ביצה יא ע"ב

דף יא - ב

ומתרצינן: התם, כאשר הוא שוטח את העור לפני הדורסן, לא מוכחא מלתא שכוונתו לעבד את העור, משום דחזי שראוי העור הזה למזגא עליה לשבת ולהשען עליו, ולא יבואו האנשים לטעות ולהתיר לעבדו ממש, כי ידעו שההיתר שהתירו חכמים לשטוח את העור לפני הדורסן, הוא מפני צורך יום טוב, שהרי אפשר עתה לשבת עליו, ורק משום כך התירו.

אבל הכא, אם תרשה לשטוח את החלבים, אתי אינשי לטעות ולמימר: מאי טעמא שרו לי רבנן לשטוח את החלבים, הלא הוא כי היכי דלא לסרח החלבים, ולא לצורך יום טוב הוא.

ויטעו לומר: מה לי למשטחינהו באויר, מה לי לממלחינהו, והרי שתי מלאכות אלו נעשות לצורך שימור החלבים, ומותרות, ולכן אסרו גם את שטיחת החלבים ברוח ^[1].

אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם ביום טוב כמה חתיכות בשר בבת אחת, כי כל ההמלחה טרחה אחת היא, אף על פי שאינו צריך לסעודת יו"ט אלא לחתיכה אחת. ונמצא שהבשר הנותר משתמר במלח, בכל זאת אין איסור בכך כי אינו טורח במיוחד למליחת החלק שמניח לאחר יו"ט.

רב אדא בר אהבה היה מערים ^[2], ומלח גרמא גרמא, היה מולח חתיכה אחת, ואחר כך אומר שחתיכה אחרת ערבה יותר לחיכו, ומולחה, וכך עשה בכל הבשר הנותר מהשחיטה, וסבר ^[3] שהתירו להערים ולמלוח הכל, כדי שלא יבא לידי הפסד הבשר הנותר וימנע מלשחוט לצורך יום טוב ^[4].

מתניתין:

בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, אפילו לצורך לקיחת תבלין לצורך שמחת יום טוב. ובגמרא יתבאר מה הם התריסים הללו, ומה הוא האיסור לסלקם.

ובית הלל מתירין לסלקן, ואף מתירים להחזיר אותן למקומן אחרי שנטלום לצורך יום טוב.

גמרא:

והוינן בה: מאי תריסין? באיזה תריסים התירו בית הלל אפילו להחזירם, ולא חששו לאיסור בונה?

אמר עולא: תריסי החנויות, והם הדלתות של תיבות הסוחרים, הנקראות "חנויות" [ואין הכונה לחנות בנויה] ^[5].

ואמר עולא: שלשה דברים התירו חכמים לעשות ביום טוב את סופן, משום כדי שיעשו אנשים את תחלתן, ולא ימנעו מלעשות את תחילתן בגלל האיסור שבסופן ^[6]. ואלו הן:

נתינת עור לפני הדורסן. שהתירו לו בסוף, לאחר השחיטה, לשטוח את העור, כדי שלא יחשוש להפסד העור, וימנע בתחילה, מלשחוט את הבהמה, ויפסיד את שמחת יום טוב.

ותריסי חנויות, שהתירו לסוחרי התבלינים להחזיר דלתות דוכניהם בסוף היום, כי אם נאסור עליהם את החזרתם לבסוף, הם לא יפתחו את חנויותיהם בתחילה, ויחסר התבלין לשמחת יום טוב.

וחזרת רטיה במקדש, שהתירו לכהן העובד במקדש בשבת או ביום טוב להחזיר בסוף, אחר עבודתו, את התחבושת שעל גבי מכתו, שהורידה לפני עבודתו כדי שלא תחצוץ בעבודת הקרבנות. כי אם נאסור עליו להחזירה, הוא לא יוריד אותה בתחילה, וימנע מעבודת המקדש, הצריכה להעשות ללא תחבושת, החוצצת בעבודה.

ושלא במקדש אסור להחזיר רטיה, משום שגזרו חכמים איסור על כל הרפואות בשבת, שמא ישחוק סממנים ויעבור באיסור דאורייתא.

ורחבא אמר רבי יהודה: אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל, ואליבא דרבי יהודה דאמר יגמור.

והיינו, שגזרו חכמים טומאה על כל מגע של עם הארץ, חוץ מאשר בזמן הרגל, כדי שלא לביישם אז.

ונחלקו חכמים ורבי יהודה מה דינם של המאכלים שנגעו בהם עמי הארצות ברגל, [בהכנסם לקנות לחם או יין אצל "חברים" הנזהרים בשמירת הטהרה], ונותרו אחר הרגל.

לדעת חכמים מטמאים עמי הארצות בנגיעתם גם ברגל, אלא שכדי לא לביישם ברגל, הקלו חכמים שלא לחשוש ברגל לטומאה הזאת. אבל משחלף לו הרגל, חלה הטומאה למפרע, ללא צד היתר.

ואילו לרבי יהודה לא מטמאה טומאתם למפרע אצל המוכרים שמכרו לעמי הארצות, וביאר רחבא שטעמו של רבי יהודה, שהתירו את סופם, לטהר את הסחורה הנשארת לאחר הרגל, משום תחילתם, כדי שיפתחו את סחורתם ברגל, ויאפשרו לעמי הארצות למשמש בה.

ולכן, אמר רבי יהודה כי מוכר שפתח את חבית היין שלו למכירה ברגל, ונגעו עמי הארצות ביין, לא נטמא היין, ויכול להמשיך ולמוכרו כיין טהור גם אחר הרגל. וכן מי שעשה עיסה למוכרה ברגל, ונגעו עמי הארצות בעיסה, מותר לו למוכרה בטהרה גם אחר הרגל.

ומקשה הגמרא על הדין שחידש עולא, שההיתר ליתן עור לפני הדורסן הוא משום שהתירו סופן משום תחילתן:

עור לפני הדורסן - הרי תנינא לדין זה במשנה בעמוד הקודם, שבית הלל מתירים!

ומבארינן: הוצרך עולא להשמיענו את טעם ההיתר לשטוח העור, כי לולי טעמו, מהו דתימא: טעמייהו דבית הלל שמתירים הוא משום דחזי למזגא לשבת ולהשען עלייהו, ואם כך, אפילו אם נשחטה הבהמה והופשט עורה מערב יום טוב נמי מותר ליתן את העור לפני הדורסן. ^[7]

קא משמע לן עולא, שרק בהופשט העור ביום טוב מותר לשטוח את העור, כי התירו סופן - משום תחלתן ^[8].

ולפיכך רק עור דיום טוב - אין, התירו לשוטחו, אבל עור דערב יום טוב - לא התירו, שהרי לא ימנע משום כך מלשחטו בערב יום טוב, כיון שיכול לשטוח את העור מערב יום טוב, ולא יפסד ^[9].

ועוד מקשה הגמרא: תריסי חנויות, הרי נמי תנינא במשנתנו: ובית הלל מתירין אף להחזיר! ומה חידש עולא באומרו הלכה זו.

ומבארת הגמרא: מהו דתימא, טעמייהו דבית הלל ^[10] הוא משום דאין תורת בנין בכלים, ואין תורת סתירה בכלים, אלא רק במחובר לקרקע. ומטעם זה, אפילו תריסי התיבות דבתים, נמי מותר להחזיר, ואין צורך לטעם של "שמחת יו"ט" כדי להתיר החזרתם.

קא משמע לן עולא, כי על אף שאין איסור בנין וסתירה בכלים מדאורייתא, בכל זאת, מדרבנן אסור. ^[11] והיתר החזרת התריסים של התיבות הוא רק בתיבות החנויות שמוכרים בהם תבלינים לרבים, כי כל ההיתר הוא משום "התירו סופן משום תחלתן". וכיון שכן, רק תריסי תיבות דחנויות, אין, אותם בלבד התירו להחזיר, כי אם יפתחו הסוחרים את תיבת החנות ולא יוכלו לסוגרה, יימנעו הסוחרים מפתיחת תיבות חנויותיהם ביום טוב, ותמנע שמחת יום טוב מהציבור.

אבל החזרת תריסים בתיבות דבתים, לא התירו, כיון שבנין וסתירה בכלים אסורים מדרבנן, ואין חשש שימנע משמחת יום טוב אם לא יפתח את התיבות בביתו ^[12].

ועוד מקשינן: החזרת רטיה במקדש - נמי תנינא [במסכת עירובין קב ב]: מחזירין רטיה במקדש, אבל לא במדינה! ומתרצינן: מהו דתימא: טעמא מאי מחזירים רטיה במקדש משום דאין גזירת שבות נוהגת במקדש, ורטיה אין בה אלא איסור שבות שגזרו עליה רבנן שמא ישחוק סממנים ^[13], וכיון שכן אפילו כהן דלאו בר עבודה הוא, יהא רשאי להחזירה אם הורידה, על אף שלא הורידה לצורך עבודה.

קא משמע לן עולא שהיתר החזרת רטיה במקדש הוא רק מפני ש"התירו סופן משום תחלתן" ^[14]. [כי לא את כל איסורי שבות התירו במקדש].

ולכן, רק כהן שאינו בעל מום, דבר עבודה הוא, אין, הוא בלבד רשאי להחזיר את הרטיה, אבל כהן בעל מום דלאו בר עבודה הוא, לא התירו לו להחזיר רטיה, שלא הותרה החזרת הרטיה אלא לצורך עבודה במקדש.

עוד מקשינן: פותח את חביתו ברגל - נמי תנינא: הפותח את חביתו, ומתחיל בעיסתו על גב הרגל -

רבי יהודה אומר: יגמור למוכרה לחברים האוכלים בטהרה, גם אחר הרגל.

וחכמים אומרים: לא יגמור! ^[15]

ואם כן מה הוסיף רחבא וחידש בדעת רבי יהודה.

ומשנינן: מהו דתימא שטומאת עם הארץ ברגל - כטהרה שויוה רבנן, ואם נגע עם הארץ בחבית או בעיסה ברגל, אף על גבה דלא התחיל למכור יין מהחבית ברגל - נמי לא יטמא היין, ויהיה מותר למוכרו אחר הרגל.

קא משמע לן רחבא, שאף לפי רבי יהודה אין זו טהרה ברגל, אלא רק משום "התירו סופן משום תחלתן" התירו להמשיך למכור את היין לאחר הרגל, כדי שיתחיל למכור ברגל ולא יחשוש להפסד היין שישאר בחבית.

ולכן, רק אם התחיל אין, יכול להמשיך למכור אחר הרגל אפילו אם נגע עם הארץ במאכל, אך אם לא התחיל למכור ברגל, ונגע עם הארץ במאכל, אפילו בתוך הרגל - לא ימכרנו לאחר הרגל לחברים האוכלים בטהרה ^[16].

והוינן בה: ועולא, שאמר שלשה דברים - מאי טעמא לא אמר נמי הא - את הדין של "התחיל למכור ברגל"?

ומתרצינן: בפלוגתא לא קא מיירי.

ומקשינן: אם כן הנך נמי, שהזכיר עולא - פלוגתא של בית שמאי ובית הלל נינהו!

ומתרצינן: בית שמאי במקום בית הלל - אינה משנה!

הגמרא מביאה נידון לגבי איזה אופן נאמרה המחלוקת המובאת במשנתנו: מתניתין, משנתנו האומרת שגם בסילוק התריסים נחלקו בית שמאי ובית הלל, סוברת דלא כי האי תנא:

דתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמסלקין את התריסין ביום טוב. לא נחלקו אלא להחזיר אותם למקומם.

שבית שמאי אומרים: אין מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

במה דברים אמורים, שנחלקו בית שמאי ואסרו להחזיר, בתריסים שיש להן ציר, שמשני צידי התריס יש בליטה הנכנסת לחור בדופן החנות, ובכך הם דומים לבנין, שהתריס מסתובב על שני ציריו כמו חלון או דלת של בית, ולכן אסרו בית שמאי, כי לשיטתם יש תורת בנין גם בכלים.

אבל אין להן ציר, אלא מניחם על הפתח, שאינם דומים כלל לבנין - דברי הכל מותר.

ומקשינן: והתניא בברייתא להיפך מהברייתא הקודמת:

במה דברים אמורים שהתירו בית הלל להחזיר את התריסים - בשאין להן ציר. אבל יש להן ציר - דברי הכל אסור!

ומתרצינן: אמר אביי ליישב את סתירת הברייתות:

שני התנאים בשתי הברייתות אינם חולקים כלל, אלא שניהם סוברים, כי:

בתריסים שיש להן ציר מן הצד - דברי הכל, בין לבית שמאי ובין לבית הלל אסור להחזיר את התריס, [לבית שמאי מדאורייתא, שיש בנין בכלים, ולבית הלל היות וזה דומה לבנין] ^[17].

אם אין להן ציר כל עיקר, אין זה דומה כלל לבנין, ודברי הכל מותר להחזיר.

כי פליגי - בשיש להן ציר באמצע התריס, ותוחבים אותו בחור שבאמצע דופן פתח התיבה [לשון רש"י], שאינו דומה לבנין גמור. ^[18]

אמר רב מתנה הלכתא כר' יהושע איכא דאמרי אין הלכה כו' אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות כאחת אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. ורב אדא בר אהבה מערים ומלח ליה גרמא גרמא כגון דמלח האי חתיכה ואימלך ואמר לא בעינא האי אחריתי בעינא:
ירושלמי מערים ומלח הכא עד דמלח כולה. כלומר היה ממלח ע"ג העור מעט מעט.

וישאל מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות. והני מילי חנויות אבל בתים לא.

ג' דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן תריסי חנויות משום להוציא תבלין ומיני מאכל התירו לו. ואם תאמר לו אסור לסגור בהן כי יש בנין בכלים מתחלה לא יפתח. וכן עור לפני הדריסה. אם לא תתיר לו להניחו במקומו שטוח לא ישחוט תחלה.

וכן החזרת רטיה במקדש כמפורש בסוף עירובין ורב יהודה אמר אף עם הארץ הפותח חביתו ברגל והמתחיל עיסתו ברגל יגמור לאחר הרגל כר' יהודה. ואע"ג דקיי"ל מגע ע"ה בחזקת טומאה הוא הכא אם לא תטהר לו לא אתי למיעבד לכתחלה ושקלינן וטרינן בענין תריסי חנויות ואסקה אביי בשיש לה ציר מן הצד דברי הכל אסור. כדתנן מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה.

בשאין לה ציר כל עיקר דברי הכל מותר.

אמר לך התם לא מוכחא מילתא. כלומר משום דחזי למזגא עלייהו. קשיא לי בא לישאל מאי איכא למימר. ויש לומר דכי שרינן ליה אמרינן ליה זיל (והב) [ותיב] עלייהו ואי דרסי דרסי, הא למימר ליה דשרי למשטחיה לפני הדורסן לא אמרינן ליה.

רב אדא בר אהבה (אמר) מערים ומלח גרמא גרמא. ואין אומרים בהערמות זו דומה לזו דלגבי עור התירו למלוח עליו לצלי ואמרינן בירושלמי (הלכה ו) מלח הכא ומלח הכא עד דמלח ליה כוליה, ואלו בפרקין דלקמן (ביצה יז, ב) גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין (אמרינן) אסרינן ליה טפי ממזיד, ויש לי לומר דהערמות דהכא היינו דוקא בדברים שההפסד בא להן מחמת שמחת יום טוב ושלא מחמת פשיעתו, כמליחת העור ומליחת גרמא גרמא דאי אפשר לו לחתיכות שהוא צריך ליום טוב בלא שחיטה ויפסדו עליו כל שאר החתיכות הילכך שרי ליה הערמה, אבל גבי עירוב דפשיעתו גרמה לו שלא הניח עירובי תבשילין או שנאבד ונאכל בפשיעתו שלא שמרו כראוי לפיכך אסרו עליו הערמה וכן כל כיוצא בזה.

גמרא: מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דחזי למזגא עלייהו ואפילו מערב יום טוב נמי קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן. כלומר: קא משמע לן שאין הכל תלוי במאי דחזי למזגא עלייהו, דאי לאו משום דהתירו סופן משום טעמא דחזי למזגא עלייהו [לבד לא שרינן] וכל חד מהני תרי טעמי צריך לחבריה, וההיא דתריסין נמי הכי מפרשינן ליה דלתרי טעמי היא צריכה כלומר משום דאין בנין וסתירה בכלים ואי לא התירו לו בסופו אתי לאמנועי בתחלתו שרינן ליה הא בחד מהני טעמי לא שרינן, והיינו תריסין דבתים ואף על גב דליכא משום בנין וסתירה, ובשיש להם ציר מן הצד אף על גב דאתי לאמנועי משום שמחה אפילו הכי כיון דאיכא למיחש לשמא יתקע דחייב לא שרינן ליה משום תחלתן.
ואיכא למידק דהכא אמרינן דעור לפני הדורסן דוקא משום דהתירו סופן משום תחלתן אין בעור של עי"ט לא, דאלמא אסור לטלטליה ואפילו (לומר) [לבית הלל] דהא משמע דאפילו בלא יטלטלנו (מידו) [מודו] לבית שמאי אי לאו משום תחלתן, ואלו בשבת (מט, א) בפרק במה טומנין תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ולא מפליג התם בין עבודין לשאינן עבודין אלא לענין טומאה הא לענין טלטול לא שנא עבודין ולא שנא שאינן עבודין מטלטלין אותן, ותנן נמי בפרק כל כתבי הקדש (קכ, א) פורסין עור על גבי תיבה כדי שלא יאחוז בה האור. ויש לומר דהכא בלחין וגו' והתם ביבשין ממש דחזו שפיר למזגא עלייהו בהדיא. והא דאמרינן בפרק כל כתבי הקודש (קטז, ב) אם נטלטל תיק אגב ספר לא נטלטל עור אגב בשר דמשמע דבלא בשר אסור, התם נמי מהאי טעמא הוא דלא חזי למזגא עלייהו (דלא) [דלח] הוא בשעת הפשטו וכן תירץ ר"ת ז"ל.

מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש. ואיכא למידק דאין הכי נמי דאיכא טובא דשרי משום דאין שבות במקדש וכדתנן התם בפרק בתרא דעירובין (קג, ב) כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש (ובמדינה) [אבל לא במדינה], וכן (שם עמוד א) חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה וטובא נמי כדתנינן התם דכלהו שרינן להו משום דאין שבות במקדש, ויש לומר דאין השבותין שוין דאיכא דהתירו ואיכא דגזרו ולפי מה שיש לחוש ולגזור (אי) [או] שלא לחוש ולהתיר.

קא משמע לן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. דלא התירו סופן אלא משום תחלתן. קשיא לי ולמה התירו סופן דהא אפשר בלאו הכי וכגון שהפרישה ע"ג כלי (עירובין ק"ג, ב, עי"ש), ויש לומר דמפלוגתא הוא. ועוד יש לומר דאי לא שרית ליה אלא בשפירשה על גבי כלי זמנין דלא מיתרמי ליה ואתי לאימנועי מעבודה לפיכך התירו לו בכל ענין כך נראה לי.

בפלוגתא לא קא מיירי. ואם תאמר ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מד, ב) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד (ר"ה כד, ב) והוי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחלתן. ויש לומר דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן ומאי קא משמע לן וכדפרכינן עליה הכא בהני תלת.

אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד דברי הכל אסור. פירוש: לבית שמאי משום דסבירא להו דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובשיש להן ציר מן הצד, ולבית הלל אף על גב דסבירא להו דאין בנין וסתירה בכלים ואפילו בשיש להם ציר מן הצד מכל מקום אסור גזירה שמא יתקע, ובשאין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר דבהכי ליכא משום בנין ולבית הלל נמי ליכא משום שמא יתקע כי פליגי באמצע גו'.

מי שהיו לו חתיכות הרבה של בשר ואין צריך לכלן מולח את האחת בחזקת שיתננה לקדירה ואחר כך ימלך עליה שחברתה חביבה לו יותר וימלחנה וכן בכלן וכן הדין בנקור חתיכות של ירך הרבה ומה שאמרו שאני הערמה דאחמירו בה טפי ממזיד דוקא בהערמה הניכרת שהרי אמרוה על מי שאכל סעודתו ורוצה להכין לצורך מחר ומערים ומבשל ואומר שעכשו הוא צריך לו ומותיר והואיל ועקר כונתו אינה אלא לצורך מחר זו היא הערמה שהחמירו עליה אבל זה שהוא מערים קודם שיאכל ואינו יודע איזו חתיכה יאכל מותר וכן מליחת צלי אין הדבר ניכר ומה לו אם נישר המלח בקרקע או אם הוא נישר בכאן ולפי דרכך למדת שהמליחה שלא לצורך אוכל נפש אסורה ביו"ט וכל שכן בשבת בשוחט לחולה שאין לו למלוח אלא להכשיר לאכילה מה שרוצה לבשל לו ואע"פ שמליחת בשר אין בה דין מלאכה שאין עיבוד באוכלין מ"מ אסורה היא:

אין מולחין את החלבים מפני שהמליחה בכל שאינו אוכל נפש מלאכה גמורה היא ואף על הדרך שהתרנו במליחת בשר על העור אין מתירין בחלבים מפני שאף בזו תקון גמור הוא וכן שאין פסידא בהם כל כך במניעתה ואע"פ שאינו עבוד גמור מ"מ הואיל והחלבים אינן אוכל גמור ועקר ענינם למלאכה מליחה שלהם הויא לה קצת עבוד והוא הדין שאין מהפכין אותם מצד אחד לצד אחר ולא מאיסור טלטול שהרי ראויים הם לכלבים אלא שההפוך נעשה כדי שיהא שואף את האויר מכל צד ולא יסריח ויש כאן גזירת מליחה וכן אסור לשטחו על גבי יתדות כדי להיות האויר שולט על פני כלו שמא יבא למלוח שהוא אב מלאכה ויש שמתירין שטיחה על גבי יתדות ואע"פ שבהיתר זה רבים נחלקו עליו בגמרא עם יחיד אין אומרים יחיד ורבים הלכה כרבים במקום שסברת היחיד נראית ביותר והרי בכאן טעם ההיתר נראה ביותר מפני שמחת יו"ט:

המשנה התשיעית וכונתה ככונת המשנה שלפניה ואמר על זה אין מסלקין את התריסי' וכו' ופי' בגמ' תריסי חנויות והוא שדרך סוחרים מוכרי תבלין שיש להם חנויות בשוק או באיזה מקום שבעיר קבוע לכך ואותן חנויות אין משתמשין בהם אלא לסחורה ויש בדלתות החנויות חלונות כעין חלונות שבשערי הבתים וכשרוצים להוציא תבלין שלהם למכור פותחין אותן חלונות ומסלקין דלתות החלון מצדיהן ואותן הדלתות נקראים תריסין מפני שהן דומין לתריסין בשיעורן ומניחים אותם על ארבעה עמודים שתקועין לפני חנויותיהן ונותנין שם תבלין העשויין למכור וכשעבר זמן מכירתו מצניע את הנשאר ומחזיר את הדלתות למקומם וסוגר את חלונותיו והולך לו ואסרו בית שמאי לסלק תריסין אלו ביו"ט מפני שהם סוברין שיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ואין שמחת יו"ט מפקעת איסור סתירה ובנין ולבית הלל אין בנין גמור וסתירה גמורה בכלים ואע"פ שיש באלו סרך בנין וסתירה שאע"פ שהם רפויים עד שאין צריך לתקוע הואיל ומ"מ אין רפויים מכל וכל הרי יש בהם סרך בנין ואינו כזקיפת מנורה של חליות שאין בה סרך בנין כלל אעפ"כ שמחת יו"ט באה ומפקעת סרך איסור כזה ואף חזרתן הותרה מפני סלוקן כשאר דברים שהותר סופן משום תחלתן:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ובתנאים ידועים כמו שיתבאר ומה שבא בביאור המשנה בסוגיית הגמרא כך הוא:

מה שהתבאר במשנה זו מענין סלוק התריסין וחזרתן יש בענין זה חלוק על שלשה דרכים האחת שאין לדלתות אלו ציר כלל אלא שפתח חלון זה הוא נסר רחב כשיעור החלון וכשרוצה לילך ולסגרו סומך את הנסר לחלון ויש בפתח הגדול שבו החלון שתי טבעות אחת למעלה ואחת למטה וכשסומך את הנסר לחלון מניח בריח אחד בתוך הטבעות ודבר זה אין בו סרך בנין כלל ומותרין לדברי הכל השני הוא שיש להם ציר מן הצד כעין שלנו אחת למעלה ואחת למטה כעין ידות הדלת הנכנסות בנקב המשקוף ודבר זה אסור אף בסילוקן ואין צריך לומר בחזרתן לדברי הכל שמא לא יכנסו שם מרוב דוחק הנקבים אלא על ידי תקיעה או יצטרך לתקיעת מסמר או יתד או שיש לגזור עליהם משום דלתות הבתים הדומות להם ודלתות הבתים מחוברות לקרקע ודינם כקרקע ויש עליהם תורת בנין ויש אומרין שאין בית הלל אוסרין בזו אלא חזרתן אבל סלוקן אף בזו מותר לדבריהם ולא יראה לי כן מפני שהסלוק והחזרה תלויים הם זה בזה ולעולם אינו מסלק אא"כ אתה מתיר לו החזרה הדרך השלישי הוא ממוצע בין שני אלו והוא שיש להם ציר באמצע שיוצאין בדלת זה שתי יתדות של עץ אחת למעלה ואחת למטה ויש בפתח שני נקבים כנגד אותן שתי היתדות וכשרוצה לילך מכניס יתדות אלו באותן נקבים ויש שלשלת נכנסת באחת מן היתדות ויוצאה דרך נקב העליון וממנה מכניסין ראש השלשלת במנעול וסוגרין אותו במפתח ומחלוקת משנתנו בענין זה הוא שבזו אין בנין כלל אלא שבית שמאי גוזרין בזו על גב אותן שיש להם ציר מן הצד ובית הלל הואיל ומן הצד עצמו אינו אסור אלא מטעם גזרה אין גוזרין גזרה אחרת עליה והלכה כבית הלל:

אף זו שהתרנו לא התרנו אלא בחנויות הנזכרים שהם בשוק או במקום אחר שאינן בתוך ביתו של בעל הבית ונמצא שיש פסידא בדבר כשמניחים אותם פתוחים שהרי אינו משתמר אבל חנויות של בעלי בתים כגון בעל הבית שמוכר תבלין בביתו ויש לו בתוך ביתו חנות כעין חנויות שבשוק שבהם הוא מכניס סחורותיו ויש בהם חלונות אלו הנזכרים ועמודים הנזכרים אלא שהוא סוגר מבפנים ונכנס מתוך החנות לביתו והואיל ומ"מ בתוך ביתו הם ומקום המשתמר לא התירו בית הלל להחזיר ומ"מ סלוקן מותר ואם אין להם ציר כלל אף חזרתן מותרת ושאר דלתות הבית שאין בסלוקן צורך יו"ט אסור אף בסלוקן ואם אין להם ציר כלל אף בשאר דלתות מותר:

כהן שלקה באצבעו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטייה מעל ידו משום חציצה מותר לו להחזירה לאחר שגמר עבודתו אע"פ שהנחת רטייה בשבת אסורה מגזרה שמא ימרח מ"מ התירו סופה משום תחלתה שאם לא תתיר להחזירה אף הוא נמנע מליטלה ונמצא בטל מעבודתו הא הנחה מתחלה אף במקדש אסור ובמדינה אף החזרה אסורה אם פירשה על גבי קרקע הא אם פירשה על הכר או הכסת אין החזרתה כהנחה מתחלה ומותר וכל שכן שאם נשמטה ממקומה מחזירה לשם כמו שביארנו בסוף עירובין וגדולי המחברים כתבו שבמקדש אף הנחה לכתחלה מותרת ומפני שאין שבות במקדש והדברים מתמיהין אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ולא הותרה שם אלא חזרה ובמי שרוצה לעבוד שאע"פ שהנחת רטייה וכל רפואה שאין בה מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנין ואין שבות במקדש מ"מ צריכה התירו שאין צריכה לא התירו והוא שאמרו כאן מהו דתימא טעמא דשרינן החזרת רטיה משום דאין שבות במקדש הוא ואפילו בכהן דלאו בר עבודה לישתרי קמ"ל התירו סופה משום תחלתה ובכהן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא:

אע"פ שבקצת דברים התירו סוף הענין מפני תחלתו הפותח את חביתו על גב הרגל ומוכרו אף לעמי הארץ שהרי עשאום טהורים ברגל וכמו שאמרו טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן ולא חשו בנגיעתו בכלים אלו אם לא הספיק זה למכרו ברגל ועבר הרגל לא יגמור למכרו אלא לעמי הארץ שכל שעבר הרגל חזרו לטומאתן ישנה ונטמאו הכלים במגען ואע"פ שנזהר הוא מכאן ולהבא שלא יגעו בהם מ"מ מה שנגעו בו ברגל חוזר וניעור עכשו לטמאן וכמו שאמרו עבר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה ולא נאמר בזו להתיר סופה משום תחלתה וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה פרק אחרון:

המשנה העשירית בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה ברשות הרבי' ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' בית שמאי אין מתירי' הוצאה אלא אם יש בה צורך אכילה לאמרו ית' אך אשר יאכל לכל נפש ולפיכך אומרי' אין מוציאין את הקטן ואת הלולב וכיוצא בהן ובית הלל אומרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך וכמו כן אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וזהו עקר אמתי:

אמר המאירי בש"א אין מוציאין את הקטן וכו' כונת המשנה לבאר שאין הוצאה נדונת כשאר מלאכות לאסור בה כל שאינו לצורך אוכל נפש לדעת בית הלל ואמר על זה בית שמאי אומרי' אין מוציאין לא את הקטן וכו' ולפי מה שהעלו בגמ' לא נחלקו בעירוב והוצאה ר"ל שיהיו בית שמאי סוברין שהוצאה בכלל מלאכה ואסורה בלא עירוב כשאר מלאכות שלא לצורך אכל נפש ושיהיו בית הלל סוברים שלא יהא שום דין של איסור הוצאה ביו"ט שאם כן יהיו בית הלל מתירין אף בהוצאת אבנים שאף טלטולם לא נאסר אלא מצד טורח שלא לצורך ועקרו משום הוצאה כמו שיתבאר במסכת שבת פרק כלים אלא שלדברי הכל הוצאה מלאכה היא אלא שבית הלל סוברים שמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לכל דבר שהוא איזו צורך הן צורך מצוה הן צורך תשמישו ומ"מ במשנתנו לא דברו אלא לצורך מצוה והוא שאמרו בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא ספר תורה לרשות הרבים אע"פ שיש באלו צורך מצוה גמורה כגון קטן למולו לולב לצאת בו ספר תורה לקרות בו שהרי הוצאה בכלל מלאכה היא ולא הותרה מלאכה אלא לצורך אכל נפש ובית הלל מתירים הואיל ויש בהם צורך מצוה אע"פ שאין בהם צורך לצרכי גופו שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא צריך לו איזה שוה לכל נפש הן צורך מצוה הן צורך דבר אחר לצורך תשמישו הא אם אינו צורך לו לשום דבר אסור בהוצאתו:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל אלא שיש להוסיף ביאור בדבריו ודברים שבאו בגמרא להשלמת ענין זה עם שאר דברים שבה כך הם:

מולח אדם כמה חתיכות וכו'. רב אדא בר אהבה מערים וכו'. כלומר כשנמלח הראשונה היה אומר כי האחרת טובה ממנה וכן כולם. ודוקא קודם סעודתו אבל לאחר סעודתו אסור. ויש מפרשים דהא דרב יהודה ודרב אדא לצלי על העור קאמרי כי היכי דלימלח כוליה. וכן פירש ר"ח ז"ל וכן נראה בירושלמי. אבל הריטב"א ז"ל אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן למלוח בשר שלא לצורך היום ועוד למולחו על העור אלא תקנה הוא דיהבי כי היכי דלא ליפסיד למחר לפי שמליחת בשר אפילו היא מליחה גדולה מאוד אינה אלא שבות דרבנן כל היכא דלא הוי כדעבדי לאורתא. והכא התירו לו כדי שירבה בסעודת יום טוב בשר לרוב ולא יצמצם מחשש שיותיר ויפסיד. ודעת המפרשים ז"ל דלכל אדם התירו ולא אמרינן דלצורבא דרבנן דוקא שהתירו להערים כהנהו דמסכת שבת כיון דלא פריש תלמודא. וא"ת כיון דלמליחה גדולה אינה אלא מדרבנן אמאי לא שרינן מליחה מועטת בחלבים דגזרה לגזרה היא. וי"ל דכולה חדא גזרה היא:

גמרא מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות. פירש רש"י ז"ל חנויות כמין תיבות הם ועומדות בשוק ואינם מחוברות בקרקע עד כאן. ויפה פירש דאלו היו בקרקע פשיטא דאסור אפילו לבית הלל משום דהוי בנין. ודין זה למדנו מדבריו. ולעיל פירש ז"ל תריסין דלתות של חנויות שסוגרין בהם את החלונות. ולא נהיר דאם כן הוי בנין גמור ואסור לכולי עלמא.

גירסת הרמב"ן ז"ל אמר רב יהודה אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו וכו'. וכן גריס הרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל. ויש גורסים ורחבה אמר רב יהודה ומספקא להו אי אמרה בשם רבי יהודה או בשם רב יהודה. ורש"י הכריח דבשם רב יהודה אמרה שהרי לא ראה רחבה את רבי יהודה כמו שכתב ז"ל בפירושיו.

משום דאין בנין בכלים כו'. קא משמע לן וכו'. אין לפרש קא משמע לן דיש בנין בכלים אלא דמשום תחלתן התירו. משום דלא הוה שרינן איסורא דאורייתא משום שמחת יום טוב. אלא הכי קאמר אף על גב דאין בנין בכלים מכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא גזרה שמא יתקע אלא דמשום שמחת יום טוב התירו. ואמרו רוב המפרשים ז"ל דהא דאמרינן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים היינו בדבר העשוי של פרקים שמפרקין אותו ומחזירין אותו כגון תריסי חנויות ומנורה של חוליות וכיוצא בהן. אבל העושה בכלים בנין מחודש בגופו של עץ או סותרו יש בנין וסתירה. ולאפוקי קודח כל שהוא דאין חייב משום בונה אלא אם כן גמר מלאכה. ולא כמו שכתב רש"י ז"ל כאן דלמאן דאמר אין בנין בכלים קא סבר דאיסור בנין בבתים או בקרקע הוא הכל כמו שכתב ז"ל בפירושיו..
בפלוגתא לא קא מיירי. פירוש לפי שאין הלכה כרבי יהודה במקום חכמים:
הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בערובין בפרק מי שהוציאוהו כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד דהתירו סופן משום תחלתן. וכתב מורי נר"ו דהך קושיא לאו בדוקא נקטה ז"ל שהרי מפני הסכנה התירו לחזור ואפילו בכלי זיינן. ומה שאמר ז"ל וכן חכמה הבאה לילד אינה בעירובין אלא בראש השנה איתא ואינה חוזרת למקומה כאלו שיוצאין להציל אלא שיש לה אלפיים אמה וכדתנן התם. אלא כונתו להקשות מרישא דמתניתין דעירובין דמי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה שיש לו אלפים אמה לכל רוח ואף על פי שאין שום סכנה אם לא ילך אלפיים אמה. והטעם כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וכדאיתא בראש השנה וכן חכמה הבאה לילד כיוצא בזה. עד כאן. ועוד כתב מורי נר"ו דמכל מקום עיקר הקושיא ליתא משום דלא דמיא להנך דחזרת רטיה וחזרת תריסין התירו להחזיר סופן כבתחלתן אבל במי שיוצא ברשות וחכמה הבאה לילד אינן חוזרין כבתחלתן שהרי לא התירו להם לחזור לבתיהם שיצאו מהם אם הן חוץ מארבעת אלפים ממקום לכתן ואפילו למאן דאית ליה הבלעה. והלכך לא מני להו בהדי הנך. וליכא לאקשויי מההיא דהיוצאין להציל שחוזרין למקומן דהתם משום סכנה הן שחוזרין ונושאין כלי זיינן אפילו בשבת ולא התירו משום תחלתן.

אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד פירוש שתי ידות בראשן ובסופן שנכנסים בגופה של תיבה דברי הכל אסור. בשאין להן ציר כל עיקר דברי הכל מותר משום דלא דמי לשל בתים וגם אין דרך לתקוע כי מנעול אחד או נגר עושין להם להעמידם כי בתקיעה בלבד לא היו עומדין. כי פליגי בשיש להם ציר באמצע כלומר באמצע הלוח בולטין אותו משני צדיו ונכנסין בחורים שהם עשויין בלוחות שבצדו זה מימין וזה משמאל.

תוספות בד"ה אמר רחבא כו' ולא קאמר אסטוונית כו' עכ"ל צ"ל איצטבא ועיין בזה פרש"י בפרק אין עומדין:

גמ' מ"ד טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה כו' עכ"ל [א] צ"ע דא"כ לכתחלה נמי ובמתני' קתני מחזירין רטיה במקדש כו' ומסיים בסיפא אבל לכתחלה כאן וכאן אסור ויש ליישב בדוחק:

שם הנך נמי פלוגתא נינהו ב"ש במקום ב"ה כו' יש מקשים אמאי לא דחו התוס' לעיל מהך דהתירו מאן דמפרש מוחלפת השיטה ההיא דתריסין והוי ב"ש לקולא דהתירו סופן משום תחילתן וע"כ עולא בפלוגתא לא קמיירי ולאו קושיא היא דודאי עולא דאמורא הוא לפי דנשנית קמיה בטעות קחשיב ג' דהתירו סופן כו' דלא הוו בפלוגתא אבל לפי מוחלפת השיטה קושטא דלא הוו אלא ב' דלא הוו בפלוגתא וק"ל:

בגמ' הנך נמי פלוגתא נינהו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה מקשין העולם לפרש"י דמפרש לעיל דמוחלפת השיטה דהיינו ההיא דתריסין ואם כן מתירים אף להחזיר משום דהתירו סופן משום תחילתן והשתא ודאי פלוגתא היא דהא ב"ה מחמירים ואסרי אף לסלק ואדרבה דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ואעפ"כ קאמר לה עולא ולדידי נראה דאין כאן קושיא כלל דשפיר הוצרך עולא לאומרה משום דעל ידי כן ידעינן דפלוגתייהו תלוי אי הקילו משום שמחת י"ט אי לא ואם כן תקשה לה מתניתין דהשוחט דשם מחמירים ב"ה והכא גבי תריסין גבי שמחת י"ט ב"ה לקולא וע"י כך אנו מוכרחים להחליף השיטה ולתקן טעות המשנה שטעו לשנות רברי ב"ה להקל ואם כן ע"י טעמו של עולא יודע לנו סברת ב"ה על האמת אבל אי לא אשמועינן עולא הוה סלקא אדעתין לומר דטעמייהו דב"ה בסילוק תריסין הוי משום דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים והוה ס"ד לומר דאפילו איסור דרבנן ליכא בסילוק וחזרה לגבן אלא משום טלטול שלא לצורך ולכך מתירין ב"ה ולא מטעם שמחת י"ט כלל ולא הוה קשה לן מידי מההיא דהשוחט וא"כ היה נשארה המשנה בטעות בסברת ב"ה:

ברש"י ד"ה ורחבא אמר רבי יהודה י"מ ספק משמיה דרבי יהודה נשיאה וכו' יש לדקדק בזה דבשלמא מה שמפרשים דספק רבי יהודה שפיר דאי ודאי ליה דשמע מרב יהודה היה לו לומר רחבה אמר רב יהודה ולא רבי יהודה אכל מה שמפרשים ספק רבי יהודה נשיאה דלמא אימא לך שודאי מרבי יהודה נשיאה שמע ולכך אמר א"ר יהודה וצ"ל דס"ל דאם כן היה לו לומר א"ר יהודה נשיאה ומדלא אמר נשיאה ש"מ מספקא ליה:

בתוס' ד"ה מהו דתימא טעמייהו דב"ה ער י"ל מ"מ אסור מדרבנן שמא יתקע יש לדקדק אם כן לעיל בדף ט' ע"ב ד"ה אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה דמקשו שם התוס' וז"ל וע"ק כיון דמוחלפת ההיא דתריסין ס"ל לב"ה דאין מסלקין משום דיש בנין וסתירה בכלים ובריש כל הכלים סתים לן תנא דאין בנין וסתירה בכלים ומאי קשה דלמא אימא לך דלעולם ב"ה ס"ל נמי אין בנין וסתירה בכלים ואפילו הכי אית להו דאין מסלקין משום דהא מ"מ אסור מדרבנן שמא יתקע כדאמרינן הכא ונראה דאיסור דרבנן משום שמא יתקע לא שייך כי אם גבי חזרת התריסין דשמעתין דהכא אחזרה קאי דאמר דהתירו סופן משום תחילתן אבל גבי סילוק לא שייך למגזר שמא יתקע דלמה צריך ליתקע כשמסלק התריסים הלכך אי מוחלפת ההיא דתריסין וב"ה יאמרו דאין מסלקין ע"כ לא הוי אלא מטעם דאית להו דיש בנין וסתידה בכלים ולכך הקשו התוס' שפיד מההיא דכל הכלים וק"ל נ"ל:

גמ' תריסי חנויות נמי תנינא וב"ה מתירין אף להחזיר מהו דתימא כו' כצ"ל:

שם לחנויות אין לבתין לא. נ"ב פי' להחזיר אבל לסלק ולפתוח אפי' דבתין שרי וכן איתא להדיא באשר"י:

רש"י בד"ה וחזרת רטיה בשבת כו'. נ"ב הנראה בעיני דמש"ה פי' רש"י זה דלא תימא חזרת רטיה היינו שחוזר וממרח הרטיה מחדש קודם שיניתנה על המכה משום הכי פי' דזהו אב מלאכה ולא איירי בכה"ג אלא בחזרה לבד ומשום שחיקת סמנים ודו"ק:

בד"ה ורחבא א"ר יהודה יש מפרשים ספק כו' וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כו' כצ"ל:

בד"ה תנינא במתני' הס"ד:

בד"ה תנינא בעירובין מחזירין כו' במדינה הס"ד והד"א:

בד"ה בטהרה כו' כאיש אחד חברים. נ"ב שופטים כ' י"א:

בא"ד חיילא הס"ד:

גמ' מערים ומלח גרמא כו'. יראה דס"ל מדינא שרי למלוח אפילו גרמא גרמא ופליג אדשמואל וכ"ה באשר"י משום שלא יסריח [ז] כן מפני גזירת הרואים דשריא טירחא שלא לצורך יו"ט ולכן לא שרינן הערמה רק לת"ח. ומ"ש התוס' וכן נוהגין למלוח ולאכול לאפוקי הוא לא אכל. ויותר נראה דלא היה מולח בפעם אחת דנראה כטורח שלא לצורך יו"ט דודאי לא יאכל כולו לכן הוא מערים ומלח די"ל משום שקודם היה דעתו לאכול מזה ואח"כ נמלך וערב עליו זה [והשתא רב אדא בר אהבה מחמיר מדשמואל]:

גמ' מהו דתימא משום דחזי למיזגא עלה כו'. מ"ש התוס' למעלה בד"ה אמר ר"י מוחלפת השיטה נראה דלק"מ מ"ש גבי עור משום דחזי למיזגא הא מפרש טעמא לקמן דהתירו כו' אינו קושיא דה"ק מהו דתימא משום דחזי למיזגא לחודא שרי ואפילו מעיו"ט נמי קמ"ל דטעמא משום דהתירו סופן כו' [מתירין משום דחזי למיזגא] משום דלא חזי שפיר וכן משמע לעיל סוף ע"א דפריך ומ"ש מעור לפני הדורסן התם לא מוכחא מלתא משום דחזי כו' ומיהו י"ל דלא קאמר אלא דלא מוכחי [דהרואים יסברו דמתירים משים דחזי למיזגא] אבל אנן שרינן משים שמחת יו"ט. ומ"ש מבנין וסתירה י"ל אע"ג דס"ל לב"ה אין בנין מ"מ פירש"י דאסור מדרבנן [ופירשו התוס' הטעם] משום שמא יתקע [ח]:
ומ"ש מרבה ורב יוסף אדרב' לדידהו יקשה למ"ד שחוט חפור וכסי משום דחיישינן לאימלוכי הא לית להו לב"ה אימלוכי אפילו מבהמה לבהמה [גבי אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וב"ה מתירין] כ"ש דלא חיישינן לאימלוכי ולא ישחוט כלל. מיהו יש לחלק דשאני הכא דעסיק בבהמה והוא מוליך אותה לטבח לא חיישינן לאימלוכי [ט]:
ורש"א הקשה למאי דמוחלפת תריסין תיקשי ליה אדעולא ואינו דודאי עולא חשיב למאי דנשנית קמי' בטעות ע"כ. וכן א"ל מאי מקשה בסמוך תריסי חנויות תנינא דלמא קמ"ל לאפוקי מהיפוך דהגמרא מקשה אטעם דהתירו סופן וכו' מאי נפקא מן הטעם הול"ל התירו:
הרע"ב [בהך דעלי משנה י"ב] ס"ל כפי' התוס' דמוחלפת ההיא דהשוחט לכן א"צ טעם דעלי משום כלי רק הא דהביא הכל כצורתן גם הרי"ף הביא הכל כצורתן וכבר תירצו אותו דלא כתוי"ט ועכ"פ יש קיצור בקושיתו [י]:

גמ' מהו דתימא משום דאין שבות במקדש. לשון רש"א צ"ע דא"כ לכתחלה נמי ובמתני' קתני מחזירין רטיה במקדש כו' אבל לכתחלה כאן וכאן אסור. ואינו קושיא כלל דמ"מ אסור לכתחלה משום ממרח וכמ"ש רש"י לעיל [בד"ה וחזרת רטיה בשבת] וטובא שבות אשכחן דאסירי במקדש לכתחלה כדאיתא שם [בעירובין] בתוספות במשנה הקודם לזה מחזירין ציר התחתון כו' והובא בתוי"ט [כ]:

גמ' ועולא מ"ט לא אמר הא. דאין סברא לומר שהמהו דתימא ס"ל לאמת ופליג ארחבא:

ברש"י בד"ה רחבא אמר ר"י כו' יש מפרשים ספק כו'. דודאי ר"י התנא בר פלוגתא דר"מ לא הוי בימיו גם מדקאמר הגמרא ואליבא דר"י דאמר יגמור [ע"כ לא איירי מיני' עד השתא. והיה קשה לרש"י] דהול"ל רב יהודה או ר' יהודה נשיאה לכן פירש י"מ משום ספק אי רבי יהודה נשיאה או רב יהודה לכן אמר רבי יהודה והמה מפרשים כן האי דדייק וגריס ורש"י פירש דהוי רב יהודה וקרי לי' רבי משום דהיה רבו מובהק ואע"ג דשאר אמוראים לא אמרו כן מ"מ הוא אמר כן שלא נטעה ולכן אמר דדייק וגריס יותר משאר אמוראים [דגם רש"י מפרש דדייק וגריס היינו הך דהכא וכי"מ] וזה שכתב דלא נספקיה בדר"י אחרינא ולא כפשוטו משום שהיה רבו [אלא משום דבלא"ה לא הוי שייך ע"ז דדייק וגריס] מיהו מתוספות משמע דדייק מלשון סטיו וכל לשון הדבור הוא העתק מפירש"י [משמע דרש"י לא מפרש הך דדייק אדהכא כי"מ]:

גמרא אר"י א"ש מולח אדם כמה חתיכות בשר בב"א כו'. עי' ברא"ש ולכאורה יל"פ דר"ל דכל החתיכות עדיין מחוברות וקמ"ל דמולח אותה כמו שהיא ואע"ג דאפשר למיפלגה עי' לקמן (כא) והטעם דמיקל כאן הוא כמ"ש הרא"ש משום דאין עבוד באוכלין אי משום פסידא שלא יסריח הבשר כמ"ש הג"א. ועי' לקמן (יז ב) ברש"י ד"ה ואם הערים ובתוס' שם ולשון הירושלמי מולח הוא אדם דבר מרובה אע"פ שא"י לוכל ממנו אלא דבר ממועט:

רש"י ד"ה ורחבא (בסופו) דלא נספקיה בדרב יהודה אחרינא. כצ"ל. [ועתה נראה לי דר"ל דודאי לא יסתפק השומע שכוונתו על רבי יהודה אחר לפי שלא היה בזמנו ובמקומו זולת רב יהודה רבו:

שם ד"ה דערב יו"ט לא דהא יכול לשוטחו מבעו"י. כצ"ל] :

גמ' עור לפני הדורסן. יעיין תוס׳ שבת מט ע״א ד"ה טומנין:

שם דאין בנין. שבת דף קכב ויעויין לקמן כב ולעיל דף י׳ ובעירובין לד ובדף קב ע"ב תד"ה והעליון ויעויין תוס׳ שבת דף קב ע"ב ד״ה האי:

שם דאין שבות יעויין פסחים סה ע׳׳א:

תד׳׳ה מערים. שמערימים ואוכלין מעט כו׳. יעויין בהג"א ולקמן דף יז ע״ב תד"ה ובלבד:

ד״ה מהו. שהוא חייב משום מכה בפטיש כו'. יעויין תוס׳ שבת דף עד ע״ב ד״ה חביתא וברשב"א למסכת שבת דף קב ע"ב ובר"ן לאלפס שם ובסוף פ׳ כירה ובספר יראים ד"י דף מב מג ומה:

גמ' שלשה דברים התירו סופן. עיין ר"ה דף כג ע"ב תוס' ד"ה שיהו מהלכים ועיין יומא דף עז ע"ב ומו"ק דף ז ע"א:

מולח אדם כמה חתיכות. לענ"ד יש לפרש דאלעיל קאי אע"ג דלא התירו אלא לצלי מ"מ מערים ומולח כמה חתיכות לצלי וממילא נופל מלח הרבה על העור ורב אדא בר אהבה מלח אותן חתיכות הרבה מלח אותן גרמי גרמי א' בצד זו וא' בצד זו כדי שתהיה כל העור ממולח ודין זה איתא להדיא בירושלמי ופסקו רמב"ם ומשו"ה לא הוצרך תו לאתויי הא דרב אדא וק"ל:

התירו סופן משום תחלתן עתו"ס עירובין מ"ד ע"ב ד"ה כל היוצאים וכו'. ותוס' ר"ה כ"ג ע"ב ד"ה שיהו וכו' ע"ש:

בפירש"י חנויות כמו תיבות וכו' ואינן מחוברין לקרקע עכ"ל. הוצרך לפרש כן משום דבמחוברת לקרקע כ"ע מודו דאסור משום דיש בנין וסתירה בקרקע כדאמרינן בר"פ כל הכלים וכן משמע להדיא מדאמרינן לקמן בשמעתין סד"א משום דאין בנין בכלים ע"כ דבחנות שהן כלים איירי ואע"ג דלקמן מסקינן דאיירי הכא באין להם ציר באמצע אלא מן הצד וא"כ י"ל דאפילו במחוברת לקרקע כה"ג לא מיתסר למאן דלא גזר אטו מן הצד דהא לב"ש לא שני ליה בין קרקע לכלים דאית ליה יש בנין בכלים כמו בקרקע ואפ"ה אמרינן דבאין להם ציר כלל מותר אפילו לב"ש וביש להם ציר באמצע נמי לא אסור לדידיה אלא משום דגזר וא"כ היה באפשר לומר דמאן דלא גזר מותר אפילו בקרקע וכ"ש למאן דמיקל משום שמחת י"ט מיהו לקמן אפרש דהא דלא גזרו ב"ה היינו משום הא גופא דס"ל אין בנין בכלים אלא מדרבנן וא"כ הו"ל גזירה לגזירה משא"כ במחוברים לקרקע דודאי אסור מדאורייתא בציר מן הצד כ"ע מודו דגזרינן אפילו ביש להם ציר באמצע מיהו באין להם ציר כלל במחוברים לקרקע צ"ע. אח"ז ראיתי עוד בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב להדיא דאף בקרקע מותר כשאין להם ציר. אח"ז ראיתי שגם הב"ח סי' תקי"ט נסתפק בזה:

בגמ' מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים וכו' קמ"ל דחנויות אין דבתים לא ופרש"י דטעמא דמלתא דאע"ג דאין בנין בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן עכ"ל. ולכאורה נראה דהאי מדרבנן היינו כמ"ש התוספות גזירה שמא יתקע וכן הוא להדיא בפרק כל הכלים דמה"ט אסור להחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל משום שמא יתקע ופרש"י שם שמא יתקע ביתידות וחייב משום מכה בפטיש וקשה א"כ מאי קאמר הכא דחניות דוקא אבל לא דבתים והיינו ע"כ דומיא דחניות דהא בסמוך מסקינן דפלוגתא דחניות היינו שיש להם ציר באמצע וקשרי ב"ה משום דלא גזרינן וא"כ ע"כ נפרש דבבתים גזרינן אפילו בציר באמצע ואמאי הא הו"ל גזירה לגזירה דבציר מן הצד גופא שרי מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור שמא יתקע ואנן ניקום וניגזור דאפילו מן האמצע גזרינן אטו מן הצד דהא בכולי סוגיין מוכח דבציר באמצע לא שייך שמא יתקע. ובשלמא לשיטת רש"י לעיל א"ש שפי' לעיל בסוף המסקנא דמוחלפת השיטה והיינו משום דאף למ"ד אין בנין בכלים שייך איסור בחזרה משום טרחא שלא לצורך ומאן דמתיר היינו משום שמחת יום טוב ואם כן על כרחך דבשידה תיבה ומגדל לא שייך טרחא ומש"ה אמרינן בפרק כל הכלים דאפילו בשבת הוי שרי אי לאו משום שמא יתקע משא"כ בחניות איכא נמי איסורא דטרחא דמה"ט אסרינן כה"ג בתריסין דבתים אף בציר באמצע משום טרחא אם הם גדולים דומיא דתריסי חניות והיינו דקאמר הכא דחניות אין משום שמחת י"ט דבתים לא משום טרחא אם הציר באמצע ובציר מן הצד אסור נמי משום שמא יתקע. ולפ"ז הא דאסרינן פרק כל הכלים בשידה תיבה ומגדל היינו דוקא בציר מן הצד אבל באמצע דליכא טרחא שרי דלא גזרינן אטו ציר מן הצד משום דהו"ל גזירה לגזירה וכמדומה לי שכן משמע מל' השלטי גבורים בשמעתין בשם ר"י אור זרוע ע"ש וכמו שנפרש עוד בסמוך אבל לשיטת התוס' ושאר פוסקים דלא נחתו לסברא דטרחא שלא לצורך הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דאפ"ה אסור כיון שבמחובר לקרקע לא חלקו בין ציר מן הצד לציר באמצע לא חלקו נמי בשל כלים כי היכי דלא ליטעי ודוקא בחניות התירו כה"ג משום שמחת יו"ט ודו"ק:

בתוס' בד"ה מהו דתימא וכו' ותימא הא קי"ל אין בנין וכו' וי"ל מ"מ מדרבנן אסור שמא יתקע עכ"ל אע"פ שזה מפורש בלשון רש"י רק שלא פי' הטעם למה אסור מדרבנן וכבר כתבתי דאפשר שסובר הטעם משום טרחא שלא לצורך וכן מצאתי שכתב הב"ח אבל התוספות לעיל בסוגי' דמוחלפת השיטה נראה דלא ס"ל ה"ט לכך הוצרכו לפרש שמא יתקע מיהו שני הטעמים לא שייכי אלא להחזיר אבל לענין לסלק לא שייך שמא יתקע כדמוכח בפרק כל הכלים גבי שידה תיבה ומגדל וטרחא נמי לא שייך בסילוק אם כן ע"כ דטעמא דב"ש דאסרי אף לסלק לתנא דמתניתין והיינו משום דסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ולפ"ז הא דקאמר בסמוך באין להם ציר ד"ה מותר היינו משום דבכה"ג לא שייך ביה שום בנין לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש דאפשר במחובר לקרקע נמי שרי כה"ג או אפשר דבמחובר לקרקע לא שייך כלל לחלק בין יש לו ציר או אין לו וכן משמע קצת בסוף מסכת עירובין:

בגמ' אמר אביי דכ"ע ביש להם ציר וכו' כי פליגי בשיש להם ציר באמצע מ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן כבר כתבתי דאע"ג דנראה דפליגי אי יש בנין בכלים או לא נראה דדא ודא אחת היא דמאן דאית ליה בנין בכלים מדאורייתא ביש להם ציר מן הצד ממילא דגזרינן באמצע אטו מן הצד ומאן דלית ליה בנין בכלים אלא מדרבנן גזירה שמא יתקע א"כ ממילא סובר דלא גזרינן באמצע אטו מן הצד דהו"ל גזירה לגזירה ובזה נתיישב ג"כ דלשיטת התוס' בסוגיא דמוחלפת השיטה דטעם האיסור מאן דאסר להחזיר היינו משום טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולפ"ז צ"ל דבלית להם ציר כלל לא שייך טרחא ומש"ה קאמר ד"ה מותר אבל ביש להם ציר באמצע ע"כ דאיכא טירחא שהרי ע"ז הם דברי רש"י לעיל ואם כן קשה ל"ל לתלמודא לומר פלוגתא חדשה דמ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן הול"ל דפליגי בטרחא שלא לצורך דמאן דאסר היינו מטעם טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולמאי דפרישית א"ש דלקושטא דמלתא פליגי בתרווייהו דכיון דמאן דאסר אוסר לתנא דמתניתין אפילו לסלק והתם לא שייך שום טעם אם לא שסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ואם כן ממילא סבר דגזרינן כמו בכל איסורי דאורייתא שעשו חכמים הרחקה כדאמרינן בשבת בפשיטות נהי דבנין כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהו אסור ומאן דאית ליה דאף בציר מן הצד מדרבנן הוא דאסור א"כ באמצע אפילו מדרבנן מותר אלא דאכתי הו"ל לאסור משום טרחא אלא דאפ"ה מתיר משום שמחת י"ט. מיהו טעמא דר"ש ב"א לא ידעינן אי סובר דלסלק כ"ע מודו דשרי היינו משום דסובר דכ"ע סברי אין בנין בכלים מדאורייתא אלא להחזיר פליגי אי שייך שמא יתקע ללישנא דפרישית דלא חשיבא גזירה לגזירה משא"כ לסלק לא שייך כלל לומר שמא יתקע או שסובר נמי דב"ש סובר יש בנין בכלים מדאורייתא מן הצד ואפ"ה שרי לסלק ביש לו ציר באמצע משום שמחת י"ט ודו"ק. וראיתי ביש"ש דלמסקנא אף לסלק נמי אסור ביש להם ציר. ולענ"ד נראה ברור דליתא כדמוכח מסוגיא דפרק כל הכלים דלא שייך שמא יתקע אלא לענין חזרה ודבריו צ"ע. ודע שזו הסוגיא למאן דמפרש לעיל דמוחלפת השיטה היינו האי דתריסין א"כ צריך להפוך בכל הסוגיא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש ואפ"ה לא תקשי מההיא דאין זוקפין המנורה דמשמע דב"ש ס"ל יש בנין וב"ה ס"ל אין בנין דאיכא למימר דהכא מחמרי ב"ה משום דאיכא למגזר אטו ציר מן הצד דשייך שמא יתקע משא"כ במנורה לא שייך שום גזירה ומש"ה שרו ב"ה וב"ש סובר להיפך דהכא אע"ג דאיכא למיגזר אפ"ה שרי משום שמחת י"ט משא"כ במנורה דלא שייך שמחת י"ט אסור:

אר"י אמר שמואל מולח אדם וכו' רב אדא בר אהבה מערים וכו' כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל אר"י אמר שמואל מולח וכו' רב אדא בר אהבה מערים ומלח להו גרמא גרמא משום דאין עיבוד באוכלים מיקל במליחת בשר ואע"ג דלית ליה טעמא כלל בשריותא דשמואל שאין החתיכה שהוא צריך לה מתקנה ומשבחת כלל במליחות שאר חתיכות וגם צריך להפוך כל חתיכה ולמולחה עכ"ל ומשמע דדעת הרא"ש דרב אדא פליג על שמואל ואסר למלוח הכל בבת אחת ולא שרי אלא גרמא גרמא בהערמה ועל זה קאמר הרא"ש דרב אדא משום דאין עיבוד מקל אף דלא משמע ליה שריותא דשמואל ולפ"ז היה נראה דהרא"ש פוסק כרב אדא ולא כשמואל דהרי מפרש דעת רב אדא וסליק בהכי ואי הוה סבר דהלכה כשמואל השתא דמפרש דברי רב אדא הול"ל וקי"ל כשמואל. אבל קשה דבקצור פסקי הרא"ש כתב בשר יכול למלוח כמה חתיכות אפילו שאינו צריך אלא לאחד עכ"ל וזהו כשמואל ולא מייתי לדרב אדא דמלח גרמא ומשמע דפליגי וקי"ל כשמואל וכן הטור סי' ת"ק פ' כשמואל והשמיט דברי רב אדא:
שוב ראיתי למהרש"ל בים של שלמה סי' ל"ב שהביא דברי הרא"ש הנזכר ופירשם דרב אדא פליג אשמואל ולא רצה להקל בלי הערמה מטעם שאין חתיכה שצריך לה מתקנה באחר' ע"ש והיינו על דרך מה שפירשנו בעניותינו אכן ראיתי למרן בב"י שם סי' ת"ק שהבי' דברי הרא"ש על מימרת שמואל והביא הנסחא בדברי הרא"ש בנוסח זה ואע"ג דלית טעמא כלל בהאי שריותא שאין החתיכה וכו' וכפ"ז הרא"ש אדשמואל קאי וא"ש דברי הטור וקצור פ"ה ועיין עוד מ"ש מרן שם ודוק:

אמר עולא ד' דברים התירו סופן וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה סי' ש"א בס"ד:

ורחבא אמר רבי יהודה אף הפותח חביתו וכו'. רש"י ז"ל דחה פירוש י"מ ספק משמיה דר' יהודה נשיאה וכו'. וכ"כ בברכות דף ל"ג וקשה דבפסחים דף נ"ב כתב רש"י פירוש יש מפרשים בסתם והוא דחאו בברכות ובשמעתין וכבר העיר על זה הרב סדר הדורות דף קמ"ח ע"ב וע"ג והאריך בזה עש"ב:

התם לא מוכחא מילתא. שתהא שטיחתו לצורך עבוד דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה מפני צורך יום טוב התירו שאף שטיחתו צורך י''ט דחזי למזגא עליה אבל הכא גבי חלבים כי שרית לשוטחן מוכחא מלתא שלתקון החלבים התרתו ואתי נמי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד דתנן (שבת דף עג.) והמולחו והמעבדו: בבת אחת. דחד טרחא לכלהו: מערים. לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה: חנויות. כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברו' לקרקע: תריסין. דלתות פתחיהן: התירו סופן שאינו צורך יום טוב: משום תחלתן. שהוא צורך יום טוב ואי לא שרית סופן לא עביד תחלתן: עור לפני הדורסן. הותרה שטיחתן משום שחיטתן: תריסי חנויות. הותרה חזרתן משום סלוקן: וחזרת רטיה. בשבת פרק כלל גדול (דף עה:) אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק: במקדש. לכהן שלקה בידו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטיה מעל ידו שלא תהא חציצה בין ידו לעבודה מחזיר הרטיה לאחר עבודה דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מעיקרא: ורחבא אמר רבי יהודה. י''מ ספק משמיה דרבי יהודה נשיאה ספק משמיה דרב יהודה ואני אומר לא ראה רחבא את רבי יהודה נשיאה דהא מפומבדיתא הוה ולא מצינו שעלה לא''י ועוד כי אמרי' בעלמא דדייק וגמר שמעתת' מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא. הוה לן למימר דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמרינן בדרב יהודה בהכל שוחטין (חולין יח:) ונראה בעיני משום דרבו מובהק היה ולא היה לומד מרב אחר הוה קרי ליה רבי דלא נספקיה בדרב יהודה אחרינא: אף הפותח את חביתו. חבר כשהתחיל למכור יינו או ככרו לעולי רגלים ברגל וממשמשי בה יד הכל וטומאת עם הארץ ברגל טהורה כל ימות הרגל ובמה שנשאר לאחר הרגל נחלקו רבי יהודה וחכמים בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כו.) רבי יהודה אומר יגמור וימכרנה לחברים ולכל אדם ויזהר שלא יגע עם הארץ עוד וחכמים אומרים לא יגמור ולא ימכרנה עוד משום דנטמאת ברגל במגע עם הארץ ונהי דכל ימות הרגל אשתראי שלא לביישם מיהו לאחר הרגל חלה למפרע ואשמעינן רחבא דרבי יהודה לא אמר יגמור אלא משום תחילתן דאי לא שרית ליה לא פתח ליה מעיקרא: תנינא. במתניתין ובית הלל מתירין ומעולא מאי נפקא לן: ואפילו מעי''ט. שהופשט מבעוד יום: דערב יום טוב לא. דליכא למיגזר משום תחילתן דאי נמי לא שרית ליה אינו נמנע מלשחוט מעי''ט דהא יכול לשוחטו מבעוד יום: תנינא. במתניתין: וב''ה מתירין אף להחזיר גרסינן: דאין בנין בכלים. אין איסור בנין וסתירה בכלים אלא בבתים דנחייב בבנין כל דהו והעושה כלי או גומרו בי''ט או בשבת משום מכה בפטיש הוא דמחייב שהוא חיוב לכל גמר מלאכה או אם הוא דבר שהוא מחליקו חייב משום ממחק ואם צריך קצוע חייב משום מחתך וכן אורג או מסך או תופר אבל בנין וסתירה לא שייך בהו לאחיובי בסלוק וחזרה דהא דתנן (שבת דף קב:) הבונה כל שהוא בבתים תנן והלכך בית הלל אפילו בתיבות הבית שרו לסלק דלתותיהן ולהחזיר ואע''ג דלאו לשמחת י''ט קמ''ל עולא דאע''ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה ב''ה מדרבנן אי לאו משום תחלתן דחנויות שהן צרכי רבים אין אבל תריסי כלי הבית לא: תנינא. בעירובין מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה: מהו דתימא טעמא. דהתירא משום דלא גזרו על השבות שבמקדש ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה שאין מלאכה אלא שבות הוא שגזרו חכמים בכל רפואות גזירה משום שחיקת סמנין: תנינא. בחגיגה: כטהרה שויה רבנן. דאסמכוה אקרא כאיש אחד חברים (שופטים כ) וטעמא דרבי יהודה משום דלא הדרה חיילא ואע''ג דלא התחיל על גב הרגל למוכרה ואירע שנגע בה עם הארץ ברגל קאמר נמי רבי יהודה דאין מגעו מטמאה ואפי' לאחר הרגל קמ''ל רחבא דמשום תחלתן הוא: בפלוגתא לא קא מיירי. והא פליגי רבנן עלה: מתניתין. דקתני בסלוק נמי פליגי לאו כי האי תנא: בשיש להן ציר. ידות לשני ראשין דדומות לבנין: והתניא. בשאין להן ציר הוא דשרי ב''ה אבל בשיש כו': אמר אביי. דכולי עלמא תרוייהו הנך תנאי דברייתא דפרשי לן פלוגתא דב''ש וב''ה: דברי הכל אסור. ובשאין להן ציר כל עיקר דברי הכל ב''ש וב''ה: בשיש להן ציר באמצע. כעין פליט''א ותוחבין אותו בחור שבאמצע דופן פתח התיבה:

מערים ומלח גרמא גרמא. וכן רגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מן התרנגולת ואוכלין הכבד ומיהו ה''ר שמואל היה אומר היינו דוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה לא.: אמר רחבא אמר ר' יהודה. פי' רש''י יש מפרשים דלהכי קאמר האי לישנא משום שהיה מסופק אם שמע שמועה זאת מרבי יהודה הנשיא או מרב יהודה ולא נהירא דרחבא היה בפומבדיתא ולא מצינו שעלה לא''י ועוד מצינו בפסחים (דף נב:) דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא כו' ואם כן שהיה מסופק ממי שמע שמועה היה לו לומר דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמר בחולין (דף יח:) בשמעתין דמוגרמת לכך נראה לי דלכך אמר רבי יהודה משום שהיה רבו מובהק והא דקאמר וגמר שמעתתא מפומיה קאי אהא דקאמר סטיו לפנים מסטיו ולא קאמר. אסטונית דאותו לשון שמע מרבו ולא רצה לשנותו: מהו דתימא טעמייהו דב''ה דאין בנין וסתירה כו'. דקי''ל אין בנין וסתירה כשהוא מהדק ומפרק כי אם בעושה כלי שהוא חייב משום מכה בפטיש או בבונה על גבי קרקע כדאמרינן בשבת (דף קב:) הבונה כל שהוא חייב קמ''ל ותימה הא קיימא לן אין בנין וסתירה בכלים י''ל מ''מ אסור שמא יתקע: