סוכה נג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

אמר דוד: מי איכא דידע האם יש מי שיודע אי שרי אם מותר למכתב שם אחספא על חרס, ונשדיה בתהומא, ומנח. שנזרוק אותו, שיצלול וינוח על נקב התהום, ויסתמו.

ליכא ולא היה אחד דקאמר ליה מידי. ודוד לא רצה להורות בעצמו את ההלכה, כיון שהיה שם אחיתופל רבו, ואסור להורות הלכה בפני רבו.

אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר - יחנק בגרונו.

נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, על ידי בדיקת הסוטה במים המאררים, אמרה תורה: שמי, שנכתב בקדושה - ימחה על המים! שמוחקים את פרשת סוטה עליהם, כדי שאם לא נטמאה האשה יסור חשדו של בעלה ממנה.

לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה שמותר למחוק את השם.

אמר ליה אחיתופל לדוד: שרי, מותר למחוק.

כתב דוד שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא וירד גובה מי התהום שיתסר אלפי גרמידי, שש עשרה אלף אמות.

כי חזי כאשר ראה דוד דנחית טובא, שירדו מי התהום לעומק יותר מדי, אמר: כמה דמידלי טפי, ככל שמי התהום סמוכים לגובה פני הקרקע ואינם עמוקים, מירטב עלמא, יש יותר לחות בקרקע העליונה, שגדלים בה העצים והירקות.

אמר דוד חמש עשרה מזמורים של שיר המעלות, לעליית התהום לגובה, ואסקיה והעלה את מפלס מי התהום חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה והעמידם בעומק של אלפי גרמידי, אלף אמות.

אמר עולא: שמע מינה, סומכא דארעא עומק הארץ - מפני הקרקע עד למפלס מי התהום - הוא אלפי גרמידי, אלף אמה.

ותמהינן: והא חזינן, רואין אנו, דכרינן שכאשר אנו כורים בור בעומק פורתא מועט, וכבר נפקי מיא, אפילו אין בעומק הבור אלף אמה! אמר רב משרשיא: ההוא מיא - אינם מי תהום, אלא הם מגיעים מסולמא דפרת. במחילות הקרקע שבהם מחלחלים מים מן הנהר פרת.

לפי שמקום מוצאו של נהר פרת הוא גבוה, והמים הרבים הזורמים שם, מלבד שזורמים בנהר פרת, הם גם מחלחלים ומוצאים להם דרך אפילו בהרים של בבל, הנמוכים ממקום מוצאו של הנהר.

שנינו במשנה: ועמדו כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו.

בעי רבי ירמיה: מהי אותה מעלה עשירית שהגיעו אליה ותקעו עליה?

האם הגיעו למעלה עשירית בכך דנחית שירדו חמשה, ועתה קאי הם עומדים אעשרה, על המעלה העשירית מלמטה.

או דלמא דנחית עשרה, שירדו עשר מעלות, וקאי ועתה הם עומדים אחמשה על המעלה החמישית מלמטה.

ומסקינן: תיקו.

תנו רבנן: ממשמע שנאמר [יחזקאל ח] "ופניהם קדמה", איני יודע מעצמי שאחוריהם אל היכל ה', הנמצא בצד מערב!?

אלא מה תלמוד לומר: "אחוריהם אל היכל ה"'?

מלמד שהיו פורעין מגלין עצמן, ומתריזין את צואתם כלפי מטה.

שנינו במשנה: אנו ליה וליה עינינו. והוינן בה: איני! והאמר רבי זירא: כל האומר פעמיים שמע שמע, שחוזר וכופל את הפסוק, כאילו אמר מודים מודים, שמשתקים אותו לפי שנראה כמודה בשתי רשויות!

אלא הכי אמרי: המה - משתחוים קדמה. ואילו אנו משתחוים ליה, ועינינו ליה מיחלות. והשתחויה וייחול הם שני ענינים.

מתניתין:

התקיעות שבמקדש היו תמיד בצורת "תקיעה תרועה ותקיעה".

ועל אף שתמיד היו תוקעים את התרועה יחד עם תקיעה לפניה ואחריה, נחשבות הן כמצוות חלוקות, ונמנות כשלש תקיעות.

אין פוחתין בכל יום מעשרים ואחת תקיעות במקדש.

ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה. לפי הפירוט הזה:

בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש:

שלש [תקיעה תרועה תקיעה] לפתיחת שערים.

ותשע לתמיד של שחר, שהיו תוקעים על כל אחד משלשת פרקי השירה שהיו הלויים משוררים בשעת ניסוך היין.

וכאמור, כל "תקיעה" היתה שלש תקיעות [תקיעה תרועה תקיעה].

ותשע תקיעות היו תוקעים על כל אחד משלשת פרקי השירה שהיו משוררים הלויים לתמיד של בין הערבים.

ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע, תקיעה משולשת על כל אחד משלשת פרקי שירת המוספין.

ובערב שבת היו מוסיפין שש:

תחילה היו תוקעים שלש תקיעות כדי להבטיל את העם ממלאכה.

ושלש תקיעות היו תוקעים בשעה שקדש היום, להבדיל בין קדש לחול, שמעתה הוא באיסור סקילה.

ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה:

שלש כמו בכל יום לפתיחת שערים.

שלש לשער העליון, שער ניקנור. כאשר היו יוצאים מעזרת ישראל לעזרת נשים, לשאיבת המים.

ושלש לשער התחתון, שהיו תוקעים בשעה שירדו לעזרת נשים והאריכו בתקיעה עד היציאה החוצה, מהשער שבעזרת נשים.

ושלש למילוי המים, כאשר שבו והביאום דרך שער המים.

ושלש כשזוקפין את הערבה על גבי מזבח.

תשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין.

שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול.

גמרא:

מתניתין המונה את התקיעה והתרועה למצוות תקיעה חלוקות, היא - דלא כרבי יהודה!

דתניא, רבי יהודה אומר: התוקע הפוחת - לא יפחות משבע תקיעות. [שהן שבע כפול שלש פעמים "תקיעה תרועה תקיעה", שהן עשרים ואחת לדברי חכמים].

והמוסיף - לא יוסיף על שש עשרה פעמים "תקיעה תרועה תקיעה", שהן ארבעים ושמונה לדברי חכמים.

ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי?

רבי יהודה סבר: "תקיעה תרועה תקיעה"

- מצוה של תקיעה אחת היא.

ורבנן סברי: תקיעה לחוד ותרועה לחוד, וכן התקיעה שאחריה לחוד.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה, המונה את התקיעה והתרועה והתקיעה שאחריה, למצוה אחת?

ומשנינן: אמר קרא [במדבר י] "ותקעתם תרועה ".

אלמא, תרועה ותקיעה - אחת היא.

ורבנן סברי: ההוא קרא - לחייב תקיעה פשוטה לפניה של התרועה, ותקיעה פשוטה לאחריה, הוא דאתא.

ורבנן מאי טעמייהו?

דכתיב [במדבר י] "ובהקהיל את הקהל - תתקעו ולא תריעו".

ואי סלקא דעתך ש"תקיעה תרועה ותקיעה" מצוה אחת היא, אם כן כיצד אמר רחמנא שבתקיעה להקהיל את העם רק פלגא דמצוה [חצי מצוה, דהיינו, תקיעה בלי תרועה] עביד, ופלגא השני של המצוה לא עביד!?

ורבי יהודה: ההוא תקיעה אינה מצוה, אלא רק לסימנא בעלמא הוא דאתא, להקהיל את בני ישראל, ואינה "חצי מצוה".

ורבנן: אמנם תקיעה זו רק סימנא הוא, שהרי הקהלת הקהל אינה מצוה, אך ורחמנא שויה מצוה!

שקבע הכתוב למצוה, שכאשר יקהילו את הקהל, יקהילוהו דוקא בתקיעה. ולכן סוברים חכמים שאם מצות תקיעה היא כדברי רבי יהודה, שהיא "תקיעה תרועה תקיעה", ותקיעה אחת בלבד היא רק "חצי מצוה", לא יתכן שהתקיעה להקהיל את הקהל תהיה רק תקיעה ולא תרועה, לפי שהיא חצי מצוה.

ואומרת הגמרא: כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא: אין מפסיקים בין תקיעה לתרועה ולא כלום, אלא רק הפסק של "כדי נשימה".

כמאן? - כרבי יהודה, לפי שהוא סובר ששתיהן הן מצוה אחת.

ופרכינן: פשיטא שרק לפי רבי יהודה הסובר שהתקיעה והתרועה מצוה אחת הן אין להפסיק בינהן. כי לרבנן שתי מצוות הן, ולמה לא יוכל לדעתם להפסיק מעט ביניהן?!

ואם כן, למה לה לגמרא להשמיענו דבר זה!?

אחספא [על חרס] ואם אכן יש מי שברור לו הדבר להיתר, נשדיה בתהומא ומנח [נזרוק אותו לתהום וינוח התהום]! ליכא דקאמר ליה מידי [לא היה מי שיאמר לו דבר]. אמר דוד: כל דידע למימר [כל מי שיודע לומר] ואינו אומר לי דבר, יחנק בגרונו. ואז נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו מדעתו, ואמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו בדין סוטה, שבעלה חושד בה שנטמאה עם אחר אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, שכן בסוטה מוחקים מגילה שכתוב בה שם ה' במים ששותה הסוטה, לעשות שלום לכל העולם כולו — על אחת כמה וכמה שמותר. אמר ליה [לו] לדוד: שרי [מותר] הדבר.

כתב שם אחספא ושדי לתהומא, ונחית תהומא שתסר אלפי גרמידי [כתב שם קודש על חרס וזרק אותו לתהום, וירד התהום שש עשרה אלף אמות]. כי חזי דנחית טובא [כאשר ראה שירד ביותר], אמר: כמה דמידלי [שמורם] התהום — טפי מירטב עלמא [יותר רטוב העולם] ומועיל לחקלאות, על כן אמר חמש עשרה שירי מעלות, ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי [והעלוהו לתהום חמש עשרה אלף אמות] ואוקמיה באלפי גרמידי [והעמידוהו שיהא התהום באלף אמות]. אמר עולא: שמע מינה סומכא דארעא אלפי גרמידי [למד מכאן כי יסודה, עובייה של הארץ עד התהום אלף אמות]. ושואלים: והא חזינן דכרינן פורתא ונפקי מיא [והרי אנו רואים שאנו חופרים מעט ויוצאים מים] ואין צריך לחפור אלף אמה! אמר רב משרשיא: ההוא מסולמא דפרת [זה מסולמות הפרת], כלומר ממימי הנהר פרת ושאר הנהרות שמוצאם במקום גבוה ועוברים ומחלחלים דרך האדמה, ומהם יוצאים ובוקעים המים, אבל לא ממימי התהום עצמם.

א שנינו במשנה: ועמדו כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל וכשהגיעו למעלה עשירית תקעו. בעי [שאל] ר' ירמיה: האם למעלה עשירית משמעו דנחית [שיורד] חמשה מדרגות וקאי [ועומד] אעשרה [על מעלה עשירית] מלמטה, או דלמא [שמא] משמעו דנחית [שיורד] עשרה וקאי אחמשה [על מעלה חמישית] מלמטה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב שנינו במשנה כי משהגיעו לשער היוצא ממזרח היו הופכים את פניהם ממזרח למערב, והיו אומרים: אבותינו שחיו בזמן בית המקדש הראשון והיו נוהגים שלא כראוי "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש" (יחזקאל ח, טז), ואילו אנו — ליה עינינו. תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמע שנאמר: "ופניהם קדמה" איני יודע ש"אחוריהם אל היכל ה'"? שהרי ההיכל לצד מערב הוא!

אלא מה תלמוד לומר בתחילת הפסוק "אחריהם אל היכל ה'" (יחזקאל ח, טז) — דבר זה מרמז לנו שהרעו עוד לעשות, מלמד שהיו פורעין (מגלין) עצמן ומתריזין (מטילין רעי) כלפי מטה כלומר, בלשון נקיה, כלפי צד שכינה.

ג שנינו במשנה כי בזמן הבית השני היו אומרים: אנו ליה וליה עינינו. ושואלים: איני [כן הוא]?! וכי מותר לעשות כן? והאמר [והרי אמר] ר' זירא: כל האומר "שמע" "שמע" פעמיים כאילו אמר "מודים" "מודים" והאומר כך משתקים אותו, שנשמע כמאמין בשתי רשויות, וכיצד הזכירו פעמיים את השם! אלא הכי אמרי [כך היו אומרים]: המה משתחוים קדמה, ואנו ליה אנחנו מודים, ועינינו ליה מיחלות, שלא אמרו את שני השמות יחד.

ד משנה אין פוחתין בכל יום מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין בשום יום על ארבעים ושמונה. ומפרטים: בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש: שלש תקיעות שתקעו לפתיחת שערים בבוקר, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים — הרי עשרים ואחת. ובמוספין אם היה יום שמקריבים בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש — היו מוסיפין עוד תשע תקיעות לכבוד קרבן המוסף.

ובערב שבת היו מוסיפין שש תקיעות סמוך לשבת: שלש מהן כדי להבטיל את העם ממלאכה שידעו שהשבת מתקרבת וראוי להפסיק לעבוד, ושלש מהן להבדיל בין קדש לחול שתקעו ברגע כניסת השבת.

ערב שבת שבתוך החג (הסוכות) היו שם ארבעים ושמונה תקיעות. כיצד? שלש תקיעות בבקר לפתיחת השערים, שלש לשער העליון ושלש לשער התחתון, ושלש למילוי המים כאשר מתואר סדר הבאת המים לניסוך (לעיל סוכה מח, ב), ושלש כשהיו זוקפים את הערבה על גבי המזבח, תשע תקיעות היו לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, ועוד שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש נוספות להבדיל בין קודש לחול — הרי בסך הכל ארבעים ושמונה תקיעות.

ה גמרא מעירים: מתניתין [משנתנו זו] שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: הפוחת בתקיעות לא יפחות בשום יום משבע תקיעות, והמוסיף ביום שצריך להוסיף לא יוסיף על שש עשרה. ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים, ר' יהודה סבר: תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ששלוש אלה נחשבות כתקיעה משולבת אחת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: תקיעה לחוד ותרועה לחוד, וכל תרועה נחשבת כשלוש תקיעות. ונמצא שלמעשה מתכוונים הם לדבר אחד, ואינם חולקים אלא בדרך המנין.

ושואלים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' יהודה? אמר קרא [הכתוב]: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ו) וכתיב [ונאמר] עוד: "תרועה יתקעו" (במדבר י, ו), הא כיצד יש לבאר את דברי הכתוב המדבר גם על תקיעת תרועה וגם על תרועת תקיעה? אלא משמע שתקיעה ותרועה אחת היא. ורבנן [וחכמים] — כתובים אלה לדעתם כך משמעם: הפסוק ההוא לפשוטה לפניה ולאחריה הוא דאתא [שבא], ללמד שלפני השמעת התרועה משמיעים קול פשוט לפניו ולאחריו, הוא קול התקיעה. ושואלים: ור' יהודה, שתוקעים אחת פשוטה לפניה ולאחריה מנליה [מניין לו]? ומסבירים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] ממה שנאמר "ותקעתם תרועה שנית" (במדבר י, ו), משמע: תקיעה נוספת.

ושואלים: ורבנן מאי טעמייהו [וחכמים מה טעמם]? דכתיב [שנאמר]: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (במדבר י, ז), ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי תקיעה ותרועה אחת היא, אם כן אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד [אמרה התורה חצי המצוה עשה וחצי לא תעשה]? שאם קול תקיעה הוא קול אחד משולב, מדוע עושים רק מחציתו? אלא משמע שכל אחת מצוה לעצמה היא. ושואלים: ור' יהודה מה עונה הוא על כך? ומשיבים: ההוא כלומר: אותה תקיעה האמורה בעת הקהיל את הקהל לסימנא בעלמא [לסימן בלבד] הוא דאתא [שבא], שזו לא היתה תקיעה של מצוה (שלדעתו היא תמיד משולשת), אלא שימשה כסימן בלבד למחנות, ואין למדים ממנה.

ורבנן [וחכמים] אמרו: אכן, סימנא [סימן] הוא לזה, ורחמנא שויה [והתורה עשתה אותו] מצוה, שלא יקהילו את הקהל אלא בסימן זה. וכיון שכך למדים שכל אחת מצוה לעצמה. כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום שמשמיעים אותן ברצף אחד בלי להפסיק בין זו לזו — כמאן [כמי]? — כשיטת ר' יהודה היא, שהוא סובר כי תקיעה ותרועה אחת היא. ושואלים: אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה, הרי פשיטא [פשוט] שכך צריך לעשות, ואם כן היה עליו לומר כך, שהלכה כר' יהודה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

on an earthenware shard? If it is permitted, we will write it and throw it into the depths, and they will subside. There was no one who said anything to him. David said: Anyone who knows what to say and does not say anything may he be strangled in his throat. Then Ahithophel raised an a fortiori argument on his own and said: And just as in order to make peace between a man and his wife in the case of sota, when the husband suspects his wife of having committed adultery, the Torah said: My Name that was written in sanctity will be erased on the water to establish peace for the whole world in its entirety, all the more so it is permitted. He said to David: It is permitted.

He wrote the sacred name on an earthenware shard and cast it into the depths, and the waters in the depths subsided sixteen thousand cubits. When he saw that they subsided excessively, he said: The higher the waters in the aquifers, the moister and more fertile the soil of the world. He recited the fifteen Songs of the Ascents and elevated them fifteen thousand cubits, and established them at a depth of one thousand cubits. Ulla said: Learn from here that the thickness of the earth above the waters of the depths is one thousand cubits. The Gemara asks: But don’t we see that when we dig a little, significantly less than one thousand cubits, water emerges? Rav Mesharshiyya said: That is from the ascent of the Euphrates River, which flows at a higher altitude than do other rivers. The water flows up through underground passages to reach the river. That is why water emerges when one digs in the hills of Babylonia.

§ The mishna continues: And two priests stood with two trumpets at the Upper Gate that descends from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, and when those drawing the water reached the tenth stair they sounded the trumpets. Rabbi Yirmeya raised a dilemma: Does the phrase reached the tenth stair mean that he would descend five stairs and stand on the tenth from the bottom? Or perhaps it means that he would descend ten stairs and stand on the fifth from the bottom? The Gemara notes: The dilemma shall stand unresolved.

The mishna describes: When they reached the gate through which one exits to the east, they turned from facing east to facing west toward the Holy of Holies, and said: Our ancestors who were in this place during the First Temple period did not conduct themselves appropriately and stood “with their backs toward the Sanctuary of the Lord, and their faces toward the east; and they worshipped the sun toward the east” (Ezekiel 8:16), and we, our eyes are to God. The Sages taught: By inference, from the fact that it is stated: “And their faces toward the east,” don’t I know that “their backs were toward the Sanctuary of the Lord”? The Sanctuary was to the west.

Rather, to what purpose does the verse state: “Their backs toward the Sanctuary of the Lord”? It is an allusion to the fact that in addition to turning their backs on the Sanctuary of the Lord, they performed an additional evil. It teaches that they would expose themselves and defecate downward, a euphemism for the direction of the Divine Presence.

The mishna continues: In the Second Temple period they would say: We are to God, and to God are our eyes. The Gemara asks: Is that so? May one pray in that manner? Didn’t Rabbi Zeira say: One who repeats himself while reciting Shema and says: Listen, listen, is like one who says: We give thanks, we give thanks, and he is silenced, as it appears that he is worshipping two authorities. How then did they recite God’s name twice, consecutively? Rather, this is what they said: They bow toward the east, while we give thanks to God, and our eyes turn in hope to God, so that they would not recite God’s name consecutively.

MISHNA: One sounds no fewer than twenty-one trumpet blasts in the Temple, and one sounds no more than forty-eight. The mishna elaborates: Each day there were twenty-one trumpet blasts in the Temple: Three blasts were sounded for the opening of the gates in the morning, nine for the daily morning offering, and nine for the daily afternoon offering, totaling twenty-one. And on a day when the additional offerings were sacrificed, e.g., the New Moon, with the additional offerings they would add nine additional blasts.

And on Shabbat eve they would add six blasts sounded adjacent to the onset of Shabbat: Three to stop the people from their labor, as the blasts inform the people that Shabbat is approaching and they stop working, and three at the onset of Shabbat to demarcate between sacred and profane.

On Shabbat eve during the festival of Sukkot, there were forty-eight blasts. How so? Three in the morning for the opening of the gates; three for the upper gate; and three for the lower gate; and three for the filling of the vessel with water, as described in the sequence of the ritual of drawing the water for the water libation (48b); and three when pouring the water libation upon the altar; nine for the daily morning offering; and nine for the daily afternoon offering; and nine for the additional offerings; three to stop the people from work; and three more to demarcate between sacred and profane, totaling forty-eight blasts.

GEMARA: The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The one who seeks to minimize the number of blasts shall not minimize their number to fewer than seven blasts. And one who seeks to add to the number of blasts shall not add beyond sixteen. The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara explains that Rabbi Yehuda holds: A series of blasts consisting of tekia, terua, tekia is counted as one blast. And the Rabbis hold: A tekia is counted separately and a terua is counted separately. They agree with regard to the sequence and the number of the blasts, and disagree only with regard to how the blasts are tallied.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda? It is as the verse states: “And you shall sound [utkatem] a terua” (Numbers 10:5), and it is written: “A terua they will sound [yitke’u]” (Numbers 10:6). How is it that the Torah uses a verb from the root of tekia to describe the sounding of a terua? Apparently, a tekia and a terua together compose one blast. And how do the Rabbis interpret these verses? This comes to teach that each terua blast is accompanied by a plain unembellished blast, a tekia, preceding it and following it. The Gemara asks: And from where does Rabbi Yehuda derive that each terua must be accompanied by a tekia preceding it and following it? The Gemara explains: He derives it from the verse when it says: “And you shall sound [utkatem] a terua a second time” (Numbers 10:6), indicating an additional tekia.

The Gemara asks: And what is the rationale for the opinion of the Rabbis? It is as it is written: “And when congregating the people you shall sound a tekia and shall not sound a terua” (Numbers 10:7). And if it enters your mind that a tekia and a terua are considered one blast, would the Merciful One say to perform half a mitzva and not to perform the other half of the mitzva? Apparently, each is a separate mitzva. The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda interpret the verse? The Gemara answers: That single tekia mentioned in the context of congregating the people came merely as a signal to the camps and was not for the purpose of fulfilling the mitzva, which, in Rabbi Yehuda’s opinion, always comes in groups of three.

And how do the Rabbis counter that assertion? They say: Indeed, it is a signal to assemble the people; however, the Merciful One rendered it a mitzva. Therefore, one can derive that a single tekia blast is a distinct mitzva. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement of Rav Kahana: There is no pause between a tekia and a terua at all and they are sounded in one continuous blast? In accordance with whose opinion is it? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: If Rav Kahana’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; that is obvious. Why was it necessary for the Gemara to raise the matter at all?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ט"ו מעלות כו' בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למשטף עלמא נשא אחיתופל ק"ו בעצמו ואמר מה לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה שמי הנכבד שנכתב ימחה על המים לעשות שלום בעולם על אחת כמה וכמה כתב שם אחספא ושדא אתהומא ונחת [שיתסר אלפי גרמידי] אמר דוד ט"ו מעלות ואסיק להו למיא ט"ו אלפי גרמידי:
קרא הגבר כו'. ירושלמי תרגים רב עליה דר' שילא קרא הגבר [אכריז כרוזא] אמר ליה ר' שילא קרא תרנגולא. א"ל רב והתנינן (גביני כרוז) בן גבר על נעילת שערים אית לן למימר קרא תרנגולא:

הגיעו למעלה העשירית [בעי רבי ירמיה] דנחתי חמשה או לא וקמו העשרה תיקו:

כתיב אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה. מלמד שהיו מפריעין עצמן ומתריזין כלפי מעלה כו'. ועכשיו אנו אומרים אנו ליה מודים ולו עינינו מיחלות:

מתני' אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש ולא מוסיפין על י"ח כו'.

מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אין פוחתין משבע ואין מוסיפין על ט"ז. ובמאי פליגי ומפרישנא ר' יהודה חשיב תקיעה ותרועה ותקיעה אחת קסבר שלשתן אחת הן חשובות הלכך נמצאו כששנינן במשנתנו כ"א הן לרבי יהודה שבע והמ"ח הן ט"ז ומפרש טעמייהו בשמועה זו מ"ט [דר"י] קחשיב שלשתן כאחת ומ"ט דתנא דידן דקא חשיב תקיעה אחת ותרועה אחת ותקיעה אחת לכל אחת בפני עצמה וחשיב לתקיעתא בכל יום כ"א ובע"ש בתוך החג מ"ח ופשוטין דברי כל אחד מהן ואין צריכין פירושא אבל הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולתקיעה ולא כלום צריכא פירושא לאוקמא כרבי יהודה ואילו לא ולא כלום הוה אמרינן לאפוקי מדרבי יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא בא רב כהנא לומר שאם ריחק הרבה ביניהם לא יצא לפיכך פירש ולא כלום להודיע דהכי סבירא ליה דכולהו חדא חשיבן כר' יהודה:

כל היודע דבר זה ואינו אומר יחנק בגרונו דרך קללה אמר כן ולפיכך נחנק אחיתופל וכן אמרו במסכת מכות קללת חכם אפי׳‎ על חנם היא באה מנ״ל מאחיתופל כו׳‎ ועל חנם היינו כגון זה שלא הודיעו לאלתר וציער אותו ולפיכך אע״פ שהודיעו בסוף דבקה בו הקללה:

כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי ומשתקין אותו. פי׳‎ אלמא מודים מודי׳‎ דתנן התם לאו דוקא אלא כל כיוצא בו ואף זה בכלל והיינו דלא אותבי׳‎ התם ממתני׳‎ דמודים מודים גרידת׳‎ ואצטרכינן לפירושא דר׳‎ זירא וכלהו ליתנהו אלא בצבור ומשו׳‎ חשדא אבל ביחיד שרי עד דמכוין דעתיה וכן מפורש בירושלמי:

מתני׳‎ אין פוחתין מכ״א תקיעות במקדש ולא מוסיפין על מ״ח בכל יום היו שם כ״א תקיעות ג׳‎ לפתיחת שערים. פי׳‎ תקיעה ותרועה ותקיעה שכן הסדר לעולם תרוע׳‎ באמצע ופשיט׳‎ לפני׳‎ ופשוטה לאחריה כדאיתא בגמרא:

ט׳‎ לתמיד של שחר. פי׳‎ ‎על השיר שכל שיר ג׳‎ פרקים חולקין אותו על כל פרק ופרק תקיע׳‎ תרועה ותקיעה והכי איתא במסכת תמיד:

וט׳‎ לתמיד של בין הערבים הרי כ״א ובמוספין ט׳‎ לשיר של מוספין ובערב שבת מוסיפין על שאר ימים שש לבטל את העם ממלאכה וכו':

ערב שבת שבתוך החג שהיה שם מוסף היו מ״ח כיצד שלש לפתיחת שבכל יום שלש לשער העליון שבראש המעלות שלש לשער התחתון שבסוף המעלות שבעזרת נשים הרי ט'. ג׳‎ לגבי מזבח י״מ בשעת ניסוך המים והא לית׳‎ דא״כ פשו להו תקיעות דהא איכא ג׳‎ דזקיפת ערבה שאמרו בפרק לולב וערבה דלא חשיב הכא לכך יש לפר׳‎ ג׳‎ לגבי מזבח אלו הם אותם ג׳‎ של זקיפת ערבה וסמוכין היו לניסוך המים ולא היו צריכין לחזור ולתקוע לניסוך המים הרי ט״ו ט׳‎ לתמיד של שחר הרי כ״ד וט׳‎ למוספין הרי ל״ג ט׳‎ לתמיד של ב״ה הרי מ״ב וג׳‎ לבטל העם ממלאכה וג׳‎ להבדיל בין קדש לחול הרי מ״ח:

גמ׳‎ לימא מתני׳‎ דלא כר״י כו׳‎. פי׳‎ הכי ודאי מתניתין דלא כר״י והכי אסיקנ׳‎ והא דאמרי׳‎ לימא מתני׳‎ כו׳‎ ולא אמרי׳‎ מתני׳‎ דלא כר״י כדאמרינן בעלמא משום דהכא לא פליגי רבי יהודה ורבנן במנין תקיעתא אלא דרבנן חשבו תר״ת בתלת ורבי יהודה חשיב להו חדא דקסבר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא והא דאמרינן התם בר״ה תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה כרבנן היא ולאו כר״י והכי סתם לן נמי התם תנא דלא כר״י דתנן סדר תקיעות שלש של שלש שלש כדפרישנא התם בס״ד:

כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כמאן כר״י פשיטא מ״ד אפילו כרבנן ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר שמע ט׳‎ תקיעות בט׳‎ שעות ביום יצא קמ״ל דלא:

ואימא הכי נמי א״כ מאי ולא כלום.‎ פי׳‎ ‎דאי לאפוקי מדרבי יוחנן אמר הרי אינו חייב לאמרם בנשימה אחת ואין איסור הפסק בהם אלא לומר שלא ישהא בסימן בין תקיעה לתרועה או בין תרועה לתקיעה שלאחריה כדי שיגמור את כולה כדאמרי׳‎ אמוראי דפליגי התם אדרבי יוחנן וכיון שכן לא הול״ל האי לישנא דלא כלום דמשמע שאסור להפסיק נשימה ביניהם כלל אלא ודאי רבי יהודה דחשיב תר״ת כחדא צריך לאמרם בנשימה אחת שלא יהא ביניהם ולא כלום ומכאן למדנו לדברי חכמים לסימן תשר״ת דכיון שהשברים והתרועה במקום תרועה אחת עולין שאם הפסיק בנשימה כלל בין שבר לשבר ובין שברים לתרועה הרי הוא פסול וכדכתי׳‎ התם:

המשנה השניה וענינה בביאור החלק השני והוא שאמר אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות שלש לפתיחת שערים תשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים ולמוספין מוסיפין עוד תשע ובערב שבת מוסיפין עוד שש שלש להבטיל את העם מן המלאכה ושלש להבדיל בין קדש לחול ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון שלש לשער התחתון שלש למלוי המים ושלש על גבי המזבח תשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים ותשע למוספין שלש להבטיל את העם מן המלאכה ושלש להבדיל בין קדש לחול אמר הר"ם ואין מוסיפין על שמנה וארבעים רצה בזה על הרוב כי יתכן בקצת השנים שיהיה יום יהיו בו שבעה וחמשים תקיעות והוא כשיחול ערב פסח בשבת וכבר קדם לך בפסחים כי הפסח נשחט בשלש כתות ושם אמרו נכנסה כת ראשונה וכו' תקעו והריעו ותקעו ועוד אמרו קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואומר כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית הרי נתבאר מזה כי שלשה תקיעות בכל קריאה שהם בשלש כתות שבעה ועשרים תקיעות ושמנה עשר לשני תמידין ותשעה למוסף שבת ושלשה לפתיחת שערים ואי אפשר להיות במקדש יותר מזה הענין:

אמר המאירי אין פוחתין במקדש מעשרים ואחת תקיעות בכל יום פי' בין תקיעות ותרועות ואין מוסיפין באחד מן הימים על ארבעים ושמנה ועכשיו מתחיל ומונה סדר תקיעותיו עשרים ואחת שבכל יום שלש לפתיחת שערים ר"ל שערי העזרה תשע לתמיד של שחר והוא שכשהיו מנסכים נסכי התמיד והלויים היו משוררים היו עושים שלשה פרקים בשיר והוא שבשעת הניסוך כשהיו נותנין את היין למנסך תקעו והריעו ותקעו ודברו הלויים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו כל העם שבעזרה וכן שלשה פעמים וכן לתמיד של בין הערבים ונמצאו בכל יום עשרים ואחת בין תקיעות ותרועות ובמוספין היו מוסיפים תשע לשיר נסכים שבמוסף ונמצאו שבכל יום שיש בו מוסף תוקעים שלשים תקיעות ותקיעות אלו כולן דוחין את השבת ואפי' היו שם מוספין כפולים כגון שחל ר"ח או יו"ט בשבת או ר"ה שחל להיות בשבת שיש שם שלשה מוספין יתבאר בגמרא שאין תוקעין אלא תשע לכל המוספים ובערב שבת היו מוסיפים שש שלש להבטיל העם מן המלאכה כמו שמפורש בשני של שבת ושלש להבדיל בין קדש לחול ר"ל כשקדש היום להודיע שחשכה ושיהיו חייבים סקילה אם יעשו מלאכה משם ואילך ולמדת שאם היה ערב שבת ביום שיש בו מוסף תוקעין שלשים ושש תקיעות ומ"מ בערב שבת שבתוך החג מוסיפין בתקיעות עד ארבעים ושמנה שלש לפתיחת שערים כמו שהיו עושין בכל יום ושלש לשער העליון והוא האמור במשנה שלמעלה מזו קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו ושלש לשער התחתון והם אותם שבקרקע העזרה שהיו מאריכין בהם עד שהיו מגיעים לשער התחתון והוא שער המזרחי ובגמ' שאלו האיך לא מנה אותם של מעלה עשירית ותירץ שמחלוקת היא ותנא זה חושב שלש לגבי המזבח במקום אותן שחשב התנא האחר על מעלה עשירית ושלש למלוי המים אחר שמלאום ובאו לעזרה דרך שער המים והוא שאמרו למעלה בפרק לולב וערבה מ"ה א' הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו שלש על גבי המזבח ר"ל כשזוקפין את הערבה בצדי מזבח וי"מ בשעת ניסוך המים ואי אפשר לפרש כן שאם כדבריהם פשו להו תקיעות שהרי בזקיפת הערבה אמרו בפרק לולב וערבה מצות ערבה כיצד וכו' עד זוקפין אותן בצדי המזבח וכו' תקעו והריעו ותקעו ותקיעות שהזכרנו לצורך מילוי המים והם שלש של שער העליון ושלש של שער התחתון ושלש של מילוי המים אין דוחות שבת שכבר נתמלאת מאתמול כמו שהתבאר ומ"מ הרי יש לך חמש עשרה תקיעות ועשרים ושבע בין תשע של שחרית ותשע של מוסף ותשע של בין הערבים הרי ארבעים ושנים ושש שהיו מוסיפים בערב שבת הרי מ"ח ותקיעות אלו כולן בחצוצרות:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

יש למדים מסוגיא זו האמורה כאן ששלשה שברים אין להפסיק בהם בנשימה בין שברים ותרועה של קשר"ק שהרי לדעת ר' יהודה שהיה עושה תקיעה ותרועה ותקיעה אחת אמרו אין בין תקיעה ותרועה ותקיעה ולא כלום והם מפרשים ולא כלום אפי' הפסק נשימה ולא נחלקו עליו חכמים אלא בכל הסימן ומפני שלדעתם ענינים חלוקים הם אבל במה שהם מודים שהוא קול אחד כגון שלשה שברים או שלשה שברים ותרועה של קשר"ק שהרי לשם תרועה נעשים אין ראוי להפסיק בכלום ואין זה כלום שלא אמרו ולא כלום אלא שלא להפסיק ולשהות בין זה לזה אבל הפסק נשימה אינו הפסק ולשון ולא כלום לאו דוקא אפי' בהפסק נשימה אלא שלא לשהות ביניהם כעין מה שאמרו בברכות ל"ז א' אינו מברך עליה כלום בקצת דברים שמברכין עליהם שהכל וכן בחולין מ"ב א' ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ופירשו שם מ"ו א' אפי' נשתייר בה מעט כל שלא נשתייר ממנה כזית שכל כיוצא בזה לאו כלום הוא קרי וראיה לדבר ג"כ ממה שאמרו עליה מהו דתימא רבנן והאי דאמר ולא כלום לאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא הא הפסק מועט אינו הפסק קמ"ל אלמא שהפסק מועט נידון בערך הפסק שעות שהוא ענין שהייה ואף גדולי הרבנים פירשוה כן להדיא הא הפסק נשימה אינו כלום ועוד שאף הגניחה בהפסק נשימה היא ודיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו שביארנו במסכת ראש השנה וראיה אצלי לדבר זה שאף לר' יהודה אילו היה דעתו בהפסק נשימה האיך אפשר לתקוע כל הסימן בשיעור כשר או בשיעור מהדר בנשימה אחת ואע"פ שבראשון של חולין כ"ו ב' אמרו בתקיעה של יו"ט הבא בערב שבת שתוקע ומריע בנשימה אחת תקיעה ותרועה אפשר להיותם בנשימה אחת ולא עוד אלא שאף זו כתבו בה גדולי הרבנים שלא נשימה אחת דוקא אלא בתכיפה וכבר ביארנו כל זה בארוכה בקצת חבורינו ולענין תשע תקיעות בתשעה שעות הלכה שיצא הא שלשה שברים אין להפסיק ביניהם מתורת שהייה שהרי שלשתן תרועה אחת ואם שהה בין שלשתן ודאי לא הועיל הא הפסק נשימה אינו הפסק כמו שביארנו:

גמ' מ"ט דר"י אמר קרא ותקעתם תרועה וגו' וכתיב תרועה יתקעו כו' ור"י לפניה ולאחריה מנ"ל נפקא ליה משנית מהרש"ל מחק כאן קרא תרועה יתקעו לפי מה שפרש"י וגרס אלמא תרועה היינו תקיעה ואין זה כדאי לשבש כל הספרים דהכא ובפ' אין נערכין דהא ודאי מהאי קרא איכא למשמע נמי הכי כדשמעינן ליה מותקעתם תרועה גם מה שכתב דמתרועה יתקעו דריש ר"י פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה לא ידעתי לכוון היאך מצי למילף מתרועה יתקעו אף הפשוטה לפניה גם מה שמחק מכל הספרים ור"י לפניה ולאחריה מנ"ל נפקא ליה משנית אף דבסוגית אין נערכין אינה מ"מ הא איתא הך דרשה דשנית בסוף פרק ב' דר"ה וע"כ הנראה דתלמודא נקט מעיקרא תרי קראי דמחד מהני תרי קראי איכא למשמע הכי דתרועה היינו תקיעה ולא נחית השתא תלמודא לפרש מאיזה מהן ורש"י שפירש דה"ג מ"ט דר"י דכתיב ותקעתם תרועה אלמא תרועה היינו תקיעה עכ"ל כצ"ל לא בא לומר דל"ג קרא דתרועה יתקעו אלא ל"ג הא כיצד כמו שהוא בגמרות שלפנינו דמשמע דהך דרשה נפקא ליה מסתירת הפסוקים ואינו כן אלא דמכל חד איכא למשמע דתרועה היינו תקיעה ולהכי נקט רש"י חד קרא דמיניה נשמע דתרועה היינו תקיעה והשתא הא דפריך ור"י לפניה ולאחריה מנ"ל כו' ה"ק כיון דחד מהני ב' קראי אצטריך להא דתרועה היינו תקיעה לפניה ולאחריה מנ"ל דאי דרשת ותקעתם תרועה להך דרשה לפניה מנ"ל ואי דריש תרועה יתקעו להך דרשא לאחריה מנא ליה ומשני דמותקעתם דריש לפניה ותרועה יתקעו להך דרשה ולאחריה נפקא ליה משנית וכן נראה מפרש"י בספ"ב דר"ה דמשנית לא דריש אלא תקיעה דלאחריה דקאמר תלמודא תהא תקיעה שניה לה ופרש"י וה"ק ותקעתם תקיעה שנית לתרועה עכ"ל והדברים ברורים ליישב כל נוסחות שלנו הכא ובפ' אין נערכין וק"ל:

ע"ב ונשא אחיתופל ק"ו כו' בפרק אלו הן הגולין כתב רש"י יש תימה בדבר שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה היבוסי עד מעשה דהסתה שהיה אחר מיתת אחיתופל ג' שנים כו' צריכין אנו לומר שאע"פ שלא קנה את הגורן יודע היה מנעוריו מיום שישבו הוא ושמואל בניות ברמה כו' כדרשינן בפ' איזהו מקומן כו' ע"ש באורך אבל הכתובים בס' ד"ה אין מוכיחין כן שאמר הכתוב בעת ההיא אמר דוד כי ענהו בגורן ארנון וגו' ויאמר דוד זה הוא בית אלהים וגו' נראה מזה שעד היום ההוא לא ידע שהוא בית אלהים גם דחוק איך כרה השיתין בגורן ארנון טרם שקנה אותו שהרי לא רצה להעלות שם עולה עד שקנהו גם אילו ידע זמן רב מקודם ההסתה למה לא קנה אותו אז מארונה והנראה בזה דגם שיתין של היסודות נבראו מששת ימי בראשית חלולין ויורדין עד התהום אלא דדוד כרה השיתין תחלה שלא במקומן דהיינו בעין עיטם כדסברי מעיקרא למיבני בעין עיטם וכו' כדאיתא פ' איזהו מקומן ורמי דוד שם העציץ שהיה כבוש על התהום ובא למשטפיה עלמא כמפורש לעיל ובזה ראה דוד שאין זה מקומן דמקום שיתין הן חלולין ויורדין עד התהום מששת ימי בראשית עד שאמר נחתי ביה קליל כו' כדאמר שם ומכל מקום מקום האמתי אכתי לא ידע להיאך מקום נחתי ביה קליל עד מעשה דהסתה לאחר מיתת אחיתופל כשקנה הגורן מארונה היבוסי ומצא שם השיתין שהיו יורדין חלולים עד התהום מששת ימי בראשית ואיך שיהיה לא בנה דוד היסוד גם אחר שמצא מקומן אלא שלמה בנאן כדכתיב ביה ויצו המלך ויסיעו אבנים וגו' ליסד הבית וגו' וכמ"ש לו הש"י לדוד האתה תבנה וגו' והקימותי זרעך וגו' הוא יבנה בית לשמי ובזה יבואו כל הספיקות על נכון:

כל האומר שמע שמע כו' פרש"י פסוקא פסוקא כו' עכ"ל היינו דמשתקין אותו אבל אם אמר שמע שמע התיבה כפולה אין משתקין אותו אלא דהוה מגונה וכפרש"י בפרק אין עומדין אבל התוס' שם פירשוהו בהפך בשם ר"ח ע"ש וצ"ל לפרש"י דאנו ליה וליה עינינו דהכא ה"ל כאילו אומר פסוקא פסוקא ולמאי דמסיק המה משתחוים קדמה ואנו ליה אנחנו מודים ועינינו ליה וכו' לא הוי כאילו אומר פסוקא פסוקא דהיינו דווקא בענין ומשמעות א' אבל זה משמעו ב' ענינים המה משתחוים קדמה ואנו ליה היינו במעשה אנחנו מודים ועינינו ליה מיחלות היינו בדבור וכה"ג כתבנו לפרש הך דפ' לולב וערבה ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים כו' ע"ש:

בגמ' כמאן כר' יהודה אי ר' יהודה פשיטא וכו' נ"ל דלא גרסי' אי ר' יהודה וכו' אלא כמאן כר' יהודה פשיטא ור"ל פשיטא דאתיא דוקא כר' יהודה וק"ל:

בתוס' ד"ה רבי יהודה סבר וכו' לאו דוקא דתרועה היא דהא קתני מתני' וכו' ור' יהודה לא חשיב לה וכו' כצ"ל ור"ל דמדפליג עלה ר' יהודה ולא חשיב להו הג' כ"א לא' דקאמר לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה ובהנך היו כ"ג תקיעות של ע"ש ומדלא חשיב כל ג' כ"א לאחת מטעם דס"ל דתקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא מכלל דע"ש נמי תקיעה תרועה תקיעה כסדר היו תוקעין:

גמ' ואנו ליה משתחוים ועינינו ליה מיחלות כו' כצ"ל:

שם מ"ט דר"י אמר קרא ותקעתם תרועה אלמא תרועה היינו תקיעה ורבנן ההוא לפשוטה כו' כצ"ל ונמחק השאר ונ"ב אף שמצאתי כך בפ' אין נערכין מ"מ נ"ל דל"ג לפי מה שפרש"י וגרס אלמא תרועה היינו תקיעה וק"ל אבל אידך קרא ג"כ דריש לפשוטה לפניה ולאתריה כי משנית לא ילפינן מידי ודו"ק:

שם ור' יהודה לפניה ולאחריה מנא ליה נפקא ליה משנית כל זה נמחק ונ"ב בס"א אינו וכן בפ' אין נערכין וכנ"ל:

שם כמאן כר' יהודה פשיטא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ממשמע שנאמר כו' היכל ה' שהיו עומדים פתח היכל ה' כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' וגו' ולא הוה ליה כו' כצ"ל:

בד"ה ט' לתמיד כו' על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה היתה השתחויה ובכולן יהיה תרועה באמצע כו' כצ"ל:

בסוף מתני' מוגה ד"ה ושלשה לגבי מזבח כשזוקפין את הערבה כדתנן בפ' לולב וערבה לעיל וזוקפין את הערבה בצדי המזבח ותקעו והריעו ותקעו:

תוס' ד"ה ר' יהודה כו' ור' יהודה לא חשיב לה כו' נ"ב פי' מאחר שר' יהודה אמר המוסיף לא יוסיף על ט"ז וא"כ ע"כ האי ג' דלהבטיל העם חשיב ליה ר"י כאחת ואי הוו כולהו ג' תקיעות למה חשב ליה כאחת הלא ר"י דוקא תקיעה ותרועה ותקיעה חשיב ליה כאחת ודו"ק:

בפסקא שבגמרא אנו ליה וליה עינינו. כצ"ל ותיבת כו' למחוק:

במשנה ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע. עתוי"ט שכתב ומה"ט (דא"ת לכל מוסף ומוסף) ניחא דל"ח ר"ה שח"ל בשבת כו'. ל"ד במחכ"ת דבלא"ה ל"ק מזה דליתא בכל שנה כדאמרי' לקמן בגמרא דלהכי לא חשיב ע"פ שח"ל בשבת גם מש"כ הר"ב דע"פ שח"ל בשבת הוו נ"ז תקיעות והוא מפי' הרמב"ם לכאורה צ"ע דהא מתניתין ע"כ ר"י היא דאל"כ תקשה דליתני גם עה"פ ומאי שייר דהאי שייר ולדידי' לא הוי אלא נ"א תקיעות. ואולי לזה כיון הרע"ב באמרו זימנין דמוסיפין עד נ"ז. ור"ל אם היה כת הג' מרובה דנצרכה גם לשלש ועי"ל דלפי מאי דמסיק דליתיה בכל שנה לא קתני אתיא מתניתין אף לרבנן ואפ"ה לא תני עה"פ משום דזמנין דלא נצרך כלל לשלש או אפי' לשנות כגון שהי' עמה מועטים (עי' לקמן תד"ה שייר) והוה כמו דליתא בכל שנה ואכמ"ל:

רש"י (בתחלת המשנה) חשיב ליה תלת. הס"ד ומה"ד

שלש לפ"ש שערי העזרה:

רש"י ד"ה בין קדש לחול ויש מעתה חיוב סקילה. עי' בשבת (לה ב) בפירושו ד"ה להדביק שכ' שהיו ממהרין התקיעות כדי להוסיף מחול על הקודש. וריב"ח אמר שם שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק כו' וצ"ע:

מלמד שהיו פורעין כו' נ״ב הוצגו דברים הללו בתלמוד להצדיק דינו של הקב"ה בחורבן ביתו:

נָשָׂא אֲחִיתֹפֶל קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ. יש לדקדק תיבת 'בְּעַצְמוֹ' לשון יתר? ונראה לי הכונה לא לשם שמים אמר קל וחומר זה אלא חשש בשביל עצמו שלא תתקיים בו קללת דוד המלך ע"ה.
או יובן בס"ד דיש להבין למה הוצרך להתיר מכח קל וחומר, לימא ליה אין כאן איסורא מעיקרא משום דהוי גורם מחיקה? על כן נראה לי דאחיתופל חשש לעצמו מקללת דוד המלך ע"ה אפילו אם ישיב תשובה של היתר משום דזה הכלל ידוע (מכות יא.) דקללת חכם אפילו על תנאי עושה רושם, אך אמר ודאי דוד המלך ע"ה יתפלל עליו שלא יהיה נזוק מדבריו אלו כדי שלא יהיה הוא גרמא לו בזה הקללה וגמירי (שבת קמט:) כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, ולכן ודאי יתפלל עליו שלא ינזק, על כן אמר אם אשיב גרמא מותר גם הוא לא יתפלל עלי משום דזה גרמא הוא שגרם לו נזק בקללתו, ולכך הביא אחיתופל היתר מכח קל וחומר דאפילו דאין בזה פיטור מכח גרמא הרי זו מותר משום דאיכא קל וחומר.
ברם הדבר יפלא כיון דהתהום עלה איך לא שטף העולם בזמן דביני וביני עד שהורה אחיתופל ועד שכתבו שם אחספא, כי מי התהום ודאי עלו עד שטח קרקע המזבח והם אשר העלו עמהם אותו חספא שנברא שם מששת ימי בראשית ואחר כך כתבו עליו השם?
ונראה לי בס"ד כי כאשר ראה שעלו המים והגיעו לפתח הנקב שבמזבח תכף אמר שם המפורש בפיו ובכוחו הוריד את המים למטה למקומן הראשון, אך ידע כי אין זה דבר המתקיים יען כי ראה שהקב"ה לא מנע עליית התהום במאמרו בדבור בלבד אלא מנעו באותו חרס שהיה שם לכך אמר שמע מינה דרצונו יתברך בכך ומה שירד עתה התהום הוא רק לפי שעה ולכך רצה שיחזיר החספא למקומו על ידי כתיבת שם המפורש שיכתוב עליו ובזה ירד אותו חספא למטה למקומו הראשון כאשר היה מונח מששת ימי בראשית.

לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! יש להקשות דבר זה הוא ענין פקוח נפשות של כל העולם ולא שייך לשון זה של 'לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם' כאן?
ונראה לי בס"ד כי פקוח נפשות לא יש בזה כי אפשר לכתוב שם המפורש על אותו חספא ויהיה צד שכתוב בו השם למעלה וצד שאין כתוב בו על פי המים של התהום אשר למטה ורק החסרון שיצא מזה הוא שלא יהיו עושין נסכין בכל יום כדי שלא ירד היין וימחוק השם וממילא תתבטל מצות הנסכין כי לחפור שיתין במקום אחר אי אפשר כי הכל היה נמסר להם על פי רוח הקודש ואי אפשר לשנות המקום אפילו טפח אחד ואם כן הנסכין שהם כמו קרבנות שעושים שלום בין כל העולם לאביהן שבשמים היו בטלין לכך אמר קל וחומר לעשות שלום וכו'.

אחספא. מפני שהחרס צולל ויורד ואינו צף כדי שירד וינוח על הנקב ובאגדת דספר שמואל מפורש שמצאו דוד על פני נקב התהום וכתוב בו שהיה שם מששת ימי בראשית: לעשות שלום בין איש לאשתו. לבדוק את הסוטה ואם טהורה היא יהא שלום ביניהם: שמי שנכתב בקדושה. שכתב במגילה יתן ה' אותך וגו' כדכתיב וכתב את האלות האלה וגו' (במדבר ה): כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. כמה שהתהום גבוה וסמוך לארץ מתלחלח העולם והארץ מצמחת פירותיה: אמר. ט''ו מזמורים של שיר המעלות: סומכא דארעא. עובי הארץ עד התהום: סולמי דפרת. מעלות העשויות כמחילות שבהן מי פרת עולין תחת הקרקע לפי שפרת גבוה מוצאו מאד כדאמרינן בבכורות (דף נה.) כל הנהרות למטה מפרת ומים היוצאים מהר גבוה אם דרך מתוקן להם עולין על הר כיוצא בו ולא יותר לפיכך אף החופרים בהרים שבבבל הסמוכה לפרת מוציאין מים: וקאי אחמשה. עמדו על חמשה שעדיין יש ה' מעלות לירד עד עזרת הנשים: ממשמע שנא' ופניהם קדמה איני יודע שאחוריהם אל היכל ה'. שהיו עומדים פתח ההיכל כדכתיב ברישיה דקרא והנה פתח היכל ה' כעשרים וחמשה איש ולא הוה ליה למיכתב אלא ופניהם קדמה וממילא ידענא דאחוריהם אל היכל ה' שהיכל הוא במערב ופתחו בכותל מזרחי: מפריעין. מגלין: ומתריזין. ריעי: שמע שמע. פסוקא פסוקא ותני ליה: כאומר מודים מודים. דתנן (ברכות דף לג:) משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות: אנו ליה משתחוים וליה עינינו מיחלות. דכיון דאתרי מילי קמדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מילתא תרי זימני לית לן בה: מתני' מעשרים ואחת תקיעות. בכל יום כדמפרש ואזיל פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע חשיב ליה תלת: שלש לפתיחת שערים. שערי העזרה: תשע לתמיד של שחר. כשהיו מנסכין את נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר ושלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקין בו ותוקעין הכהנים בחצוצרות ומשתחוים העם כדתנן במסכת תמיד (פ''ז מ''ג) הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה ועל כל תקיעה היתה תרועה באמצע ופשוטה לפניה ולאחריה: ובמוספין. ביום שיש בו מוסף מוסיפין עוד תשע לשיר של מוספין: שלשה להבטיל העם ממלאכה. כדמפרש בשילהי במה מדליקין (שבת דף לה:): בין קודש לחול. כשקדש היום להודיע שחשכה ויש מעתה חיוב סקילה במלאכה. שלש לפתיחת שערים. כמו בכל יום שבעה שערים היו בעזרה: שלש לשער העליון. דאמרן לעיל קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו: שלש לשער התחתון. דאמרן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו מאריכין בהן עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון ובגמרא מפרש אמאי לא חשיב שלש של מעלה העשירית: שלש למילוי המים. אחר שמלאום ושבו ובאו להן לעזרה דרך שער המים ותנן לעיל בפרק לולב וערבה (דף מח:) הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו: שלש לגבי מזבח. כשזוקפין את הערבה כדתנן בפרק לולב וערבה לעיל (דף מה.) וזוקפין את הערבה בצידי המזבח ותקעו והריעו ותקעו: גמ' אחת היא. מצוה אחת הן וחדא חשיב להו: ה''ג מ''ט דר''י דכתיב ותקעתם תרועה אלמא תרועה היינו תקיעה כלומר מדקרי לתרועה תקיעה שמע מינה חדא היא: ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. מהכא ילפינן לה בראש השנה (דף לד.) דכתיב ותקעתם והדר תרועה והדר כתיב תרועה יתקעו כלומר אחר התרועה יתקעו: ההוא לסימנא בעלמא הוא. ההיא תקיעה שהיא להקהיל הקהל אינה אלא לסימן כשהיה משה רוצה לדבר אליהם ואינה מצוה: רחמנא שויה מצוה. שמצווים להקהיל בסימן זה ולא באחר: ולא כלום. לא היה מפסיק בינתים אלא כדי נשימה:

רבי יהודה סבר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא. מכאן ראיה לפירוש הקונטרס דפרק במה מדליקין (שבת דף לה: ושם) גבי שש תקיעות בע''ש שכולן בסדר תקיעה ותרועה ותקיעה והא דקתני התם התחיל לתקוע תקיעה שניה תקיעה לאו דוקא דתרועה היא דהא קתני מתניתין שלש להבטיל את העם ממלאכה ור' יהודה לא חשיב לה אלא אחת ואע''ג דאמרינן בשמעתין לרבי יהודה אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום לאו אכולהו קאי דהנך להבטיל את העם מן המלאכה היה שהות גדול בין זו לזו כדאמר בסוף במה מדליקין (ג''ז שם):

דף נג - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד