סוכה לו ע"ב

דף לו - ב

ותו לא מידי. כלומר, אין להוסיף על דבר זה. דודאי לא סבר רבי שמעון כרבי עקיבא בדוקא, ולא רבי עקיבא סבר כרבי שמעון.

ומה שנקט התנא מחלוקתם לגבי אתרוגים ולא גבי שאר פירות, היינו משום חלוקים אתרוגים ותפוחים משאר פירות בכך שכבר מתחילת גידולם יש להם תורת אוכל. ובמסכת מעשרות שנינו: "כל שתחילתו וסופו אוכל, אף על פי ששומרו במחובר להוסיף אוכל [כלומר, שרצונו להשאירם על העץ שיוסיפו לגדול ולהבשיל], חייב במעשר, בין בתחילת גידולו ובין בסופו. וכל שאין תחילתו וסופו אוכל, אינו חייב עד שיעשה אוכל". ומוסיפה המשנה: "האתרוגים והתפוחים חייבים בין גדולים ובין קטנים".

ורבי שמעון נחלק עליהם באתרוגים, ומודה בתפוחים. היות וסבר, שהשיעור לחייבן במעשרות הוא כדרך שאנשים מוציאים לזריעה, ואתרוגים קודם גמר בישולם אינם ראויים לזריעה. אבל תפוחים אף קודם שיתבשלו ראויים לצמח. אולם גם בזה לא איירי בקטנים הרבה, שבזה גם תפוחים אינם ראויים לזריעה.

נמצא איפוא, שלדעת חכמים כל הקרוי אוכל חייב במעשרות. אבל לרבי שמעון אינו חייב עד שיהיה ראוי לצמח.

שנינו בברייתא: גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת, פסול.

אמר רבא: לא שנו שהוא פסול, אלא שנעשה כמין בריה אחרת. אבל אם הוא כברייתו, כשר.

ומקשה הגמרא: פשיטא! הא כמין בריה אחרת תניא?

מבארת הגמרא: לא צריכא הא דאמר רבא, אלא להיכא דעבידא [שנעשה האתרוג] דפי דפי, כעין גלגל של ריחים, וקא משמע לן רבא שאף בכהאי גוונא ברייתו היא, שאף זה מראה אתרוג. ^[127] איתמר: אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב: אין זה נחשב "הדר", ופסול הוא.

מקשה הגמרא: איני [הרי אין הדין כן], דהא רבי חנינא הוה מטביל בה, כלומר, היה אוכל מקצתו של האתרוג [בלשון הגמרא קרוי הדבר "מטביל" לפי שכל מאכלם היה על ידי טיבול], ונפיק [ויוצא ידי חובתו] במה שנשאר בה, ואם כן מוכח שאתרוג החסר כשר, ומדוע פסלו אתרוג שנקבוהו עכברים?!

ומאידך גיסא מקשה הגמרא לרבי חנינא: היאך היה מטביל בו ויוצא, הרי קשיא מתניתין דידן, דשנינו שאתרוג החסר פסול?!

ומבארת הגמרא: בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא, דיש לפרש, כי כאן במתניתין, ביום טוב הראשון מיירי, שמצות לקיחתו מן התורה היא, ולפיכך בעינן "לקיחה תמה, כדכתיב: "ולקחתם", דדרשינן - שתהא לקיחה תמה.

ואילו כאן בדרבי חנינא, ביום טוב שני מיירי, דלא בעינן "לקיחה תמה", ואפילו חסר כשר.

אלא לרב, דאמר שטעם פסול אתרוג שנקבוהו עכברים אינו משום לקיחה תמה, אלא משום "הדר", אם כן על כרחך נוהג פסול זה כל שבעה, שהרי גם בשאר ימי החג צריך שתהא המצוה מהודרת, וכמבואר בריש פרקין, שלולב היבש פסול כל שבעה, היות ופסולו משום "הדר", ואם כן קשיא מדברי רבי חנינא שהכשיר אתרוג החסר?! ^[128]

מתרצת הגמרא: אמר לך רב: אכן, אתרוג החסר סתם כשר כל שבעה. ושאני אתרוג שנקבוהו עכברים ששם פסול משום דמאיסי, ואינו הדר.

איכא דאמרי: אכן להיפך אמר רב: אתרוג שנקבוהו עכברים, זה "הדר", דהא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה.

ומכל מקום, מקשה הגמרא: לרבי חנינא קשיא מתניתין, דשנינו: אתרוג החסר פסול?!

מתרצת הגמרא: לא קשיא: כאן, ביום טוב ראשון, כאן, ביום טוב שני.

שנינו במשנה: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר כאגוז, רבי יהודה אומר כביצה: אמר רפרם בר פפא: כמחלוקת כאן גבי שיעור אתרוג קטן, כך מחלוקת בענין אבנים מקו רז לות.

דתניא בשבת: שלש אבנים מקורזלות [מחודדות ^[129] הראויות לקינוח], מותר להכניס אותן בשבת לתוך בית הכסא בתוך שיעור ארבע אמות [שאין בזה משום מעביר ארבע אמות בכרמלית שדינה כרשות הרבים]. והטעם בזה הוא, משום שבית הכסא שלהם היה בשדה, ואינו מוקף מחיצות שאין כאן אלא איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדרבנן, ומשום כבוד הבריות לא גזרו. ^[130]

וכמה שיעורן של אותם אבנים? רבי מאיר אומר: כאגוז, דקסבר שרק בשיעור זה ראויות הן לקינוח. אבל גדולות יותר אינם ראויות לכלום והרי הן מוקצה. אבל רבי יהודה אומר: כביצה.

שנינו במשנתנו: ובגדול כדי שיאחז שנים בידו, דברי רבי יהודה, ורבי יוסי אומר: אפילו אחד בשתי ידיו: תניא, אמר רבי יוסי: מעשה ברבי עקיבא שבא לבית הכנסת ואת אתרוגו נשא על כתפו מחמת גודלו. ואם כן קחזינן שאפילו גדול הרבה - כשר. אמר לו רבי יהודה לרבי יוסי: וכי משם אתה חפץ להביא ראיה לדבריך? הרי אף הם אמרו לו: אין זה הדר!

מתניתין:

אין אוגדין את הלולב אלא במינו של הלולב, דברי רבי יהודה. וטעם הדבר יתפרש בגמרא. ^[131]

רבי מאיר אומר: אפילו בחוט [של] משיחה ^[132] אפשר לאוגדו, אף שאין הוא ממין הלולב.

אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב [חוטי זהב כפופים. גימוניות מלשון "הלכוף כאגמון ראשו"], ומוכח שאין צריך לאוגדו דוקא במינו. אמרו לו, אין משם ראיה, כיון שמלבד הגימוניות של זהב, במינו היו אוגדין אותו מלמטה. ואילו אותם גימוניות לא היו אלא לנוי. ^[133]

גמרא:

אמר רבא: מה שאמר רבי יהודה, שאוגדים את הלולב דוקא במינו, היינו, אפילו בסיב הגדל סביבות הדקל, ואפילו בעיקרא דדיקלא - כלומר, לחתוך ממנו נצרים ולקולפן ולקצען עד שיהיו ראויים לאגד. ^[134]

ואמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה, שצריך לאגוד את הלולב דוקא במינו? משום דקסבר, לולב צריך אגד, ^[135] ואם כן גם האגד הוא חלק מהמצוה, ואי מייתי מינא אחרינא לאוגדו בו, הוה חמשה מיני, ועובר בבל תוסיף. ^[136] אבל אם לא היה האגד אלא לנוי אין בזה משום בל תוסיף, לפי שאינו נעשה כחלק מהמצוה. ^[137]

ואמר רבא: מנא אמינא לה, דסיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא? שמא יש לאוגדו רק בעלי הלולב עצמם?

דתניא: כתיב [ויקרא כג מ]: "בסוכות תשבו" ומשמע, שתהא סוכה של כל דבר, דברי רבי מאיר. והיינו שרשאי לעשות את הסוכה מכל מין שירצה.

רבי יהודה אומר: אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. והיינו שיש לסכך את הסוכה דוקא באחד מארבעה מינים אלו. ^[138] והדין נותן [כלומר, יש ללמוד הלכה זו מקל וחומר]: ומה לולב שאין נוהג בלילות כבימים, דמצות לולב היא ביום דוקא, כמבואר להלן מג א, אינו נוהג אלא בארבעת המינין, סוכה שנוהגת בלילות כבימים, אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין?

אמרו לו: כל דין [קל וחומר] שאתה דן תחלתו להחמיר, כמו כאן, שמחמת החומרא שיש בסוכה על פני לולב אתה מביא לה חומר אחר, ועל ידי כך יהיה סופו להקל, וכמו שיבואר להלן, אינו דין. כלומר, אין זה קל וחומר הגון, שהרי הדין מלמד עליו חומר, ואתה מקל בדינו.

גידלו בדפוס. אוקימנא אפי' עשאו דפי דפי כגון כף מרובע. אם הוא כברייתו כשר ואינו פסול אלא אם עשאו כמין בריה אחרת:

איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר כלומר פסול הוא ואקשינן והא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה. היה חותך חתיכה מן האתרוג ואוכלה והיה יוצא י"ח בנשאר ואע"פ שחתך ממנו. לר' חנינא קשיא מתני' דתנן ניקב וחסר כל שהוא פסול. ושנינן אליבא דר' חנינא מתני' דקתני חסר כל שהוא פסול ביו"ט ראשון שהוא מן התורה. ור' חנינא כי הוה מטבל ביה ונפיק ביה בשאר הימים זולתי היום הראשון. אלא לרב הא דר' חנינא קשיא ליה. ושנינן לא פסיל רב אלא בנקיבת עכברים דמאיס אבל נקיבת בן אדם לא פסיל. וא"ד אתרוג שנקבוהו עכברים. אמר רב אין זה הדר. פי' בתימה כלומר הדר הוא זה וכשר. דר' חנינא מטבל ביה ונפיק אלא מתני' דקתני חסר כל שהוא פסול קשיא עלייהו ושנינן מתני' ביום ראשון. דרב ור' חנינא בשאר הימים. וקי"ל כוותייהו:
מתני' שיעור אתרוג קטן ר"מ אומר כאגוז.

ר' יהודה אומר כביצה.

ובגדול כדי שיאחוז שתיהן בידו אחת. פי' כדי שיאחז האתרוג ועמו לולב בידו אחת. ואם הוא האתרוג גדול שאין ידו יכולה להחזיק עם הלולב בבת אחת פסול האתרוג. ור' יוסי אמר אפי' בב' ידיו. והלכתא כר' יוסי. ולא עוד אלא דהא ר' עקיבא קאי כוותיה. וכן חלוקין באבני בית הכסא. דתניא ובשבת מותר להכניס ג' אבנים מקורזלות בבית הכסא. וכמה שיעורן ר' מאיר אומר כאגוז. ר' יהודה אומר כביצה וקיי"ל כר' יהודה:

מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו כו'.

אוקמא רבא בסיב ועיקרא דדיקלא מין לולב הן ומותר לאגוד בהן דדייק מדתנן מסככין בנסרין דברי ר' יהודה.

ותניא ר' יהודה אומר סוכה אינה נוהגת אלא בד' מינין שבלולב.

והא רבי חנינא מטביל ונפיק ואוקימנא ביום שני ודוקא שהיה רובו קיים דאי לא אין שמו עליו ופסול ביום שני ומקשו רבנן ז״ל היכי אכיל מיניה דהא מוקצה למצותו מאכילה הוא כדלקמן ותירצו דמיירי בשהתנה בו כן בפי׳‎ שיוכל לאכול ממנו ויצא בשאר דאי לא מסתמא כוליה מקצה ליה ולא מאי דצריך למצוה בלחודא דומיא דעצי סוכה שכולן אסורין ולא מה שצריך להכשר סוכה בלחוד וכ״ש באתרוג שכולו גוף אחד דחל איסורא בכוליה מסתמא עד שיתנה כן בפירוש ויאמר שאינו בודל מן העודף על השיעור כל בין השמשות ואין צורך לזה הדחק דרבי חנינא לא היה אוכל מן האתרוג שהקצה למצותו אלא מן האתרוג שהיה לאכילה היה אוכל מקצתו ויוצא בשאר למחר:

אתרוג שגדלו בדפוס והוא שעושה לו דפוס איזו צורה ונותן האתרוג בתוכו וגדל על תכונת הדפוס אם כמין בריה אחרת עשאו פסול ואם כמין ברייתו עשאו אע"פ שעשאו דפין דפין כשר וכעין ברייתו שבדפין דפין פירשו בו גדולי הרבנים שעשאו כמין גלגל ריחים של מים ר"ל עגול קצת וי"מ שאינו עגול אלא שעושהו ארוך ורחב מלמטה וקצר מלמעלה:

אתרוג שנקבוהו עכברים כשר בשאר הימים ולא אמרו חסר פסול אלא ביום ראשון והראיה שהרי אמרו על ר' חנינא שהיה אוכל ממנו ואח"כ יוצא בו ופירושה בשאר הימים ומ"מ דוקא בשנשאר רובו עד שעדיין שמו עליו ושמא תאמר ואכילתו מיהא האיך הותרה והלא הוקצה למצותו ואפי' נפגם ביום טוב אסור כל שבעה שכל שבעה הוקצה למצותו ופירשו בה רבים שכל שנשאר ממנו בכדי קיום מצוה אין בו דין מוקצה למצותו שמן הסתם אין אדם מקצה אלא מה שצריך לו ואין הדברים כלום שאם כן הדס של מצוה למה אסרו להריח בו ומשום דמריחא אקצייה והרי אין הריח מעכב שלא לקיים מצותו ומתוך כך פירשו רבים שמתנה היה מתחלתו בכך שלא יהא מוקצה למצוה אלא בכדי שיעורו וא"כ אף בהדס מועיל תנאו ואין דעתנו נוטה לכך כמו שנבאר למטה בענין הדס של מצוה ואני תמה איזה דבר היה מביא אדם שכמותו לעשות מצותו פגומה וכן האיך היה אוכל שלא מצד אונס קודם יציאת חובת נטילת לולב אלא שראיתי בשיטת גדולי הדורות שהיה מפריש אתרוג ליום ראשון ואתרוג ליום שני ונמצא שראשון בשני מותר לו כדאמרינן הפריש שבעה אתרוגין לז' הימים כל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו למחר אבל לא היה אוכל ממנו בתוך סעודתו ביומו עד הלילה שהרי לילה שעבר ראשון של שני הוא ובשני היה עדיין מותר הראשון בידו ולא מצא את השני ויצא בראשון אע"פ שאכל ממנו ונמצא טבולו ויציאת חובת מצותו ביום אחד שלא מחשש מוקצה וטבול קודם המצוה ואין זה נראה לי שלא היה אומר על זה מטביל בה ונפיק וכו' כאדם שעושה כן תמיד ומה שאינו נעשה ברגילות אלא על הדרך הזרות באיזו סיבה או איזה מקרה אין אדם מצוי לומר בו כן אלא שלדעתי ר' חנינא הרבה אתרוגין היו לפניו ומקצה אחד מהם למצוה לברך עליו עם הלולב ולפעמים היה נוטל בידו מן האחרים פעם בזה ופעם בזה ואוכל ממנו ולא היה חושש להחליפו בשלם ולא נאמר דבר זה לדעתי אלא לחסידים שהיה לולב ואתרוג בידם כל היום מ"מ כשהיה מברך עליו בשלם היה מברך שלהדור מצוה כל שאפשר בשלם אין מידת חסידות לצאת בחסר אלא שלא דיבר אלא על אחיזת כל היום ואילו היה פסול בשעת הברכה ודאי אף בשאר שעות היום היה הוא מחליפו אלא מתוך שלא היה קפיד בדבר למדנו שכשר הוא בשאר הימים בדיעבד אף לנטילת הברכה ואל תשיבני מאמרו ונפיק שמאחר שמנהג חסידים בכך הרי הוא אצלם כחובה עד ששם ידי חובה נופל עליו וכל שכן לדעת תלמוד המערב שמצריך לברך כל זמן שבא ליטלו אחר שהניחו לקרוא בתורה או לישא את כפיו כמו שיתבאר למטה במשנה זו שמא מקצה היה אחד לכל יום ולמחרתו יוצא בשל אותו היום ובשעת סעודתו אוכל משל אתמול וכשהיה קם מן השלחן היה אותו שאכל ממנו מזומן לפניו והיה נוטלו נטילת החסידים שבכל היום ולא היה חושש להחליפו בשלם על הדרך שכתבנו זו היא שיטתנו ר"ל להכשיר בשני בנקבוהו עכברים ומ"מ בהלכות גדולות ראיתי שפסקו כלשון ראשון דבנקבוהו עכברים פסול וכשהקשו לו מר' חנינא תירץ שאני עכבר דמאיס כלומר ופסול אף בשני והדברים נאים אלא אם כן בשעת הדחק ואף בשעת הדחק הם מצריכים לנטילת מקום העכברים ואף בלחם שאכלו בו עכברים אומרים כן לענין המוציא ולענין אתרוג מיהא לשיטה זו כל שנקבוהו עכברים פסול אף בשני כיבש שכל שאינו הדר או שפיסולו משום עבירה או שאין שמו עליו פסול אף בשני וגדלו בדפוס כמין בריה אחרת אף הוא אין שם אתרוג עליו וכבר ביארנו הצריך בדין זה בראש הפרק בענין לולב:

המשנה החמישית וענינה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר אין אוגדין את הלולב אלא ממינו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אפי' במשיחה אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין את הלולב בגימוניות של זהב אמר הר"ם והלכה כר' מאיר ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אין אוגדין את הלולב אלא במינו פי' כגון עלין של לולב ומ"מ בגמרא פירשוה אף במה שאין בו הידור כגון סיב של דקל וחריות שלו שאף הם מין של לולב הם דברי ר' יהודה ופי' טעמו בגמ' מפני שהוא סובר לולב צריך אגד ואם אוגדו במין אחר הרי זה מין חמישי שאין לומר בו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אחר שאי אפשר בלא אגד והלכך אוגדו במינו ור' מאיר חולק לומר שאין לולב צריך אגד ומתוך כך מכשיר בכל דבר אפי' במשיחה דהואיל ואינו צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין בו משום תוספת:

אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את הלולב בגימוניות של זהב פי' חוטים העשויים כמין שרשרת אמר לו ר' יהודה משם ראיה במינו היו אוגדין [אותו] מלמטה במקום נטילתו במקום שהוא צריך אגד להיות ההושענא מחוברת עם ההדס ומאחר שנתקיימה מצות אגד במינו אין השאר בא לצורך אלא לנוי ואין בזה קפידא אף בשנאמר שצריך אגד וי"מ מלמטה תחת הגימוניות ואין צורך בכך וכבר פסקנו שהלולב אין צריך אגד והלכך הלכה כר' מאיר ואין זה כהוסיף במין שהאגד טפל הוא אצל הלולב ולנוי שלו הוא בא ולחודיה קאי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו שכל דבר שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה מסככין בו ואין מדקדקין להיות הסכך במינין שבלולב כגון הדס וערבה וחריות של דקל וענפים שבאילן האתרוג אלא אף בשאר דברים הדומים להם כמו שהתבאר ובפרק לולב וערבה יתבאר שהלולב אין נטילתו אלא ביום ומעתה אם נטלו בלילה לא יצא אלא אם כן עלה עמוד השחר:

מדת קל וחומר היא מאותם שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ומ"מ כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כלומר מאחר שאותו ענין שאתה בא ללמוד אינו מפורש בכתוב אלא שאתה בא ללמוד להחמיר בו מדין קל וחומר מתוך חומר אחר שאתה מוצא בו כל שאפשר לבא על ידי אותו חומר שאתה בא לחדשו קולא אחרת אינו דין והוא שהשיבו לר' יהודה שהיה אומר שאין מסככין אלא במינין שבלולב דהשתא ומה לולב שאינו נוהג אלא ביום אין שאר מינין כשרין בו סוכה שנוהגת בלילות כבימים לא כל שכן והשיבוהו שלפי קל וחומר זה לא מצא ממינין אלו בכדי לסכך יהא יושב ובטל ופורק מעליו עול מצוה וכל שאתה דן להחמיר וסופו להקל אינו דין ומה שנתגלגל כאן בסכוך שיש בהם ארבעה וכן שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהם וכשרה כבר ביארנו הכל בפרק ראשון במשנה החמשית:

בד"ה בשבת מותר להכניס כו' אע"פ שפירש שם בקונטרס דהא דבעי למיסר בגג משום טירחא כו' עכ"ל נראה מלשונם דלפי פ"ה אין הוכחתם הוכחה ונראה דהיינו דאי הוה סברת האבעיין משום טרחא יתירתא למאי דמסיק נמי הכא אדם קובע מקום לבית הכסא בתמיה דמשמע בבה"כ קבוע יש לאסור היינו דוקא היכא דאיכא נמי טרחא יתירתא משא"כ בנדון דידן בבה"כ בבית ואע"ג דההיא דלחצות שיניו אוסר משום קבוע בלאו טרחא יתירא מ"מ ניחא להו לאתויי ראיה מבה"כ גופיה ומש"ה הוצרכו לדחות פ"ה דבב"ה בגג גופיה לא [הוה] בעי למיסר כלל משום טרחא אלא כיון דאפשר להזמינן מבעו"י וזה שייך נמי בנדון דידן בבה"כ בבית ודו"ק:

תוס' ר"ה מקורזלות וכו' ומפרש ר"ת דמקורזלות היינו רכות כו' כצ"ל ר"ל ולכך חזו נמי לבה"כ הואיל והן רכות וע"ש בתוס' פ' אלו עוברין:

ד"ה בשבת כו' מותר להכניס וכו' עד אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מע"ש הוה איבעי למיסר כיון דאפשר להזמינם וכו' כצ"ל ור"ל ולכך לא מקשה אכל הני שמעתתא דשרי לטלטל אבנים מקורזלות לבה"כ משום דהתם א"א להזמין מע"ש דכל בתי כסאות שלהן היו בשדה משא"כ בלחצוץ שיניו דאפשר להזמין ולכך בלהעלותן לגג דאפשר ג"כ להזמין מקשה ליה מנוטל קיסם להצוץ בו שיניו ומסיק אין אדם קובע מקום לבה"כ משמע הא במקום שקובע ואפשר להזמינן כמו בבתי כסאות שלנו אסור:

ד"ה דסיב ועיקרא דדיקלא וכו' עד מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים הוא סה"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר ר' יהודה אומר אין סוכה נוהגת וכו' ולית ליה הא דדרשי' בפ"ק באספך מנרנך ומיקבך וכו' והספרים חסרים:

בסה"ד א"נ מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל כצ"ל:

תוס' בד"ה ובשבת צ"ל בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא כו' כצ"ל:

בא"ד אתא ר' אבא נחר ליה כו'. נ"ב פי' בבית הכסא דלא הוה פתוח דלת אלא כך היה המנהג מי שרצה ליכנס לבית הכסא היה נוחר ואם היה שם אדם היה נוחר כנגדו רש"י:

בא"ד לעיל מיניה ליטול קיסם כו' לגג אכן לא משמע כו' כצ"ל:

בד"ה כל דין כו' לא מצא עצים לשורפו כו' ובההיא קי"ל כו' כצ"ל:

גמרא והא ר"ח מטביל ביה ונפיק ביה. כצ"ל וכ"ה ברי"ף:

במשנה אר"מ כו' בגימוניות של זהב. ק"ל לפמש"כ התוס' לעיל (לא ב) בד"ה הואיל דלהכי לרבנן א"ע בב"ת אם אוגדין אותו שלב"מ משום דאין זה דרך גדילתו בזהב שהוא דומם הרי לא שייך ביה ד"ג וא"כ לכ"ע יעבור בב"ת ונ"ל דגימוניות בנפרד הוא גימון דאיתא במשנה ספ"ה דשבת ומפרשו בגמרא בר נירא והוא גמי כדפי' הרמב"ם והוא מגדולי קרקע ושל זהב פי' שהיו מחופין זהב כמו שן של זהב שם פ"ו מ"ה שפי' הרמב"ם מכוסה זהב וראיית ר"מ הוא מהגמי דאילו זהב לכ"ע אין בו ב"ת כיון שאינו מג"ק:

גמרא ומה לולב שא"נ בלילות כבימים כו'. לכאורה המ"ל ג"כ שא"נ אלא בפ"א ביום וכיון דאגבהיה נפיק ביה:

גמרא ואתרוגו על כתפו. נ"ב שהיה כבד לשאת אותו בידיו כשהיה הולך בדרך לבהכ"נ. אבל בשעת מצותו ודאי לא יצא בו ע"י משא בכתף שאין זו נטילה. אע"ג דגידם נוטל בזרועו דלא כתיב ולקחתם ביד. מ"מ לקיחה דרך כבוד בעינן לכ"ע כדלקמן סוף פרקין ואין דרך לקיחה בכך ואע׳׳פ שאפשר שיסייע ביד להחזיקו בה על כתפו וגם ע"כ צ"ל כן כדי שלא יפול גם שיהא מכוון דרך גדילתו שאל"כ בלא"ה אינו יוצא כו. מ"מ בכל זה לא הונח לי לפי באינו אלא דרך בזיון וגרע מנוטלו בכלי ודאי. ותו הא הויא חציצה כה"ג שהרי הבגד חוצץ ודאי שאינו לנאותו. ופשיטא שלא נטלו לצאת בהיותו חלוץ כתף. אלא מאי אית לך למימר שלא היה גדלו מעכבו מלטלו בידיו בעת קיום המצוה. אבל אם היה גדול וכבד כל כך עד שא"א להחזיקו בין הידים כלל. נ"ל שאינו יוצא בו דרך משאוי על כתפו:

גמ' והא ר"ח מטביל בה ונפיק. עי' לקמן דף מו ע"ב תוס' ד"ה אתרוג בז'. ובע"ז דף נח ע"ב תוס' ד"ה בצר:

תוס' ד"ה בשבת וכו' ומדקאמר להכניס. עיין בבכור שור ובספרו תבואת שור סי' י"ט סקט"ו:

גמרא אם מיעטן (להענבים המרובים מעליו) כשר, דמעטינהו אימת כו' אלא לבתר דאגדיה תפשוט מיניה דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי,
תימא מה צורך למפשט ומה דחי קסבר אגד הזמנה בעלמא הוא, הא הדבר פשוט דלא הוי דיחוי כיון דמעטינהו מעיו"ט והוי בידו לגמרי, דאפילו בקדשים, ואפילו בנראה ונדחה לא הוי דיחוי, כדתנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר, וקאמר רב אשי בפרק כל הפסולין הטעם משום דכל שבידו לא הוי דיחוי, והדבר צריך תלמוד גדול:

גמרא דאשחר אימת (הענבים המרובים מעליו) כו' אלא לאו דאשחר ביו"ט שמעת מיניה נראה ונדחה אינו חוזר ונראה.
קשה ממנ"פ אי משום איסור דרביע עלה דאין ממעטין ביו"ט לא מקרי בידו, א"כ מה קבעי ר' ירמיה לעיל (עמוד א') נקטם מעיו"ט ועלתה בו תמרה יש דיחוי וכו' והא מסקינן כאן דאשחור מעיו"ט ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, ואי דמ"מ אף דאסור למעט מ"מ מקרי בידו, א"כ מאי קא מבעי ליה כלל, הא כל שבידו לא הוי דיחוי אפילו בקדשים דקיבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר, וי"ל דזה בעצמו מבעיא לי' לרבי ירמיה, אם מחמת איסור דרבע עליה מקרי לאו בידו או דמ"מ כיון דאי בעי לעבוד מצי עביד מקרי בידו, ומסופק בטעמא דמתני' דמוכח מינה דבאשחור מעיו"ט ומיעטן ביו"ט כשר אם הטעם דמקרי בידו וממילא נפשט דגם באשחור ביו"ט, אף דהוי נראה ונדחה מ"מ כשר כיון דמקרי בידו, אבל בנקטם ראשו, י"ל כיון דאין בידו כלל הוי דיחוי או כיון דאיסור יו"ט רבע עליה לא מקרי בידו, ומוכח ממתני' דאין דיחוי אצל מצות, ונפשט דנקטם ראשו מעיו"ט נמי כשר, ומ"מ אשחור ביו"ט אפשר דפסול, כיון דנראה ונדחה, ומש"ה נקטם ראשו וכן אשחור ביו"ט לא אפשיט ועולה הסוגיא כהוגן.
ובתוס' זבחים (דף לד) משמע דדחקו לומר כיון דאין ממעטין ביו"ט לא מקרי כ"כ בידו, ואפילו הכי היכא דאי בעי עביד מקרי קצת בידו, וע"כ לענין דיחוי מעיקרא מקרי בידו, ולענין נראה ונדחה לא מקרי בידו, וכן רמזו בתוס' לעיל בסמוך (ע"א ד"ה נקטם).
ותימא בעיני מי הכריחם לדוחק הגדול הזה.
ונ"מ אם יש לו הדס שנקטם ועלתה בי' תמרה ביו"ט והדס אחר דאשחור ביו"ט ומיעטו ונטל שניהם דלפי פירושי יצא ממנ"פ דממתני' אפשיט דחדא מינייהו עכ"פ כשר ודעת התוס' צריך לימוד גדול:

אתרוג שנקבוהו העכברים. להפוסקים דהדר פסול כל ז' ולקיחה תמה רק ביומא קמא א"כ צע"ג בש"ס דקארי לי מאי קארי לי' מדרב אדר' חנינא ומכ"ש דקשה ללישנא בתרא איך אפשר שיהי' הדר נשיכת העכברים ומה בינו לבין שמן של בהכ"נ שנפל עכבר לתוכו פסול משום הקרבהו נא לפחתיך וכבר נתעורר בכל זה בכפ"ת וראיתי בהג"א לפסול אתרוג שהי' בו חזזית או שאר פסול וחתכו ממנו אעפ"י שחזר למראה אתרוג מ"מ החסרון הניכר הזה שבא ע"י שהי' פסול מתחלתו נשאר בפסולו ולכאורה י"ל דגם ללישנא בתרא דאמר רב זה הדר רוצה לומר אחר שנחתך ממנו נשיכת העכברי' דלא תימא כיון דאתי מכח עכברים פסול קמ"ל וללישנא קמא פריך ש"ס איך אמר רב אין זה הדר הא אפשר לחתוך ממנו וכר"ח דמטביל בי' ומ"ט פוסל רב כל ז' ומשני שאני נשיכת עכברים דמאיסי ומשו"ה פסול אף אחר שנחתך ולא קיי"ל הכי אלא כל זמן שנשיכת העכברי' בו פסול כל ז' ואחר חתיכה מותר בשאר הימים כך הי' נלע"ד אלא שלא כ"כ הפוסקים: ובגדול כפי שיאחז ב' בידו א'. כ' הר"ן דעיקר הגירסא הוא שיאחז שניהם בידו א' פי' האגדה של לולב והאתרוג שניהם בידו א' ובירושלמי השיב לו ר' יוסי וכי כתיב וכפת תמרים כפת תמרים כתי' אפי' בשתי ידיו נמי מבואר דלר' יוסי נמי אי לוקח שניהם בידו א' יוצא ואפשר דעדיף אלא אם לוקחם בשני ידיו נמי שפיר דמי ולפ"ז הא דאמר רבה לקמן ל"ז ע"ב לולב בימין וכו' היינו אם רוצה ללוקחם בשתי ידיו יקח הלולב בימין אבל אם ירצה יקחם בידו א' וע"כ צ"ע דברי מג"א סי' תרנ"א סק"ו. וכ"כ בס' א"ר סי' תרנ"א סק"י בשם ס' אמרכל דעכ"פ יצא בדיעבד אם שניהם ביד א'. ואולי י"ל הא דפשיטא לי' לרבא לקמן ל"ז ע"ב מין במינו אינו חוצץ וגם הוה לקיחה תמה כשמפסיקים עלי הדס וערבה או עלי לולב בין המיני' אעפ"י דהדס וערבה לאו מיני לולב נינהו ולולב לאו מין הדס וערבה הוא מ"מ כיון דרחמנא אמר לצרפם יחד הני ג' מינים כחדא חשיבי והוה כמין במינו משא"כ אתרוג דלא כתיב וכפת תמרים לאסור שלא יהיה עמהם באגודה ועכ"פ אין מצוה לצרפו עם המינים א"כ ממילא תו לא הוה מינא דלולב וכשלוקחו בידו עם אגודת הלולב תו לא הוה לקיחה תמה או חציצה וכאלו נוטל לולב ודבר אחר בידו נהי בל תוסיף ליכא דהאי לחודי' קאי מ"מ לקיחה תמה לא הוה שמפסיק דבר בין ידו ללולב וצ"ע דין זה ועיי' שם לקמן אי"ה:

אין אוגדין את הלולב אלא במינו. כבר כ' כפ"ת שאין מן ההכרח לומר שיהי' האגד ממין הלולב דלמא כך המצוה שיקח ד' מינים ויאגדם במה שירצה וממילא ליכא בל תוסיף ונ"ל דתלי' בדון מינה ומינה או אוקי באתרא והוא פלוגתת ר"מ ורבנן פ' שבועת העדות אי אמרינן בגז"ש דון מינה ומינה או אוקי באתרא והכא ילפי' גז"ש מאגודת אזוב דבעי אגודה וא"כ לר"מ דס"ל התם דון מינה ומינה אפי' ס"ל לולב צריך אגוד מ"מ לא בעי ממיני' כמו אזוב דלא בעי אגוד ממינו אך ר' יהודה ס"ל כרבנן דר"מ התם דון מינה ואוקי באתרא דבעי' ממיני' של לולב כנ"ל ועיי' לקמן אי"ה: במינו היה אוגדי' אותו למטה. אי ס"ל לר"מ לולב אין צריך אגד והי' אוגדי' אותו למטה משום זה אלי ואנוהו אע"ג דהי' מייפים אותו בגמוניות של זהב למעלה מ"מ אין זה ואנוהו אלא מה שהתורה מייפה עלינו ולא מה שאנו ממציאי' יפויים והדורי' ע"כ עיקר ואנוהו לאגדו במינו ממש ולעשותו ב' קשרים זע"ז ולא כמו שנוהגים לעשות כמין טבעות של עלי לולב יפה ומהודר ומכניסים בו ההדסים הערבות שזה אינו ואנוהו שאמרה תורה אלא קשר ע"ג קשר או כעלה של ירק אך אח"כ יכול לייפותו משום חבוב מצוה ביפויים אחרי' כמו שציפו קרני שור של שלמי בכורים בזהב משום חבוב מצוה ה"נ אחר שאגדוהו למטה במינו שזהו ואנוהו של תורה חזרו ואגדו בגמוניות של זהב משום חבוב מצוה:

אפי' בסיב ועיקרא דדיקלא. הנה רבא הוכיח כן מר' יהודה עצמו מסככי' בארזי' אבל ר' יהודה מנ"ל שזה הוה מינו וי"ל מסברא לפי דס"ל גז"ש שצריך אגד וס"ל אוקי באתרא דבעי מינו א"כ הסברא שיאגוד לולב בכפת תמרים אחר כמו שהוא והוא ממש נמנע וע"כ בעלה של לולב יאגדנו והנה הוא איננו מינו כי הוא הוצא וחופי' ומ"מ נקרא מינו וה"ה סיב ועיקרא דדיקלא וה"ה לכל הפסולי' ועצי עץ אתרוג כמ"ש כפ"ת ובזה נ"ל ליישב ק' תוס' הא דלא קיי"ל הכא כר' יהודה אע"ג דקיי"ל כוותי' בביעור חמץ י"ל ק"ו דהכא ק' דהרי עכ"פ א"א לסכך באתרוג שהוא דבר המקבל טומאה אע"ג דלר' יהודה לא בעי לסכך בכל ד' מינים אלא בא' מהם מ"מ צריך שיהי' כולם ראוי' דאל"ה בטל ק"ו דילי' ועיי' תוס' חולין ר"פ או"ב ד"ה ועוד שם כתי' וכו' ואלא לר' יהודה דס"ל לולב צריך אגד ואוקי באתרי' דבעי' במיני' ומוכח אפי' סיב נקרא מינו וה"ה עצי אתרוג ושפיר איכא למילף ק"ו לסכך בכל א' מד' מינים כגון בעצי אתרוג אבל למאי דקיי"ל לולב א"צ אגד אין לנו שום ראי' שיהי' סיב ועיקרא מין לולב וה"ה עצי אתרוג לא הוה מין אתרוג אלא אתרוג עצמו והוא מקבל טומאה ובטל לי' ק"ו ממילא ועיי' בסמוך אי"ה תי' אחר:

ומה לולב שאין נוהג לילות כבימי'. הקשה בכפ"ת מה לולב שכן שאול פסול בו והניח בצ"ע ונלע"ד דנימא שארי ימים במקדש יוכיח דלא בעי' לכם. ואפ"ה בעי ד' מינים אף אני אבי' סוכה אעפ"י ששאול כשר יצטרך ד' מינים מה למקדש שכן קודש תאמר סוכה שהיא חול לולב ביום ראשון בגבולי' יוכיח וחזר הדין ולפ"ז מיושב ק' תוס' די"ל הך תחלתו להחמיר וסופו להקל הוה דחי' קלה כעין פירכא כל דהוא ולענין ביעור חמץ דהוה חדא מחדא לא פרכי' ולענין סוכה דהוה חדא מתרתי פרכי' פירכא כ"ד כמבואר פ' כל הבשר:

ויש להקשות לימא דיו לבא מן הדין וכו' מה ד' מינים שבלולב יום א' ותו לא ה"נ סוכה נימא ששה ימים ולילותיהן ישב בסוכה של כל דבר ואך יומא קמא ולא לילו ישב בסוכה של ד' מינים כלולב וכ"ת ה"נ א"כ מה צורך לדחוק בקרא דעזרא לדפנו' לימא לליליא קמא ולשאר יומא וי"ל לעיל ס"ג ע"א דרשי' סוכה הראוי לכל ז' בעי' ואי יש שעה א' שאינה ראוי' אז פסולה לכל ז' ע"ש וא"כ סוכה של שארי מינים שאינה ראוי' ליום ראשון שהרי צריך אז מד' מינים א"כ סוכה של שארי מינים אינה ראוי לכל ז' ופסולה לגמרי וע"כ צריכים ד' מינים לכל ז' לכך הוצרך לדחוק בקרא דעזרא לדפנות:

רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים וכו' א"ל כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וכו' והלכה כרבנן. התוספות הקשו על זה בפסחים דף ז"ך דהכא קי"ל כרבנן מכח הא דהקשו לו כל דין שאתה דן וכו' ושם בפסחים דרבנן אמרי הכי בכיוצא בזה לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"ל רבנן כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וכו' והתם קי"ל כרבי יהודה ותירצו ע"ש ושמעתי מהחכם השלם כמהר"ר יצחק משווערזינץ נר"ו שתירץ דמאי דקיימא לן הכא בסוכה כרבנן אינו מכח האי דהקשו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וכו' דהא זו אינה קושיא דרבנן סברי דכל ישראל יכולים לישב בסוכה אחת וא"כ לא קשה לא מצא ד' מינין יהא יושב ובטל דהא יכולים הרבה ישראל לישב בסוכה אחת עכ"ד. ואני בעניי אמרתי לו דאמר הנח"ה שוברת ומלבד דיש להשיב לפי דעתו מאי מקשים רבנן לרבי יהודה. והשיב דרבי יהודה סבר כרבי אליעזר דאין אדם יוצא בסוכת חבירו. לא נהירא דמנא ידעי רבנן דרבי יהודה הוא דסבר כרבי אליעזר ובפרט דאין הלכה כמותו. ולדידיה אפשר לומר דמקשים רבנן לרבי יהודה דאיך רבי אליעזר אומר כל אחד בסוכתו דלרבי יהודה ודאי כלהו תנאי קמאי סברי סוכה בד' מינין ויש עוד לצדד ואין להאריך ודוק:

ותו לא מידי. אין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר''ש כר''ע ולא ר''ע סבר כר' שמעון: דעבידא דפי דפי. כמין קרשים קרשים כעין גלגל של רחיים של מים ורבא אשמעינן דהוא נמי ברייתו: והא ר' חנינא מטביל בה. אוכל מקצתו: ונפיק. ויוצא ידי חובתו בנותר ומברך עליו והא דנקט מטביל שכל מאכלם ע''י טיבול היה כדאמר בפסחים (דף קז:) השמש מטביל בבני מעיים רבי יצחק מטביל בירקא: ופרכינן ולר' חנינא קשיא מתני'. דקתני חסר כל שהוא פסול: ומשנינן בשלמא מתני' לר' חנינא ל''ק מתני' ביום טוב ראשון שלקיחתו מן התורה ובעינן לקיחה תמה דכתיב (ויקרא כג) ולקחתם לקיחה תמה וביום טוב שני נפיק ביה ר' חנינא אע''ג דלא היה שלם: אלא לרב. דאמר אין זה הדר קשיא דר' חנינא דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו כדאמר בריש פירקין יבש פסול לא שנא בי''ט ראשון ולא שנא בי''ט שני ואוקימנא דבעינן הדר וליכא: ה''ג ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק: כדרך שחולקין כאן. כשיעורן כאן כך שיעורן כאן: מותר להכניס לבהכ''ס. בתוך ד' אמות ובהכ''ס בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור: במקורזלות. הראוים לקינוח מקורזלות פיקוד''ש בלע''ז: כאגוז. קסבר בהכי חזיא לקינוח אבל גדולה לא חזיא: על כתפו. מרוב גודלו: אין זה הדר. ואע''ג דאוקימנא (לעיל לא.) דטעמא דר' יהודה לאו משום הדר הוא הכי קאמר ליה אפילו לדידך דלא חיישת לאנפולי ומייתית ראיה מדר' עקיבא אינה ראיה דאף הם אמרו לו אין זה הדר: מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו. כדמפרש בגמ': חוט של משיחה. ליכויי''ל בלע''ז: גימוניות. חוטי זהב כפופין כגימון על שם הלכוף כאגמון (ישעיה נח): במינו אוגדין אותו מלמטה. לשם מצות אגד וזה לנוי בעלמא: גמ' בסיב. אוליר''ה שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כלולבי גפנים: עיקרא דדיקלא. לחתוך ממנו נצרים וקולפן עד שראויין לאגד וטעמא דר' יהודה לאו משום הדר הוא דהא אוקימנא דלא בעי הדר אלא משום דבעי מינו: ומאי טעמא. בעי מינו כיון דאמר לולב צריך אגד הוה ליה אף האגד מן המצוה: ואי מייתי מינא אחרינא כו'. ועובר משום בל תוסיף: אלא בארבעת מינין שבלולב וכו'. לקמן בפ' לולב וערבה (דף מג.) ילפינן מקראי לולב ביום וסוכה בין ביום בין בלילה: אמרו לו כל דין ק''ו שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. קל וחומר שאתה מתחיל לדרוש על ידי חומר שיש בו להביא לו חומר אחר בק''ו מן הקל כגון זה וסופו שאתה מיקל עליו בחומר זה שהבאת בו שהוא נהפך להקל אינו ק''ו הגון שהרי הדין מלמד עליו חומר ואתה מביא עליו קל:

מקורזלות פי' בקונטרס פיקוד''ש בלע''ז חדודות וטובות לקנח ולא משמע כן פרק אלו עוברין (פסחים דף מז.) גבי יש חורש תלם אחד דפריך ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסות בו דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ומה שייך להזכיר שם אבנים חדודות ומפרש רבינו תם דמקורזלות היינו [רכות] דחזו לחרישה ולזריעה וכן יסד הפייט אשישת שלוחתו בקטב תלה אשישות להניץ בתיחוח קירזולה: בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא. בתוך ד' אמות ובית הכסא בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור כך פי' בקונטרס ומדקאמר להכניס משמע דאיכא מחיצות ולשון בית הכסא משמע בית וכן משמע פ''ק דתמיד (דף כז:) דאמר רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא אתא ר' אבא נחר ליה ובפרק כהן גדול (סנהדרין יט.) שיהו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד משמע דמקום צנוע היה ומוקף מחיצות ואין רואין העומדים בחוץ ואפ''ה התירו להכניס ואע''ג דמכניס מכרמלית לרשות היחיד ותדע דהא איסור טלטול מוקצה חמור מאיסור כרמלית שלא התירו טלטול במת אלא ע''י ככר או תינוק כדמוכח פרק במה מדליקין (שבת דף ל:) ובפרק נוטל (שם דף קמב:) ואיסור כרמלית אשכחן דשרי במת בשילהי המצניע (שם דף צד:) בההוא שיכבא דשרא להו רב נחמן לאפוקיה לכרמלית משום כבוד הבריות וגבי בית הכסא דהתירו טלטול אבנים משום כבוד הבריות כ''ש דהתירו ארבע אמות בכרמלית . להכניס מכרמלית לרשות היחיד ומרשות היחיד לכרמלית ומיהו לדידן דיש לנו בית הכסא קבוע בבנין אסור כדמוכח בשילהי המוציא יין (שם דף פא: ושם) דשרי רב חסדא להעלותו אחריו לגג ומקשה ליה רבינא מהא דאסרינן לעיל מיניה ליטול קיסום משלפניו לחצות בו שיניו ומשני התם אדם קובע מקום לסעודה הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא משמע דהיכא דקבע אסור ואע''פ שפי' שם בקונטרס דהא דבעי למיסר בגג משום טירחא יתירא בהעלאה לגג לא משמע כן דא''כ כי מקשה ליה רבינא מהא דאסרינן קיסם משלפניו לחצות בו שיניו תיקשי ליה כולה שמעתתא דהתם דשרי לטלטל אבנים מקורזלות אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב שבת הוה בעי למיסר כיון דאפשר להזמינן ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום והא דאמר ר' ינאי התם אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח להזמין מערב שבת אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין ושמא כיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי: דסיב ועיקרא דדיקלא. מכאן קשה לפי' הקונטרס דפ' כל שעה (פסחים דף לט.) דתנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח וקחשיב חרחבינא ומפרש בגמרא אצוותא דדיקלא ופי' שם בקונטרס סיב הדקל שגדל סביב הדקל והכא משמע שהוא מין אילן ובהדיא אמרינן התם מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים: רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין שבלולב. ולית ליה הא דדרשינן בפ''ק (דף יב.) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ומ''מ מודה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה אפילו מארבעת המינים כגון שעשה מהם כלי או פירות דקל דבעינן דומיא (דאויר) למ''ד ענני כבוד היו ולמאן דאמר סוכות ממש עשו להם ילפי מדאיתקש סוכה לחגיגה דלא שייך לאקשויי אי מה חגיגה בעלי חיים מאחר דלא מכשירין אלא מארבעת המינים והא דאיפליגו ר''מ ור' יהודה בפ''ק (דף יד:) בנסרים שאין בהם ד' וקתני ומודה ר''מ דאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל אחד ביניהן דמשמע פסל לשון פסולת הגורן ויקב כדפירש שם בקונטרס וקאמר דמודה לרבי יהודה לא בשביל שיכשיר רבי יהודה בפסולת גורן ויקב אי נמי מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. כי האי גוונא פליגי פרק כל שעה (פסחים דף כז: ושם) דר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ק''ו מנותר שאינו בבל יראה ומהדרי ליה רבנן שאותו דין תחילתו להחמיר וסופו להקל אם לא מצא עצים לשורפו ובההיא קיימא לן כרבי יהודה דסתם מתניתין פרק בתרא דתמורה (דף לג.) דחמץ בשריפה אלמא חשבינן ליה דין אף על פי שסופו