סוכה נב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

דכתיב בזכריה [יב]: "וספדה הארץ על הריגת משיח בן יוסף במלחמת גוג ומגוג, משפחות משפחות לבד.

משפחת בית דוד לבד,

ונשיהם לבד". וכפי שיבואר להלן.

אמרו: והלא דברים קל וחומר:

ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד.

עכשיו, שעסוקין בשמחה, ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה.

ומבארת הגמרא את נבואת זכריה:

הא הספידא לעתיד - מאי עבידתיה?

פליגי בה רבי דוסא ורבנן.

חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג.

וחד אמר: על יצר הרע שנהרג.

בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג - היינו דכתיב [זכריה יב] "והביטו אלי את אשר דקרו, וספדו עליו כמספד אדם על בן היחיד".

אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג - וכי על הריגתו של האי, הספידא בעי למעבד!?

הרי שמחה בעי למעבד!

ואמאי בכו?

כדדרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים.

צדיקים נדמה נראה להם יצר הרע כהר גבוה,

ורשעים נדמה להם כחוט השערה.

הללו בוכין, והללו בוכין.

צדיקין בוכין משום שנזכרים בצערם בשעה שנלחמו בו, ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה!

ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!

ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם.

שנאמר [זכריה ח] "כה אמר ה' צבאות: כי כמו שיפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - גם בעיני יפלא".

אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחילה דומה לחוט דק ביותר של בוכיא, עכביש, ולבסוף, כשנמשך אדם אחריו, הרי הוא דומה בעוביו כעבותות העגלה, כחבל עבה שקושרים בו את הפרה למחרישה.

שנאמר [ישעיהו ה] "הוי מושכי העון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה".

תנו רבנן: משיח בן דוד, שעתיד להגלות במהרה בימינו - אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל ממני דבר ואתן לך.

שנאמר תהלים ב] "אספרה אל חוק יקבע הדבר לחק ולזכרון שבני אתה, ואגלה לבריות כי אני היום - ילדתיך!

שאל ממני, ואתנה גוים נחלתך".

וכיון שראה משיח בן דוד את משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: רבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא חיים.

אומר לו: חיים, עד שלא אמרת - כבר התנבא עליך דוד אביך שיהיו לך, ואינך צריך לבקשם.

שנאמר [תהלים כא] "חיים שאל ממך - נתתה לו".

דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע.

א. הקדוש ברוך הוא קראו רע, שנאמר [בראשית ח]] כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

ב. משה קראו ערל, שנאמר [דברים י] ומלתם את ערלת לבבכם.

ג. דוד קראו טמא שנאמר [תהלים נא] לב טהור ברא לי אלהים.

מכלל דאיכא לב טמא, והיינו, כח שמושך לצד הרע.

ד. שלמה קראו שונא, שנאמר [משלי כה] אם רעב שנאך, אם תאב יצרך הרע להחטיאך - האכילהו לחם, הטריחו בכך שאתה תעסוק במלחמתה של תורה. ואם צמא הוא השקהו מים עסוק בתורה המשולה למים, כי בלימוד התורה שלך - גחלים אתה חותה בכך על ראשו.

ואז - ה' ישלם לך!"

אל תקרי "ישלם לך" אלא "ישלימנו לך". שה' יעזור לך שישלים עמך יצר הרע ולא ילחם נגדך להחטיאך.

ה. ישעיה קראו מכשול, שנאמר [ישעיהו נז] סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי.

ו. יחזקאל קראו אבן. שנאמר [יחזקאל לו] והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר.

ז. יואל קראו צפוני, הצפון נסתר בלב האדם, שנאמר [יואל ב] ואת הצפוני ארחיק מעליכם.

תנו רבנן: נאמר בנבואת יואל על העונש שיוטל על יצר הרע בעתיד:

"ואת הצפוני ארחיק מעליכם" - זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם.

"והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" - למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן.

ועונשו הוא על:

"את פניו אל הים הקדמוני" - שנתן עיניו במקדש ראשון, והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו.

"וסופו אל הים האחרון" - שנתן עיניו במקדש שני, והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו.

"ועלה באשו ותעל צחנתו" - וכן מפני שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל [בלשון סגי נהור].

"כי הגדיל לעשות" - אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם.

כי הא, דאביי שמעיה שמע לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים נשכים בבוקר, וניזיל באורחא. ונצא ביחד לדרך.

אמר אביי: איזיל, אלך אני אחריהם ואפרשינהו מאיסורא. שהיה חושש שיבואו לידי עבירה כיון שהולכים לבדם.

אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. הלך אביי אחריהם שלש פרסאות בשדות, ולא אירע דבר.

כי הוו פרשי מהדדי, כאשר נפרדו והלכו כל אחד ואחת לדרך שונה, שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. דרך רחוקה מפרידה מעתה בינינו, ואילו היינו יכולים להמשיך וללכת בצוותא היה נעים לנו.

אמר אביי בלשון סגי נהור: אי מאן דסני לי הוה, אם השונא שלי [יצר הרע, דהיינו, אני עצמי] הייתי שם, לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. לא הייתי מסוגל להעמיד עצמי ולהמנע מלחטוא באשה הזאת.

אזל, הלך אביי, תלא נפשיה ונשען בעיבורא דדשא, על בריח הדלת, כשהוא חושב ומצטער על כך שסתם אדם הוא במדריגה גבוהה ממנו.

אתא ההוא סבא, ואמר לו: אין לך להצטער ולחשוב שאתה פחות ממנו. כי הא תנא ליה: כל הגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו.

"וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דויד לבד ונשיהם לבד משפחת בית נתן לבד ושניהם לבד" (זכריה יב, יב), שיהיו מפרידים בין הנשים והגברים. אמרו: והלא דברים קל וחומר: ומה לעתיד לבא בזמן שעליו נאמרה נבואה זו, שעוסקין בהספד, ודרך השרויים בצער שאין יצר הרע שולט בהם, שאינם מקילים ראש — בכל זאת אמרה תורה שיהיו אנשים לבד ונשים לבד. עכשיו, שעסוקין בשמחה של בית השואבה וכדרך השמחים הריהם מקילים ראשם ויצר הרע שולט בהם — על אחת כמה וכמה שראוי שיהיו לחוד.

כיון שהבאנו כתוב זה על ההספד באחרית הימים, שואלים: הא הספידא מאי עבידתיה [הספד זה מה מעשהו], על איזה מאורע נעשה אותו הספד? ומשיבים: פליגי [נחלקו] בה בשאלה זו ר' דוסא ורבנן [וחכמים]. חד [אחד מהם] אמר: הספד זה הוא על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג לפני שתבוא הגאולה השלימה על ידי משיח בן דוד, וחד [ואחד מהם] אמר: הספד זה הוא על יצר הרע שנהרג.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת מאן [מי] שאמר כי הספד זה הוא על משיח בן יוסף שנהרג — היינו דכתיב [הוא שנאמר]: "והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד" (זכריה יב, י). אלא לשיטת מאן [מי] שאמר כי על יצר הרע שנהרג נערך מספד זה — האי הספידא בעי למעבד [לזה הספד צריך לעשות]? הרי לכך שמחה בעי למעבד [צריך היה לעשות]! ואם כן אמאי [מדוע] בכו?

ומשיבים: כדדרש [כפי שדרש] ר' יהודה בענין זה, ובדרשתו מסביר גם את ההספד. שאמר: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני צדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה בלבד. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר: "כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא" (זכריה ח, ו) וזהו המספד הנזכר שם.

וכיון שדיברו ביצר הרע, בציור דמותו ובמלחמה בו, מביאים מה שאמר רב אסי: יצר הרע בתחילה שמפתה את האדם דומה לחוט של בוכיא [של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר: "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה, יח), שבתחילה הפיתוי הוא כקורים דקים שאינם נראים ("שוא") ולבסוף לכשמתפתה האדם, הריהו קושרו אליו בחוזק כעבותות של עגלה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: משיח בן דוד שעתיד להגלו‍ת במהרה בימינו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל (בקש) ממני דבר ואתן לך מה שאתה מבקש, שנאמר: "אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ" (תהלים ב, ז-ח). וכיון שראה משיח בן יוסף אשר בא לפניו, שהוא נהרג, אומר לפניו, לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! איני מבקש ממך אלא חיים שלא אהרג כמוהו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: חיים, עד שלא אמרת בקשה זו כבר התנבא עליך דוד אביך בדיוק בענין זה, שנאמר: "חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד" (תהלים כא, ה).

א דרש ר' עוירא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע: הקדוש ברוך הוא קראו "רע", שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית ח, כא). משה קראו בכינוי "ערל", שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז). דוד קראו "טמא", שנאמר: "לב טהור ברא לי אלהים" (תהלים נא, יב), ומדייקים: מכלל דאיכא [מכאן שיש] לב טמא והוא היצר הרע.

שלמה קראו "שונא", שנאמר: "אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך" (משלי כה, כא-כב). אל תקרי (תקרא) "ישלם לך" אלא "ישלימנו לך", כלומר: שה' יעשה שיהיה יצר האדם שלם עימו ויאהבנו ולא יסיתנו לחטוא ובדרך זו להביאו לאבדון.

ישעיה הנביא קראו "מכשול", שנאמר: "סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" (ישעיה נז, יד). יחזקאל קראו "אבן", שנאמר: "והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו). יואל קראו "צפוני", שנאמר: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב, כ). על כתוב זה תנו רבנן [שנו חכמים]: בכוונת הכתוב "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" — זה יצר הרע, ומדוע נקרא "צפוני" — שצפון ועומד בלבו של אדם.

"והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" (יואל ב, כ) — למקום שאין בני אדם מצויין שלא יוכל להתגרות בהן. ומה מעשיו ונזקיו של יצר זה? "את פניו אל הים הקדמוני" (יואל ב, כ) — שנתן עיניו במקדש ראשון ("קדמוני" — מלשון מוקדם) והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו. "וספו אל הים האחרון" — שנתן עיניו במקדש שני ("אחרון") והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו. "ועלה באשו ותעל צחנתו" (יואל ב, כ) — מפני שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל (כלומר, בלשון נקיה — ישראל), שיצר הרע מפתה את ישראל יותר מבני כל אומה אחרת. "כי הגדיל לעשות" (יואל ב, כ) — אמר אביי: ובתלמידי חכמים מתגרה יותר מכולם.

וכעין ראיה לדבר כי הא [כפי מעשה זה] שאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא [שמע אדם אחד שאמר לאשה אחת]: נקדים וניזיל באורחא [ונלך בדרך]. כיון ששמע, אמר אביי בלבו: איזיל אפרשינהו מאיסורא [אלך ללוותם ועל ידי כך אפריש אותם מן האיסור] שהם מתכוננים ודאי לעשות יחד. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא [הלך אחריהם שלוש פרסאות בתוך האגם] במקום הקנים, והם היו מהלכים בדרך ולא עשו כל רע. כי [כאשר] הגיעו לפרשת דרכים אשר ממנה היה יכול כל אחד מהם לפנות למקומו, הוו פרשי מהדדי [היו נפרדים זה מזו], ובתוך כדי כך שמעינהו דקא אמרי [שמע אותם שהם אומרים]: אורחין רחיקא [דרכנו רחוקה], כלומר: רב המרחק בין מקומות מגורינו ושוב איננו יכולים להמשיך ללכת באותה דרך, ואולם אילו היינו יכולים להמשיך ללכת באותה דרך, הרי שהיתה צוותין בסימא [חברתנו נעימה].

אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה [אם מי ששונא לי היה זה], כלומר: אלו הייתי אני בעצמי במצב זה, לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה [הייתי יכול להעמיד עצמי] ולהתאפק מלחטוא. כיון שכך ראה בעצמו חסרון גדול זה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא [הלך נשען על בריח הדלת] והיה מהרהר ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה [בא זקן אחד, שנה לו]: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ולכן אין על אביי להצטער כל כך, שלפי גדולתו כך גם יצרו גדול.

אמר ר' יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר: "רק

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is stated: “The land will eulogize, each family separately; the family of the house of David separately, and their women separately, the family of the house of Nathan separately, and their women separately” (Zechariah 12:12). This indicates that at the end of days a great eulogy will be organized during which men and women will be separate. They said: And are these matters not inferred a fortiori? If in the future, at the end of days referred to in this prophecy, when people are involved in a great eulogy and consequently the evil inclination does not dominate them, as typically during mourning inappropriate thoughts and conduct are less likely, and nevertheless the Torah says: Men separately and women separately; then now that they are involved in the Celebration of the Drawing of the Water, and as such the evil inclination dominates them, since celebration lends itself to levity, all the more so should men and women be separate.

Apropos the eulogy at the end of days, the Gemara asks: For what is the nature of this eulogy? The Gemara answers: Rabbi Dosa and the Rabbis disagree concerning this matter. One said that this eulogy is for Messiah ben Yosef who was killed in the war of Gog from the land of Magog prior to the ultimate redemption with the coming of Messiah ben David. And one said that this eulogy is for the evil inclination that was killed.

The Gemara asks: Granted, according to the one who said that the lament is for Messiah ben Yosef who was killed, this would be the meaning of that which is written in that context: “And they shall look unto Me because they have thrust him through; and they shall mourn for him, as one mourns for his only son” (Zechariah 12:10). However, according to the one who said that the eulogy is for the evil inclination that was killed, does one need to conduct a eulogy for this? On the contrary, one should conduct a celebration. Why, then, did they cry?

The Gemara answers: This can be understood as Rabbi Yehuda taught: In the future, at the end of days, God will bring the evil inclination and slaughter it in the presence of the righteous and in the presence of the wicked. For the righteous the evil inclination appears to them as a high mountain, and for the wicked it appears to them as a mere strand of hair. These weep and those weep. The righteous weep and say: How were we able to overcome so high a mountain? And the wicked weep and say: How were we unable to overcome this strand of hair? And even the Holy One, Blessed be He, will wonder with them, as it is stated with regard to the eulogy: “So says the Lord of hosts: If it be wondrous in the eyes of the remnant of this people in those days, it should also be wondrous in My eyes” (Zechariah 8:6).

Apropos the evil inclination and the battle against it, the Gemara cites that which Rav Asi said: Initially, when it begins to entice someone, the evil inclination is like a strand of a spider’s web [bukhya]; and ultimately it is like the thick ropes of a wagon, as it is stated: “Woe unto them that draw iniquity with cords of vanity, and sin as if it were with a wagon rope” (Isaiah 5:18). Initially, the enticement is almost imperceptible, like a thin strand; however, after one sins, it is like wagon ropes tied tightly around him.

The Sages taught: To Messiah ben David, who is destined to be revealed swiftly in our time, the Holy One, Blessed be He, says: Ask of Me anything and I will give you whatever you wish, as it is stated: “I will tell of the decree; the Lord said unto me: You are My son, this day have I begotten you, ask of Me, and I will give the nations for your inheritance, and the ends of the earth for your possession” (Psalms 2:7–8). Once the Messiah ben David saw Messiah ben Yosef, who was killed, he says to the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, I ask of you only life; that I will not suffer the same fate. The Holy One, Blessed be He, says to him: Life? Even before you stated this request, your father, David, already prophesied about you with regard to this matter precisely, as it is stated: “He asked life of You, You gave it to him; even length of days for ever and ever” (Psalms 21:5).

§ Rabbi Avira, and some say Rabbi Yehoshua ben Levi, taught: The evil inclination has seven names. The Holy One, Blessed be He, called it evil, as it is stated: “For the inclination of a man’s heart is evil from his youth” (Genesis 8:21). Moses called it uncircumcised, as it is stated: “And circumcise the foreskin of your hearts” (Deuteronomy 10:16). David called it impure, as it is stated: “Create for me a pure heart, O God” (Psalms 51:12); by inference, there is an impure heart that is the evil inclination.

Solomon called it enemy, as it is stated: “If your enemy is hungry, give him bread to eat, and if he is thirsty, give him water to drink; for you will heap coals of fire upon his head, and the Lord will reward you” (Proverbs 25:21–22). Do not read it as: And the Lord will reward you [yeshalem lakh]; rather read it as: And the Lord will reconcile it to you [yashlimenu lakh]. God will cause the evil inclination to love you and no longer seek to entice you to sin.

Isaiah called it a stumbling block, as it is stated: “And He will say: Cast you up, cast you up, clear the way, take up the stumbling block out of the way of My people” (Isaiah 57:14). Ezekiel called it stone, as it is stated: “And I will take away the stony heart out of your flesh, and I will give you a heart of flesh” (Ezekiel 36:26). Joel called it hidden one, as it says: “But I will remove the northern one [hatzefoni] far off from you” (Joel 2:20). The Sages taught concerning the verse: “But I will remove the northern one [hatzefoni] far off from you,” that this is referring to the evil inclination. And why is the evil inclination referred to as tzefoni? It is due to the fact that it is always hidden [tzafun] in the heart of man.

The baraita continues interpreting the verse in the book of Joel. “And will drive it to a land barren and desolate” (Joel 2:20), where there are no people for the evil inclination to incite. And what damage does the evil inclination cause? “With its face toward the eastern [hakadmoni] sea” (Joel 2:20), as it set its eyes on the First [mukdam] Temple and destroyed it, and killed the Torah scholars that were in it; “and its end toward the western [ha’aḥaron] sea” (Joel 2:20), as it set its eyes on the Second [aḥaron] Temple and destroyed it, and killed the Torah scholars that were in it; “its foulness may come up, and its ill odor may come up” (Joel 2:20), as it forsakes the nations of the world and incites the enemies of the Jewish people: In this context, the term the nations is a euphemism for the Jewish people. The evil inclination seeks to corrupt the Jews more than it does the members of any other nation. “Because it has done greatly” (Joel 2:20): Abaye said: And it provokes Torah scholars more than it provokes everyone else.

The Gemara illustrates that point. It is like this incident, as Abaye once heard a certain man say to a certain woman: Let us rise early and go on the road. Upon hearing this, Abaye said to himself: I will go and accompany them and prevent them from violating the prohibition that they certainly intend to violate. He went after them for a distance of three parasangs in a marsh among the reeds, while they walked on the road, and they did not engage in any wrongful activity. When they were taking leave of each other, he heard that they were saying: We traveled a long distance together, and the company was pleasant company.

Abaye said: In that situation, if instead of that man it had been one whom I hate, a euphemism for himself, he would not have been able to restrain himself from sinning. After becoming aware of so great a shortcoming he went and leaned against the doorpost, thinking and feeling regret. A certain Elder came and taught him: Anyone who is greater than another, his evil inclination is greater than his. Therefore, Abaye should not feel regret, as his realization is a consequence of his greatness.

Rabbi Yitzḥak said: A person’s inclination overcomes him each day, as it is stated: “Only

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יוסף קרא אשכח ודרש וספדה הארץ משפחות וגו' אמר רב יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוביא. פי' הכלי שמשליך האורג בנפש המסכת ועליו הערב כרוך נקרא בוכיא ובסוף דומה לחוט העגלה שנאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וגו'. ז' שמות נקרא יצה"ר. הקב"ה קראו רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנאמר ונמלתם את בשר ערלתכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך וגו'. ישעיה קראו מכשול שנאמר הרימו מכשול וגו'. יחזקאל קראו אבן שנאמר והסירותי את לב האבן. יואל קראו צפוני שנאמר את הצפוני ארחיק מעליכם וגו'. וגם זה יצה"ר הצפון בלבו של אדם ארחיק מעליכם שהוא החריב המקדש ראשון והשני ומניח האומות ומתגרה בישראל ובתלמידי חכמים יותר מכולם.

תוס' בד"ה וכיון שהגיע כו' ורב כהן צדק אמר כו' עכ"ל עיין בזה בב"י בטור א"ח סימן קכ"ד:

על משיח בן יוסף כו'. דבגאולה העתידה ב"ב בתחלה יבא משיח בן יוסף להושיע ישראל כמ"ש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו' שאין זרעו של עשו כלה אלא ע"י משיח בן יוסף אבל ע"י עובדי כוכבים רבים שיבואו שוב לירושלים יהרג ולא יהיה גאולה שלימה עד בא משיח בן דוד כמפורש בכמה מקראות:

על יצה"ר שנהרג כו'. פירשו בזה המפרשים דלא שייך ביה הריגה ושחיטה אלא דביטול כחו הוא שחיטתו והריגתו כמ"ש לעתיד והסירותי לב האבן וגו':

לצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים נדמה כחוט השערה כו'. ונתנו סימן בזה כי יצר הרע הוא כחו של עשו שנקרא הר שעיר ע"ש לצדיקים כהר ולרשעים כשער:

היאך יכולנו לסבול כו'. פרש"י בוכים כו' והוא דחוק שיהיו בוכין על צערן שכבר עבר בעוה"ז והיה אפשר לפרש דבוכים מתוך שמחה שהיו יכולין לסבול הר כזה אבל מלשון הספדא לא משמע כן גם יש לדקדק מאי הספדא שייך ביצר הרע לפי מה דאמרינן פרק נ"ה הספדא אי יקרא דחיי ואי יקרא דמיתא מה שייך ביה על יצה"ר שנהרג וי"ל ע"פ מ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו' זה היצה"ר כו' דהיינו שהוא טוב לצדיקים שע"י שינצחו אותו יזכו לעוה"ב על כן מצטערין בהריגתו ובביטולו שלא יוכלו עוד לזכות ע"י והשתא ניחא האי הספדא משום יקרא דחיי הוא ושפיר בוכין עליו לזכות ע"י שניטל מהן בביטולו וק"ל:

גם בעיני ופלא כו'. משמע ליה דאיירי קרא בביטול יצה"ר לעתיד דכתיב לעיל מיניה ילדים וילדות משחקים וגו' היינו משחקים ביחד דאין יצה"ר שולט בהן אז ופרש"י גם בעיני יפלא היאך יוכלו צדיקים לעמוד כנגדו בחייהם עכ"ל הכי משמע ליה קרא דאיירי בצדיקים כי יפלא בעינו שארית העם וגו' דהיינו צדיקים דלהקב"ה לא שייך בו שיתמה גם ברשעים שהרי בראו הקב"ה כהר שהרי מצינו בקרא גם בעיני יפלא שבראו כהר אלא דהרשעים נדמה להם כשער כדי לצערן שלא היו יכולין לסובלו וק"ל:

דומה לחוט כו'. מפורש בפ' חלק ולפי ענינו דמייתי ליה הכא נראה לפרש משום דאמרו לעיל דלצדיקים נדמה להר ולרשעים לשער קאמר דלא הוו ב' הפכים בנושא א' אלא דמתחלה דומה לשער דמיון החוט של בוכיא והיינו לרשעים שאינן רואין מה יהיה בסוף והיינו ולבסוף דומה להר דמיון לעבות העגלה והיינו לצדיקים שרואין מה יהיה בסופן ומרחיקין מתחלת העבירה:

ואתנה גוים וגו'. זה המזמור למה רגשו גוים וגו' מדבר במלחמות גוג ומגוג כמפורש פ"ק דברכות ופ"ק דע"ז ולפי שבזה המזמור א"ל הקב"ה שאל ממני ואתנה גוים ואינו מפורש בו ששאל על כך אבל מצינו במזמור אחר ששאל על החיים דרשו מיניה דהקב"ה חשב שיהיה שואל ליתן גוים נחלתו אבל הוא כשראה שנהרג משיח בן יוסף במלחמת גוג ומגוג אמר אינני מבקש אלא על החיים שלא אהרג כמותו וא"ל הקב"ה כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים וגו' דההוא מזמורא מתחיל למנצח מזמור לדוד משא"כ האי מזמור דלמה רגשו גוים וגו' דלא אמרו דוד:

שבע שמות יש לו ליצה"ר כו'. מבואר כי המעשים של האדם הן לטוב הן לרע מסוגלים לפי הבריאה של ז' ימי בראשית גם ע"פ המזלות מז' כוכבו לכת כמפורש סוף מסכת שבת מאן דבמאדים הוא ש"ד כו' ולפי מעשה הרע יבא העונש כאמור ויסרתי אתכם שבע על חטאתיכם ואמרו על ז' גופי עבירות ז' פורעניות באין כו' וע"ש ז' מיני מעשים נקרא היצה"ר בז' שמות הללו כפי המעשה ושם רע דקאמר (ז' שמות שיש לו ליצה"ר) הוא בכלל ז' שמות הללו דהיינו שם שקראו לו הקב"ה יצר לב האדם רע וגו' ולפי שיש לאדם ב' לבבות דהיינו יצר טוב ויצה"ר כמ"ש בכל לבבך בשני ביתי"ן בב' יצרך קראו הקב"ה יצר לב האדם רע מנעוריו בב' אחד דהיינו היצה"ר שהוא רע מנעוריו כמ"ש משננער ממעי אמו ולא כן יצ"ט דלא בא לידם אלא לי"ג שנים וכן דוד דקראו טמא שנא' לב טהור ברא לי אלהים וגו' דהיינו לב אחד שהוא יצר טוב מכלל דאיכא לב אחר שהוא טמא דהיינו לב יצר הרע ולפי שלא בא לאדם ההוא לב טוב עד אחר י"ג שנים קרא ליה בריאה לגבי לב יצה"ר שכבר בא לאדם ממעי אמו:

ומשה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם וגו'. בב' ביתי"ן לפי שבתיקון לב יצה"ר נתקן גם לב יצ"ט כמ"ש פ' כ"כ אם מצאו שלחן ערוך מלאך רע בע"כ אומר אמן ואם לאו מלאך טוב בע"כ אומר אמן כמפורש שם. ואמר

שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך וגו'. עיין פרש"י ויהיה לפי פירושו מלת לחם יוצא לשנים ללשון לחם כמשמעו וללשון מלחמה ועוד נראה לפרש ע"ד שאמרו לקמן אבר אחד יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע ואמרו יצה"ר שמאל דוחה וימין מקרבת וז"ש אם רעב שונאך תן לו קצת תאותו היינו בדברים הכרחיים דהיינו האכילהו לחם ותשקהו מים ובזה ישלים עמך כשתתן לו קצת תאוותו. ואמר

ישעיה קראו מכשול שנאמר הרימו מכשול מדרך וגו'. מלת מכשול מורה על חטא שאינו גדול כמו השוגג כמ"ש כי כשלת בעוניך שזדונות נעשו לו כשגגות ועל דרך משל אם מונח על הדרך דבר שאינו גדול כל כך אפשר שלא ירגיש בו האדם ויכשל בו אבל אם מונח על אם הדרך דבר גדול וגבוה ירגיש בו ההולך ולא יכשל בו וז"ש הרימו מכשול וגו' שירים ויגבה אותו המכשול בעיני הצדיקים ולא יכשלו בו וכדאמרינן לעיל לצדיקים נדמה להם כהר ומרחיקים מתחלה מהעבירה. ואמר

יחזקאל קראו אבן כו'. היינו כמ"ש לעיל דב' לבבות הן ב' יצרך דהיינו לב אבן יצה"ר שהוא קשה כדלקמן אם אבן הוא נימוח כו' ולב בשר הוא יצ"ט שהוא רך כמו הבשר כמ"ש בסוטה בשר ונרפא וגו' אם משים לבו כבשר כו':

ויואל קראו צפוני כו' שצפון ועומד בלבו כו'. דהיינו שעומד תמיד ואינו זז ממנו כדי שיוכל להחטיאו כדלקמן יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו':

ציה ושממה למקום כו'. היינו הריגתו וביטולו לעתיד דבעה"ז מצינו בו שבא משוט בארץ מתהלך בה להתגרות בבני אדם אבל [לעתיד] יהיה נדחה למקום שאין בני אדם מצוין להתגרות בהם: ואמר

את פניו וגו'. זכר מה שעשה כבר רעות בעולם הזה שנתן פניו אל הים וגו' דימה המקדש לים שהיו ישראל אז בישובן פרים כדגים שבים ורבים כחול הים כמפורש ובני ישראל רבים כחול הים וגו' ואמר שזה גרם לו שעלה באשו וצחנתו:

שמניח אומות העולם כו'. וע"כ נדחה מפניו יתעלה ב"ה ומסיים על כי הגדיל לעשות דהיינו שמתגרה יותר בגדולים כדמסיק. או פי' שהגדיל לעשות לגבי צדיקים כהר כמ"ש בתחלה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף כעבותות העגלה כמ"ש לעיל ודקאמר ובת"ח יותר כו' הוא מלתא באנפי נפשי כי הא דאביי כו':

אורחין רחיקא. עיין פרש"י גם יש לפרשו אשעבר שהלכנו דרך רחוקה וצוותין בסימא שלא היה הדרך רחוק כ"כ בעינינו ע"י הצותא:

יצרו של אדם מתגבר כו'. ובפ"ק דקדושין גרסינן מתחדש ושם מפורש:

בתוס' ד"ה וכיון שהגיע לענות אמן וכו' רב כהן צדק וכו' גם זה מדברי הערוך ולא לתרוצי הקושיא אתא אלא אפירושא דגמ' לפרש איזהו אמן יתומה ואמן חטופה אתא:

ד"ה אם ברזל וכו' ובההיא דסנהדדין היה מגיה רבינו שמואל מחלק ור"ל ולא שמדמה התורה לברזל שהוא הפטיש אלא שמדמה אותו לסלע:

רש"י בד"ה שעסוקין כו' תורה כו' כאן כו' הד"א:

בד"ה של בוכיא עכביש שקורין אירני' נ"ב [שפי"ן בל"א]:

בד"ה כי הוו כו' וכן והגיעו כו' וזו לכאן כצ"ל:

תוס' בד"ה וכיון שהגיע כו' ורב כהן צדק כו' כצ"ל:

בד"ה אם ברזל הוא כו' קשה בפ' אחד כו' שבת בפ' אר"ע כו' מה סלע מתחלק כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה האכילהו לחם במלחמתה ש"ת. נראה דמפרש תיבת לחם לב' כוונות א' לחם ממש ב' מלשון לחם שערים (שופטים ה) דהוא ענין מלחמה:

תד"ה וכיון (בסופו) לכוון סדר הברכות שזו כו'. כצ"ל:

גמרא אמרה תורה. נ"ב קרי לדברי קבלה תורה. דכותה ריש חלק ובדוכתי אחריני:

וּמַה לֶּעָתִיד לָבוֹא, שֶׁהֵם עוֹסְקִים בְּהֶסְפֵּד, וְאֵין יֵצֶר הָרַע מִתְגָּרֶה בָּהֶם, אָמְרָה תּוֹרָה: נָשִׁים לְבַד וַאֲנָשִׁים לְבַד, עַכְשָׁיו שֶׁעוֹסְקִין בְּשִׂמְחָה, וְיֵצֶר הָרַע מִתְגָּרֶה בָּהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! נראה לי בס"ד נקיט תרי מילי כנגד שני מיני יצר הרע האחד מצד החומר המוטבע באדם מעת הלידה וזה ודאי יתבטל על ידי אנינות וזכרון המיתה והשני יצר הרע הנקרא מַלְאָךְ רַע שנמשך ובא מצד הקליפה וזה לא יתבטל על ידי אנינות וזכרון המיתה ועל זה אמרו רז"ל בקידושין (קידושין פ:) 'מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו' (איכה ג, לט) אפילו בשעת אנינות יצרו של אדם מתגבר עליו, וכאותה מעשה שהביאו התוספות שם, אך לעתיד בביטול הקליפות גם זה היצר הרע יתבטל. ועל זה אמרו רז"ל שהיצר הרע נשחט לעתיד.
וזהו שאמר וּמַה לֶּעָתִיד לָבוֹא שֶׁהֵם עוֹסְקִים בְּהֶסְפֵּד, ואז ודאי יצר הרע הנעשה מכח החומר העכור שבאדם יתבטל באנינות והספד ועוד נמי אֵין יֵצֶר הָרַע שנמשך מן הקליפה מִתְגָּרֶה בָּהֶם מאחר דהקליפה בטלה שיבש מקורו אָמְרָה תּוֹרָה: נָשִׁים לְבַד וַאֲנָשִׁים לְבַד, עַכְשָׁיו שֶׁעוֹסְקִין בְּשִׂמְחָה, שהיצר הרע הנעשה מן החומר מתגבר ומוסיף ועוד יֵצֶר הָרַע השני שהוא מן הקליפה מִתְגָּרֶה בָּהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג. נראה לי בס"ד לכך כתיב (זכריה יב, י) 'וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ' דידוע מה שכתב הרב מגלה עמוקות ז"ל בצורת אות א' דהיו"ד העליונה רומזת למשיח בן דוד ויו"ד התחתונה למשיח בן יוסף וזהו שנאמר 'וְהִבִּיטוּ אֵלַי' קרי ביה אל יו"ד 'אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ' את א' שר דקרו כי הוא נקרא שר וגדול בישראל לגבי משיח בן דוד.

צַדִּיקִים נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, רְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. נראה לי בס"ד טעם לזה כי הצדיקים הם באחדות ונחשבים כולם חלק אחד לכן יצטרפו כוחות היצר של כולם ביחד ויהיו נראין לכל אחד ואחד כהר כי זה הוא שיעור של כולם, אך הרשעים נפרדין ובפירוד קיימי לכן כל אחד נדמה לו כח היצר שלו דוקא.
או יובן הצדיקים משברים כל יום כוחו של יצר הרע ובא להם כל יום כח חדש וכמו שאמרו (קידושין ל:) 'יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום' ולכן יצטרפו כל הכוחות של כל יום לפניהם ויהיו כהר, אך הרשעים אין משברים כח יצר הרע הבא להם ביום ראשון כדי שיבא להם יצר הרע חדש לכן נדמה להם כח הראשון בלבד שהוא שיעור קטן כחוט השערה.
או יובן בס"ד על פי מה שאמרו הראשונים ז"ל על פסוק (עמוס ד, יג) 'יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' שיש חוטא בדיבור באומרו רוח הוא ואין בו ממש וזה ראוי שילמוד מוסר מההרים הגבוהים שבראם הקב"ה בעולם בשביל הרוח הקשה שלא יחריב העולם כי לולי ההרים היה חוזק שלו בא על בתי הישוב ומחריבם, אך עתה יפגע בהרים הגבוהים תחלה ויחלש כוחו, ולזה אמר יוֹצֵר הָרִים בשביל שֶׁבּוֹרֵא רוּחַ ולכן מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, שאינו יכול להנצל באומרו רוח אין בו ממש דהא קא חזו דרוח יש בו ממש ומחריב העולם דלכך הוצרכו ההרים הגבוהים להיות בעולם בשביל לשמור העולם מנזקין של הרוח עד כאן דבריהם.
והנה ידוע כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור ולכן הצדיקים ששמרו ברית הלשון גם כן בשביל שלמדו מוסר מן ההרים לכך יצר הרע נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, אך הרשעים מלבד שחטאו בברית הלשון עוד חטאו בברית המעור שכנגדו שפגעו בעריות שעשו שתי פתילות בנר אחד ולא למדו מוסר לזה מן השערות שבראש האדם שברא הקב"ה לכל שער אחד גומא אחת שאם היו שתי שערות בגומא אחת נזוק מאור עיניו של אדם, ולכן הם שלא למדו מוסר מן השער ועשו ב' פתילות בנר אחד בחטאם בברית המעור לכן נִדְמֶה לָהֶם יֵּצֶר הָרַע כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה לומר להם למה לא לקחתם מוסר מן השער לשבר יצר הרע זה שהחטיא אתכם בברית המעור?!
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שנדמה לצדיקים כהר כי הצדיקים היו רואין בעיניהם מעשה העבירה כהר תבור ולכן היו מזדעזעים ופורשים ממנה לכך היצר הרע נִדְמֶה לָהֶם לעתיד כְּהַר גָּבוֹהַּ, אך הרשעים היו רואין בעיניהם מעשה העבירה לדבר קטן וקל מאד ולכך עברו עבירה לכך היצר הרע נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה כערך העבירה שהיה נראה בעיניהם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, כי היצר הרע מוכרח שיש בו חלק טוב כי אי אפשר להתקיים הקליפה ברע בלבד ולכן מבקשים בבקשה המתוקנת מרבינו הרש"ש ז"ל 'הַפְרֵד נָא מֵעָלֵינוּ צַד הָרַע שֶׁבְּיֵצֶר הָרַע' מכלל דאית ביה צד טוב, והצדיקים משתמשין ביצר הרע בחלק הטוב שבו בלבד לצורך עונה ופריה ורביה ואכילה ושתיה ההכרחית ועונג שבת ויום טוב ואין משתמשים בכולו דהיינו בחלק הרע שבו גם כן אבל הרשעים משתמשין בכולו גם ברע שבו, והנה יֵצֶר [300] גימטריא ש' ועם אותיות הָרַע הרי צירוף 'שַּׂעֲרָה' לכן לרשעים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה כי הם נשתמשו בשערה כולה אך הצדיקים לא נשתמשו בכל השערה שרומזת על יצר הרע כי אותיות 'עש' דשערה רומזים על חלק הרע עש יאכלם ונשאר אותיות 'הר' רומזים לחלק הטוב לכך נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר שהוא אותיות הר מן שערה הרומזת לכללות היצר הרע כולו.
או יובן בס"ד דכתבו חכמי המוסר ז"ל שהאדם צריך לראות עצמו בעולם הזה כספינה ההולכת בים שהיא עומדת תמיד בסכנה וגלי הים יסובבוה תמיד כן האדם הוא עומד בסכנת היצר הרע בעולם הזה ותמיד סובבין אותו כוחות היצר הרע שהם גלים הבאים להטביע הספינה. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שהאדם נקרא 'גֶּבֶר' שהוא מספר 'סְפִינָה' [205] שצריך לראות עצמו תמיד כספינה המהלכת בים שצריך לשים לב על שמירתה בכל רגע, ולכן הצדיקים שהיו רואין עצמן תמיד כמו ספינה בים שלא היה יכול היצר הרע להכשילם, על כן ידמה להם היצר הרע לעתיד כְּ'הַר' [205] שהוא מספר סְפִינָה, אך הרשעים שעשו רשע בעולם הזה שדבקו בה ולא שבו ולא זזו ממנה ולכך היתה עבירה גוררת עבירה כי העון שעשו נעשה רשעה לשון נקבה שדרכה להתעבר ולהוליד בנים כן הם היתה עבירה גוררת עבירה ועושה כמה תולדות שלא היתה בסוג רשע שהוא לשון זכר שאינו מוליד אלא היתה בסוג רשעה שהוא לשון נקבה לכך נִדְמֶה לָהֶם היצר הרע לעתיד כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כי 'שַּׂעֲרָה' בהפוך אתוון 'רִשְׁעָה' שהיא לשון נקבה שדרכה להתעבר ולהוליד.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (ויקרא רבה לה, ב) 'הככר והמקל ירדו מוכרכין מן השמים אם זכו הרי ככר לאכול ואם לא זכו מקל לרדות', ופרשנו ככר רומז לכח היצר הטוב שהוא מחיה את האדם ומקל רומז לכח היצר הרע שהוא רודה ומכה באדם ולכן האבות סוף שמם 'מקל' לרמוז כי הם גברו על יצר הרע ושמו אותו תחת רגלם. והנה תרגום של 'מַּקֵּל' הוא 'חֻטְרָא' כמו שנאמר (במדבר כב, כז) 'וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל' ותרגם אונקלוס 'בְּחֻטְרָא' ואף על פי דכתיב חוטרא באל"ף יש לדרוש חוטרה בה"א כי במבטא הם אחד וכהאי גוונא כתב רבינו מהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל בספר הכונות במאמר ציקי קדרה דחשיב לה קדרה בה"א יעוין שם. ונמצא חוטרה בה"א שהוא רומז ליצר הרע יש באותיות אלו חוט ואותיות הר והנה חוט רומז לכח הרע שבו שעל ידו נעשה חטא וחוט לשון חטא הוא אבל אותיות הר רומז לחלק הטוב שבו שהוא מרומם ועליון וגבוה, ולכן לצדיקים שנשתמשו בחלק הטוב שבו נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ ולרשעים שנשתמשו בחלק הרע שבו נדמה להם כְּחוּט שרומז לחלק הרע שבו.

וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה ח, ו) "כִּי יִפָּלֵא בְעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא". הנה נודע כי פליאה זו שיתפלא הקב"ה עושה אותה לעיני הצדיקים כדי להטיב לבם שיחשבו שהם כבשו היצר הרע וכמו שכתב הרב אהל יעקב ז"ל ושאר מפרשים ז"ל וכל זה הוא עושה בחסדו יתברך לעשות שאינו זוכה כזוכה.
ובזה יובן בס"ד (שמות כ, ה) 'וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי' תיבת 'לַאֲלָפִים' בהפוך היא 'לַפְּלָאִים' רוצה לומר הפלאים שמראה הקב"ה לעתיד שגם בעיניו יפלא, כל זה עושה בשביל אוהביו ושומרי מצותיו הם הצדיקים שבזה יטב לבם וישמחו בחשבם שהם כבושו היצר הרע.

יֵצֶר הָרַע בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל בּוּכְיָא, וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה. נראה לכן תמצא מנהג אנשי עירינו יע"א שקורין היהודים לחוטי עכביש 'חוט השטן' ושורש דבר זה הוא על פי מאמר זה כאן דרבי אסי.
ונראה לי בס"ד מה שדימו תחלתו לְבּוּכְיָא שהוא קורי עכביש שאלו נעשים מן הריר של עכביש כי כן יצר הרע תחילתו מתהווה אצל האדם מן דיבור אסור שהוא ריר הפה. או יובן לרמוז שהוא נימוח על ידי הדמעות והבכיה תכף כמו קורי עכביש דנימוחים תכף במים וסופו כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה כי 'עֲבוֹת' בהפוך אתוון 'תּוֹעֵב' וגם הוא למפרע 'תּוֹבֵעַ' כי מראה עצמו מיעץ לאדם באהבתו בו אך באמת הוא תועב אותו כי אחר כך עולה ומקטרג ותובע דין עליו למעלה כי הוא שטן הוא יצר הרע. גם אמר הָעֲגָלָה כי 'עֲגָלָה' בהפוך אתוון 'גְּעָלָהּ' שגועל באדם וגם הוא בהפוך אתוון 'לַעֲגָהּ' שלועג ומשחק בו.
נמצא תחלתו דומה לעכביש, ונראה לי בס"ד עַכָּבִישׁ 'עַיִן כַּף בִישׁ' שעושה לעין האדם וכף האדם ביש בעצתו כי כל מעשה תתיחס לכף וכל התחלה של עבירה תהיה מן העינים. והנה זה העכביש בלשון המקרא הוא 'שְׂמָמִית' וחלק שמו לשתים וקרי ביה ש' ממית והיינו כי ש' מספר 'יֵצֶר' שהוא ממית את האדם היא דומה לשממית. ובזה יובן (משלי ל, כח) 'שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ' רוצה לומר שממית זה יצר הרע בְּ'יָדַיִם' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'יד מי' דהתשובה מכונית בשם יד באה מן בחינת מ"י שהיא הבינה שמשם אור תשובה עלאה בה נתפס היצר הרע ונמסר ביד האדם.
ובזה יובן דכתיב בישעיה (ישעיה נט, ה) 'בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ' בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי הם כוחות היצר הרע שנקרא צִפְעוֹנִי, בִּקֵּעוּ להוליד אפרוחים רעים ואלה תחילתם היו רכים ודקים שהם כמו קוּרֵי עַכָּבִישׁ הרכים ודקים כך הם יֶאֱרֹגוּ במלאכתם ורק האדם לא נשמר מהם ונפל בידם.

אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּנִי, שְׁאַל מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. ידוע שיש הפרש בין משמעות שאלה לבין משמעות בקשה כי בקשה היא על התכלית והיכן נרמזה בכתוב הזה דלא אמר אלא (תהלים ב, ח) 'שְׁאַל מִמֶּנִּי'? ונראה לי בס"ד דנרמזה הבקשה כמו שנאמר (שם) 'וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ' והיינו סוף אותיות 'אָרֶץ' יש אותיות 'בַּקֵּשׁ' רוצה לומר אני נותן לך רשות על בקשה גם כן ולא על שאלה בלבד.
והשיב 'אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חַיִּים' פירוש אורות המוחין שנקראים חַיִּים. גם חַיִּים 'חי ים' כלומר חיבור יסוד הנקרא חי במלכות הנקראת ים בתמידות דלא פסיק, וידוע כי משיח בן דוד הוא יסוד דלאה ומשיח בן יוסף יסוד דרחל וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בפרשת תצוה, לכן בקש חיים 'חי ים' על בחינתו.
ולזה אמר לו הקב"ה כְּבָר הִתְנַבֵּא עָלֶיךָ דָּוִד אָבִיךָ (תהלים כא, ה) 'חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ' תיבת לּוֹ עולה לֵאָה [36] כי לאה אינה במקום המיתה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל אם כן יש לך חַיִּים בלאו הכי גם לּוֹ היסוד שכלול מן ששה קצות וששה פעמים ששה עולה 'לּוֹ'.

שֶׁבַע שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לַיֵּצֶר הָרַע. נראה לי בס"ד בזה הכתוב (משלי כד, טז) 'שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' אם יפול ביד היצר הרע שיש לו שבע שמות לא יעזבנו הקב"ה בידו אלא וקם. ונרמז באות וא"ו על תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים כמנין וא"ו והיא תבלין ליצר הרע וזה וָקָם 'וא"ו קָם' רוצה לומר על ידי התורה נעשה קימה לצדיק.
נמצא לפי זה שמות היצר הרע הכתובים בתורה הם שנים שהם שם 'רַע' שקראו הקב"ה ושם 'עָרֵל' שקראו משה רבינו ע"ה. ונראה לי כי לכן תמצא עיקר שמו השגור בפי הכל הוא שם יֵצֶר הָרַע כי 'יֵצֶר' גימטריא 'עָרֵל' [300] והוא שם שקראו משה רבינו ע"ה ו'רַע' הוא שם שקראו הקב"ה ונמצא ראשי תיבות כל שמותיו הם מספר 'רע מת' [רַע, עָרֵל, טָמֵא, שׂוֹנֵא, מִכְשׁוֹל, אֶבֶן, צְפוֹנִי=710] שסופו חלק רע שבו יהיה מת שיתבטל לגמרי ועם שבעה כוללים של ראשי תיבות שמותיו הם מספר 'נחש שטן' [717] בדקדוק.

מֹשֶׁה קְרָאוֹ: 'עָרֵל'. נראה לי בס"ד בזמן שקראו הקב"ה 'רַע' לא היה אדם מצווה עדיין בעסק התורה כי לא נצטוה ונתחייב אלא בשבע מצות ואם כן יצר הרע של ביטול תורה לא היה עדיין בעולם דאף על גב דאדם הראשון היה עוסק בתורה לא היה מצווה בזה, אך כשקבל משה רבינו ע"ה תורה מסיני נצטוו ישראל בעסק התורה ואז נעשה יצר הרע של ביטול תורה להחטיא את האדם שלא יעסוק בתורה וידוע כי עסק התורה הוא רמוז באות למ"ד לכן כשראה משה רבינו ע"ה שנעשה יצר הרע לביטול תורה הוסיף אות ל' על שם רַע שהיה ליצר הרע מתחלה וקראו 'עָרֵל'.
ומה שקראו דוד המלך ע"ה בשם 'טָמֵא', נראה לי בס"ד כי עיקר הכורת שמכרית היצר הרע הוא הזמירות ולכן קודם נָחָשׁ יש אותיות זֶמֶר, ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר הקב"ה לנחש (בראשית ג, טו) 'וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ' כלומר בראש שמך שהוא זֶמֶר שיתגבר עליך בו, 'וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' אותיות שלך, כי אחר נָחָשׁ יש תס"ט לשון הסטאה שהוא סוטה את האדם, והנה דוד המלך ע"ה קראו 'טָמֵא' כי ראה דמשה רבינו ע"ה קראו 'עָרֵל' ואם תסיר מספר זֶמֶר [247] מן עָרֵל [300] ישאר מספר טָמֵא [50+כללות אותיות=53] שזה החלק לא ימחה בזמר אלא בתורה דמבינה נפקא שיש בה חמשים שערים ובזה מכניע ומבטל הסטרא אחרא שהוא מספר חמישים.
אבל שלמה המלך ע"ה קראו 'שׂוֹנֵא' נראה לי כי לקח מספר עָרֵל [300] שקראו משה רבינו ע"ה ומספר טָמֵא [50] שקראו אביו הרי כאן מספר ש"ן והוסיף על זה כללות אותיות 'עָרֵל טָמֵא' שהם ששה הרי כאן שי"ן וא"ו נו"ן והוסיף עוד אחד כללות הכל הרי כאן אותיות 'שׂוֹנֵא' [357].
ובא ישעיה הנביא ע"ה וקראו 'מִכְשׁוֹל' כי לקח 'שון' [356] מן שׂוֹנֵא ועשה מהם אותיות 'כשול' [356] דמכשול ונשאר אות א' דְּשׂוֹנֵא הוסיף עליו מספר זֶבֶל שהוא כינוי ליצר הרע וכינוי לקליפה שנקראת זֶבֶל [39] כמו שאמר מר אדוני אבי ז"ל הרי נעשה אות א' מספר מ' והניח על כשול ונעשה 'מִכְשׁוֹל' [396].
ובא יחזקאל הנביא ע"ה וקראו 'אֶבֶן' דידוע מה שאמר הכתוב (בראשית א, לא) 'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' ביום שישי ודרשו רז"ל (בראשית רבה ט, יא) 'טוֹב' זה יצר הטוב, 'מְאֹד' זה יצר הרע, וקשה איך אומר על יצר הרע 'מְאֹד'? אך הכונה הוא על חלק הטוב שביצר הרע כי אי אפשר שלא יהיה בו חלק טוב אשר ממנו נעשית פריה ורביה ששקולה כנגד כל המצות ולזה החלק הטוב שבו קורא אותו מְאֹד שהוא 'טוֹב מְאֹד' וזה החלק הטוב שביצר הרע הוא נקרא גֶּשֶׁם של האדם לכן מספר גֶּשֶׁם [343] הוא מספר 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים' (תהלים קלג, א). והנה יחזקאל הנביא ע"ה ראה שקראו ישעיה הנביא ע"ה מִכְשׁוֹל [396] שהוא מספר שצ"ו הסיר ממנו מספר גֶּשֶׁם [343] שהוא חלק הטוב שבו שהוא 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים' ונשאר בו מספר אבן שהוא חלק הרע שבו לכך קראו 'אֶבֶן' [53].
אך יואל הנביא ע"ה קראו 'צְפוֹנִי' כיון על יצר הרע המצפין רוע עצתו שהוא מתחפש בבגדי יצר הטוב שמדבר עם האדם דברים שמראה לו שהוא מיעצו לדבר מצוה אך תחתיהם תעמוד הבהרת שמפילו בזה בעבירה ולזה היצר הרע קראו 'צְפוֹנִי', ולכן על זה היצר הרע הבטיחם הקב"ה (יואל ב, כ) 'וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם' כי יצר הרע הגלוי צריך שהאדם ירחקהו כי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' (ברכות לג:).

שְׁלֹמֹה קְרָאוֹ: 'שׂוֹנֵא', שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כה, כא) "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם, כִּי גֶּחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ" אַל תִּקְרִי: "יְשַׁלֶּם לָךְ", אֶלָּא: "יַשְׁלִימֶנּוּ לָךְ". נראה לי בס"ד אמרו רז"ל (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ותורה שבכתב היא בחינת שם הוי"ה ותורה שבעל פה בחינת שם אדנ"י ונקראו בשם לֶחֶם ובשם מָיִם, אחד כנגד תורה שבכתב ואחד כנגד תורה שבעל פה, ועל ידי לימוד שניהם שהם בחינת הוי"ה אדנ"י שמספרם צ"א אז גֶּחָלִים [91] שהם מספר צ"א אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ ופירש מהיכן יבואו גחלים אלו ואמר וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ, כל מקום שאומר וה' הכונה הוא ובית דינו כלומר שם הוי"ה ושם אדנ"י. ואמר 'עַל רֹאשׁוֹ' כי הכנעת הסטרא אחרא בראש שלהם לכן הנחש נהרג בראשו.
ומה שאמר 'יַשְׁלִימֶנּוּ לָךְ' כי תורה שבכתב היא חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים אך תורה שבעל פה כפולה כמו שאמר זכריה הנביא ע"ה 'מְגִלָּה עָפָה' (זכריה ה, א) ואם כן היא מספר י"ב ועם חמשה של תורה שבכתב הרי י"ט ואם תוסיף י"ט על מספר שׂוֹנֵא [357] יהיה מספר שָׁלוֹם [376] וזהו 'יַשְׁלִימֶנּוּ לָךְ' שמגיע לך שלום גם מן היצר הרע וכמו שאמרו (תלמוד ירושלמי ברכות סז:) באברהם אבינו ע"ה (נחמיה ט, ח) 'וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ' לִבּוֹ לא נאמר אלא לְבָבוֹ.

(יואל ב, כ) "וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה", לְמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְהִתְגָּרוֹת בָּהֶן. פירוש בנוקבא דתהומא רבא, 'פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי' שֶׁנָּתַן אֶת עֵינָיו בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְהֶחֱרִיבוֹ וכו' פירש הרב פתח עינים אם תניח אות ע' בצפוני יהיה צִפְעוֹנִי שהוא נחש הנושך עיין שם. ובזה יובן מאמר רז"ל (עבודה זרה כ.) 'מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָלֵא עֵינַיִם' שמניח עי"ן בכל צפוני וצפוני אשר בלבבות בני אדם. ובזה יובן רמז הכתוב באיוב (איוב טז, ט) 'צָרִי יִלְטוֹשׁ עֵינָיו' שמניח עין בתוך צפוני כדי שיהיה צִפְעוֹנִי לישוך וְ'צָרִי' אותיות 'יֵצֶר'. ובזה יובן מה שאמרו בגמרא דמציעא (בבא מציעא קז: על הפסוק בדברים ז, טו) וְהֵסִיר הֳ' מִמְּךָ כָּל חֹלִי - זֶה עַיִן, רוצה לומר עי"ן של צִפְעוֹנִי, ולכן נאמר בבלעם (במדבר כד, ד) 'נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם' שהניח וגילה בעצתו אות עי"ן בכל צפוני שבלבבות בני אדם שעל ידי עצתו חטאו בזנות בשיטים ובזה נשוכו שנפלו כ"ד אלף.
ועוד נראה לי בס"ד אומרם 'שֶׁנָּתַן אֶת עֵינָיו בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְהֶחֱרִיבוֹ וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ', שזה נרמז בשם 'יצר רע' שהוא יצרר ע' שהם שבעים סנהדרין שיושבים בלשכת הגזית שהיא בכלל בית המקדש ומקודשת ועליהם אמר 'הָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ' רוצה לומר תלמידי חכמים שיושבים בו שהם ע' סנהדרין ולזה אמר 'נָּתַן עֵינָיו' רוצה לומר אות עי"ן שלו.
או יובן קודם אותיות 'יֵצֶר' יש אותיות 'קטף' שקטף בית המקדש וקטף תלמידי חכמים שבו, ולזה אמר (יואל ב, כ) 'פָּנָיו' רוצה לומר מה שרמוז באותיות שקודם שמו זה עשה 'אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי' הוא בית ראשון שקטף אותו, 'וְסֹפוֹ' רוצה לומר סוף אותיות יֵצֶר שהם אותיות 'כקש' זה עשה 'אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן' בית שני ששרף אותו כשריפת קש על ידי טיטוס הרשע שנשרף באש הדיוט והיה כקש לשריפה. גם נרמז במספר 'כקש' [420] שהוא מספר ת"ך שהיה זה בשנת ת"ך לבניינו. 'וְעָלָה בָאְשׁוֹ' שמניח עכו"ם ומתגרה בישראל וזה סרחונו שאינו יכול לטעון לכך נברא להחטיא ושליחותיה עביד דאם כן למה מניח עכו"ם ומתגרה בישראל?! 'וְתַעַל צַחֲנָתוֹ' אותיות 'חצות נו"ן' דאז נחצץ נו"ן של נחש ושטן להיות שני אותיות מ"י כמו שאמרו המקובלים ז"ל.

אָזַל תָּלָה נַפְשֵׁיהּ בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא. פירש רש"י ז"ל נשען על בריח הדלת כאדם שמחשב ומצטער. ויש להבין למה לא נשען על כותל וכיוצא והלך להשען אצל הדלת?
ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא (שבת לא:) מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לביתיה עביד, דמדמה היראה לבית והחכמה לשער, ולכן אביי שחשב בדעתו דלא הוה מצי לאוקמיה אנפשיה אם היה מתייחד עם אשה נמצא עודנו בחכמה שהיא שער ולא נכנס עדיין לשלימות היראה שהיא בית לכן היה נשען ועומד אצל הדלת רוצה לומר עודני בשער ולא נכנסתי לבית שהוא שלימות היראה.

תָּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. יש להבין איך נתיישבה דעתו בדברים אלו דאם הוא יצרו גדול מיצרם של אותם האיש והאשה הנה גם הוא גדול כוחו מכוחם לשבר ולכפות יצרו, ואמאי הוא שיער בדעתו דלא מצי והם מצו ולא אכפת להו כלל?
ונראה לי בס"ד דרמז לו כי השערתו זאת לא היתה מכוונת כי מחמת שהוא אינו מלומד בכך נראה לו אותו דבר חידוש ולכך שיער בעצמו אך הם היו מורגלים בכך ולא אכפת להו.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם וָיוֹם. כך גירסא העקרית דגרסינן כאן מִתְחַדֵּשׁ ובדברי ריש לקיש מִתְגַּבֵּר. ונראה לי בס"ד רבי יצחק איירי ביצר הרע הנמשך ובא מצד הקליפה, ולזה אמר מִתְחַדֵּשׁ כי כנגד כל יום יש קליפה בפני עצמו, אך ריש לקיש איירי ביצר הרע הנמשך ובא מצד חומר העכור שבאדם וזוהמת הנחש הכרוכה בו וכנגד זה אמר מִתְגַּבֵּר.

וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִפָּלֵא בְעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא". נראה לי בס"ד לפרש בזה רמז הכתוב (שמות טו, יא) 'נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא', פירוש אנחנו מהללים אותך אשר אתה גם כן עושה פלא ממנו שתפלא גם כן לעינינו כדי לשמחנו ולהראות לנו שאנחנו כבשנו באמת ההר הזה, אף על פי שבאמת מידך הכל.

גמרא יצה"ר בתחילה דומה. עי' מדרש רבה בראשית פכ"ב:

שם שנאמר והסרתי. וכן בסמוך (ע"ב) ואידך והסרתי וכו' וכן ברכות דף לב ע"א בכולהו מייתי הך קרא ולא ידעתי אמאי לא מייתי ממוקדם יחזקאל יא יט והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר:

איך יכולנו לכבוש הר כזה. עמ"ש אני הדל בקונטריס שמחת הרגל לימודי פסח לימוד ב' בס"ד:

הקב"ה תמיה עמהן וכו' שנאמר כי יפלא בעיני העם הזה וכו'. פירש רש"י ז"ל סיפיה דקרא גם בעיני יפלא עכ"ל ולכאורה נראה דנסחת רש"י ז"ל בש"ס לא היה כתוב אלא כי יפלא בעיני העם הזה וכו' ומשו"ה כתב רש"י ז"ל סיפיה דקרא דזה ראיה על מ"ש והקב"ה תמיה עמהן והש"ס קיצר ולא הביא אלא תחלת הפסוק:
ואולם זימנין דמשכחת דהדביקוהו בעלי הפרשי"ם וניחא להו לחדש דבר כשכותב רש"י כיוצא בזה. איכו השתא אדברה אך הפעם דרש"י הוקשה לו בש"ס אמאי מייתי תחלת הפסוק כי יפלא בעיני העם הזה. ותו מה הלשון אומרת הקב"ה תמיה עמהן דכגון זה צריך ביאור כי ממנו הכל והוא יודע תעלומות ומה זו התמיה. ואם ח"ו יש תמיהא תמיהתו קודמת. וכל זה תירץ רש"י ז"ל במ"תק וד"שן עדיו באומרו סיפיה דקרא גם בעיני יפלא כלומר הביא הש"ס תחלת הפסוק וסיפיה דקרא גם בעיני יפלא כלומר דמוכח מהכתוב דזה שתמה כביכול נמשך מכי יפלא בעיני העם דכלפי מעלה לא שייך תמיהא ח"ו והענין כמו שנבאר. הנה רש"י ז"ל בפירוש המקרא בזכריה סימן ח' כתב וז"ל גם בעיני יפלא רבותינו דרשוהו לענין יצ"הר בעיני יפלא איך יוכלו הצדיקים לעמוד כנגדו בחייהם עכ"ל. ולפום ריהטא יפלא על בעיני יפלא הפלאה זו איני יודע מה היא והרי כביכול הוא ידע שהיה עזרם ומגינם ובזה יכלו לו. ותו יש להרגיש על דברי רש"י ז"ל בסוגיין שפירש צדיקים בוכים שנזכרים צערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם עכ"ל ויש לדקדק דהו"ל לרש"י ז"ל לפרש פירוש נאה ומתקבל דבוכים שידעו דמה שכבשוהו לא בכחם וגבורתם אלא כי ה' ברחמיו הוא הנותן כח לעשות חיל ומה שעשו הם עצמם כמעט כלא חשיב. אמנם רש"י ז"ל טעמו ונימוקו עמו כי הנה במאי דאמרי צדיקי איך יכולנו לכבוש הר גדול יש שני פירושים אחד שבוכים שהם לא עשו כלום ומאת ה' היתה זאת או שבוכים על מה שנצטערו. ולפי פירוש ראשון מדת הדין תקטרג שלא יטלו שכר הרבה שלא עשו כלום ולפי פירוש שני שהוא פירש"י ז"ל בסוגיין שנצטערו הרבה ראוים ליטול שכר עצום לכן ה' חפץ למען צדקו עושה תמיהא איך יוכלו לעמוד כנגדו בחייהם ואם כן הוברר דמ"ש איך יכולנו לכבוש הר כזה כונתם כמו שפירש"י ז"ל הכא בסוגיין דזוכרים צערם וראוים לשכר גדול. וכל זה עושה ה' ברחמיו הגדולים לעכב למדת הדין שלא לקטרג והצדיקים יטלו שכר הרבה ובזה נתישב הענין ונתישבו דברי רש"י ז"ל שכתב סיפיה דקרא וכו' כלומר דמחובר לרישיה דקרא ונמשך מתמיהת הצדיקים. ומה שפירש דבוכים ומצטערים הוא דעל זה אתי שפיר גם בעיני יפלא ומה שפירש במקרא הוא כלפי מדת הדין שלא תקטרג נגד הצדיקים והיה עכ"ב ובזה נתישב הכל. ומעין דוגמא פירשתי בעניותי מאמר ירושלמי שאומר דכביכול הקב"ה נעשה שכחן והכל לזכות את ישראל כי גברו רחמיו מאד ובחסדיו עושה המצאות כלפי מדת הדין או כלפי הסט"א וינצלו ישראל כי זהו רצונו:

וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג א"ל רבש"ע איני מבקש ממך אלא חיים וכו' כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים שאל וכו'. ראיתי בס' לקוטי הש"ס משם רבינו האר"י זצ"ל דמשיח בן יוסף הוא מסוד נשמת אביה בן ירבעם ולפי שירבעם מרד במ' בית דוד נתחייב מיתה ולכך נהרג עד שהתפלל עליו דוד בעצמו בסוד חיים שאל ממך נתת לו עכ"ל בדף י"א ע"ש ויש להעיר דממאמרין מוכח דדהע"ה אמר חיים שאל ממך על משיח בן דוד. ואפשר דמה שמבקש משיח בן דוד חיים אעיקרא הוא על משיח בן אפרים שנהרג להחיותו והשיב הקב"ה כבר נתפלל עליך דוד אביך חיים שאל כלומר למשיח בן יוסף ששואל משיח בן דוד נתת לו וחי ודוק:

שבעה שמות יש לו ליצה"ר וכו' עמ"ש אני בעניי דרך דרש בקונטריס שמחת הרגל בלימוד א' לחג הפסח בס"ד ע"ש באורך:

ת"ר ואת הצפוני וכו' זה יצה"ר וכו' בדרשותי בקונטריס חדרי בטן על פ' ישעיה סי' נ"ט ביצי צפעוני בקעו אמרתי [עמ"ש בעניותי לקמן בכתובות פ' המדיר עמ"ש הזהרו מזבובים של בעלי ראתן ע"ש] דרז"ל אמרו גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעין רואה ואם נותן עי"ן בתוך צפוני יהיה צפעוני כי נח"ש ינח"ש לאבדו ולכן אם יסתכל בעריות או בספרים חיצונים ונטמ' תחת עין אז צפוני בכח עין יהיה צפעוני ושם הארכתי בעניותי לפרש הפסוקים כפי קצורי:

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. כבר פירש רבינו מהרח"ו זצ"ל כי לפי בחי' נשמתו ממחצב הנשמות ממדרגה זו עצמה יושת עליו מהדינין יצה"ר ונמצא כי אם גדלה נשמתו גם היצה"ר הוא גדול לפי מדרגתו מבחי' הדינין וסתם יצה"ר מתגבר וגם זה מתגבר כפי מדרגתו והוא גדול הימנו. א"נ כי מי שהוא גדול בתורה ובמצות ובזה משפיל ומכניע היצה"ר ולכן מתגבר ומתחזק עליו והוא התקוממות המנגד ושם מעייניו להאבידו ולכן יצרו גדול ועמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף קי"ח:

א"ר יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו וכו' כן הגירסא בדפוס פפד"מ וצ"ל מתחדש עליו וכו' וכן הוא בעין יעקב. ור"ש בן לקיש הוא דאמר מתגבר עליו וכן הוא בקידושין דף ל'. ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן דברים אחדים דרוש ח"י ודרוש כ"ב בס"ד:

וספדה הארץ. בנבואת זכריה ומתנבא לעתיד שיספדו על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג וכתיב משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד שאפי' בשעת הצער צריך להבדיל אנשים מנשים: שעסוקין בהספד. באותה שעה והמצטער אינו מיקל ראשו מהר ועוד שאין יצר הרע שולט כדקאמר קרא והסירותי את לב האבן ולקמן אמר שהקב''ה שוחטו כו' אמרה תורה כו': כאן שעסוקין בשמחה. וקרובה לקלות ראש ועוד שיצה''ר שולט עכשיו לא כל שכן: והביטו אלי את אשר דקרו. יסתכלו בהרוג שלפניהם: וספדו עליו כמספד על היחיד. כאדם המספיד על בן יחיד שהיה לו ומת: צדיקים בוכים. שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם: כי יפלא בעיני וגו'. סיפיה דקרא גם בעיני יפלא: של בוכיא. עכביש שקורין איריני''א: ולבסוף. משאדם נמשך אחריו מעט מתגבר והולך בו: מושכי העון בחבלי השוא. בתחלה היו מביאין אותו עליהם ע''י חבלים שאינן של כלום: וכעבות העגלה. חבל עבה שקושרין בו את הפרה למחרישה: אספרה על חוק. אספר דבר זה להיות לחק ולזכרון: היום ילדתיך. היום אגלה לבריות שבני אתה: אם רעב שנאך. יצרך הרע רעב ותאב לעבירה: האכילהו לחם. הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט): השקהו מים. תורה דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה): ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואוהבך ואל ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם: הצפוני. כדמפרש צפון בלבו של אדם: פניו אל הים הקדמוני. המקדש הראשון שהוא כים שהיו הכל נקבצים שם כים שכל הנחלים הולכים אליו: ועלה באשו וצחנתו. ומפני שהעלה באשה וסרחון שהניח האומות ונתגרה בישראל: נקדים וניזיל באורחא. נשכים בהשכמה קודם היום השכמה קרי קדמותא בש''ס: כי הוו פרשי מהדדי. שהיו משתי עיירות והגיעו לפרשת דרכים פירש זה לכאן וזו לכאן: אורחא רחיקא. דרך רחוקה היא בין שתי מקומותינו ואי אפשינו עוד לילך יחד: וצוותין בסימא. אילו היינו יכולים לילך בדרך אחד היה נעים צוות שלנו: אי מאן דסני לי. אם היה שונאי מתייחד עם האשה לא הוה מצי אוקומי אנפשיה מלחטוא ועל עצמו היה אומר: תלא נפשיה. נשען על בריח הדלת כאדם שמחשב ומצטער:

וכיון שהגיע לענות אמן מניף בסודר וכל העם עונין אמן. בערוך קשיא ליה לרבינו נסים הא דאמר בריש גמרא דשלשה שאכלו (ברכות דף מו.) אין עונין אמן יתומה והא הכא לא שמעו הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע עונת אמן והן עונין אמן יתומה ומפרש בשם רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר ובענייתו אמן רוצה לצאת ידי חובתו צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן וכן מפרש בגמרא דפירקין בירושלמי בימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עליה עמד אחד מהן לקרות היה הממונה מניף בסודרין והם עונין אמן על כל ברכה וברכה ובברכות ירושלמי בסוף אלו דברים קאמר איזו היא אמן יתומה הונא אמר רב הן הן דחייב לומר ברכה ולא ידע מה הוא עונה ורב כהן צדק גאון אמר חייב צבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח''כ יענה אמן לאחר שתכלה הברכה מפי המברך. ועוד יש לומר יודעים היו לכוון סדר הברכות שזו אחר זו במנין שמונין כסדרן: . אם ברזל הוא מתפוצץ. שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע ותימה הא משמע שהפטיש הוא ברזל מפוצץ סלע וכמו כן קשה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד. ושם:) דקאמרינן מה ברזל מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכן קשיא במסכת שבת פרק אמר רבי עקיבא (דף פח: ושם) מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה מתחלק לשבעים לשון ובההיא דסנהדרין היה מגיה רבינו שמואל מחלק ולא גרסינן מתחלק ולא יתכן להגיה כן כלל דמה לו להזכיר הפטיש ה''ל למימר מה סלע מתחלק ועוד בהך דשמעתין משמע שהברזל מתפוצץ ואית דגריס הכא אם ברזל הוא מפעפע שנאמר הלא כה דברי כאש ואש מפעפע את הברזל ואם סלע הוא מתפוצץ שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע ורבינו תם מקיים גירסת הספרים ומפרש וכפטיש יפוצץ סלע שהסלע מפוצץ את הברזל כדאמרינן במדרש (. אגדה) מעשה באחד שקנה סנפירין ובא לבדקו נתנו על הסדן והכה בקורנס נבקע הסדן

דף נב - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד