ביצה יח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

אמר רב נחמן בר יצחק: פעמים שאדם בא בשרב, ורוחץ אפילו במי משרה של פשתן.

ופרכינן: תינח בימות החמה. בימות הגשמים - מאי איכא למימר?

אמר רב נחמן בר יצחק: פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה, ורוחץ אפילו בימות הגשמים במים רעים.

ופרכינן: תינח בשבת, ביום הכפורים שאין רוחצין בו - מאי איכא למימר, כיצד טובלין בו טבילה של מצוה?

אמר רבא: מי איכא מידי דבשבת שרי, וביום הכפורים אסור?

אלא, הואיל ובשבת שרי - ביום הכפורים נמי שרי.

ופרכינן: ומי אית ליה לרבא "הואיל" שכזה?

והתנן: החושש בשיניו בשבת - לא יגמע בהן את החומץ. היות והוא דרך רפואה. אבל מטבל הוא את פתו בחומץ ואוכל כדרכו. ואם נתרפא - נתרפא..

ומשמע שלגמוע חומץ אסור בכל ענין.

ורמינן עלה מהא דתניא: לא יגמע ופולט, אבל מגמע ובולע! ואמר אביי: כי תנן נמי לא יגמע במתניתין - לא יהיה מגמע ופולט תנן. אבל יכול לגמע ולבלוע.

ורבא אמר: אפילו תימא שהתנא במשנה אוסר מגמע ובולע.

ולא קשיא.

כאן - קודם טבול, לפני שהתחיל לטבל את אוכלו, אין זה נראה כרפואה.

כאן - לאחר טבול, שסיים כבר לאכול, זה נראה כרפואה.

ואם איתא שאומרים "הואיל", נימא: הואיל וקודם טבול שרי - לאחר טבול נמי שרי!

ומשנינן: הדר ביה חזר בו רבא מההיא דחומץ, ואמר את סברת הואיל, לאחר שחזר בו.

והוינן בה: וממאי דמההיא דחומץ הדר ביה?

דלמא מהא דהואיל הדר ביה!

ומשנינן: לא סלקא דעתך שחזר בו מסברת הואיל.

דהא תניא: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. ובהכרח שהוא מטעם הואיל!

שנינו במשנה: ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן וכו'.

והוינן בה: מאי "אבל לא מטבילין"?

אמר שמואל: אין מטבילין את הכלי הטמא על גב השקת מימיו הטמאים לטהרו גם לכלי ביום טוב. והוינן בה: מני מתניתין?

הרי לא רבי היא, ולא רבנן.

דתניא: אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו, ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן, דברי רבי.

וחכמים אומרים: מטבילין כלי על גב מימיו לטהרו, ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן.

ולאור הברייתא הזאת תיקשי: מני מתניתין, לפי מי הולכת משנתנו?

אי רבי - קשיא השקה, שרבי אינו מתיר השקת מים, ומשנתנו מתירה:

אי רבנן - קשיא הטבלה, שהברייתא מתירה להטביל כלי אגב מימיו והמשנה כאן אוסרת.

ומשנינן: איבעית אימא משנתנו - רבי היא.

איבעית אימא משנתנו - רבנן היא.

ומבארת הגמרא:

אי בעית אימא רבי, וכך נעמיד:

א. רישא דברייתא שאין מטבילין כלי טמא אגב מימיו, מדברת ביום טוב, שהשקה מותרת בו ורק הטבלה אסורה בו.

ב. וסיפא של הברייתא האומרת שאין משיקין מים לטהרם, לפי רבי, מדברת בשבת.

ג. ואילו כולה מתניתין משנתנו - מדברת ביום טוב, ולפי רבי ביום טוב מותר השקה ואסור הטבלה.

בשרב (ביום חום) ורוחץ עצמו אפילו במי משרה (מים שבהם שרו את הפשתן) שהם מסריחים ביותר, לפי שהחום מציק לו.

ומוסיפים להקשות: תינח (נניח) בימות החמה, אולם בימות הגשמים שאין נוהגים לרחוץ במים כדי להצטנן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר רב נחמן בר יצחק: פעמים שאדם בא מן השדה כשהוא מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים.

ומקשים: תינח [נניח כל זה] בשבת, יום שבו מותר לרחוץ, ולכן אפשר לומר שאין טבילתו ניכרת כתיקון עצמו בטבילה, אולם ביום הכפורים שאסורה בו כל רחיצה, ומותרת טבילת מצוה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי מעשיו מוכיחים שהתכוין לטבילה והריהו לכאורה כמתקן עצמו!

אמר רבא: אין אפשרות לאסור טבילה ביום הכיפורים בלבד, כי מי איכא מידי [האם יש דבר] שנחשב כמלאכה שבשבת שרי [הוא מותר] וביום הכפורים אותו מעשה עצמו אסור, שהרי איסור מלאכה בשבת חמור מאיסור מלאכה ביום הכיפורים? אלא הואיל ובשבת שרי [מותר] — ביום הכפורים נמי שרי [גם כן מותר]. שלא גזרו חכמים איסור ביום הכיפורים באופן שתהא בו חומרה יותר מבשבת. ומתוך שהתירו לאדם לטבול בשבת משום שנראה שרוחץ מפני החום או מחמת הזוהמה ולא דווקא כטובל לטהרה, כך לא אסרוה ביום הכיפורים, אף שודאי ניכר שטובל לטהרתו.

ותוהים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לרבא, האם הוא מקבל את הנימוק של "הואיל"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: החושש (סובל כאב) בשיניו — לא יגמע בהן את החומץ, שנחשב למועיל לריפוי השיניים, אבל מטבל הוא לחם בחומץ כדרכו בשעת אכילה ואם נתרפא על ידי החומץ שבלחם — נתרפא, לפי שאין עושים דברים לשם רפואה בשבת. ורמינן עלה [והשלכנו, הראנו סתירה על משנה זו] ממקום אחר, ששנינו: לא יגמע חומץ ופולט אותו מיד לאחר מכן, שאז מוכח שעושה זאת לרפואה בלבד, אבל מגמע חומץ ובולע, שנראה כשותה, ומותר גם אם לא עשה בדרך טיבול!

ואמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] לאסור שתיית חומץ, הכוונה היא למגמע ופולט דווקא. ורבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר כשהיה מגמע ובולע, ולא קשיא [ואינו קשה]; כאן שהותר לו לגמוע חומץ, מדובר שעושה כן קודם טבול, כאן שנאסר עליו לגמוע חומץ, מדובר לאחר טבול, שהרי אז ניכר שאינו תאב עוד לחומץ לשתיה, אלא כדי להתרפא.

ואם איתא [יש] מקום לסברה זו של "הואיל", נימא [שיאמר]: הואיל וקודם טבול שרי [מותר] לגמוע חומץ — לאחר טבול נמי שרי [גם כן מותר]! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רבא משיטתו ההיא לענין חומץ, והוא מפרש כאביי, ואף הוא מקבל את נימוק "הואיל".

ושואלים: וממאי דמההיא הדר ביה, דלמא מהא הדר ביה [ומנין שמההיא חזר בו, שמא מזו לענין יום כיפור חזר בו]? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] שמזו חזר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, אף שנאסרה בהם הרחיצה. וכיון שכך, ודאי התאים שיטתו לדברי הברייתא המפורשים.

א שנינו במשנה: ושוין בית שמאי ובית הלל שמשיקין את המים בכלי אבן כדי לטהרם, אבל אין מטבילים. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אבל לא מטבילין" שנאמר במשנה? אמר שמואל: אין מטבילין את הכלי הטמא על גב (אגב) מימיו לטהרו ביום טוב! שלא התירו הטבלת —השקת מים אלא בכלי אבן וכיוצא בו שאינו מקבל טומאה, אבל לא בכלי טמא הנטהר על ידי הטבלה זו.

ושואלים: אם כן אתה מפרש, מני מתניתין [לפי זה כשיטת מי היא משנתנו זו]? — לא כדעת רבי ולא כדעת רבנן [חכמים] דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: אין מטבילין את הכלי על גב מימיו כדי לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן כדי לטהרן, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: מטבילין כלי על גב מימיו כדי לטהרו, ומשיקין את המים בכלי אבן כדי לטהרן.

ואם כן, משנתנו מני [של מי היא]? אי [אם] תאמר שהיא כשיטת רבי — קשיא [קשה] מענין השקה, ששיטת רבי בתוספתא לאסור אף השקה ובמשנה שנינו שהיא מותרת, אי רבנן [אם כשיטת חכמים], קשיא [קשה] מענין הטבלה שבמשנתנו, שפירש שמואל שהיא אסורה ואילו דעת חכמים בתוספתא להתיר!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהוא כשיטת רבי, איבעית אימא רבנן [אם תרצה אמור שהוא כשיטת חכמים]. כיצד? אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת רבי, אלא רישא [ראשה] של אותה ברייתא, כלומר, בתחילת דברי רבי בתוספתא, מדובר ביום טוב ובזו אמר שאין מטבילים את הכלי על גב מימיו לטהרו, אבל השקה תהיה אכן מותרת, וסיפא [וסופה] שאסר גם בהשקה מדובר בשבת שחמורים איסוריה. ואילו כולה מתניתין [כל משנתנו] מדברת בענין יום טוב, שביום טוב מותר להשיק את המים לטהרם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

on a hot day and washes himself even in putrid water in which flax was soaked, because the heat has made him so uncomfortable.

The Gemara raises another objection: This works out well in the summer season; however, in the rainy season, when people do not usually immerse themselves in water in order to cool off, what is there to say? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Sometimes a person comes home from the field soiled with mud and excrement and washes himself even in the rainy season.

The Gemara continues with another objection: This works out well and explains why it is permitted for one to immerse himself on Shabbat, when it is permitted to wash, and therefore it can be argued that it is not clearly evident that he is immersing in order to purify himself; but on Yom Kippur, when all bathing apart from ritual immersion is prohibited, what is there to say? His actions prove that his intention is to purify himself, and this should be prohibited because it looks as though he is repairing himself through purification.

Rava said: It is impossible to prohibit immersion on Yom Kippur alone, as is there anything that is permitted on Shabbat and the very same act is prohibited as labor on Yom Kippur? In fact, the prohibition against labor is more stringent on Shabbat than on Yom Kippur. Rather, since it is permitted on Shabbat, it is also permitted on Yom Kippur. The Sages did not issue decrees with regard to Yom Kippur that would make it more stringent than Shabbat. Therefore, since they allowed a person to immerse on Shabbat because it looks as if he is doing so for pleasure, to escape the heat or to remove dirt, and not necessarily in order to purify himself, they permitted it on Yom Kippur as well, even though it is evident in that situation that his immersion is for the purpose of achieving purity.

The Gemara asks: Does Rava accept the principle of: Since? But didn’t we learn in a mishna: One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat in order to alleviate his toothache; however, he may dip his food in vinegar in his usual manner during the meal and eat it, and if he is healed by the vinegar, he is healed. And we raised a contradiction to this mishna from the following baraita: One may not sip vinegar and immediately spit it out, as this is clearly done for medicinal purposes; however, one may sip the vinegar and swallow it, since it looks as though he is drinking it. This indicates that there is a permitted way to use vinegar even without dipping his food into it.

And Abaye said: Also when we learned this ruling in the mishna, we learned it with regard to the case of one who sips and spits it out. Rava said: Even if you say that the mishna prohibits sipping vinegar even in a case where one sips and swallows it, it is still not difficult: Here, the baraita permits sipping vinegar before dipping one’s food in it, as he appears to be doing so for pleasure. There, the mishna prohibits sipping the vinegar after dipping his food in it, when it is clear that one is doing so for medicinal purposes only.

The Gemara completes its question: And if it is so that Rava accepts the principle of: Since, let him say: Since it is permitted to sip vinegar before dipping, it is also permitted to do so after dipping. The Gemara answers: Rava retracted that statement with regard to vinegar and accepted Abaye’s resolution of the difficulty, along with the principle of: Since.

The Gemara asks: And from where can it be determined that he retracted that teaching? Perhaps he retracted this statement with regard to immersion in a ritual bath on Yom Kippur. The Gemara answers: This cannot enter your mind that he retracted his view in that case, as it is taught in a baraita: All who are obligated in immersions immerse in their usual manner, both on the Ninth of Av and on Yom Kippur, even though it is prohibited to wash on these days. Rava would certainly have aligned his opinion with the explicit ruling of a baraita.

§ It was taught in the mishna: And Beit Shammai and Beit Hillel both agree that one may bring ritually impure water into contact with ritually pure water in stone vessels in order to purify the water. However, one may not immerse the impure water. The Gemara asks: What is the meaning of the mishna’s statement: However, one may not immerse the impure water? Shmuel said: One may not immerse an impure vessel on account of its water in order to purify it on a Festival. The Sages allowed impure water to be purified through contact with ritually pure water only in a stone vessel or in another vessel that does not contract impurity, but not in an impure vessel that would itself become purified through this immersion.

The Gemara asks: If that is its meaning, in accordance with whose opinion is the mishna? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with that of the Rabbis. As it is taught in the Tosefta: One may not immerse an impure vessel on account of its water in order to purify the vessel, and one may not bring impure water into contact with pure water in a stone vessel in order to purify the water; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: One may immerse an impure vessel on account of its water in order to purify the vessel, and one may bring impure water into contact with pure water in a stone vessel in order to purify the water.

If so, in accordance with whose opinion is the mishna? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, then the ruling with regard to bringing impure water into contact with pure water in a stone vessel is difficult, as in the Tosefta Rabbi Yehuda HaNasi prohibits doing so, whereas the mishna permits it; and if it is in accordance with the opinion of the Rabbis, then the ruling with regard to the immersion of an impure vessel on account of its water is difficult, as in the Tosefta the Rabbis permit this, while the mishna, as explained by Shmuel, prohibits it.

The Gemara answers: If you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi; and if you wish, say instead that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. How so? If you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and explain that the first clause of that baraita, i.e., the first part of Rabbi Yehuda HaNasi’s statement in the Tosefta, deals with a Festival; it is in that case that Rabbi Yehuda HaNasi prohibits immersing an impure vessel on account of its water, but bringing impure water into contact with pure water in a stone vessel would be permitted. And the latter clause, which extends the prohibition to bringing impure water into contact with pure water, is referring to the more stringent case of Shabbat. And the entire mishna is referring to a Festival, when it is permitted to purify impure water by bringing it into contact with pure water in a stone vessel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמר רבא ל"ק ואוקמה למתניתין לא יגמע ויבלע לאחר טיבול ומתניתא דקתני מגמע ובולע (לאחר) [קודם] טיבול ואם איתא דאית ליה לרבא הואיל מקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי אלא ודאי לית ליה הואיל ופרקינן הדר ביה רבא לגבי אביי [מההיא] והודה דמתני' לא יגמע ויפלוט היא מהא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ ש"מ דטובלין ביוה"כ ומפורש בפרק שמנה שרצים:
ירושלמי תני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ א"ר חנינא סגן הכהנים כדיי הוא בית אלהינו לאבד עליו הכהנים טבילה אחת דריש ר' לוי בר' חנינא סגן הכהנים ואדם בשבת שכן אדם טובל לקיריו בשבת ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן דוקא של אבן שאינו מקבל טומאה אלא לטהר המים בלבד משיקין אבל לא מטבילין את הכלים ע"ג מימיהן לטהרם.

ואמרי' מתניתין לא ר' היא ולא רבנן.

ופרקינן איבעית אימא ר' היא וכולה מתניתין ביו"ט היא שנוייה שמשיקין אבל לא משיקין אותן בשבת ואע"פ שמשיקין את המים ביו"ט לטהרן אין מטבילין כלים ע"ג מימיהן לטהרן אפי' ביו"ט וכן דברי ר' מפורשים בלשון הזה בברייתא אבע"א רבנן היא וכולה מתנית' בשבת והכי קתני ושוין שמשיקין את המים בכלי לטהרן בשבת אבל לא מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרן בשבת אבל ביו"ט מטבילין אפי' כלי ע"ג מימיו לטהרן ביו"ט פי' ומשיקין מלשון ותשק ידי לפי וכן והשיקו היקבים:

תינח בשבת ביום הכפורים מאי איכא למימר. איכא למידק ומנא ליה השתא דביום הכפורים שרי, דאי משום דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין (בי"ט) [בט' באב] בין ביום הכפורים, הא משמע דאכתי לא ידעינן ליה. ויש לומר דחדא דאית בה תרתי קא מיבעיא ליה והכי קאמר, יום הכפורים מאי איכא למימר מי נימא דאסור דאי אמרת שרי מאי איכא למימר.

הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי. ואם תאמר אמאי לא אמר ליה ביום הכפורים נמי פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה. ויש לומר דביום הכפורים מקום לכלוכו בלבד הוא דרוחץ הא כל גופו לא, וכשהוא רוחץ כל גופו לא יאמרו דבשביל לכלוך הוא רוחץ שאין דרך להיות כל גופו מלוכלך.

לא סלקא דעתך דתנן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן. ואיכא למידק מאי קא מוכח מההיא דכל חייבי טבילות דלא הדר ביה רבא מטעמא דהואיל, דאטו מי קא מפרש טעמא דתנא דההוא ברייתא משום הואיל, אכתי נימא דרבא הדר ביה מההיא טעמא דהואיל ומתניתין משום גזירה שמא יעבירנו או משום גזירה שמא ישהה ולפיכך באדם שרי ומתניתין דשבת לאחר (טבילה) [טבול] וכדאמר רבא וטעמא דהואיל לית לן כלל. ובתוס' דחקו בפירוק קושיא זו ואמרו דלא מסתבר דהדר ביה מטעמא דלעיל דאיכא תרתי מילי דרבא חדא דנראה כמיקר וחדא מטעם הואיל ובשבת שרי וגו' ולא תיסמי הני תרתי מילי דהכא מקמי חדא בשבת, והא דקאמר תלמודא לא סלקא דעתך דתניא כל חייבי טבילות הוה מצי למימר כדאמרן אלא לישנא קלילא נקט, כלומר דההיא ברייתא שריה ביום הכפורים ורבא סבר לה כוותיה דאית ליה הואיל. ואין הלשון מתחוור לפי פרושם כלל, ועוד צ"ע.

יום הכפורים אע"פ שהוא אסור ברחיצה טובל הוא טבילה הצריכה הוא שאמרו כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים:

אע"פ שאמרו כל האוכלין אדם אוכל לרפואה וכל המשקין אדם שותה לרפואה דוקא במה שדרכו לאכול בחול אבל מה שאין דרכו לאכול הדבר ניכר שלרפואה הוא וכל רפואה במקום שאין בו סרך סכנה אסור מגזרת שחיקת סמנין שהיא תולדת טוחן וחומץ יש בו רפואה לשנים כואבות ואע"ג דכתיב כחומץ לשנים בשנים בריאות נאמר אבל כואבות חומץ מועיל בהן בקצת חלאים ועל זה אמרו החושש בשיניו לא יהא מגמע את החומץ ופולט שהרי נכר בהפלטתו שלצורך רפואה הוא אבל מגמע ובולע וכל שכן כשמטבל מאכלו בחומץ ואם יועיל יועיל ואפילו אחר טבול ר"ל אחר אכילה שאף בבליעה נראה כמכוין לרפואה מ"מ מותר אחר שהוא בולעו אי אפשר להתיר דבר בשבת שחרית ולאסרה בערב ועקר דבר זה יתבאר במסכת שבת:

כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים וי"מ בה דוקא לטהרות אבל נדה לביתה לא שהרי בערב יכולה לחוף ולטבול וכבר הרחבנו בו בכדי הצורך בסוף פרק יום הכפורים:

יראה מסוגיא זו במי שיש בידו עכשו כלי תשמיש לקוחים מן הגוים שהם צריכין טבילה שאם הוא כלי הראוי לדלות בו דולה בו והוא טהור מאליו אבל כוסות וקערות שאין ראויין לדלות אסור להטבילן שנראה כמתקן וכטעם רבא שהלכה כמותו לפי הנראה ויראה לגדולי הדור שכך הדין בהערמה לנטילה דרך שתייה ולא סוף הענין בדלייה לבד וכן אמרו לענין טבילה בתוספתא בענין מה שאמרו במשנתנו אבל לא מטבילין אבל ממלא הוא כוס או קיתון לשתות ומחשב עליהן ומטבילן וגדולי המחברים כתבו שכל טומאה דרבנן כגון כלים שנטמאו במשקין מטבילין אותם ביו"ט וא"כ לדעת האומר שטבילת כלי תשמיש חדשים אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא מטבילן להדיא ומ"מ בסוגיא זו לא נאמרה אלא לכהנים ומצד זריזותם ואפשר שאף הם מכוונים לכך ומ"מ י"א שטבילת כלים מן התורה כמו שביארנו במסכת עבודה זרה:

כל שאמרנו שאין מטבילין ביו"ט אם עבר והטביל במזיד לא ישתמש בהן בשוגג ישתמש בהן והוא שאמרו בחמשי של גיטין המטביל כליו בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהם:

אף ההגעלה בין לגיעולי גוים בין לשאר איסורין אסורה ביו"ט אע"פ שצריך לו שהרי אף היא תקון ומ"מ אם נאסר ביו"ט יראה שהוא מותר כדין כלי שנטמא ביו"ט:

יום הכיפורים מאי איכא למימר פי' ואם הי' מלוכלך בטיט אינו מותר לטבול כל גופי במים אלא רוחן מקום מהטינוף והכי אמרי' התם אם הי' ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש דוקא רחיצת ידיו התירו ולא רחיצת כל גופו:

שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם אבל לא מטבילין פי' ודוקא בכלי אבן אבל בכלי שטף אפילו טהורין לא מפני שהמים מטמאין אותו וכשמשיקו מטבילו ואסור לטמא לכתחלה ולהטביל ביו"ט ובכלי חר נמי אע"פ שאין עולה לו טבילה במקוה לא חזי להשקה שהמים מטמאין את הכלי והכלי חוזר ומטמא את המים ואל הועילה השקתן כלום:

כי תנן נמי מתניתין מגמע ופולט תנן. פירוש והא דקתני מטבל כדרכו לאו בפתו דוקא קאמר אלא למגמע ובולע קרי מטבל כיון שעשה כדרך אכילה.

כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול. פירוש קודם אכילה שרי דאינו ניכר דלרפואה עביד אלא כי היכי דליגרר לביה לאכילה.

לא סלקא דעתך דתנן כל חייבי טבילות וכו'. ואם תאמר דילמא הדר ביה מטעמא דנראה כמתקן ולית ליה הואיל גבי יום הכפורים ואפילו הכי מותר לרחוץ ביום הכפורים דסבירא ליה כר' ביבי דמשום שמא ישהה היא מתניתין דהא ברייתא מסייעא ליה לר' ביבי ושמיעה ליה. ויש מפרשים דלא מסתבר דנהדר רבא מטעמא דנראה כמתקן ועוד מטעמא דהואיל ולא סמינן תרתי מקמי חדא. וא"ת אם כן לימא לא סלקא דעתך דלא סמינן תרתי מקמי חדא ולא הוצרך להביא ברייתא דכל חייבי טבילות. תירץ מורי נר"ו דאי אמר לא תסמי תרתי מקמי חדא הוה אמינא דדילמא רבא לא הדר מהא דאמר דנראה כמתקן אבל הדר מהא דשרא לטבול ביום הכפורים משום הואיל. ומשום הכי אייתי ברייתא דטובלין ביום הכפורים ואם כן לא תסמי תרתי מקמי חדא. והריטב"א ז"ל תירץ דרבא ודאי לית ליה כהני אוקמתי דלעיל דכיון דנאדי מכולהו אוקמתי אין ספק כי בטענה גדולה לא הודה לדבריהם וחלק על כולם. והרא"ה ז"ל פירש דלדידהו אית להו גזרה לגזרה ועל זה רבא לא הודה לדבריהם. ורב ביבי אית ליה גזרה לגזרה דאפילו בשבת גרידא אסור אטו יום טוב שהרי בשאר ימות השנה אין דרכו להטביל כליו לא בחול ולא בשבת ואם כן אין האיסור לרב ביבי אלא משום גזרה לגזירה. ורבא לא שמיעא ליה וברייתא מוקי לה בולד הטומאה ומערב יום טוב דאסר שמא ישהא ולא משום מתקן כדפרישנא לעיל. ולהאי פירושי הלכתא כרבא דהוא בתרא. ורוב הפוסקים ז"ל פסקו כר' ביבי דגזרה שמא ישהא דהא תניא כותיה. וכתב הריטב"א ז"ל דאפילו לדבריו כלים שנאסרו ביין נסך אפילו מערב יום טוב מותר להטבילן ביום טוב ולא גזרינן שמא ישהא דזו הדחה היא ולא גזרו אלא בטבילה. וכן פירש מורי נר"ו לקמן בשם הרשב"א ז"ל גבי שיורי כוסות. ולקמן אכתוב יותר בשמו בסיעתא דשמיא. ואין זה כמכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב דלא אמרו אלא בתיקון ממש שיש בו כעין מלאכה או מלאכה ממש. אבל הדחת כלים אינו נראה אלא כמדיח כליו הנותרים. ואף בצריכין הגעלה יש להתיר מהאי טעמא לפי שדרך להגעיל כליו ברותחים כדי לנקות. אבל לרבא הגעלה אסורה מפני שנראה כמתקן כיון שהיה הכלי אסור. אבל בהדחה בעלמא שדרך להדיח כל שעה ושעה כליו מותר אפילו לרבא וכן דעת הרא"ה ז"ל.
הכי גריס רש"י ז"ל אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי. וחכמים אומרים מטבילין כלי על גב מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. מני אי רבי קשיא השקה. אי רבנן קשיא הטבלה. אי בעית אימא רבי אי בעית אימא רבנן. אי בעית אימא רבי רישא ביום טוב וסופא בשבת ומתניתין כולה ביום טוב. ואי בעית אימא רבנן רישא ביום טוב וסופא בשבת ומתניתין כולה בשבת. ופירש ז"ל דרישא דברייתא אליבא דרבי ביום טוב ודוקא הטבלה אסירא אבל השקה שריא והיינו במתניתין דמיירי ביום טוב. וסופא דידיה דאסר השקה בשבת ותנא השקה וכל שכן הטבלה. ורבנן רישא דידהו איירי ביום טוב ותני הטבלה דשריא וכל שכן השקה. וסופא דידהו דשרו השקה דמשמע אבל הטבלה דחמירא לא איירי בשבת ומתניתין נמי בשבת. וכתב ז"ל דכהך פירושא איתא בהדיא בתוספתא דביצה ובשבת. והגרסא הנכונה היא מה שגורסין ברוב הספרים אין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן ואין מטבילין את הכלי אגב מימיו. מני אי רבי קשיא השקה. אי רבנן הטבלה. אי בעית אימא רבי אי בעית אימא רבנן. אי בעית אימא רבי רישא בשבת וסופא ביום טוב ומתניתין כולה ביום טוב. כלומר רישא דמילתא (דידהו) דידיה וסופא דמילתא דידיה.

ואי בעית אימא רבנן רישא בשבת וסופא ביום טוב כלומר רישא דמילתא דידהו וסופא דמילתא דידהו ומתניתין כולה בשבת. והכל עולה בדרך אחד עם גרסת רש"י ז"ל. ויש שטועים. בגרסא זו משום דגרסי בו ומתניתין רישא ביום טוב וסופא בשבת וכוליה מחלוקת דרבי ורבנן ביום טוב אבל בשבת כולהו מודו דבין השקה בין הטבלה אסירא. והוצרכו לאוקומה למתניתין כרבנן דוקא ולפרש דרישא דמתניתין דמשיקין ביום טוב והוא הדין שמטבילין. וסופא דמתניתין דאין מטבילין בשבת והוא הדין שאין משיקין. וזה אי אפשר לאומרו וכמו שדקדק עליהם רש"י ז"ל.

תוס' בד"ה ושוין שמשיקין המים בכלי אבן לטהרם אבל לא בכלי עץ כו' עכ"ל מדיוקא דקתני בכלי אבן ולא קתני סתם בכלי טהור משמע להו הכי דדוקא בכלי אבן אבל בכלי עץ אפי' טהור אסור שהוא מקבל טומאה מן המשקין מיהו בברייתא דקתני נמי האי לישנא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו ע"כ לא איירי בכלי עץ שנטמא עכשיו מן המשקין אלא בנטמא כבר מעי"ט איירי דאל"כ ע"כ רבי אית ליה דאפי' נטמא בולד הטומאה ובי"ט אין מטבילין ופליג אברייתא דלעיל ואם ניחא להו למאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן דהברייתא דשריא לעיל להטביל ולד הטומאה שנטמא בי"ט נמי אתי כרבנן ורבי פליג עלה א"כ מאי קא קשיא להו למאן דמוקי מתני' בי"ט וכרבי דהא איכא למימר נמי דהברייתא אתיא כרבנן וק"ל:

ד"ה אין מטבילין וכו' עד ולפי מה שכתוב בספרים השקה קודם הטבלה לא יתכן לגרוס רישא בי"ט וסיפא בשבת אא"כ תפרש שאמתני' קאי וכו' כצ"ל:

גמ' אב"א רבי אב"א רבנן מתניתא רישא בי"ט וסיפא בשבת אב"א רבנן וכולה מתניתין בשבת ואב"א רבי וכולה מתניתין בי"ט ת"ר כו' כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה לאחר טבול כו' קודם אכילת שבת היה ומותר ובחצי שבת כו' כצ"ל:

ד"ה ה"ג כו' הד"א עד ד"ה אין מטבילין בעמוד שלאחריו:

תוס' בד"ה כל חייבי כו' דטבילה שבזמנה לאו מצוה כו' כצ"ל:

בד"ה ושוין כו' הא איכא תרתי כו' כצ"ל:

בד"ה אין מטבילין כו' ולפי מ"ש בספרים השקה קודם הטבלה לא תוכל לפרש רישא בי"ט וסיפא בשבת אא"כ תפרש כו' כצ"ל:

גמ' רישא ביו"ט וסיפא בשבת. יש לדקדק לרב ביבי מאי איכא בין שבת ליו"ט ועוד למ"ש התוס' דלמאי דמוקי מתני' בשבת וכרבנן ניחא עדיין לרב ביבי לא ניחא דאין לחוש לשמא ישהה כיון דנטמא בשבת גופא:

ברש"י בד"ה אין מטבילין כלי כו' וה"ג כו'. ואיבעית אימא רבי כו' וע"כ רוב התלמידים שגו כו' אפשר שלא היה כתוב בספריהם וכולה מתני' ביו"ט וכולה מתני' בשבת ואין נראה שהגיהו בשבת במקום יו"ט [והיו גורסים וכולה מתניתא דרבי וחכמים בשבת אי מתני' רבי ואיבעית אימא רבנן וכולה מתניתא ביו"ט] א"כ הו"ל להגיה מקודם רישא בשבת וסיפא ביו"ט [והי' כמו לפירש"י] והוי ניחא בלי דוחק [ולא היו צריכין להגיה במקום ברייתא מתני' ובמקום מתני' מתניתא]:

בתוס' בד"ה ושוין שמשיקין וכו'. ז"ל רש"א מדיוקא דקתני בכלי אבן ולא קתני סתם בכלי טהור משמע להו הכי דדוקא בכלי אבן אבל בכלי עץ אפילו בכלי טהור אסור שהוא מקבל טומאה מן המשקין מיהו בברייתא דתני נמי האי לישנא אין מטבילין כלים ע"ג מימיו לטהרו ע"כ לא איירי בכלי עץ שנטמא עכשיו מן המשקין אלא שנטמא כבר מעיו"ט איירי דאל"כ ע"כ רבי אית לי' דאפילו נטמא בולד הטומאה וביו"ט אין מטבילין ופליג אברייתא דלעיל ואם ניחא להו למאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן דהברייתא דשריא לעיל להטביל ולד הטומאה שנטמא ביו"ט אתיא כרבנן ורבי פליג עלה א"כ מאי קשיא להו למאן דמוקי מתני' ביו"ט וכרבי דהא איכא למימר נמי דברייתא אתיא כרבנן ועיין היטב:

גמרא הדר ביה רבא מההיא. כתובות (יא ב) ב"ב (כד) [מנחות (ז ב)] :

שם מני מתניתין לא רבי כו'. לפי מאי דס"ד דברייתא כולה מיירי בחד יומא קשה מ"ק רבי אין מטבילין אה"כ עג"מ כיון דמים גופייהו אפי' בכלי אבן אין משיקין וי"ל דמ"ל במים שנטמאו ביו"ט דלא גרע מכלי שנטמא ביו"ט והא דחכ"א ומשיקין אה"מ בכלי אבן אע"ג דקאמרי דמטבילין כלי ע"ג מימיו וא"כ כ"ע נמי י"ל דמ"מ לכתחלה אסור לגרום טומאה כמש"כ התוס':

תד"ה הדר ההיא שנויא דהתם כאן קודם טיבול כו'. כצ"ל:

בא"ד כיון דמתרץ ליה עלה דמתניתין כו' ואהא נמי מייתא כו'. כצ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא שנויא דהתם ג"כ אמתניתין ואולי ר"ל דהכא מתניתין גופה מינה ובה טעמא בעיא ותירוצי קמאי ע"כ לא ישרו בעיניו אבל התם רומיא מברייתא הוא ולכן אפי' תימא דלא ישר בעיניו תירוצא דאביי איכא למימר דפליגי אהדדי עמש"כ שם בס"ד:

תד"ה כל. דדוקא הם שהיו עוסקין כו'. כצ"ל:

תוס׳ ד"ה ושוין. דלא נטמא כ"א בולד הטומאה. נ"ב ואע"ג דהא מיירי בכלי שאינו מנוקב (ועתוס' לעיל ע״א ד"ה היכי) הא ודאי אפי' לכהנים זריזין אסרה מתניתין השקה בכלי בטף כדמוכחא סוגיא דלעיל וק"ל. ואילו כלי שנטמא בולד דמטבילין בי"ט לכהנים א"צ כלי שאינו מנוקב:

נימא הואיל וקודם טיבול שרי וכו'. לרמב"ן במלחמות ה' ריש מכילתין דלעולם השוו מידותיהם וגזרו התירא אטו איסורא. רק שבת ויה"כ לא רצו לבטל כמה טבילות מצוה בשבתות השנה משום יה"כ ע"ש צ"ל דלא גרס בשמעתין הך לישנא הואיל וקודם טיבול שרי. אלא קו' הש"ס הי' בהיפוך שהי' להם להשוות מידותיהן ולמיסר קודם טיבול כמו אחר טיבול וכן מבואר להדיא בלשונו ז"ל שכ' וז"ל שם כמו שהשוו קודם טיבול כלאחר טיבול שהוא ביום א' וקדושה א' ואין גזירה לחצאין ע"ש הרי כמו שכתבתי:

ועיין ב"י בי"ד סי' קצ"ז שנתקשה בדר"ת שאוסר טבילת נשים בשבת משום דלית לן טבילה בזמנה והקשה הא בשבת דעלמא שאינו יה"כ מיחזי כמיקר ולפע"ד ס"ל לר"ת כסברת רמב"ן הנ"ל דהשתא דליכא תו מצות טבילה א"כ יש להשוות מידותינו לחומרא ולומר כיון דביה"כ אסור בשבת נמי אסור:

הדר ביה רבא עמ"ש תוס' ולשיטת מהרש"ל בשמעתין הנ"ל כ"ע אית להו מתקן וצריכים לומר אדם מיחזי כמיקר ואתאן לסברת הואיל ולק"מ קו' תוס'. אמנם אי הכי אדם נמי משמע דלשאר אמוראי לא קשי' אדם נמי וזה דלא כמהרש"ל הנ"ל:

בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט כו' התינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר ע"כ. ותמוה לי טובא הא איתא להדיא בברייתא פ' יוה"כ דף ע"ז ע"ב דאם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ביוה"כ ואינו חושש ויש ליישב בדוחק דודאי משום האי טעמא דאדם בא מלוכלך לא הוי שרינן משום דמלתא דלא שכיח היא אלא דבשבת כיון דבימות החמה מותר דנראה כמיקר משו"ה לא חלקו בין ימות החמה לימות הגשמים כיון דשכיח מיהא רחיצה בשבת ברוב שבתות השנה בימות החמה במיקר ובימות הגשמים במלוכלך משא"כ ביוה"כ דלא שכיח רחיצה אין להתיר משום טעמא דמלוכלך דלא שכיח וכ"ע ידעי דמשום טבילה הוא רוחץ ומיחזי כמתקן כנ"ל:

בתוס' ד"ה ושוין שמשיקין כו' וא"ת אמאי אין מטבילין כו' וכ"ע מודו דמטבילין לכל הפירושים כו'. ונ"ל דדוקא לר' ביבי ורבא מקשו שפיר דאי לרבה ורב יוסף דלעיל הא שנינן אליבייהו דהא דטובלין בולד הטומאה היינו משום דלא משכחת לה אלא בכהנים זריזין הם והקשו בתוס' לעיל הא בישראל נמי משכחת לה דמטמאין משקין להיות תחילה ותירצו דאיירי בכלים מנוקבים שאינן ראויין למשקין ולפ"ז הכא דאיירי בכלי שאינו מנוקב דהא משיק בו מים וא"כ בישראל נמי משכחת לה ומש"ה אין מטבילין אפילו בולד הטומאה אע"כ דעיקר קושייתם לר' ביבי ורבא דלדידהו לא צריכין לשנויי דכהנים זריזין הם כנ"ל. מיהו אכתי איכא למידק לר' ביבי ולרבא לא מצי מיירי בשבת דמה חילוק יש בשבת בין השקה להטבלה דלכאורה לר' ביבי בשבת נמי לא שייך שמא ישהה אלא משום מתקן וא"כ בהשקה נמי הוא מתקן כדאשכחן לענין מעשרות בשלמא בי"ט א"ש דהו"ל אוכל נפש ממש משא"כ בשבת וצ"ע:

בשרב. חום: מי המשרה. ששורין הפשתן בהן: ביום הכפורים. שאסור ברחיצה משום ענוי ומותר בטבילת מצוה כדלקמן: מאי איכא למימר. הא ודאי מוכחא מלתא דלטבילה מתכוין ולא כמיקר: מי איכא מידי. דמלאכה דבשבת שרי וליכא איסור דרבנן משום דדמיא למלאכה: וביום הכפורים אסור. משום מלאכה כי הא דבעית למסרי עליה משום דנראה כמתקן: כיון דבשבת. דחמירא במלאכה שרי משום טעמא דמיקר: ביום הכפורים נמי שרי. ואע''ג דלא נראה כמיקר שלא תחמיר לענין מלאכה ביום הכפורים משבת: ומי אית ליה הואיל. באיסורי שבת כה''ג משום דשרי בהא לא תשרי בהא: לא יגמע בהן את החומץ. לרפואה דכל רפואה בשבת גזור בה רבנן משום שחיקת סממנין שהיא אב מלאכה טוחן: אבל מטבל הוא. בו מאכלו כדרכו: לא יגמע ופולט. דמוכחא מלתא דלרפואה עביד: ואמר אביי גרסינן: ורבא אמר. גרסינן: קודם טבול. קודם אכילה מגמע ובולע דלא מוכחא מלתא דלרפואה דסברי חומץ אהני ליה למיכל: לאחר טבול. לאחר אכילה וטבל מאכלו בחומץ דמוכחא מלתא דלאו חומץ בעי למטעם אלא משום רפואה ואמאי הרי קודם אכילת שבת היה מותר ובחצי שבת אתה אוסרו ובחצי שבת אתה מתירו: נימא הואיל. וקודם אכילה שרי דנראה כחפץ בבליעת חומץ לאחר אכילה נמי שרי שאין חלוק בשיעור של שבת: הדר ביה רבא מההיא. דחומץ ושנייה כאביי ואת זו דטבילה דאית ליה הואיל אמר לאחר חזרה: דלמא מהא. דטבילה דיוה''כ הדר ביה ושל חומץ אמר באחרונה: לא ס''ד. למיסר טבילה ביוה''כ: בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. ואע''פ שאסורין ברחיצה: אין מטבילין כלי. הצריך טבילה על גב השקת מימיו לטהרו: הכי גרסינן דתניא אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכמים אומרים מטבילין כלי על גב מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן מני אי רבי קשיא השקה אי רבנן קשיא הטבלה אי בעית אימא רבי אי בעית אימא רבנן אי בעית אימא רבי מתניתא רישא בי''ט וסיפא בשבת וכולה מתני' בי''ט ואי בעית אימא רבנן וכולה מתני' בשבת. וה''פ אי רבי קשי' השקה דרבי אסר ומתני' תנן משיקין אי רבנן קשיא הטבלה דאינהו שרו להטביל ומתניתין קתני אין מטבילין ומשני רישא דמתניתא רישא דמלתא דרבי דאיירי בהטבלה לאוסרה הא השקה שריא איירי בי''ט וסיפא דמלתיה דאסר אף השקה איירי בשבת וכן רבנן נמי רישא איירי בי''ט וסיפא איירי בשבת והכי קאמר מטבילין כלי על גב מימיו לטהרו ביו''ט וכל שכן דמשיקין ומשיקין את המים בכלי אבן בשבת השקה אין הטבלה לא ובתוספתא דביצה ודשבת בהדיא תני בה הכי אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו בי''ט ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת דברי רבי וחכמים אומרים כו' והשתא דברייתא מתוקמא הכי אי בעית אימא מתני' רבנן היא וכולה מתני' בשבת הלכך הטבלה אסירא והשקה שריא כרבנן דאמרי משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת השקה הוא דשריא הא הטבלת כלים אסירא:

הדר ביה רבא מההיא. פי' מההיא שנויא דקא משני כאן קודם כו' לא ס''ד דאמר כל חייבי טבילות כו' ותימה מנא ליה דרבא הדר ביה מההיא שנויא לעולם אימא לך דהדר משנויא דהואיל דמאי מזקיקו לההוא טעמא דהואיל דקמשני מתני' משום דנראה כמתקן ואימא דהדר ביה מההיא שנויא והדר ביה נמי מההיא שנויא דהואיל והא דכלים אסורים מההיא טעמא דשנויי אמוראי דלעיל משום שמא יעבירנו או ישהא או יסחוט וי''ל דסמי חדא מקמי תרתי ההיא שנויא דהכא כאן קודם טבילה מקמי תרתי שנויי דמשני משום מתקן כלי והואיל ולא נהירא חדא דהא בהא תליא דהא מה דמשני רבא הואיל ושבת כו' היה כולו להעמיד שנויא משום דנראה כמתקן ועוד דהיה לו לפרש האי מקמי תרתי לכך נראה לי דקים ליה לגמרא דלא היה יכול לעקור מפני שנראה כמתקן כיון דמתרץ ליה עלה דמתני' אבל היה סבור לעקור שנויא דהואיל ומהא נמי מייתי ראיה דאין יכול לעקור [וע''ע תוס' שבת קיא. ד''ה לא]: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. היינו דוקא להני שטובלין טבילת מצוה בזמנה אבל השתא שכל טבילות שנשותינו טובלות היינו טבילה שלא בזמנה דהן סופרות ז' נקיים מספק שהן זבות אינן טובלות בט' באב וביוה''כ ומיהו יש לחלק כדאמר ביומא (דף פח.) נדות ויולדות טבילתן בלילה זבין וזבות טבילתן ביום בעל קרי טובל והולך עד המנחה כדי שיתפלל תפלת המנחה בטהרה אבל לאחר המנחה לא יטבול ומפרש התם טעמא דאי משום תפלת נעילה היה יכול להמתין עד הלילה ויטבול ויתפלל תפלת נעילה בלילה ואמאי אינו טובל ביום כדי שתהא הטבילה בזמנה אלמא ש''מ דקסבר ההוא תנא דטבילה בזמנה לאו מצוה היא ואפילו הכי שריא ביוה''כ ומיהו בתשעה באב אין טובלין כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר כדאי בית אלהינו לאבד טבילה אחת בשנה וקאמר עלה בירושלמי הורה ר' לוי כר' חנינא בן אנטיגנוס ולית הלכתא כהך משנה דקאמר כל חייבי טבילות וכו' ועוד אומר ר''י דבזמן הזה אין טובלין לא ביוה''כ ולא בט' באב דדוקא הם שהיו עוסקין בטהרות היה צריך לטבול מיד כדי שלא יטמאו הטהרות אבל השתא דהטבילה אינה באה אלא לטהרה לבעלה יכולה היא לרחוץ ולחוף ערב יוה''כ כדי שתסרוק שערה וחופפת מעט למוצאי יום הכפורים משום דצריך חפיפה סמוך לטבילה וכן בט' באב דהא אפי' תטבול ביום הכפורים ובט' באב אסורה. לבעלה: ושוין שמשיקין המים בכלי אבן לטהרן. אבל לא בכלי עץ לפי שהוא מקבל טומאה מן המשקין ונמצא שהוא מטביל כלי וא''ת אמאי אין מטבילין אותו הא איכא תרתי לטיבותא חדא דנטמא בי''ט ועוד דלא נטמא כי אם בולד הטומאה וכולי עלמא מודים דמטבילין לכל הפירושים דלעיל ולמאן דמוקי מתניתין בשבת וכרבנן ניחא אבל למאן דמוקי לה בי''ט וכו' קשיא וי''ל דמ''מ אין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבילנו דדוקא כשנטמא כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו אבל אסור לטמאותו על מנת להטבילו בי''ט: אין מטבילין את הכלי על גבי מימיו לטהרו ואין משיקין וכו'. הכי גריס רש''י הטבלה קודם השקה בין בדברי רבי בין בדברי חכמים ובספרים היה כתוב אפכא השקה קודם הטבלה והכל אחד אלא שגרסת הספרים גרס רישא בשבת וסיפא בי''ט ולגירסת רש''י רישא בי''ט וסיפא בשבת ועל פי התוספתא הגיה רש''י הגירסא ולפי מה שכתוב בספרים השקה קודם הטבלה לא תוכל לפרש רישא בי''ט וסיפא בשבת אלא אם כן תפרש שאמתניתין קאי דקתני משיקין אבל לא מטבילין ושבוש הוא כדפירש רש''י:

דף יח - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד