סוכה נא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, שהיו זורקים בזה אחר זה מספר אבוקות, ומקבלים אותן בידיהם ולוזרים ומקבלים חלילה.

ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות שיתבארו בגמרא.

והלוים היו מנגנים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכל שיר בלא מספר.

והיו עומדים הלויים המנגנים על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים.

וחמש עשרה מעלות אלו הן כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר, ואומרים שירה.

ועמדו שני כהנים בשער העליון, שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן.

בשעה שקרא הגבר [התרנגול] - תקעו והריעו ותקעו, והיה זה סימן שיש ללכת ולמלאות מים ממעין השילוח, כדי לנסך את המים בבוקר, עם תמיד של שחרית. והחלו שני הכהנים התוקעים בחצוצרות לרדת מהשער העליון, בחמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים.

הגיעו הכהנים למעלה עשירית, ושוב תקעו והריעו ותקעו.

הגיעו לעזרה [עזרת נשים] בסוף המדרגות - תקעו והריעו ותקעו.

וכך היו תוקעין והולכין [דהיינו, מאריכין בתקיעות האחרונות] עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח עזרת הנשים. והיו יודים מהכוון המערבי לכוון המזרחי, בשיפולי הר הבית.

הגיעו לשער היוצא ממזרח עזרת נשים, והוא היה מכוון נגד שער ניקנור, בצד מערב, שם הכניסה לעזרה.

הפכו פניהן ממזרח למערב, ואמרו:

אבותינו שהיו במקום הזה, הכעיסוך, בכך שהיו אחוריהם מופנים אל כיוון ההיכל, ואילו פניהם היו מופנים קדמה, ומשתחוים קדמה לשמש.

ואילו אנו - ליה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין כופלים ואומרין "אנו ליה, וליה עינינו".

גמרא:

תנו רבנן: מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו.

מי שלא ראה ירושלים בתפארתה - לא ראה כרך נחמד מעולם.

מי שלא ראה בית המקדש בבנינו - לא ראה בנין מפואר מעולם,

והוינן בה: מאי היא? באיזה בנין של המקדש מדובר?

אמר אביי ואיתימא רב חסדא: זה בנין הורדוס.

במאי בניה? באילו אבנים בנאו?

אמר רבה: באבני שישא שיש ירוק, ומרמרא, שיש לבן.

איכא דאמרי: באבני שישא כוחלא שיש צבוע כחול, ומרמרא.

אפיק הבליט החוצה בבניה של הכותל שפה, שורה של אבנים, ועייל וכנס שפה, שכנס פנימה את השורה תחתיה. ועשה מרווחים אלו בין השורות כי היכי דלקבל סידא. שיחזיק הכותל את הסיד שנמרח עליו.

סבר למשעיין בדהבא, לצפותם לכותלי הבית, ולהחליקם, בזהב.

אמרו ליה רבנן: שבקיה, עזוב את הכתלים והשאיארם כמו שהם, דהכי שפיר טפי, דמיתחזי כאדותא דימא, שהם נראים כגלי הים.

תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון בנין פאר של בית הכנסת של אלכסנדריא של מצרים - לא ראה בכבודן של ישראל.

אמרו: כמין בסילקי פלטרין גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, מחיצה של תא לפנים למחיצה של תא, שהיו שם שורות של תאים מכובדים, ופעמים שהיו שם ששים רבוא איש, כיוצאי מצרים.

ואמרי לה: כפלים כיוצאי מצרים.

והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. והעמידו להם סנהדרין.

ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו.

וכיון שהגיע לענות אמן, ומחמת גודלו של בית הכנסת לא היו יכולים הכל לשמוע את שליח הציבור, היה הלה החזן [השמש] מניף בסודר, וכל העם עונין אמן.

ולא היו יושבין מעורבין. אלא עושי זהבין בפני עצמן, ועושי כספין בפני עצמן, ונפחין בפני עצמן, וטרסיים אומני נחושת בפני עצמן, וגרדיים אורגים בפני עצמן.

וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם, ונשכר להם.

ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

אמר אביי: וכולהו - קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן.

מאי טעמא איענשו? משום דעברי אהאי קרא [דברים יז] "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".

ואילו אינהו - הדור אתו חזרו ובאו למצרים.

כי אתא, כאשר בא אלכסנדר מוקדון לשם, אשכחינהו מצאם בשעה דהוו קרו בסיפרא [דברים כח] "ישא ה' עליך גוי מרחוק".

אמר: מכדי, הרי, ההוא גברא, עלי נאמר לבצע גזירה זאת, שהרי בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי, רציתי לבוא בספינה בדרך שמהלכה עשרה ימים, דליה זיקא ונשבה רוח חזקה, ואתי ספינתא בחמשא יומי ובאה הספינה בחמשה ימים בלבד. ונס זה הוא לאות עבורי שאני הוא זה שצריך לבצע את העונש של בני אלכסנדריה.

נפל עלייהו, וקטלינהו.

שנינו במשנה: במוצאי יום טוב.

מאי תיקון גדול?

אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו בברייתא: חלקה שטוחה היתה העזרה בראשונה. והקיפוה גזוזטרא, על ידי נתינת קורות בזיזים התקועים בכותל.

והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה, ואנשים מלמטה.

תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש.

התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ לעזרה, בהר הבית ובחיל שסביב לעזרה, ואנשים מבפנים, בתוך "עזרת נשים".

ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

והוינן בה: היכי עביד הכי להתקין גזוזטרא בעזרה?

והכתיב בבנין הבית [דברי הימים א כח] "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". מלמד הכתוב שכל בנין המקדש צריך להיות אך ורק לפי הכתב הזה!

אמר רב: קרא אשכחו, ודרוש.

באבוקות של אור שבידיהן שהיו זורקים כלפי מעלה ותופשים, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות לה'. והלוים היו מנגנים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, והיו המנגנים עומדים על חמש עשרה מעלות (מדרגות) היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, שהן כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.

וכך היה סדר ניסוך המים: עמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן, ומש קרא הגבר (התרנגול) בהשכמת הבוקר — תקעו והריעו ותקעו. וכשהגיעו ממלאי המים למעלה (מדרגה) עשירית מאותן מעלות שבין עזרת ישראל לעזרת נשים — תקעו והריעו ותקעו בעלי החצוצרות לסימן שיש ללכת למלאות מים מן השילוח. הגיעו ממלאי המים עם המים בידיהם לעזרה לעזרת נשים — תקעו והריעו ותקעו.

הגיעו לקרקע העזרה — תקעו והריעו ותקעו. וכך היו תוקעין והולכין עד שהיו מגיעין לשער היוצא ממזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח — הפכו פניהן ממזרח למערב כלפי קודש הקדשים ואמרו: אבותינו שחיו בזמן בית ראשון ונהגו שלא כראוי, כשהיו במקום הזה היו "אחריהם אל ההיכל היכל ה' ופניהם קדמה, ומשתחוים והמה משתחויתם קדמה לשמש" (יחזקאל ח, טז), ואנו ליה עינינו. ר' יהודה אומר, כך היו שונין ואומרין: אנו ליה וליה עינינו.

א גמרא כהמשך לדברי המשנה, מספרים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. ושואלים: מאי היא [מה הוא] באיזה מבניני בית המקדש מדובר, של שלמה, של נחמיה, או של הורדוס שהרס את בנין נחמיה ובנאו מחדש? אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] רב חסדא: זה בנין הורדוס שבנה את בית המקדש לאחרונה ושיפצו ופארו מאוד.

ושואלים: במאי בניה [במה בנאו]? אמר רבא: באבני שישא (שיש אפור נוטה לירוק) ומרמרא (שיש לבן). איכא דאמרי [יש אומרים]: שבנה אותו באבני שישא כוחלא (שיש כחול) ומרמרא (שיש לבן). והיו האבנים הללו קבועות בו באופן זה: אפיק שפה ועייל שפה כי היכי דלקבל סידא [הוציא שורה והכניס שורה במקצת כדי שיוכל הבנין לקבל סיד]. סבר למשעיין בדהבא [חשב אחר כך לטוח, לכסות את האבנים בציפוי זהב], אמרו ליה רבנן [לו החכמים]: שבקיה [הנח אותו כך] בלא ציפוי דהכי שפיר טפי, דמיתחזי כאדותא דימא [שכך יפה יותר, שהוא נראה כגלי הים] בצבעים השונים ובאבנים המונחות כגלים עולים ויורדים.

תניא [שנויה ברייתא]; ר' יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון (בית הכנסת הגדול) של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: מבנהו כמין בסילקי (ארמון) גדולה היתה, סטיו (שדרת עמודים) לפנים מסטיו היתה, פעמים שהיו נמצאים בה ששים רבוא על ששים רבוא אנשים, כפלים כיוצאי מצרים. והיו בה שבעים ואחת קתדראות (כסאות) של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת מקתדראות אלה אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן (שמש) הכנסת עומד עליה והסודרין כעין דגלים בידו. וכיון שהגיע שליח הציבור בברכה במקום שצריך לענות אמן, הלה השמש מניף בסודר וכל העם עונין אמן, שמרוב גודלו של המקום לא יכלו לשמוע את הברכות מפי החזן בשעה שנאמרו.

ולא היו בעלי המלאכה למיניהם יושבין מעורבין, אלא זהבין (צורפי זהב) בפני עצמן וכספין (צורפי הכסף) בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים (חרשי נחושת) בפני עצמן וגרדיים (אורגים) בפני עצמן. וכשעני זר נכנס לשם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם. ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו שבני מקצועו היו דואגים לו שימצא עבודה במקצוע זה.

וכיון שסופר בגדולתם, מספרים, אמר אביי: וכולהו קטלינהו [ואת כולם, כל באי בית הכנסת, הרג] אלכסנדרוס מוקדן. ושואלים: מאי טעמא איענשו [מה טעם נענשו] שנהרגו כולם? משום דעברי אהאי קרא [שעברו על כתוב זה], שנאמר בציווי ליוצאי מצרים: "לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), ואינהו הדור אתו [והם חזרו ובאו] וכיון שקבעו מקום מגוריהם במצרים נענשו על כך.

כי אתא [כאשר בא] המלך אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא [מצא אותם שהיו קוראים באותה שעה בספר התורה] את הכתוב: "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כח, מט). אמר: מכדי ההוא גברא בעי למיתי ספינתא [הרי אותו אדם, אני, רצה לבא בספינה בעשרה יומי [ימים] מרומי לכאן, דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי [נשאתו הרוח ובאה הספינה בחמישה ימים], אם כן עלי נאמר הכתוב "כאשר ידאה הנשר" ומן השמים מסייעים בידי — מיד נפל עלייהו וקטלינהו [עליהם והרגם].

ב שנינו במשנה שב מוצאי יום טוב ראשון היו יורדים הכהנים והלויים לעזרת נשים והיו עושים שם תיקון גדול. ושואלים: מאי [מה] היה תיקון גדול זה? אמר ר' אלעזר: כאותה ששנינו: חלקה היתה עזרת נשים בראשונה, שלא היה דבר בולט מכתליה, ומאוחר יותר קבעו בהם זיזים. ובכל שנה היו באים לפני שמחת בית השואבה והקיפוה גזוזטראת שהיו מניחים לוחות עץ על גבי זיזים אלו של עץ מלמעלה, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה לצניעות.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בראשונה היו עושים שתהיינה הנשים עומדות בעזרת נשים מבפנים סמוך יותר לקודש במערב ואנשים עומדים מבחוץ, ברחבת הר הבית ובחיל, והיו באים לידי קלות ראש בין האנשים והנשים, שהיו האנשים צריכים להיכנס קרוב יותר למזבח בשעת הקרבת הקרבנות ונתערבו בין הנשים, לכך התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. לכן התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, שיהיו נפרדים לגמרי.

ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשו כך] לעשות שינויים במבנה בית המקדש? והכתיב [והלא נאמר] במקדש: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (דברי הימים א' כח, יט), לומר שכל תבנית המקדש ברוח הקודש ניתנה,

וכיצד התירו לעשות שינויים בתבנית זו? אמר רב: קרא אשכחו ודרוש [כתוב מצאו ודרשו אותו] ועל פיו עשו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with flaming torches that they would juggle in their hands, and they would say before them passages of song and praise to God. And the Levites would play on lyres, harps, cymbals, and trumpets, and countless other musical instruments. The musicians would stand on the fifteen stairs that descend from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, corresponding to the fifteen Songs of the Ascents in Psalms, i.e., chapters 120–134, and upon which the Levites stand with musical instruments and recite their song.

And this was the ceremony of the Water Libation: Two priests stood at the Upper Gate that descends from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, with two trumpets in their hands. When the rooster crowed at dawn, they sounded a tekia, and sounded a terua, and sounded a tekia. When they who would draw the water reached the tenth stair the trumpeters sounded a tekia, and sounded a terua, and sounded a tekia, to indicate that the time to draw water from the Siloam pool had arrived. When they reached the Women’s Courtyard with the basins of water in their hands, the trumpeters sounded a tekia, and sounded a terua, and sounded a tekia.

When they reached the ground of the Women’s Courtyard, the trumpeters sounded a tekia, and sounded a terua, and sounded a tekia. They continued sounding the trumpets until they reached the gate through which one exits to the east, from the Women’s Courtyard to the eastern slope of the Temple Mount. When they reached the gate through which one exits to the east, they turned from facing east to facing west, toward the Holy of Holies, and said: Our ancestors who were in this place during the First Temple period who did not conduct themselves appropriately, stood “with their backs toward the Sanctuary of the Lord, and their faces toward the east; and they worshipped the sun toward the east” (Ezekiel 8:16), and we, our eyes are to God. Rabbi Yehuda says that they would repeat and say: We are to God, and our eyes are to God.

GEMARA: The Sages taught: One who did not see the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, never saw celebration in his life. One who did not see Jerusalem in its glory, never saw a beautiful city. One who did not see the Temple in its constructed state, never saw a magnificent structure. The Gemara asks: What is the Temple building to which the Sages refer? Abaye said, and some say that it was Rav Ḥisda who said: This is referring to the magnificent building of Herod, who renovated the Second Temple.

The Gemara asks: With what materials did he construct it? Rava said: It was with stones of green-gray marble and white marble [marmara]. Some say: It was with stones of blue marble and white marble. The rows of stones were set with one row slightly protruded and one row slightly indented, so that the plaster would take better. He thought to plate the Temple with gold, but the Sages said to him: Leave it as is, and do not plate it, as it is better this way, as with the different colors and the staggered arrangement of the rows of stones, it has the appearance of waves of the sea.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: One who did not see the great synagogue [deyofloston] of Alexandria of Egypt never saw the glory of Israel. They said that its structure was like a large basilica [basileki], with a colonnade within a colonnade. At times there were six hundred thousand men and another six hundred thousand men in it, twice the number of those who left Egypt. In it there were seventy-one golden chairs [katedraot], corresponding to the seventy-one members of the Great Sanhedrin, each of which consisted of no less than twenty-one thousand talents of gold. And there was a wooden platform at the center. The sexton of the synagogue would stand on it, with the scarves in his hand. And because the synagogue was so large and the people could not hear the communal prayer, when the prayer leader reached the conclusion of a blessing requiring the people to answer amen, the sexton waved the scarf and all the people would answer amen.

And the members of the various crafts would not sit mingled. Rather, the goldsmiths would sit among themselves, and the silversmiths among themselves, and the blacksmiths among themselves, and the coppersmiths among themselves, and the weavers among themselves. And when a poor stranger entered there, he would recognize people who plied his craft, and he would turn to join them there. And from there he would secure his livelihood as well as the livelihood of the members of his household, as his colleagues would find him work in that craft.

After depicting the glory of the synagogue, the Gemara relates that Abaye said: All of the people who congregated in that synagogue were killed by Alexander the Great of Macedonia. The Gemara asks: What is the reason that they were punished and killed? It is due to the fact that they violated the prohibition with regard to Egypt in this verse: “You shall henceforth return no more that way” (Deuteronomy 17:16), and they returned. Since they established their permanent place of residence in Egypt, they were punished.

When Alexander arrived, he found them, and saw that they were reading the verse in the Torah scroll: “The Lord will bring a nation against you from far, from the end of the earth, as the vulture swoops down; a nation whose tongue you shall not understand” (Deuteronomy 28:49). He said, referring to himself: Now, since that man sought to come by ship in ten days, and a wind carried it and the ship arrived in only five days, apparently the verse referring a vulture swooping down is referring to me and heavenly forces are assisting me. Immediately, he set upon them and slaughtered them.

§ The mishna continues: At the conclusion of the first Festival day, etc., the priests and the Levites descended from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, where they would introduce a significant repair. The Gemara asks: What is this significant repair? Rabbi Elazar said that it is like that which we learned: The walls of the Women’s Courtyard were smooth, without protrusions, initially. Subsequently, they affixed protrusions to the wall surrounding the Women’s Courtyard. Each year thereafter, for the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, they placed wooden planks on these projections and surrounded the courtyard with a balcony [gezuztra]. And they instituted that the women should sit above and the men below.

The Sages taught in the Tosefta: Initially, women would stand on the inside of the Women’s Courtyard, closer to the Sanctuary to the west, and the men were on the outside in the courtyard and on the rampart. And they would come to conduct themselves with inappropriate levity in each other’s company, as the men needed to enter closer to the altar when the offerings were being sacrificed and as a result they would mingle with the women. Therefore, the Sages instituted that the women should sit on the outside and the men on the inside, and still they would come to conduct themselves with inappropriate levity. Therefore, they instituted in the interest of complete separation that the women would sit above and the men below.

The Gemara asks: How could one do so, i.e., alter the structure of the Temple? But isn’t it written with regard to the Temple: “All this I give you in writing, as the Lord has made me wise by His hand upon me, even all the works of this pattern” (I Chronicles 28:19), meaning that all the structural plans of the Temple were divinely inspired; how could the Sages institute changes?

Rav said: They found a verse, and interpreted it homiletically and acted accordingly:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' מוצאי יו"ט הראשון של חג היו יורדין לעזרת ישראל ומתקנין שם תיקון גדול תנא בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה היו אנשים מבפנים ונשים רואות מבחוץ והיו באין לידי קלות ראש התקינו ג' גזוזטראות בעזרה כנגד ג' רוחות להיות הנשים רואות מלמעלה.

והיכי עבדי הכי והכתיב הכל בכתב מיד ה' וגו' [והאיך] התקינו אח"כ.

מי שלא ראה דיופלוסטון של אלסכנדריא. פירוש פלו שרים סטיו ספסלי השרים:

כיון שהגיע לענות אמן היו מניפין בסודרין וכ״ת והא הוה אמן יתומה כשעונה ואינו שומע למה שעונה כמו שפירשו בברכות י״א שלא הוי אמן יתומה אלא במתכוין לצאת י״ח בזה מברכה שהוא חייב בה וכגון של ברכת המזון וכיוצא בו אבל כשאינו בא לצאת י״ח באות׳‎ ברכה לית לן בה וכן נהגו בבית שבוע הבן ואריך:

חוט של בוכיא היינו של עכביש:

בד"ה קרא הגבר תקעו כו' מקרות הגבר ועד צפרא אי פסלה בלינה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל קרות הגבר הוא עלות השחר וצפרא הוא האיר המזרח ע"כ תוכן דבריו נראה מדבריו דפסול לינה תליא בהאיר המזרח שהוא הנץ החמה ואינו כן מתוך השמועה שם אלא דפסול לינה תליא בעמוד השחר וכמ"ש כאן אבל מי הכיור עצמו נפסלין בעמוד השחר דהשתא צפרא הוא עמוד השחר וקרות הגבר הוא קודם לו בסמוך כדמשמע שם מתוך השמועה ועלות השחר הוא עמוד השחר כדמוכח בפרק שני דמגילה ע"ש:

ע"ב על ט"ו מעלות כו' כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים כו' עשו זה בשמחת בית השואבה במצות ניסוך המים ע"פ מ"ש לקמן דט"ו מעלות דאמרן דוד שבהן העלה מי התהום ט"ו אלף גרמידי שהיו יורדין מתחלה כ"כ ע"י השם ששדי ביה והשתא במצות ניסוך המים כדי שיתברכו לנו מי התהום כדאיתא במסכת תעניות וכמש"ל יש לנו להזכיר זה הענין ובט"ו מעלות העזרה העשוין על כוונה זו של ט"ו מעלות שבתהלים כדלקמן ועל כוונה זו אמרו דשני כהנים היו עומדים בשער העליון על מעלה העליונה ותקעו כו' ואח"כ למעלה עשירית ותקעו אי דנחית חמשא וקאי על י' ואי דנחית עשרה וקאי על חמשא כדלקמן היינו נמי לרמוז על שם י"ה במספר המעלות ט"ו דהוה שדי ביה להעמיד התהום שלא ישטוף לעלמא כדלקמן וזה שאומרים שם זה ואנו לי"ה עינינו ודו"ק:

במאי בנייה כו' משום דמשמע דהאי תנא אחר החורבן בית שני הוה והוא ראה כל זה קודם החורבן בית שני וקאמר מי שלא ראה כו' וא"כ אבית המקדש ראשון ודאי דלא קאמר שהרי גם התנא לא ראה אותו ואבית מקדש שני שבנה נחמיה ע"כ דלא קאמר שלא ראה בנין מפואר כו' שהרי בנין בית ראשון היה יותר מפואר דכתיב בעזרא אשר ראו הבית הראשון ביסדו זה הבית וגו' בוכים בקול גדול וגו' מש"ה קאמר מאי היא ומשני דאה"נ דאבית ראשון לא קאמר שהרי לא ראה אותו התנא ואבית שני שבנה נחמיה נמי לא קאמר שהרי בית ראשון יותר מפואר היה אלא דאבית שני ודאי הוא דקאמר ואבנין הורדוס הוא דקאמר שהיה סוף בית שני וק"ל:

דמחזי כאדוותא כו'. מפורש בפ"ק דב"ב ע"ש:

ולא היו יושבין מעורבבין כו'. ולשון הירושלמי ואעפ"כ לא היו יושבין מעורבבין כו' ר"ל אע"פ שהיו רבים כ"כ היה כ"א מוצא בעל אומנתו לפי שלא היו יושבין מעורבבין:

לא תוסיפון לשוב בדרך וגו'. היינו קרא דפ' שופטים דההוא קרא משמע צווי רק לא ירבה וגו' ולא ישיב וגו' ולא תוסיפו וגו' אבל קרא דלקמיה בפרשת בשלח כי אשר ראיתם וגו' לא תוסיפו לראותם עוד וגו' לא משמע צווי אלא ספור דברים בגאולתן ממצרים מיהו בירושל' מייתי נמי האי קרא דפ' בשלח שעברו עליו ונראה משום דמההוא קרא דפ' שופטים מוכח אהאי קרא דפרשה בשלח דהוא נמי צווי דכתיב וה' אמר לכם לא תוסיפון וגו' דהיינו שא"ל במצרים לא תוסיפו לראותם עוד וגו' וענינו מה שנענשו כ"כ מפני עבירה זו לפי מה שמפורש בס' ירמיה שבקשו שארית הגולה מירמיה להורות להם הדרך מפי ה' אם ישובו מצרימה וקבלו עליהם בשבועה לקיים נבואתו כמ"ש יהי ה' בנו לעד אמת גו' כן נעשה ואח"כ א"ל ירמיה אם אתם תשימון פניכם לבא מצרימה וגו' והיתה החרב וגו' שם ימותו בחרב וגו' ובכל אלה לא השגיחו בו וע"כ נענשו כ"כ:

מאי תיקון גדול כו'. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ כו' ועדיין וכו' התקינו שיהו יושבות מלמעלה כו' והיינו דתקנה שניה שיהו יושבות מלמעלה מקרי תקנה גדולה לגבי תקנה ראשונה שיהו יושבות מבחוץ כו' וק"ל:

קרא אשכחו ודרש. פי' רש"י שלא יבואו לידי קלקול ולפי שזה התיקון לא היה צורך עבודת המקדש אלא לאפרושי מאיסורא דערוה לא הוה בכלל הכל בכתב מיד ה' וגו' וק"ל:

בתוס' ד"ה קרא (התרנגול) [הגבר] וכו' אבל מי כיור נפסלין וכו' ואפי' סלקן מן הבור אחר קרות הגבר הדר משקע להו כצ"ל פי' צריך לשקען כדי שלא יפסלו בלינה:

גמ' אפיק שפה ועייל שפה כי היכי דלקבל סידא כו' נ"ב נ"ל ה"פ כדי שיקבל הסיד ואח"כ רצה למישעי הסיד בדהבא ומש"ה גרסי' בריש ב"ב סבר למשעייה בדהבא ורבנן אמרי ליה שבקי פי' שלא ישעוהו בסיד ואפשר שכך היה נמי יפה יותר בא' נכנס וא' ייצא שדומה לאדותא דימא ודו"ק:

שם כנגד ע"א זקנים כל אחת ואחת כו' כצ"ל:

שם אמר ההוא גברא הוא דשער נפשיה למיתי ספינתא בי' יומי ודלי זיקא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שעליהן הלוים עומדין בכלי שיר לשמחת כו' כצ"ל:

בד"ה עד שמגיעים כו' וכשהיו נכנסין למקדש:

כצ"ל:

בד"ה מרמירא שייש צבוע כו' צ"ל שישא שייש צבוע:

ד"ה שישא שייש לבן צ"ל ומרמרא שייש לבן:

בד"ה ככרי זהב גרסי' נ"ב לאפוקי דינרי בס"א:

תוס' בד"ה קרא גבר כו' שמקרות הגבר הולכין כו' נ"ב פי' כעלות השחר עיין בפי' כמשניות בפ"ק דיומא:

בא"ד אי מקרות הגבר ועד צפרא נ"ב פי' האיר המזרח דהיינו עליית השמש ועי' בהל' ביאת המקדש פ"ה:

בא"ד פסלה בלינה או לא נ"ב פי' אם נפסל האדם באותה נעילה לענין שצריך עוד ליטול פעם שנית בהאיר כמזרח וק"ל:

בא"ד אפי' סלקן הכיור נ"ב פי' מן הבור:

בא"ד קרות הגבר והדר משקע ליה כו' כצ"ל:

בא"ד והיה מאיר היום כו' נ"ב פי' האיר המזרח דלעיל (עיין במהרש"א):

בד"ה והיו בה כו' דתנן בפ"ק כו' כצ"ל:

בא"ד שאותה קתדרא היתה כו. נ"ב פי' אחת היתירה על ע' וק"ל:

בא"ד היתה למופלא שבב"ד נ"ב דומיא דמרע"ה התם וק"ל:

במשנה והלוים בכנורות כו' בלא מספר. לכאורה גוזמא קתני ונ"ל דכלפי ששנינו בערכין פ"ב גבי כלי שיר דקרבן אין פוחתין כו' ובאינך תני נמי דאין מוסיפין קאמר הכא בלא מספר ר"ל שלא היה להם מספר קצוב דפוחתין ומוסיפין:

גמרא מאי תיקון גדול אר"א כו'. עי' רש"א בח"א דמיקרי גדול לגבי תיקון ראשון דלקמן ועי' בב"מ (קיב ב) בתד"ה מכלל דמצינו לשון תקנה גדולה אע"ג דליכא קטנה מינה:

תד"ה קרא ואפי' סילקן מן הבור אחר קה"ג כו'. כצ"ל:

במשנה היוצא ממזרח. צ"ל למזרח. וכן בפעם השני:

גמרא אלכסנדרוס "מוקדן" נ״ב ל"ג. וכמדומני זה היה אלכסנדרוס לטירוס:

שם היכי עביד כו'. נ"ב נראה דאזיזין שהוסיפו אחר שהיתה חלקה. מקשי דהו׳׳ל מוסיף על הבנין אבל אגזוזטראות ל"ק כיון שאינם תוספת בנין אלא מניחין אותן על הזיזין לפי שעה אח׳׳כ נוטלין אותן. ואם לא כן בלא"ה קשיא דקעברי על לא תטע לך כל עץ וגו':

אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וכו'. הא דהוצרכו להזכיר חטאת אבותם, נראה לי בס"ד כדי לסתום פי שטן שלא יקטרג בקנאתו בראותו השמחה שלהם באותו מקום שאז יבא לזכור עונות ראשונים ויסיים באחרונים לחפש להם מה שבחורין ובסדקים ועתה בראותו שהם עצמם מדברים בגנות ישמח וישתוק והוא על דרך מה שאמר רז"ל (תהלים קו, כג) 'לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו' שעמד במקום הפורץ הוא השטן לדחותו על ידי שאמר (שמות לב, לא) 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' וכן הענין כאן.
או יובן על דרך מה שכתב הרב אהל יעקב ז"ל על פסוק (הושע ז, א) 'כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם' שיעריך הבינונים לגבי רשעים ובזה נראין הבינונים צדיקים לגבי דידם ואז לא יהיה קטרוג על כמה חסרונות הנמצאים בהם.

אָנוּ לְיָהּ מִשְׁתַּחֲוִים וּלְיָהּ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת. נראה לי בס"ד כי עתה אין השם שלם דכתיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' ואנחנו מצפין שיהיה שלם בהארת יהי"ה שיתעלו אותיות ו"ה להיות י"ה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (זכריה יד, ט) 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הֳ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד', וזהו שאמרו אָנוּ לְיָהּ כי עתה השם הוא בסוד אותיות 'יה' דוקא אך וּלְיָהּ עֵינֵינוּ כי אנחנו מצפים שישאלם בשם י"ה שאז הוא אותיות 'יִהְיֶה'.
או יובן בס"ד הכונה כיון שאנחנו חלקו יתברך לכן מצפים לו על כל צרכינו וזהו אָנוּ לְיָהּ כלומר חלקו יתברך לכך לְיָהּ עֵינֵינוּ. או יובן בס"ד הכונה אנחנו מעלים מתורה ומצות מ"ן [מיין נוקבין] לְ'יָהּ' ואז לְיָהּ עֵינֵינוּ שימשיך לנו שפע בסוד מ"ד [מיין דוכרין] וכמו שאמר הכתוב (שיר השירים ו, ג) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. או יובן ישראל נקראים בני עולם הבא שהם סוד י"ה שבשם, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ שנצייר תמיד שתי עינינו הם כנגד חו"ב [חכמה ובינה] שהוא סוד י"ה.

וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ, לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מִיָּמָיו. וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ, לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס. הא דלא שאל על ירושלים גם כן, משום דבזה אין לו ספק דודאי קאי על זמן מלכות שלמה המלך ע"ה שהיו כל ישראל עשירים גדולים ואין הכסף נחשב בימים ההם ובודאי בנו כולם בתים מפוארים כי היה להם זמן מנוחה מסביב וכן שלמה המלך ע"ה בנה כמה וכמה בניינים מפוארים ולכך היתה ירושלים כרך נחמד הפלא ופלא. ברם מה שאמר על בית המקדש אי אפשר לפרש דקאי על בית המקדש שבנה שלמה דאם כן הוה ליה להקדים בית המקדש לירושלים, ועוד הוה ליה לכלול אותם יחד והכי הוה ליה למימר 'כל שלא ראה בית המקדש בבניינו וירושלים בתפארתה לא ראה בנין מפואר וכרך נחמד מימיו' כיון דשניהם בזמן אחד הם אלא ודאי מדהקדים את ירושלים ונקיט בית המקדש באחרונה כמלתא באפי נפשה שמע מינה דלאו על בית המקדש דבנה שלמה דקדים קאי ולכך שאל 'מַאי הִיא?'

בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא, כּוּחְלָא וּמַרְמְרָא. אמרו רז"ל דאבנים אלו נגלו להם בתוך הים בדרך נס מן השמים. ונראה לי בס"ד ראשי תיבות ג' אבנים אלו 'שכם' לרמוז אם יעשו תשובה שלימה שהיא משולשת בודוי וחרטה ועזיבת החטא שיש בה כדי סיפוק לכפר חטא ועון ופשע אז יזכו בזמן הבית ההוא למקרא שכתוב (צפניה ג, ט) 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם הֳ' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד', ולכן נבנה בדרך זה אַפִּיק שָׂפָא וְעַיִל שָׂפָא.
גם אבנים הנזכר ראשי תיבות 'שכם' שהוא ראשי תיבות 'שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' כי נראה שם כבוד מלכותו לעיני הכל בבנין מפואר זה. גם הם ראשי תיבות 'משך' רמז בבנין בית המקדש 'מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ' (תהלים לו, יא).

מַאי תִּקּוּן גָּדוֹל? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ. נראה לי לפי זה להכי אפקיה בלשון תיקון כי זה נעשה שמירה מאיסור זנות דכתיב בהו (משלי ט, יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' והיינו 'תִּיקּוּן' אותיות 'יִמְתָּקוּ'. או יובן אפקיה בלשון תיקון כי תיקון בהפוך אתוון 'קִינוֹת' כי תיקון זה למדו אותו מענין ההספד שהוא קינות שיעשו לעתיד.

אָמַר רַב יוֹסֵף: קְרָא אַשְׁכְּחוּ וְדָרְשׁוּ. יש לדקדק הוה ליה למימר דִּכְתִיב וכו' כאורחיה בכל הש"ס, ומה הלשון אומרת 'קְרָא אַשְׁכְּחוּ'? ונראה לי דהפסוק אינו מדבר בענין זה וגם אינו מדבר בענין השמירה שצריך לעשות בעריות אלא מספר על ההספד שיהיה לעתיד ומיניה למדו ודייקו האי דיוקא ולכן פסוק זה נחשב שבא לידם דרך מציאה ללמוד דבר בענין זה של שמירה שראוי לעשות משום איסור עריות.

הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ, וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים, וַעֲדַיִן הָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת־רֹאשׁ. הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה, וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה. נראה הכונה דהיושבים פניהם כלפי העזרה לראות השמחה שעושים בפנים ובתחלה כשהיו האנשים מבחוץ נמצא היו האנשים רואין גם את הנשים ומסתכלים בהם מאחוריהן ולכן התקינו שיהיו הנשים עומדות מבחוץ דאז האנשים אין מסתכלים בנשים דבושה לאדם להחזיר פניו להסתכל וחשו טפי על הסתכלות האנשים דשכיח בהו הרהור טפי ועם כל זה ראו שעדיין באין לידי קלות ראש הן מצד מעבר האנשים על הנשים בכניסתם, הן מצד שגם הנשים מסתכלין באנשים, ואז התקינו להבדילם לגמרי שיהיו הנשים יושבות למעלה והאנשים למטה.
ועדיין קשה לי בזה דהמצאה זו של גזוזטרא אינה רחוקה מן השכל ואמאי לא עשו תקנה זו מתחלה עד שהכריחם הנסיון דודאי היה ראוי שיחשבו הקלקול שהיה קודם הנסיון? ונראה לי דהיו הנשים מתרעמים אם יוציאום מהעזרה דאויר העזרה אינו מקודש כמו קרקע העזרה ולכך היו הנשים מעכבים בדבר זה ובפרט כי עזרה זו עזרת נשים ואיך ידחו אותם ממנה ויניחום בגזוזטריאות שהוא באויר העזרה ולכן לא עשו כן בתחלה עד שהכריחם הנסיון לאפרושי מאיסורא.

קָרָא הַגֶּבֶר תִּקְעוּ וְהָרִיעוּ וְתָקְעוּ הִגִּיעוּ לְמַעְלָה הָעֲשִׂירִית תִּקְעוּ וְהָרִיעוּ וְתִקְעוּ. נמצא בעזרת ישראל תוקעין במעלה א' כי תחלה עומדים בשער העליון במעלה הא' וממתינים שסעד שקרא הגבר ואחר כך תוקעין במעלה עשירית.
ונראה לי בס"ד הטעם שתוקעין במעלה א' ובמעלה יו"ד לרמוז כי בשמחת השואבה ששואבין מים ממשיכים חסדים, ועל ידי כך יאירו אותיות א"י דשם אדנ"י שהם חסד באותיות ד"ן דשם אדנ"י שהם דין, ובזה יתחברו ד"ן בא"י וישתלם שם אדנ"י, וכמו שכתבנו בס"ד על מאמר (משנה אבות ד, ח) 'אַל תְּהִי דָן יְחִידִי', ובזה פרשתי בס"ד (ישעיה סו, א) 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי'.

גמרא וטרסיים. עיין ע"ז דף יז ע"ב תוספות ד"ה רבן:

אנו ליה וליה עינינו. אפשר דהפכו פניהם ממזרח למערב ששם השכינה וכונתם ליחדה עם דודה ואמרו אנו לי"ה מודים להמשיך מוחין דאו"אי שהם י"ה וז"ש לי"ה מודים ולי"ה עינינו מיחלות להשפיע תדיר ויאמרו תמיד יגדל ה':

מי שלא ראה שמחת בית השואבה וכו'. עמ"ש בעניותי בקונטריס ככר לאדן דף קפ"ג ע"א בס"ד ע"ש:

הלה מניף הסודרין וכל העם עונים אמן. כת הקודמין הוכיחו מכאן דכל שיודע מה היא הברכה שמברך הש"ץ הגם שאינו שומע קולו יכול לענות אמן. גם מכאן ראיה למעט בשלוחי צבור דלא תקנו להעמיד ש"צ אחר הגם דלא היו שומעים:

עמדו שני כהנים בשער העליון היורד וכו' פירוש זהו שער העליון דהיינו שער ניקנור שמשם היו יורדין מעזרת ישראל לעזרת נשים. רבינו ישעיה הגדול לקוטי רב בצלאל כ"י:

מ"ט איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון וכו' סוגיא זו מכרזת ואומרת דלא כיש מפרשים דציווי לא תוסיפון וכו' לא היה לדורות ועמ"ש אני בעניי בהגהותי לה' מלכים ובספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ד' בס"ד:

באבוקות של אור. זורקין אותם כלפי מעלה ומקבלין אותם ויש שבקיאין לעשות כן בארבע אבוקות או בשמונה וזורק זו ומקבל זו וזורק זו ומקבל זו: דברי תושבחות. מפרש בגמרא: ט''ו מעלות. אורך המעלה ברוחב העזרה ורוחב המעלה חצי אמה ורומה חצי אמה כדאמרינן במסכת מדות (פ''ב מ''ג) ובסדר יומא (דף טז.): שעליהן הלוים עומדין [בכלי] שיר. לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר הקרבן אצל המזבח היה: תקעו והריעו. זה סימן לילך למלאות המים לניסוך מן השילוח: הגיעו לעזרה. לקרקע עזרת נשים: תקעו והריעו ותקעו. ובראש השנה (דף לג:) יליף בכל תקיעות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע: והיו תוקעין והולכין. באלו שלש אחרונות מאריכין עד שמגיעין לשער היוצא מעזרת נשים להר הבית לשיפולו למזרח והשער ההוא מכוון כנגד שער שמעזרת ישראל לעזרת נשים ויורדין ממערב למזרח וכשהיו נכנסין למקדש היו הולכין ממזרח למערב דרך עלייה: הפכו פניהם. למערב לצד העזרות וההיכל לומר דבר זה: אבותינו. בבית הראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו' פסוק הוא ביחזקאל : שונין אותה. כופלין אותה כדמפרש אנו ליה וליה עינינו: גמ' מאי היא. איזה מן הבנינים של שלמה או של נחמיה בן חכליה או של הורדוס שסתרו ובנאו: [שיישא]. שייש צבוע לא לבן ולא שחור אלא כעין ירוק בלע''ז בי''ש: [ומרמרא]. שייש לבן: כוחלא. שישא צבוע ככחול: אפיק שפה. שורה של אבנים נכנסה ושורה יוצאה: דמיחזי כאדותא דימא. כגלי הים שהאבנים משונים במראיהן זו מזו והעינים המסתכלות בהן שוטטות ונראות כאילו גלי הים הם נדים ונעים: דיופלוסטון. לשון יונית דיו שנים פלו לשון שרים כמו מטרפולין וכמו דיופולין מרומי דתענית (דף יח:) סטון לשון סטיו שני סטוין: סטיו כפול. לישיבת שרים של אלכסנדריא שהלכו שם יוחנן בן קרח ושרי החיילים לאחר חורבן בית ראשון בימי ירמיה ונתיישבו שם ואף על פי שעלה שם נבוכדנצר והחריב את מצרים ונהרגו מישראל שהלכו שם כמו שנתנבא עליהם ירמיה (מב) עלו בניהם שם לגדולה ועושר עד שהחריבם אלכסנדרוס: בסילקי. פלטירין גבוהים נקראים בסילקאות: כנגד שבעים ואחד זקנים. שעשו להם סנהדרין: ככרי זהב גרסינן: בימה. כעין אלמימבר''א שלנו: חזן הכנסת. שמש הצבור: לענות אמן. שהיה שליח שלפני התיבה גומר ברכתו והן לא היו יכולין כולן לשמוע קולו: זהבין כספין. צורפי זהב צורפי כסף: נפחים. חרשי ברזל: טרסיים. חרשי נחושת: גרדיים. אורגין: ונפנה לשם. ונשכר להם למלאכתם: ההוא גברא הוה. עליו נאמר מקרא זה וגזרת מלך היא להחריבה: ודלי זיקא. גבה הרוח: חלקה היתה. העזרת נשים בראשונה ולא היו זיזין יוצאין מן הכתלים: והקיפוה גזוזטרא. נתנו זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחין שקורין בלנ''ק כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין שמתקנין בכל שנה: מבפנים. בעזרת נשים: מבחוץ. ברחבה של הר הבית ובחיל: היכי עביד הכי. שהוסיפו ושינו כלום על בנין שלמה: והכתיב. גבי דוד המלך כשצוה את שלמה על מדת הבית ובניינו: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. כל מלאכת התבנית שהודיעו הקב''ה ע''י גד החוזה ונתן הנביא: קרא אשכחו. שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי קלקול:

קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. תימה דמשמע שמקרות הגבר הולכין לשאוב מים וא''כ היו נפסלין בלינה דע''כ לא פליגי פ''ב דזבחים (דף כ.) אלא לענין קידוש ידים ורגלים מקרות הגבר ועד צפרא [אי] פסלא בלינה או לא אבל מי הכיור (עצמו) נפסלין בעמוד השחר כדמוכח התם ואפי' סילקן מן הכיור אחר קרות הגבר הדר משקע ליה וי''ל דשוהין היו בתקיעות ובתרועות ובהפיכת פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מילוי והיה מאיר היום קודם שיגיעו לעזרה ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו ליפסל בלינה כדתנן פרק חטאת העוף במסכת מעילה (דף י.) גבי נסכים ואף על פי שהצלוחית היתה מקודשת מכל מקום אין כלי שרת מקדשין בחוץ אלא בפנים: והיו בה ע''א קתדראות של זהב כנגד ע''א זקנים. פירוש סנהדרין תימה הא דתנן פרק קמא דסנהדרין (דף ב. ושם) סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד רבי יהודה אומר שבעים [וא''כ ה''ל לעשות רק שבעים קתדראות] ומתוך כך צריך לפרש שאותה קתדרא היתה למופלא שבב''ד ולא היה מן החשבון דאי לאו הכי קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה:

דף נא - ב

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד