סוכה נו ע"ב

דף נו - ב

והוינן בדברי רבי יהודה: והני תרתי שתי חלות שנוטל המשמר הנכנס יותר מהמשמר היוצא - מאי עבידתייהו? עבור מה מגיע להם יותר!?

ומשנינן: אמר רבי יצחק: הם נוטלים אותן בשכר הגפת דלתות בערבית, שפתח אותן המשמר היוצא ולא הגיפם.

והוינן בה: ונימא ליה, יאמר היוצא למשמר הנכנס: דל בדל!

"דל" משמעותו "הסר". והיינו, הסר ובטל עתה בכניסתך הנהגה זאת, כדי שיסירו מעליך את ההנהגה זאת ביציאתך. כי אם אתה נוטל עתה שתי חלות יותר, הרי בשבת הבאה, בסוף המשמרת, תקבל שתי חלות פחות. ומדוע שלא תקבל שש חלות הן בכניסתך והן ביצאתך, ותיטול כמוני בשוה.

אמר תירץ אביי במשל: מי שאמר לחבירו ליטול במתנה משדהו דלעת, ונותן לו את האפשרות לתולשה עתה בתחילת גידולה, כשהיא קטנה [הנקראת "בוצינא"], או להמתין עד שתגדל ותהיה לדלעת גדולה [הנקראת "קרא"], ואז יתלשנה ויטלנה במתנה - מוטב לו שיטלנה כבר עתה, למרות שהיא עדיין קטנה.

כי בוצינא הקטנה הניתנת לו כבר עתה - טבא, עדיפה לו מאשר קרא, מלהמתין וליטלה כשתהיה דלעת גדולה. כי שמא יתחרט בו הנותן, או שמא לא יצטרך לה המקבל בעתיד.

וגם ביחס לחלוקת לחם הפנים, עדיף לקבל עתה מיד, מאשר להמתין עד השבוע הבא.

אמר רב יהודה: ובעורות שני הכבשים הקרבים בשבת למוספין של שבת - חולקין המשמר היוצא והמשמר הנכנס בשוה, כמו שהם מתחלקים בלחם הפנים.

מיתיבי לרב יהודה מברייתא, ששנינו בה:

משמרה היוצאת עושה תמיד של שחר ומוספין.

משמרה הנכנסת עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין.

ואילו "בעורות מוספין חולקין" - לא קתני בברייתא זו!

ומשנינן: האי תנא של ברייתא זו - בחלוקה לא קא מיירי, אלא רק בסדר העבודה של המשמרות.

אמר הקשה רבא: והא תנא דבי שמואל, דמיירי בחלוקה, ובכל זאת "במוספין חולקין" לא קתני בדבריו, ומשמע שלא חולקין בהן.

דתנא דבי שמואל: משמרה היוצאת - עושה תמיד של שחר ומוספין.

משמרה הנכנסת - עושה תמיד של בין הערבים, ומסלקים את לחם הפנים ושמים לחם פנים חדש במקומו, ומקטירין את הבזיכין.

ארבעה כהנים היו נכנסין שם, לעזרה, לצורך הורדת הלחם והנחת לחם חדש במקומו, שנים ממשמר זו היוצא ושנים ממשמר זו הנכנס.

ולאחר הקטרת הבזיכין [שהם ה"מתירים" של הלחם], חולקין לחם הפנים בין שתי המשמרות.

ואילו "במוספין חולקין" לא קתני בה.

ומסקינן: תיובתא דרב יהודה - תיובתא.

שנינו במשנה: הנכנסין חולקין בצפון.

תנו רבנן [לפי גירסת רש"י אין גורסים "תנו רבנן" אלא הגמרא מבארת את טעם המשנה]:

משמר הנכנסין חולקין ביניהם את לחם הפנים המגיע לחלקם, בצפון העזרה, כדי שיראו שהן נכנסין לצפון, והצפון הוא העיקר, שבו נשחטים קדשי קדשים.

ומשמר היוצאין חולקין את לחם הפנים המגיע לחלקם בדרום העזרה, כדי שיראו שהן יוצאין.

שנינו המשנה: משמרת בילגה - לעולם חולקת בדרום.

תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה [שהיתה בת לכהן ממשמרת בילגה, ונקראה בילגה], שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים.

ובימי מתתיהו בן יוחנן, החשמונאי, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס [זאב זאב] - עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל שמקריבים עליך קרבנות, ואי אתה עומד עליהם להצילם בשעת הדחק!?

ולאחר שניצחו החשמונים, כששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה של משמרת בילגה, שלא יוכלו לפותחה, ויזדקקו להשתמש בטבעת של המשמרות האחרות, וסתמו את חלונה בבית החליפות.

ויש אומרים טעם אחר לקנס שהוטל על משמרת בילגה:

משמרתו של בילגה היתה שוהה מתעכבת מלבא לעבודה במקדש, ולא הגיעה בזמן שנועד לה. והוכיחה בכך שאין העבודה במקדש חביבה עליה.

וכיון ששהתה משמרת בילגה מלבוא - נכנס, התעכב מלצאת, ישבב, "אחיו" של בילגה [ראש המשמר הקודם למילגה], והמשיך ושימש משמר ישבב בעבודה תחתיו של משמר מילגה.

אף על פי שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו [וכפי שיבואר בהמשך הגמרא שכאשר "אוי" לרשע "אוי" גם לשכינו] - שכיני בילגה נשתכרו!

לפי שבילגה לעולם חולקת בדרום, בין בכניסתה ובין ביציאתה, ואילו משמר ישבב, אחיו של משמר בילגה, חולק לעולם בצפון, אף ביציאתו, כדי להבדילו ממשמר בילגה הנכנס באותה שבת תחתיו, וחולק אפילו בכניסתו בדרום.

ושבח הוא לישבב להיות תמיד מחולקי צפון.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר שקנסו את בילגה משום שהיתה משמרתו שוהה לבא - היינו דקנסינן לכולה משמר.

אלא למאן דאמר שקנסו אותו משום מרים בת בילגה שהמירה דתה. תיקשי: וכי משום ברתיה בתו שסרחה - קנסינן ליה לדידיה לאביה!? והרי אין לקנוס את האב משום בתו, וכל שכן שאין לקנוס לכל המשמר!?

אמר אביי: אין. אכן יש לקונסם.

וטעמו של דבר, כדאמרי אינשי "שותא דינוקא צורת דיבורו ושיחתו של ילד קטן המהלך בשוקא אינה משל עצמו, אלא היא או משיחתו דאבוה או דאימיה. והיינו, אילמלי שמעה את הדיבורים אודות ביזוי העבודה מאביה היא לא היתה אומרת זאת מעצמה.

ועדיין הוינן בה: וכי משום אבוה ואימיה - קנסינן לכולה משמרה?

אמר אביי: קנסו אותם לפי הכלל, האומר: כאשר אוי לרשע - אוי גם לשכינו.

ולמדנו זאת מבית המצורע, שחולצים גם את אבניו של השכן, למרות שלא נראה בו הנגע.

ועוד למדים אנו מכאן, כי כאשר טוב לצדיק - טוב גם לשכינו. שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות.

שנאמר [ישעיהו ג] "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו".

הדרן עלך פרק החליל וסליקא לה מסכת סוכה

זהו פירוש דל בדל פירוש לישנא קלילא הוא מן דלי ודילך. כלומר לא תיסב דילי כי היכי דלא לישקלן בשבת הבאה דילך ודחינן אמר אביי בוצינא טב מקרא. כלומר הנאה הבאה עכשיו ואפילו היא מועטת כגון הנאת קישואין שהיא קטנה ואדם אוכלה מיד חפץ בה ובוחר באכילתה מיד מאכילת דלעת שהיא צריכה איחור עד שתתבשל בוחר הקרוב ואפילו היא פחות מן הרחוק כך אני טוב לי ב' חלות בשבת זו יותר מחמשה לשבת אחרת.

אמר רב יהודה ובמוספין חולקין. ואיתותב רב יהודה ונתברר כי המוספין של משמר היוצא הן בלבד:

מתני' הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום בילגה לעולם חולקת בדרום טבעתה קבועה וחלונה סתומה. פי' בילגה שם המשמר. ומסקנא דשמעתין מפני ששהתה ולא באה בשבתה במקדש לעבוד עבודתה קנסוה חכמים בחלונה ובטבעתה ובחלוקה פי' בחלוקה שחולקת בדרום לעולם ותצא לפיכך בילגה לעולם נראית יוצאה לעולם טבעתה קבועה פירוש שהיתה לכל משמר טבעת של ברזל קבועה בקרקע ופירושו שקושרין חבל ברגלי השור ומכניסין חבל ההוא בטבעת ומושכין החבל מעט מעט ומפילין השור בניחותא דחיישינן לריסוק אברים. ופירש בתלמוד א"י רב אמר משום ר' יהודה טבעות שעשו רחבות מלמטן וצרות מלמעלן. ושנינו במדות פ"ג טבעות היו לצפונו של מזבח שש הסדרים של ד' ד' וי"א ד' של שש שש שעליהן שוחטין את הקדשים ותנא בתוספתא כ"ד טבעות היו שם כנגד כ"ד משמרות למה אלו חלונות של לוים שהיו נותנין בהן כלי שיר והן זולתי חלונות כהנים. ועוד תנן בסוטה בפרק עגלה ערופה יוחנן כ"ג העביר הודיית המעשר ואף הוא ביטל את המעוררין ואת הנוקפין ופירש בתלמוד בענין הנוקפין אמר רחבה שהיו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול לו דם מעיניו. ובא הוא ואסר לעשות כך. משום דמחזי כמומא במתניתא תנא שהיו מכין העגל בין קרניו כדרך [שעושין] לע"ז אמר להן יוחנן כ"ג עד מתי אתם מאכילין למזבח נבלות והא שחוטות נינהו. אלא אימא טרפות חיישינן שמא ניקב קרום של מוח מה עשה תיקן להם טבעות בקרקע כאשר פירשנו כבר למעלה ענין הטבעות וחלונות של כהנים היו נותנין בהן בגדיהן ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסים בלבד וחלונות היו שם וכתוב בהן תשמיש הכלים וכך היו להן חלונות לתת בהן סכינים ששוחטין בהן דתנן וט"ו אמה מן הדרום והוא היה נקרא בית החליפות ששם גונזין את הסכינין וקנסו בילגה ששהתה לבוא בשלשתן על אלו נאמר אוי לרשע ואוי לשכנו אשרי לצדיק אשרי לשכנו:

הדרן עלך החליל וסליקא לה מסכת סוכה:.

אמר אביי אוי לרשע אוי לשכנו כי הא דבילגה דקנסי׳‎ לכל המשמורה בשבילה טוב לצדיק טוב לשכנו שנאמר אמרו צדיק כי טוב:

שני כבשים עולה האמורין במוסף בכל שבת ושבת נעשין על ידי משמר היוצא וכל שזכה בפייס בעבודת תמיד של שחר זוכה בשני כבשי המוספין שאין בני המשמר הנכנס חולקי' עמהם לא בעבודתם ולא בעורותיהם אע"פ שאף משמר הנכנס מהפכים בו בצנורא אחר שיצאה משמרה שעברה אבל אחר המוספין חולקין בלחם הפנים ומקטירים בני משמר הנכנס שני בזיכי לבונה שסלקו מעל השלחן והקטרה זו מכשרת את הלחם לאכילה כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה ואח"כ באין ומפייסין לתמיד של בין הערבים כמו שהתבאר:

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בפסקי מסכת סוכה תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בפסקי מסכת פסח ראשון בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן.

לוקס לוקס עד מתי כו'. פרש"י זאב וע"ש שהזאב דרכו לטרוף הכבשים אמרה כן שמכלה ממונן של ישראל בקרבן התמידין שהיו ב' כבשים בכל יום:

ומשום ברתא קנסינן ליה לדידיה כו'. והא דכתיב את אביה היא מחללת היינו שאומרים עליו ארור שזו ילד גדל כפרש"י בחומש ולא לענין קנס:

טוב לצדיק כו'. פרש"י דיליף לה ממילא דהא מדה טובה מרובה ומייתי לה הכא ולא איצטריך ליה אלא כדי לסיים המסכת בדבר טוב:

גמ' ת"ר הנכנסין חולקין בצפון כל זה נמחק:

בסוף המסכת אמר אביי אוי לרשע אוי לשכנו טוב לצדיק טוב לשכנו שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו כן הוא בס"א:

רש"י בד"ה דל בדל כו' דל רגלים וכדגרסי' בריש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בוצינא טבא מקרא משל הדיוט כו' ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו וכו' כצ"ל:

גמרא וי"א משמרתו שוהה לבא כו'. פי' שלא באה כולה ביום ו' אלא מקצתה והשאר באו בימים דאחר השבת ובזה א"ש לישנא דנכנס ישבב אחיו עמו כו':

שם משום ברתי' קנסינן ליה לדידי'. ופרש"י אפי' לאבוה מי ה"ל למקנסי'. ועי' רש"א בח"א שכ' ודאמרי' את אביה היא מחללת כו' אבל לא לקנס וקשה דהא אמרי' בסנהדרין (נב) שאם הי' נוהגין בו קודש נוהגין בו חול ופי' המרדכי שם בשם רש"י דהיינו שלא לפתוח ראשון כו':

רש"י ד"ה ונכנס ישבב עכב ישבב במשמרתו כו'. כצ"ל:

ירושלמי דמכלתין בעז"ה

הל"ח מי הודה למי כו' או ב"ה לב"ש כו'. ק"ק מדוע לא פשיט ליה מהא דלא חשיב לה בעדיות פ"א בדברים שחזרו ב"ה להורות כב"ש:

שם טמאה שהיא בעשה. פי' בקה"ע מקרא דואחר יאכל מן הקדשים ע"ש ואשתמיטתיה גמרא ערוכה שלנו ביבמות (ס"ד עג) דיליף לה שפיר מקרא אחרינא ע"ש:

שם ולא עוד אלא שהיו רואין דברי ב"ש וחזרו בהן. ק"ק הא מצינו דגם ב"ש הודו לב"ה בהא דתרומה לעיל:

בשלהי מכילתא המה יסד דוד ושמואל הרואה באומנתם אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה. המל"מ בפ"ד מהל' ערכין כ"ע שלא ידע הכוונה והחכ"צ סי' קכ"ב פירשו והק"ע הקשה עליו וביערות דבש ח"ב פי' דהכוונה הוא דאם אירע יובל במשמר שנטל כבר פעם א' שדה אחוזה היה מוכרח ליתנה למשמר הבא אחריו וכן לעולם והאומנות הי' בזה שעשו משמרות מכוון לחשבון היובלות שמנו בנ"י בשני הבתים יחד כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות שמיטה ויובל שבבית הראשון מנו ט"ז יובלות ובהב' ח' ע"ש בכ"מ. ואנכי תמה עליו. א' הא מבואר שם דבבית ב' לא מנו יובלות אלא לקדש שמיטין אבל יובלות לא היו נוהגין. ב' קודם דוד ושמואל חלפו כמה יובלות כאשר תמצא הכל מבואר ברמב"ם שם:

נשלמה בעז"ה מסכת סוכה

ארבעה כהנים היו נכנסין כו'. נ"ב צ"ע אם בפייס מ"ט לא נזכר בפירוש לא במשנה ולא בברייתא:

שם לסרדיוט. נ׳׳ב שר הדיוט:

שם ישבב. צ"ל ישבאב וכן לקמן וברש"י (וכמ"ש בד"ה א כד):

לוּקוּס, לוּקוּס. כפלה הלשון דרמזה על מזבח בית ראשון ומזבח בית שני לומר שניהם לא הועילו. והא דקראתו זאב, מפני דבית המקדש היה בחלק בנימין שנקרא זאב. ודע ד'בִּילְגָה' אינו שם אביה אלא שם המשפחה וכן הענין בִּישֵׁבָב ושמות אלו הם מזמן דוד המלך ע"ה כמו שנאמר בדברי הימים א' סימן כ"ד. והא דקראו 'אָחִיו' רוצה לומר שכינו ואינו אחיו ממש.

וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ, וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ. נראה לי בס"ד הטעם שעשו לה בזיון בשני דברים אלו של טבעת וחלון כי ידוע אין יניקה מאור מקיף אלא לישראל דוקא ולא לעכו"ם שהם סטרא דנחש דכתיב ביה (בראשית ג, א) 'וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם' מפני שאין לקליפות יניקה מאור מקיף ולכן אחר דבתם המירה דתה שיצאה מכלל ישראל שיש להם יניקה מאור מקיף ונכנסה לדת אומות החיצונים שאין להם יניקה משם קבעו את טבעתה כי הטבעת צורתה ועניינה הוא דבר המקיף לעשות זכר לדבר זה.
והא דסתמו חלונה שעשו לה בזיון בחלון מפני כי באותיות 'חַלּוֹן' נרמז כבודן של ישראל והיינו דתואר 'אָדָם' ניתן לישראל דוקא ואין העכו"ם קרויים אדם מפני כי אָדָם מספר מ"ה שהוא מספר שם הוי"ה דאלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45]. גם עוד זכו לבדם לתואר 'אֶחָד' דכתיב (שמואל ב' ז, כג) 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי' והיינו אֶלֶף רמז ללימוד התורה כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', וזהו שנאמר תואר אָדָם ותואר אֶחָד מֵאֶלֶף רוצה לומר לימוד התורה מָצָאתִי. והנה שני תוארים אלו מספרם חֵן [אָדָם 45 +אֶחָד 13=חֵן 58]. ובזה פרשתי בס"ד מה שנאמר בתורה (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' וכן אמר (משלי ד, ט) 'תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן'.
גם עוד על ידי התורה זכו ישראל לתואר 'חַי' הן לחלק הגוף הן לחלק הנפש ולזה אמר (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם', רוצה לומר אַתֶּם גוף ונפש חַיִּים כֻּלְּכֶם הגוף והנפש, ולכן כתיב (שמואל ב' כג, כ) 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי' וב' פעמים חַי לגוף ולנפש הוא מספר לוֹ. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (שמות טו, כה) 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט' כלומר שם נמצא שם שמספרו לוֹ שהוא 'חַי-חַי' על ידי חֹק וּמִשְׁפָּט שקבלו ישראל. וזהו שנאמר (שיר השירים ב, טז) 'דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ' כלומר דּוֹדִי לִי שהוא חלקי מפני כשרותי, ולכן וַאֲנִי לוֹ יש לי שם 'חַי-חַי' שהוא מספר ל"ו.
והנה ב' תוארים של אָדָם וְאֶחָד שהם מספר חֵן וב' שמות 'חַי-חַי' של גוף ונפש שהם מספר לוֹ נרמזים באותיות חַלּוֹן שהם אותיות 'חֵן לוֹ' שזכו להם ישראל דוקא ולכך אחר שיצאה בתם מכלל ישראל ונכנסה לדת העכו"ם סתמו חלון של אותה משמרה שעשו להם בזיון בחלון שלהם.

אָמַר אַבַּיֵי: אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ. נראה לי בס"ד ידוע כל ישראל תלוים ואחוזים ביסוד לכן נקראו כולם בשם צדיקים דכתיב (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים' כי שם צדיק הוא ביסוד ולכן נקראו כולם על שם יוסף דכתיב (עמוס ה, טו) 'יֶחֱנַן הֳ' אֱלֹקֵי צְבָקוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף' ולכן כתיב (בראשית לז, ב) 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הלולב ומיניו עיין שם. ולכך פגם העונות שלהם מגיע ליסוד יותר וכמו שנאמר (ישעיה נז, א) 'הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב'. ולכן כשאין עושין רצונו של מקום אז נקרא היסוד בשם דַּל כי בחטאם עושים אותו דל ח"ו ולזה אמר (תהלים מא, ב) 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל' לתקנו ולהשלים חסרונו, והנה מספר דַּל הנעשה כשאין עושין רצונו של מקום נהפך לרשעים מספר אוֹי אוֹי [אוֹי 17 + אוֹי 17= דַּל 34] כפול שהוא אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ כי ב' פעמים דַּל הוא ב' פעמים אוֹי. ולצדיקים שבהם נהפך לשני פעמים טוֹב [17] כי ב' פעמים טוֹב הוא מספר דַּל והיינו טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ.
ועוד נראה לי בס"ד דהמזבח נקרא כן על שם הזבח שעושין עליו והיא שבעטה בסנדלה עליו ואמרה לוּקוּס לוּקוּס פעמים נהפך למשפחתה מספר זֶבַח [17] למספר אוֹי [17] פעמיים כי ב' פעמים זֶבַח הוא מספר ב' פעמים אוֹי הרי נעשה 'אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ' אבל הצדיק שמקיים מצות הזבח בכפלים אחד במעשה ואחד בפה ד'כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.) נהפך להם מספר זֶבַח למספר טוֹב כפליים.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' דאם תכניס מנצפ"ך הכפולות בתוך אלפ"א בית"א ותמנה מן תשר"ק עד צד"י את האותיות במילואם כזה ת"ו שי"ן רי"ש קו"ף צד"י, צד"י נשלם מספר טו"ב אותיות בצד"י השני וזהו שאמר טוֹב לַצַּדִּיק שאות צד"י נשלם בו מספר טו"ב, ואם תמנה האותיות בסדר אבג"ד בלתי מילוי ולא תכניס אותיות הכפולות בפנים כזה אב"ג דה"ו זחט"י כלמ"נ סע"פ יהיה אות פ' הוא אות טו"ב וזהו שנאמר טוֹב לִשְׁכֵנוֹ של הצדיק כי אות פ' עומד שכן לאות צד"י שהוא צדיק, ונרמז בזה שהצדיק יוצא תועלת טוֹב מגופו וגם תועלת טוֹב מפיו הרמוז באות פֶּה.
גם נראה לי בס"ד דאיתא ביומא (יומא עו.) אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָהּ, כַּסָּא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָא מַחֲזִיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה) 'כּוֹסִי רְוָיָה'. 'רְוָיָה' [221] בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הֲווּ, וכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל אר"ך נהורין לוקח התפארת מן ש"ע נהורין דאריך בסוד כּוֹסִי 'רְוָיָה' עיין שם. נמצא לפי זה רכ"א הנזכר הם רמז לרכ"א אורות וידוע דאלו רכ"א אורות יאירו ביסוד ולכן היסוד נקרא צַּדִּיק [204] ונקרא טוֹב [17] ומספר שניהם עולה רכ"א [221] ואלו הרכ"א אורות הם טובו של דוד המלך ע"ה שהוא במלכות שהוא שכן הצדיק שהוא יסוד הנזכר וכמו שנאמר כּוֹסִי 'רְוָיָה' דהוא מספר רכ"א. וזהו שנאמר טוֹב לַצַּדִּיק רוצה לומר מספר טוֹב לְצַדִּיק שעל ידי כך נשלם בו מספר רכ"א כנגד רכ"א אורות המאירים בו אלו הם טוֹב לִשְׁכֵנוֹ של הצדיק הוא דוד המלך ע"ה שֶׁכּוֹסוֹ 'רְוָיָה' שהוא מספר רכ"א.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' הוא נשמת צדיק אחר שבאה אצלו בסוד העיבור שיש לה חלק בשכר מצות דוקא ואין מגיע נזק מצד העונות וזהו טוֹב לִשְׁכֵנוֹ, עד כאן דבריו נר"ו.
והנה עדיין צריך להבין במאמר הזה אמאי הוצרך להביא חלוקה זו ד'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' דכאן מיירי ב'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ' ואף על גב דלפי פשוטו הוא לסיים בדבר טוב, הנה נראה לי בס"ד דאמר 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' לתת טעם על אומרו 'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ', דקשה מה חטא השכן כדי שילקה? לזה אמר הטעם הוא מפני כי 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' ועל זה אין לבקש טעם כי כך מנהגו של עולם ברבות הטובה רבו אוכליה על כן זה השכן של הרשע שלא השתדל להיות שכן לצדיק הרי זה מאס בטוב ולא הודה בטוב הנמשך מן הצדיק לכן בעבור זה ראוי שיהיה לו אוֹי תמורת טוֹב ויהיה אוֹי לִשְׁכֵנוֹ.
או יובן הכונה מאחר שלא התחבר לצדיק נמצא חשב בדעתו שאין התערבות לישראל זה בזה אלא כל אחד פועל שלו לעצמו בלבד ואין שייכות לזה עם זה, על כן בדין הוא שיראו לו מן השמים בנסיון איך ישראל מעורבים זה בזה ובמה יראו לו אם בענין טוֹב הרי חוטא נשכר! לכך מוכרח שיראו לו התקשרות והתערבות ישראל זה בזה בענין רע שיראה בעיניו איך יהיה 'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ', ובזה יבין כי ישראל מעורבים וקשורים זה בזה.
והנה כיון דאמר קרא (ישעיהו ג, י) 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' מוכרח לפרש דהשבח שישבחו לצדיק הוא על הטוב שיהיה מסיבתו לאחרים כי על הטוב המגיע לעצמו מה טעם יש לשבחו דאם ראית אחד אוכל תרנגולת פטומה אין לו שבח על זה דלפי עושרו ראוי הוא שיאכל מאכל חשוב כן הצדיק לפי צדקתו ראוי שיהיה לו טוב אבל אם ראית אחד מאכיל לאחרים תרנגולת פטומה ראוי לו השבח לשבחו בזה, כן הצדיק כאשר יגיע מסיבתו טוב לשכינו ראוי לשבחו ולכך אמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' כלומר כי הוא יסבב טוב לאחרים.
ועוד נראה לי דיליף זה מאומרו 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' נמצא טוב הצדיק עושה פרי והיינו מה שהוא טוֹב לִשְׁכֵנוֹ הנה זה נחשב פרי, ובסוף הפסוק הזה נראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רז"ל (חגיגה טז:) הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, אך מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בביאור 'וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם' דאחר שיעשה חבירו תשובה מחזיר לו חלקו. וחקרנו בדרושים בס"ד אם כן מה תועלת יש לצדיק בזה? וכתבנו שיש לו תועלת מן הפירות של מצות חבירו שכל זמן אשר חלק המצות של חבירו אצלו עד שישלים תשובתו הוא יאכל פירותיהם של אותם מצות. וזהו שנאמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' הוא מצד חלקו ועוד יש שבח לצדיקים מצד תוספת המגיע להם מחלקי מצות של אחרים דאף על פי שמחזירים להם חלקם הפירות שלהם וזה כי 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מעל להם' פירוש אותם שחטאו שהיה להם מעל במעשיהם שאז חלקי מצות שלהם נתנים לצדיקים הנה הפירות של חלקיהם יאכלו הצדיקים והרי יש כאן פרי צדיק עֵץ חַיִּים.

שֶׁבִּילְגָה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וִישֵׁבָב אָחִיו בַּצָּפוֹן. פירוש דרך היוצאין מבית המקדש בסוף ימי עבודתם בו חולקין בדרום, והנכנסין לעבוד בימים שלהם חולקין בצפון שהוא מקום המשובח ועושין להם שבח בזה בשביל שהם נכנסין עתה לעבודת המזבח, וכמפורש במשנה (משנה סוכה ה, ח) 'הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום'.
ואנא עבדא אמרתי סימן לדבר זה מה שאמר בקהלת (קהלת א, ו) 'הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן', דידוע דעבודת המזבח מכונית בשם סיבוב דכתיב (תהלים כו, ו) 'אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ' והיינו קודם עבודה צריך קדוש ידים מן הכיור, ולזה אמר תחלה אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי מן הכיור, ואחר כך אֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ לעבוד עבודת מזבח, הרי מכנה כניסת הכהנים לעבודת מזבח בלשון סיבוב, וזהו שנאמר 'הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם' פירוש מי שהולך ויוצא מבית המקדש חולק אל דרום, אך ה'סוֹבֵב' שהוא נכנס לעבודת מזבח המכונית בלשון סבוב, זה הוא 'אֶל צָפוֹן' שחולק בצפון לחיים.
בְּשֵׁם ה' נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ

תוס' ד"ה בוצינא וכו' ור"ת מפרש. עיין טורי אבן מגילה דף יב ע"ב תוס' ד"ה היינו דאמרי:

(נו ב) הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו שהן נכנסין וכו'.—פי' ששנינו במדות פ"ב מ"ב: "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל". וכפי הנודע היה פתח הר הבית והעזרה למזרח, לפיכך זה שעומד בצפון נראה כנכנס, שהרי דרך ימין היא בצפון, וזה שעומד בדרום נראה כיוצא, שדרך שמאל היא בדרום. וכן מפורש בירושלמי כאן, שמטעם המשנה דמדות שנינו כאן, שהנכנסים חולקים בצפון והיוצאין בדרום. ונראה שמטעם זה נמי שנינו במנחות פי"א מ"ז (צט ב) לענין לחם הפנים: "המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאים עומדים בדרום ופניהם לצפון". אבל רש"י כאן ובמנחות שם פי': הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו הנכנסין, שהצפון עיקר, שקבעו הכתוב לשחיטת קדשי קדשים. וכעין זה כתב הרמב"ם בפיה"מ כאן: "ומפני מה חולקין לחם הפנים הנכנסים בצפון העזרה כדי שידעו כי העבודה בזה השבוע שלהם כי השחיטה בצפון". ואין זה מחוור.

גמ' והני תרתי מאי עבידתייהו. אדר' יהודה קאי דאמר הנכנס נוטל שבע: בשכר הגפת דלתות. שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית שפתח אותן משמר היוצא: ונימא ליה. יוצא לנכנס: דל בדל. הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס שבע ואתה טול עתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה דל הסר כמו דל רגלים (ר''ה דף ז:) וכדגרסינן בריש מסכת (דף ב.) דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה דל דפנות ליכא צל סוכה דל מעשר בהמה (ר''ה דף ז:): בוצינא טבא מקרא. משל הדיוט הוא האומר לחבירו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה לתולשה עכשיו תלוש ואם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא הניחה ותגדל טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה ה''נ גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה: ובמוספין חולקין. כי היכי דפלגי בלחם הפנים משמר הנכנס והיוצא פלגי נמי בעורות המוספין של כל שבת: ובזיכין. מסלקין ומסדרין לחם הפנים ומקטירין שני בזיכי לבונה שסילקו מעל השלחן והן מתירין את הלחם באכילה כדכתיב והיה ללחם לאזכרה: האי תנא לא איירי בחלוקה כלל. ואם תאמר מאחר שהמשמר היוצא עושה המוספין היאך יחלקו בהם משמר הנכנס אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא על המזבח כל היום לאחר שיצא משמר היוצא ומתניתין דאיירי בחלוקה ולא תנא חלוקה דמוספין היינו טעמא דלא אותביה דאיכא למימר תנא דמתניתין איידי דאיירי בלחם הפנים דרגלים הוא איירי בלחם דשאר ימות השנה ואגב גררא בעלמא נסב חלוקה בשארי שבתות: נכנסין. לעזרה: כדי שיראו נכנסין. טעמא דמתניתין קא מפרש וגמרא היא: מרים בת בילגא. ממשמר בילגה היתה וכן שמה: כשנכנסו יוונים להיכל. בימי מתתיהו בן יוחנן: לוקוס. הוא זאב בלשון יווני: וכששמעו חכמים בדבר. לאחר שגברה יד בית חשמונאי: סתמו חלונה. של משמרה ולקמן פריך ומשום דידה קנסינן לכולה משמרה: משמרתו של בילגה שוהה לבא. כשהגיע שבת שלה לא היו באים ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליה: ונכנס ישבב אחיו. סדר משמרות בילגה אחר ישבב וכשישבב יוצא בילגה נכנס וכששהה משמרת בילגה לבא עיכבן ישבב במשמרתו ולא יצא לפיכך קנסוה: ואע''פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו. דאוי לרשע אוי לשכינו: שכיני בילגה נשתכרו. היינו ישבב: שבילגה לעולם חולקת בדרום. ואפי' בכניסתו וישבב לעולם בצפון אף ביציאתו שהרי בילגה נכנס אחריו ושבח הוא להם לחולקי צפון: משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה. כלומר אפי' לאבוה מי הוה לן למיקנסיה: שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה. משל הדיוט הוא מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע אף (זה) אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן שותא דיבור כמו לא תיפוק לכו שותא (ב''ב דף לט.) ובקדושין (דף ע.) שותא דמר לא ידענא: אוי לרשע ואוי לשכינו. בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואע''פ שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו וממילא טוב לצדיק טוב לשכינו דמדה טובה מרובה:

בוצינא טבא מקרא. משל הדיוט הוא האומר לחברו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא תניחה טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה כך פי' בקונטרס ור''ת מפרש דעל כרחך בוצינא וקרא שני מינים הם דקשואין מתרגמינן בוצינא ודלעת היינו קרא כדמוכח בנדרים פרק הנודר מן המבושל (דף נא.) דאמרינן מאי דלעת הרמוצה קרי קרקוזאי וקישואין ודילועין ב' מינים כדמוכח במסכת כלאים (פ''ג מ''ה) דתנן נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא א' ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברבות דף מח.) בוצינא מקטפי' ידיע משמע דלאחר שנגמר הפרי נקרא בוצינא ואומר ר''ת שהקישות מין פרי קטן מדלעת שממהר להתבשל ויכול לתולשו מיד והדלעת גדולה ואינה ממהרת להתבשל ואין יכול לתולשה עד לאחר זמן ואוהב אדם דבר מועט לאלתר מדבר מרובה לאחר זמן.: