סוכה נו ע"א

דף נו - א

תלמוד לומר בהמשך הפסוק, שהעמדנו אותו בשעת הרגל: [דברים יח ח] "חלק כחלק - יאכלו". נסמכה עבודה לאכילה, לומר לך:

כחלק עבודה, שכל הכהנים שווים בה ברגל [וכמו שהתבאר לעיל] - כך יהיה חלק אכילה, שכולם יהיו שוים בה ברגל.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא: ומאי "אכילה", באיזו אכילה הוצרך הכתוב לחדש ולומר שכל הכהנים מתחלקים בה ברגל בשוה?

אילימא באכילת קרבנות, של שעירי חטאת ציבור הבאים מחמת הרגל, ושל חזה ושוק של קרבנות חגיגה הבאים מחמת הרגל - הרי דבר זה כבר מהתם, משם, ממקום אחר נפקא!

שכבר למדנו ממה שנאמר בקרבן מנחה [ויקרא ז ט]: "לכהן המקריב אותה - לו תהיה", שהכהן המקריב הוא הכהן הזכאי באכילת הקרבן.

וכיון שכל הכהנים שוים בהקרבת קרבנות הרגלים ברגל, הרי ממילא שוים הם גם באכילתם, ואין צורך ללימוד מיוחד בקרבנות הרגל.

אלא, בא הכתוב הזה לחדש את אכילת לחם הפנים, שמחלקים אותו בין כולם, על אף שלא נעשית בו כל עבודה על ידי הכהנים בשבת שהוא מתחלק בה. שהרי עבודת הלחם, שהיא סידורו על גבי השולחן, נעשתה בשבת שעברה, על ידי המשמר הקודם, כשהניחו אותו על השולחן.

ועתה מביאה הגמרא את המשך הברייתא:

יכול אף בקרבנות שהם "חובות הבאות שלא מחמת הרגל" הבאות ברגל, יזכו כל הכהנים בעבודתן, ויתחלקו גם באכילה?

תלמוד לומר [דברים יח ח] בענין משמרות הכהונה "לבד ממכריו על האבות".

וכי מה מכרו ה"אבות" של עשרים וארבע משמרות הכהונה זה לזה?

כך עשו: חילקו ביניהם את העבודה במקדש, שיעבוד כל "בית אב" הנקרא "משמר" שבוע אחד, בזה אחר זה, וכך התנו ביניהם:

אני אעבוד במקדש בשבתי, בשבוע שלי, ואתה - בשבתך.

ולכן כל העבודות וזכות האכילה בקרבנות שאינם מחמת הרגל, שייכים אך ורק למשמר העובד ברגל, לפי תורו.

ועל כרחך לא לימד ההיקש "חלק כחלק יאכלו" שתהיה זכות לכל הכהנים גם בקרבנות שלא מחמת הרגל.

ולכן, אין לנו ללמוד מההיקש, אלא רק לדרוש את משמעות הפסוק כשלעצמו:

"חלק כחלק יאכלו" - דבר שאין בו עבודה אלא אכילה בלבד, שהוא לחם הפנים, שאין בו כל עבודה למשמר שזוכה באכילתו [שהרי עבודת סידור הלחם על השולחן נעשת בשבת הקודמת, על ידי המשמר הקודם] - יתחלקו בו בשבת שברגל כל הכהנים.

שנינו במשנה: בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ.

שנינו לעיל בדף מו א:

העושה סוכה לפני חג הסוכות, מברך ברכת שהחיינו בשעת עשיית הסוכה.

וכאשר נכנס לסוכה בליל חג הסוכות מברך ברכת המצוות, לישב בסוכה.

ומי שלא ברך ברכת שהחיינו בשעת עשיית הסוכה, מברך אותה כשנכנס לישב בה בחג, יחד עם הברכה על מצות ישיבה בסוכה.

ונחלקו רב ורבה בר בר חנה בדינו של אדם שלא ברך שהחיינו בשעת עשייה, ובא לברך שתיים בשעת ישיבת סוכה - איזה ברכה קודמת לחברתה.

איתמר בענין ברכת המצוות וברכת הזמן [שהחיינו] בסוכה:

רב אמר: מברך תחילה על מצות ישיבת סוכה, ואחר כך מברך את ברכת הזמן.

רבה בר בר חנה אמר: קודם מברך ברכת הזמן, ואחר כך מברך על מצות ישיבת סוכה.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

רב אמר מברך על הסוכה ואחר כך מברך ברכת הזמן, היות וחיוב הסוכה הוא "חיובא דיומא", ולכן הוא עדיף. ולפיכך יש להקדים את ברכת הסוכה לברכת הזמן.

ואילו רבה בר בר חנה אמר מברך זמן ואחר כך סוכה, לפי הכלל שאם הזדמן לאדם דבר מצוה שהוא תדיר ודבר מצוה שאינו תדיר - תדיר קודם.

ואף כאן, ברכת הזמן היא תדירה יותר מברכת הסוכה, שהרי ברכת הזמן נוהגת בכל שלשת הרגלים, ואילו ברכת הסוכה נוהגת רק בחג הסוכות, ולכן יש להקדים את ברכת הזמן לפני ברכת הסוכה.

והוינן בה: לימא, האם יש לנו לומר כי רב ורבה בר בר חנה - בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קמיפלגי!?

דתנו רבנן: אלו הם הדברים שבין בית שמאי ובית הלל, שנחלקו בהלכות סעודה:

בית שמאי אומרים: מקדש אדם בכניסת השבת על היין, ומברך תחילה על היום, את ברכת קידוש השבת, ורק אחר כך, בסיום הקידוש, מברך ברכת בורא פרי הגפן על היין.

ובית הלל אומרים: מברך על היין תחילה, ואחר כך מברך את ברכת קידוש של שבת על היום.

ומבארת הברייתא את טעמי מחלוקתם:

בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין, מחמת שני טעמים:

האחד, היות שהיום הוא הגורם ליין שיבא לפני הסעודה. שהרי אם לא היה לו צורך בקידוש היום הוא לא היה צריך לברך על כוס של יין לפני הסעודה, וכיון שקידוש היום הוא הגורם לברכת היין עתה, יש להקדים את קידוש היום לברכת היין.

וטעם נוסף: הרי כבר קידש היום משעה שהחשיך, ועדיין יין לא בא. דהיינו: קידוש היום קודם לברכת היין היות וקדושת היום חלה מאליה, גם בלא שיבוא יין לפני היום. ואילו היין בא רק לאחר שחלה קדושת היום.

ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום מחמת שני טעמים:

האחד, היות שהיין הוא הגורם לקידושא שתאמר. שאילו לא היה לו יין לא היה אומר את הקידוש, ונמצא שהקידוש תלוי ביין, ולכן יש להקדים את ברכת היין.

דבר אחר: ברכת היין היא תדירה, וברכת היום אינה תדירה.

ולכן יש להקדים את ברכת היין, לפי הכלל: תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם.

ואם כן, לימא רב, הסובר שיש להקדים את ברכת הסוכה לפני ברכת הזמן לפי שהיא חובת היום, על אף שברכת הזמן תדירה מברכת הסוכה, דאמר כבית שמאי.

ואילו רבה בר בר חנה, הסובר שיש להקדים את ברכת הזמן התדירה לפני ברכת הסוכה שאינה תדירה, דאמר כבית הלל הסוברים שתדיר עדיף מחובת היום!?

אמר לך רב: אנא - דאמרי אפילו לבית הלל.

כי עד כאן לא קאמרי בית הלל התם בקידוש, שתדיר עדיף מחובת היום, אלא משום שיש שם סיבה נוספת, שהיין גורם לקידושא שתאמר. אבל תדיר גרידא אינו עדיף.

אבל הכא אין ברכת הזמן מהווה גורם לברכת הסוכה. שהרי אי לאו ברכת הזמן, מי לא אמרינן ברכת סוכה!? והרי כל ימות החג מברכים ברכת הסוכה בלי ברכת הזמן!

ורבה בר בר חנה אמר לך: אנא - דאמרי אפילו לבית שמאי.

כי עד כאן לא אמרי בית שמאי התם שיש להקדים את הקידוש לברכת היין למרות שברכת היין תדירה, אלא משום שהיום גורם ליין שיבא.

אבל הכא, אי לאו סוכה - מי לא אמרינן זמן!? והרי גם אנשים הפטורים מסוכה, כגון עוברי דרכים, מברכים ברכת הזמן על חג הסוכות.

ועתה מקשה הגמרא ממשנתנו על דברי רב:

תנן: בעצרת, שמביאים בה את שתי הלחם העשויות חמץ, אומר לו "הילך מצה הילך חמץ".

ומוכח שמקדימים את חלוקת לחם הפנים, העשוי מצה, לחלוקת שתי הלחם העשויים חמץ. וזאת, למרות שחובת היום בעצרת היא שתי הלחם, ואילו חלוקת לחם הפנים היא מחמת העבודה שנעשתה בו בשבת הקודמת.

והא הכא, דשתי הלחם שהן חמץ הם עיקר חובת היום, ולחם הפנים שהוא מצה הוא טפל, לפי שעבודת סידורו נעשתה בשבת שעברה. ובכל זאת קתני "הילך מצה והילך חמץ". ומוכח שחלוקת לחם הפנים, שהיא תדירה, קודמת לחלוקת שתי הלחם, על אף ששתי הלחם הן חובת היום!?

תיובתא דרב!

אמר לך רב: משנתנו לא לדברי הכל היא. אלא תנאי היא, שנחלקו בדין זה, ואני סובר כדעת התנא החולק על דעת התנא שבמשנתנו!

דתניא: כך היו מחליפים ביניהם, שהיו אומרים:

הילך מצה הילך חמץ.

ולפי זה קדמה המצה התדירה לחמץ שהיא חובת היום.

אבא שאול אומר: כך היו אומרים: הילך חמץ הילך מצה.

ולפיו עדיפה חובת היום על תדיר. וכדעתו סובר רב.

דרש רב נחמן בר רב חסדא: לא נוהגים אנו כדברי רב, דאמר סוכה ואחר כך זמן, אלא אנו מברכים תחילה ברכת הזמן, ואחר כך על ישיבת סוכה.

ורב ששת בריה דרב אידי אמר: סוכה ואחר כך זמן.

ומסקנת הגמרא היא:

והלכתא כרב: סוכה ואחר כך זמן.

שנינו במשנה: משמר שזמנו קבוע הוא מקריב תמידין נדרים ונדבות, ושאר קרבנות צבור. והוינן בה: "ושאר קרבנות ציבור" - לאתויי מאי?

לאתויי להביא קרבן "פר העלם דבר" של צבור, שאם הורו בית הדין הגדול הוראה בטעות, ועשו הציבור על פי הוראתם, חייבים הציבור להביא פר לחטאת על עשייתם ב"העלם דבר" [וקרבן זה נקרא קרבן שמביא הציבור, ולא קרבן יחיד של הדיינים בבית הדין].

וכן שעירי עבודה זרה, שחייבים להביא הציבור אם עשו לפי ההוראה המוטעית של בית הדין הגדול בחטא של עבודה זרה [כגון שהורו שעבודה מסויימת אינה אסורה בעבודה זרה].

עוד שנינו במשנה: והוא [המשמר שזמנו קבוע ברגל] מקריב את הכל.

והוינן בה: לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי "קייץ המזבח". שהיו מקריבים על המזבח עולות מנדבת הציבור בזמן שלא היו קרבנות אחרים קרבים עליו.

עולות אלו היו נקנות מהכסף שהיה ניתן ב"שופרות", שהיו מיועדות ליתן בהן מעות של "מותרות", שנשתיירו ממעות שהיו מיועדות לקניית קרבנות מסויימים. [וכן בכל מקום שנאמרה ההלכה "ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה"].

מתניתין:

יום טוב הסמוך לשבת,

בין שהיה היום טוב סמוך לשבת מלפניה, וכגון שהיה שמיני עצרת ביום שישי, ונמצא שלא היתה זו שבת של חג, אלא שבת שלאחרי החג.

בין שהיה היום טוב סמוך לשבת לאחריה, וכגון שחל יום טוב ראשון של חג ביום ראשון, ונמצא שהשבת שלפניו אינה שבת של חג -

היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים של אותה שבת, למרות שלא היתה השבת הזאת ברגל עצמו.

וטעמו של דבר, לפי שהיו המשמרות שבאו לפני החג חייבות לבוא לפני השבת, וכמו כן המשמרות שהיו בשמיני עצרת היו חייבות להשאר גם לשבת, תיקנו חכמים שתהיה שבת זו כשבת שבתוך הרגל, ויחלקו בה את לחם הפנים בין כל הכהנים.

אבל אם חל להיות יום אחד [להפסיק] בינתים, כגון שחל יום טוב ראשון ביום שני, או שחל שמיני עצרת ביום חמישי, והיו שם משמרות שהקדימו לבוא לפני השבת, או שהשתהו לצאת עד לאחר השבת - לא תיקנו בה שיהיה דין השבת כדין שבת שבתוך הרגל, שהרי כיון שיש יום חול המפסיק בין השבת לרגל אין הם חייבים לשהות באותה שבת בירושלים, ואם הכל זאת שהו נתנו להם זכיה מועטת.

ולכן, משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות, ומתחלק המשמר היוצא עם המשמר הנכנס באותן עשר חלות, כמו שהם מתחלקים שוה בשוה בכל שבת.

ואילו המשמר המתעכב לפני השבת או אחריה - נוטל שתים חלות. שנתנו להם זכיה מועטת עבור התעכבותם.

ובשאר ימות השנה - המשמר הנכנס נוטל שש חלות, והמשמר היוצא נוטל שש חלות.

רבי יהודה אומר: המשמר הנכנס נוטל שבע, והמשמר היוצא נוטל חמש.

אנשי משמר הנכנסין חולקין ביניהם את לחם הפנים שלהם בצפון, כדי שיראו הנכנסים שהצפון הוא העיקר, לפי ששם שחטו את קדשי הקדשים.

והיוצאין חולקין בדרום, לסימן שהם יוצאים ואינם עובדים עוד, על ידי השינוי שביניהם לבין הנכנסים, שהיוצאים חולקים בדרום, שאינו מקום עיקר העבודה.

משמרת בילגה נקנסה מהטעם שיבואר בגמרא. ובשלשה דברים קנסוה:

א. לעולם, גם בשעת כניסתה, היתה חולקת את לחם הפנים בדרום, ולא בצפון, כשאר המשמרות.

ב. וטבעתה של משמרת מילגה בעזרה, המיועדת לקבוע בה את ראש הבהמה בשעת שחיטה, היתה קבועה, שלא היו יכולים לפותחה על מנת להכניס בה את ראש הבהמה. ובכך הוצרכו בני משמרת מילגה להשתמש בטבעותיהם של משמרות אחרות, והיה הדבר גנאי להם.

ג. וחלונה של משמרת מילגה ב"בית החליפות" [המקום בו היה לכל משמרת "חלון" בעובי הכותל, ובו היו מניחים את סכיניהם] - היתה סתומה. שסתמו את החלון, ולא היה להם מקום משלהם להניח בו את סכיניהם.

גמרא:

והוינן בפירושה של המשנה: מאי, מהי משמעות יום טוב הסמוך לשבת "מלפניה", ומאי היא משמעות סמוך "מלאחריה"?

אילימא "סמוך לפניה" הכונה היא ליום טוב ראשון של חג, וכונת המשנה לומר שהוא חל לפני השבת, והשבת אחריו. ולפי זה כונת המשנה היא לשבת חול המועד, שהיא בתוך הרגל.

ו"יום טוב סמוך לאחריה" הוא יום טוב אחרון, שחל לאחר השבת, והשבת הזאת היא שבת שבתוך הרגל.

אם כן, היינו שבת שבתוך החג, ואין זה דין של שבת רגילה הסמוכה ליום טוב. ותיקשי: מאי קא משמע לן שחולקים בשוה?

אלא בהכרח ש"סמוך לפניה" הוא יום טוב אחרון, שחל ביום ששי לפני השבת.

ו"סמוך לאחריה" הוא יום טוב ראשון שחל ביום ראשון, לאחר השבת.

והשבת הזו אינה שבת שבתוך הרגל, אלא רק סמוכה לו, ובכל זאת חולקים בה כל המשמרות בשוה בלחם הפנים.

מאי טעמא?

כיון דהני, הכהנים הבאים ליום טוב ראשון של חג שחל ביום ראשון בשבוע, לאחרי השבת [והיינו, הסמוך "לאחריה"] מקדמי, חייבים להקדים ולבוא עוד לפני השבת, שהרי אינם יכולים לבוא ביום ראשון לפי שהוא יום טוב, אלא חייבים הם להקדים ולבוא ביום ששי, עוד לפני השבת.

והני הכהנים הבאים ליום טוב אחרון שחל ביום הששי בשבוע, מאחרי, צריכים להתאחר מלשוב לביתם, ולהמתין ולשהות גם בשבת [והיינו, הסמוך "לאחריה"].

לכן תיקנו רבנן מילתא, שיהיה דין חלוקת לחם הפנים בשבת הסמוכה לרגל, בין לפניו ובין לאחריו, כאילו היתה זאת שבת שברגל - כי היכי דניכלו בהדי הדדי, שיתחלקו כולם בשווה באכילת לחם הפנים, לפי שחייבים הכהנים הבאים לרגל להתעכב בשבת הזו.

שנינו במשנה: חל יום אחד להפסיק בין השבת לרגל.

בשעה שכולן נכנסים בשער אחד ושרת. ותלמודא דלחם הפנים [מדכתיב] חלק כחלק יאכלו השוה (בין) אכילה לעבודה מה עבודה פי' עבודה של אמורי הרגלים שאמרנו בה שכל המשמרות שוין בחילוקה כן חלק אכילת לחם הפנים כולן לוקחין ממנו ובא בכל אות נפשו אף אכילה כיוצא בה. והני מילי ברגלים אבל בשאר ימות השנה לבד ממכריו כו' מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך כל המשמרה זוכה בכל הקרבנות הבאות בשבתה:

פיסקא אתמר רב אמר סוכה ואח"כ זמן. פירוש מקדים ומברך לישב בסוכה ואח"כ זמן סבר חיובא דיומא עדיף לאקדמה. רבה בר בר חנה אמר זמן ואחר כך סוכה סבר תדיר קודם ורב אמר לך הא הודאה בעלמא הוא ולית ביה תדיר קודם וחלוקת ב"ש וב"ה קמו בה רב ורבה בר רב הונא וכל חד מינייהו אסיק ממריה כתרווייהו ואתינן לאכרועי מדתנן הילך [מצה] תחלה דהיא תדירה והדר חמץ דהוא חיובא דיומא ואמר לך רב תנאי היא ואסיקנא כרב והלכתא סוכה ואח"כ זמן:

מתני' יו"ט הסמוך לשבת מלפניה כו'.

מאי לפניה ומאי לאחריה. פירוש יו"ט האחרון שחל בע"ש זהו לפניה ואם חל יו"ט הראשון להיות באחד בשבת זהו לאחריה.

מ"ט כיון דהני לא סגי להו אלא דקדמי אתי והני לא סגי דלא מעכבי תקינו רבנן להו לחם הפנים אבל יום טוב הראשון לפניה יום טוב אחרון לאחריה [היינו] שבת שבתוך החג ואנן בעינן שתהא שבת לרגל הסמוכה ואינה מן הרגל [רק] כיון שאי אפשר לבאין שלא יקדימו בו' בשבת בזמן שהיא לפני הרגל ואי אפשר שלא יתעכבו עד אחד בשבת בזמן שהוא אחר הרגל תקנו חכמים לשאר משמרות לחלוק בלחם הפנים. ויש מי שאומר יו"ט סמוך לשבת מלפניה כגון דמקלע יו"ט באחד בשבת. כל יו"ט דהוא צריכין משמרות למיתיא מן מעלי [שבתא] ומאחריה כגון דמקלע יו"ט במעלי [שבתא] כל יום דצריכין משמרות לאחורי עד בתר שבתא תקינו להו רבנן לכל המשמרות לחלוק בלחם הפנים:

מתני' חל [יום] אחד להפסיק בינתים כו':
פיסקא אחד מימי החול (יום) להפסיק בין יו"ט לשבת וזהו בינתים כאשר פירש הנה והוא המביא לידי עיכוב כו' עד המתעכב נוטל פי שנים. פי' כגון שחל יו"ט האחרון להיות בחמישי בשבת ויש במשמרות מי שעיירותיהן רחוקות ונמנעין מלצאת בע"ש ומתאחרות וצריך להתעכב עד אחד בשבת וזו היא משמר המתעכב כזה ששנינו משמר שזמנו קבוע והוא משמר היוצא ומשמר הנכנס נוטל י' חלות והמתעכב כגון זה שפירשנו למעלה נוטל שתים וכן בזמן שחל יו"ט (האחרון) הראשון בשני בשבת נמצא משמר היוצא מתעכב (לחוג) [משום החג] שאינו יכול לילך ולחזור בו ביום הלכך נוטל ב' חלות יתירות ושאר כל ימות השנה הנכנס נוטל ו' והיוצא נוטל ו' ר' יהודה אומר הנכנס והן באי שבת נוטלין ז' חלות שתים יתירות על יוצאי השבת בשכר הגפת דלתות שהיוצאין פתחו והבאין צריכין לסגור וזהו ששנינו הנכנס נוטל ז' בשכר הגפת דלתות ואמרינן לימא ליה משמר היוצא למשמר הנכנס נחלוק י"ב חלות ו' ו' וכן בשבת הבאה תחלקו אותן עם המשמר הנכנס ו' ו'.

מאי לפניה ומאי לאחריה אלימא לפניה יום א'. פי׳‎ ‎שיום ראשון של חג היה לפני שבת דהיינו ע״ש ולאחריה יום אחרון ששמיני של חג היה לאחר השבת ביום הראשון דהיינו אחר שבת:

א״ה היינו שבת שבתוך החג אלא לאחריה שהי׳‎ יום א׳‎ יום ראשון של חג בא׳‎ בשבת ולפניה יום אחרון שהיה יום שמיני של חג בערב שבת שלא סייעו שאר המשמרות כלל באותו לחם הפנים ולא היה בתוך הרגל אלא לאחר שעבר הרגל או קודם שיחול הרגל כלל דאפ״ה תקינו רבנן שיהו שוות בו כל המשמרות משום דהכי לא סגיא דלא מקדמי ולא מאחרי שהרי כשהיה יום ראשון באחד בשבת היה לכל המשמרות לבא מערב שבת לא סגייא דלא מעכבי עד אחד בשבת ולפיכך היו שוות בו אלא משמר שזמנו קבוע נוטל עשר והמתעכב שנים הא כל שאפשר להם לילך קודם השבת לביתו ונתעכב עד לאחר השבת לא היו זוכות בו בשוה והיו זוכות בלחם הפנים של שבת שבתוך הרגל:

בלילי החג מברכין על היין ומקדשין ומברך על הסוכה ואח"כ על הזמן שכך אמרו בגמ' בהדיא והלכתא סוכה ואח"כ זמן ויש מקשים והלא טעם האומר זמן ואח"כ סוכה הוא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וטעם זה הוא הלכה בכל מקום ומתרצים שסומכים הם על מחלוקת הנזכר באחרון של פסחים ק"ג א' שאנו פוסקים בהם כדעת האומר יקנה"ז שכל הברכות ברכת החובה קודמת לברכת הזמן וכן שופר ולולב ומגלה ונר חנוכה דבכולהו חובה המצוה עדיפא ולא נאמר תדיר קודם אלא בששתיהן ברכת המצוה ואע"פ שביין וקדוש היום יין קודם משום תדירותו כדאיתא בברכות פרק אלו דברים נ"א ב' אף היין חובה הוא שאין מקדשין אלא על היין והוא שאמרו שם שהיין גורם לקדוש [שתאמר] ושמא תאמר והרי אפשר בפת כל שהוא כן אף הפת במקום היין וכן טעם אחר לדעתי שהזמן בא עכשיו בשביל שני דברים משום יו"ט ומשום סוכה ומתוך כך ראוי לברך זמן אחר שתיהן ויש נוהגין לקדש מעומד כדי שיאמר לישב בסוכה מעומד ותהא ברכה עובר לעשייתה ר"ל קודם הישיבה ומ"מ אין צרך בכך שהרי לישב בסוכה לא על שעת הישיבה לבד הוא נאמר אלא על העכוב ועל השינה ועל הטיול והרי אף משישב נעשית הברכה קודם המצוה שהרי נשארו בה שירי המצוה ומה שנתגלגל כאן בדברים שבסעודה כבר ביארנו הכל במסכת ברכות פרק [אלו] דברים:

בפירש"י בד"ה אלא לחם הפנים אצטריך לרבויי שאין בו שום עבודת לחם כו' עכ"ל אין זה טעם דאצטריך לרבויי דהא ודאי כיון דלחם הפנים לא בא מחמת הרגל אצטריך לרבויי ולהוציאן מכלל כל הקרבנות שלא באו מחמת רגל אבל הוא הטעם דמוקמינן ליה לרבויי ללחם הפנים טפי משאר דברים מה"ט כיון שאין בו עבודת לחם כו' אלא אכילה כמ"ש לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא סוכה ואח"כ זמן כו' א"נ חשיב נמי לחם הפנים חובת היום כו' עכ"ל וצ"ע לפ"ז מאי דוחקיה דתלמודא דמוקים ליה לרב כתנאי לימא דמלתא דרב הוא לד"ה אלא דבלחם הפנים פליגי דחשיב ליה תנא דמתני' נמי חובת היום וי"ל דאה"נ אלא דקושטא דמלתא קאמר דבהך מלתא גופה דלחם הפנים איכא תנאי וק"ל:

שם במשנה יום א' בינתיים כו' והמתעכב נוטל ב' כו' עיין פרש"י אבל הרמב"ם פירש בענין אחר ע"ש:

תוס' ד"ה עד כאן וכו' ושמא אינו בא ליישב דברי רב אלא לפי דבריו בדין וכו' ר"ל אינו בא ליישב אלא שרב ס"ל ג"כ הדין של ב"ה אף שאין שוה לו בטעם:

ד"ה בוצינא טבא מקרא כו' ובלבד שיהא נוטה שער שורה לכאן וכו' אין הגי' כן שם במס' כלאים ע"ש וכצ"ל ובלבד שיהא נוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן:

רש"י בד"ה קייץ כו' כל השנויין בתלמוד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עד כאן כו' אלא לפי דבריו בדין כו' נ"ב פי' לפי שפסקינן בריש אלו דברים דהלכה כב"ה ומש"ה צריך ליישב לפי דינא דב"ה אף שלא יהא לפי טעמו:

גמרא יכול אף בחובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל ת"ל כו'. לפ"ז לכאורה שוב לא נצרך מעוטא לשאר ימה"ש מקרא דמאחד שעריך דלעיל ואולי דאיצטרך למעט מוספי דר"ה ודר"ח:

שם לימא רב דאמר כב"ש. אע"ג דב"ש גופייהו ל"ק טעמא דחיובא דיומא. אשכחינן טובא בש"ס דל"ק התנאים עיקר טעמייהו. עי' ר"ה (כו) ומש"כ שם (כא ב) בס"ד. ועי' תד"ה עד כאן:

שם ע"כ ל"א ב"ש התם אלא שהיום גורם כו'. נראה דה"ה דהמ"ל גם מטעם הב' וכבר קידש כו' אלא דנקיט ריש דבריהם והוה כמו וכו' או אגב דקאמר אליבא דרב לעיל טעם הא' דב"ה לבד דהב' שייך נמי הכא נקט נמי לרבב"ח טעם הא' דב"ש:

שם דתניא הילך מצה כו'. תוספתא פ"י דזבחים. וע"ש דצריכה תיקון:

שם לאתויי פהע"ד ש"צ ושעירי ע"ז. לכאורה דה"ה חטאת יחיד ואשמו ולפלא ששיירם במתניתין ואולי שהם נכללו במאמר והוא מקריב את הכל ול"ד קאמר הש"ס לקייץ המזבח ועי' לעיל בתד"ה ובחילוק:

שם לאתויי קייץ המזבח. עפרש"י והרע"ב שכ' ממותר שירי הלשכה תמוה עי' פ"ד דשקלים:

רש"י ד"ה לימא רב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בין מלפניה וכן אם חל שמיני כו'. התוי"ט כ"ע וה"ה כו' ושני דר"ה אגב שיטפי' ל"ד דאפי' אם חל בשבת עצמו אינו בד"ז שיהיו כולם שוין דהא לא שנינו אלא בג' פרקים ופרש"י בג' רגלים וכ"מ מהלימוד דמאחד שעריך בשעה כו' וא"ז אלא בג"ר שחייבין בראיה:

רש"י ד"ה הנכנסין את המגיע לחלקן כו' כדי שיראו שהן נכנסין. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחלונה בעובי כותלי התאים שבצפונו כו'. בזבחים (נה ב) בפירושו בד"ה שני פשפשין כ' דבכותל האולם גופו במערבו היו החלונות וכ"כ שם לעיל (כ) בד"ה ה"ג אבל מן החליפות וגם משמע שם דבשני הצדדים (ר"ל בט"ו שבצפון ושבדרום) היה בה"ח גם כותלי התאים לא היו נראין ע"פ בהח"ל כי לצפון התאים היה המסיבה כמבואר במדות פ"ד מ"ה ומ"ז לפירושו ביחזקאל שהביא שם התוי"ט במ"ג בסופה ע"ש:

תד"ה והלכתא א"נ חשיב נמי ללה"פ חובת היום ואע"פ כו'. עי' מהרש"א ואנכי ל"י איך יתכן שיקרא לה"פ חיובא דיומא אף אם היה קרבן שבת זה כיון דהוא נוהג גם בשאר שבתות השנה והוא נגד שתה"ל כמו זמן נגד סוכה ואף דזמן אינו נוהג בשבתות:

גמרא לאתויי פר העלם כו'. נ"ב בחול המועד היו מקריבין אותן:

תלמוד לומר חלק כחלק. בתריה דההוא קרא דלעיל כתיב דאוקמא ברגל: חלק אכילה. שוה בכולן כחילוק עבודה דאתרבי לעיל מובא בכל אות נפשו ושרת: ומאי אכילה. איצטריך לאשמועינן: אילימא אכילה דקרבנות. דשעירי חטאות וחזה ושוק: מהתם נפקא לכהן המקריב אותה וגו'. מי שעובדה אוכלה וכיון דאתרבי לעבודה פשיטא דמיכל נמי אכלי: אלא לחם הפנים. איצטריך לרבויי שאין בו שום עבודת לחם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה: יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל. יהו זוכין בעבודתן ויחלוקו: ת''ל לבד ממכריו. חוץ ממה שמכרו אבות זה לזה: ומה מכרו אבות זה לזה. כלומר שהתנו ביניהם שיהו משמשין כל אחד בשבתו קבוע: אני בשבתי ואתה בשבתך. ונדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהו שוין בהן אלא למשמר שבאותו שבוע יהו כבשאר ימות השנה הלכך על כרחך לא אתרבו מחלק כחלק יאכלו אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה אבל עבודה לית ביה: סוכה ואח''כ זמן. מי שלא בירך שהחיינו בעשייתה שהיתה עשוייה ועומדת ותניא בפרק לולב וערבה (לעיל דף מו.) כשנכנס לישב מברך שתים סוכה וזמן ואמר רב סוכה לימא ברישא והדר זמן: זמן תדיר. שנוהג בכל הרגלים: דברים שבין ב''ש וב''ה בסעודה. דברים שנחלקו בהלכות סעודה: מברך על היום. כשמקדש בערבי שבתות קדוש היום תחילה ואחר כך ברכת היין: שהיום גורם ליין שיבא. שאם לא מפני קידוש לא היה נזקק לכוס לפני סעודה: וכבר קדש היום כלומר ועוד טעם אחר שקדש היום מאליו משחשיכה ועדיין יין לא בא לפניו: שהיין גורם לקידוש שתאמר. שאם לא היה לו יין לא היה מקדש בכדי והוא הדין נמי למקדש על הפת מקדים ברכת הפת מהאי טעמא שהפת במקום יין: לימא רב. דאמר חובת היום עדיפא מתדיר דאמר כבית שמאי: ורבה כב''ה. דאמרי תדיר עדיף: אלא שהיין גורם כו'. אי לאו דהאי טעמא נמי איכא משום תדיר לא הוו מקדמו ליה דחובת היום עדיפא: אי לאו סוכה. אי לאו ישיבת סוכה מי לא אמרינן זמן כגון הולכי דרכים דפטורין מן הסוכה אומרין זמן בשביל המועד כמו בשאר רגלים: דחמץ עיקר. שהיא חובה ליום: ומצה טפל. שהוא של שבת שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא אלמא תדיר עדיף: פר העלם דבר של צבור. אם אירע בהן ברגל שעברו עבירה בהוראת ב''ד: קייץ המזבח. כשהוא בטל שכלתה הקטרת תמיד ואין מביא נדר ונדבה היו שופרות שם שנותנין בהם מעות כל מותרות השנויין בהש''ס בכל מקום וכל מקום שאמרו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ומהן לוקחין עולות לקייץ המזבח ולשון קייץ כאדם האוכל תאנים בקינוח סעודה: מתני' בין מלפניה בין מלאחריה מפרש בגמרא שחל יום טוב לאחריה. דלא הוי ליה שבת שבתוך החג ואפילו הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע''ש בשביל יו''ט שהרי בשבת לא יוכלו לבא חולקין בלחם הפנים וכן אם חל שמיני לפניה בע''ש אע''פ שאין השבת בתוך החג חולקין בו הואיל ולא יוכלו ללכת: חל יום אחד להפסיק בינתים. כגון שחל יו''ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולין לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע''ש או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת שהיו יכולין לילך מערב שבת ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותן בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה: הנכנס נוטל שבע. מפרש בגמרא שהמשמרות מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית כדאמרינן בגמרא בברייתא: הנכנסין חולקין ביניהם בצפון. את המגיע לחלקן כדאמרינן בגמרא כדי שיראו הנכנסין שהצפון עיקר שהרי קבעו הכתוב לשחיטת קדשי קדשים: והיוצאים חולקים בדרום. כדי שיראו שהן יוצאין והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר: בילגה. שם המשמרה: לעולם חולקת בדרום. ואפי' כשהיא נכנסת קנס הוא שקנסוה כדמפרש בגמרא: וטבעתה קבועה. כ''ד טבעות היו בעזרה במקום בית המטבחים כנגד עשרים וארבע משמרות והיו נתונות באבני רצפה והטבעת פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה לתוך הרצפה וטבעת של בילגה קבועה ואינה נהפכת כדי שתשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה: וחלונה סתומה. חלונות היו בבית החליפות בעובי כותלי התאים שבצפונו של היכל ששם גונזין את סכיניהן כדתנן במסכת מדות (פ''ד נשנה ז) וסתמו חלונה של בילגה:

עד כאן לא קאמרי ב''ה התם אלא שהיין גורם לקידוש שתאמר. תימה הא קאמרי ב''ה דהיין תדיר וי''ל לא מטעם זה לחודיה קודמת לחובת היום דנימא מטעם זה יקדים זמן לסוכה ושמא אינו בא ליישב דברי רב אלא לפי דבריו בדין ולא לפי טעמי בית הלל: והלכתא סוכה ואח''כ זמן. ולא ' חיישינן לסתם מתני' דקתני הילך מצה הילך חמץ א''נ חשיב נמי לחם הפנים חובת היום אף על פי שהם משבת שעברה: