סוכה מו ע"ב

דף מו - ב

מדת בשר ודם, כלי ריקן  מחזיק את מה שניתן בו, ואילו כלי מלא אינו מחזיק את מה שיוסיפו על מילואו.

אבל מדת הקדוש ברוך הוא היא הפוכה: כלי מלא מחזיק, ואילו ריקן אינו מחזיק.

שנאמר [דברים כח] "והיה אם שמוע תשמע".

ודרשינן: אם שמוע, שהורגלת לשמוע - תשמע. תוכל לשמוע דברים נוספים.

ואם לאו, שלא הורגלת לשמוע, לפי שלא הטית אזן בילדותך לשמוע, שוב לא תשמע, שלא יספיקו בידך לשמוע.

דבר אחר: אם שמוע בישן, שאתה חוזר על תלמודך שכבר שמעת - תשמע בחדש, שתתחכם להבין מתוך הדברים הישנים, שכבר למדת, דברים חדשים.

אך [דברים ל] ואם יפנה לבבך, ולא תחזור על הישן - שוב לא תשמע בו דברים חדשים.

שנינו במשנה: מיד תינוקות שומטין לולביהן ואוכלים אתרוגיהם.

אמר רבי יוחנן: אתרוג - במשך כל יום שביעי הוא אסור בהנאה, אפילו לאחר שיצא בו ידי מצות נטילה, כיון שעדיין "מוקצה" הוא מהנאה, מכח הקצאתו למצות אתרוג.

אבל למחרתו, בשמיני עצרת, שאין בו מצות אתרוג - מותר להנות ממנו.

אבל סוכה - אפילו בשמיני עצרת היא אסורה בהנאה, על אף שלא נוהגת ביום זה מצות סוכה.

וריש לקיש אמר: אתרוג - אפילו בשביעי נמי מותר. ומבארת הגמרא תחילה: במאי קא מיפלגי, מהו יסוד מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בהקצאת אתרוג ביום השביעי, לאחר שיצא בו?

מר ריש לקיש סבר שהאתרוג רק למצוה אתקצאי, ומשעה שיצא בו ביום השביעי, ושוב אינו צריך אותו למצוה, בטלה הקצאתו.

ומר רבי יוחנן סבר: אתרוג לכולי יומא אתק צאי.

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן ממשנתנו: מיד תינוקות שומטין את לולביהן, ואוכלין אתר וגיהן.

מאי לאו - הוא הדין לאתרוגם של גדולים, שלאחר קיום מצותן מותרים הם באכילה, כנגד דברי רבי יוחנן.

ותירץ לו רבי יוחנן: לא כמו שרצית לומר. אלא אתרוגם של תינוקות תינוקות דוקא מותר באכילה מיד, כיון שלא הוקצה ל"מצוה גמורה" של מצות אתרוג, אלא רק למצות חינוך של קטן.

איכא דאמרי איפכא:

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתר וגיהן.

ומדייק רבי יוחנן: אתרוגם של תינוקות - אין, הוא המותר באכילה מיד, אבל אתרוגם של גדולים - לא, כי היות והוא מוקצה למצוה גמורה הרי הוא מוקצה לכל היום, וכנגד דברי ריש לקיש.

ותירץ ריש לקיש: הוא הדין דאפילו אתרוג של גדולים מותר באכילה מיד. והאי דקתני אתרוג של תינוקות - אורחא דמלתא קתני. שהדרך לשמוט אתרוגים מהקטנים ולא מן הגדולים.

אמר ליה רב פפא לאביי: לדעת רבי יוחנן הסובר שאתרוג מוקצה לכל היום, גם לאחר קיום מצותו, יש לבאר:

מאי שנא סוכה שנאסרת בהנאה ביום השמיני, הואיל והוקצתה למצותה בין השמשות שבין היום השביעי והשמיני. וכיון שהוקצתה בין השמשות הוקצתה לכל היום השמיני [לפי הכלל במוקצה, שכל דבר שהוקצה לבין השמשות של כניסת שבת או יום טוב הוקצה לכל היום].

מאי שנא אתרוג שנאסר רק ביום השביעי, ולא ביום השמיני? והרי שניהם נוהגים רק ביום השביעי!

אמר ליה אביי: סוכה - כיון דחזיא, שהיא ראויה ועומדת לקיום מצות סוכה גם בשעת בין השמשות, בין יום השביעי ליום השמיני, דאי איתרמי ליה, שהרי אם תזדמן לו סעודתא בבין השמשות הרי בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה, צריך הוא לשבת בה אז, ולאכול בה -

לכן היא אתקצאי למצוה גם לפרק הזמן של בין השמשות.

ומיגו דאתקצאי, שנאסרת הנאתה מחמת הקצאתה למצות סוכה לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא דשמיני, מחמת הקצאה של יום טוב, כדין כל דבר שהוקצה בין השמשות, שנהיה מוקצה לכל היום.

לפי שכל דבר שהוקצה מהנאה בבין השמשות של כניסת שבת או חג, הרי הוא מוקצה משימוש ומטילטול לכל השבת או החג. שזהו דין מוקצה, שהקצאת הדבר בבין השמשות מחילה עליו שם מוקצה ליום כולו.

אבל אתרוג, דלא חזי לבין השמשות, שהרי אתרוג משעה שנטלו בבוקר ויצא בו שוב אין הוא עומד להיות ניטל בבין השמשות, כי המצוה היא ליטלו פעם אחת ביום ותו לא. ומה שהוא מוקצה לכל היום השביעי, גם לאחר נטילתו, הוא רק מחמת שאיסור מוקצה למצוה תופס את היום כולו. אך הקצאה שכזו [שאינה מחמת שהוא עדיין עומד למצוה, אלא רק מחמת שחל עליו שם "מוקצה", ושם מוקצה חל למשך כל היום] היא רק ביום עצמו, והוא לא אתקצאי לבין השמשות. ^[1]

וממילא לא אתקצאי לכולי יומא דשמיני.

ואילו לוי אמר: אתרוג אפילו בשמיני אסור, היות ולדעתו גם האתרוג הוא מוקצה, כמו סוכה, בפרק הזמן של בין השמשות. כי זמן בין השמשות הוא ספק יום השביעי ספק יום השמיני, ובכל היום השביעי האתרוג הוא מוקצה. וכיון שלדעתו הוקצה האתרוג, מספק, גם בבין השמשות, הוא הוקצה לכל היום השמיני.

ואבוה דשמואל אמר: אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר.

אך לאחר מכן, חזר בו אבוה דשמואל, וקם אבוה דשמואל בשיטתיה דלוי, שאתרוג מוקצה בשמיני.

ומאידך, קם רבי זירא בשיטתיה דאבוה דשמואל, כפי שהיה סבור בתחילה, וסבר שאתרוג מותר בשמיני.

דאמר רבי זירא: אפילו אתרוג שנפסלה [לאחר שקיים בה מצוה], כיון שהוקצתה למצותה - אסור לאוכלה כל שבעה. ומשמע שהקצאת האתרוג היא רק לשבעת הימים בלבד, ובשמיני מותר לאכול אפילו אתרוג שלא נפסל.

אמר רבי זירא: לא ליקני איניש לא יקנה אדם "הושענא" [כינוי ללולב האגוד עם ההדסים והערבה], לינוקא לבנו הקטן ביומא טבא קמא, ביום טוב ראשון של חג הסוכות, כאשר עדיין לא יצא בו האבא ידי חובתו.

מאי טעמא?

היות דינוקא, שהקטן - מקנא קני, יכול הוא רק לקנות ולזכות בלולב, לפי שתקנו חכמים שקטן יכול לזכות לעצמו, למרות שמן התורה אינו בר קנין לפי שאין לו דעת.

אבל אקנויי - לא מקני! אין הקטן יכול לחזור ולהקנותו לאביו, היות ואינו בר דעת.

ולכן, אם יקנה לקטן את לולבו לפני שהוא עצמו יצא בו ידי חובתו, אשתכח ימצא דקא נפיק שהוא עצמו ייצא ידי חובה [כשיחזור ויקחנו מן הקטן, ולא תועיל קנייתו ממנו], בלולב שאינו שלו.

ואילו ביום הראשון אין יוצאים ידי חובה אלא בלולב השייך לבעליו.

ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא, דיהיבנא לך מידי, ולא יהיב ליה, לא יבטיח אדם לבנו הקטן דבר מה ולא יעמוד בהבטחתו, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, היות ובכך הוא מלמד את בנו לשקר.

שנאמר [ירמיהו ט] "למדו לשונם דבר שקר".

וחוזרת עתה הגמרא לענין הקצאת האתרוג למצותו או למשך היום כולו, שנחלקו בה לעיל רבי יוחנן וריש לקיש, ומביאה הגמרא מחלוקת דומה בין אמוראים:

ובפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. במחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש, אם אתרוג מוקצה רק למצותו או שהוא מוקצה לכל היום, נחלקו גם רב ורב אסי:

דאיתמר: הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, לכל יום אתרוג מסויים.

לפי גירסת רש"י, המבוארת בב"ח: אמר רב אסי: כל אחת ואחת יוצא בה, ואוכלה לאלתר. כיון שלא הוקצה האתרוג לכל היום אלא רק למצותו.

ורב אמר: כל אחת ואחת יוצא בה, ואוכלה רק למחר.

ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי?

מר רב אסי סבר כריש לקיש, שרק למצותה אתקצאי.

ומר רב סבר כרבי יוחנן, שלכולי יומא אתקצאי.

וכיון שבין לרבי יוחנן ובין לרב, אתרוג נאסר בכל היום השביעי, הלכה כמותם, ואתרוג אסור כל היום השביעי ומותר ביום השמיני.

ודנה עתה הגמרא מה דינו של האתרוג אצל בני הגולה ביום השמיני, שהוא ספק יום השביעי, האם אוסרים אותו מכח הספק:

ואנן, דאית לן תרי יומי - היכי עבדינן, איך נוהגים אנו באתרוג ביום השמיני?

אמר אביי: שמיני עצרת, שהוא בגולה "ספק שביעי" - אסור בו האתרוג כמו בשביעי.

אך ביום התשיעי, שהוא יום טוב שני של גלויות, והוא "ספק שמיני", מותר האתרוג באכילה, שהרי אין יום זה בכלל "ספק שביעי".

מרימר אמר: אפילו היום השמיני שהוא "ספק שביעי" - מותר.

בסורא עבדי כמרימר, ואכלו את האתרוג בשמיני.

רב שישא בריה דרב אידי עביד כאביי, ואסרו בשמיני.

והלכתא - כאביי.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: שמיני, בחוצה לארץ, שהוא "ספק שביעי" - הרי הוא כיום שביעי לגבי מצות ישיבת סוכה, שיש לישב בו בסוכה, וכיום השמיני לברכה, שמזכיר את יום השמיני בתפילה ובקידוש ובברכת המזון.

ורבי יוחנן אמר: הרי הוא שמיני לזה ולזה, וכפי שיתבאר להלן.

ומבארת הגמרא: מיתב, לישב בסוכה ביום השמיני בחוצה לארץ - כולי עלמא לא פליגי דיתבינן בסוכה.

מדת ב"ו כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק כדכתיב כי לא דבר רק ולמה הוא רק בשביל שאין אתם מתעסקין בו.

א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסורה בשמיני מותרת. מ"ט אתרוג כיון דלצאת בו קאי אע"ג דקי"ל כל היום כשר לנטילת לולב מאחר שיצא בו מבע"י בשביעי אינו צריך לו למצוה ולא אתקצאי אלא בו ביום כולו אבל לבין השמשות דיליה לא איתקצאי אבל סוכה דחזיא כל יומא מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי נמי לכולי יומא דשמיני. ריש לקיש אמר אתרוג אפי' בשביעי מותרת.

מ"ט למצותה אתקצאי מתני' כר' יוחנן דתנן מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן.

תינוקות אין גדולים לא. ומשני ר"ל הוא הדין דאפילו גדולים. והאי דקתני תינוקות אורחא דמלתא נקט. ואסיקנא לדידן דאית לן תרי יומי הלכך שמיני ספק שביעי אסורה.

תשיעי ספק שמיני מותרת. א"ר זירא לא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא דמיקנא קני אקנויי לא מקני. ואשתכח האי גברא דאהדר ליה ינוקא לולב דנפיק בלולב דלאו דיליה וכן לא לימא איניש לינוקא יהיבנא לך מידי ולא יהיב דאתי לאגמורי שיקרא שנאמר למדו לשונם וגו'. ולענין סוכה בשמיני ספק שביעי א"ר יהודה שביעי לסוכה לישב בה שמיני לברכה להזכיר בתפלה ובברכת המזון יום שמיני חג עצרת:

א״ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור.‎ פי׳‎ ‎אסור באכילה אע״פ שכבר יצא בה ונגמר מצותה בשמיני מותרת ור״ל אמר אתרוג אפילו בשביעי מותרת וכלהו מודו דסוכה בשמיני אסורה וטעמא דר׳‎ יוחנן באתרוג שאסור בשביעי כולו פי׳‎ תלמודא משום דלכולי יומא אתקצאי ולא מתסר בשמיני משום דאתרוג כיון דלא חזיא לבין השמשות לא אתקצאי לשמיני אבל סוכה דחזיא לבין השמשות דשביעי הנכנס לשמיני מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכדאמרינן בפרק כירה גבי מטה שיש עליה מעות שאם היו עליה כל בין השמשות מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומ׳‎ וכן רבים שם והטעם דמשום דכתיב גבי שבת וי״ט והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת וי״ט אם לא היה לו הכן מבעוד יום ממש אע״פ שיש לו הכן בי״ט או שבת ממש הלכך סוכה שהוקצית למצותה יום שביעי בין השמשות לא היה לח׳‎ הכן מבעוד יום ונאסר לכל היום אבל אתרוג דלא חזיא לבין השמשות נסתלקה הקצאתה מבעוד יום של שמיני והוכנה לשמיני ולפיכך מותרת והא דקאמר ר׳‎ יוחנן דלא חזיא לבין השמשות אע״ג דס״ל לכולי יומא אתקצי יש לפרש דברים כפשוטן דמדינא לא מתקצאי אתרוג לכל היום השביעי כיון דנפיק ביה בשחרית ותו לא צריך וליכא למיסרי׳‎ כוליה ז׳‎ מגו דאיתקצאי בין השמשות אתקצאי לכוליה יומא כדסברי מקצת רבנן ז״ל דה״ט דרבי יוחנן. דליתא כלל דלא איתמר טעמא אלא בשבת וי״ט מטעמא דהכנה דבעו הכנה מבעוד יום כדאמרינן אבל לא בשביעי שהיא חול ולא בעי הכן מבעוד יום אלא שכל שבא לו הכן מבעוד יום מותר והיינו דלא נקיט בעעמא דר׳‎ יוחנן באתרוג שאסורה בשביעית דין מגו כדנקיט בסוכה בח׳‎ שהוא י״ט ונקיט טעמא באתרוג משום דלכולי יומא איתקצאי כלומר דאע״ג דמדינא בשחרית נפיק ביה והוכן מיד וכיון דלא נטל שחרית יטול בין הערבים היה דעתו להקצותו מתחלה לכל יום השביעי שמא יפשע ולא יטול שחרית ויצטרך ליטול בין הערבים מיהו לא היה דעתו להקצותו אלא ליום השביעי שהוא יום ברור אבל לא לבין השמשות שאין דרך לצאת בו דהא אם לא נטל קודם בין השמשות שוב אינו נוטל בבין השמשות ספק יום שמיני דהו״ל ספיקא דרבנן דשאר ימים מדרבנן הוא ובין השמשות שהוא ספק י״ט וספק אם חייב בו הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכיון שלא הקצהו מתחלה לבין השמשות לא חל עליו איסור בין השמשות שאין איסור תופס ביום חול יותר ממה שהקצהו כמו שאומרין שאין מוקצה לחצי שבת וכדכתיבנא הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל שמיני ואף ע״ג דביצה שנולדה בי״ט א׳‎ וכיוצא בה אסורין כל בין השמשות ומותרין ביום שני ולא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצי לכוליה יומא שאני התם שהא׳‎ מהם חול גמור וכשבא יום שני הרי אנו אומרים ממה נפשך או שהיום חול ואינו צריך הכן או שהיום קדש והראשון היה חול והיו לשני הכן בביצה זו מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לשביעי ולא הוכן בו כלל והשמיני ודאי קדשוהו להו כשבת וי״ט שנולדה בזה אסור׳‎ בזה ועליה אמרו שהם קדושה אחת כי האיסור של בין השמשות אוסרו לכל י״ט שלא היה לו הכן ביום חול ולא שהיו קדושה אחת ממש וזה נראה נכון. ויש לפרש עוד דבכלל מאי דא״ר יוחנן באתרוג דאתקצאי לבין השמשות מספק שביעי ואפ״ה לא אמרי׳‎ ביה דאתקצאי לכוליה יום שמיני במגו שאין אומרים כן אלא במה שהוקצה בבין השמשות ממש מדין עצמו אבל זה שאין ההקצאה בבין השמשות מעצמו אלא מפני ספק שביעי כיון שעברו בין השמשות ונתברר שהוא שמיני נסתלק ספקו של יום שביעי ובא יום שמיני בהכנה וזהו טעם לביצה שנולדה בזה מותרת בזה לפי שלא נאסרה בין השמשות אלא מדין ספ׳‎ יום ראשון וכבר נתברר ספקו ויש שנתנו טעם אחר שאין אומרים דין מגו אלא בדבר שדחאו בידים כההיא מטה שיש עלי׳‎ מעות או בדבר שהוקצה למצותו ממש מדעת אבל לא במה שנאסר מדין הכן וי״ט אחר השבת וב׳‎ י״ט של ר״ה שנולדה בזה כו׳‎ לפי שהם קדושה א׳‎ וכיומא אריכתא דמי. עי״ל דהכא באתרוג כיון דמדינא למצותה אתקצאי והיה בדין שתהא מותרת לאלתר שיצא בה ואנו מחמירין לאסרה עליו כל היום משום דזמנין דנפיק בה בין הערבים מסתיין בחומר׳‎ זו לאסרה עליה ואפי׳‎ בין השמשות מספק היום ולא שנפרט בחומרא זו כאיסור הבא מן הדין לומר בו מגו וטעם ביצה שנולדה בי״ט ראשון שהיא מותרת בי״ט שני או משום דחד מינייהו חול או משום דלא אתקצאי בידים ונכון הוא אבל הפי׳‎ הראשון נ״ל עיקר ונכון יותר ור״ל מודה בסוכה בשמיני שהיא אסורה משום דאית בה דין מגו כטעמא דר׳‎ יוחנן ופליג באתרוג בשביעי משום דסבר דלמצותה בלחוד אתקצאי ודין מגו לא שייך ביה כדפרישנא בדר״י. ומאי דא״ל ר״פ לאביי לר׳‎ יוחנן מ״ש סוכה ומ״ש אתרוג ואלו לר״ל לא מבעיא ליה מידי משום דלדידיה כיון דשביעי גופיה שהיא לאלתר שיצא בו מתסר ליכא טעמא לאסרה בשמיני אבל לר׳‎ יוחנן דאסור אתרוג כל יום ז׳‎ כדין סוכה קא מבעיא ליה אמאי לא מיתסר בשמיני כדין סוכה מדין מיגו ופריק ליה דבסוכה דחזיא לבין השמשות ומחייב למיתב בגוה ואתקצאי מדינא לבה״ש אתקצאי לח׳‎ כולי׳‎ משא״כ באתרוג דלא חזי׳‎ לב״ש נפיק בה שחרית וליכא למימר בה מגו מטעמא דכתיבנא:

לוי אמר אתרוג בח׳‎ נמי אסורה לא אתי עליה מטעמא דאביי דאמרי׳‎ לקמן לדידן דעבדי׳‎ ב׳‎ יומי כו׳‎ מכלל דהשתא לא איירי בהכי וא״כ תמיהא מלתא טובא מ״ט דלוי ובתו׳‎ תירצו דלוי מגזירה דסוכה הוא דאסרה דאי שרית באתרוג אתו למשרי בסוכה ואחרים פירשו דלוי סבר דכיון דבמקדש שמצותו כל שבעה יש לו ליטלה בין השמשות אם לא נטלה בשחרית או כל היום משום דהוי ספיק׳‎ דאורייתא ואשתכח דאתקצאי לבין השמשות מדינא גזר לוי דתיתסר בשמיני שמהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בשמיני השתא נמי ניכול. והנכון דלוי מדינא אסר ליה אף בזמן הזה דס״ל כר׳‎ יוחנן דלכוליה יומא אתקצאי ואף לבין השמשות מספק שביעי וקסבר נמי שכל מה שנאסר בבין השמשות של ערב י״ט או מדינא ממש או משום חומרא תופס כל היום לאיסור מדין מגו שאין מוכן לחצי יום:

א״ר זירא אתרוג שנפסלה אסורה לאכלה כל שבעה ואתיא כרבי יוחנן דאמר לכוליה יומא אתקצאי. ולדידן השתא דשמיני ספק ז׳‎ אסור אף זו אסורה בשמיני ומותרת בט':

וא״ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומי טבא. פי׳‎ ביום ראשון דבעינן משלכם:

מ״ט ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני י״א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל בנותן לו במתנה ע״מ להחזיר לא דכיון דע״מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע״ג דכל מתנה ע״מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע״מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפרק יש נוחלין מ״מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות וכיון שלא קיים תנאי שיחזירנו לגדול בהקנאה כראוי נמצא שבטל מתנה ראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכן כתבו בתוספות ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי״ט ע״מ להחזיר משמע כמו שכתבנו בפרקין דלעיל יש לנו לומר דהא דרבי זירא אפי׳‎ בנותן לתנוק ע״מ להחזיר אותה וכיון שהתינוק הזה לא הוי בר אקנויי כי מקני לי׳‎ מעיקרא ע״מ להקנות הו״ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו שהוא כמפליגו בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו התינוק לגמרי אע״פ שלא חזר והקנהו לבעלים הראשונים ומפני זה הטעם מפקפק מורי נר״ו בלולב שלוקחין מקופה של עניים או משל רבים שיש בו זכות לקטנים שלא לצאת בו ביום א׳‎ אע״פ שיש לומר דשאני התם שהנותן להקדש לכתחלה כמעות וכיוצא בו שאינו דבר מסוי׳‎ ע״ד הפרנסי׳‎ נותן שיש להם רשות לשנותן לכל מה שירצו לפי מה שפירשנו בפרק השותפין ראוי להחמיר מיהו ודאי ליתא לדרבי זירא אלא בקטן שלא הגיע לעונות הפעוטות כגון שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאפי׳‎ לדברי האומר דזכות׳‎ דקטן מדרבנן היא כשיש דעת אחרת מקנ׳‎ אותו מה שאין כן במציאה שאין לו בה זכי׳‎ אפי׳‎ מדרבנן כדתנן מציאת חש״ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור מדבריהם וכדפרישנא בדוכתא מ״מ זכיה דרבנן זכיה גמור׳‎ היא דהפק׳‎ ב״ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא הלה יוצא בלולב שאינו שלו אף לדין תורה אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אף הקנאתו הקנאה כתקנתא דרבנן משום כדי חייו כדאיתא במסכת גטין וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והוא שאין לו אפוטרופוס שאם יש לו אין הקנאתו הקנאה כדאי׳‎ במסכת כתובות בהדיא וקטן שיש לו אב שסמוך עליו דינו כמו שיש לו אפוטרופס לדעת מקצת חכמים כמו שכתבנו שם בס״ד:

לדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן.‎ פי׳‎ ‎לר׳‎ יוחנן קא מיבעיא לן דאסר לה בשביעי אי אסר לה בשמיני משום שביעי או לא דאלו לר״ל דאמר למצותה אתקצאי בלחוד ומותרת בז׳‎ בזמן שאין עושין אלא יום אחד ואין איסורה תופס יומו היאך יהא תופס בזמן הזה ח׳‎ ספק ז׳‎ אלא לרבי יוחנן הוא דמיבעיא לן ומשום דר״ל ור׳‎ יוחנן הלכה כר״י נקטי׳‎ לה סתמא:

אמר אביי שמיני ספק ז׳‎ אסורה.‎ פי׳‎ ‎האי לישנא מוכח בהדיא דלאו משום מגו דאתקצאי לבין השמשות אסר לה אלא משום ספקו דאע״ג דליכא מצות לולב ואתרוג בשמיני מ״מ כיון דספק שביעי הוא לענינים אחרים הרי אנו נוהגין אף באלו דין שבעה מיהו די לנו לאוסרה בשמיני אבל ט׳‎ ספק ח׳‎ מותרת שאף בשמיני לא נאסר אלא מחומרא ואין לו׳‎ בה דין מגו לאסור התשיעי כדכתיבנא ואמימ׳‎ אמר אפי׳‎ תשיעי ספק שמיני אסורא דסבר לה שמיני בזמן הזה דינו כשביעי גמור ומדינא מיתסר משום דאתקצאי לכוליה שביעי ושמיני כשביעי וסבר כלוי דלעיל דאמר מיגו דאתקצאי לבין השמשות דשמיני אתסר לכולי׳‎ יומא דתשיעי:

מרימר אמר אפילו שמיני ספק שביעי מותרת דקסבר כיון דאין מצות אתרוג נוהגת בזמן הזה דשמיני גמור הוא היא מותרת לרבי יוחנן כדלעיל דליכא דין מגו כדכתיבנא והלכתא דשמיני ספק שביעי אסורא לדידן מהא תלמוד כיון שאנו עושין שמיני ספק שביעי בדין הוא שיהא אתרוג ניטל אף בשמיני אלא דמספיקא לא דחינן טלטול דרבנן ליטול לולב מדאורייתא וכיון שראוי ליטול אלא שאינו רשאי האיסור אינו זז ממקומו ואסור׳‎ בשמיני כולה לר׳‎ יוחנן אבל בתשיעי מותרת דהא ליכא למיסר באתרוג מדין מגו כיון שאין איסור בשביעי ממש מן הדין ותשיעי לדידן כשמיני לרבי יוחנן הלכך לולב ואתרוג בח׳‎ מותרים אבל סוכה דלר״י אסורה בז׳‎ מן הדין משום דחזיא לבין השמשות ואסורה כל ח׳‎ במגו בזה״ז נמי שמיני כז׳‎ ואסורה בבה״ש מדינא דהא קי״ל דמיתב יתבינן וחזיא לבין השמשות ומתסרא בתשיעי מדין מגו דט׳‎ לדידן כשמיני לר׳‎ יוחנן ואף אם נפלה הסוכה אסור ליהנות מן הנויין או מן הדפנות בתשיעי ואצ״ל בסוכה עצמה שהוקצית אף לט׳‎ מתחלתה משום סתירת אהל וזה ברור ואין בו בית מיחוש:

אתרוג בשביעי אסור מפני שהוקצה לכל היום ואע"פ שביום חול כל שאין בו אלא הקצאת גופו שהוא למצותו אין אומרין מתוך שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום שאין אומרין כן אלא בשבת ויום טוב הא בחול אין הקצאתו אלא במה שנמשך זמן מצותו וכטעם ריש לקיש שאמר למצותיה אתקצאי ואף בשביעי מותר לאחר נטילה מ"מ אתה מצרף לדעתו של ר' יוחנן שאם לא נטל שחרית זמנו כל היום וראוי לאסרו ליל יום שביעי וזהו ענין לכולי יומא אתקצאי כלומר שנטילתו ראויה למצוה כל היום ומ"מ אין אוסרין אותו לשמיני מטעם מגו דאתקצאי לבין השמשות שהרי נטילת לולב ואתרוג מיום ראשון ואילך דרבנן הוא ואילו לא נטלו ובא בין השמשות אינו נוטל שספק סופרים הוא ולא חל עליו שם הקצאה למצוה בין השמשות אבל סוכה שהיא מן התורה כל שבעה אם תארע לו סעודה בין השמשות של סוף שביעי חייב לאכול בסוכה ומתוך שהוקצית לבין השמשות הוקצית לכל יום שמיני שהוא יום טוב והלכך סוכה אפי' בשמיני אסורה ודבר זה אתה מפרשו בשנפלה בשביעי שאלו קיימת בשמיני תיפוק לי משום סתירת אהל שאם נפלה בשמיני הרי הוקצית מחמת סתירת אהל ואין צריך לטעם שמא תארע לו סעודה אלא שאתה מפרשה שנפלה בחול המועד אלא שיש להקשות ואם נפלה בשביעי האיך אמר הואיל וחזיא ליה בין השמשות בשביעי והרי אינה ראויה למצותה כלל ושמא כך פירושה אם תתירה בנפלה בחוה"מ פעמים שתתירה בנפלה בשביעי תיכף לבין השמשות וזימנין דאכתי חזיא בהש"מ אי נמי שנפלו מקצת עציה ונשארה כשרה וי"מ אותה בסוכה רעועה וסוברים שסוכה רעועה אין בה איסור סתירה אלא מדברי סופרים וכשנסתלק נסתלק כמו שכתבנו דבריהם ברביעי של יום טוב וי"מ אותה בסוכה קיימת ולענין נויין שלא התנה עליהן שהוקצו למצות סוכה ואין בהם דין סתירת אהל ובזמן הזה שעושין שני ימים שמיני ספק שביעי אתרוג אסור שאע"פ שאין נוטלין אותו מתורת ספק שביעי אף בלא ברכה ואין מדמין אותו לסוכה שאמרו בה למטה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן דזו הואיל ומ"מ נטילת לולב מדברי סופרים הקלו בה שלא ליטלו בשמיני אף בלא ברכה שאין מקילין באיסור טלטול מדברי סופרים הא לאכלו מיהא נוהגין בו חומרת יום שביעי מספק אבל תשיעי ספק שמיני מותר ואע"פ שאסור בכל יום שמיני אין אומרין לאסרו בתשיעי מטעם מגו דאתקצאי שהרי אף בשמיני לא נאסר מתורת מיגו כמו שביארנו למעלה אלא מתורת ספיקו:

ולענין ישיבת סוכה בשמיני אמרו בסוגיא זו מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן מיתב יתבינן מתורת ספק שביעי שסוכה כל שבעה מן התורה וחייבין בספקה וכן שאין בישיבתה שום סרך איסור ברוכי לא מברכינן ולא מחשש ברכה לבטלה שהרי מקדשין ביום שני אע"פ שאינו אלא מנהג אלא שלא לזלזל ביום טוב שיאמרו עליו ששביעי הוא ועוד שמאחר שקידש עשאו יום טוב והאיך יסתור דבריו באותו כוס עצמו לברך לישב בסוכה ואם נצטוינו לישב חול הוא שהרי אין סוכה בשמיני ואע"פ שבפסח מברכין על ספירת העומר ביום טוב שני ואם עומר אין יו"ט שהרי מחרת יו"ט הוא מ"מ ספירת העומר וקדוש אינו נעשה כאחת אבל אלו בכוס אחד הם ונמצאו דברי חכמים חוכא וטלולא ומטעם זה אין מבדילין מיום טוב לחבירו כמו שביארנו בראשון של יו"ט אלא שיש לחוש שהרי בראשון של תענית בענין הזכרת הטל אמרו מתחיל במוסף ופוסק עד למחר וכו' והקשו בה לאחר שעשיתו קדש וכו' אע"פ שאינו ביחד ומכל מקום אפשר לפרש מאחר שעשיתו קדש בתפלה תעשהו חול בתפלה עצמה ויש אומרים בספירת העומר הואיל ועיקרו מן התורה אע"פ שבזמן הזה אינו מן התורה לדעת קצת ולא עוד אלא שיתבלבל סדר המספר אם לא יברך בראשון ושיברכו בשאר הספירות ואם יברכו בשני על יום אחד ויספרו בלא ברכה יום שני יהא הענין חוכא ושמא יבאו לזלזל בראשון של עצרת והיכא דלא אפשר שאני ועוד אני אומר שהספירה קודם הקידוש היא ואע"פ שעשינוהו חול רשאים אנו לעשותו קודש הא אם קידש תחלה אף אני אומר שלא יספור בברכה אחר שעשאו קדש ואע"פ שכבר נתקדש בתפלה לא נעשה אלא בחשאי:

מי שהפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים כל אחד ליומו יוצא באחד ליומו ומותר לאכלו למחר אבל ליומו מיהא אסור הואיל ונטילה ראויה כל היום כמו שפירשנו למעלה אבל אם הקצהו לכל שבעה אפי' נפסל עד שאין ראוי לצאת בו עוד אסור לאכלו כל שבעה ושמא תאמר והאיך נפסל שלא לצאת בו בשני פירשוה כגון שאכלו ממנה עכברים עד שלא נשתייר אלא מיעוטו ואין יוצאין בו אף בשאר הימים אחר שאין שמו עליו כמו שביארנו בפרק שלישי:

מאחר שהתבאר שלא לצאת בלולב השאול ביום טוב ראשון יהא אדם זהיר שלא יקנהו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה ונמצא יוצא בלולב שאינו שלו וכבר ביארנו אם דוקא במתנה סתם אם אפי' יתן על מנת להחזיר כמו שביארנו בפרק לולב הגזול בסוגיית המשנה האחת עשרה ולעולם אל יבטיח אדם לקטן ליתן לו כלום ואינו מקיים לו שמא מתוך מה שיראה במדתו ירגיל עצמו לשקר:

ולדידין דאית לן תרי יומי היכי עבדי' אמר אביי שמיני ספק שביעי אסרו קשיא לי כיון דאין נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי דאין מצותה מן התורה בסוכה דאמרינן מיהב יהבינן ברוכי לא מברכינן ואינה אלא משום זכר בעלמא והילכך אין נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי וכיון שאין נוטלין אותן איגלאי מילתא למפרע דלא אקצייה אלא עד יום שביעי ואמאי שמיני ספק שביעי אסורה והלא איסור האתרוג כל שבעה מדרבנן הוא דגם במצות דרבנן אמרי' שאסור ליהנות מהן ובשמיני שאין מצות דרבנן נוהגת ואע"פ שהוא ספק שביעי אמאי יאסר בהנאה וסתמא דמילתא לא היקצו אלא כל זמן שמצוותן מושבת:

בד"ה אתרוג בז' אסור אפילו כו' משמע בגמ' דמפסיק סעודתו בשביל לולב וכ"ש שלא יתחילו כו' עכ"ל הך דמפסיק סעודתו מוקמינן התם בדליכא שהות ונהי דהך דרבי חנינא אפשר דמיירי בדאיכא שהות מ"מ אסור להתחיל לכתחילה כדקתני התם גבי תפלה אם התחילו אין מפסיקין בדיעבד דוקא קאמר וק"ל:

בד"ה דאי איתרמי ליה סעודתא כו' וכולה כחד יומא כדפרישית כיון דלא מפסקי כו' עכ"ל לא הוה אצטריך הכא להך מלתא דהא לכל ז' אתקצאי ובאתרוג נמי בכה"ג אסור כל ז' באתרוג שנפסל ולא שייך לפלוגי בין אתרוג בין סוכה מה"ט דמפסיק לילות מימים אלא היכא דאתקצאי למקצת הימים כמ"ש התוס' לעיל ואפשר משום (דנפסלה) [דנפלה] והרי לא אתחזי לבהש"מ ולא ה"ל לאסור בסוכה בח' טפי מבאתרוג ולהכי הוצרך בסוכה לטעמא דכולא כחד יומא וצ"ע:

גמ' א"ר יוחנן אתרוג אפי' בשביעי ל"ג אפי' וכן לקמן בסמוך בדברי אבוה דשמואל ל"ג אפי':

שם אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר וכו' ואוכלה למחר כן הגי' בספרים שלפנינו אבל בדברי רש"י נראה דגריס איפכא דרב אמר ואוכלה למחר דאית ליה לכולי יומא איתקצאי כשיטת ר' יוחנן ורב אסי אמר ואוכלה לאלתר ולעיל פ"ק גבי עיטרה בקרמים כתבו התוס' דיש ספרים דגרסי' כספרים שלנו:

רש"י ד"ה שוב לא תשמע משתפנה לבך לבטלה שוב אין משמיעין כצ"ל דהכי כתיב ואם יפנה לבבך ולא תשמע ופסוק הוא בסוף פרשת אתם נצבים ע"ש:

ד"ה מיד תינוקות שומטין וכו' ואין נראה דאמרי' בב"ר עד הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות שומטין כו' והיה אותו חסיד עובר בספינה וכו' ומכרם ביוקר גדול וחזר לביתו אלמא דגדולים שמטי ליה מיד התינוקות כצ"ל ויש לתמוה שהתוס' כתבו במתני' כפי' היש מפרשים שכתב רש"י כאן וכן האשר"י כתב פי' זה בשם ר"ת וכי לא ראו שרש"י ז"ל סתר פי' זה מכח ההיא עובדא דב"ר וצריך לומר שלא היה כתוב כל זה בספרי פרש"י שלהם וכן ראיתי פרש"י ישן כתוב על קלף ולא נמצא בו הא דכתוב לפנינו ברש"י סתירת היש מפרשים ולא ההיא עובדא דבב"ר:

תוס' ד"ה דאי איתרמי וכו' לא קשיא מידי וכו' דלא אמרי' מיגו מחמת יום שעבר אבל בסוכה כיון דחייב לישב בה בבין השמשות אי איתרמי ליה סעודתא אע"ג דמיחייב ג"כ מחמת דבין השמשות ספק יום הוא הואיל וחייב לישב מחמת איזה טעם שיהיה לא מקרי מיגו מחמת יום שעבר ועיין במה שכתבתי לעיל בפ"ק גבי עטרה בקרמים ובביצה פ' המביא דף ל':

בא"ד וי"ל דאיצטריך למיסר בשמיני אפי' נפלה בח"ה וכו' א"נ לענין נויי סוכה וכו' כצ"ל ואם תקשה לך דבשלמא התרצן נוכל לומר דלהכי אמר טעמא דאי איתרמי וכו' דנפקא מיניה דאסור אפי' נפלה או אפי' נויי סוכה אבל המקשה מאי הקשה מ"ש סוכה מ"ש אתרוג והא ה"ל לאסוקי אדעתיה דסוכה אסורה אפי' בשמיני מטעם סתירת אהל אין זה קושיא כלל דגם המקשה אסיק אדעתיה שפיר דע"כ ר' יוחנן איירי בענין דליכא איסור דסתירת אהל כגון בנפל או בנויי סוכה ואין כאן איסור כ"א מטעם מוקצה מחמת מצוה דאי ר' יוחנן איירי באיסורא דסתירת אהל מאי אתא לאשמעינן בסוכה דאסורה בשמיני משום סתירת אהל הא כל אהל דעלמא ובכל יו"ט נמי אסור וק"ל:

בד"ה אתדוג אפי' בשמיני אסור דגזר אתרוג אטו סוכה וכו' לא מסתבר להו להתוס' פירושו של רש"י דפי' טעמו של לוי ג"כ גבי אתרוג מטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' משום דס"ל דליכא למ"ד בעולם דס"ל דאסרינן איזה דבר מטעם מיגו מחמת יום דלשעבר כמו שכתבו לעיל פ"ק:

ד"ה שמיני ספק שביעי אסור בא"י דליכא ספק וכו' כתבו זה משום דהוקשה להו דהא ע"כ הא דאמר אביי שמיני ספק שביעי אסור וכו' אליביה דר' יוחנן הוא דאי אליביה דלוי הא בלא ספק אסר ליה בשמיני ולכך הוקשה לו מ"ט אסור לאביי בשמיני ספק שביעי אי מטעם דאיתקצאי לכולי יומא הא לא שייך זה אלא בשביעי אבל בשמיני אפי' לדידן דהוי ספק שביעי כיון דלא נטלינן לולב ואתרוג בשמיני לא איתקצאי כ"א לז' ימים ולא לשמיני ואי מטעם דגזר אתרוג אטו סוכה הא ר' יוחנן לית ליה גזירה דהא אמר לעיל אתרוג בשמיני מותר לכך קאמר דדוקא בא"י לא גזר ר' יוחנן בשמיני אתרוג אטו סוכה אבל בבבל וכו' גזר וכו':

גמ' רב אמר כל א' וא' יוצא בו ואוכלו למחר ור' אסי אמר כל א' וא' יוצא בו ואוכלו לאלתר כצ"ל ונ"ב כן מצאתי לפי גי' רש"י לאפוקי לפי גי' התוס' עיין בפ"ק גבי עיטרה בקרמים:

רש"י קודם ד"ה קם ר' זירא צ"ל הדבור קם אבוה דשמואל בשיטתיה דלוי חזר מדבריו ואמר אף בשמיני אסור קם ר' זירא בשיטתיה דשמואל דאמר כו' כצ"ל:

בד"ה ובפלוגתא כו' היכא עבדינן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מיקנא קני אינו יכול כו' ולהקנותו לאביו כו'. לכאורה הא קי"ל בב"מ (יב) דמציאת בנו קטן לאביו וכן תנן בפ"ד דמע"ש מ"ד שידן כידו וכן בעירובין פ"ז מ"ו ובכ"ד. ועי' היטב בסוגיא דב"מ ובתוס' שם:

תד"ה אתרוג בשביעי והכא ביום א' ממ"נ בודל מכולו. כצ"ל:

בסה"ד א"כ ר"ח היכי מטביל בה ברישא. עמ"א תרנ"ב סק"ד:

אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָלֵא מַחֲזִיק, רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק. פירוש אם טרח האדם בגרסא ונעשה מלא בלימוד הגרסא אז נותן לו הקב"ה חכמה שיחזיק בקרבו לימוד העיון והסברה, ואם ריקן מן הגרסא איך יחזיק בקרבו לימוד העיון והסברה?!
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש אם מלא יראה מחזיק חכמה ואם ריקן מיראה אינו מחזיק חכמה וכמו שאמר התנא (משנה אבות ג, ט) כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת וכו' עד כאן דבריו נר"ו.

גמרא הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים (א"ר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ור"א אמר כל אחד וכו' ואוכלה למחר).
וגרסא אחרת יש להיפוך (דרב אמר אוכלה למחר ור"א סובר אוכלה לאלתר).
ומדברי התוס' לעיל בפ"ק (דף י ע"ב) מבואר דלפי' רש"י בטעמא דלוי דאתרוג אסור אפילו בשמיני משום דהוא מוקצה מחמת יום שעבר, אין להעמיד הגרסא אחריתא, דא"כ למה ליה לגמרא בביצה לומר, דטעמא דרב אסי דאסר ביצה בשני ימים טובים של גליות, משום דמספקא לי' אי קדושה אחת הן או לא, ואמאי לא אמר משום מגו דאתקצאי בה"ש מחמת ספיקא דיום שעבר, אלא ע"כ דגריס כגרסא ראשונה, ומוכח דר"א לא ס"ל כן באתרוג, דאינו אוכלה לאלתר משום דלכולי יומא איתקצאי, ומ"מ שרי למחר, ולא אסור משום מגו דאתקצאי.
ולדעתי העניה יש לקיים שפיר הגרסא, דהא התוס' לעיל שם הקשו איך אמר רב יוצא בה ואוכלה לאלתר, והא רב ס"ל כרבי יהודה והו"ל למיסר ביומא במגו דאיתקצאי, ותירצו דרב סובר דלמצותה לחוד איתקצאי ותו לא, וסברא זו מוכרחת רק לפי הגרסא ראשונה דרב אמר אוכלה לאלתר, והא הוא סבר כר"י, אבל לגרסא שניה אין אנו אחראין לכך, וי"ל דהיה פשוט ליה לגמרא דלר"י בודאי לכולי יומא אתקצאי דאין הכרח כלל לסברא דלמצותה איתקצאי, וא"כ מדסבר ר"א דיוצא בה ואוכלה לאלתר ולא אסר מחמת מוקצה, ע"כ דלא ס"ל כלל מגו דאיתקצאי, וע"כ טעמא דב' יו"ט של גליות, משום ספק דלמא קדושה אחת הן: