה, א״כ הק״ו פריכא דמה לחולין דאין בהם צד קדושה לכן חייבין במתנות, אבל קדשים אע״ג דחייבים בחזה ושוק, אבל כיון דהם קדשים הוא הגורם לפוטרן ממתנות, כמו שהקדושה גורמת לפטור בפסה״מ ובקדושת דמים, וזה פשוט וברור לכל באי שערי התלמוד. אבל האמת הוא דלאו צד קדושה שבפסה״מ גורם הפטור אלא משום דהתורה עשאן כצבי ואיל ואפילו פקע מהם איסור גיזה ועבודה ע״י ביטול, מ״מ בפטורם מן המתנות ומבכורה קיימו. ועיין במנ״ח מצוה תק״ו שכתב בפשיטות דוולדות פסהמ״ק נמי פטורין מן הבכורה והמתנות דהרי בבכורות דף ט״ו ע״ב קרו להו ולד צבי ואיל, ואע״פ דאינם אסורים בגו״ע כמש״כ התוס׳ שם דף ט״ז בד״ה ותמורה עיי״ש. וא״כ פשיטא דביטול ברוב לא מהני לבטל מהם שם צבי ואיל.

והנה הא דכתב הטור והשו״ע ס״א סעי׳ י״ט ״ואינה נוהגת בקדשים ולא בבכור״, הוא חתום וסתום מאד, דבכור ודאי בע״מ קאמר, דבכור תם הוא כולו לכהנים ומאי למימרא דאין כאן חיוב מתנות ובקדשים אם נמי בבע״מ קאמר למה חילקם לשנים, הכי הוול״ל בפסולי המוקדשין אין נוהגות ונכלל בזה גם בכור בע״מ וחד טעמא אית להוא דאיתקשו לצבי ואיל. אלא ודאי דהאי קדשים היינו קדשים תמימים ודינא דמתני׳ קאמר דקתני בחולין אבל לא במוקדשין, ולכן ציין העין משפט על האי דינא בחולין ולא במוקדשין, טשו״ע שם סעיף י״ט, ואיך קתני זאת בהדי בכור בע״מ דלאו מחד טעמא הוה, דקדשים תמימים משום דרשה דאותם נתמעטו ממתנות, ובכור בע״מ משום דאיתקש לצבי ואיל. ומה שכתב שם הטו״ז סקכ״א דרש״י כתב הטעם דאין קדושה חלה אקדושה הוא פלא והפלא דרש״י ז״ל כתב כן אקדשי בה״ב דקדם מום קבוע להקדשן, וגם זה ליתא אלא הטעם כמש״כ התוס׳ בבכורות דמאת העם׳ כתיב ולא מאת הגבוה, דהוה כשוחט לכהן ולעכו״ם, אבל אקדשים תמימים הטעם דכתיב אותם. ובאמת כל עיקר דין זה דאינו נוהגות בקדשים לא ידעתי למה הביאו הטור והמחבר, דהרי אין קדשים נוהגין בזה״ז והרי תראה דכל הני בחולין ובמוקדשים ובחולין ולא במוקדשין דהאי מסכתא לא הזכירו הטור והשו״ע כלל דוק ותשכח ורק הרמב״ם הזכירם, וכן כאן במתנות נמי השמיטו בעלי השו״ע את יתר דיני׳ המשנה בענין קדשים, כמו דין שכתב הרמב״ם בפ״ט ה״ב כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים במתנות, וע״כ לומר דהביא כאן דאינו נוהגות בקדשים אטו בכור קתני, וזאת הי׳ בעוכרי הטו״ז וכן הפרישה על הטור שכתב ג״כ הטעם דאין קדושה חלה על קדושה כדי שיהי׳ חד טעמא לבכור בע״מ עם קדשים תמימים. אבל מאחר שבררתי דזה ליתא, דשני דינים משני טעמים הם. א״כ באמת לא הי׳ להטור והשו״ע להביא כלל האי דין דאינם נוהגות במוקדשים, כמו שלא הביא זאת, לא באוא״ב ולא בגה״נ ולא בראשית הגז ולא בשילוח הקן, והוא תימא רבתא על הטור והמחבר ונתן מקום לאחרונים לטעות זה דחד טעמא אית לקדשים תמימים ולבכור בע״מ ודו״ק.

ע״ש במשנה בזמן שמאה שוחטין את כולן וכו׳, אחד שוחט את כולם וכו׳, מלשון המשנה משמע דהכל תלוי בשוחט אם מאה שוחטין או אחד שוחט, אבל של מי המה כך לי אם של אחד או של מאה, ולזה הי׳ מקום לפי מה שאמר רבא דהדין עם הטבח, א״כ אם שחט הוא לכל מאה בעלי הזבח לא מצי מיפטרי אלא מחדא אבל אינך כולן צריך ליתן לכהן דהרי אין כאן ספק לגבי הטבח בשחט רק אחד שהוא בכור והשאר כולן חייבים. אלא דמלשון הרמב״ם ז״ל מבואר דאינו כן שהוא ז״ל שינה מלשון המשנה וכתב וז״ל, ״בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהם לאחד כולן פטורים וכו׳, היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחת מהן בלבד״ עכ״ל, הנה ברור מללו בחלוקה ראשונה דאם כל בהמה יש לו בעל אחר. כולן פטורין בין שוחט אחד את כולם או כל או״א שוחט לעצמו, כי לא דיבר מן השוחט כלל, אלא אם של בעלים הרבה המה וניהו דהדין עם הטבח, מ״מ הלא השוחט לכהן ולנכרי פטור, מפני שרק אז הדין עם הטבח אם שחט למי שחייב במתנות, ומעתה אם בעל הזבח מצי פוטר את עצמו באומר דילמא הזבח שלי היא הבכור, הרי ממילא גם הטבח אין עליו שום דין, אלא דבחלוקה שניה לשונו אינו מדוקדק שכתב היה האחד הוא השוחט את כולם, דמשמע דתלו בשוחט והכי הוול״ל הי׳ כולן של אחד לא פוטר אלא מתנות אחת בלבד, אלא דמ״מ פירוש דבריו הוא דאם של אחד המה ואחד הוא השוחט את כולם היינו דשלו המה, אבל מעשה הזביחה מצי עבדי מאה שוחטין ודו״ק.

(קלב רע"א רש"י) ד"ה מטונך הגעתיך, בשאר מקומות פי' רש"י "ממשאך", וכפירושו כאן עיקר, והוא כעין מ"ש בע"ז לט א: "נפלת ליד", ופי' רש"י: "כלומר עכשיו אתה צריך לי". ועי' ירושלמי כתובות פ"ד ה"א: "מטינתה לההיא דתני ר"ש בן יוחי" פי' הגעתיה.

דין כוי גמור חייב בכל המתנות כלאים הבא מן הצבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות ותייש הבא על הצבייה פטור מכל המתנות:

ה"ג בספרים מדוייקים ת"ר הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בכלאים ובכוי ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל חייב במתנות בכוי פטור מן המתנות מכדי ק"ל דלעניין כיסוי הדם ומתנות לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה ובין לר"א ובין לרבנן מספק' להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין ובש' ואפילו מקצת שה קמפלגי מ"ס שה ואפילו מקצת שה ומ"ס שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן בשלמא ר"א דפטר קסבר שה ולא מקצת שה אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראייה דאין חוששין לזרע האב ושקול אר"ה בר חייא מאי נוהגין נמי דקאמר חייב בחצי מתנות כי אתא רבין אר"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה ת"ל אם שור לרבות את הכלאים שה מה ת"ל אם שה לרבות את הכוי וכתב הר"ן וז"ל פירש רש"י דאף על גב דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא להכי אהני ליה רבוייה דאפי' לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחד דבלאו רבויי הוי מיחייב בפלגא דשה אפילו מקצת שה משמע ואהני ריבוייא דאם לאידך פלגא והאי פירש לא נהירא לי דכיון דאיצטריך ריבוייא נפשיט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי אצטריך קרא לרבוייא ובריש פרק בת' דיומא נמי אמרינן גבי הא דתניא כוי וחצי שיעורא הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת"ל כל חלב ומוכיחים מיניה דכוי בריה בפני עצמה הוא דאי ספיקא היא וכי איצטריך קרא לרבות ספיקא לפיכך נ"ל דרבין ור"י דמסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס"ל דכוי בריה בפני עצמה היא ורבייה קרא לשווי' כבהמה ומיהו מודה לר"ה בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתי שכ"כ בפ"ט מהלכות בכורים הכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה ע"כ אבל אינו נראה כן מסוגיא דאותו ואת בנו עכ"ל והנה הטור כתב וז"ל ובעניין מתנות כוי והבא מבהמה וחיה כתב הרמב"ם כוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות דכתיב אם שה אפילו מקצת אבל תיש הבא על הצבייה הולד פטור מכל המתנות ע"כ ואיני מבין דבריו למה מפרישין כל המתנו' כיון שאינו חייב ליתנ' והלא אינן טובלים וא"א הרא"ש ז"ל כתב כוי חייב בכל המתנות דתניא אם שה לרבות כוי ע"כ ונר' שר"ל דווקא בצבי הבא על התיישה דממ"נ יש כאן מקצת שה אבל בתיש הבא על הצבייה פטור דשמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת שה ע"כ והנה הקאר"ו לא היה לפניו ספר מוגה והיה כתוב לפניו ובעניין מתנות הכוי הבא מבהמה וחיה ולא היה מגי"ה והבא וסבר שהטו' הבין דעת הרמב"ם דהוא איירי בהבא מן הבהמה וחיה וצריך להפריש כולו והחציה יחזק לעצמו דברים שאסור לשמוע כי אף הטור ידע דעת הרמב"ם דהן שתי ענינים דכוי הוא בריה בפני עצמו וכלאים הוא הבא מן הצבי שבא על התיישה אלא שקשה לו מאחר שהוא ספק שהרי לא הכריעו בו חכמים כו' ואם נאמר דאם שה בא לרבות הכוי מנא לן שבא לרבו' את הכוי כה"ג שמא מרבה כוי שבא מצבי הבא על התיישה ואם שור דמרבה כלאים היינו הבא מן העז ומן הרחל אבל מ"מ לא השיג כלום דבע"כ יתורה דאם שה בא לכוי ממש דאי בא לצבי הבא על התיישה א"כ נפשוט מיניה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אין צריך לריבוי דס"ל שה הוא ואי בא לתייש הבא על הצבייה מכ"ש דשמעינן דחיישינן לזרע האב ואנן מספקא לן וקרא בודאי לא אתא לרבויי ספיקא אלא אתא לכוי שברי' בפני עצמה עוד כתב הקאר"ו וז"ל ומ"ש הטור על הרא"ש ונראה שרצה לומר דווקא בצבי הבא על התיישה וכו' אינו נ"ל דא"כ לא היה שתיק מלפרושי אלא אף בתייש הבא על הצבייה קאמר דחייב מריבוייא דקרא וכמ"ש הר"ן בשם רש"י ז"ל וכן הוא דברי רבינו ירוחם שכ' כוי שהוא ספק בהמה ספק חיה שנולד מתייש וצבייה או בהיפך חייב בכל המתנות ע"כ ואומר אני אף שר"י הסכים עמו לא דיברו נכונה דאי בא לרבות תייש הבא על הצבייה אם כן שמעינן להדיא דחיישינן לזרע האב דאי לא אמאי רבייה קרא בלא טעמא וסברא כי אפילו לפירש רש"י שפירש דאמרינן דקרא רבייה לצבי הבא על התייש' היינו משום דאיכא מקצת שה נוכל לומר דרבייה קרא שאפילו מקצת שה יהא חייב בכל המתנות שאין לחלק המתנות אבל יש לי תמיה אחרת על הטור שהוא סובר שהרא"ש איירי בכוי שבא מן הצבי הבא על התיישה שחייב בכל המתנות ל"נ דא"כ היה לפרש בפ' אותו ואת בנו שכ' דלרבנן לא חייב אלא חצי מתנות ה"ל למיכתב אכן לא ק"ל הכי אלא חייב בכולה מתנות דמרבינן מאם שה כדלקמן או כאן ה"ל למיכתב ומ"ש בפ' או"ב לא חייב אלא חצי מתנות לא ק"ל הכי אלא כהאי ברייתא דמרבינן אף לרבנן דחייב בכולה מתנות ומדכתב הרא"ש הנ"ל סתמא דמרבה כוי למתנות מסתמא לא איירי אלא בכוי גמור שהוא בריה בפני עצמו וכדברי הרמב"ם והר"ן והשתא איכא ג' חלוקים כוי גמור חייב בכל המתנות כלאים הבא מן הצבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות ותייש הבא על הצבייה פטור לגמרי:

דין אפילו בכור שניתן לכהן ומכרו לישראל במומו פטור מן המתנות ואם נתערב במאה בהמות אם מאה שוחטין אות' כולם פטורין ממתנות ואם אחד שוחט אין פטור אלא אחד וקודם שבא ליד הכהן נתערב בבהמות אחרות אז בכל עניין חייב ליתן מהם מתנות שיאמר הכהן על כל אחד מהן אי בכור הוא כולו שלי ואם אינו בכור תן לי מתנות השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות וטבח ששוחט בהמת ישראל על הטבח מוטל ליתן המתנות לכהן ומ"מ אם נתון לבעלים או מכרן לאחר אין הטבח חייב לשלם דהוי מזיק מתנות כהונ' דפטור המשתתף עם הכהן או עם הגוי פטור מן המתנות וצריך לרשום לעשות סימן שהם שותפי' עמו והכהן פטור מן המתנות בד"א בשוחט לעצמו אבל אם הוא טבח ושוחט למכור אם קובע למכור במטבחיי' חייב ליתן מיד ואם אינו קובע למכור במטבחיי' פטור ב' וג' שבתות ומכאן ואילך חייב ומנדין אותו אם לא יתן ישראל שאמר לחבירו מכור לי בני מעיה של בהמה זו והיו בהן מתנות כהונה צריך לוקח ליתנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים:

מתניתין בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד ופריך תלמודא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדין ויאמר ליה אי בכור הוא כולו דידי הוא ואי לא בכור הוא הב לי מתנתא אר"א בבא אותו בכור לידי כהן ומכרו לישראל במומו פי' שגם הוא פטור מן המתנות ומ"ה אם נתערב באחרות כשרבי' שוחטים אותם כולם פטורין שעל כל אחד ואחד כל אחד יאמר שלי הוא אותו הבכור ואם א' שוחט את כולן אין פוטרן לו אלא אחד מהם והרמב"ם כתב דין זה בסתם וז"ל בהמת קדשי' שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהן לאחד כולן פטורין שכל אחד ואח' ספק והמע"ה היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחד מהן בלבד ע"כ וכתב עוד וז"ל ספק בכור חייב במתנות מכל צד אם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו מתנותי' לכהן ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד הרי השני פטור מן המתנות עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומיו לבעליו ע"כ ולקח זה מהא דתנן בפרק ב' דבכורות רחל שלא בכרה וילדה ב' זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד ריה"ג א' שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן ורט"א הכהן בורר את היפה רע"א משמנים ביניהם והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ורבי יוסי פוטר ופריך בגמרא מ"ט דר"מ דחייב אר"י הואיל וכהן בא עליו מב' צדדים דא"ל אי בכור הוא כולו דידי הוא אי לא בכור הוא הב לי מתנות מיניה וכ' יוסי מ"ט אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמט' לידי' וזבניה לישראל במומיה והלכה כר' יוסי כמו שפסק הרמב"ם וטעמו ונימוקו עמו נחזור למשנה השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתף עמהם צריך שירשום פי' רש"י יעשה בו סימן שיבינו בו הרואים שאינו כולו של ישראל לכאורה משמע מפי' רש"י שאינו פטור אלא מחלקו של כהן אבל מחלקו חייב ליתן וכ"כ הרמב"ם וז"ל המשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות מחלק של כהן שאם לא ציין חלקו חייב במתנות אכן התו' כתב וז"ל וצריך שירשום רגילין היו לרשום בשר שפטור מן המתנות והיו מכירין רישומהן וא"ת כיון דלית ליה לכהן אלא חצי אם כן חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוה אצבי הבא על התיישה דמחייב' רבנן בחצי מתנות וי"ל כל שיות שבו מחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו ומש"ה פטור לגמרי פירש משום דלא מצינו במתנות שיהיו חציין פטורין וחציין חייבות וכיון דמקצת' פטורות משום חלקו של כהן כולן נמי פטורות וכ"כ הרשב"א בחידושיו גם תמיה בעיני לומר שיהא דעת רש"י והרמב"ם נגד הסוגיא דמשמע להדיא דשיתוף דכהן פטור מן המתנות לגמרי דמדאמרינן התם זיל אישתתף בהדי טבחי ישראל דמגו דפטרת להו ממתנות משתתפי בהדך ואלו היה הישראל חייב ליתן מחלקו א"כ מה ירויח הישראל בהשתתפו עם הכהן וגם רש"י גופא פיר' לשם וז"ל דמגו דפטור להו ממתנו' כדאמרינן במתניתין המשתתף עמהן פטור מן המתנות עכ"ל משמע דס"ל לרש"י דפטור מן המתנות לגמרי גם הנהו פיסקא דאמרינן בגמרא רב הונא אמר שותף בראש פטר מן הלחי כו' שותף ביד פטור מן הזרוע דוחק גדול הוא לומר שפטור מחלקו של כהן לחוד על כן נראה לומר דליכא מאן דפליג בזה שהמשתף עם כהן דפטור מכל המתנות אף מחלקו אף הר"ן שכת' כלשון של רש"י כתב שפטור אף חלקו של ישראל והביא דברי הרמב"ם בלא חולק משמע דס"ל דגם דעת הרמב"ם כן שפטור מכל המתנו' ובע"כ צ"ל מ"ש שיניח המתנות מחלקו של כהן ה"ק משום חלקו של כהן יניח כל המתנות וכן עיקר ואם אמר כהן לישראל כל הבהמה אני מוכר לך חוץ מן המתנות פטור מן המתנות אמר מכור לי בני מעיים של פרה והיה בהן מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו למוכר מן הדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ופריך תלמוד' וליתני כהן ונכרי פטורין מן המתנות אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח וכתב הרשב"א וז"ל הא דקאמר הדין עם הטבח נראה פירוש' שאעפ"י שהטבח שוחט לישראל אינו יכול לדחות הכהן ולומר לאו בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים אלא הדין עמו ונותן לו אבל לאו למימרא שאם נתן לבעלים או מכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו דהא ק"ל דמזיק מתנות כהונה פטור והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה הוא בהמה אלא כדאמרינן ע"כ דרש רבא מאת העם ולא מאת הכהנים כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח משמע ומסיק אושפזיכניה דר' טבלא כהן הוה והוה דחיקא ליה מילתה אתא לקמי' דר' טבלא אמר ליה זיל אישתתיף בהדי טבחי ישראל דמגו דפטרת להו ממתנות משתתפין בהדך חייביה ר"נ א"ל ר' טבלא פטרן א"ל זיל אפיק ואי לא אפיקנא ר' טבלא מאונך אתא ר' טבלא לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עביד מר הכי א"ל דכי אתא ר' אחא ב"ח מדרומא אמר ריב"ל וכל זקני דרום כהן טבח שנים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות א"ל וליעבד ליה מר כר' אחא ב"ח פירוש ותפטרנו מב' שבתות א"ל ה"מ דלא קבוע מסחתא פי' חנותו ובפי' אחר מצאתי עלי שקוצבין עליו בשר אבל הכא הא קבע מסחת' וחייב מיד וכ' התו' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפי' הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות ועד ג' שבתות דאיכא למימר לדידיה שחט לא גזרו רבנן ואוקמה על דין תורה ומכאן ואילך גזרו וכי קבע אמסחתא מיד מוכח דלאו לדידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר כדמוכח בסמוך ולא כפי' הקונ' שפי' דחייב מן התורה בשוחט לאחר דא"כ ב' או ג' שבתות אמאי פטור אטו ג' שבתות כתיבי בקרא ועוד אי מן התורה א"א שלא היה יודע ר' טבלא דבר זה אלא ודאי תקנות חכמים היא כדפי' ור' טבלא לא הוה שמיע ליה הך תקנתא עד דאמר ליה רב נחמן:

דין כהן שמכר בהמה לישראל ואומר אני מוכר לך בהמה זו חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר ע"מ שהמתנו' שלי אינו תנאי ונותן לכהן שירצה וישראל שמכר לחבירו אפי' אמר חוץ ממתנותיה חייב הלוקח ליתן המתנות:

פסקא ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנו' ורמינהי על מנת שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה ומשני על מנת אחוץ קרמית חוץ שיורא על מנת לאו שיורא ורמינהי ע"מ שהמתנות שלי המתנות ושלו ומשני בהא פליגי מ"ס ע"מ שיורא ומ"ס לאו שיורא וכן הלכה וכתב הרא"ש שלפ"ז אם א"ל אני מוכר לך חוץ מן המתנות חוץ שיורא הוא ולא מכר לו את המתנות ודכוות' בישראל לישראל חייב הלוקח כיון דשחטיה עליה דידיה רמי למיתנייהו אבל אם אומר כהן לישראל פרה זו מכור לך ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי שמכר לו הכל בתנאי שתהא המתנה שלי ואין בו כח להתנות בזה שהרי אמרה התורה שיתנה לכל כהן שירצה ולא אמרינן שהמכ' בטל מאחר שאין התנאי מתקיים משום דהתנה על מ"ש בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים ודכוותה אמרינן בפ' המוכר את הבי' בן לוי שמכר שדה ע"מ שהמעשר ראשון שלו מעש' ראשון שלו ומוכח דמשום דסבר הך תנא על מנת שיורא הוי ושיורא שייר למקום מעשר אבל בתנאי לא מצי להתנות שיתן לו המעשר בכל שנה ושנה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ע"כ והוא מדברי התו' וכ"כ הר"ן:

מטונך. הגעתיך מש''ה אמרינן גבי מנחת כהנת דנאכלת דאהרן ובניו כתובין בפרשה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' וכיון דכתיב בהדיא בני אהרן למעוטי בנות אהרן אבל מתנות לא כתיב בהו אלא כהן גרידא ומשמע כהן ואפילו כהנת: סתום מן המפורש. כהן סתם דכתיב גבי מתנות ממפורש מבני אהרן דכתיב גבי מנחה דמה להלן כהן ולא כהנת דאהרן ובניו כתובין אף הכא כהן ולא כהנת: דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא. בעלמא כהן ולא כהנת אבל כהן דכתיב גבי מתנות אפילו כהנת במשמע מאי טעמא הוי מיעוט כו' דברישיה דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע כהנים ולא כהנות וכתיב בסיפיה דקרא ונתן לכהן הזרוע וגו' דמשמע נמי כהן למעוטי כהנת ואין מיעוט אחר מיעוט כו': רב כהנא. ישראל הוה ואשתו כהנת: אכיל. מתנתא: בשביל אשתו. שהיתה כהנת דס''ל כהן ואפי' כהנת: הלכתא כותיה דרב חסדא. דאמר לעיל (דף קל:) המזיק מתנות או שאכלן פטור מלשלם: והלכתא כרב אדא בר אהבה. דפטר נמי בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי דתנן כהנים ולוים פטורים בפ''ב דבכורות (דף יג.) ואשמעינן רב אדא דלויה כלוי אליבא דמר בריה דרב יוסף דמוקי לה לדרב אדא בר אהבה בפ' יש בכור לנחלה (שם דף מז.) אפי' איעברא מישראל דבפטר רחם תלא רחמנא והרי רחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא ולאפוקי מדרב פפא דמוקים לה דאיעברא מעובד כוכבים אבל איעברא מישראל בתר אב אזלינן ליה וחייב: מן התייש ומן הצביה פטור מן המתנות. דשה כתיב ולא צבי: מכדי קי''ל. באותו ואת בנו (לעיל דף פ.) דלענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת לה פלוגתייהו דר' אליעזר ורבנן אלא בצבי כו' ר' אליעזר סבר שה ולא מקצת שה: בשלמא ר' אליעזר דפטר. כלאים הבא מן התייש ומן הצביה סבירא ליה שה ולא מקצת שה: אידך פלגא לימא ליה. ישראל לכהן אייתי כו': מאי חייב נמי. דקמחייבי רבנן: חלבו אסור כחלב בהמה. דאזלינן לחומרא בכולהו: ואם איתא. כדקאמרת דמחייבי רבנן בחצי מתנות אמאי קתני הכא וחייב בזרוע לחיים וקבה דמשמע בכולהו חייב: ומהדר. לאו דוקא קתני חייב בזרוע כו' אלא איידי דתנא רישא דדמו כולו טעון כסוי וחלבו אסור דלא מצי למיתני חצי חצי דהא לא אפשר שחצי חלבו אסור וחצי מותר וה''נ דחצי דמו טעון כסוי וחצי דמו אינו טעון ומשום רישא תנא סיפא ולא משום דוקא דה''ה דאינו חייב אלא בחצי מתנות: שור. הוה מצי למימר: לחלק. דאי לא הוה כתיב אם הוה אמינא דאינו חייב במתנות עד שישחוט שה קמ''ל אם שאם שוחט שור בפני עצמו חייב ליתן מתנות: הזבח. משמע אפילו זבח אחד: הדין עם הטבח. דינו של כהן לתבוע מן הטבח המתנות ואע''פ שאין הבהמה של טבח אלא משל אחרים: מתני' בכור. של ישראל שנתערב במאה בהמות אחרות: בזמן שמאה. בני אדם שוחטין את הבהמות פוטרים את כולן ממתנות כהונה דכל אחד ואחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן בכור שלי הוא וכן שני וכן שלישי: ואם אחד שוחט את כולן. אין פוטרין אותם מאה בהמות מליתן מתנות לכהן אלא אחד הואיל שהוא שוחט את כולן אבל אחד יכול לפטור מן המתנות שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן ויכול לומר זה הוא ומן הבכור אין נותנים שאין קדושה חלה על קדושה: צריך שירשום. שיעשה בו סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל: אם אמר. כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ מן המתנות שבה פטור ישראל מן המתנות: ואם אמר. ישראל לחבירו טבח מכור לי כו' כדפרישנא לעיל (דף קלא.): גמ' אמאי. פוטרים את כולן הא יכול לבא כהן עליו משני צדדין כלומר בשני כחות ולימא ליה אי בכור הוא כוליה דידי הוא:

דבי רבי ישמעאל תנא כהן ולא כהנת. נראה דלא ממעט אלא בנשאת לזר אבל לא נשאת כיון דאכלה בתרומה דחמירא כ''ש דיהבי ליה מתנות ומיהו אפשר דלא יהבינן לה לר' ישמעאל: רב כהנא אכל בשביל אשתו. זהו רב כהנא שגלה מבבל לא''י דפרק הגוזל בתרא (ב''ק דף קיז.) שלא היה כהן כדאמרינן בסוף אלו עוברין (פסחים דף מט.) אמר רב כהנא אי לאו דנסיבת כהנתא לא גלאי ואחר יש שהיה כהן בפ''ק דקדושין (דף ח.) רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן. [וע''ע תוס' קדושין ח. ד''ה ר''כ ותוס' ב''ב קי. ד''ה ולא ובפסחים מט: ד''ה אמר]: ה''ג מאי נוהגין נמי דקתני בחצי מתנות: חלבו אסור כחלב בהמה ודמו טעון כסוי כחיה וחייב במתנות כבהמה. הא דלא קתני הני תרתי דשוה לבהמה ביחד משום דניחא ליה למיתני דם וחלב בזה אחר זה שסמוכין בכל מקום: ואם איתא חייב בחצי מתנות מבעי ליה. בההיא דלעיל ניחא ליה טפי דלא תני בה חייב אלא נוהגין: בזמן שמאה שוחטים כולן פטורים. ע''כ כשכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אא''כ נפל בו מום ומדנתערב ואין מכירין בו א''כ גם האחרים בעלי מומין הם: וצריך לרשום. סימן על הבשר רגילין היו לרשום בשר שפטור מן המתנות והיו מכירין רישומיהן וא''ת כיון דלית ליה לכהן אלא חצי חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוי אצבי הבא על התיישה דמחייבי רבנן בחצי מתנות וי''ל דהתם כל שיות שבו מחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו לכך פטרי לגמרי: אמאי יבא עליו משני צדדים. בפ''ב דבכורות (דף יח:) איכא פלוגתא גבי שתי רחלות אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ור' יוסי פוטר והך סתמא כר''מ דבתוספתא (פ''ב דבכורות) מסיים בה דברי ר''מ ומפרש בגמ' טעמא דר''מ משום דבא עליו כהן משני צדדין ואע''ג שכבר לקח אחד והשתא לא מבעיא לר''מ דפריך הכא שפיר אלא אפילו רבי יוסי דפליג התם היינו משום דלא מצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא שכבר לקח אחד אבל הכא מודי משום דמצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא ומשני שמכרו לישראל במומו ואפי' לר''מ דמחייב התם משום דממה נפשך אית ליה מתנות גביה אבל הכא ספק גמור והמוציא מחבירו עליו הראיה: