סוכה נא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

ומבארת הגמרא: עיקר שירה, אם הוא בפה או בכלי - כתנאי. מחלוקת תנאים הוא.

דתנן במסכת ערכין: המנגנים, אוחזי כלי השיר, בשעת השירה על הקרבן - עבדי כהנים היו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: ישראלים, מאנשי משפחת "בית הפגרים" ומאנשי משפחת "בית צפריא" [כך היו קרויים] הם שהיו אוחזים בכלי השיר.

ואותן משפחות מאמאום [שם מקום] היו.

והיו משפחות ישראליות מיוחסות, ללא פגם של ממזרות או חללות, ומפני יחוסם היו משיאין את בנותיהם [או אלמנותיהם] לכהונה.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותם אוחזי כלי השיר - לוים היו. ורק הם ראויים לשירה בכלי, ולא ישראלים.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי רבי מאיר ורבי חנינא בן אנטיגנוס:

דמאן דאמר [רבי מאיר] עבדים היו, קסבר שעיקר שירה הוא בפה, והלויים שוררו בפה, והעבדים נגנו בכלי.

ומאן דאמר [רבי חנינא בן אנטיגנוס] לוים היו, קסבר שעיקר שירה הוא בכלי.

ודוחה הגמרא את דברי רב פפא, האומר שעיקר שירה אם היא בפה או בכלי, מחלוקת תנאים היא.

ותסברא שבכך נחלקו רבי מאיר ורבי חנינא בן אנטיגנוס? והרי אם כך, לדבריך, רבי יוסי, שאמר ישראלים מיוחסים היו - מאי קסבר!?

אי קסבר עיקר שירה בפה - אפילו עבדים נמי.

אי קסבר עיקר שירה בכלי, לוים - אין [כן], ישראלים - לא!

ובהכרח, שלא נחלקו בכך התנאים.

אלא, דכולי עלמא עיקר שירה בפה. וכולם כשרים לשירה בכלי, ואפילו עבדים.

ובהא קא מיפלגי התנאים במשנה במסכת ערכין:

דמר סבר: הכי הוה מעשה, ומר סבר: הכי הוה מעשה. שהחילוק בין שלשת התנאים הוא רק בסיפור המעשה, מי היו המנגנים בכלי, ולא בהלכה מי ראוי לנגן.

ומבארת הגמרא:

למאי נפקא מינה מי היו אותם האנשים, אם אין זה נוגע לדין שירה?

ל"מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשר" - קא מיפ לגי.

האם מי שעומד במקדש על הדוכן עם הלויים, ומנגן בכלי, ראוי להחשיבו כישראל מיוחס, שאינו צריך בדיקה כדי להשיאו למיוחסת, וכן האם ראוי לתת לו מעשר ראשון בתורת לוי.

מאן דאמר עבדים היו, קסבר שאין מעלין מדוכן ליוחסין, ולא למעשר. שהרי אפילו עבדים ניגנו שם.

ומאן דאמר ישראל היו, קסבר שמעלין מדוכן רק ליוחסין, היות והקפידו שלא להעמיד שם ישראלים שאינם מיוחסים, אבל לא למעשר, שהרי גם ישראלים היו מנגנים שם.

ומאן דאמר לוים היו, קסבר: מעלין מדוכן, בין ליוחסין בין למעשר.

ועתה מביאה הגמרא דעה נוספת בביאור המחלוקת בברייתא [בעמוד הקודם] אם החליל דוחה את השבת או לא:

ורבי ירמיה בר אבא אמר: מחלוקת אם החליל דוחה את השבת היא רק בשיר של שואבה ששרו כל הלילה על המעלות, שאינו עבודת הקרבן אלא רק כדי להרבות את השמחה.

דרבי יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה של שואבה נמי דוחה את השבת. היות והנגינה בחליל אינה מלאכה מן התורה אלא רק איסור שבות מדרבנן, והוא נדחה מפני מצות השמחה.

ורבנן סברי: "שמחה יתירה" אינה דוחה את השבת, אפילו לא איסור שבות מדרבנן.

אבל בשיר של קרבן, שעיקרו בכלי - דברי הכל עבודה היא, ודוחה את השבת.

מיתיבי לרב יוסף, שאמר לעיל [בעמוד הקודם]: מודה רבי יוסי ברבי יהודה לחכמים ששיר של שואבה, שהוא משום שמחה, אינו דוחה את השבת, מברייתא מפורשת.

דתניא: שיר של שואבה דוחה אפילו את השבת - דברי רבי יוסי בר יהודה.

וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה.

ומסקינן: תיובתא דרב יוסף, תיובתא.

והוינן בה: לימא בשיר של שואבה בלבד הוא דפליגי רבנן ורבי יוסי ברבי יהודה.

אבל בשיר של קרבן, שהוא עבודה - דברי הכל דוחה את השבת.

ואם כן, לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף - בתרתי!

שמברייתא זאת תהיה פירכא לשני דברים של רב יוסף.

שהרי הוא גם אמר שהמחלוקת של רבנן ורבי יוסי היא בשיר של קרבן, ואילו מהברייתא משמע שכולם מודים בשיר של קרבן שהוא עבודה, ודוחה שבת. שהרי לא נחלקו אלא בשמחה של שואבה.

אמר לך רב יוסף: פליגי בשיר של שואבה, והוא הדין שנחלקו לענין שיר של קרבן אם הוא דוחה שבת.

והאי דקמיפלגי בשיר של שואבה - הוא להודיעך כחו דרבי יוסי בר יהודה, דאפילו שיר דשואבה, שאינו עבודה, אלא רק לשמחה, נמי דחי שבת.

ועתה מדייקת ממשנתנו כנגד דברי רב יוסף:

והא קתני במשנתנו: זהו חליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

ויש לנו לדייק: זהו, חליל של בית השואבה, הוא דאינו דוחה שבת ויום טוב.

אבל חליל דקרבן - דוחה שבת ויום טוב לפי שהוא בכלל עבודה של הקרבן.

ועתה עלינו לדון: משנתנו - מני? לפי מי היא שנויה?

אי נימא רבי יוסי בר יהודה הוא.

לא יתכן לומר כן, כי האמר: שיר של שואבה נמי דוחה.

אלא, לאו - רבנן הוא.

ותיובתא דרב יוסף בתרתי!

ומסקינן: תיובתא.

ועתה מבארת הגמרא את עיקר המחלוקת אם שירה היא בפה או בכלי:

מאי טעמא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי?

לפי שכך מוכח מהא דכתיב בדברי הימים ב [פרק כט]:

"ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח. ובעת החל העולה, החל שיר ה' והחצוצרות, ועל ידי כלי דויד מלך ישראל".

ומוכח שכלי דוד נקראים שיר.

ומהחצוצרות אין ראיה, שהם לא היו לצורך השירה אלא למצות התקיעות, שהיו תוקעים על קרבנות התמידים והמוספים.

מאי טעמא דמאן דאמר עיקר שירה בפה?

משום דכתיב בדברי הימים ב [פרק ה] "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד". ולא מוזכר בפסוק זה כלי נגינה.

[וכאמור, אין החצוצרות המוזכרות כאן משמשות לשיר, אלא למצות תקיעה על תמידין ומוספין].

ופרכינן: ואידך [הסובר שעיקר שירה בפה] נמי, הא כתיב "ויאמר חזקיהו להעלות העולה למזבח. ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות, ועל ידי כלי דוד מלך ישראל"!?

ומשנינן: הכי קאמר הכתוב: "החל שיר ה"'

- בפה. לפי שהשירה בפה היא עיקר המצוה.

"ועל ידי כלי דויד מלך ישראל" - לבסומי להנעים ולהשביח קלא, את קול השירה בפה.

ופרכינן: ואידך [הסובר שעיקר שירה בכלי] נמי, הא כתיב "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים", ולא הוזכר בו כלל כלי שירה!?

ומשנינן: הכי קאמר: משוררים דומיא דמח צצרים.

מה "מחצצרים" תוקעים בכלי - אף "משוררים" מנגנים בכלי.

מתניתין:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו!

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו הכהנים והלויים מעזרת ישראל, שהיא גבוהה, לעזרת נשים, הנמוכה ממנה.

והיו מתקנין שם "תיקון גדול", שיבואר בגמרא.

מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם של כל אחת מהמנורות.

וארבעה סולמות היו לכל אחד ואחד מארבעת הספלים שבראש המנורות.

והיו מטפסים ועולים על הסולמות ארבעה ילדים בחורים מפירחי כהונה, בחור אחד לכל סולם, ובידיהם היו כדים של שמן של מאה ועשרים לוג, שהן היו מטילין את השמן מהכדים לכל ספל וספל.

מבלאי מכנסי כהנים, ומהמייניהן, מאבנטיהם - מהן היו מפקיעין קורעים חתיכות אריג, כדי לעשות מהן פתילות.

ובהן, בפתילות אלו, היו מדליקין את השמן שבספלים אשר בראש המנורות.

ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

כתנאי [כתנאים], שכבר נחלקו בענין זה דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת ערכין: המנגנים בכלי הנגינה שבמקדש עבדי כהנים היו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: משפחת בית הפגרים ומשפחת בית צפריא, ומהעיר אמאום היו, שהיו ישראלים מיוחסים עד שהיו משיאין את בנותיהם לכהונה, ולא היו עבדים.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוים היו. מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו] דמאן [שמי] שאמר כי עבדים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא]: עיקר שירה בפה והנגינה אינה אלא ליווי שאינו עיקרי ולכן יכלו להיות המנגנים אף עבדים. ומאן [ומי] שאמר שלויים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא]: עיקר שירה בכלי, ולכן היו המנגנים צריכים להיות לויים, שהרי עושים הם את עבודת הלויים בשירה, אבל ישראלים פסולים לכך.

ומקשים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר לפרש כן?! שהרי לפי הסברך זה, ר' יוסי מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] כי עיקר שירה בפה היא — אם כן אפילו עבדים נמי [גם כן] יכולים לנגן, ומדוע אם כן היה צריך לכך משפחות מיוחסות מישראל, ואי קסבר [אם סבור הוא] שעיקר שירה בכלי — אם כן לוים אין [כן] ישראלים לא!

אלא אין ממש בפירוש זה, ויש לומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] עיקר שירה בפה והנגינה בכלי אינה עיקר. אלא בהא קא מיפלגי [בזו נחלקו]: דמר [שחכם זה] סבר: הכי הוה [כך היה] המעשה, שעשו זאת עבדים, ומר [וחכם זה] סבר: הכי הוה [כך היה] המעשה, שעשו זאת ישראלים מיוחסים.

ושואלים: אם כן למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם כך או כך היה המעשה? ומשיבים: יש מכאן מסקנה לענין אם מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשר קא מיפלגי [חלוקים הם], האם העובדה שאדם אחד או אבותיו היו מן המנגנים על הדוכן במקדש משמשת הוכחה לגבי כשרות ייחוסו או לגבי זכותו במעשרות.

מאן [מי] שאמר שעבדים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא] שאין מעלין מדוכן לא לענין יוחסין (כשרות יחוסו) ולא למעשר. ומאן [ומי] שאמר שישראל היו המנגנים קסבר [סבור הוא]: כי מעלין היו מדוכן לענין יוחסין, לומר שכל המנגנים ישראלים כשרים היו, אבל לא למעשר. ומאן [ומי] שאמר כי לוים היו קסבר [סבור]: מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשר.

א עד כאן דנו על פי שיטת רב יוסף, ואילו ר' ירמיה בר אבא אמר: מחלוקת ר' יוסי בר' יהודה וחכמים היא דווקא בשיר של שואבה, שר' יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה נמי [גם כן] דוחה את השבת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: שמחה יתירה אינה דוחה את השבת. אבל בשיר של קרבן — לדברי הכל אף הנגינה עבודה היא, ודוחה את השבת.

מיתיבי [מקשים] על דעת רב יוסף שנחלקו בשיר שעל הקרבנות, ממה ששנינו: שיר של שואבה דוחה את השבת, אלו דברי ר' יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה. הרי מפורש שנחלקו בענין שיר של שואבה, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דעת רב יוסף! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו.

ומציעים: לימא [האם לומר] מכאן ולהסיק מברייתא זו כי בשיר של שואבה דווקא הוא דפליגי [שנחלקו], אבל בשיר של קרבן — דברי הכל דוחה את השבת, ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם לומר שתהא זו קושיא חמורה] על דעת רב יוסף בתרתי [בשתים], בשני נושאים!

אמר [יכול היה לומר] לך רב יוסף: פליגי [חלוקים הם] בשיר של שואבה, והוא הדין שחלוקים הם אף בשיר של קרבן. והאי דקמיפלגי [וזה שנחלקו] בשיר של שואבה דווקא — להודיעך כחו של ר' יוסי בר יהודה כמה הפליג בשיטתו שאפילו נגינה של שואבה נמי דחי [גם כך דוחה] את השבת.

ומקשים: והא קתני [והרי שונה] התנא במשנתנו: זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ונדייק: זהו, החליל של בית השואבה הוא שאינו דוחה, אבל של קרבן — דוחה, ואם כן מני [כדעת מי היא] משנתנו? אי נימא [אם נאמר] כדעת ר' יוסי בר יהודה — האמר [הרי אמר] שיר של שואבה נמי [גם כן] דוחה את השבת! אלא לאו רבנן [האם לא כשיטת חכמים] היא משנתנו ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על דעת רב יוסף בתרתי [בשני דברים]! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

ושואלים: לגופו של דבר, מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שעיקר שירה בכלי? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל" (דברי הימים ב' כט, כז), משמע ש"שיר ה'" על הקרבן הוא זה המתנגן בחצוצרות ושאר כלי נגינה.

ומוסיפים לשאול: מאי טעמא דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] כי עיקר שירה בפה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויהי כאחד למחצרים ולמשררים להשמיע קול אחד" (דברים הימים ב' ה, יג) וכיון שפרט לחצוצרות לא הוזכרו כלי הנגינה אחרים יחד עם המשוררים, משמע שעיקר השיר הוא על ידי המשוררים בפה. שכן החצוצרות אינן עשויות לנגינה ואינן נחשבות ככלי שיר, אלא היו עשויות לתקיעות התמידים והמוספים.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר הסובר כי עיקר השיר הוא בפה גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "ויאמר חזקיה וגו' ". ומכאן שעיקר שירה בכלי! ומשיבים: הכי קאמר [כך, לדעתו אמר]: "החל שיר ה'" משמע — בפה שהוא עיקר השיר, "על ידי כלי דויד מלך ישראל" — לבסומי קלא [להמתיק את הקול] שאין כלי הנגינה אלא כליווי לשירה.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר הסובר כי עיקר השיר בכלי, גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "ויהי כאחד למחצרים ולמשררים", ומכאן שעיקר השיר הוא בפה! ומשיבים: לשיטה שעיקר שירה בכלי הכי קאמר [כך אמר]: משררים דומיא [בדומה] דמחצצרים, מה מחצצרים כוונתו בודאי בכלי — אף משוררים עושים עבודה זו בכלי.

ב משנה מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. וכך היה הסדר: במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו הכהנים והלויים מעזרת ישראל לעזרת נשים שלמטה ממנה ומתקנין שם תיקון גדול כאשר יבואר. מנורות של זהב היו שם בעזרה על גבי עמודים וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד מן העמודים הללו, וארבעה ילדים מפירחי כהונה (כהנים צעירים) ובידיהם היו כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין שמן לכל ספל וספל. מבלאי (מן הבגדים הבלויים) של מכנסי כהנים ומהמייניהן (ומאבנטיהם), מהן היו מפקיעין (מתירים וקורעים) ועושים מהם פתילות למנורות אלה, ובהן היו מדליקין. והאור היה גדול כל כך, עד שלא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם של הבאים להשתתף בשמחה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This dispute is parallel to another dispute between tanna’im, as it is taught in a mishna in tractate Arakhin: The Temple musicians were slaves of priests; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: The musicians were not slaves; they were Israelites from the family of the House of Happegarim and the family of the House of Tzipperaya. And they were from the city of Emma’um, and their lineage was sufficiently distinguished that they would marry their daughters to members of the priesthood.

Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: They were Levites. What, is it not that they disagree with regard to this; that the one who said that the musicians were slaves holds that the primary essence of song is singing with the mouth. Since the instrumental music is mere accompaniment, it could be performed by slaves. And the one who said that the musicians were Levites holds that the primary essence of song is accompaniment by musical instruments. Therefore, the musicians were Levites, who were tasked with the song that was part of the Temple service.

The Gemara asks: And how can you understand the mishna that way? According to that explanation, what does Rabbi Yosei hold? If he holds that the primary essence of song is singing with the mouth, then even slaves can also play the instruments. Why then does he require that the musicians be from Israelite families of distinguished lineage? If he holds that the primary essence of song is accompaniment by musical instruments, he should have said: Levites, yes, they may play the instruments, but Israelites, no, they may not.

Rather, the explanation of the dispute is that everyone agrees that the primary essence of song is singing with the mouth and the musical instruments are merely for accompaniment. And it is with regard to this that they disagree: It is that one Sage holds that the event took place in this manner, i.e., slaves played the instruments, and one Sage holds that the event took place in this manner, i.e., Israelite families of distinguished lineage played the instruments.

The Gemara asks: What practical halakhic difference is there whether one group or another played the instruments? The Gemara answers: It is with regard to whether one elevates a Levite from the platform to the presumptive status of distinguished lineage and eligibility to receive tithes that they disagree. Is it possible to draw the conclusion that a family is of distinguished lineage or eligible to receive tithes based on the fact that a member or ancestor of that family played a musical instrument on the Temple platform?

The one who said that the musicians were slaves holds that one does not elevate from the platform to the presumptive status of distinguished lineage and eligibility to receive tithes. And the one who said that the musicians were Israelites holds that one elevates a Levite from the platform to the presumptive status of distinguished lineage but not eligibility to receive tithes. And the one who said that the musicians were Levites holds that one elevates a Levite from the platform to the presumptive status of distinguished lineage and eligibility to receive tithes.

§ The Gemara cites an opinion that disagrees with that of Rav Yosef. And Rabbi Yirmeya bar Abba said: The dispute between Rabbi Yosei bar Yehuda and the Rabbis is with regard to the song of the Drawing of the Water. Rabbi Yosei bar Yehuda holds that extra rejoicing also overrides Shabbat, and the Rabbis hold that extra rejoicing does not override Shabbat. However, with regard to the song that the Levites sang accompanying an offering, everyone agrees that it is part of the Temple service, and overrides Shabbat.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Yosef that the dispute is with regard to the song that the Levites sang accompanying the daily offering: The song of the Drawing of the Water overrides Shabbat; this is the statement of Rabbi Yosei bar Yehuda. And the Rabbis say: It does not override even the Festival. Apparently, their dispute is with regard to the song of the Drawing of the Water. Say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Yosef. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

The Gemara suggests: Let us say, based on this baraita, that it is with regard to the song of the Drawing of the Water alone that they disagree; however, with regard to the song that the Levites sang accompanying the daily offering, everyone says that it overrides Shabbat. If so, let us say that this will be a conclusive refutation of the opinion of Rav Yosef on two counts. According to Rav Yosef, the dispute is with regard to the song of the Drawing of the Water, and not with regard to the song the Levites sang accompanying the daily offering. The above suggestion refutes both aspects of his opinion.

Rav Yosef could have said to you: They disagree with regard to the song of the Drawing of the Water and the same is true for the song that the Levites sang accompanying an offering. And the fact that they disagree specifically with regard to the song of the Drawing of the Water and do not specifically mention the song that the Levites sang accompanying the daily offering is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yosei bar Yehuda, that even the song of the Drawing of the Water also overrides Shabbat.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna: This is the flute of the Place of the Drawing of the Water, which overrides neither Shabbat nor the Festival. By inference, this is the flute that does not override Shabbat; however, the flute that accompanies the daily offering overrides Shabbat. The Gemara asks: Who is the tanna of the mishna? If we say it is Rabbi Yosei bar Yehuda, didn’t he say that the song of the Drawing of the Water also overrides Shabbat? Rather, is it not the Rabbis, and say that this is a conclusive refutation of Rav Yosef on two counts. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of the one who said: The primary essence of song is singing accompanied by musical instruments? The Gemara answers: It is as it is written: “And Hezekiah commanded to sacrifice the burnt-offering upon the altar. And when the burnt-offering began, the song of the Lord began also, and the trumpets, together with the instruments of David, king of Israel” (II Chronicles 29:27), indicating that the song of God that accompanies the offering is played by trumpets and other instruments.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of the one who said: The primary essence of song is singing with the mouth? The Gemara answers: It is as it is written: “And it came to pass, when the trumpeters and the singers were as one to make one sound” (II Chronicles 5:13). Since the verse does not mention any musical instrument played with the singing other than the trumpets, and the trumpets were not sounded as accompaniment for the singers, apparently the primary essence of song is singing with the mouth. The trumpets were sounded in order to accompany the sacrifice of the daily and additional offerings with the requisite sounds of tekia and terua.

The Gemara asks: And according to the other tanna too, who holds that the primary essence of song is singing with the mouth, isn’t it written: “And Hezekiah commanded…the song of the Lord began also, and the trumpets, together with the instruments,” indicating that the instruments are the primary essence? The Gemara answers: This is what the verse is saying: “The song of the Lord began,” indicates that the primary essence is with the mouth; “with the instruments of David, King of Israel,” is to sweeten the sound, as the instruments are merely to accompany and enhance the singing.

The Gemara asks: And according to the other tanna too, who holds that the primary essence of song is singing accompanied by musical instruments, isn’t it written: “And it came to pass, when the trumpeters and the singers were as one,” indicating that the primary essence is with the mouth? The Gemara answers: This is what the verse is saying: Through their juxtaposition, one derives that the singers are similar to the trumpeters; just as trumpeters produce their sound with an instrument, so too the singers produce their song with an instrument.

MISHNA: One who did not see the Celebration of the Place of the Drawing of the Water never saw celebration in his days. This was the sequence of events: At the conclusion of the first Festival day the priests and the Levites descended from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, where they would introduce a significant repair, as the Gemara will explain. There were golden candelabra atop poles there in the courtyard. And there were four basins made of gold at the top of each candelabrum. And there were four ladders for each and every pole and there were four children from the priesthood trainees, and in their hands were pitchers with a capacity of 120 log of oil that they would pour into each and every basin. From the worn trousers of the priests and their belts they would loosen and tear strips to use as wicks, and with them they would light the candelabra. And the light from the candelabra was so bright that there was not a courtyard in Jerusalem that was not illuminated from the light of the Place of the Drawing of the Water.

The pious and the men of action would dance before the people who attended the celebration,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר פפא עיקר שירה בפה או בכלי תנאי היא דתנן בערכין פ"ב עבדי כהנים היו דברי ר"מ [ר' יוסי] אומר משפחת בית הפגרים כו'. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר לוים. מאי לאו בהא פליגי דמ"ד עבדים היו. פי' אלו המכים באבוב קסבר עיקר שירה בפה והלויים הם משוררים. פי' ואלו המכים באבוב אף על פי שהן עבדים הותרו שהרי אין הסמיכה עליהן. ומ"ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי לפיכך לויים היו. ותסברא דבהכי פליגי אי הכי ר' יוסי דקתני כשרין היו מאי קאמר כו' כמו שהוא מפורש בערכין פרק ג' ור' ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של בית השואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודחיא שבת מיתיבי חליל של בית השואבה דוחה שבת דברי ר' יוסי בר' יהודה וחכ"א אפילו יו"ט אינו דוחה תיובתא דרב יוסף תיובתא בחליל של בית השואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל דחי ואסיקנא תיובתא דרב יוסף בתרתי תיובתא מ"ד עיקר שירה בכלי מ"ט דכתיב ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח וגו' ומ"ד עיקר שירה בפה מ"ט דכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד והכי קאמר להעלות העולה החל שיר ה' בפה ועל ידי כלי דוד לבסומי קלא.

ואידך אמר לך אדרבה משוררים למחצצרים מה מחצצרים בכלי אף משוררים בכלי:

אר״פ כתנאי דתניא עבדי כהנים הוו.‎ פי׳‎ ‎אותם שהיו מחזיקין בכלי שיר דר״מ ר׳‎ יוסי אומר משפחות כו׳‎ פי׳‎ משפחות מיוחסו׳‎ שבישראל שמהן היו משיאין לכהונה:

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו מאי לאו בהא קא מפלגי דמ״ד עבדים היו קסבר עיקר שירה בפה. פי׳‎ והשיר בפה על יד הלוים היה שכשרים לעבודה אלא שעבדים אלו היה מחזיקין בכלי שיר ומ״ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי וא״א אלא בלוים:

ותסברא כו׳‎. אלא הכא במעלין מן הדוכן ליוחסין ולמעשרות פליגי מאן דמכשר בעבדים סבר אין מעלין כלל ומ״ד ישראלים היו סבר אין מעלין מדוכן למעשרות וליכא למיחש דאתו לאסוקיה לישראל זה למיתן ליה מעשרות כלוי אבל מעלין מדוכן ליוחסין הלכך בעבדים א״א דלמא מסקי ליה ליוחסין אבל בישראל מיוחס אפשר שראוי הוא ליוחסין ואע״ג דהני לאו בדוכן ממש הוו קיימי כיון דמחזיקין בכלי שיר אתו למטעי בהו כשרואין אות׳‎ משוררין ומעידין עליהם שראו אותם משוררין בב״ה ואתו לאסוקינהו ליוחסין ולפיכך אין עושין כן בעבדים. והא דאמר ר׳‎ יוסי ב״ר שמחה יתירה היא ודחיא שבת ק״ל כיון דשמחה יתירה היא ולאו חובה כ״ש דהוי דינא דלא תדחה שבת ונ״ל דה״ק דהכא לא קפדי בתיקון כלי שיר כולי האי כיון שאינו אלא שמחה יתירה וכיון שכן אין לגזור בשבות כזה במקדש שמא יתקן כלי שיר ורבנן סברי דאפילו בשמחה יתירה יש לחוש לתיקון כלי שיר וכיון שהוא דבר קרוב ואינו חובה לא דחיא שבת:

מ״ט דמ״ד עיקר שירה בכלי דכתיב ויאמר חזקיהו להעלות העולה למזבח ובעת החל העולה החל שיר ה׳‎ ובחצוצרות על ידי כלי דוד מלך ישראל אלמא עיקר שירה אכלי דוד סמיך ליה. ומ״ט דמ״ד עיקר שיר׳‎ בפה דכתיב ויהי כאח׳‎ למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להודות ולהלל לשם יש לפרש דכיון דקרי משוררים למשמיעים קול בהודות ובהלל לה׳‎ אלמא הנגון וההלול בפה היינו שירה ואיכא דק״ל והכתיב בסיפיה דקרא ובהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה׳‎ כי טוב מדקאמר כלי השיר אלמא שירה בכלי. וי״ל דודאי ליכא למ״ד דשיר כלים לא הוי חשוב כשיר אלא היינו ראי׳‎ דמייתי דלא קרי משוררי׳‎ סתם דמקדש אלא למשמיע קול בהלל ובהודות לה׳‎ ולא למחזיקים בכלי שיר אלמא עיקר שיר בפה הוא והם הראוי׳‎ ליקרא משוררים דמקדש והיינו דאמרינן למ״ד עיקר שיר בכלי הכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים ופריק ה״ק משוררים דומיא דמחצצרים דהיינו בכלים אלמא ראיה דמייתינן מעיקרא היינו למיקרי להו משוררים סתמא:

כבר ביארנו שעיקר שירה בפה ועם כל זה אחרים היו מנגנים לפניהם בכלי נגון ומ"מ לא סוף דבר לויים אלא אף ישראלים ומ"מ דוקא מיוחסים הראויים להשיא בנותיהם לכהונה אבל לא עבדים ואע"פ שעיקר שירה בפה חוששין שמא יטעו בהם ליוחסין שהרי אמרו מעלין מן הדוכן ליוחסין ולמדת שאע"פ שמעלין מדוכן ליוחסין אין מעלין ממנו למעשר דאם כן אף כל ישראל פסול בו ולמדת שישראל מיוחס עולה על הדוכן לנגן אלא שי"מ שלא על הדוכן היו עומדין ואעפ"כ הואיל ורואין אותם עסוקין בשיר אף הם באים לטעות עליו ולהעלותו שלא מן הדוכן דוקא אלא ממלאכת הדוכן:

בד"ה כתנאי עבדי כו' ומשני רישא ר"י ב"י היא עכ"ל לרב יוסף ניחא דקאמר ר"י ב"י היא דרבנן פליגי עליה בשיר של קרבן ולר' ירמיה ב"א דאמר דבשיר של קרבן מודו רבנן צ"ל דקאמר ר"י ב"י היא ובר פלוגתיה וניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ולאפוקי מהני תנאי דסברי עיקר שיר בפה וק"ל:

מנורות של זהב כו'. האור הזה על שם השמחה ולכך היו במספר ד' שיהא מאיר לכל ד' רוחות כדמסיק ולא היה חצר כו' ומה"ט חסידים כו' באבוקות של אור כו':

בתוס' ד"ה מעלין וכו' כך פי' בקונטרס התוס' דלגו בפי' הקונטרס ולא הביאוהו כצורתו:

בא"ד ואין הלשון משמע כן וכו' מ"ס הכי הוה מעשה כו' משמע שהמעשה אין תלוי בהעלאה וכו' ר"ל דלפי גי' הגמ' משמע דפלוגתייהו דמר סבר שהיו מעמידים שם עבדים מחמת שהעבדים היו בקיאין יותר ומחמת כן ג"כ אין מעלים מדוכן ליוחסים דהא עבדים היו ומר סבר דאינו כן אלא לוים היו ולא עבדים ולכך מעלין וכו':

בא"ד ומיהו גם לפי שפי' שם יש ליישבו הלשון דחוק ונ"ל דר"ל שגם לפי הגירסא דהתם יש ליישב דר"ל כמו שפירשו התוס' כאן דהעלאה תלויה במעשה ואין ראיה לפי' הקונטרס מהתם:

ד"ה מבלאי מכנסי כו' שגם הוא שש הס"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר שעליהם הלוים וכו':

בא"ד ובמס' מדות תנן וכו' ר"ל דשם משמע דגם דוכן לשיר של קרבן לא היה אצל המזבח אלא על מעלה אחת שבין עזרת ישראל לעזרת כהנים:

גמ' בית ציפוריא מעמעום הוי כצ"ל וכן ברש"י. שם אפי' עבדים נמי אי כו' כצ"ל:

שם מ"ט דמאן דאמר עיקר שירה בכלי כו' נ"ב פי' דבהכרח תנאי פליגי כו' דלעיל דייק דכ"ע עיקר שירה בפה ור' ירמיה מוקי פלוגתא דר' יוסי בר יהודה וחכמים בשיר של שואבה אבל של קרבן דברי הכל עבודה היא אלמא דשירה בכלי ודו"ק:

רש"י בד"ה עבדי כהנים היו משנה במס' ערכין היא על אוחזי כלי שיר כו' כצ"ל:

בד"ה נימא תהוי תיובתא דרב יוסף נמי בהא כו' כצ"ל:

גמרא עבדי כהנים היו דר"מ כו'. הב"א הקשה דא"כ לא אתיא מתניתין דקדושין כו' ולא מן הדוכן ולמעלה כוותי' ושם אמרי' אמתניתין דהתם דמצריכה בדיקה ליוחסין זו דברי ר"מ ותירץ דדוכן דהתם ר"ל דשמחת בהש"א דתנן לקמן שעליהן הלוים עומדין בכלי שיר הן שם לא נזכר דוכן כי לא היו עומדין רק על המעלות וקושייתו י"ל דההיא דקדושין הוא מאותן ששרו בפה. ועמש"כ בהגהות איכה רבה בפתיחתא דמשא גיא חזיון ישוב אחר לזה בס"ד:

רש"י ד"ה עבדי כהנים על אוחזי כלי שיר כו'. ובערכין פי' דקאי על המכין בחליל וע"ש במשנה דמיני' קא סליק:

תד"ה כתנאי וי"ל דהוה מפרש הטעם משום כו'. כצ"ל:

תד"ה מעלין משמע שר"ל כו' דמ"ס אין להעמיד עבדים וישראלים לדוכן כו'. כצ"ל:

בא"ד משמע שהמעשה אין תלוי כו' אלא כו' תלוי' במעשה. כצ"ל:

במשנה כדים של ק"כ לוג. עי' תוי"ט מה שהביא ממס' סופרים ממספר עניית הללויה ונעלם מכ"ת שכן איתא בירושלמי בפ' כל כתבי:

רש"י ד"ה יורדין לע"נ כהנים ולוים כו'. גם ישראלים אינם אסורים אלא מעזרת כהנים ולפנים (פ"א דכלים מ"ח):

שם (בסה"ע) וכותל מזרחי שהוא לסוף ע"נ היה נמוך כדאמרי' ביומא. ותמוה דשם לא על כותל ע"נ נאמר רק על כותל הר הבית ע"ש:

תד"ה מבלאי. בתו"ח תירץ דבאבנט אשמעינן דהי' של בוץ ולא של כלאים כו' ונעלם ממנו גמרא דשבת (כא) דמקשה מינה להא דתני רב"ח דפתילות שא"מ בהן בשבת א"מ בהן במקדש וע"ש בפרש"י והכי הל"ל דאשמעינן דלשמחת בהש"א מותר אפי' בשל צמר כדמשני שם או דדוקא הני משום דאינן ראויין למקדש אבנט משום צמר שבו ומכנסים מפני הכבוד דהיו לכסות בשר ערוה. ועי' ש"ע או"ח סי' קנ"ג סכ"א. וגם לשון התוס' תמוה במש"כ שגם היא היתה של שש דהא של צמר נמי מותר ואולי דס"ל דלפי מאי דמשני התם אהא דמקשה תו מהא דתני רב"מ בגדי כהונה כו' פתילות למקדש לא דבוץ גם קושיא ראשונה ממתניתין מיתרצא בהכי וכמ"ד דאבנטו של כה"ד של שש לבד ודוחק ועוד דהא קי"ל הלכה כרבי דהי' של כלאים יותר טוב לאוקמי מתניתין אליבא דהלכתא ושמחת בהש"א שאני ועוד דסתם מתניתין ביומא (עא ב) משמעה כרבי מדקאמר מוסף עליו כ"ג כו' משמע דבד' הבגדים שוים ומזה תקשה ג"כ לדעת ריב"א בתוס' לעיל (ה) דמחלק בין מצנפותם. ועי' בש"א סי' כ"ט:

במשנה ספלים. נ״ב בפלס שפלים למרום (איוב ה) מן בבשל ישבי:

וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם. נראה לי בס"ד מְנוֹרָה רמז לתורה (משלי ו, כג) 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' ולכן היה בכל מנורה ד' ספלים כנגד ד' חלקים של פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] ונקראים בשם סְפָלִים דאיתא במדרש (בראשית רבה פח, ו) בפסוק (בראשית מ, טז) 'וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי' אלו שלשה מלכיות והסל העליון הוא מלכות אדום עיין שם. נמצא אדום נקרא בשם סל והתורה מכנעת את אדום דכתיב (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' ואמרו רז"ל 'כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ועיקר עסק התורה הוא בפה דכתיב (משלי ד, כב) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' ודרשו רז"ל (עירובין נג:) למוציאהם בפה, ולכן לעסק התורה מכנהו בשם סֵפֶל כי תבא אות פ' שבה עסק התורה ותפריד אותיות סל שהם כינוי לאדום.
ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה (משנה שבת יח, ב) 'כופין את הסל לפני האפרוחים' שהם תינוקות של בית רבן הבל שאין בו חטא כלומר כופה מלכות אדום, ולכן נרמזו בארבע ספלים ארבע חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד].
ומניחין 'כַּדֵּי שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג לְכָּל סֵפֶל וְסֵפֶל' רמז כי ק"ך צרופי אלקים יתמתקו על ידי עסק התורה. גם ק"ך לוגין הם שלשים קבין רמז לאות למ"ד שהוא עליון הרומז ללימוד התורה. 'וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא הָיְתָה מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה' נרמז בזה שכל בית ובית צריך שיהיו נשמעין בו דברי תורה ואמרו רז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' זוֹ תּוֹרָה, 'וְחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶם' כי אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר הם דברי תורה ותופסים אותם בִּידֵיהֶם לרמוז שדברי תורה באים לידי מעשה כי המעשה תתייחס ליד. ובזה פרשתי בס"ד הכרוז אשר מכריזין בגן עדן (פסחים נ.) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו 'בידו' דייקא כלומר קיים אותו במעשה אשר תתייחס לידים.
ומה שהיו זורקין האבוקות למעלה וחוזרין ומקבלים אותם, נראה לי בס"ד רמזו בזה על אורות מ"ן [מיין נוקבין] אשר מעלים על ידי עסק התורה מתתא לעילא ועל אורות מ"ד [מיין דוכרין] שיורדין מעילא לתתא ודוק.

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וכו'. וקשה למה אין לוקחים אלא משני מינים אלו בלבד ואין לוקחים מן הכתונת? והתוספות נרגשו בזה והניחו בקושיא.
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (ערכין טז.) אבנט מכפר על הרהור הלב ומכנסיים על עריות אבל הכתונת מכפרת על שפיכות דמים. והנה בקיבוץ עם רב שנמצאים שם אנשים ונשים שמחים אז היצר הרע יתגרה יותר בשתי עונות אלו להחטיאם בעריות ובהרהור הלב, לכן מביאין בגדים אלו המכפרים על זה ועל זה להדלקת מצוה כדי שיגינו שבאותו מעמד לא יתגרה היצר הרע בשתי מכשולות אלו, וגם לעורר את לב האנשים אשר רואין את זאת ההדלקה לקחת מוסר לעצמם להיות נשמרים בדבר זה.

גמרא לימא תהוי תיובתא דר"י בתרתי. כעין זה לעיל דף ד ע"ב וש"נ:

תיובתא דרב יוסף וכו'. יש מי שהקשה דהרי אמרו בירושלמי על משנתנו הא של קרבן דוחה מתניתין כרבי יוסי בר יהודה דתני חליל של קרבן דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכ"א אינו דוחה לא את השבת ולא את י"ט ע"כ בירושלמי והרי הך ברייתא כרב יוסף דשל שואבה אינו דוחה ואמאי אסקיה לרב יוסף בתיובתא. ואני בעניי השבתי דלק"מ דודאי ברייתא דמייתי בירושלמי וברייתא דמייתי בתלמוד בבלי הן אמיתיות וליכא למימר דחדא היא משבשתא א"כ תקשי ברייתות אהדדי דברייתא דסוגיין בבבלי קאמר רבי יוסי בר יהודה דשיר שואבה דוחה שבת וברייתא דירושלמי קאמר שיר דקרבן. ומוכרח לומר דברייתא דירושלמי דנקטה גבי רבי יוסי בר יהודה שיר דקרבן ה"ה דגם שיר דשואבה לרבי יוסי בר יהודה דוחה שבת ונקיט שיר דקרבן להודיעך כחן דרבנן דפליגי אף בשיר דקרבן ורבנן הלכתא כוותייהו אבל לר"י בר יהודה אף דשואבה דחי כמפורש בברייתא דבבלי וא"כ שפיר מותיב לרב יוסף ומסיק בתיובתא:
אך קשה לרבי ירמיה בר אבא דקאמר דשיר של קרבן לדברי הכל דוחה שבת דהרי קתני בברייתא דירושלמי דרבנן פליגי וסברי דשיר של קרבן אינו דוחה ואיך קאמר רבי ירמיה דשיר דקרבן לדברי הכל דוחה שבת:
ונראה דמאי דקאמר רבי ירמיה דברי הכל היינו על התנאים המוזכרים במשנה וברייתא דסוגיין. ואה"נ דאיכא רבנן אחריני דפליגי, ומזקנים אתבונן דסברי מרנן התוספות והרשב"א ז"ל לתרוצי סוגיי בכיוצא בזה. והלא מראש דברתי אני בעניותי בקונטריס יעיר אזן מערכת כף אות ב' עיין שם ומשם באר"ה ככל אשר דברנו בס"ד:

תוספות ד"ה מבלאי מכנסי הכהנים. עמ"ש בעניותי בהגהות הרמב"ם פ"ח דכלי המקדש בסייעתא דשמיא:

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם. פירוש היו מרקדים לפני הלויים שהיו עומדים במעלות והם היו למטה בעזרה ומרקדים לפניהם באבוקות של אור שהיו זורקין כלפי מעלה ומקבל א' וזורק א' והיו אומרים דברי שירות. לקוטי רב בצלאל כ"י בשם רבינו ישעיה הגדול:

(נא סע"א רש"י) ד"ה שלא היתה וכו' וכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים היה נמוך וכו'.—עי' יומא שם דפי' רש"י, דכותל הר הבית שבו נכנסים לחיל שלפני עזרת נשים היה נמוך. ודע שבס' תבואות הארץ פ"ז (ירושלם תר"ס, עמ' שלח וש"מ) השיג על פירש"י כאן, שמדבריו נראה שלמזרח הר הבית היו בתי בני אדם בירושלים, כי באמת היתה חומת הר הבית שבמזרח ג"כ חומת עיר ירושלם עצמה, כמבואר ביוסיפון.

כתנאי. עיקר שיר בפה או בכלי: עבדי כהנים היו. [משנה] במסכת ערכין היא על אוחזי כלי שיר בשעת שיר של קרבן קיימינן: משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפריא. זה שם המשפחות: ומאמאום היו. זה שם מקומם: ומשיאין לכהונה. ישראל מיוחסין היו שנשיהם אלמנות ובנותם ראויות לינשא לכהנים: לוים היו. אבל ישראלים פסולין לכך: מעלין מדוכן. הרואהו עומד על הדוכן עם הלוים א''צ לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת ולא לתת לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם כי אם לוים כדי שלא יטעו בהם בני אדם להחזיקם כלוים ואינם לוים: ומ''ד ישראל היו. סבר מדוכן ליוחסין מעלין שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם עבדים: אבל לא למעשרות. שלא נזהרו מלהעמיד שם ישראל: ומאן דאמר עבדים היו. קסבר אין סומכין על הדוכן מלבדוק אחריו להעלותן ליוחסין הלכך לא נזהרו על כך: ור' ירמיה אמר כו'. לעיל קאי אפלוגתא דרבי יוסי ברבי יהודה ורבנן ופליג אדרב יוסף: הכי גרסינן דרבי יוסי סבר שמחה יתירה נמי דוחה שבת הואיל ושמחת מצוה היא ובחליל אין איסור מלאכה אלא שבות בעלמא: תיובתא דרב יוסף. דאמר מודה ר' יוסי בשיר של שואבה דלא ידחה: אבל בשיר של קרבן דוחה כו'. האי לשון קושיא ובעיא הוא כלומר חזינן הכא דבשל שואבה פליגי ואיכא למידק הא בשל קרבן מודו רבנן דדחי: נימא תהוי תיובתא דרב יוסף. נמי בהא דאמר לעיל בשל קרבן פליגי והכא דייקינן דמודו רבנן ביה והויא תיובתא בתרתי בשל שואבה הוי תיובתיה מדרבי יוסי ובשל קרבן הוי תיובתיה מדרבנן: והוא הדין לקרבן. ומדרבנן לא תותביה: והא קתני מתניתין וזהו חליל כו'. ל''ג והא עלה קתני אלא והא קתני: אלא לאו רבנן היא. דשמעינן להו בדשואבה דלא דחי וקתני זהו למעוטי דקרבן אלמא בשל קרבן מודו: החל שיר ה' וחצוצרות ועל ידי כלי דויד. אלמא כלי דוד שיר ה' קרי ליה: למחצצרים ולמשוררים. והכא לא כתיב כלים וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין: מתני' יורדין לעזרת נשים. כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוהה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשיפוע ההר: ומתקנין שם תיקון גדול. מפרש בגמרא: וארבעה ספלים של זהב בראשיהן. בראש כל מנורה ומנורה: ילדים. בחורים ובידיהם כדי שמן ועולים כל אחד בסולמו: מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין. ממכנסי בגדי השרד שהיו משל צבור ומאבנטיהם הישנים מפקיעין קורעין לעשות פתילות: שלא היתה מאירה מאור בית השואבה. לפי שהמנורות גבוהין חמשים אמה והר הבית גבוה והאורה זורחת בכל העיר וכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים היה נמוך כדאמרינן בסדר יומא (דף טז.) והמנורות עולין למעלה הימנה:

כתנאי עבדי כהנים היו. משנה היא פרק שני דערכין (דף י.) ותימה דהכא מסקינן דכ''ע עיקר שירה בפה והתם קתני רישא דחליל מכה בשמונה ימי החג ואי אפשר בלא שבת וי''ל דהא מפרש טעם משום דאין שבות במקדש ובירושלמי פריך ומשני רישא רבי יוסי בר' יהודה היא: מעלין מדוכן. ראוהו עומד על הדוכן עם הלוים אין צריך לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת וליתן לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו עבדים לעמוד שם כך פירש בקונטרס משמע שרוצה לומר דפליגי בהכי דמר סבר אין להעמיד עבדים לדוכן דחיישינן שמא יעלום ליוחסין ולמעשר ומר סבר לא חיישינן למעשר אבל חיישינן ליוחסין ומר סבר אף ליוחסין לא חיישינן ואין הלשון משמע כן דקאמר והכא בהא קא מיפלגי מר סבר הכי הוה מעשה ומ''ס הכי הוה מעשה משמע שהמעשר אין תלוי בהעלאה אלא העלאה תלויה במעשר דמר סבר הכי הוה מעשה שהלוים היו בקיאים בכלי שיר ומר סבר עבדים היו בקיאים יותר מן הכל והעמידום ומיהו פרק שני דערכין (דף יא. ושם) משמע כפירש הקונטרס דגרס והכא במעלין מדוכן למעשרות וליוחסין קמיפלגי ומיהו גם לפי מה שפירשתי שם יש לישבו: למחצצרים ולמשוררים והכא לא כתיבי כלים וחצוצרות לא כלי שיר נינהו שהם לתקיעות התמידין והמוספין כך פירש בקונ' ותימ' קרא גופיה כתוב בכלי שיר דקרא הכי כתיב בדברי הימים (ב' ה') גבי שלמה כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה' וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו וי''ל דדייק מדחלקם לב' הילולים דמעיקרא כתיב גבי שירה בפה להשמיע קול אחד להלל להודות לה' ולבתר הכי כתיב גבי כלי השיר ובהלל לה' שמע מיניה דעיקר שירה בפה וכלי השיר לבסומי קלא: מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן. תימה דלא חשיב נמי כתונת שגם היא היתה של שש: שעליהן הלוים עומדין בכלי שיר. לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר דקרבן אצל המזבח היה כך פירש בקונט' ובמס' מדות (פ''ב מ''ו) תנן ומייתי לה בפ''ק דיומא (דף טז.) ראב''י אומר מעלה היתה שם גבוהה אמה ודוכן נתון עליה ואותה מעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים:

דף נא - א

מתניתין:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד