ביצה יב ע"א

דף יב - א

מר בית שמאי סבר: גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד הדומה לבנין גמור, ולכן אסרו גם את התריס עם הציר באמצע.

ומר בית הלל סבר: לא גזרינן.

ונמצא שאין מחלוקת בין הברייתות, אלא הברייתא הראשונה השמיעה לנו את המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל באופן שיש להם ציר באמצע, ולכן סיימה שאם אין להם ציר כלל - דברי הכל מותר.

ואילו הברייתא השניה השמיעה את המחלוקת באופן הפוך, דהיינו' שנחלקו כ"שאין להם ציר" בצד אלא רק באמצע, ולכן סיימה ש"אם יש להם ציר" - דהיינו מן הצד - לדברי הכל אסור להחזירם.

הסוגיא לפנינו דנה בגדרי היתר המלאכה לצורך אוכל נפש ביום טוב, והצבנו כהקדמה את הכתובים האמורים לענין מלאכה ביום טוב.

נאמר בפרשת בא [שמות יב, טז] לגבי חג הפסח: "וביום הראשון מקרא קדש, וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".

לעומת זאת בפרשת המועדות [ויקרא כג] לא הוזכר היתר עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, אלא כך נאמר שם:

בחג הפסח: "ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג ז].

בשביעי של פסח: "ביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג ח].

בחג השבועות: "מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג כא].

בראש השנה: "זכרון תרועה מקרא קדש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג כד]

בסוכות: "ביום הראשון מקרא קדש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג לה].

בשמיני עצרת: "ביום השמיני מקרא קדש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג לו].

ואילו לגבי שבת ויום כפור נאמר: "וכל מלאכה לא תעשו" [כג ג כח].

וכתב הרמב"ן שבכל המועדות נאמר "מלאכת עבודה" לאפוקי מלאכת אוכל נפש המותרת ביום טוב, שהיא נחשבת כ"מלאכת הנאה", ואיננה כלולה ב"מלאכת עבודה" ^[1]. ורק בשבת וביום הכיפורים נאמר איסור על "מלאכה" סתם, כי כל מלאכה אסורה בהם.

והביא בשם רבינו חננאל כי לכך הוצרך הכתוב בפרשת בא להתיר בהדיא מלאכת אוכל נפש, מאחר ונאמר שם "כל מלאכה לא יעשה", ובכלל לשון זו גם מלאכת אוכל נפש, עד שהוציאה הכתוב מהכלל. ובשאר המועדות הוזכר בקצרה שלא נאסרה אלא "מלאכת עבודה", והובאו דבריו בספר החינוך [מצוה רחצ]. וראה גם דברי אבן עזרא בפרשת בא.

מתניתין:

הוצאה מרשות לרשות הנעשית לצורך אוכל נפש - הותרה ביום טוב לדברי הכל.

אלא שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהוצאה שאינה לצורך אוכל נפש:

בית שמאי אומרים: אין מוציאין ביום טוב לא את הקטן לטייל עמו ואפילו למולו ^[2], ולא את הלולב לצורך נענועו ולא את ספר תורה לקרא בו, מרשות היחיד לרשות הרבים, לפי שאינה הוצאה לצורך אוכל נפש, ולא הותרה ביום טוב אלא מלאכת אוכל נפש ^[3].

ובית הלל מתירין, מהטעם שיבואר בגמרא.

גמרא:

תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביום טוב - לוקה, כיון כיון שעבר על "לא תעשה כל מלאכה"3א () כשעשה מלאכה לצורך עולה שאינה נאכלת, ולא התירה תורה לשחוט ביום טוב אלא עולה שהיא חובת היום ^[4].

אמר ליה רבי יצחק לתנא: דאמר לך ברייתא זאת, מני, מדברי מי היא? - בהכרח מדברי בית שמאי היא, דאמרי: לא אמרינן "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש". ולכן לא התירו שחיטת עולה שאינה לצורך אוכל נפש.

דאי כדעת בית הלל, הא אמרי במשנתנו,, שמותר להוציא דברים שאינם אוכל נפש, ובהכרח שסברו כי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי הוצאה שלא לצורך!

ולדבריהם, הכא נמי, הוא הדין שהותרה שחיטה שאינה לצורך אוכל נפש אלא לצורך גבוה.

כי מתוך שהותרה שחיטה לצורך אוכל נפש של אדם, הותרה נמי שלא לצורך אדם, ואף שאין עולה נאכלת, מותר לשחוט לצורך הקרבתה, ואפילו היא נדבה, ולמה ילקה.

מתקיף לה רבה: ממאי דבית שמאי ובית הלל - בהא פליגי?

דלמא, גם לפי בית הלל לא אמרינן "מתוך", ומשנתנו העוסקת בהוצאה ולא בשחיטה דברי הכל היא.

והנידון במשנתנו הוא בשאלה אחרת לגמרי:

האם יש תקנת ערוב חצירות, והאם יש איסור מלאכת הוצאה רק לשבת, ואין כלל תקנת ערוב חצירות, ואין כלל איסור הוצאה ליום טוב.

או שמא איסור הוצאה ותקנת עירוב חצירות נוהגים גם ביום טוב -

ובכך קא מיפלגי בית שמאי ובית הלל, וכפי שמבארת הגמרא:

מר בית שמאי סבר: יש ערוב והוצאה לשבת ויש ערוב והוצאה ליום טוב. ולכן לא הותרה ביום טוב אלא הוצאה לצורך אוכל נפש.

ומר בית הלל סבר: יש ערוב הוצאה לשבת, ואין ערוב והוצאה ליום טוב, ולכן מותר להוציא ביום טוב גם דברים שאינם צורך אוכל נפש.

והמקור לחלק בין שבת ליום טוב דוקא במלאכת הוצאה, מוכח כדכתיב בדברי הנביא ירמיהו יז] "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת". ^[5]

וכך יש לנו לדייק מהכתוב:

בשבת - אין, אל תוציאו!

אבל ביום טוב - לא נאסרה לכם ההוצאה!

ונמצא שגם בית הלל יכולים לסבור כמו ששנינו בברייתא שהשוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה, כי מלאכת שחיטה לא הותרה ביו"ט שלא לצורך, שהרי לא שנינו כלל זה אלא בהוצאה שלא נאסרה ביו"ט.

מתקיף לה רב יוסף על רבה: אלא מעתה, שלדעת בית הלל לא נאסרה כלל הוצאה ביום טוב - ליפלגו בית הלל על בית שמאי גם בהוצאת אבנים, וישמיעונו כי לדעתם מותר להוציא ביום טוב לרשות הרבים אפילו אבנים, שבשבת נאסר אפילו טלטולם בתוך הבית! ואין לומר שאסור לטלטל אבנים משום מוקצה, שהרי כל גזירת איסור מוקצה בטלטול אבנים בשבת נועדה למנוע מכשול של הוצאה [ומה שלא גזרו על האוכלים ועל הכלים שלא לטלטלם זה מחמת שאין הציבור יכולים לעמוד בגזירה שכזו], ואם אין איסור הוצאה ביום טוב, אין טעם לגזור איסור על טלטול אבנים ביום טוב!? ^[6]

ומוכיח רב יוסף: אלא, מדלא מפלגי בית הלל באבנים - שמע מינה כי לכולי עלמא הוצאה נחשבת מלאכה ביום טוב, ולא הותרה אלא לצורך אוכל נפש כשאר המלאכות.

[ומה שהזהירם ירמיה דוקא על השבתות, לא מפני שאין איסור הוצאה ביום טוב, אלא משום שאיסורי שבת חמורין, שנסקלין עליהן, וקוה שישמעו לו להמנע מהוצאה לפחות בשבת - רש"י].

ורק בהוצאה שלא לצורך פליגי, שבית הלל סברו כי מן התורה היא מותרת מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש, [ורק רבנן אסרוה באופן שטורח בה שלא לצורך] ^[7], ובית שמאי אסרוה מן התורה כשנעשית שלא לצורך אוכל נפש.

ומוסיפה הגמרא: ואף רבי יוחנן סבר שבית שמאי ובית הלל ב"מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" פליגי. ולדברי הכל הוצאה נחשבת מלאכה מן התורה ביום טוב.

דתני תנא קמיה דרבי יוחנן: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב, ואכלו - לוקה חמש.

א. לוקה משום מבשל גיד. דהיינו, על מלאכת בישול ביום טוב, לפי שהוא בישול שלא לצורך, כי הוא מבשל גיד שאסור באכילה.

ב. ולוקה משום אוכל גיד הנשה.

ג. ולוקה משום מבשל בשר בחלב. [ועל כך הוא לוקה גם ביום חול].

ד. ולוקה משום אוכל בשר הגיד שנתבשל בחלב.

ה. ולוקה  משום מלאכת הבערה של האש מתחת לכלי שמבשל בו.

כי פליגי בשיש לה ציר באמצע ב"ה סברי לא גזרינן ומותר להחזיר:

[מתני'] בש"א אין מוציאין לא את הקטן כו'. נקטינן לולב למצותו וקטן למולו וס"ת לקרות בו. וב"ה מתירין להוציאן אפילו לרה"ר. ומשום הכי אמרי' בגמרא הא דתני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. ואע"פ שעושה מצוה.

ב"ש היא ולא ב"ה דשמעינן להו לב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך שנאמר אך אשר יאכל וגו' הותרה נמי הוצאת לולב וס"ת שאינן לצורך אכילה. הכא נמי כיון שהותרה השחיטה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך. אלא מתני' מני ב"ש היא. ודחינן להאי סברא ממאי דבהאי טעמא פליגי ב"ש וב"ה דלמא בעירוב והוצאה פליגי ב"ש [סברי] יו"ט בדברים שאינן לצורך אוכל נפש כשבת.

מה שבת אין מוציאין מרשות לרשות אלא ע"י עירוב כך ביו"ט. ומה שבת אין מוציאין בה [לר"ה] כך שבת אין מוציאין. וב"ה סברי אין עירוב והוצאה ליו"ט. דכי כתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת הוא דכתיב ולפיכך הוצאה ביו"ט שרי. אבל לשחיטה שלא לצורך אפילו ב"ה אסרי ודחי רב יוסף אי הכי שאין הוצאה אסורה ביו"ט לדברי ב"ה אם יוציא אבנים לרה"ר פטור הוא.

אלא מדלא תנינן דפליגי באבנים אלא בדברים שיש בהן צד מצוה.

ש"מ במתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה. וכן נמי מדחזינן לר' יוחנן דאמר לתנא דהוה תני קמיה. המבשל גיד הנשה בחלב ואכלו לוקה ה' לוקה משום אוכל גיד ומשום מבשל גיד. שבישל ביו"ט דבר שאינו בר אכילה.

תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא וכו'. הקשו בתוס' אמאי אפקא מדבית הלל הא אינהו נמי אית להו בפרק ב' דמכילתין נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, כדתנן (יט, א) אמרו להם בית שמאי לבית הלל נדרים ונדבות יוכיחו שמותרים להדיוט ואסורים לגבוה אמרו להם בית הלל [מה] לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן דאלמא לבית הלל אין קרבין והעלו אותה בקושיא, ויש לומר דפלוגתא היא לקמן בפ"ב לבית הלל אם נדרים ונדבות קרבין ביום טוב או לא ור' יצחק בר אבדימי סבירא ליה כמאן דאמר התם דנדרים ונדבות קרבין ביום טוב.

ואין עירוב והוצאה ליום טוב. ואם תאמר ומאי שנא משאר אבות מלאכות דישנן ביום טוב כמו בשבת, ויש לומר משום דהוצאה לאו מלאכה היא וחידוש הוא ואי לא כתיבא לא מחייב עלה אפילו בשבת ומשום דכתיבא כדילפינן לה בריש פרק הזורק (שבת צו, ב) הוא דמחייב הא לאו הכי לא ואף על גב דהוה במשכן, והילכך לא גמרינן מינה ליום טוב.

אלא מדלא מיפלגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליגי. פרש"י ז"ל מדלא אפלוג באבנים שמע מינה דכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב אלא שמן התורה הותרה לצורך וקסבר בית הלל דכיון שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אלא דבטלטול אבנים גזרו רבנן משום טרחא דלא צריכא, אבל בקטן וספר תורה דצריכינן להו ביום טוב לא גזור. ותימא לי א"כ היאך מצינו עירוב והוצאה לי"ט אם כן הוצאת אבנים לכולי עלמא אסור מדאורייתא ואם הוצאת אבנים אינה אלא מגזירת חכמים אם כן אין עירוב והוצאה ליום טוב ואם כן היאך נמצא דבר והפכו ביחד, ועוד מאי קא פריך רב יוסף אלא מעתה אדמיפלגי בקטן ליפלגי באבנים דילמא בעירוב והוצאה פליגי ומיהו מדרבנן גזרו באבנים משום דהוי טרחא דלא צריך, ועוד קשה לפירושו דהא מדקאמר רב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה הכי נמי דלא מחייב משמע דפשיטא להו בהוצאת אבנים דחיובי מחייב מדאורייתא, ועוד הא אמרינן (פסחים מו, ב) האופה מיום טוב לחול לוקה ואף רבה דפטר לא פטר אלא משום הואיל אלמא אפייה שלא לצורך היום כלל אסורה מן התורה ואף על פי שהותרה לצורך היום והוא הדין להוצאת אבנים שאין בה צורך היום כלל.
ואם תאמר מכל מקום היאך נקיים את שתיהם שיהא עירוב והוצאה ליום טוב ושנאמר הואיל והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ועוד שריפת קדשים למה אינה דוחה יום טוב כדאיתא בשבת (כד, ב) ובפסחים (פג, ב) והאופה מיום טוב לחול למה לוקה לרב חסדא, תירץ רבינו תם ז"ל וכן ר"ח ז"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא בשיש צורך היום קצת כתינוק למולו או לטיילו בחוץ דאיכא נמי משום עונג היום וספר תורה לקרות בו וכיוצא הא כשאין בה צורך היום כלל כהוצאת אבנים לבנין לוקה אפילו לבית הלל, והשוחט עולת נדבה לבית הלל דאינו לוקה היינו משום דאינו בדין שיהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם (לקמן ביצה כ, ב) והילכך חשבינן כצורך היום קצת, והא דאמרינן בפסחים בפרק קמא (ה, ב) דמותר לשרוף חמץ ביום טוב של פסח משום דהותרה הבערה לצורך היינו נמי דאיכא צורך מצות היום כדי שלא יהא חמץ ברשותו בפסח, והא דאמר ליה ר' יוחנן לתנא גבי הבערה ובשול של גיד הנשה פוק תנא לברא הבערה ובשול אינו משנה התם נמי אף על גב דאסור ליה למיכל מכל מקום כיון דבעי לאתהני ולמיכל מיניה לדידיה צורך היום איכא והילכך לא לקי עלה.
ואפשר דכל שיש בו צורך היום קצת להדיוט ובהיתר שרי אפילו לכתחלה והיינו קטן וספר תורה ולולב, אבל בשאין בה צורך להדיוט כלל אלא שהוא כולו לגבוה כעולת נדבה אסור לכתחלה ומדרבנן ואין לוקה עליה לבית הלל, וכן במבשל גיד בחלב ואכלו אסור לכתחלה כיון דאינו צורך היום בהיתר אבל אינו לוקה עליו דקא מתהני ואפילו באיסור, וכשאין בו צורך מצוה ולא צורך הדיוט ביומו כלל כהוצאת אבנים לוקה עליו דקא מתהני ואפילו באיסור, וכשאין בו צורך מצוה ולא צורך הדיוט כלל כהוצאת אבנים לוקה עליה ואפילו לבית הלל, וכן דעת הרז"ה ז"ל.
ומכל מקום משמע שאסור להוציא אפילו מחצר לחצר בלא עירוב ומדרבנן דברים שאינן לצורך היום, דהא כי היכי דהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אסור דבר תורה במה שאין בו צורך היום כלל הכי נמי יש בהן עירוב ליום טוב כלומר שצריך עירוב להוציאו מחצר לחצר. והא דאמרינן לקמן (ביצה טז, ב) מערבין עירובי חצירות מיום טוב לשבת ואין מערבין עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו דמשמע דאין עירובי חצרות ביום טוב ומותר לו בלא עירוב, התם בדברים שיש בהם צורך היום קצת ודבר המותר לו כשיש בו צורך היום מיהא קאמר.

ירושלמי (פ"ק ה"ז): תני ולא את המפתח ובית הלל מתירין א"ר הושעיה הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא והא רבי אבא יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה. ומשמע דלאו דוקא אוכלין אלא הוא הדין לכלים שיש בהן צורך היום, ומפתח של כלים לא דקאמר בירושלמי היינו כלים שאין ליום צורך בהן.

יש בכלל היתר זה מחלוקת גדולה בין המפרשים לדעת בית הלל ומה שנראה לי בפסק זה לפי מה שאני רואה בביאור סוגיית הגמרא שענין הוצאה חלוק לשלשה דרכים מהם שמותר לכתחלה ומהם שאסור להוציאו לכתחלה אלא שאינו לוקה בהוצאתו ומהם שלוקה בהוצאתו וכיצד הן דינין אלו היה דבר צריך לו הן לאוכל נפש כגון תבלין וכיוצא בהן הן לצורך מצוה כגון קטן למולו הן לצורך תשמישו כגון מפתח לשמירת מה שבתוכה אע"פ שאין שם אוכלין או קטן להביאו לאמו או למיניקתו או הוצאת אבנים מקורזלות לצרכו וכן כל כיוצא בזה מותר להוציאו לכתחלה והוא שאמרו בתלמוד המערב לאו קטן דוקא אלא אף גדול ואע"פ שלא התירוה במסכתא זו בגדול אלא בצריכין לו ר"ל לדרוש ברבים טעם הדבר מצד שאין צורך הבאת גדול מצויה אלא בדרך זה והרי אמרו רב נחמן שרא לאפוקי לילתא איתתיה משום דבעיתא וכן בתלמוד המערב אמרו בענין קטן שמואל מטעין ליה מערס לערס ר"ל ממטה שבבית זה למטה שבבית אחר ובמשנה אחרונה אמרו לדברי הכל משלחין כלים בין תפורין לשאינם תפורין:

וכל שאינו צריך לו לאחד מן הדברים הנזכרים אלא שמ"מ הוא מכוין למצוה אע"פ שאינה מצוה עליו כגון בהמה להקריבה עולת נדבה ביו"ט והדבר ידוע שאין מקריבין עולת נדבה ביו"ט וכן המוציא לצורך אוכל נפש אע"פ שאין אותו אוכל מותר לו וכן כל שמוציא דברים שיש עליהן תורת כלי שמלאכתו להיתר אע"פ שאין צריך לו אלא שיש כאן דמיון קצת צורך כל אלו אסור בהוצאתם אלא שאין לוקה עליה וכן בדין זה כל מה שהוא צריך לו ואינו שוה לכל נפש שהרי אע"פ שהותרה הבערה שלא לצורך אסרו מוגמר ביו"ט מפני שאינו שוה לכל נפש כמו שהתבאר בראשון של כתובות:

וכל שאינו צריך לו לשום צורך ואין שם כונת מצוה ולא סרך מלאכת אוכל נפש ואין עליו תורת כלי שמלאכתו להיתר כגון הוצאת אבנים ודברים שאין ראויים לטלטול או שמלאכתם לאיסור לוקה בהוצאתם ואם לא הוציאם אלא שטלטלם יש כאן איסור אלא שאינו לוקה:

למדת שזה שאמרו בתלמוד המערב ולא את המפתח ובית הלל מתירין הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל של כלים לא והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה שנראה מכאן שאלו לא היו לו פלפלין בגווה היה אסור אין הלכה כן ואפי' מפתח של כלים הואיל והוא צריך לשמירתם מותר ושמא לא אמרוה אלא שהיה נודע להם באותו מקום שלא היה שום צורך למה שבתוכו לא לו ולא לשמירתו ובתוספתא יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים ואינו חושש:

שמא תאמר היאך לא נאסרה הוצאה זו מצד שהיה אפשר לו מבערב יראה לי מפני שאי אפשר להעלות על לב כל הדברים שאדם צריך בהוצאתם וגדולי המחברים כתבו הטעם כדי להרבות בשמחת יו"ט ולא יהא כמי שידיו אסורות:

לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך ונמצאו בדין זה הבערה [ושחיטה] והבערה ובישול הוזכרו בסוגייא זו ואפייה בכלל בישול הוא וכל אחת מאלו שנעשית לאיזה צורך שוה לכל נפש כגון גחלת לחמם ושחיטה וצריך לדם או למצוה כגון הבערת חמץ בפסח וכן כלם כיוצא באלו מותר לכתחלה וכל שנעשית לצורך יום טוב עצמו אע"פ שאין הדבר מותר לו כגון מבשל את המוקצה או שכונתו בהם למצוה אע"פ שאינה מצוה כגון שוחט עולת נדבה אסור ואינו לוקה ואם עשאן שלא לצורך יו"ט ושלא לכונת מצוה ושלא לשום צורך שלו לוקה בעשייתן אלא אם כן אנו באין עליו מתורת הואיל ואי מקלעי ליה אורחים וכו' כמו שיתבאר במקומו הא במקום שאין לבא עליהם מטעם זה כגון ששוחט דברים האסורים לצורך מחר לוקה:

בתלמוד המערב אמרו מהו לאדלוקי נר של אבטלה ר"ל נר שעושין אותו שלא לצורך אלא שאינו רוצה לעמוד בלא נר אף בשעה שהוא ישן ואמרו עליה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ולשיטתנו מותר לכתחלה שהרי יש כאן צורך קצת ודבר השוה לכל נפש הוא אע"פ שאין רגילין בכך ואע"פ שאמרו שם בעי ר' נחום קומי ר' יוחנן ואמר לא תיסור ולא תישרי אנו אין מפקפקין בה ויש באין באיסורה מצד שאינו שוה לכל נפש ואינו נראה ומכאן אנו מתירין להדליק נר בבית הכנסת אפילו בימים ויש אוסרין בימים אלא שמודים הם להדליקם בלילה:

שאר מלאכות אין אומרים עליהם מתוך אע"פ שאמרו בביאה לכתחלה בשבת מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דבר זה בכלל שחיטה הוא שכך פירושו של דבר מתוך [שהותרה] חבורה בשחיטה לצורך וכו' וכן כל מקום שאתה מוצא מתוך בענינים הללו אתה יכול לכללן באחת מאלו שהזכרנו מעתה המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם יש כאן שלשה מלקיות ושני איסורין לוקה מאכילת גיד הנשה ומאכילת בשר בחלב ומשום בישול בשר בחלב ויש שם איסור בישול שלא לצורך ביו"ט ואיסור הבערה שלא לצורך ביו"ט ואין בהם מלקות הואיל ויש בהן סרך מלאכת אוכל נפש ואלו היה בהן דין מלקות לא היה בהם אלא מלקות אחת שאין חלוק מלאכות ביו"ט כמו שביארנו באחרון של מכות ומ"מ במקומו יתבאר שאין בגידין בנותן טעם:

מגדולי המחברים לא כללו בדין זה שחיטה ובישול ואפייה ומה שכתבתי נראה לי ברור ופירוש הסוגיא כלה מתישב על פסק זה יפה בתחלת העיון וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפירושנו אלא שאני מודיעך כאן עקרי הדברים בקצור:

והוא שאמרו השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה דשוחט שלא לצורך הוא שהרי אין מקריבין עולת נדבה ביו"ט ואמרו ליה דאמר לך מני בית שמאי דאלו בית הלל מתוך שהותרה וכו' ואע"פ שהם מודים שאינה קרבה כדאיתא בפרק שני מ"מ אינו לוקה אלא שאסור והקשה ודילמא בעירוב הוצאה קמיפלגי דלבית הלל אין שם הוצאה אסורה ביו"ט שאינה בכלל שאר מלאכות הואיל ואינה מלאכה הנעשית בידים שהרי נאמר ולא תוציאו משא וכו' ביום השבת הא ביו"ט שרי אבל כל שהוא מחמת מלאכה גמורה כגון שחיטה שהיא מלאכה אין אומרין בה מתוך וכו' ואף לבית הלל לוקה והשיבו אי בהא פליגי לישרו בית הלל אף באבנים דכחא דהיתרא עדיף ואם משום טלטול כל שאינו נאסר בהוצאה אינו נאסר בטלטול שעקר איסור טלטול משום הוצאה הוא אלא ודאי הוצאה מלאכה היא ומטעם מתוך הוא דשרו לה בית הלל כל שהיא לאיזה צורך הא בלא שום צורך אסירא ובאבנים וכיוצא בהם לוקה ובמה שהוא סבור לעשות מצוה אסור אלא שאינו לוקה והוא לשוחט עולת נדבה ואחר שלמדנו דין זה בהוצאה ושחיטה חזר ולימדנו בהבערה ובישול דניתני תנא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש ושתים מהם הבערה ובישול שלא לצורך ואמרו ליה בית שמאי היא דלבית הלל אע"פ שאסור הואיל ואינו ראוי לאכילת יו"ט מ"מ אינו לוקה הואיל וסרך אוכל נפש הוא ונמצא שלא חלקו בית הלל בכל אלו אלא שאינו לוקה אבל באיסור מיהא מודים הם הואיל ואין שם צורך אלא שמאחר שיש בהם צד מצוה או צד אוכל נפש אינו לוקה ולמדת לבית הלל שיש דברים שמותרין לכתחלה ויש שהן אסורות אלא שאינו לוקה ויש שהוא לוקה בהן על הדרך שכתבנו:

מאחר שהתרנו הוצאה ביו"ט אין אנו צריכין בו לא לעירובי חצרות ולא לשתופי מבואות ורשאי להוציא בלא עירוב ואם מפני אותן הדברים שאין ראויין לטלטול הרי אין עירוב מועיל בהם שמא תאמר יועיל להתיר לכתחלה הוצאת כלי שמלאכתו להיתר ואין לו בו שום צורך אע"פ שמ"מ עירוב מועיל בכך הרי אין לו שום צורך בו ומה לו לחזר אחר העירוב בדבר שאם יצטרך לו יהא מותר לו בלא עירוב אלא שמקצת חכמים מצריכין בכך מצד שאין רבים נזהרים מלהוציא דברים שאין בהם לו צורך וחכמי צרפת כתבו שלא נאסרה הוצאה בדבר הראוי לטלטל אף שלא לצורך כלל אלא ברשות הרבים הא מחצר לחצר לא וגאוני הראשונים נוטים לדעת זה וגורסים עירוב והוצאה כלומר עירוב מבית לבית ומחצר לחצר והוצאה לרשות הרבים וכן דעת רוב מפרשים שכל שאין לו בו שום צורך ואין בו איסור טלטול צריך עירוב מחצר לחצר ומבית לבית ושמא תאמר והלא אמרו למטה מערבין עירובי חצרות מיו"ט לשבת שאין אתה אוסרו בדבר המותר לו אלמא אין עירובי חצרות ביו"ט כלל ומותר לו להוציא מזה לזה בלא עירוב לא נאמרה אלא בדברים שיש בהן קצת צורך ליום על הדרך שביארנו:

מ"מ אם רצה לצאת חוץ לאלפים אמה צריך הוא לעירובי תחומין כשבת ומדברי סופרים שאלפים אמה אף בשבת אינו אלא מדברי סופרים שאין תחומין מן התורה אלא בשלש פרסאות ואף בשלש פרסאות יש אומרים שאינם מן התורה אלא בשבת אבל ביו"ט אינן אלא מדרבנן וראיה להם ממה שאמרו באחרון של מסכתא זו ולא רוכבין על גבי בהמה ופי' בה בגמ' גזרה שמא יצא חוץ לתחום והקשו על זה שמעת מינה תחומין דאוריתא וחזרו ופירשוה גזירה שמא יחתוך זמורה ואם תחום שלש פרסאות מן התורה אפילו ביו"ט היה לו לומר שמא יצא חוץ לשלש פרסאות ומ"מ אומר אני שלא היה לו לחוש ליציאת חוץ לשלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבת עסקים ביו"ט ליכא ומ"מ אף לאלפים אמה צריך עירוב מיהא מדברי סופרים:

ויום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו במסכת יבמות פרק ארבעה אחין ל"ד א' שאין עירוב והוצאה ליום הכפורים והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת כריתות פרק אמרו לו י"ד א' זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים אינו כן שהרי דחויה היא במקומה כמו שאמרו שם עליה בריתא היא ואע"פ שיש לפרש בריתא היא כלומר שאין להביאה מכאן והוא אמר זאת אומרת הא מ"מ עקר הדבר מצד עצמו לא נדחה מ"מ נראין הדברים שנדחה מקצתו ונדחה כלו שהרי במסכת עירובין ל' ב' אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים אע"פ שחייב בתענית ואסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אלמא פשיטא ליה שיום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת וכן כתבו גדולי הפוסקים:

זה שכתבנו שתחום שלש פרסאות מן התורה יש חולקין בה משמועת ולא רוכבין וכו' וכבר תירצנוה לדעתנו והם חולקים עוד בה ממה שהזכירו ספק באו חוץ לתחום ונראה לי לתרץ בה שאין דרך הבאת פירות מחוץ לשלש פרסאות והיא התשובה ממה שהתירוה לאלתר לאחרים וכן שאין המוקצה בגוף הפירות מצד עצמו ולא עוד אלא שאף הם מודים ששביתת פירות מדרבנן ומ"מ הם מביאים ראייה ממה שאמרו בפרק כלל גדול ס"ט א' דידע לה לשבת במאי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וא"כ היה לו לומר בשלש פרסאות ודברי הכל ואף בזה אני מתרץ בשלש פרסאות שאין השגגה מצויה בהם ובתלמוד המערב אמרוה כשיטתנו והוא שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ובשלישי של עירובין יתרחבו בה הדברים בע"ה:

גמרא. השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. פירוש והוא הדין עולת חובה דהא כתיב וחגותם אותו חג לה' ודרשינן חגיגה לה' ולא עולה לה' ואפילו עולת ראיה דחובה היא. והא דקתני עולת נדבה לאפוקי שלמי נדבה דמותר שהרי יש בהן צורך הדיוט שהבשר נאכלת לבעלים. דאי תנא עולת חובה הוה אמינא הא שלמי חובה שרו ומינה דשלמי נדבה אסירי וליתא דאפילו נדבה שרו. כן פירשו בתוספת ורש"י ז"ל לא פירש כן.

לפליגי באבנים אלא מדלא פליגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליג. פירש רש"י לכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב ובמתוך שהותרה הוצאה פליגי אלא דרבנן גזור באבנים משום דהוי טירחא דלא צריך. אבל בקטן וספר תורה דצריכין להו ביום טוב לא גזור. והקשה הרשב"א ז"ל דאם כן דהוצאת אבנים שרו להוציא מן התורה היכי מקשה רב יוסף אלא מעתה הוצאת אבנים לבית הלל הכי נמי דלא מחייב דמשמע דפשיטא הוא לכולי עלמא בהוצאת אבנים שהוא חייב דאורייתא. ומורי נר"ו כתב דזו אינה קושיא לפי שרש"י ז"ל לא גריס ליה אלא הכי גרסינן מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה אדמיפלגי בקטן ובספר תורה לפלגו באבנים. וכן אמרו בתוספת דרש"י ז"ל לא גריס ליה.
ועוד הקשה הרשב"א ז"ל אי עירוב והוצאה ליום טוב ליחייב בהוצאת אבנים ואי הוצאת אבנים לא אסירי אלא מדרבנן אם כן אין עירוב והוצאה ליום טוב. ומורי הרב נר"ו בא ללמד זכות על רש"י ז"ל ואמר שזו היא כונת רש"י ז"ל דהא דכתיב אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לאו לאשמועינן דיום טוב אינו כשבת להוציא דאדרבה כי אסר רחמנא הוצאה בשבת יום טוב היה בכלל אלא שחזר והוציאו מן הכלל בשהתירה לצורך אכילה. ואפילו שלא לצורך אכילה ואפילו שלא לצורך כלל שריא מדאורייתא משום מתוך. ואפילו הכי כיון שההוצאה חשיבא מלאכה ביום טוב דאיצטריך רחמנא להתירה דין הוא שיגזרו בה חכמים במידי דהוי טרחה דלא צריך. ומה שפירש ז"ל דלכולי עלמא יש עירוב והוצאה ליום טוב שהיה בכלל שבת לענין הוצאה עד שהוציאו בפירוש מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וכדאיתיה בכלל שבת לענין הבערה ושחיטה עד שהתירו בהאי קרא. ונפקא מינה דאי אמרינן דכי אסר קרא הוצאה בשבת לא היה יום טוב בכלל ולאו משום אוכל נפש אלא משום דלא חשיבא מלאכה ביום טוב אם כן לא אסירי אבנים לטלטל ביום טוב דעיקר איסורייהו בשבת אינו אלא משום הוצאה וכיון דביום טוב לא חשיבא מלאכה ולא מתורת אוכל נפש התירוה אלא דלא מיקריא מלאכה כלל לא גזרי טלטול אבנים ביום טוב אטו הוצאה. אלא ודאי הוצאה חשיבא מלאכה ביום טוב כשבת אלא שהתורה התירה לצורך אוכל נפש ואמרינן מתוך והותרה כולה. ומכל מקום כיון דחשיבא מלאכה ביום טוב אסרו חכמים כל הוצאה שלא לצורך היום ואסרו טלטול אבנים בשבת. עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב דקרא דלא תוציאו אסמכתא בעלמא היא דהא איכא למימר דליום טוב נמי קרי שבת וירמיה בא להזהירם על שבת החמור והלואי שישמעו. דאי לא ליקשי לבית שמאי מיניה ולימא מהאי קרא מאי דרשי ביה. ועוד דהא רב יוסף אקשי ואוקמא דלכל עולם יש הוצאה ליום טוב. וזה כדברי מורי נר"ו. אבל רבינו שמשון ז"ל הצמיד גרסת הספרים דלבית הלל אהוצאת אבנים חייב מלקות ולא הותרה הוצאה לבית הלל אלא דוקא בשיש בה צורך היום קצת. והוא הדין דמותר להוליך מפתח של אוכלין לרשות הרבים משום שמירת האוכלין דשמירת האוכלין עשאוהו כצורך יום טוב דמתוך שהותרה הוצאה לצורך תיקון אכילה הותרה לצורך שמירתן. ואפילו מפתח של מעות אם יש בתיבה אוכלין מותר. וגרסינן בתוספתא יוצא אדם במפתח שלא צבעו לרשות הרבים. ורבים שלא עמדו על פירושה החליפו הגרסא וגורסים של אצבעו פירוש מפתח העשויה בטבעת של אצבעו. ולא נהיר. והריטב"א ז"ל העמיד הגרסא ופירש דדרכם היה לצבוע המפתחות לתת בהם סימן שלא יתחלפו מפתח במפתח וזה היה רגיל לעשות במפתח מעות או כלים חשובים שאין משתמשין בהם ביום טוב כדי לדקדק בשמירתן ולפיכך אסור. והרא"ה ז"ל רבו הודה לדבריו ואמר הנה אמת ונכון הדבר.
וכן דעת הרשב"א ז"ל שלא התירו ביום טוב אליבא דבית הלל אלא דברים שיש בהן צורך קצת ליום טוב אבל דברים שאין בהן צורך כלל כהוצאת אבנים אסור מן התורה. והביא ראיה מהא דאמרינן האופה מיום טוב לחול לוקה ואף רבה דפטר לא פטר אלא משום הואיל דאלמא משמע דאפיה שלא לצורך היום כלל אסורה דאורייתא. וא"ת לפירוש מורי נר"ו קשיא הא דהאופה. כבר פירש נר"ו דבין רבה בין רב חסדא כלהו סבירא להו דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ובהואיל פליגי דהא פלוגתא דאימוראי היא דרב יוסף סבר דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואפילו שלא לצורך היום כלל לדעת רש"י ז"ל דהא מייתי רב יוסף הא דרבי יוחנן דאמר הבערה ובישול אינה משנה. והא גיד כאבן הוא דלא חזי ליה דהא מיתסר עליה ולא מיקריא הבערה לצורך היום כלל ואפילו הכי מיפטר הכי נמי המוציא אבנים מיפטר. ורבה חולק על זה ואמר דלא אמרינן מתוך להתיר כל דבר אלא אם הוא דבר שיהא ראוי אם יבאו לו אורחים אמרינן הואיל ומיפטר. אבל אם אינו ראוי לאורחים כגון אבנים מחייב על הוצאתן. והיינו דמדכר הואיל ולא מדכר כלל מתוך. ותדע לך דמדקאמר הכא ואף רבי יוחנן סבר דבמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי מכלל דאיכא מאן דסבירא ליה כאתקפתיה דרבא דלא אמרינן מתוך. ואם תאמר אם כן דלמאן דאית ליה מתוך הותר כל דבר ואף על פי שאין בו צורך כלל לכם ולא לנכרי דאמר רחמנא היכי משכחת לה. וי"ל דאף על פי שהתירה התורה שלא לצורך כלל אפילו הכי אסרה לצורך נכרי ואין צריך לתת טעם בדבר הואיל וגלי ביה קרא וגזרת הכתוב הוא. ומן הטעם הזה אסר מאן דאית ליה הואיל ואין צורך לידחק ולומר דבדברים האסורין דליכא בהו הואיל מיירי כמו שפירש הרשב"א ז"ל. ואף על פי שהרשב"א ז"ל נשמר גבי המבשל גיד ואמר דצורך יום טוב מיקרי כיון דיכול ליהנות ממנו באיסור ולא לקי מכל מקום דוחק הוא לומר כן. ותדע לך דרב חסדא ורבה דפליגי בהואיל לית להו דרבי יוחנן ורב יוסף דאמרי מתוך דהא בפרק אלו עוברין אקשי ליה אביי לרבא מהא דהמבשל גיד והא מאן דאית ליה מתוך כרבי יוחנן סבר דהבערה ובישול אינה משנה. ועוד דרבה דפריק התם הבערה בעצי אשרה וסבירא ליה דמשום מבשל ביום טוב מחייב. ואמאי והא אמרינן מתוך ואינו לוקה עליו כיון דקא מיתהני מיניה ואפילו באיסור וכדאמרינן לרבי יוחנן דאית ליה מתוך. אלא ודאי רב חסדא ורבה לית להו מתוך אלא דרבה אית ליה הואיל בכל דבר שאיפשר להיותו ראוי לו כאופה לחולה או מיקלעי אורחים אינו חייב עליו. אבל גיד אי אפשר להיותו ראוי לו בשום פנים הילכך לוקה עליו דלית ליה מתוך עד כאן תורף דברי מורי נר"ו. ועוד כתב נר"ו דאיפשר לומר לפי שיטת הרשב"א ז"ל דרבה אית ליה מתוך כרבי יוחנן אלא דבמבשל גיד פליגי דרבי יוחנן סבר כיון דמיתהני מיניה ואפילו באיסור לא לקי ומשום מתוך. ורבה סבר אף על גב דאמרינן מתוך מבשל גיד חייב כיון שאינו ראוי לו בהיתר. וזה דחוק שלא הוזכר מחלוקת ביני אימוראי דסבירא להו מתוך.
וכתב הריטב"א ז"ל דלא התירו בעירוב לבית הלל להוציא מרשות לרשות דברים שאין בהם צורך יום טוב ואפילו עבר ועירב לא מהני ליה שאין רצון חכמים בזה. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל התם בשבת שהביא ראיה ליום הכפורים שאסור להוציא מרשות לרשות. אבל מורי הרב נר"ו כתב דהך סוגיא דהכא מוכחא שיש תורת עירובי חצרות ביום טוב לדברים שאין צרכי היום מדאתקיף רבא דילמא בית הלל אית להו דאין עירוב והוצאה ליום טוב ואתקיף עליה רב יוסף ואפיק האי סברא מדעתיה דרבא שאי אפשר לו לומר כן דלא פליגי בית שמאי ובית הלל בהכי. אלמא לכולי עלמא עירוב והוצאה ביום טוב לדברים שאינן צרכי היום.

תוספות בד"ה דלמא בעירוב והוצאה כו' הא בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך לכ"נ להר"ח כהן דגרסינן כו' שאינו לצורך יום טוב כלל עכ"ל כ"ה בכל ספרים ישנים ויש לדקדק לדבריהם דקארי להו מאי קארי להו דאף אם מותר לצורך הא שלא לצורך אסור ומ"ה צריך עירובו לי"ט ומי הכריחם לומר דצריך עירוב לדבר שאינו לצורך י"ט כלל דהא גם לקטן ולס"ת דצורך י"ט קצת עירוב צריך כיון שאסור להוציא לרה"ר וזה הביא מחדשים מקרוב באו שהגיהו בדברי התוספות אף אם אסור לרה"ר בי"ט מכל מקום מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך י"ט דהא איסור טלטול מחצר לחצר אף בשכת אינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל ואין זה נכון דאם אסור לרה"ר בי"ט לצורך דהיינו צורך קצת כמו קטן וס"ת למה לא נאמר לאסור טלטול מחצר לחצר ביום טוב כמו בשבת וכי כל הדברים שהם בשבת אינן אלא מדבריהם יהיו בהכרח מותר בי"ט אבל דבריהם מפורשים כך דמשמע להו השתא דפליגי ביש עירוב והוצאה אבל למאי דמוקי פלוגתייהו במתוך שהותרה כו' לא פליגי כלל ביש עירוב ולב"ה נמי יש עירוב ואהא קא קשיא להו ל"ל עירוב לבית הלל בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך דאפי' לצורך קצת מותר לב"ה במתוך שהותרה כו' ואהא תירצו דצריך עירוב לדבר שאין צורך כלל דלא שרי במתוך כו' כמו שפירשו התוספות לקמן ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פליגי ב"ש וב"ה כו' וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין כו' עכ"ל ולא ניחא ליה למימר לפי שיטתו דהשתא נמי נקט ירמיה בשבת אין ביום טוב לא משום דהותר מן התורה לגמרי הוצאה במתוך כו' דא"כ למה נקט ירמיה הוצאה דהא שחיטה ובישול וכל מלאכה שהיא לצורך י"ט נמי הותרו לגמרי בי"ט מן התורה במתוך כו' וק"ל:

ברש"י ד"ה ליפלגו באבנים אי אין איסור הוצאה אין איסור טלטול וכו' נוכל לפדש שאין כוונת רש"י לומר שמקשה ליפלגו בטלטול אבנים אלא ר"ל ליפלגו בהוצאת אבנים כמו שפליגי בהוצאת קטן או לולב וס"ת אלא שהוצרך רש"י לכתוב זה משום שלא תאמר מאי פריך המקשה דליפלגו באבנים ויאמר דב"ה מתירין והא אבנים אסורין בטלטול והיאך יאמר וב"ה מתירין להוציאן והא אין הוצאה בלא טלטול לכך כתב רש"י אי אין איסור הוצאה אין איסור טלטול וכו' אלא שהתוס' כתבו בהדיא בפירוש דברי רש"י ז"ל לפלגו בטלטול אבנים וכו' אם כן צריך ליישב מה דוחקי' דרש"י לפרש דברי המקשה דפריך דלפלגו בטלטול אבנים ולא מפרש דפריך דלפלגו בהוצאת אבנים דאין לומר דכוונתם דמקשה ליפלגו בטלטול אבנים דהוי רבותא טפי לב"ש דאפי' טלטול אסרי דאדרבה דהשתא דפליגי בהוצאה הוי רבותא טפי לב"ה אלא שכוונת המקשה דשמעתא דלמה נקט פלוגתייהו בהוצאת קטן ולולב וס"ת לפלגו באבנים דאפילו הוצאת אבנים דאין בהן צורך כלל מתירין ב"ה ונראה דלהכי כתב לפלגו בטלטול אבנים דאי פירוש דפריך ליפלגו בהוצאת אבנים ר"ל מדלא פליגי בהוצאת אבנים ש"מ בהוצאת אבנים מודה ב"ה דאסור ובמתוך שהותרה הוא דפליגי אם כן הוה משמע דפליג המסקנא לפי מאי דמסיק אינו אסור כי אם הוצאת אבנים וזה אינו דאפי' טלטול אבנים אסור לפי האמת לכך מפרשי דברי המקשה בטלטול אבנים וק"ל:

ד"ה אלא מדלא איפלגו באבנים וכו' אלא ע"י דרבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים וכו' ר"ל אבל אי ס"ל דאין איסור הוצאה לי"ט אם כן אפילו אבנים לישתרו דלא שייך למגזר עלייהו ולאסור מדרבנן כיון דהוצאה אינה חשובה מלאכה כלל ואין בה שום איסור מדאורייתא אבל השתא דיש איסור הוצאה לי"ט ר"ל דהוי בכלל לא תעשה מלאכה מן התורה אלא דהותרה מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דין הוא לגזור ולאסור מדרבנן במידי דלא צריך כלל כגון אבנים משום דלא ליתי להקל בי"ט בכל מלאכות שהן דאורייתא וק"ל כן נ"ל:

ד"ה פליגי ב"ש וב"ה וכו' דישנה בשאר מלאכות וכו' נ"ל דר"ל מדכתיב ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא העם מהביא ש"מ מלאכת ההבאה קרויה מלאכה ואם כן ישנה בכלל שאר מלאכות דאסרה התורה בי"ט דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו וגו':

בתוס' ד"ה השוחט עולת נדבה וכו' אבל הכא גבי י"ט דאוכל נפש הותר וכו' ולעיל גבי דהקשו התוס' תימה הואיל ומוקמינן לה אליביה דב"ש אם כן לימא השוחט עולת חובה בי"ט לוקה דהא ב"ש אית להו לקמן וכו' וליכא למימר דהוה לאו הבא מכלל עשה וכו' משום דלב"ש כיון דאהדר קרא לאיסורא קמא אהדרא דלדידיה ליכא למימר בי"ט אשכחנא דהותרו בהדיא מדהותר אוכל נפש דכתיב אשר יאכל וכו' ולמאי דאהדרא אהדרא דהא לב"ש לית להו מתוך שהותרה וכו' ולכך כיון דאהדרא קרא לאסורא קמא אהדרא וק"ל:

ד"ה דלמא בעירוב והוצאה קמפלגי וכו' עד הא בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך. אין לפרש לצורך אוכל נפש דמאי אריא טלטול מחצר לחצר אפילו כל מלאכה גמורה שרי אלא ר"ל לצורך קצת כגון הני דמתני' קטן ולולב וס"ת והטעם דאפילו בשבת אין איסור טלטול מחצר לחצר כ"א מדרבנן וכן הוא בס"א טעם זה בהדיא בתוס':

בא"ד ומיהו יש ליישב דגרסי' עירוב והוצאה דצריך עירוב שיוכל להוציא דברים שאינן לצורך י"ט כלל כך גורסים רוב המעיינים ומפרשים כוונת התוס' דלעולם גרסי' בגמרא עירוב והוצאה דעירוב קאי אחצרות והוצאה ארשות הרבים ודקשיא לך מאי צריך עירובי חצירות גבי י"ט כו' כדלעיל דוקא לדברים שהן קצת צורך אין צריך עירוב אבל לדברים שאין בהן צורך כלל צריך עירוב חצירות וסברא זו כתבה הר"ן בשם הרשב"א דסבר דלדברים שאין בהן צורך כלל צריך עירוב חצירות אבל לי נראה שאף אם נאמר דלקושטא דדינא הכי הוא אבל שיטת ההלכה והתוס' דקאי אדברי ב"ש וב"ה לא יתיישב לפי זה משום דב"ש וב"ה לא איירי בדברים שאין בהן צורך כלל כ"א בהוצאת קטן ולולב וס"ת שיש בהם צורך קצת וראיתי קצת ספרים שהוגה בהם בתוס' בלשון זה ומיהו יש ליישב דגרסי' ועירוב להוצאה דצריך עירוב שיוכל להוציא וכו' ולפי גירסא זו נראה דיש למחוק תיבת כלל רק צ"ל דצריך עירוב שיוכל להוציא שאינן לצורך וה"פ לפי גירסא זו ומיהו יש ליישב ר"ל שאין צריך לפרש לישנא דאם יש עירוב אם איסור הוצאה מעורב וכו' אלא דגרסי' עירוב והוצאה והכל דבר אחד ופירושו אם צריך עירוב כדי להוציא לרה"ר דבר שאינו אוכל נפש ולא איירי בהוצאה מחצר לחצר כ"א בהוצאה מרה"י לרה"ר וק"ל. ואין עירוב הוצאה וכו' הוא דבור בפני עצמו עד דהוצאה גרועה היא ואח"כ מתחיל דבור אחר ה"ג רש"י אלא מעתה וכו':

גמ' דאסרי ולא אמרינן מתוך כו' כצ"ל:

שם מתקיף ליה רבא צ"ל רבה:

תוס' בד"ה דלמא בעירוב כו' ומיהו יש ליישב דגרסינן שפיר עירוב והוצאה כו' כצ"ל:

בא"ד לצורך י"ט כלל הס"ד ואח"כ מה"ד הכי גריס רש"י אלא מעתה כו' והשאר הוא גליון:

בגליון ואין עירוב והוצאה לי"ט כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג כו' אבל ליתא פירושן דלאו כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה פליגי ב"ש וב"ה כו' וירמיה הי' מזהירן על השבתות כו'. לשון רש"א ולא ניחא לי' למימר לפי שיטתו דהשתא נמי נקיט ירמיה בשבת אין ביו"ט לא משום דהותר מן התורה לגמרי הוצאה במתוך וכו' דא"כ למה נקיט ירמי' הוצאה דהא שחיטה ובישול וכל מלאכה שהוא לצורך יו"ט נמי הותרה לגמרי ביו"ט מן התורה במתוך ע"כ. והוא דחוק די"ל דלא היו עוברין רק על הוצאה ומה לו להזהירם על שאר מלאכות ויראה דלא הול"ל בשבת כיון דאל תוציאו משא פירושו אבנים וקורה וכה"ג דאף לפירש"י דמותר מן התורה מ"מ מדרבנן מיהא אסור ונכון לגזור וא"כ ירמי' הול"ל סתם ואל תוציאו משא וגו':

בתוס' בד"ה השוחט וכו' ותימה הואיל ומוקמינן לה כו'. לכאורה קשה דלמא כמ"ש לקמן בסמוך לב"ה דאינו לוקה משום לאו הבא מכלל עשה עשה. אבל דבריהם מבוארין בהא דאמרי' לקמן (ביצה דף כ' ע"ב) בעיקר פלוגתייהו תניא אמרו להם ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט וכו' ע"ש והנה ודאי לכאורה הק"ו נשאר ק"ו חזק אף לב"ש כמו שאמרו ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל כו' וא"כ הוי כאילו כתב היתרא בפירוש דהא ק"ו עדיף יותר ממתוך רק אח"כ סמכו ב"ש אלכם ולא לגבוה וא"כ לא הוי כ"א לאו הבא מכלל עשה וכן וחגותם אותו חג כו' דילפינן מיניה דוקא חגיגה כו' בלא קרא הוי היתרא מפירש [מכח ק"ו] וא"כ למאי דאהדרי' אהדרי' לאפוקי עולת נדבה שאין קבוע להם זמן ולא שייך בזה ק"ו דמה בשבת כו' שכן דוקא תמידין ומוספין שקבוע להם זמן ומתוך שהותרה לית להו לב"ש [דנימא דהוי היתרא מפירש מחמת מתוך כמו לב"ה לקמן] א"כ ודאי לוקה וא"כ א"צ לדחוקן של תוספות שתירצו דבא לאשמעי' רבותא של דיוקא [גבי שלמי נדבה] ובמה שקאמר להדיא [דהיינו בעולה] איכא למיטעי [דעולת ראייה לא לקי. אלא דבאמת אינו לוקה דהוי לאו הבא מכלל עשה. אך כ"ז לכאורה] אבל אינהו מפרשי שב"ש וב"ה מחולקין בק"ו ולב"ש אינו ק"ו כלל לפי שאף זה אינו קבוע לו זמן כדתנן מי שלא חג כו' ולית להו סברת ב"ה הואיל ואינו חייב באחריותו חיישינן שמא יפשע והוי כקבוע לו זמן וא"כ ליכא היתרא כלל בעולת ראיי' [לב"ש] רק דאח"כ הוסיפו להקשות על ב"ה והלא כבר נאמר לכם וכי היכי דממעט עולת נדבה ה"נ עולת ראיי' וכן מורה לישנא דוהלא כבר נאמר דאי הק"ו ק"ו טוב ועדיין עלייהו לתרוצי קושיא הראשונה הול"ל שכבר נאמר כו' וא"כ לב"ש דלית להו מתוך הדרא לאיסורא קמייתא ולוקה לאפוקי לב"ה דס"ל מתוך א"כ למאי דאהדרי' אהדרי':

בא"ד אבל שלמי נדבה פטור כו'. ומ"מ איסורא מיהו איכא ועיין לקמן ובתוספות מגילה:

בתוס' בד"ה דלמא כו'. הא בלא"ה מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך כו' מיהו יש ליישב כו' דברים שאינן לצורך יו"ט כלל. לשון רש"א כן הוא בכל הספרים ישנים ויש לדקדק לדבריהם דקארי להו מאי קארי להו דאף אם מותר לצורך הא שלא לצורך אסור ומש"ה צריך עירוב ועוד מי הכריחם לומר דצריך עירוב לדבר שאינו צורך יו"ט כלל דהא גם לקטן וס"ת דהוי צורך יו"ט קצת צריך עירוב כיון שאסרו להוציא לרה"ר וזה הביא לחדשים מקרוב באו שהגיהו בדברי התוס' אף אם אסור לרה"ר ביו"ט מ"מ מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך יו"ט [קצת] דהא איסיר טלטול מחצר לחצר אף בשבת אינו אלא מדרבנן ע"כ ואין זה נכון דאם אסור לרה"ר ביו"ט לצורך דהיינו צורך קצת כגון קטן וס"ת למה לא נאמר לאסור טלטול מחצר לחצר ביו"ט כמו בשבת וכי כל הדברים שבשבת אינן אלא מדבריהם יהי' בהכרח מותר ביו"ט. אבל דבריהם מפורשין כך דמשמע להו השתא פליגי ביש עירוב והוצאה אבל למאי דמוקי פלוגתייהו במתוך שהותרה כו' לא פליגי כלל ביש עירוב ולב"ה נמי יש עירוב ואהא קא קשיא להו למה להו עירוב לב"ה בלא"ה מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך דהא אפילו לצורך קצת מותר לב"ה אף לרה"ר במתוך שהותרה כו' ואהא תירצו דצריך עירוב לדבר שאינו צורך כלל דלא שרי במתוך כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק ע"כ:

בתוס' בד"ה ה"ג כו' ואפילו דבר שהוא צורך יו"ט כגון כלי הצריך לו הי' ראוי לאסור. ורש"י כתב לישנא דאוכלין וזהו אי אפשר לומר ביו"ט דודאי אוכל נפש שרי רק כגון בשבת:

בא"ד ולא רצה לגרוס כמו שכתב בספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מיחייב. וא"כ הוי ה"ק וכ"ת ה"נ א"כ ליפלגו באבנים [ר"ל בהוצאת אבנים] כמ"ש בסמוך [לפירושם] דא"כ הוי מסיק דחייב ובאמת פטור דרש"י ס"ל מתוך שהותרה כו' פי' לגמרי וכ"ת סוף סוף תקשי באמת לפלגי באבנים ז"א דרצה להורות שריותא דב"ה לגמרי אפילו מדרבנן ואבנים אסירי לב"ה מיהו מדרבנן כיון שיש לאיסור דהוצאה ביו"ט עיקר מן התורה גם לרבותא דב"ש. אך ז"א דא"כ מאי פריך השתא וליפלגי אלא לרבותא דב"ה:

תד"ה ה"ג ורש"י קי"ל דב"ה ס"ל כו' הותרה לגמרי כו'. נראה דחיליה דרש"י מהא דא"ל לריו"ח לקמן במבשל גיד דאמרינן לב"ה מתוך אף דהוא אסור וא"כ אין בו צורך כלל והתוס' לשיטתייהו נדחקו שם:

במשנה מתירין. יעויין תוס׳ מ״ק דף יד ע׳׳ב ד"ה ממנעי:

גמ׳ מני ב"ש. יעויין בתמים דעים דף טו:

שם לא אמרינן. יעויין ד׳ כא ע"ב תד"ה לא:

שם הא אמרי. יעויין כתובות ד׳ ז ע"א:

שם משום מבשל. יעויין תוס׳ סנהדרין ד׳ סג ע"א ד"ה על:

תד"ה השוחט כו׳ אלא ניחא ליה למנקט כו'. יעויין בתמים דעים:

שם וא"ת והא אפי' ב"ה מודו כו׳. יעויין תוס' חגיגה ד׳ ז ע"ב ד"ה עולות ולקמן ד' יט ע׳׳א תד״ה אמר:

שם דהא אמריגן גבי גוזז פהמ"ק כו'. בכורות ד׳ טו יעו"ש בתוס' ובחולין צט תד"ה רבא אמר ובע"ז ד' סז ד"ה אמר ר"י:

ד"ה דלמא כו׳ דברים שאין לצורך יו"ט כלל. יעויין בערוך ערך ערב ובתו׳ כתובות ד׳ ז' ע"א ד"ה מתוך:

ד"ה ה"ג כו׳ אבל שלא לצורך יו״ט כלל ודאי דאסור כו׳. יעויין תוס' חולין ד׳ פד ע"ב ד"ה תקיעות:

גמרא תני תנא קמיה דר"י המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואוכלו לוקה חמש משום מבשל גיד כו' משום הבערה (ביו"ט שלא לצורך) א"ל הבערה ובישול אינה משנה, ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
ק"ל הא י"ל דברייתא זו אתיא כרע"ק, דס"ל פ"ק דפסחים דלא אמרינן מתוך, וביותר דתוס' בביצה שם תחלת הסוגיא, גבי שוחט עולות נדבה דאמרינן דאמר לך מני ב"ש. כתבו דהמ"ל רע"ק היא, אבל התימא במקומה עומדת, איך שייך לומר פוק תני לברא נהי דב"ש במקום ב"ה אינו משנה, י"ל דאתיא כרע"ק, [אאב"ה עי' לאאמ"ו בחלק א' מדרשותיו %99]:

אין מוציאין לא את הקטן וכו'. יש לעיין קצת להמפרשי' קטן למולו קאמר הא ר"א שמותי מתלמידי ס"ל ר"פ ראד"מ דמכשירי מילה דוחה שבת אפי' להביא איזמל וע"ש תוס' ריש פרקין שם די"ל קצת דה"נ קאמר אין מוציאין הקטן למולו אלא יביאו האיזמל אצלו משום דלאחר המילה יצטרכו להביאו אצל אמו וה"ל שני חלול י"ט קודם המילה ואחר כן ודוחק. ומיהו מלולב לק"מ אע"ג דר"א ס"ל התם נמי לולב וכל מכשירי' דוחה שבת דהכא מיירו שיש אצלו לולב וכל מיניו ואינו צריך להוציא אלא לילך לבה"כ או אצל חכם ללמוד סדר הנינועים וכיון דמדאגבה נפק ביה מן התורה תו לא דחי שבת. אבל מקטן למולו קשיא לי שפיר:

ולא את הס"ת לקרות בו קריאת היום דאל"ה גם לב"ה לא אמרי' מתוך. דמצוה שאינה צורך היום דיומא קא גרים לא מיחשב צורך קצת לדעת כ"מ שבמג"א סי' תמ"ו סק"ג וכו' מיהו בתוס' פסחים וכו' ע"ש במג"א:

דאמר לך מני ב"ש היא דלא אמרי' מתוך וכו' דע דמלאכת אוכל נפש הותרה לגמרי בי"ט ולא רק דוחה י"ט אלא הרי הוא כחול לענין זה כמ"ש הרא"ש פיה"כ סי' י"ד לכן אין לחלק מן התורה בין אפשר לעשותו מעי"ט לא"א לעשותו. אך מכשירי אוכל נפש דחוי' היא ולזה נתכווין ר"ח שבתוס' פסחי' פ"ד ע"א ד"ה ולא מילה וכו' ולכן יש חילוק בין אפשר לעשותו ללא אפשר לעשותו ואמנם קולי מכשירי' מצד א' דאלו אוכל נפש לא הותר אלא במלאכות שאינן נעשי' לימים הרבה כבשול ואפי' לאפוקי קצירה וטחינה דנעשי' לימי' הרבה נקרא מלאכת עבודה שהעבד עושה לרבו ואסור בי"ט כמ"ש ה"ה פ"א מהו' י"ט הלכה ה' בסופו. משא"כ מכשירי קילי בזה דאותן מכשירי' שא"א לעשותו מעי"ט יש הרבה מלאכו' שהעבד עושה לרבו שפוד שנרצף וכדומה ודוחה כיון שהוא מכשיר לאוכל נפש שאינינו נעשה לימי' הרבה שמכשיר לאפי' ובשול ובזה יובנו דברי ה"ה הנ"ל שם שעמד עליהם לח"מ פ"ג מהו' י"ט הלכה י"ב ד"ה אין דכין ויבואר במקומו בעזה"י. לכן כל מלאכה דשייכי באוכל נפש עצמו אמרי' בי' מתוך אבל מה דלא שייך אלא במכשירי' לא אמרי' בי' מתוך עיי' תוס' כתובו' ז' ע"א ד"ה אמר לי' בתי' השני' וכ"כ הרא"ש לקמן פ"ב סי' י"ט והדעת נותן כן כיון דמכשירי' גופו לא הותרה אלא בשא"א לעשותו לא שייך לומר מתוך. ועוד לרש"י דלא בעי צורך קצת מן התורה אי נימא מתוך במכשירי' בטלת כל מלאכת י"ט דהרי מכשירי' שייך בכל המלאכו' שבעולם ומתוך הדברי' למדנו טעם לדב"ש דלית לי' מתוך דטעמי' דר"א שמותי מתלמידי שמאי ס"ל ר"פ תולין דמכשירי' הותרו בי"ט אפי' אפשר לעשותן מעי"ט נמצא אי נימא מתוך אין לחלק בין אוכל נפש למכשירי' דהרי גם מכשירי' הותרה לגמרי ואי נימא מתוך גם מכשירי' בטלת כל מלאכת י"ט אלא על כרחך לא אמרינן מתוך:

ויש כאן שיטה נפלאה לראב"י שברא"ם פ' בא כתבתי בביאור לקמן ר"פ אין צדין וצריך עיון גדול בכמה דוכתי'. ע"ש:

והנה שיטת הרמב"ם עפ"י דעת ה"ה רפ"א מהו' י"ט דבכל אוכל נפש אמרי' מתוך אפי' בלי צורך קצת ואך הוצאה הי' נראה כמכשירי' הוצרך להסביר שאפ"ה אמרי' מתוך כמו שהסביר הרמב"ם שם במתק לשונו והבערה נמי הוה מכשירי' אלא דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת לדיוקא דבי"ט נימא מתוך ע"ש ונ"ל דדיוקא דילי' מדכתיב בשבת לא תבערו בכל מושבותיכם דפשטא דקרא שלא נבער לצורך שום ענין בעולם. אע"ג דאיצטריך לדרשא דשריפת בת כהן מ"מ פשטי' דקרא אתא להפליג איסורו בכל מושבותיכם בכל ענין ואופן בעולם לא תבערו ועל זה הדיוק אתא ביום השבת הוא הפלגת זה החומרא אבל בי"ט נהי דהבערה מלאכה היא בי"ט אבל הותרה במתוך באופן דדיוקא דביום השבת למעוטי י"ט קאי אהפלגה דבכל מושבותיכם ולא אגוף הבערה ולק"מ קו' מג"א רס"י תקי"ח וק"ל:

ופני יהושע הקשה א"כ מנ"ל דהשוחט עולת נדבה ב"ש היא דלמא ע"כ לא פליג ב"ש אלא בהוצאה דהוה כמכשירי' אבל בשוחט דהוה או"נ עצמו מודה. ותי' א"כ ברייתא אמאן תרמי' ע"ש ונכון הוא ולפ"ז מה שהקשו תוס' לימא ר"ע הוא אע"ג דאיכא למימר ר"ע לא פליג אלא בהבערה דהוה מכשירי' ולית לי' יתורא דביום השבת דמוקי ליה לחלוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט כפירש"י במכות כ"א ע"ב. אבל בשוחט מודה לב"ה. מ"מ מקשו תוס' שפיר דהא לב"ש בהוצאה נמי קשה כנ"ל וצ"ל אמאן תרמי' א"כ מנ"ל לרמי' אב"ש תרמי' אדר"ע. אמנם לפי הנ"ל י"ל מה"ת להרבות פלוגתא בין ב"ה ולר"ע. משא"כ ב"ש י"ל לטעמי' אזיל דס"ל מכשירי' דוחה י"ט אפי' אפשר לעשותן מעי"ט א"כ בטלת כל מלאכת י"ט ומיושב קו' תוס':

וכ' הר"ן דלרש"י אע"ג דלא בעי צורך קצת מ"מ היינו דוקא שלא לצורך אבל במכוון לצורך חול לוקה ע"ש בישוב קו' תוס' והאמנם בודאי לישנא דקרא כל מלאכת עבודה לא תעשו משמע דתלי' במלאכה שנקראת עבודה שנעשי' לימ' הרבה מלאכה שאין נקדאת עבודה הותרה אפי' שלא לצורך וא"כ מנ"ל לחלק בין עושה אותה לצורך חול או לא וי"ל דא"כ יבשל ויאפה בי"ט לצורך מחר כדי שיהי' פנוי מחר לחרוש חרישתו של היום נמצא ה"ל האי בישול מכשירי חרישה הנעשה לימי' הרבה והדר ה"ל מלאכת עבודה כן צ"ל:

ואמנם אני בעניי כבר כתבתי לעיל ד' ע"א גבי אישפוזכני דר"א ב"א. דלע"ד רש"י נמי לא אמרה אלא למאן דאית לי' הואיל נמצא הותרה כל מלאכת א"נ אפי' שלא לצורך כלל משום הואיל. ע"כ אפי' היכי דלא שייך הואיל כגון סמוך לחשיכה נימא מתוך אפי' בלא צורך כלל דכיון דהותר כל כך נימא מתוך אפי' בלא צורך קצת. אבל למאן דלית לי' הואיל מודה רש"י דבעי צורך קצת והאופה מי"ט לחול לוקה ולק"מ קו' תוס' על רש"י ובמקום אחר ביארתי בזה טעמא דבפ' בא לא כתי' מלאכת עבודה אלא אשר יאכל לכל נפש דמשמע דבעי' עכ"פ צורך אוכל נפש קצת והיינו משום דלא שרי' מטעם מתוך בלא צורך קצת אלא היכי דשייך הואיל ואי מיקלעו אורחי' וכשהי' ישראל מקובצי' במצרי' בט"ו ניסן לצאת גאולי' לא הי' שייך מיקלעו אורחי' דהרי כולהו בהדדי הוו קיימי' משו"ה כתי' אך אשר יאכל לכל נפש דבעי דוקא צורך נפש במקצת מיהת. משא"כ לדידן דשייך הואיל לא בעי צורך קצת כתי' כל מלאכת עבודה ל"ת אבל מלאכה שאינה עבודת עבד לרבו הותרה לגמרי. אמנם הלום ראיתי במגיני שלמה שכ' דגם קרא אשר יאכל לכל נפש משמע דלא בעי צורך קצת ובטלה דעתינו נגד דעתו הגדולה:

ובכתובות דף ז' ע"א מסקי' דבר שאינו צריך לכל נפש לא אמרי' ביה מתוך וכ' תוס' דבעילה הוה אינו צריך לכל נפש. אך בעילת מצוה לילה הראשונה מטעם מצוה מיקרי צורך לכל נפש ר"ל אע"ג דמטעם מצוה בלאו יומא קא גרים לא מיקרי צורך קצת כמ"ש מג"א סי' תמ"ו וגם מטעם הנאת בעילה עצמה לא מיקרי צורך או"נ כיון דאין צריך לכל נפש מ"מ צרוף שניהם ההנאה והמצוה גורם שיהי' כמו צריך לכל נפש ומותר בי"ט אפי' למאן דאוסר בשבת:

ועיין שבת ל"ט ע"ב תוס' וב"ה מתירי' דדבר שהוא בריאו' מיקרי צריך לכל נפש ומזה למד פני יהושע שם היתר לשתות הטוטין טובאק בי"ט. ובאמת אי לא הי' בטובאק רק משום הבערה והי' שרי מטעם מתוך רק שאינו צריך לכל נפש היינו אומרי' כיון שהוא לבריאת הגוף הוה כמו צריך לכל נפש ואומרי' בי' מתוך. אך הא כ' מג"א סי' תקי"ד סק"ד דאסור משום מכבה ובכיבוי לא אמרי' מתוך כמ"ש רא"ש לקמן פ"ב סי' י"ט לחד שינויי וכ"כ יש"ש שם וכן הוא בתוס' כתובו' ז' ע"א לתי' קמא וא"כ אין להתיר:

והקשה פ"י הא השוחט מחייב נמי משום מפרק והיינו בקדשי' דצריך לדם לזרוק וזה לא הותר בי"ט וליכא מתוך ונדחק מאוד בקו' זו ולא זכיתי להבין הלא דם דגים וחגבים שרי באכילה ונהי במפרק דם דגי' ליכא דישה דאין דישה אלא בגידולי קרקע מ"מ חגבים מיקרי גידולי קרקע כמבואר כל זה בתוס' מס' שבת ע"ג ע"ב ד"ה מפרק וכו' והפוצע חגב בי"ט להוציא דמו ולאוכלו ה"ל מפרק והשתא נימא מתוך שהותר מפרק לצורך י"ט ולק"מ קושיתו:

ותו הקשה באותו דבור אמאי לא נימא מתוך שהותר בנין לצורך במגבן יהי' מותר לבנות בית בי"ט והנה זו הוא קו' תוס' בשבת צ"ה ע"א והעלו דאינו אסור אלא משום עובדא דחול מיהו הרמב"ם פסק בהדי' דלוקי' עליו וק' כנ"ל. ומ"ש פ"י דמגבן לאכול ביומי' לא הוה בנין דה"ל כבונה על מנת לסתור דשרי'. ולא ידעתי מוצא זה הדין דיהי' מותר לפרוס אהל על מנת ליסתור. אבל נ"ל דס"ל לרמב"ם דלא אמרי' מתוך שהותרה התולדה הותר נמי האב כי מגבן הוא רק תולדה ובונה בית הוא אב מלאכה ולא אמרי' מתוך. ולכאורה יש להביא ראי' לרמב"ם מדאמרי' בשבועות ט"ו ע"ב נבני' בי"ט וכו' אין בנין בהמ"ק דוחה י"ט והשתא אי ס"ד מן התורה מותר לבנות בי"ט א"כ כיון דמילפותא י"ל דבעי' לחם חמץ לקדושי' וצריכי' להמתין עד י"ט של שבועות מן התורה ואיך יכולי' חכמי' לבטל זה אע"כ מן התורה אסור מיהו להתוס' י"ל דבעי' צורך קצת ומצוה דלאו יומא קא גרים לא מיקרי צורך קצת כמ"ש לעיל וה"נ בנין בהמ"ק משו"ה לא אמרי' מתוך. אבל להרמב"ם דס"ל כרש"י דלא בעי מן התורה צורך קצת תיקשי כנ"ל. אע"כ בנין אסור מן התורה מטעם הנ"ל דלא אמרי' מתוך שהותרה התולדה הותרה האב:

מיהו בלא"ה כבר כתבתי לעיל בסוגי' דלהטיח גגו הוא צריך דגם להתוס' לא הותר בנין מן התורה בי"ט אלא צידוד אבנים ופריסת אהל וכדומה אבל כל שצריך טיט וסיד חייב משום ממרח וכל שעושה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כמ"ש רש"י בשבת ע"ד ע"ב ד"ה שבע חטאות וכו' ע"ש וה"נ בבנין בהמ"ק אפשר דא"א לשיורו מידי דלא צריך מרוח סיד ולכל הפחות הוה מכה בפטיש וא"כ בלא"ה לק"מ:

ליפליגו באבני' פירש"י שלא נאסור טלטול אלא משום הוצאה כבר ביארנו במקום דמוקצה לאכילה אסור כעין תורה ואסמכוה אקרא והכינו את אשר יביאו. וממילא יש לאסור טלטול אותן האוכלין משום דלמא אתי' למיכל מיני' ועמ"ש בזה פני יהושע במס' שבת מ"ד ע"א במשנה מטלטלי' נר חדש אבל לא ישן ע"ש. ואותן המוקצאות לע"ד אסורין בנגיעה בלא טלטול דכל דגזרי' דלמא אתי למיכל מיני' אסור גם בנגיעה כמו חמץ בפסח בש"ע א"ח סי' תמ"ו ומג"א סק"ה ועיי' סי' תרי"ב סק"ו. אמנם אבנים וכדומה עיקר הקצאתן מגזרת נחמי' בן חכלי' משום הוצאה מרשות לרשות ולזה מותר ליגע בהם רק שלא לטלטל ולנגוע עיי' סי' ש"ח בהג"ה סעי' ג' ובמג"א סי' תקי"ג סק"ב. ולפי הנ"ל יש ליישב הפוסקי':

ר' יוחנן סבר במתוך וכו' פליגי פירש"י וירמי' הי' מזהירן על השבתות והלואי שישמעו יל"ד אמאי לא פי' כן לעיל מיד בדר' יוסף וי"ל עפ"י שיטת רש"י ביבמות וי"ו ע"ב ד"ה לחלק וכו' דאי אין חלוק מלאכו' אינו חייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכו' ועיין במזרחי ר"פ ויקהל בזה. וא"כ למאי דקיי"ל אין חלוק מלאכות לי"ט ה"ל הוצאה חצי שיעור נהי דמ"מ אסור מן התורה מ"מ ירמי' לא הי' מזהירם על חצי שיעור. רק על שבת דחייב על כל מלאכה בפ"ע לכן לא הוצרך לפירש רש"י. אך ר' יוחנן דקאי אהברייתא דמחייב אהבערה ובישול שתים ש"מ יש חלוק מלאכות לי"ט כפירש"י בסמוך. ואפ"ה לא הקשה לתנא הא כתי' לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת דמשמע בי"ט ליכא חילוק מלאכות. אע"כ דהתם י"ל שהי' מזהירם על השבתו' והלואי וישמעו אבל ה"ה בי"ט לוקין על הוצאה לחוד לצורך חול היכי דלא שייך מתוך:

בפרש"י בד"ה עולת נדבה דאי לחובת היום רחמנא שריא עכ"ל. אף דלמאי דמוקמינן לברייתא כב"ש ודאי דעולת היום שהיא עולת ראיה נמי אסור להקריבה בי"ט כיון דאית לה תשלומין לאחר י"ט כדאיתא להדיא לקמן פ"ב אלא דעולת היום שכתב רש"י כאן היינו עולת המוספין שהתירה התורה בפירוש וק"ל:

בתוס' בד"ה השוחט עולת וכו' וה"ה דהו"מ למימר ר"ע היא וכו' דסבירא להו הכי בהדיא טפי עכ"ל. לכאורה שכיוונו להא דאמרינן בריש פסחים אהא דקאמר ר"ע תשביתו מעי"ט או אינו אלא בי"ט וכו' מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ודייקינן התם ש"מ מדר"ע תלת וחדא מינייהו דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה וכו' וע"ז כתבו כאן דמ"מ ניחא ליה למימר דב"ש הוא דאית להו בהדיא טפי אבל ק"ל דאדרבא לר"ע מוכח בהדיא ממקרא מלא דלא אמרי' מתוך דהא שמעינן ליה בפרק אלו קשרים דאמר עולת שבת בשבתו לימד על עולת שבת שקריבין בי"ט ואי ס"ד דאמרינן מתוך אמאי איצטריך קרא לחלבי שבת אטו מי גרע משלא לצורך. מיהו מצינן למימר דמהא ליכא למשמע מיניה דלעולם ר"ע כב"ה ס"ל דאמרינן מתוך וקרא דעולת שבת לאו אגופיה איצטריך דחלבי שבת קריבין בי"ט אלא למידק מיניה דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט כדמסקינן פרק אלו קשרים וכן משמע בפ' במה מדליקין והיינו מגזירת הכתוב דהא לב"ה גופא מסקינן לקמן דאע"ג דאמרינן מתוך אפ"ה נדרים ונדבות אין קריבין וכתבו התוספות לקמן דיליף לה מגזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה ולר"ע יליף לה מעולת שבת ולכם דריש ר"ע לקמן בפ"ב ולא לעובדי כוכבים אלא שיש לדקדק להיפך מאי פסיקא להו לתוס' דכ"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך מההיא דפסחים דלמה שכתבו התוספת לקמן בסמוך דאף למאן דאית ליה מתוך היינו דוקא להתיר דבר שאינו לצורך אוכל נפש אבל מ"מ הוא לצורך היום כמו עולת ראיה או שאר דברים כיוצא בו אבל דבר שאינו לצורך היום כלל לכ"ע אסור כמו שהביא הרא"ש ראיה לדבריהם משריפת קדשים דאסור וא"כ מצינן למימר דהא דדייקינן בפסחים דלר"ע לא אמרינן מתוך היינו בדבר שאינו לצורך כלל כמו חמץ שיכול לעשותו מעי"ט ואם כן אינו צורך היום כלל אלא לצורך המצוה והו"ל כמו שריפת קדשים ומילה שלא בזמנו דאע"ג דאית ביה כרת אפ"ה לא דחי י"ט מה"ט גופא ואם כן חמץ בפסח נמי דכוותיה ואף שראיתי שהתוספות בריש כתובות דף ח' כתבו להדיא גבי מוצא חמץ בפסח דחשיבא צורך היום היינו דוקא כשמצאו בי"ט שלא היה יכול לעשותו מעי"ט אבל עיקר מצות ביעור חמץ כיון שיכול לעשותו מעי"ט נראה דלא עדיף ממילה שלא בזמנו ושריפת קדשים דאסור אף לב"ה ומש"ה הוצרך לאוקמי ההיא דעולת נדבה כב"ש דאף דמיקרי לצורך היום למסקנת התוספות לקמן אפילו הכי אסור ול"ל דכיון דעיקר מלתא דר"ע להוכיח דתשביתו מעי"ט דאי בי"ט מי שרי ואם כן אי ס"ד דאית ליה מתוך בדבר שהוא לצורך היום אם כן חמץ בפסח נמי הוי צורך היום אי אמרי' דתשביתו היינו בי"ט ומאי דחי ר"ע הא ליתא דא"כ השתא נמי מאי דחי ר"ע לעולם אימא לך דתשביתו היינו בי"ט ואע"ג דהבערה היא אב מלאכה אפילו הכי מותר דגזירת הכתוב היא. אלא ע"כ דה"ק ר"ע כיון דלשון תשביתו אינו מפורש דאיירי בי"ט גופא מהיכי תיתי לומר דאיירי בי"ט כיון שהיא אב מלאכה ויותר י"ל דמצוותה בעי"ט ולא לדחות י"ט בחנם אם כן הדרא קושיא לדוכתא דלמא כב"ה ס"ל ואפילו הכי אסור דגרע משלא לצורך דהכא כיון שאינו לצורך היום כלל ויש ליישב וצ"ע:

בא"ד ותימא אם כן לימא השוחט עולת חובה בי"ט לוקה וכו' י"ל משום דיוקא וכו' אבל שלמי נדבה פטור עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי פשיטא להו דלב"ש בעולת ראיה חייב מלקות ובשלמי נדבה פטור דהא לקמן פרק שני משמע בפשיטות בכולה סוגיא דאדרבא עולת ראיה עדיף טפי משלמי נדבה דהא בעולת ראיה סברי ב"ה דקריבין בי"ט ובשלמי נדבה מסקינן דסברי ב"ה נדרים ונדבות אין קריבין והיינו ל"ש עולה ול"ש שלמים כדמוכח שם להדיא ואם כן מנ"ל דב"ש פליג בסברות הפוכות להחמיר בעולת ראיה טפי מבשלמי נדבה ועוד דכן משמע להדיא לקמן דקאמרי ב"ש לב"ה ק"ו ומה במקום שמותר להדיוט אסור לגבוה וכו' א"ל ב"ה נדרים ונדבות יוכיחו וכו' א"ל ב"ש א"כ מה ת"ל לכם וכו'. נמצא לפ"ז דעולת ראיה גופא יליף ב"ש מנדרים ונדבות ותרווייהו יליף מלכם ואם כן האיך שייך להחמיר בעולת ראיה מנדרים ונדבות והנראה מכוונתם שכוונו למ"ש בסוף הדיבור דודאי בשלמי נדבה כיון דאוכל נפש התירה התורה בפירוש ושלמים נמי דמיא לאוכל נפש אי לאו דכתיב לכם א"כ השתא נמי דכתיב לכם ניתקו מלאו ואוקמה אעשה משא"כ בעולת ראיה לא הותרה בפירוש אלא דהו"א דמותר מק"ו או מדכתיב לה' לכך כתיב לכם וא"כ אמרינן שפיר הואיל ואהדרה הדרה:

ולפ"ז יהיה המשך ל' התוס' מ"ש בסמוך וא"ת אפילו ב"ה מודו וכו' פירוש ואם כן כ"ש דקשה לב"ש ובמה שכתבו וי"ל דמהיכי אית ליה א"ש נמי אליבא דב"ש אלא דאכתי קשה כיון דעולת ראיה איכא למישרי מק"ו כדא"ל ב"ה לב"ש ושתיק ליה ומהדר ליה מלתא אחריתי דכתיב לכם אם כן י"ל שפיר דאף לב"ש אהני ק"ו לפטרו ממלקות ואהני קרא דלכם לענין איסור כמו בשלמי נדבה ולכאורה היה נראה דלב"ש כיון דלית ליה מתוך בכל ענין שייך חיוב מלקות היכא שאינו לצורך אוכל נפש אלא הא דפשיטא לתוס' דבשלמי נדבה פטור ממלקות היינו משום דקי"ל דאמרינן הואיל אפילו אליבא דב"ש כדאמרינן פרק אלו עוברין ואם כן בשלמי נדבה דאיכא למימר הואיל וראויין לשלמי שמחה שיוצאין בנדרים ונדבות ואע"ג דלית ליה אוכלין מרובין אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזיין לשלמי שמחה ואפילו לר' יוחנן דאמר בחגיגה כיון שגמר אינו חוזר ומקריב היינו בשלמי חגיגה אבל שלמי שמחה יכול להקריב כמו שירצה אלא דקשה בי"ט של ר"ה דליכא שלמי שמחה אמאי פטור בשלמי נדבה לב"ש לכך נראה כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

אלא דלפ"ז לא א"ש הא דכתבו התוספות לעיל דמצי לאוקמי כר"ע דודאי לא אתיא כר"ע דנהי דלית ליה מתוך מ"מ ודאי סבר כב"ה בהא דעולת ראיה קריבה בי"ט ודריש לה' כל דלה' ואם כן צרכי גבוה מותרים כמו אוכל נפש ועדיפא מיניה דאיכא ק"ו ואפילו חלבי שבת קריבים בי"ט אלא הא דנדרים ונדבות אין קריבין היינו מגזירת הכתוב מדיוקא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט ואם כן הו"ל לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו ל"ש עולת נדבה ל"ש שלמי נדבה ודוקא לב"ש הוא דלוקה דצרכי גבוה לא אשתרי כלל וקאי עלייהו בלאו דלא תעשה כל מלאכה ודוק היטב:

בגמ' דאי ב"ה הא אמרינן מתוך וכו' לפי שזה הענין הוא כלל גדול בדיני י"ט ראוי להאריך בו ותחלה ראוי לבאר הא דאמרו רבנן מתוך שהותרה מנ"ל והיכא רמיזא באורייתא כבר כתב מ"ז בספר מג"ש דנפקא להו מדכתיב אך אשר יעשה לכל נפש ואם כן פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דשייכי באוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי. ולכאורה יש להקשות אהא דמשמע בשמעתין בפשיטות דכל המלאכות שהותרו לצורך אמרי' מתוך וכן משמע בפ"ק דכתובות דף ח' ואם כן תקשי למאי דקי"ל הלכה כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש נמי מותרין דהכי מסקינן לקמן פרק אין צדין וא"כ אין לך מלאכה שאסורה מן התורה דכולהו שייכי במכשירי אוכל נפש כדאמרינן שפוד שנרצף וגריפת תנור דהוי בונה וסותר וכן כל המלאכות לבר מזריעה דוק ותמצא ואם כן אי בהני נמי אמרינן מתוך לא תעשה כל מלאכה מאי עבדית ליה אע"כ דלא אמרינן מתוך אלא שיש ליישב דשאני מכשירין כיון דלר"י גופא מצינו שחילק הכתוב שלא התיר אלא כשא"א לעשותן מעי"ט כדדרש מקראי דכתיב הוא לבדו וכתיב לכם וכו' אם כן פשיטא דקל וחומר שאין לומר בהם מתוך אבל במלאכות השייכים באוכל נפש ממש דמדאורייתא שריא אף באפשר מעי"ט אמרינן שפיר מתוך ובזה נתיישב לי היטב ל' הרמב"ם שכתב פ"א מהל' י"ט שכל המלאכות שעשה אותן שלא לצורך אכילה חייב חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה לצורך וכו' כ"כ הטא"ח סימן תצ"ה. והקשה שם הב"ח דמסוגיא דשמעתין משמע דבכל המלאכות שייך מתוך וכן בפ"ק דכתובות באמת לק"מ שכבר כתב ה"ה לפרש דבריו דמ"ש שכל המלאכות שעשה שלא לצורך אכילה חייב כוונתו על אותן המלאכות דלא שייכי לצורך אכילה ממש ובהני חייב חוץ מהוצאה והבערה דאף ע"ג דלאו אוכל נפש הוא ממש אלא דברים הצריכים לאוכל נפש אפילו הכי שרי ואמרינן מתוך וכמ"ש ה"ה הטעם בזה ע"ש. אלא דהוי קשיא לי דל' הרמב"ם לא משמע כן דממ"ש אם עשה אותן שלא לצורך אכילה חייב משמע דשלא לצורך אעשייה קאי דזה העושה עשאה שלא לצורך אכילה מכלל דשייך מיהא באותה מלאכה גופא לצורך אכילה ואפ"ה מחייב שלא לצורך דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש כמו שפי' בסוף הדין עצמו כגון בנין ואורג וכותב וכו' אמנם למאי דפרישית א"ש דודאי בכל המלאכות דזימנין דלא מחייב כגון שעושה לצורך מכשירי אוכל נפש אבל אם עשה אותן המלאכות שלא לצורך חייב מלקות כמ"ש דבמכשירין לא אמרינן מתוך וע"ז כתב שפיר חוץ מהוצאה והבערה פי' דאע"ג דכמכשירי אוכל נפש דמי אפילו הכי אמרינן מתוך כמ"ש ה"ה ז"ל אבל באוכל נפש ממש לעולם הרמב"ם גופא מודה דבכל המלאכות השייכים בגוף האוכל הותרו לגמרי אף שלא לצורך כנ"ל נכון מאד בישוב לשון הרמב"ם ודוק. ואין להקשות אם כן לפ"ז דהוצאה והבערה גריעי מאוכל נפש גמור אם כן מאי מייתי בשמעתין מדב"ש דלמא ב"ש גופא לא סברי דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה אבל בשחיטה שהיא באוכל נפש ממש אפילו ב"ש מודה הא ליתא דב"ש ודאי לא שני ליה דאל"כ מתני' דהשוחט עולת נדבה לוקה אמאן תרמיי' דכב"ה ודאי לא אתיא כיון דאפילו בהוצאה אית ליה מתוך כ"ש בשוחט דהוי בכלל אוכל נפש ממש אע"כ דכב"ש אתיא ובע"כ לא שני ליה דבכל המלאכות לא אמרינן מתוך אלא דאכתי יש להקשות כיון דמוכח ממה שכתבנו דבמלאכות השייכים באוכל נפש הרמב"ם סובר דאמרינן מתוך אם כן למה כתב דבונה בי"ט חייב מלקות ואמאי הא שייך בנין באוכל נפש במגבן וכמ"ש הרמב"ם להדיא בהלכות שבת דמגבן חייב משום בונה וא"כ לימא מתוך שהותר בנין לצורך וגם קושיא זו הקשה הב"ח והניחה בצ"ע ואע"ג דקי"ל דאסור לגבן בי"ט וכ"כ הרמב"ם היינו מדרבנן כיון דאפשר מאתמול כמו שאסרו כל המלאכות אפילו באוכל נפש גמור היכא דאפשר מאתמול אבל מדאורייתא שרי ואם כן לימא מתוך. ובתחלת העיון היה נ"ל דדעת הרמב"ם דבכה"ג לא שייך לומר מתוך אלא דוקא אותה מלאכה גופא דשייך באוכל נפש מותר לו לעשות אותה מלאכה גופא אף שלא לצורך כגון שחיטה ואפ"ה וכדומה שמותר לשחוט ולאפות אף שלא לצורך משא"כ בבונה בנין שאינו מין אוכל נפש לא שייך מתוך וסוגיא דכתובות יש ליישב דביאה כאוכל נפש דמי:

אבל קשיא לי מסוגיא דשמעתין לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שבת דחובל שייך משום מפרק וא"כ לפ"ז שייך בשחיטה שני מיני איסורין א' משום נטילת נשמה ואחד משום מפרק והא דלא מחייבינן שוחט משום מפרק כדמוכח בחולין דאמרינן השוחט חטאת בחוץ בשבת לעכו"ם חייב שלש חטאות ולא קתני ד' היינו משום דחובל גופא לא מחייב משום מפרק אלא כשצריך לדם ליתן לכלבו דאל"כ הוה מקלקל וא"כ בשוחט נהי דלענין נטילת נשמה מקרי מתקן שמוציאו מידי אבר מן החי אבל לענין איסור מפרק דהיינו הוצאת הדם ודאי לא שייך בשוחט דהו"ל מקלקל ומלאכה שא"צ לגופא שא"צ לדם משא"כ בשחיטת קדשים ודאי צריך הוא דם זריקה וא"כ דלמא ב"ה מודו דלוקה (ואע"ג דהרמב"ם פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב מ"מ מצינו לאוקמי הך ברייתא דעולת נדבה כב"ה אליבא דר"ש) דלענין איסור מפרק לא שייך מתוך שלא הותרה כלל לצורך דהא מפרק תולדה דדש היא והדישה גופא לא הותרה לצורך כדאיתא בירושלמי. מיהו בהא מצינו למימר דהא דממעטינן בירושלמי מלאכות אוכל נפש קודם לישה היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא כשיטת רוב הפוסקים ולהפוסקים נמי דהוי מדאורייתא יש לומר דאינהו סברי דהא דחולב חייב משום מפרק היינו משום תולדה דדש ואם כן מצינו דישה שהותרה בי"ט דהא לכ"ע מותר לחלוב בי"ט דלא שייך כה"ג מיעוטא דקודם טחינה אבל מ"מ קשיא דלפי הסברא שכתבנו דלא שייך מתוך אלא במין אוכל נפש עצמו באותו דבר שהותר לצורך וא"כ לעולם אימא לך דשחיטת קדשים אסורה בי"ט משום מפרק כיון שאין זו המלאכה במין אוכל נפש דהא לא מצינו שהותר בשום ענין דישת הדם וגם בזה יש לדחוק דכה"ג כיון דדם מיקרי מין אוכל נפש דמשקה הוא אלא איסורא הוא דרביע עליה א"כ שייך שפיר לומר כה"ג מתוך כיון דמצינו שהותרה הדישה באוכל נפש כדכתיבנא אלא דכ"ז דוחק. לכך נראה דלעולם אמרינן מתוך אפילו היכא שלא הותרה באותו ענין עצמו ואפ"ה לא תקשי ממ"ש הרמב"ם דבונה בי"ט חייב ולא אמרינן דפטור משום מתוך שהותר במגבן. דנלע"ד דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים דבכה"ג מכוון לעשותן כמו בנין למען יעמדו ימים רבים משא"כ עשיית גבינות שהותר בי"ט ע"כ היינו לאכול לאלתר וא"כ בכה"ג לא שייך ביה בנין כלל ולא גרע מבונה ע"מ לסתור דפטור וא"כ לפ"ז לא מצינו שהותר בנין לצורך ולדעתי ברור הוא לחלק בכך אלא שלא מצאתי לשום פוסק או איזה מפרש שמחלק בכך ועדיין צריך לי עיון ודוק היטב ועיין בק"א:

בגמרא מתקיף לה רבה וכו' דלמא בעירוב והוצאה וכו' כדכתיב ולא תוציאו וכו' בלא קרא דירמיה נמי הוי מצי לאקשויי דלמא דוקא לענין הוצאה פליגי דבשבת נמי לאו בכלל לא תעשה כל מלאכה הוא דהא מקרא דויעבירו קול במחנה ילפינן וע"כ משום דלאו מלאכה הוא ומש"ה בי"ט שרי דלאו בכלל לא תעשה כל מלאכה אלא לאלומי הקושיא מייתי מקרא דירמיה ועוד דמהתם משמע דאפי' איסור דרבנן לית ביה דירמיה היה מזהיר כן לאנשי ירושלים ואמר להם אל תשאו משא מבתיכם ומשמע דאפילו מבתיהם לחוץ אסור להם אע"ג דירושלים אין חייבין עליה משום ר"ה אע"כ דמשום איסור דרבנן דחצר שאינו מעורבת הזהירם דבימי שלמה נתקן ערובי חצירות ובהכי א"ש נמי הא דמסיק לענין טלטול משום דטלטול נמי בימי הנביאים נתקנה כדאמרינן פרק כל הכלים דבימי נחמיה בן חכליה גזרו איסור טלטול אף בכלים שמלאכתן להיתר ע"ש. אלמא דאיסור טלטול תקנה קדמונית היתה וכמדומה לי שראיתי ששלמה תיקנה. ובזה נתיישב הל' עירוב והוצאה וק"ל. מיהו למאי דמסיק דהוצאה בי"ט נמי בכלל מלאכה היא היינו כמ"ש התוס' פרק הזורק מדכתיב אל יביאו עוד מלאכה והיינו מלאכת הוצאה ע"ש:

בתוספת בד"ה דלמא בעירוב וכו' וקשה מאי צריך עירוב וכו' נראה דלשיטת רש"י קשיא להו דכיון דמשמע מפירושו דלקושטא דמלתא אין איסור הוצאה כלל מדאורייתא אפילו לר"ה א"כ אמאי תקנו ערובי חצירות ובאמת כתבו כל הפוסקים שאין צריך עירוב כלל בי"ט וכ"כ הרי"ף ואפשר שזה היתה ג"כ סברת התוספות ומש"ה קשיא להו:

בפירש"י בד"ה ליפלגו באבנים כו' ומה שלא גזרו כו' אף על אוכלין וכלים כו' עכ"ל. פירוש דלכאורה הוי קשיא ליה מאי קס"ד דלא גזרו על טלטול אלא משום הוצאה א"כ למה לא גזרו כמו כן על אוכלין וכלים דנהי דבי"ט איכא למימר כיון שהן צורך היום אמרינן ביה מתוך ואפי' מדרבנן לא גזרו אלא דאכתי בשבת דלא שייך מתוך למה לא אסרו טלטול דאוכלין וכלים משום הוצאה ע"ז כתב דאין גוזרין על הציבור כן נ"ל:

בתוספת בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה וכו' ולא רצה לגרוס וכו' דא"כ הוי מסיק דחייב ורש"י קים ליה עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי אמאי מחק כל הגירסא דלא הו"ל למחוק אלא תיבות דלא מחייב והו"ל למיגרס אלא מעתה הוציא אבנים ה"נ דשרי ונראה דזה פשיטא ליה לרש"י דאף שאין איסור הוצאה כלל מדאורייתא אפ"ה יש לאסור להוציא אבנים לר"ה דמיחזי כעובדא דחול לכך הוצרך לפרש לענין טלטול וק"ל:

בא"ד וקשה חדא דאמרינן בפסחים עכ"ל. עיין ברא"ש שהוסיף להקשות על שיטת רש"י ומורי זקני בס' מג"ש האריך ליישב שיטת רש"י. ובאמת שאף הרמב"ם כתב כשיטת רש"י. אמנם לענ"ד א"א לפ' דבריהם ככתבן דהא דאמרינן מתוך היינו דשרי לגמרי בכל ענין שלא לצורך והאיך אפשר לומר כן דהא בכתובות אמרינן להדיא דהא דאסור מוגמר בי"ט היינו משום דכתיב אוכל נפש דבר השוה לכל נפש. נמצא דאף לרש"י אפי' בהוצאה והבערה מיהא משכחת דאסור מדאורייתא בדבר שאינו שוה לכל נפש וכיון דרש"י מודה בזה תו לא קשיא ממה שהקשה הרא"ש משריפת קדשים דנראה דהיינו נמי דבר שאינו שוה לכל נפש וכן מילה שלא בזמנה ונדרים ונדבות. וכן מה שהקשה מו"ז מלכם ולא לכלבים נראה שזה נמי דבר שאינו שוה לכל נפש אלא דנראה מזה דכיון דאף דבר שהוא לצורך אסור במה שאינו שוה לכל נפש כ"ש שיש לאסור בשלא לצורך לגמרי דכל שעושה שלא לצורך פשיטא שאין דבר זה שוה לכל נפש לעשות שלא לצורך ותדע דהכי הוא דאל"כ תקשה למאי דקי"ל כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש דוחה י"ט כדאמרינן לקמן הלכה ואין מורין כן א"כ האיך אפשר לומר מתוך שהותרה להתיר לגמרי א"כ בכל המלאכות י"ל מתוך שהותרו לצורך מכשירין הותרו שלא לצורך וא"כ עקרת מה שכתוב בתורה לא תעשה כל מלאכה שכל המלאכות שייכי במכשירין אף לכרות עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל וכן כל המלאכות דוק ותמצא לבר מזורע ואף שיש ליישב בדוחק מ"מ תקשי בפשיטות מאי מקשה הש"ס לעיל בסוגיא דאפר כירה ודקר נעוץ הא קעביד כתישה ונהי דאיכא עשה דכיסוי י"ט עשה ול"ת הוא וכו' ומאי קושיא הא כתישה דהוי במשכן הוי כתישת סמנין והיא גופא הותרה בי"ט דאוכל נפש הוא וכתישת תבלין שרי וא"כ לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי לצורך כיסוי דלא גרע משלא לצורך אע"כ דשלא לצורך כלל ליכא מאן דשרי כדפרישית דמק"ו אתיא מדבר שאינו שוה לכל נפש וה"ט דאיסור כתישה לענין כיסוי אלא מ"ש רש"י ז"ל דהותרה לגמרי היינו דומיא דהוצאת אבנים דנהי שאינו צורך אוכל נפש ולא לצורך הנאת הנפש מ"מ מיהו הוא צריך לאותה הוצאה כגון לצורך מקומו או לישב עליהן ובכה"ג שרי לרש"י מן התורה דשוה לכל נפש הוא אבל בשלא לצורך כלל רש"י גופא מודה דאסור כנ"ל ושיטת הרמב"ם עדיין צ"ע:

דלמא בעירוב והוצאה קא מפלגי וכו'. התוס' פ"ק דכתובות דף ז' ע"א ד"ה אלא מעתה כתבו דרב פפי הוה סבר הכי ע"ש ומהר"י סג"ל הקשה לעיל דף ט' ע"א גבי אין מוליכין סולם וכו' דב"ש סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכו' עד לימא רב דאמר כב"ש תנאי היא וכו'. דלפי מ"ש התוס' בשבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה דמטעם מתוך שרי לבנות ביתו בי"ט מדאורייתא אלא מדרבנן אסרו מאי פריך הרי ב"ש לית להו מתוך כמבואר בסוגיין ולדידהו אסיר בנין בי"ט מדאורייתא ומשום הכי אסרי ברה"י דכל דבר שאסרו חכמים וכו'. ובית הלל אית להו מתוך ובנין לא אסיר אלא מדרבנן כמ"ש התוס' וכשהחשדא היא באיסור דרבנן לא נאמר כל מקום שאסרו חכמים כמ"ש התוספות בכתובות דף ס"א ולעולם רב אתי ככ"ע ואמאי הוצרך לומר תנאי היא הוא מותיב לה ואיהו מפרק לה במ"ש התוס' בכתובות דף ז' הנזכר דרב פפי הוא סבר דטעם ב"ה לאו משום מתוך אלא מטעם דאין עירוב והוצאה כדקאמר רבה בשמעתין ואע"ג דפריך עלה רב פפי לא שמיע ליה עכ"ד וה"ה נימא דהש"ס לעיל הוא סבר דב"ה מטעם ערוב (ההוצאה) [והוצאה] דליתיה בי"ט ואינו מטעם מתוך ע"כ דבריו:
ואני אמרתי בחפזי דזה דוחק גדול לאוקומי סוגיא דלעיל בהכי ולא דמי למ"ש התוס' דרב פפי לא שמיע ליה כמבואר. וקושית הרב הנזכר לי ההדיוט לק"מ דרב חנן הוא דאמר דב"ה לית להו כל מקום שאסרו חכמים ועליה פריך. אמנם אכתי קשה דרב חנן אמאי לא מוקי כ"ע כרב כמדובר. והשתא דאתית להכי דהקושיא היא לרב חנן דוקא ולא לש"ס יש מקום לישב כמו שישב הרב הנזכר דרב חנן הוה סבר כרב פפי. אמנם נראה דאין אנו צריכים לזה ואעיקרא לק"מ דכי כתבו התוס' דמדאוריי' שרי בנין מטעם מתוך היינו בנפל ביתו בי"ט וכדקאמרי התוס' שם בהדיא דבנפל ביתו יש צורך י"ט. אבל להטיח גגו כדי שיזובו המים ליכא צורך י"ט כלל דמוכרח דמיירי כי לא עת גשמים הוא דביום הגשמים לא מצי להטיח גגו וכי ליכא גשמים אינו צורך י"ט כלל ואסור מדאורייתא וכדעת התוס' בשמעתין דטלטול אבנים אסיר מדאורייתא וא"כ מוכרח רב חנן לומר דב"ה לית להו כל מקום שאסרו חכמים וכו' דהכא החשדא היא מאיסור דאורייתא ודוק:

מר סבר. בית שמאי: ומר סבר. בית הלל והנך מתניתא לא אפלוג אלא מר אשמעינן חדא ומר אשמעינן חדא ולא פליגי מתניתא קמייתא הכי קאמר במה דברים אמורים בשיש להן ציר באמצע אבל אין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר ותנא בתרא ה''ק במה דברים אמורים דנחלקו בשאין להם ציר מן הצד אבל בשיש להם ציר מן הצד דברי הכל אסור: מתני' לא את הקטן. כל מילי דלאו צורך אכילה: גמ' עולת נדבה. דאילו עולת חובת היום רחמנא שריא אבל זו יש להקריבה לאחר יום טוב: לוקה. משום (לא תעשה כל מלאכה) (שמות כ): לצורך. אך אשר יאכל לכל נפש: בערוב הוצאה. אם נאסרה הוצאה ביו''ט ונתקנו הלכות ערובי חצירות ליו''ט אם לאו: ואין ערוב והוצאה כו'. ואע''ג דעיקר הוצאה מויעבירו קול במחנה נפקא לן (שבת דף צו:) בא ירמיה ופירש שלא נאסרה אלא בשבת משום הכי קא שרו אבל שחיטה שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה היא אימא לך אפילו לב''ה אם הותרה לצורך לא הותרה שלא לצורך והך מתניתין אפי' ב''ה: מתקיף לה רב יוסף. אהך אתקפתא דרבה: אלא מעתה. דסבירא להו לב''ה אין אסור הוצאה ליו''ט: ליפלגו באבנים. אי אין אסור הוצאה אין אסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה ומה שלא גזרו על כל טלטולים אפילו על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אא''כ רוב צבור יכולין לעמוד בה: אלא מדלא אפלוג באבנים. ש''מ דלכולי עלמא יש הוצאה ליו''ט אלא שמן התורה הותרה לצורך וב''ה אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים אבל בקטן וספר תורה דצריכינן להו ביו''ט לא גזור ובית שמאי לית להו מיגו ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו הותר ושאינו צורך אכילה באסורו עומד מן התורה: ואף ר' יוחנן סבר במתוך גרסינן: פליגי. ב''ש וב''ה ודכולי עלמא יש אסור הוצאה ליו''ט מויעבירו קול במחנה דישנה בשאר מלאכות וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין והלואי ישמעו: לוקה משום מבשל גיד. שהבשול אב מלאכה הוא ובשול גיד דבר האסור ואינו ראוי לאכילה ועומד באסור לא תעשה כל מלאכה דלא הותר אלא לצורך: ולוקה משום מבשל בשר בחלב. לאו משום יו''ט דמלקות דבשול יו''ט הא תנא ליה אלא אפילו הוא חול לוקה משום מבשל בשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב שלש פעמים אחד לאסור אכילה ואחד לאסור הנאה ואחד לאסור בשול:

השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה וכו'. וה''ה דמצי למימר ר''ע היא. דלית ליה מתוך אלא ניחא ליה למנקט ב''ש דסבירא להו הכי בהדיא טפי ותימה הואיל ומוקמינן לה אליבא דב''ש אם כן לימא השוחט עולת חובה בי''ט לוקה דהא ב''ש אית להו לקמן (דף יט.) על עולת ראייה דלוקה דדרשינן וחגותם חגיגה אין עולת ראייה לא וי''ל משום דיוקא נקטיה דאי הוה נקט עולת חובה הוה אמינא עולת חובה מחייבי אבל שלמי חובה כיוצא בו פטור הואיל והם חובה וגם יש בהן צורך האדם אבל שלמי נדבה חייב הואיל והיה יכול להקריבן למחר והשתא דנקט עולת נדבה אשמעינן רבותא דדוקא עולת נדבה חייב דכולה כליל אבל שלמי נדבה פטור אע''ג שאינו חייב בהן והיה יכול להמתין עד למחר הואיל ויש בהן צורך הדיוט וא''ת והא אפילו ב''ה מודו דלוקה דסבירא להו לקמן (שם) דנדרים ונדבות אין קרבים בי''ט ואמאי מוקים לה אליבא דב''ש וי''ל דמהיכא אית ליה דנדרים ונדבות אין קרבים בי''ט מלכם ולא לגבוה וא''כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו וא''ת כיון דאהדריה אהדריה לאסורא קמא דהא אמרי' גבי גוזז פסולי המוקדשין דלוקה אע''ג דלא ידעינן אסור גזיזה רק מדכתיב (דברים יב) תזבח ולא גיזה דהיינו לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין אלא ש''מ כיון דאהדריה אהדריה לאסורא קמא כלומר ללאו שהיה בו קודם שנפסל וגם גבי נדרים ונדבות נימא הכי דאהדריה לאסורא קמא ולוקה וי''ל דשאני גיזה שלא הותרה בפסולי המוקדשין כלל בהדיא וא''כ הואיל ואשתכח סמך בהו לאסורא מוקמינן ליה באיסורא קמא אבל הכא גבי יו''ט דאוכל נפש הותר דכתיב אשר יאכל וגו' (שמות יב) וה''ה בנדרים ונדבות מתוך שהותרה וכו' וא''כ אשכחנא דהותרו בהדיא וכיון דאשכחנא דהותרו בהדיא לא אמרי' אהדרי' לאסור' קמא אלא למאי דאהדריה אהדריה ולמאי דלא אהדריה לא אהדריה וקאי דוקא בעשה: דלמא בערוב והוצאה קמפלגי. פי' רש''י ערובי חצרות וקשה מאי צריך עירובי חצרות גבי י''ט הא בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך לכ''נ להר''ר חיים כהן דגרסינן ערוב הוצאה בלא וי''ו והכי פירושו אם אסור הוצאה מעורב בו בין שאר מלאכות אע''ג שהיא מלאכה גרועה ואם שייכא אסור הוצאה אם לא קמפלגי ומיהו יש לישב דגרסינן שפיר ערוב והוצאה דצריך ערוב שיוכל להוציא דברים שאינן לצורך יו''ט כלל (ואין ערוב והוצאה ליו''ט דשאני הוצאה דגרועה היא מכל שאר מלאכות ויש ספרים דגר' קרא דירמיה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו''ט לא דממעט לה בהדיא מטעם דהוצאה גרועה היא): ה''ג רש''י אלא מעתה לפלגו באבנים ומדלא מיפלגי באבנים ש''מ וכו' והכי פירושו אלא מעתה דב''ה לית להו אסור הוצאה לפלגו בטלטול אבנים ולשמעינן רבותא דלית להו בהן אסור הוצאה דהא לא נאסר בשום דבר טלטול אפי' דבר שמלאכתו לאסור וגם אינו צורך י''ט כלל אלא גזרה שמא יוציא כדאיתא בהדיא פרק כל הכלים (שבת דף קכד:) ואפי' דבר שהוא צורך יו''ט כגון כלי הצריך לו היה ראוי לאסור גזירה שמא יוציא אלא שאין גוזרין גזירה על הצבור אא''כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ומדלא קמפלגי באבנים שמע מינה בהוצאה וכו' דב''ה סברי מתוך וא''ת כיון דב''ה אית להו מתוך אמאי אין מתירין אפי' טלטול אבנים וכל דבר אפילו אינו צורך יום טוב ויש לומר דודאי אין ה''נ דמדאורייתא הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן גזור על דבר שאינו צורך יו''ט דכיון דעיקר הוצאה נאסרה יש לאסור בדבר שאין לצורך יום טוב כלל ע''כ פי' רש''י ולא רצה לגרוס כמו שיש בספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב''ה ה''נ דלא מחייב מלקות דא''כ הוה מסיק לפי' זה הוציא אבנים לב''ה דחייב ורש''י קים ליה דב''ה סבירא להו הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאינו צורך יו''ט כלל וקשה חדא דאמרי' בפסחים (דף מ:) האופה מיו''ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך וכו' ואפילו לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי ליה אורחים אבל מטעם מתוך לא קאמר ועוד דמוחק גירסת הספרים לכן נראה לפר' דגרסי' כגירסת הספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב''ה ה''נ דלא מחייב פי' מדאורייתא מלקות וכ''ת ה''נ א''כ לפלגו באבנים אלא ודאי מדלא קמפלגי וכו' ודוקא בהוצאה שיש בה צורך יו''ט קצת אמרינן מתוך שהותרה לצורך יו''ט דכל אוכל נפש מותר הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש הואיל ואיכא צורך מקצת שיש צורך יו''ט אבל שלא לצורך יו''ט כלל ודאי דאסור מן התורה כגון אופה מיו''ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יו''ט חייב מדאורייתא וכי פליגי ב''ש וב''ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יו''ט קצת כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יום טוב ולולב לצאת בו וס''ת לקרות בו וכן פי' רבינו חננאל אבל. ליתא פירושן דלאו דוקא קטן למולו דה''ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן נמי דמשחקין בכדור שקורין פלוט''א בלע''ז ביו''ט ברה''ר אע''ג דליכא אלא טיול וא''ת השוחט עולה מה צורך יש לו בה יש לומר דהכא נמי איכא שמחת יו''ט שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן כדמוכח לקמן (דף כ:):