סוכה מה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

וכי לייבשן ללולבין הוא צריך, ולכן הוא שוטחן בשכיבה על גג האיצטבא? והרי לולב יבש פסול!

אלא אימא: היו סודרין את הלולבים על גב האיצטבא, שהיו משעינים אותם זקופים על הכותל של האיצטבא.

אמר רחבא אמר רבי יהודה: הר הבית - סטיו כפול היה. היה בנוי שורות של איצטבאות, זו לפנים מזו, סטיו לפנים מסטיו.

מתניתין:

א. מצות ערבה - כיצד?

מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא.

היו יורדין לשם, ומלקטין משם מורביות ענפים של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח.

וראשיהן של המורביות היו כפופין על גבי המז בח.

תקעו, והריעו, ותקעו - משום שמחה.

בכל יום מששת ימי החג הראשונים היו מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: כך היו אומרים: "אני והו - הושיעה נא". שהוא גימטריא של אנא ה' [78], וכמו כן הוא מורכב משני שמות מתוך שבעים ושתים שמות אשר מהן מורכב השם המפורש. ^[1]

ואותו היום, השביעי, היו מקיפין את המזבח שבע פעמים.

בשעת פטירתן פרידתן מהמזבח מה הן היו אומרים?

"יופי לך מזבח! יופי לך מזבח!". שעושים אנו לך את היופי הזה לפי שאתה מכפר עלינו [רש"י בעמוד ב].

רבי אלעזר אומר: כך היו אומרים: "יופי ליה, ולך מזבח! יופי ליה, ולך מזבח!". ויתבאר בגמרא.

ב. כמעשהו של קיום מצות ערבה בחול - כך מעשהו בשבת.

אלא, שהיו מלקטין אותן מערב שבת, ומניחין אותן בגיגיות של זהב מלאות מים, כדי שלא יכמושו, שלא יבלו הערבות.

ג. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: ביום השביעי, בין בחול ובין בשבת - חריות ענפים של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח. ואותו היום היה נקרא "יום חבוט חריות".

ד. גם לאחר הקיום של מצות אתרוג לולב וערבה, עדיין היו הלולבים והאתרוגים "מוקצים למצוותן" למשך כל היום.

וכדי לשמוח מיד עם סיום הקיום של המצוות הללו, היו הגדולים לוקחים את לולביהם ואתרוגיהם של הקטנים, שהם לא הוקצו למצוה.

וכך עשו:

מהיד של התינוקות - היו שומטין את לו לביהן.

והיו אוכלין את אתרוגיהן.

גמרא:

תנא בברייתא: מוצא - מקום הנקרא "קלניא" הוה.

והוינן בה: ותנא דידן - מאי טעמא קרי ליה "מוצא"?

איידי דמיפק מכרגא דמלכא, היות שהוצא מקום זה מכלל החיוב של תשלום המס למלך, קרי ליה "מוצא".

שנינו במשנה: ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח.

תנא: ערבות רבות וארוכות היו.

וגבוהות אחד עשר אמה, כדי שיהו גוחות מוטות על המזבח, בשיעור אמה.

אמר מרימר משום מר זוטרא: שמע מינה שאת רגלי הערבות - על היסוד מנח להו, ולא על רצפת העזרה בסמוך למזבח.

דאי סלקא דעתך שאארעא, על רצפת העזרה, מנח להו - לא יתכן שיהיו ראשי הערבות "מוטות" בצורה של הטייה כלפי מטה, אמה על המזבח.

כי מכדי, הרי גובה המזבח מרצפת העזרה עד גגו היה תשע אמות, לפי המבואר להלן:

המזבח היה בנוי בצורה של שלש קוביות, זו על גבי זו.

א. הקוביה התחתונה, הנקראת "יסוד המזבח" היתה רחבה אמה מכל צד יותר מהקוביה האמצעית שמעליה. וגבוהה אמה.

ב. הקוביה האמצעית היתה צרה מהתחתונה אמה מכל צד, ורחבה מהקוביה העליונה אמה מכל צד.

על המשטח של רוחב האמה הזאת היה ה"סובב", המיועד להליכת הכהנים כדי ליתן את הדם של קרבנות החטאת על פינות המזבח.

גובהה של קוביה זאת היה חמש אמות.

ג. הקוביה העליונה היתה גבוהה שלש אמות, וצרה מהקוביה האמצעית באמה אחת מכל צד.

על הפינות של משטח הקוביה העליונה היו ארבע "קרנות", של אמה על אמה בגובה אמה.

וכך שנינו במסכת מדות [ג א]:

א. מעל רצפת העזרה עלה גובה המזבח בשיעור אמה. וכנס, והצטמצם שם רוחבו של המזבח בשיעור אמה. וזהו חלק המזבח הנקרא "יסוד המזבח".

ב. ואחר כך טיפס הגובה ועלה חמש אמות. וכנס אמה.

ומקום כניסת האמה זהו חלק המזבח הנקרא "סובב".

ג. ואחר כך עלה הגובה עוד שלש אמות.

המשטח שלמעלה הוא גגו של המזבח, ובארבעת פינותיו היו ארבעת הקרנות, וגובה הקרן היה אמה. וזהו "מקום הקרנות".

נמצא שגובה המזבח, מהרצפה עד גגו, הוא תשע אמות.

וכדי שתהיינה הערבות "גוחות" [מוטות] אמה מעל המזבח דרוש שהן תהיינה מוגבהות מעליו לפחות שתי אמות, כי בפחות מגובה זה אי אפשר להטותן אמה על המזבח, אלא רק לקפל אותן מעליו.

ואם כן, שתהיינה הערבות גוחות [מוטות, כשהן מכופפות בצורה של הטייה כלפי מטה, ולא מקופלות בזוית ישרה] על גבי המזבח - היכי משכחת לה אם נעמידן על רצפת העזרה?

והרי כיון שגובהן של הערבות הוא אחד עשרה אמה, אם יעמידו את רגליהן על רצפת העזרה, לא ישאר להן גובה של שתי אמות בראשיהן מעל גובה המזבח, היות ויש שתי אמות הפרש בין מקום עמידתם על רצפת העזרה לבין ראש המזבח, על ידי כניסת אמת היסוד ואמת הסובב, וצריך להטותן באלכסון ממקום עמידתן אל גג המזבח.

ונמצא, שבהגיען אל גג המזבח, כשהן עומדות באלכסון, לא ישאר בראשיהן שתי אמות כדי שאפשר יהיה להטותן אמה מעל המזבח.

אלא, לאו שמע מינה: איסוד, על רצפת היסוד של המזבח, מנח להו היה מניח את רגלי הערבות.

ונמצא, שהיה גבוה ראשן של הערבות [אילו היו זקופות] מעל גובה המזבח שלוש עשרה אמות, וכך היו יכולים להטותם באלכסון אל גג המזבח, ועדיין נשאר בגבהן שתי אמות, שאותן אפשר להטות אמה על גבי המזבח.

ומסקינן: שמע מינה.

אמר רבי אבהו: מאי קראה, מהיכן למדנו שצריכות הערבות להיות גבוהות מעל גובה גג המזבח?

שנאמר [תהלים קיח] "אסרו הקיפו את המזבח בזמן חג הסוכות, בעבותים בענפי אילנות, ויגיעו אותן העבותים עד קרנות המזבח, שהן גבוהות מן גג המזבח".

אמר רבי אבהו: אמר רבי אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו, והדס בעבותו - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן.

שנאמר:

הערות

^[1] השם המפורש נלמד משלשת פסוקים סמוכים, בני שבעים ושתיים אותיות כל אחד, בפרשת בשלח [פרק יד פסוקים יט כ כא] הפסוק הראשון הוא "ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם". הפסוק השני הוא "ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך, ויאר את הלילה, ולא קרב זה אל זה כל הלילה". הפסוק השלישי הוא "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים". השם המפורש הוא צירופים של שמות בני שלש אותיות, כאשר כל שם בן שלש אותיות מורכב מצירוף אותיות משלשת הפסוקים, לפי הסדר הזה: האות הראשונה היא האות הראשונה שבפסוק הראשון, האות השניה היא האות האחרונה של הפסוק האמצעי, והאות השלישית היא האות הראשונה שבפסוק השלישי. צירוף זה נותן את השם "והו". השם השלשים ושבע הוא צירוף האות השלשים ושבע מתחילת הפסוק הראשון, והאות השלשים ושבע כשמונים את האותיות אחורה מסוף הפסוק האמצעי, והאות השלשים ושבע מתחילת הפסוק השלישי. צירוף זה נותן את השם "אני". אך הרבה ראשונים [ועיין בתוס'] גורסים "אני והוא" על שם הכתוב "עמו אנכי בצרה", שכביכול מבקשים אנו שיושיע ויגאל את עצמו ואותנו מהסבל שהוא סובל כביכול יחד עמנו.

וכי לייבשן הוא צריך שמניחים אותם על הגג? אלא אימא [אמור] וכך תגרוס: על גב האיצטבא, מתחת לגג ובמקום המיועד לכך. אמר רחבא אמר רב יהודה: הר הבית סטיו כפול היה שדרת עמודים כפולה היתה, סטיו לפנים מסטיו שדרה לפנים משדרה והיה מקום להניח שם הלולבים.

א משנה מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא "מוצא", והיו יורדין לשם ומלקטין משם מורביות (ענפים) של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן היו כפופין על גבי המזבח, ובאותה שעה תקעו והריעו ותקעו בשופרות. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" (תהלים קיח, כה). ר' יהודה אומר: אומרים היו: "אני והו (אחד משמות ה') הושיעה נא". ואותו היום בשביעי של סוכות (הושענא רבה) היו מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטירתן (פרידתן ויציאתן) משם מה היו אומרים: יופי לך מזבח, יופי לך מזבח! ר' אלעזר אומר כך היו אומרים: ליה לה' ולך מזבח, ליה לה' ולך מזבח.

ומעירים: כמעשהו בחול כך היה מעשהו בשבת לענין זקיפה, אלא שהיו מלקטין אותן את הענפים מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמושו (יתייבשו). ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מנהג מיוחד היה ביום זה, חריות (ענפים) של דקל היו מביאין לבית המקדש וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום שביעי של סוכות נקרא יום חבוט חריות. מיד לאחר שקיימו מצוות נטילת לולב ביום האחרון של חג הסוכות היו הגדולים הולכין למקום התינוקות ושומטין את לולביהן מתוך ידיהם ואוכלין את אתרוגיהן של הקטנים, כביטוי לחדוה יתירה.

ב גמרא תנא [שנה החכם]: "מוצא" שאמרו במשנה — מקום קלניא [מושבת חיילים רומאים] הוה [היה] ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא קרי ליה [והתנא שלנו מה טעם קרא לו] "מוצא"? ומשיבים: איידי דמיפק מכרגא דמלכא קרי ליה [כיון שהוא פטור ומוצא ממסי המלך היו קוראים לו] "מוצא".

ג שנינו במשנה שלאחר שהיו מלקטים ענפי ערבה, היו באין וזוקפין אותן בצידי המזבח. תנא [שנה החכם]: רבות היו, והיו ארוכות וגבוהות אחד עשר אמה, כדי שיהו גוחות (נשענות ונכפפות) על המזבח אמה.

אמר מרימר משום מר זוטרא: שמע מינה [למד מכאן] כי על היסוד של המזבח מנח להו [היה מניח אותם] ולא בקרקע, דאי סלקא דעתך אארעא מנח להו [שאם עולה על דעתך לומר שעל קרקע העזרה מניח אותם], מכדי [הרי] שנינו לגבי מבנה המזבח: עלה אמה בגובה וכנס אמה ברוחב — זהו יסוד המזבח. שוב עלה חמש אמות בגובה וכנס אמה — זהו הסובב. עלה שלש אמות נוספות — זהו מקום הקרנות. נמצא אם כן, שגובהו הכולל של המזבח תשע אמות, ואם כן, שתהיינה הערבות הללו גוחות (נשענות ונכפפות) על גבי המזבח היכי משכחת לה [היאך יכול אתה למצוא אותה] ובודאי מתוך שהיו הערבות צריכות לעמוד מעט באלכסון מפני הכניסות של היסוד והסובב כלפי פנים, ואם כן אין גובהן מספיק שתהיינה עוד נכפפות מלמעלה ונשענות על גבי המזבח! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי על היסוד מנח להו [היה מניח אותם] ובכך היתה נוספת לגובהם אמה זו של היסוד. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

אמר ר' אבהו: מאי קראה [מה הכתוב] המרמז על כך; שנאמר: "אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח" (תהלים קיח, כז), לומר שבאילנות ("עבותים") היו מקיפים ("אוסרים") אף את קרנות המזבח, ודבר זה אינו שייך אלא באופן האמור. ועוד אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו — מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And does he need to dry them? Clearly, that is not his intention. Why, then, would he place the lulavim on the roof? Rather, emend your version and say: On the bench beneath the roof, in a place designated for that purpose. Raḥava said that Rav Yehuda said: The Temple Mount was a double colonnade [setav], a colonnade within a colonnade, and there was room there to place the lulavim.

MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar.

The mishna notes: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat; except for the fact that they would gather the branches from Shabbat eve and place them in basins of gold so that they would not dry. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: There was a unique custom on the seventh day. They would bring palm branches to the Temple and place them on the ground at the sides of the altar, and that seventh day of Sukkot was called: The day of the placing of palm branches. Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of the festival of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim as an expression of extreme joy.

GEMARA: It was taught: Motza, which was mentioned in the mishna, was a Roman military colony [kelanya]. The Gemara asks: And the tanna of our mishna, what is the reason that he called it Motza? The reason is that since it is exempted from the king’s tax [karga], they call it Motza, meaning removed.

§ The mishna continues: And after gathering the willow branches, they would then come and stand them upright at the sides of the altar. It was taught: The willow branches were numerous and long, and eleven cubits high, so that they would lean over the altar one cubit.

Mareimar said in the name of Mar Zutra: Learn from it that one places them on the base of the altar and not on the ground, as, if it enters your mind that one places them on the ground, it would pose a difficulty in understanding the mishna. Now, since the following is stated with regard to the structure of the altar: The altar ascended one cubit high and indented one cubit and that is the base, and it ascended five additional cubits and indented one cubit and that is the surrounding ledge, and it ascended three additional cubits and that is the location of the horns of the altar, as the height of the altar totaled nine cubits; consequently, where can you find a case where the willow branches lean over the altar one cubit? Due to the indentations, the branches would need to stand inclined. Eleven cubits would not be sufficiently high to lean one cubit over the altar. Rather, is it not that one must conclude from this that the branches were placed on the base, adding a cubit to their height? The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that it is so.

Rabbi Abbahu said: What is the verse that alludes to the fact that the branches must lean one cubit over the top of the altar? It is as it is stated: “Encircle [isru] with branches on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), indicating that willow branches should surround the horns of the altar. That is facilitated by standing the branches on the base. The Gemara cites derivations based on different interpretations of the terms in that verse. Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: With regard to anyone who takes a lulav in its binding and a myrtle branch in its dense-leaved form, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היה מספקא ליה אי משום ר' יהודה אי משום רב יהודה והיה מדקדק על עצמו שלא יחלף השמועות והיה שונה רבי :

מתני' מצות ערבה כיצד מקום כו' תניא קלניא כלומר קלניא היה שם אותו מקום ולא האי שמא למאי דאמרינן בתחלת השותפין הורדוס קלניא מתעבד שפירושו בן חורין נעשה דהך קלניא והך קלניא ושם אותו מקום היה ותנא דידן קרא ליה מוצא שהוא מוצא מן המס שאינן שדות המוקפות אלא כמו המדבר שאין עולין מס.

ותנא רבות ארוכות גבוהות י"א אמה כדי שיהו גיהות על המזבח אמה. פי' גיהות היו גחונות כמו גחונות. ואמרינן ש"מ מזו הברייתא כי הן י"א אמה ומהך אמה אחת גחונה על המזבח.

כי על יסוד המזבח היה מעמידם שאם תאמר עד קרקע היה מעמידם גובה המזבח עשר אמות עלה אמה זה יסוד עלה חמש אמה וכנס אמה זה הסובב עלה ג' וכנס אמה זה מקום מערכה עכשו אם ינטה קו המדה מקרקע המזבח עד שפת האמה החמישית שהן מן היסוד עד הסובב נמצא מתיחת הקו מן הקרקע ועד הסובב ו' אמות וב' חומשי אמה דקי"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא וכל כניסת אמה באלכסון כן תבוא מדידתה תמצא מקרקע המזבח י"א אמה פחות חומש אלא כיון ששנה י"א כדי שיהו גיהות על המזבח אמה ש"מ איסוד הוה מנח לה. פי' גוהות נוטות כגון מי שהיה כותלו גוהה סותרו ובונה ופי' גוהה נוטה והוא קיר נטוי.

א"ר אבהו מאי קרא אסרו חג בעבותים עד וגו' פי' המזבח י' אמות והקרנות אמה אמה שצריכה הערבה והיותר בה אמה להתגה ע"ג הקרנות המזבח שיש בם אמה שהן פנויים כאשר שנינו מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה כו':
ירושלמי א"ר יוסי מתניתא אמרה כן וראשיהן כפופין ע"ג המזבח:

סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו.‎ פי׳‎ ‎ודקדק כל כך בדבריו כדאיתא בפרק קמא דפסחים שלא נטעה בהם לומר שסטיו כפול היה זה על גב זה:

אני והוא הושיעה נא. פיר׳‎ רש״י ז״ל שם בן ע״ב אותיות היוצאים משלשה פסוקים שבפרשת ויהי בשלח ואינו נכון שאם כן היה לו לומר אני והו בלא אל״ף ובכל המשניות ישנות גם חדשות ובכל הספרים כתוב באל״ף ובירושלמי פירשו שהענין כענין עמו אנכי בצרה שאף השכינה עמנו בגלות ותהיה עמנו בישועה וכמו שאמרו בירושלמי ממה שכתוב ולכה לישועתה לנו ואף כאן אנו אומרים לנו ולך הושיעה נא ואני אומר והוא כדי לומר בלשון נסתר דרך כבוד כלפי מעלה וכן עיקר:

תנא רכות וארוכות וגבוהות י״א המה כדי שיהו גוחות על המזבח אמה. פי׳‎ גוחות על המזבח שוכבות כפופות על המזבח:

אמר מרימר משמי׳‎ דמר זוטר׳‎ כי מנח להו איסוד מנח להו דאי סלקא דעתך אארע׳‎ מנח להו מכדי עלה אמה וכנס אמ׳‎ זהו יסוד עלה ה׳‎ וכנס אמה זהו סובב. עלה ג׳‎ וכנס אמה זהו מקום קרנות כך הגירסא בעיקר הספרים אבל רש״י ז״ל הגיה הגירסא זהו מקום המערכ׳‎ כלומר מקום התפוח האמצעי שבו נעשין כל הקרבנות דקרנות לית להו מקום באנפי נפשייהו אלא שם יוצאין בזויות המזבח למעלה על גגו והמערכה באמצע וא״כ ליכא למגרס מקום קרנות אלא מקום המערכה ורבותי׳‎ בעלי התוספות קיימו גירסת הספרים וביאור הדבר ממה ששנינו במס׳‎ מדות כי גבהו של מזבח עשר אמות וקרקעיתו למטה היה ל״ב אמות על ל״ב אמות גבוה אמה ואחר כך כונס אמה לפנים מכל צד ובונה ה׳‎ אמות עכשיו יש ברוחב ואורך אותם ה׳‎ אמות ל׳‎ אמות על ל׳‎ אמות שהרי חסרה אמ׳‎ מכל צד שנכנס לפנים ואותו שיור של מקום כניסת אמה זו זהו הנקרא יסוד המזבח וזהו שאמרו עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד ואחר שחזרו עלה ה׳‎ אמות שיש בהם ל׳‎ על ל׳‎ כמו שאמרו כנס כלפנים אמה כו׳‎ ובנה בנין גבוה אמה שבו המערכה באמצעיתו והקרנות בזויותיו ויש בבנין זה כ״ו על כ״ו אמות שהרי חסר אמה מכל צד שנכנס לפנים ואותו שיור של מקום כניסת אמה זו נקרא מקום קרנות לפי שקרנות המזבח שבמקום המערכה בזויותיו שהוא גגו של מזבח הם שוין למערכה ולא גבוהין ממנה כלום והיה גבהן אמה על אמה מקום המערכ׳‎ ובאותו כניסת ומה שנשאר פנוי היו הקרנות וכל שאר האמה מכל רוח היה פנוי והשתא אתי שפיר דקרי לאמה הפנויה שכנס מקום קרנות כשם שנקרא מקום כניסת אמה ראשונה יסוד ושל שניה סובב דאלו לרש״י ז״ל כשאמרו זהו מקום המערכה לא אמרו על מקום אמה הפנויה אלא על התפוח שבאמצע ואין זה כמקומות האחרים שהזכיר תחלה נמצא עכשיו שגבהו של מזבח עשר אמות כי היסוד גבוה אמה והסובב ה׳‎ ומקום קרנות ג׳‎ ומקום המערכה אמה כשיעור גובה הקרנות וע״ז אמרו דאי ס״ד דערבות אארעא מנח להו גוחות על המזבח אמה היכי משכחת לה שהרי גבהו של מזבח באמצע עשר אמות וכשמניח הערבות בצידי המזבח הרי שיפוע של מקומות הכניסות אוכל בהן הרבה שהערבות באלכסון ומתפשטות למטה כדי שיהו עומדות באלכסון של מזבח שהוא רחב למטה וצר למעלה ונאכלות למטה בארץ וגם באלכסון הכניסוה אמה הפחות לפיכך היה מניחן על היסוד שבמזבח גבוה משם ולמעלה ט׳‎ אמות וכשנאכלו אלו הערבות למטה ובכניס׳‎ אמה עדיין נשאר אמה שגוחות על המזבח שהרי הן גבוהות י״א אמה וכך שנינו במס׳‎ מדות המזבח היה ל״ב על ל״ב עלה אמה וכנס אמ׳‎ זהו יסוד נמצא ל׳‎ על ל׳‎ פי׳‎ הנשאר באמצע כמו שכתבנו למעלה והיסוד החיצון התחתון שיש בו ל״ב על ל״ב עלה אמה וכנס אמה זהו סובב נמצא כ״ח על כ״ח פי׳‎ האמצעי והחיצון הוא הסובב כו׳‎ והוא מקום הקרנות כו׳‎ אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ד על כ״ד מקום המערכה ע״כ. מיהו צריך לדקדק בסוף משנה זו שנראה ממנה כי על הקרנות יש עוד גובה אמה שנכנס לפנים בין מקום הלוך רגלי הכהנים השוה לקרנות ומקום המערכה וזה א״א שא״כ יהיה גובה המזבח י״א אמה ואינו אלא עשר ועוד שא״כ המזבח גבוה אמה יותר מן הקרנות ולא יהא קרנות למזבח עצמו אלא למקום הילוך רגלי הכהנים ועוד דא״כ כי מנח להו לערבות איסוד גוחות אמה על המזבח לא משכח׳‎ להו שהרי המזבח גבוה מן היסוד ולמעלה עשר אמות וי״ל שלמעלה מן הקרנות לא היה שם בנין כלל אלא שבגג המזבח שהוא כ״ח לא היה כולו למערכה אלא מניחין ממנו אמה פנויה לכל רוח להלוך רגלי הכהנים ונשאר באמצע רוחב כ״ד על כ״ד שהוא התפוח ומקום המערכה וזה ברור וא״צ לפנים:

המשנה השניה והכונה בה לבאר עניני החלק השני והוא שאמר מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות לערבה ובאים וזוקפין אותם לצדי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרין אנא ה' הושיעא נא אנא ה' הושיעה נא ר' יהודה אומר אני והוא הושיעא נא אותך היום מקיפין את המזבח שבע פעמים אמר הר"ם אני משמות השם וכמו כן הו כך אמרו המפרשים לתלמוד ואני אומר שהוא קורא ורומז למה שאמר ראו עתה כי אני אני הוא שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם וכאילו אמר אתה שאמרת ראו עתה כי אני אני הוא הושיעא נא כמו שהבטחתנו ומקצת הגאונים אמרו שהוא רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעא נא וזה על דרך הפשט והוא אמרו ית' עמו אנכי בצרה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו מלקטין אותי מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ר' יוחנן בר ברוקא אומר חריות של דקל היו לוקטין וחובטין על גבי המזבח אותו היום נקרא יום חבוט חריות מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן ר' יוחנן אומר כפות תמרים אחת ללולב ואחת למזבח ואסור לאכול האתרוג בשביעי כי העקר אצלנו כיון שנאסר מקצת היום נאסר כלו ולפיכך אמר התינוקות כי הם אינם מדקדקים באיסור והתר ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:

אמר המאירי מצות ערבה כיצד ר"ל בשביעי של חג וכשהוא חל בימות החול ובזמן המקדש מקום היה לו למטה מירושלים ונקרא מוצא ר"ל שהיו מים מתקבצים לשם ונעשה שם יער של ערבה והיה נקרא בשרו"ק הוא"ו מוצא ר"ל שהיה מוצא משעבוד המלך והוא שאמרו מקום קלנייא היה ר"ל בן חורין ור"ל שהוא הפקר לכל ויורדין לשם ומלקטין שם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על המזבח אמה ואי אפשר להיות כן אא"כ גבוהות על קרנות המזבח שתי אמות ולפיכך פירשו בגמרא שגבוהות היו אחת עשרה אמה והיו מניחין אותן על יסוד המזבח שהוא גבוה מקרקע העזרה אמה וכדתנן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש זהו מקום המערכה וגובה הקרנות אמה נמצא שמיסוד ולמעלה עד תכלית גבהן של קרנות תשע אמות והיו הבדים גבוהות שתי אמות על גובה הקרן שיהו גוחות אמה וישאר בהן גובה אמה על הקרן וכשהיו הכהנים מקיפין תקעו והריעו ותקעו ובכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרין אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ור' יהודה אמר אני והו הושיעה נא והענין שהם שמות גימטריא שלהם אנא ה' והם יוצאים משלשה פסוקים רצופים בסדר בשלח ויסע ויבא ויט שלשתם בני שבעים ושתים אותיות ויוצא מהם שם של שבעים ושתים תיבות ונחשבים אות ראשונה של ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון והרי השם הראשון הוא וא"ו דויסע ה"א דהלילה וא"ו דויט והרי וה"ו וכשתגיע על חשבון זה לשם ל"ז תמצא אני א' דמאחריהם שהוא אות ל"ז לפסוק של ויסע כשהתחיל למנות מאות ראשונה שבו ויו"ד דקדים שהוא אית ל"ז לפסוק של ויט כשתתחיל למנות מאות ראשונה שבו ונו"ן ראשונה דהענן שהוא אות ל"ז לפסוק של ויבא כשתתחיל למנות מאות אחרונה שבו ונבחרו שני שמות אלו מבין כל השבעים ושתים ממה שנאמר בכל צרתם לו צר ועל דרך מה שאמרו שכינה גולה עמהם ונאמר בדרש ואני בתוך הגולה כביכול אני עמהם בתוך הגולה והוא אסור בזיקים כביכול הוא אסור עמהם ועל זה בחרו שני שמות אלו כלומר הושיעה ימינך ועננו דרך הערה שבתשועתנו נשגב שמו בעולם או שמא על שם גמטריא של אנא ה':

ואותו היום ר"ל בשביעי היו מקיפין אותו שבע פעמים ובשעת פטירתן אומרין יופי לך מזבח יופי לך מזבח ר' אליעזר אומר יופי ליה ולך מזבח והקשו בה בגמרא והרי אסור לשתף שם שמים ודבר אחר ופירשו שכך היו אומרים ליה אנו מודים ולך אנו משבחים:

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ר"ל שכשחל שביעי בשבת היתה ערבה דוחתהו מה שאין כן בשאר הימים והיו עושין בשביעי שהוא שבת כדרך שהיו עושים בחול אלא שהיו מלקטין את המורביות מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב ר"ל ספלים של זהב מלאים מים כדי שלא יכמושו ור' יוחנן בן ברוקא חולק לומר שלא היה ענין זה נעשה בערבה אלא בחריות של דקל שהם ממין הלולב והביאה ממה שקורין כפות תמרים אחת ללולב ואחת לשביעי ומ"מ חכמים סוברים יש אם למסורת וכפת כתיב ולדעת בן ברוקא לא היה נקרא יום ערבה אלא יום חבוט חריות ואין הלכה כדבריו אלא כחכמים:

ומיד ר"ל אחר זקיפת הערבה תינוקות שומטין את לולביהן ר"ל שמתירין אותן מאגדיהן ואוכלין אתרוגיהם שהקטנים לא היו חוששין למה שהוא מוקצה כל היום למצותו כגדולים וי"מ בלשון זה שכל העם היו שומטין את לולביהן של תינוקות מיד התינוקות ומתירין אותן מאגדיהן וחוטפין אותם ולא היו נמנעים משום גזל שהרי קטנים היו ולא מפני דרכי שלום שכך הותרה להם דרך שמחה ולענין אכילת אתרוגיהם מיהא הכל מפרשים אותו על הקטנים ר"ל שהקטנים אוכלים את אתרוגיהם אבל לגדולים אסור כל יום שביעי כמו שיתבאר:

ר"י אומר אני והו הושיעה כו' כפרש"י אנ"י וה"ו גימטריא אנא ה' ועוד מע"ב שמות הן כו' ע"ש מיהו יש לעיין בזה [ל"ל] לשנות משום כוונה זו לשון המקרא דכתיב אנא ה' הושיעה וגו' בספר תהלים ולמה לא נאמר (אני והו) [אנא ה'] כו' על כוונה זו ונראה לכוון דר' יהודה נמי לא אמר לשנות המקרא אני והו במקום אנא ה' אלא בחג בהקפת המזבח שכוונת הקפה שישמרנו האל מסביב מצרותינו כמ"ש ומכל צרותיו הושיעו חונה מלאך ה' סביב ליריאיו וגו' והוא בעצמו ענין הקפת יריחו ששה ימים בכל יום פעם אחת וביום השביעי ז' פעמים למפלת אויבים וענין ההקפה דהכא במזבח עש"ה ואסובבה את מזבחך ה' כי התם ביריחו פעם אחת בכל יום מו' ימי החג וז' פעמים ביום השביעי ולכך מזכירין אלו שני שמות אני והו ע"ד עמו אנכי בצרה כביכול שיושיע לעצמו וכמ"ש התוס' ולזאת הכוונה היה ההיקף בערבה עש"ה סביב רשעים יתהלכון שבה נמשלו הרשעים אויבינו שבהיקף זה יכלו הרשעים כמו שהערבה זו כלה ע"י חבוט בסוף ודו"ק:

יופי לך מזבח יופי כו' הכפל בזה ע"פ מ"ש בסוף מכילתין בבת בילגה שנשתמדה כו' והיתה מבעטת בסנדלה ע"ג מזבח כו' ואמרה עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל כו' הרי שביזתה המזבח במעשה ובדבור אנו לא כן דעתנו אבל יופי לך מזבח במעשה ויופי לך בדבור ור"א הוסיף בזה לומר ליה אנו מודים כפול שאין אנו כופרים לא במעשה ולא בדבור כמו שכפרה בת בילגה ואמרה ואי אתה עומד עלינו בשעת הדחק ולמזבח אנו משבחין בדבור ומקלסין במעשה וק"ל:

כל הנוטל לולב באגודו כו'. דהיינו עשיית לולב באגודה והדס בעבותו היא מצוה כאילו בנה מזבח ונטילתן היא מצוה כאילו הקריב קרבן ולכך לא נקט רק לולב דשייך ביה עשיית אגודה והדס דשייך ביה עבות:

בתוס' ד"ה אני והו וכו' משום דדרשינן באיכה רבתי וכו' ועדיין צריך טעם למה תקנו לומר בזה הלשון אני והו הקדימו שם אני לשם והו איפכא מבעיא ליה דוהו שם הראשון גם לפי סדר הפסוקים והנביאים דוהו כתיב בירמיה ואני ביחזקאל:

רש"י בד"ה אני והו כו' אלף דמאחריהם כו' כצ"ל:

בד"ה מיד תינוקות כו' לולבי הקטנים מידם בשביעי כצ"ל בד"ה עלה אמה כו' ומלאוהו סיד וקוניא כו' נ"ב פי' חיתוך אבר:

בא"ד ומילאוהו חלוקי אבנים כו'. נ"ב פירוש אבנים שלמות וחלקות בלי פגימה:

רש"י בד"ה אין לו מקום כו' לאכול שם ביו"ט האחרון כצ"ל:

תוס' בד"ה וחוזרין כו' דהכא דחזרתו על כו' כצ"ל:

במשנה יופי לך מזבח יופי לך מזבח. עמש"כ בחדושי לס' נת"ע אות י"ג סתירה מזה לדברי הגר"א ז"ל ע"ש ועתה ראיתי להח"א שכ' טעם קצת על הכפל:

שם רא"א ליה ולך מזבח. מש"כ התוי"ט ובכתובים (ר"ל מצינו שם יה) מן המצר כו' ענני במרחב יה ל"ד דמרחב יה לרב ולרבא אחת הן ולר"ח קאי בתיקו ומש"כ על המהרש"ל דא"ה כו' הל"ל ורבא אריו"ח כו' אינו מוכרח עמש"כ בהרא"ש דפ"ק דעירובין סי' ז' ומש"כ בסופו ואע"ג דהירושלמי חולק על גמרא דידן כו' לי יראה דט"ס בירושלמי וצ"ל הוי רב דו אמר הללו יה (ר"ל ב' תיבות) והפשיטות הוא מדאמר ר"ח על ר"מ של"נ לקדשו משמע דהוא בעצמו ס"ל דצריך לחלקו ולקדשו וע"ש בק"ע ודע דהירושלמי הזה הוא ג"כ במכלתין פ' דלעיל הל"י ולחנם הרחיקו התוי"ט למגילה:

גמרא גוחות על המזבח אמה המ"ל. כ"נ דצ"ל ולפי המתבאר מפרש"י נראה שהיו בולטות מעל למזבח ב' אמות ויותר קצת אמה מזה בזקיפה (ר"ל בזקיפת שפוע) ואמה בגחיה והתוי"ט ל"ד במש"כ דאותן ב"א היו כפופין:

ד"ה ואוכלין ואין בדבר לא משום גזל. והוסיף התוי"ט ר"ל גזל דדבריהם כת"ק דר' יוסי כו' משמע דלר"י הוה גזל דאורייתא והא ליתא כדפי' הר"ב שם והוא מהגמרא:

רש"י ד"ה עלה אמה דרך ב' נקבים שהיו באחת הזויות. עי' בפ"ג דמדות מ"ב שהיו בקרן דרומית מערבית:

בא"ד הסובב שבה מקום הלוך לכהנים כו' להקטיר. עי' בזבחים (סב ב) דמוכח דבשעת הקטרת אברים היה עומד על הכבש וזורקו על המערכה ולהפכם בצינורא ג"כ כבד הדבר להיות עומד על הסובב (שנמצא כלה גבהו לגובה המזבח) להפוך על המערכה שהיא משוכה עוד משפת המזבח ב' אמות כדאיתא מדות פ"ג מ"א אלא ודאי אז היה מקיף בראש המזבח באמה של הלוך רגלי הכהנים המבואר שם במדות ועי' זבחים (נט ב) אמנם אשכחן במשנה שם (סד ב) בעולת העוף שהכהן פנה לסובב ומשמע שם דמשם זורק ג"כ על האישים וכן מצינו בשבת (צב) דמשה שהיה גבהו י"א פירש את האהל על המשכן שהיה כמו כן גבהו י"א:

גמרא תנא רכות וארוכות. נ״ב כמה דבעו. ולא פחות גבוה הוא י"א אמה. כך נ"ל:

כָּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאַגְדּוֹ, וַהֲדָס בַּעֲבוֹתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. יש להקשות מה שייכות יש ללולב והדס גבי מזבח וקרבן?
ונראה לי בס"ד דידוע שם קרבן משמעו שהוא מקרב פעולה שעושים בדבר גשמי להיות עושה תיקון בדבר רוחני כי החוטא פוגם למעלה ברוחניות ומקריב דבר גשמי ועושה בו תיקון ברוחניות ולכך נקרא קרבן שמקריב פועל הגשמי ברוחני. ופרשנו בס"ד במקום אחר דמטעם הזה היה המזבח ל"ב אמה על ל"ב אמה לרמוז התקרבות זו של פועל הגשמי ברוחני לא תהיה אלא על ידי כונת הלב ולכך המחשבה פוסלת בקרבן דאם חשב שלא לשמו וכיוצא פיגל.
והנה ידוע דאין כח בלב לעשות פועל טוב אלא רק אצל ישראל דוקא ולא אצל האומות, וכתבנו בס"ד הטעם כי ישראל נשמתם מן הבריאה הנקראת 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' ולכך הם לבדם קבלו התורה שהיא גם כן מן הבריאה בסוד הכונה שאמר רבינו האר"י ז"ל כמו שאומרים 'בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת' וידוע כי הבריאה היא בסוד הבינה ולכן התורה שניתנה מן הבריאה התחילה באות בי"ת שהיא סוד בינה ולכן אמרו בזוהר הקדוש 'תורה מבינה נפקא'. ובזה מובן הטעם מה שיש לישראל דוקא כח לעשות בכונת הלב פועל טוב יען כי הלב הוא סוד בינה וכמו שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב 'בינה ליבא ובה הלב מבין' ומאחר שישראל נשמתם מן הבריאה שהוא סוד בינה יש להם כח בלב שהוא גם כן סוד בינה.
ובזה פרשתי בס"ד מאמר רז"ל בשעה שצוה הקב"ה את ישראל בקרבנות אמרו אומות העולם לבלעם למה לא צוה לנו בקרבנות? אמר לו שוטים ישראל שקבלו התורה נתן להם הקרבנות אתם שלא קבלתם התורה לא נתן לכם הקרבנות, והוא תמוה מה תלוי זה בזה והלא גם הם יש להם ז' מצות וצריך להם כפרה בקרבנות? ובזה ניחא כי מעשה הקרבנות תלויים בכונת הלב שהפעולה נעשית בהם לקרב פועל הגשמי ברוחני על ידי כונת הלב כאמור וכיון שישראל קבלו התורה שהיא מסוד הבינה משמע דהם יש להם חלק בבינה מצד נשמתם ואם כן ממילא יש כח בלב שלהם לעשות בו פועל טוב כי גם הלב הוא סוד בינה אבל אתם שלא קבלתם התורה מוכח מזה דאין לכם חלק בבינה ואם כן אין לכם כח בכונת הלב ומה יועילו הקרבנות בחסרון הלב.
גם ידוע הטעם שנקראו הצדיקים בשם ההדס כמו שנאמר (זכריה א, ח) 'וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים' כי ההדס הוא משולש ורומז השילוש שלו לשלוש הנר"ן [נפש, רוח, נשמה] שהם בסוד בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] רוצה לומר הנפש עשיה והרוח יצירה והנשמה בריאה שהוא סוד בינה וזה השילוש של נר"ן אינו נמצא אלא רק אצל ישראל אבל אומות העולם אין להם אלא רק נפש מן הקליפה דעשיה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל (ישעיה כז, יא) 'כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא' גם ידוע הטעם שישראל נחשבים כנפש אחת כדכתיב בהו (דברים י, כב) 'בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה' ובעשו היו שש וקראם (בראשית לו, ו) 'נַפְשׁוֹת' היינו מפני כי ישראל הם משולשים בנר"ן וכל שילוש הוא בסוד אגודה אחת, אך אומות העולם אין להם אלא רק נפש מעשיה שהיא נפרדת ואין שם אגודה המורה על שילוש כי פחות משלשה אינו נקרא אגודה.
וידוע מה שאמר במדרש (ויקרא רבה ל, יב) על ארבעה מינים שבלולב שהם כנגד ישראל שיש בהם ד' מינים, והיינו שיש בעלי תורה ובעלי מצות וזהו כנגד אתרוג שיש בו הנאת ריח והנאת אכילה, ויש בעלי תורה ואינם בעלי מצות וזהו כנגד לולב שהוא תמר שיש בו אכילה ואין בו ריח ויש בעלי מצות ואינם בעלי תורה וזהו כנגד הדס שיש בו ריח בלבד ויש שאין בהם לא תורה ולא מצות וזהו כנגד ערבה שאין בה לא ריח ולא אכילה ולזה אמר ואגודתו על ארץ יסדה כלומר אגודתו הוא לולב ומיניו על ארץ אלו ישראל שנקראו בשם ארץ דכתיב (מלאכי ג, יב) 'וְאַתֶּם תִהְיוּ לִי אֶרֶץ חֵפֶץ' יסדה לאגודה זו שיש בה ד' מינים כנגד ד' מינים הנמצאים אצל ישראל, ואיך באמת יהיו ד' מינים שבישראל אגודה אחת? אלא היינו מצד שלוש הנר"ן שנמצא בהם דאפילו הנפש לבדה היא כלולה מן נר"ן מה שאין כן אומות העולם אין בהם דין אגודה כי אין אגודה פחותה משלש קנים.
ובזה מובן בס"ד המאמר כָּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאַגְדּוֹ שמורה שישראל יש להם נר"ן שהם בסוד בי"ע וַהֲדָס בַּעֲבוֹתוֹ שגם הוא מורה על כך כאמור דנמצא ומוכח מזה שישראל יש להם חלק בבינה שהוא סוד הבריאה ששם סוד חלק הנשמה לכך מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ שהוא סוד ל"ב כאמור וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן שהוא פועל פעולתו על ידי כונת הלב שהוא סוד בינה כמו שאמר אליהו זכור לטוב 'חכמה מוחא בינה ליבא'.

לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ. נראה לי בס"ד הטעם שבחרו להרכיב השבח על אותיות יָ"הּ ואותיות לְךָ כי אותיות אלו הם אותיות 'הֵיכָל' שהם למפרע אותיות לְךָ ואותיות יָ"הּ.

וכי לייבשן הוא צריך. והרי היבש פסול: סטיו כפול. אצטבאות מקיפות אותו ואצטבאות אחרים היקף לפנים מהיקף: מתני' ונקרא מוצא. בגמרא מפרש טעמא: אני והו. בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו' ויבא בין מחנה ויט משה את ידו ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן השם הראשון והו וי''ו של ויסע ה''א דכל הלילה וי''ו דויט ושם השלשים ושבע הוא אני אל''ף דמאחריהם ונו''ן ראשון דהענן בחשבון של מפרע ויו''ד דרוח קדים: ואותו יום. בשביעי: גיגיות. קונ''ש של זהב מלאות מים: חריות של דקל היו מביאין. בין בחול בין בשבת ובגמרא מפרש טעמא: חריות. ענפים: מיד תינוקות שומטין את לולביהן. הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי: ואוכלין אתרוגיהן. של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה: גמ' קלניא. בן חורין מן המס של מלך: דמיפק מכרגא. מוצא מכלל המס של המלך והיינו נמי קלניא דתוספתא: כדי שיהו גוחות על המזבח. גרסינן גוחות מוטות כמו כותל הגוחה לרה''ר דפ''ק דמועד קטן (ד' ז.): ש''מ. מדקתני גוחות על המזבח אמה וא''א להיות גוחות על המזבח אמה אלא א''כ גבוהות ממנו אמתים ואם יותר יותר דאם אינם גבוהות אמתים ומוטות אמה הרי הן נגררות בגב המזבח ואין זה לשון גוחות: כי מנח רגליהם איסוד מנח להו. על אמה של כניסת היסוד של מזבח: עלה אמה. מן הארץ ברוחב שלשים ושתים על שלשים ושתים שמתחילה הביאו מלבן מרובע שלשים ושתים על שלשים ושתים והושיבוהו על הארץ כעין איישטר''א וגובהו אמה ומילאוהו סיד וקוניא וזפת נמצא שעלה אמה וחזרו והביאו מלבן שהוא שלשים על שלשים וגובהו חמש אמות והושיבוהו על זה משוך אמה מכל צד ומילאוהו סיד וקוניא וזפת הרי שנכנס אמה ועל אותה כניסה היו שופכין הדמים ומשם יורדין לרצפה דרך שני נקבים שהיו באחת הזויות וכשנתמלא מלבן זה נמצא שעלה חמש מן היסוד ומעלה הרי שש מן הארץ חזרו והביאו מלבן שהוא כ''ח על כ''ח והושיבו על זה משוך אמה מכל צד וגבהו ג' אמות ומילאוהו סיד וקוניא וזפת נמצא גבוה תשע אמות והוא גג המזבח וכניסה זו של סוף שש הוא הסובב שבה מקום הילוך לכהנים סביב למזבח כשבאין להקטיר ולמתן דמים והיינו דקאמר עלה אמה וכנס אמה זה היסוד עלה חמש וכנס אמה זה הסובב עלה שלש זה מקום הקרנות ולא גרסינן וכנס אמה שלא היו משוכין הקרנות כלום לפנים אלא הביא מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה ונתנו לקרן ומילאוהו חלקי אבנים וסיד וקוניא וזפת וכן לכל קרן מ''מ גובה המזבח אנו למידין מכאן שהוא תשע אמות לבד הקרנות ואי אארעא מנח להו והתם צריך לתת באלכסון רגליהם משוכין להלן מן המזבח מפני הכניסיות כדי שיהו ראשיהן גוחין על המזבח תו לא משכחת להו גבהו שתי אמות למעלה מגג המזבח שיהו גוחות עליו אמה אלא לאו שמע מינה איסוד מנח להו דהוי ליה שמונה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה שלא יהו נגררות על גבי המזבח: מאי קראה. דעולות למעלה מן המזבח: אסרו חג בעבותים. באילנות כמו ובין עבותים היתה צמרתו (יחזקאל לא) בצד שלו אסרו כמו הקיפו כמו אסרי לגפן יסחר ישראל (בראשית מט): עד קרנות המזבח. עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח:

וכי לייבשן הוא צריך. תימה שאותו תנא נתחלפה שיטתו דהכא דהוה ליה למיתני על גב הוה תני על גג ובפ''ק דפסחים (ד' יג:) גבי שתי חלות של תודה דה''ל למיתני על גג הוה תני על גב ויש לומר דאותו התנא היה שונה שניהם בשוה על גב או שניהם על גג וכשהגיע לו לרב יהודה בראשון ואמר לו שטעה והיה סבור שכן יש להיות גם באחר: זוקפין אותן בצדי המזבח. היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת למ''ד ערבה בנטילה: תקעו והריעו ותקעו. משום שמחה: אני והו. בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובין בשלשה מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע מלאך וגו' ויבא בין מחנה וגו' ויט משה את ידו וגו' ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון אחרונה של אמצעי וראשון של אחרון וכן בסדר הזה כולם כך פי' הקונטרס ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמיה והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו: מיד תינוקות שומטין לולביהן לולבי התינוקות שומטין הגדולים מידן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה כך פי' בקונט' ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן ועוד יש לומר דמתני' לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא מיד כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמרא למאן דאמר אתרוג בשביעי מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ובקונט' דחק לפרש דהכי פריך תינוקות דווקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים הוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום וקשה דא''כ הוה ליה למימר דתינוקות אין דגדולים לא: עלה שלש זהו מקום קרנות. ולא גרסינן וכנס אמה שהקרנות לא היו משוכין לפנים כלום אלא מביא מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה ונתנו לקרן ומלאהו חלקי אבנים וסיד וזפת וקוניא וכן בכל קרן כך פירש בקונט' וכן מוכיח בזבחים פרק איזהו מקומן (ד' נד.) ובפרק שתי הלחם (מנחות ד' צז:) שהקרנות לא היו משוכין לפנים כלום אבל מ''מ מוחק בחנם גרסת הספרים שכתוב בכל הספרים עלה שלש וכנס אמה וזה מקום קרנות כלומר דבאותה כניסה היו הקרנות בנוים והשתא הוי ממש דומיא דאחריני עלה אמה וכנס אמה כו' זה מקום קרנות מקום הכניסה הוא מקום קרנות:

דף מה - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד