ביצה ג ע"א

דף ג - א

הלא מן הטעם של גזרה, שמא יעלה ויתלוש פירות מחוברים ויעבור על איסור קצירה מן התורה ^[1].

וכיון שהיא, גופה, גזירת פירות הנושרים בעצמה, היא גזרה של חכמים, ואינה מעיקר הדין - וכי אנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה, שנגזור על הביצים שנולדו ביום טוב מחמת גזירת פירות הנושרים!?

אמר ליה רב יוסף לאביי: כולה, חדא גזרה היא! ^[2] והיינו, שלא תיקנו חכמים תחילה את תקנת פירות הנושרים, ואחר כך תיקנו שגם ביצה שנולדה ביום טוב תאסר, כדי שלא יטעו בתקנת פירות הנושרים. אלא, לכתחילה תיקנו חכמים שכל פרי הנושר, כולל ביצה שאין בה איסור תלישה, אסור לאוכלו ביום טוב.

ותקנה שכזאת היא גזירה אחת, ולא נחשבת גזירה לגזירה, על אף שחלק ממרכיבי הגזירה אינם אלא כדי לחזק את הגזירה.

הדעה הרביעית:

רבי יצחק אמר: חכמים אסרו ביצה שנולדה ביום טוב, גזרה משום "משקין שזבו". שגזרו חכמים [במסכת שבת [קמג ב] שלא לשתות בשבת משקין שזבו מאליהם מפירות בשבת או ביום טוב שמא יבוא לסוחטן ^[3].

והבין אביי שכדי שלא יבואו אנשים לדמות משקים שזבו לביצים הנולדות, שגם הן יוצאות ממקום שהיו בלועות בו, ויתירו לשתות משקים שזבו, לכן אסרו חכמים גם את הביצים הנולדות בשבת וביום טוב.

אמר ליה אביי: הרי משקין שזבו טעמא מאי אסורים? הלא מחמת גזרה שמא יסחוט את הפירות.

וכיון שהיא, גזירת משקין שזבו, גופה, גזרה, וכי אנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה?

אמר ליה רב יצחק: לא גזרו על משקין שזבו, וחזרו וגזרו על ביצה שנולדה, אלא כולה - חדא גזרה היא. שגזרו על כל משקין שזבו, וכללו בה גם ביצה שנולדה, שגם היא דומה למשקים שזבו.

ועתה מבארת הגמרא מדוע כל אחד מארבעת האמוראים לא קיבל את טעמם של שלשת חבריו.

זה פשוט לנו להבין כי כולהו, רבה ורב יצחק ורב יוסף - כרב נחמן, שהעמיד את האיסור משום מוקצה, לא אמרי - כי קושיין שהיו צריכים לחלוק בית שמאי ובית הלל גם בתרנגולת וגם בביצתה, כדי שנעמוד על מחלוקתם גם במוקצה וגם בנולד. וכן פשוט לנו להבין, מדוע כרבה שהעמיד את האיסור מן התורה, ומשום חסרון הכנה מיום חול - נמי לא אמרי כל השאר, היות ואיסור חסרון הכנה, לית להו ^[4].

אלא, זה קשה לנו:

א. רב יוסף שהעמיד את האיסור בגזירה משום פירות הנושרים - מאי טעמא לא אמר כרבי יצחק, שהגזירה היא מחמת משקין שזבו ^[5]? ומשנינן: אמר לך רב יוסף: ביצה היא אוכלא, ופירות הם אוכלא, ולכן הם נכללים בגזירה אחת של פירות הנושרים [ויש לגזור על ביצים משום פירות הנושרים, שיבואו לדמותם לביצים שנולדו] ^[6].

לאפוקי משקין, דלאו אוכלא הם. ולכן אין הביצים יכולים להכלל בגזירת משקים שזבו. ב. ורבי יצחק שהסביר את האיסור של ביצה משום גזירת משקין שזבו - מאי טעמא לא אמר כרב יוסף שהגזירה היא מחמת פירות הנושרין?

ומשנינן: אמר לך רבי יצחק: ביצה היא בלועה בתרנגולת והיא "זבה" לחוץ, וכן משקין בלועין הם בפירות ^[7]. ולכן אפשר לכלול את הביצה בכלל גזירת משקין שזבו.

לאפוקי פירות - דמגלו וקיימו, שהם קיימים ומגולים על העץ כמו שהם נגלים לאחר תלישתם, ולכן אי אפשר לכלול את הביצים בגזירת פרות הנושרים.

ואף רבי יוחנן סבר שאיסור אכילת ביצה שנולדה ביום טוב הוא מחמת גזרה משום משקין שזבו. והראיה: דרבי יוחנן רמי הקשה סתירה מדברי רבי יהודה אדברי רבי יהודה, ומשני ומתרץ את הסתירה, כדלהלן. מצד אחד תנן: אין סוחטין את הפירות בשבת להוציא מהן משקין. ואם יצאו המשקין מעצמן - אסורין לשתותן בשבת, גזירה שמא יסחוט בידים.

רבי יהודה אומר: אם היו מיועדים הפירות לאוכלין, לאוכלן כמות שהם, אין חשש שמא יבואו לסוחטם, ולכן המשקה היוצא מהן מאליו בשבת, מותר בשתיה בשבת.

ואם היו הפירות מיועדים לסוחטן לשתית משקין - משקה היוצא מהן מאליו אסור בשתיה בשבת, גזירה שמא יבוא לסוחטם ^[8].

אלמא, מכך שאמר רבי יהודה "אם לאוכלין - היוצא מהם מותר", משמע שבכל הפירות המיועדים לאוכלין, דין המשקים היוצאים מהם, לרבי יהודה - כדין אוכלא דאפרת הוא. שנחשב המשקה כאוכל שהופרד מאוכל גרידא, ולא כמשקה שזב מאוכל, ולכן לא גזרו בו משום משקים שזבו ^[9].

ורמינהו, והקשה על כך רבי יוחנן, מדברי רבי יהודה במשנה במסכת עירובין [לט א]:

דתנן: שני ימים טובים של ראש השנה, לדברי חכמים הרי הם כיום אחד ארוך, וקדושת שני הימים היא קדושה ודאית [מדרבנן], ואילו לדברי רבי יהודה הם שני ימים חלוקים, כשכל אחד מהם הוא קדוש מספק, כי יש צד שהוא חול.

והנפקא מינה היא, שלדברי רבי יהודה יכול אדם לערב שני עירובי תחומים שונים, כל אחד ליום אחד, ואילו לרבנן אי אפשר לערב אלא עירוב אחד לשני הימים.

ועוד כמה הלכות אמר רבי יהודה, כפועל יוצא לדעתו ששני ימי ראש השנה הם שני ימים חלוקים. א. אסור להפריש תרומה ביום טוב על פירות טבל. אך אם אירע שביום טוב ראשון של ראש השנה היה לאדם פירות טבל, הוא יכול לתקנם, מספק, ולאוכלם ביום השני. וכך הוא עושה:

מתנה, מפריש אדם בתנאי, תרומות ומעשרות על כלכלה סל של פירות טבל ביום טוב ראשון, על ידי שקובע מקום לפירות התרומה והמעשר, ומחיל עליהם את קדושתם בתנאי שהיום הוא יום חול. ואם לאו, שהיום קודש, הוא מכריז שאין ממש בדבריו.

ואז יכול הוא לחזור ולהתנות ביום השני, ולומר: אם היום חול הריני מפריש עכשיו את התרומות והמעשרות. ואם לאו, שהיום הוא קודש, הרי אתמול היה חול, וחלה ההפרשה שעשיתי אתמול.

ויכול לאוכלה לכלכלת הפירות המתוקנת ביום טוב שני של ראש השנה.

ב. וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה, כיון שהוא ספק קודש ספק חול תאכל ביום טוב שני ממה נפשך: אם הוא קודש הרי הוכנה הביצה מאתמול בחול. ואם הוא חול, הרי אין כל איסור לאכול בחול ביצה שנולדה ביום טוב.

ומוכיח רבי יוחנן: ביום טוב שני של ראש השנה - אין, רק בו מותר לאכול את הביצה שנולדה ביום טוב ראשון, אך את הביצה שנולדה ביום טוב ראשון - לא מותר לאכול ביום טוב ראשון עצמו! ומוכח שהביצה, למרות היותה אוכל, היא נכללת בכלל גזירת משקין שזבו, ולכן היא אסורה ביום הראשון.

והרי הביצה יוצאת מהתרנגולת, ושניהם אוכלין, והיתה צריכה להחשב ל"אוכלא דאפרת" לדברי רבי יהודה, והיתה צריכה להיות מותרת! ומשני, ומתרץ רבי יוחנן על סתירה זאת בדברי רבי יהודה: מוחלפת היא השיטה. שיש להפוך את שיטת הסוברים במשנת אין סוחטין את הפירות, ורבי יהודה אוסר משקים שזבו לאוכלים, וחכמים מתירים.

ומדייקת הגמרא מדברי רבי יוחנן:

ומדקא מרמי להו, ומזה שהקשה רבי יוחנן את סתירת דברי רבי יהודה בשתי המשניות, אהדדי - שמע מינה ששתי המשניות חד טעמא הוא, וגם ביצה אסורה משום גזירת משקין שזבו.

רב יוסף אמר גזירה ביצה שנולדה ביו"ט משום פירות שנשרו מן האילן מותרין א"ל אביי ופירות שנשרו מן האילן משום מאי אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש מן הפירות היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור ביצה שנולדה ביום טוב משום פירות שנשרו שהן גופן אין בהן איסור אלא משום גזרה אסרום נגזור גזרה לגזרה כו'.

ר' יצחק אמר גזירה ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו כגון ענבים שזב מהן יין ביו"ט. הרואה שהתרנו לו ביצה יבא להתיר משקין שזבו ואמרינן משקין שזבו עצמן אין אסורין אלא גזרה גזרנו עליהן שלא יבא לסוחטן כו' כולהו (כרבה) [רבה] ורב יוסף ורבי יצחק לא אמרי כרב נחמן דאמר משום מוקצה דעלתה בקושיא דאמרי ליה ונפלגו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש"א תאכל כו'. ולא מצא פירוק לדבריו.

ומש"ה לא אמרינן כוותיה. כרבה נמי לא אמרינן הכנה לית להו אלא רב יוסף כו'.

ואף ר' יוחנן סבר ביצה שנולדה ביו"ט גזרה משום משקין שזבו ביו"ט. מדחזינן ליה דרמי דרבי יהודה אדרבי יהודה (הכי תנן) [דתנן] אין סוחטין פירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין.

רבי יהודה אומר המשקין הללו שיצאו מן הפירות מעצמן אם לאוכלין עומדים הפירות הללו היוצא מותר מ"ט זה המשקה שיצא חשוב הוא כמו שנפרד מקצת מן האוכל הזה והכל בין הנפרד בין הנשאר כמו אוכל הוא ומותר. ואמר איני והאמר ר' יהודה בפ' בכל מערבין מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביו"ט ראשון ואוכלה ביו"ט שני וכן ביצה שנולדה ביו"ט ראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים בשני אין בראשון לא מכלל שהמשקין שזבו כביצה שנולדה הן וא"ר יוחנן מוחלפת השיטה כלומר כך היא הצעה של משנה אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין דברי רבי יהודה וחכמים אומרים כו' מדקא רמי מביצה לפירות שמע מינה חדא טעמא היא ומפורש בעירובין כיצד מתנה היו לפניו ב' כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש אין בדברי כלום ולמחר אומר אם היום חול תהא כלכלה שאמרתי אתמול תרומה על זו ואם היום קודש תקנתיה מאתמול ואוכלה ביו"ט שני מכל מקום.

כלהו כרבה לא אמרי לית להו הכנה. ורבה לא אמר כרב יוסף ולא כר' יצחק דטעמא דכל חד מינייהו אמר לחבריה דלא דמיא ליה [סבירא ליה] לרבה, לפירות הנושרין משום דהני מגלו וביצה מכסיא ולמשקים שזבו לא דאמי ליה משום דהני משקין וביצה אוכלא. ומיהו רבה שפיר אית ליה גזרה שמא יעלה ויתלוש וגזרה שמא יסחוט.
ואיכא למידק אשמעתין לרב יוסף דאמר משום משקין שזבו, והא ביצא אוכלא הוא ובפרק חבית שרי אפילו משקה הבא לאוכל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל, וכדאמרינן התם (קמד, ב) סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא בתוך הקערה וקא מפרש טעמא התם משקה הבא לאוכל כאוכל, ויש לומר דהתם שאני דכיון דעביד איהו האוכל בידים וסוחט ליה לתוך האוכל הויא לה הוכחה טפי, אבל הכא דביצה ממילא קא אתי טעי בה [משום] משקין שזבו מעצמן.
ואם תאמר עוד לרבי יהודה דאית ליה אם לאוכלין משקין היוצאין מותרין, ביצה נמי באה מאוכל היא, ודחקו בתוס' הרבה בפירוק קושיא זו, ולי נראה דביצה כפירות העומדים למשקין דמיא ומשקין היוצא מהם אסור אפילו לרבי יהודה, דטעמא מאי משום דכיון דלסחיטה קיימי ניחא להו בהו דילמא יהיב דעתיה וסחיט, ביצה נמי ניחא ליה בלידתה וכולי עלמא ניחא להו טפי בביצה נולדת מביצה הנמצאת במעי תרנגולת, ועוד שאין ביצה כמשקין שבפירות שלו אינן נסחטים מהם הרי (אין) [הן] נשארים בתוך הפירי, אבל ביצה כל שאינה מטלת ביצים הרי (הכפלים) [הבעלים] נפסדים בביצים והלכך כמשקין שזבו מפירות העומדים למשקין דמיא להו לאינשי. ובהאי תרוצא נמי סלקי לתרוצא לרבי יוחנן דהכא מדמי ליה למשקין הבאים מאוכל ואלו בשבת קאמר (קמג, ב) נראין דברי ר' יהודה בשאר פירות ודברי חכמים בזיתים וענבים, ואם כן לדידיה דאית ליה ביצה משום משקין שזבו כדאיתא הכא בסמוך היכי אסירא ומי גרע התרנגולת משאר פירות, אלא דתרנגולת הויא לה כזתים וענבים העומדין למשקין.

ואף רבי יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו דרבי יוחנן רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה ומשני. איכא למידק והא משמע לקמן דר' יהודה משום הכנה דרבה מפרש לה למתני', דתניא לקמן (ביצה ד, א) נולדה בשבת תאכל ביו"ט ביו"ט תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום ר"א עדיין הוא מחלוקת, ועל כרחי' משום הכנה קאמר דאי משום גזרת משקין או משום פירות הנושרין ואי נמי משום מוקצה ליכא דהא בסמוך אמרינן (ג, ב) דרבי יהודה אמר להו לרבנן בשני מיהא אודו לי דשני קדושות הן, ועוד דההיא לקמן משמיה דר"א קאמר ור"א שתי קדושות הן סבירא ליה כדאיתא בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין לח, ב) ומייתי' לקמן (ביצה ד, א), ואם תאמר דר' יהודה משמיה דר' אליעזר קאמר לה לההיא דלקמן וליה לא סבירא ליה מנא ליה לר' יוחנן הא דלמא דרבי יהודה כר' אליעזר סבירא ליה ולא תקשי מדידיה לדידיה, ויש לומר דהכי שמיע ליה מרביה דר"י משמיה דר"א קאמר ליה וליה לא סבירא ליה אלא כתנא קמא דאמר נולדה בשבת תאכל ביו"ט ביום טוב תאכל בשבת.

אין סוחטין את הפירות ביו"ט או בשבת להוציא מהן משקין שהסחיטה אב מלאכה היא ואם יצאו מעצמן אותו היום אסורין גזרה שמא יסחוט ואפילו היו הפירות עומדין לאכילה שאינו רוצה ביציאת משקה שלהן אסורין ולא נאמרו הדברים אלא בזיתים וענבים אבל שאר פירות יש להם דינין אחרים והוא שהתותים והרמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן והיו עומדין לאוכלין מותר ואם היו עומדין למשקין אסור שמא יתן דעתו לסחוט ושאר פירות מותר לסחטן לכתחלה שלא לכונת הוצאת משקה שאינו אלא כמפרר אוכל מתוך אוכל ואינו משקה כלל ואף לתוך הקערה שאין בה אוכל מותר וכן התבארו דינין אלו במסכת שבת ומ"מ לכונת הוצאת משקה אסור וכמו שאמרו שם תרדין שסחטן ונתנן למקוה פוסלין את המקוה אע"פ שאינן בני סחיטה הואיל וחשב עליהם להוצאת משקה הרי הוא כמשקה זהו דעת חכמי הצרפתים ויש מתירין בשאר פירות אף בכונת הוצאת משקה ותרדים דינן כתותים ורמונים שקצת בני אדם נוהגין לסחטן אבל פרישין ועוזרדין ושאר פירות אפילו כוון להוצאת משקה שלא לערבו באוכל בטלה דעתו אצל כל אדם ומ"מ השום והבסר דינם כתותים ורמונים וזהו שאמרו השום והבסר והמלילות שרסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור וכן הלכה ומ"מ אינו סוחט לכתחלה ומ"מ אין כל אלו שוים לדרך אחת שהבוסר אסור לסחטו [ואסור לשחקו בקערה והשום אסור לסחטו] ומותר לדוכו שכל שהוא דכו אינו אלא כעין אוכל והוא שאמרו השום והשחלים והחרדל נדוכין כדרכן ומ"מ כל שנאסרה סחיטתו לתוך הקדרה מיהא מותר שכל משקה הבא לאוכל כאוכל דמי כמו שביארנו בסחיטת אשכל של ענבים לתוך הקדרה וכן בדג לצירו וגדולי הפוסקים מחלקין בסחיטה זו בין יו"ט לשבת ר"ל לאסרה בשבת ולומר שלא נאמרה אלא ביו"ט ואין הדברים מחוורים אלא כל משקה הבא לאוכל אף בשבת מותר לכתחלה וכל שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן מותרין אף בשבת כמו שיתבאר בפרק חבית ויש פוסקין בדג לצירו אף לתוך הקערה שמותר וכן יש שכתבו בזה שאמרו בשום שרסקו שיגמור לא יגמור בידים אלא לברור המשקה ממנו ובמסכת שבת יתבארו הדברים בענינים אלו בע"ה ויש מתירין לכתחלה ביו"ט סחיטת בסר של ענבים מפני שמפיג טעמו ויש אוסרין אלא לתוך האוכל:

ולענין ביאור זה שהיו באים באיסור ביצה מגזרת משקין שזבו יש בה לתמוה והרי שאר פירות מיהא מותר לכתחלה לסחטן ולא גזרו משום משקין דזיתים וענבים והיאך גזרו בביצה מדמיון סחיטת פירות אלא שמפרשין בה שיש בין אלו לביצה דמיון יותר מזיתים וענבים לשאר פירות שהביצה שהמשקה שלה מכונס במקום אחד כמשקה של זיתים וענבים ושלידתה מצויה כמו שיציאת משקין אלו מזיתים וענבים מצויין ומה שאמרו סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה ואין גוזרין בהם משום סחיטה בזו כל שלתוך הקדרה אוכל גמור הוא ואין שם סחיטה עליו אלא כמו שלועס בשניו ובולע את המשקה ומשליך את הקלפה:

מי שהיו לו שתי כלכלות של פירות והן של טבל והגיע יו"ט ולא נתרמו והדבר ידוע שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט אם היו שני ימים טובים של גליות מתנה על אחד מהן ביום ראשון ואומר אם היום חול ולמחר קדש תהא זו תרומה על זו ואם היום קדש אין בדברי כלום וקורא עליה שם ומניחה ולמחר חוזר ואומר אם היום קדש ואתמול חול הרי נתקנו ואם היום חול ואתמול קדש הרי זו תרומה על זו וקורא לה שם ואוכלה בשני ובשני ימים טובים של ראש השנה אין עושה כן מפני שקדושה אחת היא וכן הדין והענין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים שיכול להכינה ביום ראשון של גלויות לשבת על תנאי שאם היום חול תהא מוכנת ואם היום קדש אין בדבריו כלום ולמחר יחזור אם היום קדש ואתמול חול כבר הוכנה ואם היום חול תהא עכשו מוכנת לשבת וכן בתמרי דעיסקא ובכל כיוצא באלו וכן מיו"ט לחברו בשני ימים טובים של גליות ובראש השנה אסור וכן לענין עירוב בשני ימים טובים של גלויות שהם שתי קדושות מערב בערב יו"ט שני עירובין לשני הימים הן במוחלט ר"ל אחד למערב ואחד למזרח הן על תנאי ר"ל אם ראשון למזרח שני למערב וכו' ואם עירב ליום אחד לבד הרי הוא בשני כבני עירו אבל שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן ועירובו בראשון הוא הוא עירובו בשני ועל כרחו הוא נכלל באותו עירוב לשני ולא סוף דבר שאינו מערב עליהם לשתי רוחות ר"ל למזרח ליום אחד ולמערב ליום אחד שאין זה [אלא] כמערב לרוח אחד לחצי היום ולרוח שני לחצי היום אלא אף בשני אינו מערב כלל ולא נדון כשאר בני העיר אלא עירובו שבראשון כוללו אף בשני וביו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב בערב שבת או ערב יו"ט לשני הימים שאף אלו שתי קדושות הן אבל מיו"ט לשבת לא שאין יו"ט מכין לשבת וכבר התבאר דין זה בשלישי של ערובין במשנה הששית:

כל שהוא מתנה בכלכלות שהזכרנו מיו"ט לחברו צריך להתנות בראשון ובשני שאע"פ שהתנה בראשון ואמר אם היום חול תהא זו תרומה על זו צריך לומר למחר אם היום חול הרי זו תרומה על זו ואוכלה בשני שמא היום הראשון קדש ואין עשורו שמאתמול עישור הואיל ובתנאי שהוא חול עשר אבל תנאי שבעירובי תבשילין ושבעירובי תחומין אינו צריך כפל תנאי בשני שהרי אם הראשון קדש אינו צריך כלום ומ"מ אף לענין כלכלות אם היה הענין לענין אכילת עראי אינו צריך כפל תנאי כגון שלא הוקבע עדין למעשר ומתנה בראשון שאם יהיה היום חול תהא זו תרומה ולמחר שהוא קדש וקובעו יהא מותר אף באכילת קבע והרי אם למחר חול יכול הוא לאכול אכילת עראי שאע"פ שהיו"ט קובע כשבת מכל מקום למוצאי השבת או היו"ט חוזר להתרו כל זמן שלא חישב עליהן מערב שבת לשבת ואע"פ שהתרומה קובעת הרי בתנאי הותרמה ושמא ביום הקדש נתרמה ולפי מה שהתנה אינה תרומה:

גזרה שמא יעלה ויתלוש. וכתב הריטב"א ז"ל דפירות דכמישי וניכר שנפלו בחול מותרין ביום טוב או בשבת דהא איכא היכירא וליכא למגזר.

הכנה לית להו. פירוש ואף על גב דאמרינן לעיל דברייתא היא בהדיא בערובין דאית לה הכנה מכל מקום תנאי נינהו.

ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר כו'. הקשה הרשב"א ז"ל אם כן ר' יצחק דמפרש מתניתין משום משקין שזבו ביצה נמי מאוכל הוא שהרי בתרנגולת העומדת לאכילה עסיקי ואם כן לדידיה קשיא הא דרבי יהודה. ותירץ דלא דמי דמשקין היוצאין מדבר העומד לאכילה לא ניחא ליה באותן משקין אבל ביצה ניחא ליה שתלד תרנגולתו ואדרבה לפירות העומדין למשקין דמיא. וקשיא ליה טובא האי תרוצא למורי הרב נר"ו דכיון דר' יצחק ורבינא סבירא להו דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה דמיא למשקין הבאין מפירות העומדין לאכילה דהא מקשה ר' יוחנן מהאי טעמא מר' יהודה לר' יהודה אם כן משמע דפשיטא הוא דהכי הוא דאי לא מאי קושיא דר' יוחנן ורבינא גופיה לא הוה דחיק נפשיה לאוקמיה אלא בהך תירוצא שתירץ ז"ל ורבינא בריה דרב עולא נמי לא אשכח פתרי אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומנין להם לאוקומי נפשייהו בפירוקי דחיקי ולאפלוגי במה שמוסכם בגמרא. ומאי דאקשי ז"ל מדרבי יצחק לא קשיא מידי דדילמא ר' יצחק כתנא קמא דר' יהודה סבירא ליה דאפילו מפירות העומדין לאכילה היוצא מהן אסור. והקשו בתוספת למאן דאמר גזרה שמא יעלה ויתלוש אם כן אמאי לא אסרה נר שהדליק נכרי בשבת לצרכו שמא ידליק ישראל. ולא הועילו בזה אלא גמגום. ולדידי אינה קושיא דמנכרי לישראל לא גזרינן משום דנכרי בישראל לא מיחלף. ועוד אמרו בתוספת דאסור לאכול פת הנאפה מנכרי ביום טוב או בשבת אלא אם כן נודע שלא היה נטחן בשבת או ביום טוב דהוי אסור משום נולד בשבת וביום טוב משום טחינה או משום נולד אבל לא משום אפיה לא ביום טוב ולא בשבת אבל משום דנאפה בעצי דמוקצה לא אסרינן ליה דלא אמרינן במוקצה יש שבח עצים כפת. אבל הרשב"א ז"ל התיר בתשובת שאלה פת חם בשבת אפילו לא נודע אם נטחן אם לאו כל היכא שהנכרי אפאו לעצמו ומשום ענג שבת. ונראה דדוקא בביתו של נכרי אבל אם הביא אותו מרשות הרבים לרשות יחיד לצורך ישראל אסור. ולקמן פרק אין צדין אכתוב יותר מזה בסיעתא דשמיא.

מוחלפת השיטה. פירש רש"י ז"ל הא דאין סוחטין את הפירות. ולא רצה ז"ל לאפוכי הא דמתנה. ואין צורך בזה אלא אפילו הא דמתנה מפכינן.

בד"ה גזירה שמא יעלה כו' עי"ל דלא שייך מוכן לעורבים רק בפירות אילן כו' עכ"ל עיין על דברי התוס' בזה בס"פ כל כתבי בתוס' שם בד"ה איני והאמר רב הונא ובתוס' בפ' בכל מערבין בד"ה הא ודאי מאתמול נעקרה כו' ומהרש"ל כתב הכא פי' לדברי התוס' דלא אמרי' הא. טעמא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אלא איירי בפירות שרגילין להשיר והוא יושב ומצפה אף שלישנא קצת דחוק כו' עכ"ל כתב כל זה לפי הבנתו בדברי התוס' דאפי' לאו מוכן לעורבים מותר בפירות הנושרין מטעם דיושב ומצפה אבל בההיא דפ' מקום שנהגו באנשי יריחו שהתירו פירות הנושרין איתא דלא התירו אלא במוכן לעורבים במחובר והשתא דברי התוס' אתיין כפשטן דלא שייך להתיר משום מוכן לעורבין במחובר אלא דומיא דאנשי יריחו דהתירו בפירות הנושרין דאיכא נמי טעמא דיושב ומצפה אבל ההיא דלא על המוקצה דאיירי בעשבים אע"ג דהוי מוכן לבהמה במחובר אפ"ה אסור משום דלית ביה יושב ומצפה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דוקא בפירות וענבים שייך שמא יעלה ויתלוש ושמא יסחוט לפי שאדם מתאוה להם ובעודם בכפו יבלענה ולקמן מיירי בדבר דבעי מרא וחצינא כו' לשבת הבאה אך תימה מאי שמא כו' עכ"ל כצ"ל וחד תירוצא הוא בב' טעמים וכן הוא בתוס' פ"ק דחולין בד"ה מחתכין את הדלועין כו' ע"ש וכ"ה נמי בתוס' ישנים ובהגהות אשר"י העתקה מתו' ע"ש:

ודע לפי תירוץ זה של התוס' לא היו צריכין התוס' דלעיל לפרש בההיא דמחתכין הדלועין דמיירי בתלושין אלא דמצינן למימר שפיר דאיירי במחוברין בין השמשות ולא שייך בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש כיון דלאו פירות אילן הן וכ"כ התוס' בהדיא שם בפ"ק דחולין ע"ש:

בד"ה ר"י אומר מוחלפת השיטה כו' דא"כ כ"ש דקשה מדר"י לר' יהודה כו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן השתא נמי דההיא דאין סוחטין מוחלפת תקשי לן מכ"ש דרבנן אדרבנן דאיכא למימר כיון דאשכחן דב"ש וב"ה פליגי בהא במתני' דהכא נימא נמי דהני רבנן תרי תנאי הוו ופליגי נמי בהכי:

בתוס' ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש וכו' עד ע"כ י"ל דמיידי הכא כגון בחצר דהוי מוכן לעורבים וכו' ד"ל שהאילן עומד בחצר ושם נמצאים עורבים ושאר עופות שהן של בעל הבית ואי בעו העורבים הם אוכלים הפירות מן האילן ולכך הוי נמי מוכן לאדם כדאמרינן לקמן (ביצה דף ו') דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם ולכך לא קאמר הכא טעמא דמוקצה אבל גבי נכרי שהביא דורון דבמקום האילן אין שם עורבים של ישראל ולכך הוי מוקצה וק"ל:

בא"ד עוד י"ל דלא שייך מוכן לעורבים רק בפירות האילן וכו' לפי לשון התוס' משמע דאינו תירוץ בפני עצמו לתרץ הקושיא שבתחלת הדבור רק קאי לתרץ מה שהקשה בסמוך וא"ת הא אמרינן מעמיד אדם בשבת בהמתו וכו' על המחובר אבל לא על המוקצה משום דחיישינן שמא יטלטל המוקצה בידים ולא אמרינן הואיל והוי מוכן לבהמה הוי ג"כ מוכן לאדם ולא הוי מוקצה משום דלא אמרינן דשייך מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם רק בפירות האילן וכו' אבל שם במעמיד אדם בהמתו על המחובר וכו' איירי בעשבים הראוים למאכל בהמה וק"ל אבל בסמ"ג לאוין הלכות שבת בדין הקוצר משמע שם שהוא תירוץ בפני עצמו על הקושיא שבתחלת הדבור ור"ל דלא שייך הכא טעמא דמוקצה משום דאיירי הכא כפידות האילן שרגילין להשיר מעצמן והוא מצפה לכך ולכך אינו מקצה אותם מדעתו ע"ש אבל לשון התוס' שלפנינו שכתבו דלא שייך מוכן לעורבים רק בפירות האילן וכו' לא משמע כן:

בא"ד ואין לחלק ולומר דדוקא גבי מים שייך שמא ירבה בשבילו וכו' כצ"ל ור"ל דשם בשבת אמרינן גבי נכרי שמילא מים לעצמו מותרים לישראל ואם מכירו אסור ולפום ריהטא משמע דהא דבמכירו אסור היינו משום דשמא ירבה בשבילו וא"כ נוכל לחלק ולומר דדוקא גבי מים שייך לומר שמא ירבה בשבילו ויביא יותר מן הנהר או מן הבאר אבל הכא שכבר צלאתו ואין לה יותר לא שייך לומר שמא ירבה בשבילו ולכך הוא מותר זה אינו דהא איתא בתוספתא בהדיא דהטעם מה שבמכירו אסור הוא מפני שמרגילו לשבת הבאה ולא מפני שמא ירבה וכו' וזה הטעם שייך ג"כ הכא גבי שפחה וע"ש במסכת שבת דף קכ"ב כי התוס' דהכא אין מביאין לשון הגמרא כהוייתו שם:

בא"ד ועוד י"ל דדוקא בפירות וענבים שייך שמא יעלה ויתלוש וכו' כצ"ל:

ד"ה ר' יוחנן אמר מוחלפת השיטה וכו' עד וי"ל דר' יוחנן אמר לדברי אותם האמוראים וכו' ר"ל האמוראים דבסמוך רבינא ורבינא בריה דרב עולא דמתרצי דומיא דר' יוחנן בשינויא אחריני ולא מחלפי השיטה לדידהו אמר ר' יוחנן לדבריכם שאין אתם מחלפים השיטה הוי הלכתא כר' יהודה בשאר פירות וכו' ולדידי אין זה דברי ר"י אלא דברי חכמים שאני מחליף השיטה:

בא"ד (לעיל מזה) דאין לפרש איפוך ההיא דכלכלה דא"כ כ"ש דקשה מר' יהודה לר' יהודה וכו' מקשין העולם א"כ השתא נמי דמפיך ההוא דאין סוחטין א"כ יאמרו החכמים אם לאוכלין היוצא מהן מותר א"כ לדידהו כל אוכלין אוכלא דאפרת הוא ואינו בכלל גזירת משקין שזבו וגבי ביצה אמרו החכמים דקדושה אחת הן ואפי' בשני אסורה וא"כ כ"ש קשה מדברי החכמים לדברי החכמים וצ"ל דאותן חכמים דכלכלה לאו היינו אותן חכמים דאין סוחטין דחכמים דכלכלה היינו ר' יוסי כדאיתא התם בעירובין מאן חכמים רבי יוסי וכו' ע"ש:

בא"ד ובשיטת מאייבר"א תירץ דמוחלפת השיטה ההיא דכלכלה וכו' ר"ל דחכמים אמרו מתנה אדם על כלכלה של פירות וכו' וכן ביצה וכו' ורבי יהודה קאמר בסוף ופליג עלייהו ואמר דקדושה אחת היא ואמר לדידי אע"פ שאני סובר דקדושה אחת הן אפ"ה אפילו ביום ראשון מותרים דאית לי בההוא דאין סוחטים אם לאוכלין היוצא מהן מותר ולכך גם הביצה אוכלא דאפרת הוא ואינה בכלל גזירת משקין שזבו אלא לדידכו דאסריתו נולד בההיא דאין סוחטין ר"ל דאית לכו בכל ענין היוצא מהן אסור אפי' אם הכניסן לאוכלין א"כ גם גבי ביצה היה לכם לאסור אפילו ביום שני משום דקדושה אחת הן וק"ל ולפי זה צ"ל דחכמים דכלכלה הן הן אותן חכמים דאין סוחטין:

גמ' כי קושיין כרבה נמי כו' מוחלפת השיטה ומדקא מרמי להו כו':

רש"י בד"ה כי קושיין כו' בתרוייהו הס"ד:

בד"ה לאפוקי כו' הלכך (אין) נשירת כו' כצ"ל:

בד"ה אם לאוכלין כו' כל לאוכלין אמרינן בדבר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה גזירה שמא כו' עי"ל דלא שייך מוכן לעורבים כו'. נ"ב פי' לא אמרינן האי טעמא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אלא איירי בפירות שרגילין להשיר והוא יושב ומצפה אף שלישנא קצת דחיק מ"מ כן נ"ל עיקר וכן איתא בסמ"ג (עיין במהרש"א):

בא"ד מפני שמרגילו לשבת הבאה וי"ל דוקא כו'. נ"ב צ"ל ועי"ל אבל בסמ"ג מערב השני תירוצים יחד וע"ש:

בד"ה ר' יוחנן כו' ר' יוחנן גופיה פסק בפ' חבית דהלכה כר' יהודה בשאר פירות כו' כצ"ל והשאר נמחק:

גמרא ופירי אוכלא וכו' עיין ברש"י וכו'. ויש לי לדקדק קצת אמאי לא משני דס"ל לרב יוסף כרבי יהודה דלקמן דאם לאוכלין היוצא מהן מותר וא"כ ודאי דביצה מותרת דאוכלא דאיפרת הוא ובמשקין גופי' כה"ג מותר ולמה יסבור ב"ה לא תאכל וכולי' חדא גזירה לא שייך כלל לפי"ז דהא משקין גופיה שרי אם לאוכלין:

גמ' אם לאוכלין וכו'. וקשה היאך תירץ ר"י רבנן דסברי לפי אהפוכי אם לאוכלין מותר והתם ס"ל קדושה אחת ואסור וצ"ל תרי רבנן הוו [והוא קושיא ותי' מהרש"א שהביא הוא גופי' לקמן] או י"ל לטעמיה קאמרי לי' רבנן קדושה אחת ואסור ולהו לא ס"ל לאפוקי דרבינא דסבר דת"ק אמר לטעמייהו דזה ליכא סברא לר"י רק דתנא בתרא קאי על ת"ק ואמר ולטעמיך וכו' אבל בתוס' מאי קאמרי תוס' (לפירש"י) [לשיטת מאייברא] והא לפירש"י נמי צ"ל כן ודו"ק [ס]:
וא"ל מאי מקשה ר' יוחנן דלמא יש חילוק בין שבת ליו"ט [דביו"ט מודה ר"י דאף לאוכלין אסור] דע"כ יש חילוק דמקשה לעיל כאן סתם רבי כר"ש מחתכין וביו"ט כר"י וצ"ל ע"כ יו"ט דקיל אתי לזלזולי ז"א די"ל ר"י משוה מדותיו ולא מקרי זה [דמחתכין] סתם כמ"ש התוס' לעיל בד"ה גבי שבת כו'. א"נ דלא אולמא האי סתמא מסתמא דנר ישן כו' [ע]:

בתוס' בד"ה גזירה כו' ועי"ל דלא שייך מוכן לעורבים כו'. כתב בח"ש נ"ב פירוש לא אמרינן האי טעמא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אלא איירי בפירות אילן שרגילין להשיר והוא יושב ומצפה אף שלישנא קצת דחוק מ"מ העיקר כן וכ"ה בסמ"ג ע"כ ועיין פרק בכל מערבין (עירובין דף מ') בד"ה הא ודאי מאתמול ובשבת ס"פ כל כתבי בד"ה איני האמר ר"ה וברש"א וכתב כ"ז לפי הבנתו בתוס' דא"נ לאו מיכן לעורבים מותר בפירות הנושרין מטעם דיושב ומצפה אבל בהאי דפרק מקום שנהגו באנשי יריחו דהתירו פירות הנושרין איתא דלא התירו אלא במוכן לעורבים במחובר והשתא דברי התוס' אתיין כפשוטן דלא שייך להתיר משום מוכן וכן לעורבין במחובר אלא דומיא דאנשי יריחו דהתירו בפירות הנושרין דאיכא נמי טעמא דיושב ומצפה אבל האי דלא על המוקצה דאיירי בעשבים אע"ג דהוי מוכן לבהמה במחובר אפ"ה אסור משום דלית ביה יושב ומצפה ודו"ק ע"כ:

בא"ד וי"ל דלקמן מיירי בדבר דבעי מרא וחצינא. צ"ל דלא הוי [נמי] בכלל פירות הנושרין [מה"ט] לאפוקי ביצה אע"ג דלא שייך בה שמא יתלוש מ"מ הוא דומיא דפירי הנושר והוא בכלל גזירה דפירות הנושרין ובסמוך [שכתבו] דדוקא בפירות וענבים שאדם מתאוה כו' צ"ל דביצה נמי מתאוה ואי לא גרסינן ועי"ל ניחא דהוי תירוץ א' בתרי טעמי [ואין צ"ל דביצה מתאוה] וצריך טעמא דמרא וחצינא דאל"כ אע"ג (דלא הוי פירי הנושר מ"מ ניחוש שמא יעלה ויתלוש) [נראה דצ"ל מהופך וכצ"ל אע"ג דלא חיישי' שמא יעלה ויתלוש [דאינו מתאוה] מ"מ הוי בכלל פירי הנושר ולכך נקיט טעמא דמרא וחצינא דמספיק לתרתי חששי לשמא יעלה ושלא יהיה בכלל פירי הנושר אלא שהוסיפו עוד טעם על הך חששא דשמא יעלה ויתלוש משום דאינו מתאוה] עיין בתוס' פ"ק דחולין בד"ה מחתכין וכו' וכתב רש"א ולפי"ז לא צריכי התוס' לפרש לעיל בהך דמחתכין את הדלועין דאיירי בתלושין אלא דמצינו למימר שפיר דאיירי במחוברין בין השמשות ולא שייך בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש כיון דלאו פירות אילן הם (מיהו מ"מ לא שייך בי' טעמא דמרא וחצינא וכן הטעם השני אינו מוכרח) [כן היה בדפוס הקדום במוסגר בין שני חצאי לבנה ובאמת דמבואר בהדיא טעמא דמרא וחצינא גבי דלועין בתוס' פ"ק דחולין בד"ה מחתכין וע"ש]:

בתוס' בד"ה רי"א מוחלפת השיטה כו' ובשיטה מאייברא כו'. אף לי [נראה] מוחלפת האי דכלכלה [וצריך להיות במשנה] ור"י לא הודה להם [במקום וחכמים לא הודו לו] דס"ל דאסור משום מוקצה ושתיהם קדושה אחת לכן אסור אף בשני אך עתה [בלא מוחלפת] ור"י קאמר האי דוכן ביצה ע"כ טעמא לאו משום מוקצה דא"כ ליתני תרנגולת [פ] אלא משום משקין שזבו א"כ קשה דידי' אדידי' אבל אם הוא מוחלפת א"כ הת"ק קאמר האי וכן ביצה [ולא נקיט תרנגולת] משום דלית ליה מוקצה רק משום משקין שזבו ור"י לא הודה להם ממנ"פ האי דבראשון אסור ובשני מותר דקאמר ת"ק בכל ביצים שבעולם בין עומדת לגדל או לאכילה דאו בשניהם מותר או בשניהם אסור דאי עומדת לאכילה בשניהם מותר דלית לי' משקין שזבו דאוכלא דאיפרת הוא ואי בעומדת לגדל וכו' בשניהם אסור משום מוקצה דקדושה אחת הן אבל אין לי לומר בקצרה דאי מוחלפת י"ל ולא הודה להם דבשניהם מותרת משום דלית ליה משקין שזבו דע"כ משום קדושה אחת טעמא דר"י [דומיא דכלכלה ועירוב]:
וברש"א וא"ל דהשתא נמי דהאי דאין סוחטין מוחלפת כ"ש דקשה דרבנן אדרבנן י"ל כיון דב"ש וב"ה פליגי בהכי במתניתין ה"נ נימא דהני תרי רבנן תרי תנאי נינהו ופליגי נמי בהכי:
ומ"ש ולדידכו דאסריתו נולד בהאי דאין סוחטין כו'. לפי"ז חכמים דהכא הן המה חכמים דהתם ומהר"ם ז"ל האריך בביאור התוס' ואין צורך בו והם דברים פשוטים:

גמרא מוחלפת השיטה. הגה"ש שכח לציין עוד חולין (קכח) ופרש"י דשם:

רש"י ד"ה שמא יסחט מתוך זג שלהן. ולקמן בסמוך בד"ה ומשקין כ' בלועין בחרצן:

תד"ה גזרה (בסה"ד) הוי מלאכה שאצ"ל דמותרת. עי' לקמן (ח) בתד"ה וא"צ וי"ל דהכא ר"ל דמותרת מדאורייתא וה"ל גזרה לגזרה או אפשר דיכוונו לשיטת הערוך המובאה בדבריהם שבת (קג) בד"ה לא ע"ש:

תד"ה רי"א דא"כ (כצ"ל) כ"ש דקשה מדר"י לר"י כו'. הקשה המהרש"א דא"כ השתא נמי תיקשי מכ"ש דרבנן אדרבנן ובס' ב"א תירץ בהא דכתבו התוס' בשבת (מה ב) בד"ה דאית ביה ביצה דלטעמא משום משקין שזבו לא הוי אסרו לר"ש בטלטול אבל לר"י גם בטלטול אסורה ולכן ל"ק דרבנן אדרבנן דא"ל דע"כ לא אסרו ביצה אף בשני אלא באכילה אבל לא בטלטול וכר"ש וההיא דלאוכלין היוצא מהן מותר היינו בטלטול ולכאורה נראה דלדעת התוס' גם למשקין היוצא מהן מותר לר"ש בטלטול וא"כ ע"כ דלאוכלין היוצא מהן מותר דקאמרי הוא אף באכילה ואולי יאמר דדוקא ביצה דלא שייך בה גופה שמא יסחוט רק משום חדא גזרה הוא דמותרת בטלטול וכן בלאוכלין אבל בלמשקין דשייך בהן גופייהו שמא יסחט אסורין אף לר"ש בטלטול וכ"נ מהתוס' לעיל בריש מסכתין בד"ה דתנן מחתכין:

אָמַר לֵיהּ אֲבַיֵי לְרַבִּי יִצְחָק: מַשְּׁקִין שֶׁזָּבוֹ, טַעֲמָא מַאי? וכו'. אף על גב דכבר הקשה אביי לרב יוסף ותירץ לו חדא גזרה היא, סבר אביי בהאי טעמא דרב יצחק לא שייך למימר הכי משום דהביצה אוכל והגזרה במשקין ולא קרב זה אל זה. ותירץ לו רב יצחק דדמייא הא להא מצד הסחיטה דהא המשקין הוא דבר שנסחט וכן הביצה נסחטה מן התרנגולת.

אֶלָּא רַב יוֹסֵף מַאי טַעֲמָא לֹא אָמַר כְּרַבִּי יִצְחָק?. הקשה הצל"ח ז"ל הוה ליה לפרש תחלה טעמו של רב יצחק בנר מטעמא דידהו ואחר כך ישאל למה רב יוסף לא אמר כרב יצחק וכאשר עשה קודם זה שהתחיל לפרש כרב נחמן לא אמרי וכו'? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דהשואל היה נראה לי טעם רב יצחק עדיף מטעם רב יוסף לומר חדא גזרה משום דמשקין נסחטין מדבר אוכל וכן הביצה נסחטת מאוכל מה שאין כן הפירות נושרין מן האילן שהוא עץ ולכך לא הוצרך לפרש תחלה לרב יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף כי היה נראה לו טעם הנזכר פשוט אך אחר שחידש לו התרצן סברא זו שיש לטעון בטעמו של רב יצחק דלא דמי ביצה למשקין שזבו משום דזו אוכל וזה משקין נתעורר להקשות על רב יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף מאחר דגם בטעמו איכא צד הרחקה זה מזה דהכא אוכל והכא משקין ,ותירץ לו דאיכא דמיון לביצה עם משקין שזבו בדבר אחר דליתיה בטעמא דרב יוסף והוא דביצה בלועה ומשקין בלועים מה שאין כן פירות דמגלו וקיימי והשתא לפי זה בחר רב יצחק בטעם שלו לומר גזרה משום משקין שזבו דאיכא דמיון זה בזה בתרתי חדא זו בלועה ואלו בלועין מה שאין כן פירות דמגלו ועוד דמיון שני זו נסחטה מן האוכל ואלו נסחטו מן האוכל מה שאין כן פירות נשרו מן העץ ולא מן האוכל.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הצל"ח ז"ל לקמן דלמאן דלית ליה מוקצה אז אם הביצה אסורה משום משקים שזבו לא נאסרה אלא רק באכילה אבל בטלטול מותרת ואם הביצה אסורה משום פירות הנושרים אז הביצה אסורה גם בטלטול, והאריך הרב ז"ל בזה יעוין שם. גם ידוע מה שאמר התוספות ז"ל בדף ב' ע"א בדבור המתחיל ביצה דלשון לא תאכל דנקיט במתניתין משמע דטלטול שרי, ונדחקו מאד ליישב דבר זה לומר דאסורה גם בטלטול יעוין שם. ולפי זה יש לומר דהמקשן תחילה היה נראה לו בפשיטות דטעמו של רבי יצחק הוא יותר נכון משום דלהאי טעמא דמשקים שזבו הביצה מותרת בטלטול.
ובזה יבא נכון פשטות המשנה דנקיט לא תאכל דמשמע דבטלטול מותרת ואצלו היה דבר זה פשוט שאין צורך לפרש כיון דמתניתין דייקא הכי מה שאין כן לרב יוסף דאמר משום פירות הנושרין דבזה צריך לאסור גם בטלטול צריך להדחק דוחק גדול בדברי המשנה דנקטא לא תאכל כמו שנדחקו התוספות, ולכן הקשה על רב יוסף למה לא אמר כרב יצחק ואחר שחדש לו התרצן טענה גדולה שיש לטעון על טעמו של רב יצחק דביצה אוכלא ופירות אוכלא ולהכי הוי חדא גזרה מה שאין כן משקין דלאו אוכלא ולא דמו לביצה כדי שתאמר חדא גזרה היא לכך חזר והקשה על רב יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף ותירץ לו דרב יצחק מצא הרחקה מצד אחר בפירות הנושרין כי ביצה בלועה ופירות מגלו וקיימי ולהכי אין להם דמיון זה לזה כדי שתאמר חדא גזרה היא ואדרבה מצד זה יש דמיון לביצה עם משקים שזבו טפי.

וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר גְּזֵרָה מִשּׁוּם מַשְּׁקִין שֶׁזָּבוֹ, דְּרַבִּי יוֹחָנָן רָמִי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה. הקשה הצל"ח ז"ל והלא ההוכחה היא מן הקושיא דרמי דרבי יהודה אדרבי יהודה דמשמע חד טעמא אית להו ולמה הוצרך הגמרא להביא הא דמשני?
ונראה לי בס"ד דרב יהודה כיון דאית ליה מוקצה מוכרח לומר דלית ליה גזרת פירות הנושרין דלמה יגזרו על פירות הנושרין כיון דאסורים בלאו הכי משום מוקצה אבל לרבי שמעון דלית ליה מוקצה הוצרכו לגזור בפירות הנושרין וכאשר כתב כן הגאון הצל"ח ז"ל והאריך בזה כנזכר בד"ק [בדברי קדשו] יעוין שם.
עוד מצינו להמפרשים ז"ל שכתבו כיון דשמעינן ליה לרבי יהודה דלית ליה 'מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם' מוכרח לומר דלית ליה לרבי יהודה גזרת פירות הנושרים, וכנזכר בד"ק [בדברי קדשו].
גם עוד מצינו דהקשו המפרשים על קושית רבי יוחנן מרבי יהודה ארבי יהודה, אמאי לא משני שיש חילוק בין שבת ליום טוב כדאמר הגמרא לעיל שבת דחמיר לא החמירו בו יום טוב דקיל החמירו בו? ותירצו דאפשר דרבי יוחנן לית ליה האי סברא לחלק בין שבת ליום טוב וכמו שפסקו כן באמת רש"י ורבינו תם והרא"ש ז"ל דפליגי על הרי"ף והרמב"ם ז"ל בזה עד כאן דבריו.
ולפי זה להכי הוצרך הש"ס להביא הא דמשני רבי יוחנן דמן הקושיא בלחוד ליכא הוכחה דסבירא ליה לרבי יוחנן משום משקים שזבו דיש לומר לעולם סבר משום פירות הנושרים, והא דמקשי מרבי יהודה אדרבי יהודה, היינו משום דלרבי יהודה אית ליה מוקצה וממילא מוכרח לומר דלית האי גזרה דפירות הנושרים וכאמור לעיל בשם הצל"ח וכן מה שאמר בשם המפרשים, אבל מהא דמשני רבי יוחנן מוחלפת השיטה שהוא דוחק גדול ועצום להפך הלשונות יש הוכחה דסבר רבי יוחנן משום משקים שזבו דקשה למה נדחק להחליף השיטה היה לו לחלק בין שבת ליום טוב ולא תקשי רבי יהודה אדרבי יהודה. וליכא למימר כתירוץ המפרשים דרבי יוחנן לא סבירא ליה בהאי חילוקא בין שבת ליום טוב דתינח איהו לא סבירא ליה כן להלכתא מכל מקום מצינן לשנויי בהכי אליכא דרבי יהודא כדי שלא נקשה מדידיה אדידיה ומנא ליה האי הכריח לחלף השיטה, אלא ודאי דרבי יוחנן קים ליה מרבותיו דהלכה כרבי יהודא בתרי משניות אלו דאין סוחטין והכלכלה וקבל מרבותיו נמי האי חילוקא לחלק בין שבת ליום טוב, ולכן לא תירץ הקושיא רבי יהודה אדרבי יהודה הפך חילוק זה ואם כן ממילא שמעינן דלית ליה האי טעמא דפירות הנושרין כי מאן דאית ליה מוקצה מוכרח לומר דלית ליה גזרת פירות הנושרין וכאמור לעיל בשם הגאון הצל"ח ז"ל.

גמ' מוחלפת השיטה. לקמן דף ט ע"ב דף י ע"א ברכות דף יז ע"ב פסחים דף מט ע"ב ודף נה ע"א עירובין דף צח ע"א ופרש"י שם:

רש"י ד"ה ויתלוש דהוי איסורא דאורייתא, דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה.
מיהו משום מוקצה לא היה ראוי לאסור לר"ש דדרך פירות לנשור והוי כיושב ומצפה, אלא דלבתר דאסרו חז"ל בנושרים מאליהן משום שמא יעלה ויתלוש, ממילא נעשה מוקצים גמורים דל"ש יושב ומצפה דהא אם ינשרו ג"כ יאסרו, ומש"ה שפיר פי' רש"י לקמן גבי עכו"ם שהביא דורון, דאם יש במינו במחובר דאסור משום מוקצה, והיינו אחר שכבר אסרו פירות שנשרו מעצמך, וא"ת אכתי ל"ל לרש"י למנקט לקמן מטעם מוקצה, י"ל דמשמע לי' כן כיון דמייתי לה התם גבי ספק מוכן, וא"ת הא גופא קשיא הא באמת בלאו מוקצה אסור, י"ל משום דמ"מ בעכו"ם שהביא דורון דהוי רק ספק אם לקטן ביו"ט לשתרי מטעם ספק דרבנן ואי דהוי דשיל"מ הא מרא דשמעתא הוא רב פפא, ור"פ לשיטתי' מדמוקי בסוגיי' דספיקו אסור בספק טרפה משמע דס"ל דספק בדשיל"מ שרי, ולזה פי' רש"י משום מוקצה, והיינו אחר שאסרו פירות הנושרים ממילא כל מחובר הוי מוקצה, והוי ספק מוקצה דחמיר, וכמ"ש לעיל בשם התוס' ישנים, ובתוס' שקלו וטרו ז"ל הרבה בישוב דבר זה וכתבו דלקמן אתיא אליבא דר"י ומטעמא דהכא אתי' אליבא דר"ש, ויראה לי דמש"ה נקט שמא יעלה ויתלוש לא ליתן טעם שיהיה אסור גם לר"ש אלא כוונתם דאתיא רק כר"ש, דאלו לר"י דפירות הנושרים בל"ז אסורים משום מוקצה א"כ לא עמדו חז"ל למנין לגזור שמא יעלה ויתלוש דהא בלא"ה אסורים משום מוקצה, ומש"ה בביצה בעומדת לאכילה דליכא מוקצה אמאי אסור דל"ש לומר כולה חדא גזירה היא, דהא מעולם לא עמדו למנין לאסור מגזירה דשמא יעלה ויתלוש, ואיך נאמר דכולה חדא גזירה היא אע"כ דאתי' רק כר"ש דלדידי' הוצרכו לאסור פירות הנושרים משום שמא יעלה ויתלוש, ובחדא גזירה אסרו גם הביצה.
אך לפ"ז יקשה דמאי פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף, הא י"ל דאיהו ס"ל בזה כרב נחמן דכיון דרבי סתם ביו"ט כר' יהודה דאין מבקעין דודאי ב"ה ס"ל ביו"ט מוקצה, וממילא לא היה יכול לומר דטעמא בביצה משום פירות הנושרים דהא לר' יהודה מעולם לא גזרו על פירות הנושרים דבל"ז אסורים משום מוקצה, וי"ל כיון דבשבת דמוקצה מותר הוצרכו לגזור על נושרים משום שמא יעלה ויתלוש ממילא גם יו"ט בכלל גזירה זו, ועדיין קשה לימא דר' יצחק לא ס"ל כלל להפך האי דמגביהין מעל השלחן, וס"ל לב"ה דאין מגביהין דס"ל כר"י וס"ל דאין לחלק בין שבת ליו"ט לענין מוקצה, וא"כ לא גזרו כלל בנושרים משום שמא יעלה ויתלוש ול"ש לומר בביצה משום פירות הנושרים, מיהו למ"ש לעיל [בפירקין] בכוונת התוס' בשבת [מה ע"א] דמשום גזירת משקין שזבו ליכא איסור טלטול, וברייתא דאוסר בטלטול כר"י דמכח איסור אכילה נעשה מוקצה, ומתני' דקתני לא תאכל י"ל באמת דהדיוק דטלטול מותר דס"ל כר"ש, י"ל דהך תירוצא דתוס' דהכא אזלא אשיטה זו, ושפיר פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כר"י דהא אף לפי טעמא דידיה משום משקין שזבו מוכרח לומר דבית הלל כרבי שמעון מדלא אוסר בטלטול, וא"כ שפיר הוה מצי למימר משום פירות הנושרים:

תוס' סוף ד"ה גזירה כו' [דבירושלמי יש אותן מלאכות שמשימור ואילך הן מותרות ביו"ט, היינו מלישה ואילך], אבל שאר מלאכות דקודם לכן אסורות.
אולם בשבת פרק המצניע (דף צה ע"א ד"ה והרודה) נראה דעת התוס' דכל מלאכת אוכל נפש שרי מה"ת ביו"ט [אב"ה, דהם ז"ל שם הקשו על ר"א דאמר הרודה חלות דבש כו', לוקה ארבעים, ואמאי הא ר"א אית ליה הואיל, והרי איסור הרודה משום תולש, מוכח דס"ל דגם תלישה מותר', וממילא ה"ה אחרינא], וכן דעת הר"ן רפ"ג דביצה דכל מלאכת אוכל נפש כגון דישה וטחינה הכל מותר ביו"ט מה"ת, אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהוא לימים הרבה.
וקשה לי על דעת הר"ן וסייעתו, דא"כ למאי הוצרך ביבמות (דף קיד ע"א) בין שבת דסקילה ליו"ט שהוא בלאו, ואמאי לא בפשוטו, דביו"ט דמה"ת הוי היתר דישה לצורך רעבון שהוא א"נ והוי רק דרבנן, ולא גזרו בצער רעבון:

גמרא דר' יוחנן רמי אדר"י [דסבר כל אוכל אוכלא דאפרת הוא ולית ביה משום משקין שזבו, ואמר ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני לא בראשון] ומשני.
תימא דמנא ליה למרמי דנ"י אדר"י הא למאי דס"ל לר' יוחנן לטעמא דמשקין שזבו ולא משום הכנה זהו משום דלא ס"ל כלל הכנה דרבה אבל אלו הוה ס"ל איסור הכנה ודאי היה מספיק ליה זה הטעם לביצה שנולדה ביו"ט ויו"ט דעלמא משום יו"ט אחר שבת, דהרי אמרינן כולהו כרבה לא אמרי הכנה דרבה לית להו, אלמא דאלו היו סברי לדרבה היו מתרצים כטעמיה, וא"ת מנ"ל להש"ס באמת הכי ודלמא אית להו דרבה אלא דהוקשה להם א"ה יו"ט דעלמא תשתרי צ"ל דפשיטא להו להש"ס דשפיר ראוי לגזור גזירה זו, דגזירה זו יותר קרובה מגזירת פירות הנושרים ומשקין שזבו כיון דביצה אוכלא ובלוע וכיון דס"ל שגזרו כל כך כ"ש דס"ל שראוי לגזור אטו יו"ט אחר שבת, וכיון שכן כיון שמצינו דר' יהודה משמיה דרביה ס"ל להכנה דרבה, [לקמן דף ד' ע"א אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, ורבי יוחנן אמר נ"ב מותרת בזה, ומסיק דכ"ע סברי קדושה אחת הן ובהכנה דרבה קמפלגי, כתנאי נולדה בשבת תאכל ביו"ט ר' יהודה אומר משום ר' אלעזר עדיין היא מחלוקת ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרי לא תאכל, ובתוס' שם אע"ג דר' יהוד' ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, הא דידי' הא דרבי'] מי הכניסו לר"י לתגר זו למרמי דר"י אדר"י דלמא באמת ר"י דידיה נמי ס"ל כרבה וביצה אסורה בראשון משום גזירה יו"ט אחר שבת, ואיך שייך לעשות קושיא בדרך הא דידיה הא דרביה, וד' יאר עיני העורות והיו למאורות.
אחרי הימים זכני חכם דליווארני בשלחו לי איזה חבורים יקרים מגדולי חכמו ספרד ובתוכם ספר נקרא שער המלך, וראיתי לו שהביא קושיא זו בשם שיטה מקובצת כתב יד בשם הר"ן ז"ל ונדחק דר"י היה לו קבלה מרבותיו דר"י משמיה דרביה קאמר וליה לא ס"ל, ונחה דעתי והנאני.
אבל מה שתירץ הרב בספרו שעה"מ דר' יוחנן ס"ל דאף מאן דאית ליה הכנה מ"מ יו"ט דעלמא שרי דלא ס"ל לגזירה אטו יו"ט אחר שבת, כבר נזהרנו בדברינו דליכא למימר הכי.
ומה שכתב הרב עוד לתרץ דר"י ס"ל דכ"ע לית להו הכנה ולית בזה פלוגתא דתנאי ומה דאמר ר"י משום ר"א עדיין היא מחלוקת היינו דטעמא דב"ה דס"ל יו"ט ושבת חדא קדושה נינהו, ומה דאמרינן כתנאי היינו גוף הדין דנולדה בזה אסורה בזה, עיי"ש, ולענ"ד גם זה אינו דאם איתא דסבירא ליה לר"א בטעמיה דב"ה משום חדא קדושה א"כ איך ס"ל ר"א לנפשי' דשתי קדושות הן לחלוק על ב"ש, ואף דאמרינן בעלמא דר"א מתלמידי בית שמאי וסבר כב"ש, מ"מ הא לענין זה לא מצינו דפליג ב"ש דמה דסבירא ליה ב"ה תאכל היינו אף דחדא קדושה היא מ"מ גם ביומו ס"ל לב"ש דתאכל, אע"כ דטעמא דר"א אליבא דב"ה משום הכנה ובאמת ר"א לנפשיה ס"ל נמי דין הכנה דמב"ש אין ראיה דפליג על זה דכיון דסבירא ליה דתאכל ביומו ממילא הכינה לעצמה וא"כ י"ל דב"ש נמי סבירא ליה דין הכנה אלא דס"ל דביו"ט שרי דלא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת, וממילא נולדה בזה מותרת בזה דלעצמה הכינה, וב"ה דסבירא להו דבנולדה ביו"ט לא תאכל יהי' מטעם גזירה אטו יו"ט אחר שבת או יהי' מטעם אחר ממילא נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה, ולמה דכתבו התוס' פרק ג' דעירובין (דף לח) דלס"ד בפסחים דר"א לית ליה הואיל וע"כ מדמהני ערובי תבשילין מוכח דלא ס"ל הכנה דרבה, צריך לומר דר"א ס"ל לסברא פשוטה דראוי לגזור אטו י"ט אחר שבת ומדמתירין בית שמאי ע"כ דלא ס"ל להכנה דרבה ור"א כבית שמאי אבל לומר דטעמא דבית הילל משום חדא קדושה כיון דבזה לא מצינו דפליגי ב"ש איך יסבור ר"א לעצמו דשתי קדושות הן:

משום משקי' שזבו. ר' יצחק לא הוה קשי' לי' ר"י דסוחטי' אדרב יהודה דכלכלה משום דמצי סבר כמ"ד ר"פ חביו' קמ"ג ע"ב מודה ר"י בזיתים וענבים וביצים דומי' לזיתי' וענבי' כמ"ש תוס' שם ד"ה הלכה וכו'. אך ר' יוחנן ס"ל דר"י פליג אפי' בזיתי' וענבי' אלא שהוא הכריע הלכה כר"י בשאר פירות וכו' משו"ה קשי' לי' דר"י אדר"י:

פירא אוכלא וכו' נראה כדאמר ואף ר"י סבר משום משקין שזבו ר"ל דלית לי' הך דחי' אלא שפיר יש לדמות ביצה למשקי' שזבו. אבל גזירו' פירות הנושרי' נמי אית לי'. אך ס"ל כמו"ש פני יהושע דכל מ"ש תוס' דבאילן העומד בחצר ויש לו עורבי' ועומד ומצפה נמי מתי יפלו לא שייך בהו מוקצה זה הכל לר"ש אבל לר' יהודה לעולם כל פירות הנושרי' אסורי' משום מוקצה ולעולם לא גזרו משום יעלה ויתלוש וא"כ לר' יהודה א"א לפרש משום נושרי' וע"כ משום משקי' שזבו דלית בהו מוקצה שגם בין השמשות הי' יכול לאכול הפירו' עם המשקי' שבתוכו. ומיושב קו' מהרש"א דכד מחליף שיטת סוחטי' לא קשי' דרבנן אדרבנן די"ל דלדדהו י"ל טעמא משום פירות הנושרי' דרבנן היינו ר"ש דלית לי' מוקצה בעומד ומצפה והוצרך ליגזור משום שמא יעלה ויתלוש וביצה בכלל וק"ל. ומכאן יש להבין דמה דאמר ר' יהודה בשבת כ"ט ע"א לא יקוב וכו' ור"י מתיר ומפרש' בפסחי' י"א ע"א משום חומרא דשבת מבדיל בדול צ"ל ה"ה י"ט דחמיר לאינשי שם שבתות ועיין גיטין נ"ד ע"א באתרי' דר' יהודה וכו' ע"ש וה"נ י"ט חמיר כשבת לכל הפחות ומשו"ה רמי ר' יוחנן וק"ל:

בתוס' גזירה שמא יעלה ויתלוש ותימא ל"ל האי טעמא וכו' ותימא דהא פרש"י גופא וכו'. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם דלענ"ד צדקו דברי רש"י דודאי איצטריכו תרי טעמי דהכא לא שייך כלל לומר דפירות הנושרין גופייהו לא מיתסרי אלא משום מוקצה דהוא איסור דרבנן דאם כן לא שייך לגזור בשבילם בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה דלא שייך בהו מוקצה והו"ל גזירה לגזירה ול"ל דאפ"ה גזרינן דחדא גזירה היא דא"כ תקשי למה לן טעמא דגזירה משום פירות הנושרין דהוי גזירה רחוקה ביצה אטו פירות ואמאי לא קאמר דגזרינן ביצה העומדת לאכילה משום ביצה שנולדה מתרנגולת העשויין לגדל ביצים שאסורה משום נולד לשיטת רוב הפוסקים לשיטת ר"ת וסייעתו ומכ"ש דלדידיה נולד אסור אף בי"ט להנך אמוראי אע"כ דמשום איסור מוקצה לא שייך כלל לגזור במידי דלאו מוקצה אטו מידי דמוקצה דהו"ל לגזירה לגזירה. ועוד דא"כ לא משכחת שום דבר שיהא בו היתר טלטול וא"כ שפיר איצטריך למימר הכא משום איסור תלישה דהוי מדאורייתא ומה שהוצרך רש"י לפרש לקמן בפרק אין צדין הטעם משום מוקצה ולא ניחא ליה לפרש משום גזירה שמא יתלוש נראה ברור דלא שייך שמא יעלה ויתלוש אלא בפירות הנושרין מאליהן בשדה שלו דמתוך שנתיר לו לאכול הפירות שנשרו יעלה באילן ללקט הפירות שנשרו שם ומונחים על האילן ודרך מתעסק ישכח שהוא שבת או י"ט ויתלוש והכי משמע להדיא בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו ע"ש משא"כ לקמן דאיירי בעובד כוכבים שהביא דורון משלו לישראל וא"כ לא שייך כלל לגזור שמא יעלה ויתלוש ול"ל דניגזור שמא יאמר לעובד כוכבים לתלוש מן המחובר דאמירה לעובד כוכבים גופא מדרבנן היא ואכתי הו"ל גזירה לגזירה ועוד דרש"י ז"ל לשיטתו דמשמע להדיא דלא ס"ל לגזור שמא יאמר לעובד כוכבים ממה שפי' שם לקמן גבי עובד כוכבים שהביא דורון דמותר לערב י"ט ראשון ולא כמ"ש התוספת וכמה גאונים דאסורין עד מוצאי י"ט שני משום שמא יאמר לעובד כוכבים להביא מן המחובר ורש"י ז"ל וסייעתו נחלקו משמע דלא ס"ל האי גזירה שמא יאמר לעובד כוכבים ועוד אפרש בזה לקמן אי"ה. ועי"ל דמה שהוצרך לפרש לקמן משום איסור מוקצה היינו כדי לאוסרן בטלטול דהכי משמע בסוגיא שם דלישנא דאסורין היינו אף לטלטל משא"כ משום גזרה שמא יעלה ויתלש לא שייך לאסור לטלטל ותדע דהכי הוא שהרי לקמן פרש"י דמה שאסורים בכדי שיעשה היינו שלא יהנה ממלאכת י"ט וא"כ מעיקרא ל"ל טעמא דמוקצה ואמאי לא מפרש נמי טעמא שלא יהנה ממלאכת י"ט אע"כ דמשום טלטול הוצרך לטעמא דמוקצה וכוונתי בזה לדעת מהרש"ל ז"ל. ועוד נ"ל ברור דפרש"י לקמן הוא אליבא דהלכתא דהא בפרק מקום שנהגו אמרינן דאנשי יריחו היו אוכלין פירות הנושרין ולא הודו להם חכמים ואמרינן שם מעיקרא דמחלוקת בשל מכבדות דמ"ס גזרינן שמא יתלוש ומ"ס לא גזרינן אבל של בין הכיפין לא שייך שמא יתלוש ומותרין ופריך רבא אכתי הא מוקצות נינהו והכי אסקינן דאף בין הכיפין אסורין משום מוקצה א"כ לקמן דאמרינן סתמא עובד כוכבים שהביא דורון וכו' ולא מפליג בין מכבדות וכו' אע"כ דמלתא דפסיקא היא דאסורין משום מוקצה כמסקנא דפסחים וכן רב יוסף דהכא נראה דלא ס"ל כסוגיא דהתם אלא ס"ל דאף בשל בין הכיפין גזרינן שמא יתלוש דאלת"ה א"כ איך שייך לגזור בביצה דלא עדיף ביצה משל בין הכיפין דלא גזרינן אטו של מכבדות והתוס' הרגישו שם קצת בזה בדבריהן וצ"ע. מ"מ הרי נתבאר שיטת רש"י שצדקו יחדיו פירושו כאן ופירושו בפרק אין צדין כ"א לפי דרכו ומעתה אשוב אראה ליישב לשון התוספות לאחד אחד דמה שהקשו דהו"ל לפרש הכא טעמא דמוקצה ולמה לי טעמא דשמא יעלה ויתלוש אין הכוונה בזה על לשון הש"ס אלא אדרבא אגופיה דמלתא דרב יוסף קשיא להו דנראה שלא שייך לגזור בביצה משום פירות הנושרין אלא אי אמרינן דפירות הנושרין גופייהו גוזרין עליהן חכמים גזירה מיוחדת משום שמא יעלה ויתלוש וא"כ איכא למימר שפיר דבאותו שעה שגזרו על פירות הנושרין ראו ג"כ דההיא דביצה דמיא להם שנשרה מאליה וכללוה בכלל גזירתן משא"כ כיון דפירות הנושרין אסורין בלא"ה משום איסור מוקצה א"כ ע"כ אף דשייך בהו נמי איסור דאורייתא גזירת תלישה אעפ"כ לא הוצרכו חכמים לתקן עליהם לאוסרן דממילא היו אסורין בכלל איסורי מוקצה וא"כ גזירת ביצה מהיכא אתיא דהא משום איסור מוקצה לא שייך לגזור בדבר שאינו מוקצה כמ"ש בהכרח ול"ל דעל הביצה לבדה גזרו בפרטות משום גזירת פירות הנושרין דשייך בהו גזירת איסור תלישה הדר הו"ל גזירה לגזירה ודוק היטב שנ"ל סברא נכונה אף שאין בו סתירה הכרחית על פרש"י אפשר שתוספת נתכוונו לזו הקושיא. אלא דקשיא לי אם לזה נתכוונו התוספות א"כ לא תירצו כלום במ"ש דטעם דתלישה איצטריך אליבא דר"ש כדמסקו דאיירי בחצר שהם מוכנים לעורבים ולית בהו מוקצה והיינו דוקא אליבא דר"ש דהא לרבי יהודא לית ליה האי סברא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם כדאמרינן פרק מקום שנהגו. וא"כ לפ"ז נצטרך לומר דלר"י קושטא דמלתא לא הוצרכו לתקן גזירה מיוחדת על פירות הנושרין דהא אסירי משום מוקצה וא"כ ממילא לא שייך לגזור בביצה משום פירות הנושרין כדכתיבנא א"כ קשה לרב יוסף ר' יהודא דאמר כב"ש ולא כב"ה דהא ב"ה לא אסרו ביצה שנולדה בי"ט אלא משום פירות הנושרין ול"ל דר' יהודה דאית ליה מוקצה סובר דפלוגתא דב"ש וב"ה בביצה העומדת לגדל ואסרו ב"ה משום מוקצה דא"כ קשה וליפלגו בתרנגולת גופא דמה"ט נאדי רב יוסף מאוקימתא דרב נחמן מיהו מצינן למימר דהא בלא"ה לר"י צ"ל דההיא דמגביהין עצמות וקליפין איהו לא מפיך לה אלא גריס לה בענין דתיתוקם מלתא דב"ה כוותיה דאוסר במוקצה וא"כ לא שייך להקשות וליפלגו בתרנגולת דהא איפלגו התם בעצמות וקליפין להודיעך כחן דב"ה והכא פליגי בנולד להודיען כחן דב"ש כנ"ל נכון אלא שהתוספות ע"כ לא נחתו לכל זה כמו שאכתוב לקמן בלשון התוספות בד"ה לדידי אפילו בראשון ויש ליישב וצ"ע ודוק. ומ"ש בא"ד אבל תימא א"כ וכו' ל"ל טעמא דלקמן ותירצו דמיירי במידי דבעי מרא וחצינ' וכו' דלא שייך גזירה דתלישה מש"ה הוצרך לטעמא דמוקצה וכו' וקשיא לי בגווה דאכתי אף במידי דבעי מרא וחצינא ל"ל טעמא דמוקצה דבלא"ה יש לאסור משום גזירה שמא יאמר לעובד כוכבים לתלשם כמ"ש התוספת עצמן גזירה זו שם באותו סוגיא לענין כדי שיעשו דאסורין אף ביו"ט שני וממילא דליכא למימר נמי דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך אף לגזור שיאמר לעובד כוכבים דא"כ אמאי כתבו התוספות שם דלישנא דגמרא דנקט כדי שיעשו היינו ביום הראוי לעשייה אבל בי"ט שני אסורים משום שמא יאמר לעובד כוכבים והא התם איירי ע"כ במידי דבעי מרא וחצינא כמ"ש התוס' כאן מדנקט לה גבי דיני מוקצה אלמא דאפ"ה חיישינן שמא יאמר לעובד כוכבים וא"כ אכתי טעמא דמוקצה ל"ל. ועוד שהרי התוספות עצמן מייתי הכא התוספת' דאמר מפני שמרגילו לשבת הבאה והיינו שמא יאמר לעובד כוכבים וא"כ לא תירצו כלום דאכתי טעמא דמוקצה ל"ל. מיהו יש ליישב דהא דקשיא להתוספות הכא דלא איצטריך לקמן טעמא דמוקצה דהו"ל למימר משום שמא יתלוש היינו משום דשמא יתלוש חמיר טפי דאיסור דאורייתא הוא ואפשר דמשמע להו דמשום שמא יתלוש לחוד שייך נמי לאסור בטלטול שכן נראה באמת מדבריהם וע"ז תירצו שפיר דאיירי במידי דבעי מרא וחצינא דלא שייך שמא יתלוש ואע"ג דשייך שמא יאמר לעובד כוכבים אפשר דמה"ט לא שייך כלל לאסור בטלטול כיון דגזירה לגזירה הוא. ועוד אף שנתיר לו הטלטול בשביל כך לא יאמר לעובד כוכבים מש"ה איצטריך שפיר לטעמא דמוקצה וטעמא דשמא יאמר לעובד כוכבים אהני לענין דבעינן כדי שיעשה כנ"ל. ובעיקר הסברא שכתבו התוספת אין לתמוה דאכתי אף במידי דבעי מרא וחצינא נמי לגזור משום אותן פירות דלא בעי כמו שגזרו בביצה אע"ג דלא שייך בהו תלישה כלל דאיכא למימר דדוקא בביצה כיון שנושרת מאיליה נכללה בגזירת פירות הנושרין משא"כ הני דבעי מרא וחצינא שאין דרכם לנשור מאליהם לא נכללו באותה הגזירה וק"ל. ומ"ש בא"ד דלא שייך מוכן לעורבים רק ביושב ומצפה נ"ל כפי' מהרש"ל דאע"ג דלא שייך מוכן לעורבים מותרים כשיושב ומצפה אליבא דר"ש וכ"כ התוס' להדיא בפרק כל כתבי שני תירוצים אי משום דהוי מוכן לעורבים או משום דיושב ומצפה ע"ש ומ"ש מהרש"א ז"ל דבפרק מקום שנהגו משמע גבי אנשי יריחו דבעינן דווקא חזו לעורבים נלע"ד דאין משם ראיה דהתם רבא אסיק הכי ואזיל לטעמיה דכר"י ס"ל כדמשמע שם להדיא. ועוד דר"י גופא איירי בההיא דאנשי יריחו ולר"י ודאי לא מהני יושב ומצפה ואפילו מוכן לעורבים לא מהני אלא דאנשי יריחו הוו טעו בהכי משא"כ כאן שדברי התוס' אליבא דר"ש ודאי ביושב ומצפה לחוד סגי כדמשמע גבי נר שכבה ובכמה דוכתי. וכן מ"ש מהרש"א ז"ל דלמאי דמסקו התוס' הכא דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך שמא יתלוש א"כ לעיל גבי מחתכין את הדלועין לא הוו צריכין לפרש דאיירי בתלושין אלא אף במחוברין בין השמשות עכ"ל ע"ש. ולענ"ד דבריו אינם מובנים לי דנהי דלא שייך בהו שמא יתלוש אפ"ה א"א לאוקמי במחוברין דמ"מ ליתסרי משום מוקצה למ"ש כאן דבמוקצה דמחוברין אף לר"ש אסורים אע"כ דבתלושין איירי וצ"ע:

בא"ד אך תימא מאי שמא יעלה ויתלוש הא אפילו לכתחלה עכ"ל. ונראה לי דקושיא זו דוקא לדבריהם הקודמים דמעיקרא לא הוי קשיא להו דמצינן למימר דגזירה שמא יעלה ויתלוש היינו דכיון שיעלה על האילן יתלוש הרבה דרך מתעסק אף לצורך חול וזה ודאי אסור או שמא ילקוט פירות דלא חזו לאכילה אלא לייבש כגון פצעילי תמרה וכיוצא בהם וא"כ לק"מ משא"כ לדברים הקודמין דאדרבה מלאכה מרובה לא חייש' אלא דוקא דברים שמתאוה להם ועודם בכפו יבלענה וא"כ מקשו שפיר דהא מה שיתלוש ויאכל מותר באמת דאוכל נפש הוא כנ"ל נכון ובזה יתיישב ג"כ שיטת הלכות גדולות שכתב דסחיטה גופא מותר משום אוכל נפש ותמהו עליו רבים מהא דאמרינן בסמוך גזירה שמא יסחוט ולמאי דפרישית א"ש דאפ"ה שייך לגזור שמא יסחוט הרבה לצורך חול וכמאן דאית ליה האופה מי"ט לחול לוקה דלית ליה הואיל ואפשר שבאלו המלאכות דתלישה וסחיטה שייך לגזור יותר שדרך בני אדם לעשות הרבה בפעם א' כמ"ש הראב"ד ואפשר שהתיר בה"ג בסוחט דבר מועט לאכול מיד דמוכחא מילתא ודו"ק:

בגמ' ואף רבי יוחנן סבר משום משקין שזבו עיין בתוס' ריש פ' חבית שהקשו שם הא ר"י גופא מסיק התם דמודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות ולא גזרו אטו זיתים וענבים וכיון דאף בשאר פירות לא גזרו מה ראו לגזור בביצה ותירצו דשאני ביצה שעומדת ליסחט מן התרנגולת וכו' ע"ש. אבל עדיין קשה לי דהא אמרינן דאפילו בזיתים וענבים מותר לסחוט לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא וכתב שם הרא"ש ז"ל דרבי יוחנן גופא נמי מודה בהא ע"ש שכבר כ"כ כמה פוסקים וא"כ האיך שייך לגזור בביצה דאוכל גמור הוא ואיהו נמי לא בעי ליה למשקה אלא לאוכל כדאמרינן ביצה אוכלא וב"ה נמי לא תאכל קאמרי משמע דאפילו לאכילה אסור. ועוד דאי ס"ד דביצה לא מיתסר נמי אלא לתוך הקערה דלמשקה קא בעי ליה. וא"כ לפ"ז מיהא שרי בטלטול כיון דחזיא לאוכל ולקמן משמע דר"י אוסר אף בטלטול כמו שאכתוב שם. מיהו איכא למימר דהא דמתיר בסוחט לתוך הקדירה היינו כיון שסוחט בידים לתוך הקדירה מוכחא מלתא טובא ולא שייך לגזור בהו משא"כ במשקין שזבו מאליהם וכן ביצה שנושרת מאליה לא פלוג רבנן ואסרו בכל ענין וק"ל: