ביצה כג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

מתניתין:

מכונת הרחים של פלפלין מורכבת משלשה חלקים, ולכל אחד מהחלקים יש שם כלי בפני עצמו.

ולכן, הרי היא טמאה בשלש שמות של טומאת כלים, משום השמות של שלשה כלים.

והיינו, כאשר נטמאת הרחיים, אין היא נטהרת בביטול אחד השמות, אלא רק כאשר יתבטלו ממנה כל שלשת שמות חלקיה.

ואלו שמות שלשת חלקיה, שהיא טמאה מכוחם:

משום "כלי קבול", ומשום "כלי מתכת",, ומשום "כלי כברה". וכפי שיבואר בגמרא.

גמרא:

תנא בברייתא:

הכלי התחתונה שברחיים העשויה עץ ומקבלת לתוכה את אבק הפלפלים שנטחנו, הרי היא טמאה משום טומאת כלי עץ שיש להם קבול. שטומאת כלי עץ היא רק בכלים שיש בהם בית קיבול, ולא ב"פשוטי כלי עץ" ללא בית קיבול.

הכלי האמצעית שגם היא עשויה עץ, ובה נמצאת הכברה, שמסתננים דרכה גרגרי הפלפל הטחונים, הרי היא טמאה בטומאה דרבנן, לפי שאין לה בית קיבול, אלא שגזרו חכמים שתטמא משום "כלי כברה", היות והכברה דומה לאריג, שהוא טמא מן התורה.

ואילו הכלי העליונה שכותשים בה את הפלפלים, וגם היא עשויה עץ, אלא שציפוי תחתית העץ, שבו כותשים את הפלפלים, עשוי מתכת, והוא העיקר, כי באמצעות ציפוי המתכת כותשים את הפלפלים, לכן הוא נטמא משום טומאת כלי מתכת, שמטמאה אפילו אין לה בית קיבול.

מתניתין:

עגלה העשויה למשחק של קטן, שמושיבים אותו בעגלה לשחוק, ומוליכים אותו בה -

הרי היא טמאה ב"טומאת מדרס". והיא טומאה חמורה של כלים המיועדים לישיבת הזב [וכן נדה וזבה] או למשכבו, אם ישב עליהם הזב או שכב עליהם. אבל כלי שאינו מיועד למשכב או למושב, הרי אפילו ישב עליו הזב אין הוא מטמאו.

ומשנתנו מחדשת שעגלת משחק של קטן גם היא נחשבת למקום מושב, ואינה עגלת שחוק בעלמא, ולכן אם ישב עליה הקטן בהיותו זב, או נסמך עליה, הרי הוא מטמא אותה בטומאת מדרס.

והרי היא נטלת בשבת, שדינה הוא ככל הכלים, שאינם מוקצה.

והחידוש הוא, שלא אמרינן שאינה כלי לפי שהיא עשויה רק למשחק הקטן, ותאסר משום הגזירה הכללית שגזרו חכמים בימי נחמיה [שבת קכג ב] על כל דבר שאינו כלי שמלאכתו להיתר בשבת, שלא לטלטלו.

ואינה נגררת בשבת על הקרקע כדי שלא תעשה בו חריץ ויהיה חייב משום חורש, אלא נגררת היא על גבי כלים, בגדים, המונחים על הקרקע, וכך אין היא עושה חריץ בקרקע כשגוררים אותה.

רבי יהודה אומר: כל הכלים אין נגררין על הקרקע מפני שהחריץ הנעשה על ידי גרירתם נחשב לחריש, חוץ מן העגלה, שמותר לגוררה על גבי הקרקע מפני שהיא כובשת בדרך גרירתה את הקרקע, והחריץ שהיא עושה בקרקע אינו מזיז עפר ומרפה את הקרקע כדרך חרישה, אלא רק דוחס אותה, ואין זה דרך חרישה.

גמרא:

ומבארת הגמרא את טעמי ההלכות שבמשנתנו:

עגלה של קטן טמאה מדרס - דהא סמיך עלויה הקטן הזב.

ונטלת בשבת - משום דאיכא תורת כלי עלה.

ואינה נגררת אלא על גבי כלים.

ומדייקת הגמרא: על גבי כלים - אין, מותר לגוררה. אבל על גבי קרקע - לא.

מאי טעמא על גבי קרקע אסור לגוררה? - משום דקא עביד חריץ, למרות שאינו מתכוין לכך.

מני, לפי מי הולכת משנתנו? - רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.

דאי רבי שמעון - האמר: דבר שאין מתכוין מותר.

דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, על גבי הקרקע בשבת, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

ונתבארה מחלוקתם בעמוד הקודם.

ותקשי, אם כן, שהרישא של משנתנו רבי יהודה היא - אימא סיפא של המשנה:

רבי יהודה אומר: אין הכל נגררין בשבת כיון שעושים חריץ ואסור לעשות כן משום חורש, חוץ מן העגלה, שאין בה מלאכת חורש מפני שהיא כובשת.

ויש לנו לדייק מדברי רבי יהודה בסיפא: מפני שהעגלה כובשת - אין, רק כבישת הקרקע יש בה, ומשום כך היא מותרת בגרירה, ומשמע:

אבל חריץ של חרישה - לא עבדא העגלה בגרירתה, לדעת רבי יהודה.

ואילו לפי מה שהעמדנו את הרישא של משנתנו כרבי יהודה, ודייקנו שאין לגרור את העגלה על גבי קרקע משום שעושה חריץ, משמע איפכא!

ומשנינן: נחלקו בדבר תרי תנאי, ואליבא דרבי יהודה.

והרישא והסיפא הם שני תנאים חלוקים בדעתו של רבי יהודה בגרירת עגלה, שלפי התנא ברישא יש לאסור את החריץ כי לעיתים גלגל העגלה אינו מתגלגל כיאות וכובש, אלא הוא נגרר וחופר. ואילו לפי התנא בסיפא לעולם הגלגל מתגלגל וכובש ואינו נגרר וחופר.

הדרן עלך פרק יום טוב

פרק שלישי - אין צדין

מתניתין:

אין צדין דגים מן הביברים בריכות המים שגדלים בהם הדגים ביום טוב, כיון שאפשר לצודם מערב יום טוב, וליתנם במים במקום שאפשר ליטלם בלא צידה.

וכמו כן אין נותנין לפניהם של הדגים מזונות ביום טוב, לפי שהם יכולים למצוא להם את מזונם בעצמם.

אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, מקומות שהם מכונסים בהם והם נצודים ועומדים בהם.

וכן נותנין לפניהם מזונות, לפי שאינם מוצאים להם מזונות בימות החורף, או אפילו בימי הקיץ, במקומות בהם דורסים אנשים, ולא גדל בהם עשבים לאכילתם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין להיתר צידת חיה ועוף ביום טוב.

א משנה הרחים של פלפלין שהוזכרה קודם כלי מורכב הוא וכל אחד מחלקיו נדון בפני עצמו ונטמא בפני עצמו, ולכן טמאה משום שלשה כלים: משום כלי קבול של עץ, ומשום כלי מתכת, ומשום כלי כברה.

ב גמרא תנא [שנה החכם]: תחתונה החלק התחתון של הרחים נדון משום כלי קבול שהרי אליו יורד הפלפל השחוק. אמצעית — משום כלי כברה שבה מסתננת שחיקת הפלפל, ואילו העליונה שבה טוחנים את הפלפלים — משום כלי מתכת, שאף שאין בה כלי קיבול, כיון שהיא של מתכת — מקבלת היא טומאה כמות שהיא.

ג משנה עגלה של קטן (של תינוק) שמשחק בה ואף יושב עליה — טמאה מדרס. כלומר, נחשבת כמקום ישיבה קבוע של התינוק, ואם היה התינוק זב — הריהו מטמא את עגלתו, כשיושב עליה, בטומאת מדרס הזב. ונטלת עגלה זו בשבת שהיא נחשבת ככלי, ואינה נגררת בשבת על הקרקע, אלא על גבי כלים (בגדים), או על גבי מקום מרוצף באבנים, שאם לא כן, הריהי יוצרת בגרירתה חריץ וחייב עליה משום אב מלאכה (חורש).

ר' יהודה אומר: כל הכלים כולם אכן אין נגררין על הקרקע מטעם זה, חוץ מן העגלה שהיא מותרת בכך, מפני שהיא כובשת שהרי הגלגלים אינם חורצים בקרקע כי אם כובשים אותה, ובניגוד לחרישה, אין האדמה זזה ממקומה בפעולה מעין זו, ולכן אין בזה משום חפירה בשבת.

ד גמרא שנינו במשנה כי עגלה של קטן טמאה מדרס ומדוע — דהא סמיך עלויה [שהוא נשען עליה]. ונטלת בשבת — משום דאיכא [שיש] תורת כלי עלה [עליה] וכלי מותר לטלטל בשבת.

עוד שנינו במשנה כי עגלת התינוק אינה נגררת אלא על גבי כלים. ומדייקים: על גבי כלים — אין [כן], על גבי קרקע — לא. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דקא עביד [לפי שהוא עושה] חריץ בקרקע אגב הגרירה. ונברר, מני [כשיטת מי היא הלכה זו]? כדעת ר' יהודה היא שאמר דבר שאין מתכוין לעשותו, ויש בו משום מלאכה אסורה, אף שנעשה אגב מלאכה מותרת ואין העושה מתכוון לאותה מלאכה אסורה — אסור.

דאי [שאם] כדעת ר' שמעון היא — האמר [הרי אמר] בכלל כי דבר שאין מתכוון — מותר. דתנן [שהרי שנינו במפורש במשנה] שר' שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל על גבי הקרקע, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ואם אינו מתכוון לכך — מותר.

אולם אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: ר' יהודה אומר אין הכל (כל הכלים) נגררין בשבת, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת את הקרקע עליה היא נגררת ואינה בכלל מלאכת חורש שהרי אינה יוצרת בה חריץ. משמע: מפני שכובשת — אין [כן], אבל חריץ — לא עבדא [אינה עושה] והלא הוכחנו כי אף החלק הראשון הוא לדעת ר' יהודה, וכיצד חולק הוא על עצמו?

ומשיבים: תרי תנאי, ואליבא [מחלוקת שני תנאים היא ועל פי שיטתו] של ר' יהודה, שלדעת התנא הראשון אף עגלה עושה חריץ, ולדעת התנא השני בשם ר' יהודה עגלה אינה עושה חריץ.

א משנה אין צדין דגים מן הביברין (בריכות) ביום טוב גם אם מתכוין לאכלם, שמלאכה זו לא הותרה בחג. ואין נותנין לפניהם מזונות, שאין חובת הזנתם על האדם, אלא ניזונים הם מדגים קטנים מהם, או ממיני אצות הצומחות במים.

אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, שכיון שהם בתוך הביברים, הריהם נחשבים כבר כניצודים ושוב אין נחשב הדבר כצידה. ונותנין לפניהם מזונות כמו לחיות הבית.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין לדין ציד, וזה הכלל: כל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The aforementioned pepper mill is a composite vessel, and each of its parts must be considered independently with respect to ritual impurity. It is susceptible to ritual impurity because of each of the three vessels of which it is comprised: It is susceptible to impurity because it is a wooden receptacle, it is susceptible to impurity because it is a metal vessel, and it is susceptible to impurity because it is a sieve.

GEMARA: A Sage taught: The lower section of the mill is susceptible to impurity because it is viewed as a receptacle, since the ground pepper descends into it. The middle section is susceptible to impurity because it is a sieve, as it serves to filter the pepper. Finally, the upper part, in which the pepper is actually ground, is susceptible to impurity because it is a metal vessel. Although it is not a receptacle, it is nevertheless susceptible to impurity, since it is made of metal.

MISHNA: A child’s wagon, with which he plays and upon which he also sits, is susceptible to ritual impurity imparted by treading. It is considered a fixed seat of the child, so that if the child is a zav and he sits on the wagon, it contracts the ritual impurity imparted by the treading of a zav. And this wagon may be handled on Shabbat, as it is considered a vessel. And it may be dragged on the ground on Shabbat only upon cloth, a stone pavement, or the like, as otherwise it would create a furrow when dragged, and one would be liable due to the prohibited labor of plowing.

Rabbi Yehuda says: For this reason, no vessels may be dragged on the ground on Shabbat except for a wagon, which is permitted because its wheels do not make a furrow in the ground but merely press the earth down. Since no earth is moved from its place, this is not considered digging or plowing on Shabbat.

GEMARA: It is taught in the mishna that a child’s wagon is susceptible to ritual impurity imparted by treading. Why? It is because he leans on it. The mishna also teaches that this wagon may be handled on Shabbat. Why? It is because it has the status of a vessel, and one may handle a vessel on Shabbat.

The mishna further teaches that a child’s wagon may be dragged on Shabbat only upon cloth. The Gemara infers: Upon cloth, yes, it is permitted; but directly on the ground, no, it is not permitted. What is the reason for this halakha? It is because he creates a furrow in the ground when he drags the wagon across it. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: An unintentional act, i.e., a permitted action from which an unintended prohibited labor ensues on Shabbat, is prohibited, even though the person performing it does not have the prohibited labor in mind.

As, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, didn’t he say: An unintentional act is permitted, since there was no intention to perform the prohibited action? As we learned explicitly in a mishna that Rabbi Shimon says: A person may drag a bed, a chair, or a bench on the ground, provided that he does not intend to make a furrow. Even if one forms a furrow unwittingly, one need not be concerned, as this was not his intention.

The Gemara raises a difficulty: If so, say the latter clause of the mishna as follows: Rabbi Yehuda says: No vessels may be dragged on the ground on Shabbat except for a wagon, because it merely presses the earth down. This is not prohibited as plowing because it does not create a furrow. This indicates that a wagon may be dragged on the ground on Shabbat because, yes, it presses the earth down, but it does not make a furrow. Since it has already been established that the first section of the mishna is also in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and there it appears that a wagon dragged along the ground makes a furrow, Rabbi Yehuda seems to contradict himself.

The Gemara answers: It must be explained that this is a dispute between two tanna’im who hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda but differ with regard to the content of that opinion. The first tanna holds that even a wagon makes a furrow, whereas the other tanna maintains in the name of Rabbi Yehuda that a wagon does not make a furrow.

MISHNA: One may not trap fish from their ponds on a Festival even with the intention of eating them, as this falls into the category of hunting, a type of labor that is not permitted on a Festival. Nor may one place food before them, as it is not his duty to feed them; rather, they maintain themselves by eating smaller fish or different types of algae that grow in the water.

However, one may trap an animal or a bird from their enclosures [beivarim], as they are viewed as already captured, and therefore the action is not considered an act of hunting. And one may also place food before them as one does for other household animals.

Rabban Shimon ben Gamliel says: Not all enclosures are identical with respect to the halakhot of hunting. This is the principle: With regard to any animal

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] הרחיים של פלפלין טמאה משום שלשה כו'. פי' כלי עץ חקוק ובאמצעיתו טס של ברזל קבוע במסמרים עומדים מלמטה והוא נקוב נקבים דקים כמין כברה והעליון משופה ליכנס בתוך התחתון ומצופה ראשו של עליון ברזל עשוי כמין פטפוטין בלוטין קטנים קטנים. ונותן הפלפלין באותו ברזל המתוח באמצע החקוק לאורכו הנקוב ככברה ושוחקין בעליון שראשו מצופה ברזל כמין פטפוטין קטנים גסין יותר מעט מן הנקבים ונותן הפלפלין על הברזל העשוי ככברה וטוחן בעליון וכשישחק יורד מן הנקבים למטה ויש בקרקעות התחתון נקב גדול סתום כשרוצה פותח ונוטל הפלפלין השחוקין ומפורש בגמ' שלנו וגם כן בירושלמי התחתון כלי קיבול העליון משום כלי מתכות אמצעי משום כברה:

[מתני'] עגלה של קטן טמאה מדרס דהא קסמיך עלה וניטלת בשבת משום דאיכא תורת כלי עליה ואינה נגררת אלא ע"ג כלים אבל על הקרקע לא דעביד חריץ ומשום דאמר דבר שאין מתכוין אסור וסיפא דהא מתניתין תנא אחר אליבא דר' יהודה שהוא שונה כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שאינה עושה חריץ אלא כובשת ור' שמעון תני גורר אדם מטה וכסא וספסל בשבת ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וא"צ לומר ביו"ט. דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקליה הגורר פותחין ונועלין בהן בשבת וא"צ לומר ביו"ט:

מתני': ומשום כלי כברה. פירשו בתוס' משום כלי קיבול, ואף על גב שמוציאה הסלת מכל מקום מקבלת הסובין והרבה דברים (גרסינן) [גסים], ורש"י ז"ל לא פירש כן.

מתני': עגלה של קטן טמאה מדרס. פרש"י ז"ל עגלה של קטן שיושב עליה ומטלטלין אותו עליה. ואם תאמר אם כן פשיטא דטמאה מדרס, יש לומר דקא משמע לן דלא תימא כיון שאין עושין אותה אלא לשחוק בעלמא אין זה עיקר מדרס, מידי דהוה אספינה דאמרינן בפרק רבי עקיבא (שבת פג, ב) דטהורה ואינה מטמאה מדרס משום דאין עיקרה עשויה אלא לעבור בה ממקום למקום, וכן לוקמין טהורה (שבת סו, ב) ומפרש בגמרא קישורי ופירש רש"י ז"ל שהן [אשקצ"ש שמהלכין בהן במקום טיט], וטעמא דטהורין לפי שאין עיקרן למדרסות אלא לעבור בהם את הטיט ואין עשויין להנאת מדרס. ובתוס' פירשו עגלה שעושין ללמד את הקטנים להלך (ומקטן) [והקטן מניח] ידיו עליה והיא מתגלגלת, וקא סלקא דעתך שאין כאן הנאת מדרס קא משמע לן.

מתני': אין צדין דגין מן הביברין ביו"ט. פירש רש"י ז"ל: ואף על גב דאפייה ושחיטה ובישול אבות מלאכות הן והותרו לצורך משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלנו משם. ואינו מחוור, חדא דיש פירות שנפסדין בלקיטתן מאמש כגון תותים ותאנים וכיוצא בהם ואף על פי כן אסרו לתלוש מן המחובר ביו"ט, וכל שכן צידת הדגים שהן נפסדין הרבה בעומדין במצודה והרבה נפסדים אלו מסמנים הנשחקים מאמש שהתירו לדוך כדרכו . ועוד כי לא אסרו באוכל נפש בדאפשר לעשות מערב יום טוב, דאפילו במכשירין שרי רבי יהודה וקיימא לן כוותיה ובמכשירין בלחוד הוא דנחלקו עליו חכמים אבל באוכלין לא נחלקו. והרמב"ם ז"ל (פ"א ה"ה מהל' יו"ט) נתן טעם לדבר דכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ואין בו הפסד אסרו עליו גזירה שמא יניח אדם מלאכול וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות, וגם זה אינו מחוור כל הצורך. אבל בירושלמי (ביצה פ"א ה"י) משמע שהן אסורין דבר תורה , ובשלהי פרק המצניע (שבת צה, א בד"ה שגג) כתבתיה בארוכה.

אין נותנין לפניהם מזונות. פרש"י ז"ל ואפילו למאן דאמר נפש בהמה במשמע הני מילי במזונותיו עליו, אבל דגים אפשר להם בלא מזונות שאוכלין שרשי עשבים שבקרקע וגדול את הקטן. ואינו מחוור דאם כן בברייתא דמייתי בגמרא דקתני שאין נותנים לפני חיה ועופות אמאי לא. ובפרק האורג בשבת (קו, ב) פירש משום דהוו מוקצין, ויש לי קצת ראיה לפירוש זה מן הירושלמי (כאן ה"א) . אבל בתוס' פירשו דצידה אסורה דבר תורה וכל שיש בו צידה דאורייתא אסרו ליתן לפניהם מזונות שמא יצוד, אבל (ב)כל שאין בו צידה דאורייתא (אבל) [אלא] דרבנן נותנין דלא גזרינן , וכן משמע לקמן, ובפרק ר' אליעזר דאורג כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

המשנה השמינית הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים משום כלי קבול משום כלי מתכות משום כברה אמר הר"ם צורת אלו הרחים הוא כמו שאגיד לך והוא כי הריחים עצמן שטוחנין מסבבין בה כמו נפה ויורד מהם כל הנטחן ובשולי הנפה כמו קערה קטנה יתכנס בה מה שירד מן הנפה וכוס של ברזל סובבת בכלו והחזיר הכל גוף אחד נמצא הריחים של מתכות שטוחן שהוא כלי מתכות ומטמא בפני עצמו והנפה המניפה מה שיורד ממנה מן הדבר הנטחן היא נטמאת בפני עצמה לפי שהוא כלי בפני עצמו כמו שמטמאת הכברה והקערה שמתקבץ בו הדבר המנופה מטמאת בפני עצמה כמו כלי קבול והודיענו שכל חלק מאלו השלשה חלקים כלי בפני עצמו ואפי' פרש אחד מהם מזה הכלל אינו שברי כלים אלא כלי ומקבל טומאה:

אמר המאירי מתוך שביאר במשנה שלפניה ענין שחיקת הפלפלין נתגלגל במשנה זו להודיע דין ריחים של פלפלין לענין טומאה ואמר על זה שהיא מקבלת טומאה משום שלשה כלים ר"ל שאם נאבד אחד מהם מקבלין הנשארים טומאה עדין שעדין כלים הם וכן אם נאבדו השנים משום כלי קבול פי' ריחים של עץ הם והם שני כלים של עץ עשויים שניהם כמין מכתשת והאחד נתון בתוך חבירו והפלפלין נשחקים בזה הפנימי והוא נקוב נקבים דקים עד מאד וכ[ש]נשחקו הפלפלין היטב נכנס האבק כלו דרך הנקבים הדקים בכלי החיצון והחיצון מקבל את האבק ונמצא חיצון כלי קבול והוא הוא שמטמא משום כלי קבול ואמצעי והוא ששוחקין בתוכו אין לו בית קבול גמור שהרי יוצא האבק משם אלא שהוא מטמא מתורת כלי כברה שהמכבר מטמא מדרבנן ומשום אריג העליונה והוא הפיקה שדכין בו והוא של עץ אלא שחדוד שבו מכין את הסמים הוא מכסה של מתכת והעץ בטל אצלו מטמא משום כלי מתכות:

זהו ביאור המשנה והלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית עגלה של קטן טמאה מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי הכלים ר' יהודה אומר כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת אמר הר"ם וטומאת מדרס שתטמא כשהלך עליה הזב ואפי' היה בינה ובינו דבר מבדיל וכבר נתבאר לך מזה דבר מועט בשבת ועוד יתבארו לך כל משפטי המדרס במסכת זבים והיו אומרי' בשם ר' יהודה אינה נגררת אלא על גבי כלים כדי שלא תעשה רושם בארץ והאחר אומר בשמו חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ענינו שהוא משוה הארץ בלבד ואינה חופרת ודעת ר' יהודה כבר שמעת אותו כי הוא סובר דבר שאין מתכוין אסור והעקר מה שהודעתיך דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך יהיה הדין כמו שנתבאר בשבת גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה עגלה של קטן טמאה מדרס וכו' ממה שצריך שתדע בביאור משנה זו הוא שאדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכן צריך שתדע מה שביארנו במסכת חגיגה שאין מגעו של זב שוה למשכבו ומושבו שמה שהזב נוגע בו אינו אב הטומאה שיטמא אדם וכלים אלא שהוא טמא לטמא אוכלין ומשקין אבל מה שהזב יושב או שוכב בו או נשען עליו הוא אב הטומאה והוא הנקרא בלשון רבותינו מדרס ומטמא אדם וכלים וכן צריך שתדע שמושב ומשכב זה של זב שאנו עושין אותו אב הטומאה דוקא כשהוא מיוחד לשכיבה או לישיבה ואינו עשוי לומר לו שיסור משם כדי ליטול אותו כלי שאין אותו כלי מיוחד לתשמיש אחר אבל אם ישב על כלי המיוחד למלאכה אחרת אינו טמא מדרס לטמא אדם וכלים אלא שהוא טמא טומאת מגעו של זב לטמא אוכלין ומשקין וכמו שאמרו במסכת חגיגה כ"ג ב' יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה יהא טמא מדרס ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכשתדע שלש הקדמות אלו תבין מה שאמר במשנה זו שעגלה של קטן שעושין לו ללמדו לילך אם קטן זה הוא זב כמו שידוע שחולי הזיבה מצוי לפעמים אף בקטנים כמו שהתבאר במסכת נדה מאחר שנשען בה הוה ליה מדרס שהרי מיוחדת היא לכך ומטמאה אדם וכלים וניטלת בשבת שהרי תורת כלי עליה ואין מלאכתה לאיסור ואינה נגררת בשבת אלא על גבי כלים ר"ל על גבי בגדים שאלו גוררין אותה על גבי הקרקע הרי היא עושה חרוץ והרי הוא חופר וחייב משום חורש ופי' בגמ' שעל דעת ר' יהודה נשנית שהרי לר' שמעון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ומה שאמר אח"כ ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין בשבת חוץ מן [העגלה] הא עגלה מיהא מותר פי' בגמ' תרי תנאי ואליבא דר' יהודה ופי' דבר זה שבכל שאר הכלים הוא שאמרו אין נגררין מפני שאדם גורר אותם בכח ועושין חריץ אבל עגלה מתוך שבגלגל היא מתגלגלת אינה חופרת אלא שכובשת הקרקע ונידוש תחתיה ואותו חריץ הנראה בהלוכה לא על ידי חפירה הוא אלא שעל ידי דריכתה נעשה מקום הלוכה נמוך אבל אינה מזיזה את העפר לעשות חריץ:

ולענין פסק הלכה כר' שמעון וכל הכלים נגררין ואין צריך לומר עגלה אבל מה שנאמר בה לענין טומאה ולענין טלטול בשבת הלכה פסוקה היא:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר: ונשלם הפרק תהלה לאל:

אין צדין וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בפתיחת הספר ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר על אוכלין עצמן איזה מהם מותר לזמנו ביו"ט לצורך יו"ט ואיזה מהן אסור ואיזה נקרא מזומן מאליו ואיזה לא נקרא מזומן והשני לבאר איזה אוכל נאסר מחמת מוקצה ואיזה מותר ואיזה מהם צריך הכנה ואיזה מהן לא תועיל בו הכנה והשלישי לבאר על איזה צד לוקחין ומוכרין דברים שהם אוכל נפש ואיזו מלאכה שבתקון כלים מותרת לצורך אוכל נפש ועל איזה צד הותרה מלאכה שבאוכל נפש אף למי שאין צריך לה ביומו:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר על דגים שבביברין שאסור לצודן ולזמנן ביו"ט ואמר על זה אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותני' לפניהם מזונות רשב"ג אומר לא כל הביברין שוים זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר אמר הר"ם פי' ביברים בריכות מים שצדין מהם דגים ועוד פי' ביברין בתים מוקפים שמגדלין שם החיות וכל מה שהוא אסור לאכלו ביו"ט מפני שהוא מוקצה אסור ליתן לפניו מזונות כל מחוסר צידה הוא שאומ' הבא מצודה ונצודנו ומה שהוא כן מוקצה הוא והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט ותחלת הדברים צריך אתה לידע שלא הוצרך התנא ללמדנו שאין צדין דגים מן הימים ומן הנהרות ולא חיה ועוף בגנות ופרדסים ויערים שאין אלו מזומנין כלל ומוקצה גמור הם ואף הכנה שמאתמל אין מועלת בהם אבל אלו שבתוך הביברין שבבית והן בריכות של מים מוקפות מארבע רוחות שהיה לנו לומר בהם שאין נטילתם נקראת צידה ומזומנים הם בא ללמדנו שאין צדין אותן ואין נקראים מזומנין מפני שהדגים נשמטין הם לחורים וסדקים ומחוסרי צידה הם והילכך אפילו הכינם מאתמל אין הכנתו מועלת ואין נותנין לפניהם מזונות ואפילו למי שמתיר ליתן לפני הכלבים באלו אסור הואיל ואין מזונותם עלינו שהרי עקר מאכלם בשרשי עשבים שבקרקעית הבריכה או הגדולים את הקטנים כך פירשו גדולי הרבנים ובמסכת שבת פירשו הם בעצמם מפני שהם מוקצים וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן ואע"פ שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים דוקא בבהמות שאין לחוש ליטלן לאכילה וכן בשבת שאין לחוש לכך הא ביו"ט ובמה שיש לחוש ליטלו לא וכן כתבו גדולי המחברים ולשונם בזה דגים וחיה ועוף המוקצים אין משקין אותן ביו"ט ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהן או לטלטלן וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביו"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו והרי מ"מ זה שאמרו שמא יבא ליקח מהן אינו אלא במה שראוי לאכילה ומ"מ בתוספתא של פרק זה פ"ג ה"ד אמרו עושין פרנסה לנחיל של דבורים בשביל שלא יברח כלומר שבמקום פסידא התירו ומ"מ נראה לי שלא נאסר בכלם אלא במזונות שיש בהם טורח ושהוא מחזר אחר הדגים ואחר החיה והעוף להאכילם ולהשקותם אבל זריקת פירורין לתוך הביבר וכיוצא בזה מותר:

אבל צדין חיה ועוף מן הביברין פי' אע"פ שלא הכינם מאתמל מפני שמזומנין הם הואיל ולאכילה הם עומדין וביברים של חיה ועוף הנזכרים כאן לא כביברים של דגים הם אלא מתוך שהזכיר בדגים לשון ביברין הוא מזכירו גם כן בחיה ועוף וביברים שלהם הם קרפיפות מוקפים מארבע רוחותיהם ותוכם נטיעות של עצי יערים ומכניסין לתוכן חיות הבר כגון צבי ויחמור והדומים להם ועופות גדולים המקבלים מרות ותרבות ופרות ורבות לשם ומגדלות את בניהם והרי אלו נקראים מזומנים בלא הכנה מבערב וגדולי הרבנים מפרשים דוקא בשהכינם מבערב ואין נראה כן ומ"מ אין הדבר שוה בחיה ובעופות מכל וכל שהקרפף שהחיה בתוכו אינו צריך שיהא מקורה שהרי אין החיה קופצת בגובה הכותלים אבל צריך שיהא קטן ומפרש בגמרא שיהא יכול ליטלה בכפיפה אחת כלומר שיכוף פעם אחת וישים מיד ידו עליה והוא שאמרו בחד שיחייא או שהיו הכותלים קרובים כל כך שצל שניהם מתערב שכל שהוא כעין דרכים אלו אין צריך לרדוף אחריו ויש גורסין בחד שהייא כלומר שמגיעו בריצה אחת ואינו צריך ליפש בנתים שאם כדעת ראשון אין זה צידה כלל וניצוד ועומד הוא אבל עופות אע"פ שהביבר קטן הרי יכולין לפרוח למעלה ואין זה מוכן והילכך בעופות מיהא צריך שיהא קטן ומקורה וכן פי' בגמ':

ונותנין לפניהם מזונות וכו' דבר זה לא היה צריך להשמיענו שמאחר שהוא רשאי ליטלן אין צריך לומר שהוא ראוי ליתן לפניהם מזונות אלא אחר שהזכיר ענין זה בראש המשנה אף הוא מזכירו בסופה ומ"מ יש שפירש שנותנין לפניהם מזונות אף באותם שאינו רשאי ליטול מהם מפני שמזונותם עליו ודוקא על דעת מי שאינו דורש לכם ולא לכלבים וכן דוקא בשאין להם מזונות כגון שנתיבשו כל העשבים שבקרפף:

רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין וכו' פי' בגמ' שאף תנא קמא לא נחלק בכך ולא בא רשב"ג אלא לפרש דברי תנא קמא שעקר הכונה בהם הוא מה שכבר ביארנו שכל שהוא בדרך שהוא מחוסר צידה עד שיצטרכו לומר הבא מצודה ונצודנו ולאו דוקא מצודה אלא שיהיו מחזרין אחר איזה השתדלות בנטילתו אין זה מזומן ואסור לצודו וכל שאינו מחוסר צידה מותר ואינו צריך הכנה:

ויש שואלין בעקר משנה זו צידה מפני מה נאסרה כלל אע"פ שאב מלאכה היא הואיל ולצורך אוכל נעשית ואם מפני שאפשר לצודן מבערב הרי מ"מ בני יומן הם מעולין ביותר ואפילו השהו אותן חיים במכמורות בתוך המים אינן בערך אותן הנצודין ביומן כלל ואם מפני שאפשר שיהא סוכר אמת המים מבערב כמו שיתבאר למטה אין ספק שאף אלו אינם בערך אותן היוצאים ממקום גדולם ביומן וכן חיות ועופות אחר שניצודו הם מתנונים והולכים ועוד שלא מצינו הפרש בין אפשר מבערב לאי אפשר מבערב אלא במכשירין או במתבלין כגון מלח ופלפלין אבל בגוף האוכל לא ואם מפני שאין דעתו של אדם עליהם והרי הוא מוקצה יכינם מבערב ואם מפני שאין הכנה במה שאין בידו תינח דגים אבל חיה ועוף בביברים גדולים שאינן ניצודין בהם בשחייה אחת והכינם מבערב ולא נשאר בהם אלא איסור צידה מפני מה נאסרה צידתם שהרי כל שניצוד ביומו מעולה יותר והיא היא השאלה בתלישת פירות ביום טוב ועקר הדברים בתירוץ קושיא זו הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב מנין שאין קוצרין ולא טוחנין ולא מרקדין ר' אחא בשם ריש לקיש אמר אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות כל שהוא משימור מצה ואילך והוא משעת לישה הא כל מלאכה שמקודם לישה אסורה שהלישה וכל מה שאחריה הוא מלאכה שבהכשר אוכלין אבל הקצירה והדישה והעימור וכל כיוצא בהן אינן הכשר אוכל והרי הם בכלל מלאכת עבודה שהרי כל אותן המלאכות אדם עושה אותם בזמן אחד לימים הרבה מה שאין כן מלישה ואילך שכלן נעשות לצורך שעה מעתה כל תיקון אכל נפש אנו מציירין אותן המלאכות הצריכות בתקונו למלאכות הצריכות בדגן וכשם שבדגן נשארו לנו בתיקונו דברים האסורים אע"פ שיש בהם צד שהן שוות ביומן ביותר כך אנו דנין בכל מלאכה שבאוכל נפש וכל שהוא עוקר דבר מגדולו או מעתיקו ממקום שהוא מתגדל בו בבעלי חיים הרי הוא כקצירה ומתוך כך נאסרה צידה אף במקום שאין בו דין מוקצה מעתה צידת חיה ועופות ודגים או חליבת עז אפילו מעז העומדת לחלבה אסור אע"פ שחלב בת יומה שוה ביותר ובתלמוד המערב היו קוראים לצידת הדגים קצירה והוא שאמרו שם בפרק כלל גדול האי מאן דצייד נונא בשבתא חייב משום קוצר ואף בתלמוד שלנו קראו לחליבה קצירה והוא שאמרו המגבן והמחבץ חייב משום לש החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר ובתלמוד המערב שבמסכת פיאה אמרו מעשה באחד שקצר עז על תאנה ונמצא דבש וחלב מעורבין זה בזה ר"ל שהיה דבש התאנים נוטף לתוך החלב אלא שיש גורסין שם שקשר עז וכו':

וי"מ הטעם באיסור צידה מפני שאין הדבר ברור לו שתעלה מצודתו מלאה ולא התירו ביום טוב לעשות מלאכה על הספק והרי מ"מ טעם זה אינו מספיק לחיה ועוף הנצודין בפרט שהוא מתכוין להם לבד וכן יש שפירשו הטעם בפירות מפני שהם גדילות קצת ביום טוב וכן טרחו בזה הרבה בטעמים מבולבלים ועקר הדברים כמו שכתבנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ומשום סברה פ'י המורה אמצעית שהיא מקפת את המכבר משום כלי עץ דלא מטמא דאין קיבולו קבול אלא חכמים גזרו טומאה על הסברה משום ארוג ואפי' אין המכבר של מתכת מטמא משום כלי כברה ואינו נראה לי דיאן דין ארוג לכלי עץ כדתנן בפ' כ"ז דכלים הבגד מטמא מושם חמשה כלים השק משום ארבעה העור משום שלשה העץ משום שנים כלי חרס משום אחד כלי חרס מטמא משום כלי קיבול מוסיף עליו העץ שהוא מטמא משום מישב מוסיף עליו העור שהיא מטמא משום אהל מוסיף עליו השק שהיא מטמא משום ארוג מוסיף עליו הבגד שהיא מטמא משום שלש על שלש אלמא אין ארוג נוהג אלא בשק ובבגד ולא בעץ אלא אע"פ שהיא עץ ואין קיבולו קבול כיון שהיא עושה מעשה כברה הוא חשוב כלי לקבל טומאה:

אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט אע"פ שהדג האו יותר טוב בן יומו מאתמול וכן הירק נמי היא טוב בן יומו מאתמול מפני שהוא שנצוד דג ביו"ט ושנתלוש ירק ביו"ט אפי' הכי אזל רבנן בתר רוב צידה ורוב תלישה דצידות חיות ועופות יכול עשותה מאתמול ואין לומר בהם שהיום הם טובים יותר מאתמול והילכך צידתן אסורה ביו"ט וכיון דרוב הצידה אסירה ביו"ט צידת הדג נמי אסורה שאם נתיר צידת הדגים יבואו להתיר צידת חיות ועופות וכן נמי תלישת הפירות יכול לתולשן בעיו"ט ואין לומר בהם שהיום הם טובים יותר מאתמול והלכך תלישת הפירות אסורים ביו"ט וכיון דרוב התלישה אסורה אסרו נמי גם תלישת הירקות שאם נתיר תלישת הירקות שניבאו להתיר את תלישת הפירות שהאי שלא לצורך וטעם המורה וטעמי שכתבתי במהדורי קמא אינם נראים לי:

מתני' הרחים של פלפלין טמאין משום שלשה כלים כו'. ומפרש בגמרא תחתונה מקבלת טומאה משום כלי קיבול. עליונה משום כלי מתכות. אמצעית משום כלי כברה. ונראה מפירוש רש"י ז"ל שכך צורתן שהן עושין מכתשת של עץ חקוקה ונותנין מכתשת של עץ אחרת באמצעה והיא מנוקבת נקבים דקים כעין מכבר ומונחת שם בלי שום חבור אלא שמתהדקת שם יפה ומסלקין אותה כשרוצין ואין קרקעיתה מגעת לקרקעית התחתונה. אי נמי הוא נסר מנוקב שנותנין במכתשת והראשון עיקר. ועושין בוכנא של עץ לכתוש בו הפלפלין והוא מחופה מברזל בפניה במקום שכותשין בו והוא נכנס במכתשת החקוקה כעין בוכנא באסיתא ונותן הפלפלין באותה שהיא עשויה כמכבר ושוחקין אותה ויורד האבק דרך הנקבים במכתשת התחתונית ויש במכתשת התחתונה נקב שהוא סתום יפה ופותחין אותו ונוטלין דרך אותו נקב הפלפלין השחוקין. ותחתונה מקבלת טומאה משום כלי קבול. ועליונה אף על פי שהוא פשוטי כלי עץ מקבלת טומאה משום כלי מתכות שזהו הברזל הנתון בראשה שהוא עיקר מלאכתו ואזלינן אחריו לענין טומאה. ואמצעית משום כלי כברה. ופירש רש"י ז"ל משום כלי עץ אינה מטמאה לפי שאין קבולה קבול. אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום ארג. והקשו עליו בתוספות דלא אשכחן שמקבל טומאה משום טווי וארוג אלא בשק הבא מנוצה של עזים כדאמרינן פרק במה אשה. אבל הכברות שלנו שהם של חבלים ומשיחות לא מיטמאי משום אריג וכל שכן רחים של עץ. אלא טעמא משום כלי קבול גם כן ואתא תנא דמתניתין לאשמעינן דאף על פי שהם ככלי אחד לעשות מלאכה אחת דין שלשה כלים יש לה לענין טומאה. ופירש רש"י ז"ל שכל אחד מהם מקבל טומאה אף על פי שאין עמו חברו כי תורת כלי עליו. ועוד אמרו בתוס' דאם נגעה טומאה באחד מהם אפילו בשעת מלאכה היא טמאה (והאחרון) והאחרות שלא נגעה טהורות שאין כלי מטמא כלי. ולא דמי לזוג של מספרים שהם חבור בין לטומאה בין לטהרה בשעת מלאכה אף על פי שהם מתפרקין כדאיתא פרק במה טומנין. דהתם שאני שיש דבר שמחברן חבור יפה.

עגלה של קטן טמאה מדרס. פירוש תינוק שהוא זב ועשו לו עגלה לשחוק ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה.
סליק פרק יום טוב פרק שלישי

מתני' אין צדין דגים מן הביברים כו'. והא דאסרי צידה ושרינן אפיה ובשול אף על פי שהם אבות מלאכות נמי. כבר אמרו בירושלמי דנפקא לן מקרא. דגרסינן התם ר' יוסי בשם ריש לקיש אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות מן ושמרתם את המצות כלום לא התרתי לך אלא מלישה ואילך שהוא זמן שמור מצה. והוא הדין לכל מלאכה שהוא כעין לישה שהיא מלאכה קרובה לאוכל נפש כגון שחיטה והפשט וכיוצא בהן לאפוקי צידה וטחינה וקצירה והרקדה. ועוד דצידה היא כעין קצירה וכן לקיטת פירות אף על גב שהיא מלאכה קרובה לאוכל נפש אסורה לפי שהיא בכלל קצירה. ועוד סחיטת בוסר ביום טוב אסור גזרה שמא יסחוט ענבים כדאיתא בשבת כן נראה לי. ועוד דהא קאי בוסר לסחיטה והרי הוא כתותים ורמונים. והתם הביא שקלא וטריא בהא מילתא. ועוד גרסינן בירושלמי ר' חזקיא פליג אך הוא לבדו שלשה מיעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב. ואמרינן התם דלתנא קמא דלא שרי אלא מלישה ואילך אסור לברור ולחזקיה שרי. ואיכא למידק כיון דאסור לברור לתנא קמא למה הותר לברור קטנית לבית הלל ולדברי הכל הותר כתישת תבלין והיא תולדה דטוחן וכל שנאסר האב נאסרו תולדותיו וכל שכן הני דאבות נינהו. והרמב"ן פירש שלא התירה תורה אלא מלאכות שדרכן לעשותן לפי שעה ולא לזמן מרובה והוא שיהא ברשותו לאפוקי תלישת פירות שנאסרה בכלל קצירה. אי נמי דכל דבר המחובר הרי הן כאילו אינן ברשותו וכן הטעם לצידה. וכן ברירת חטים שהן לזמן מרובה אסור לאפוקי ברירת קטניות. ושמא לזה נתכוון הירושלמי דאסר קודם לישה ושרי מלישה ואילך כלומר דומיא דלישה שהוא ברשותו ושנעשה לשעתו.

בד"ה משום כלי כברה כו' ול"נ דלא שייך אריג בשל עץ אלא בצמר או בפשתן ונראה לפרש משום כברה של סלתות כו' עכ"ל וכצ"ל וכן הוא בתוס' ישנים ועיין בפסקי תוספות:

גמ' מני ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין כו' ולא ניחא להו למימר דאתיא כחכמים דאסרי לעיל בין קירוד בין קירצוף דלא אשכחן דאית להו דעגלה קעביד חריץ וק"ל:

ברש"י ר"ה ואין נותנים לפניהם מזונות כו' ואפי' למ"ד נפש בהמה במשמע הני מילי דמזונות עליך אבל דגים וכו' ויש לדקדק דהא דאסרינן לעיל הנהו דאין מזונותן עליך היינו כשעושה איזה מלאכה בתיקון מאכלן כגון אפיה ובישול אבל הכא כשזורק לפני הדגים מזונות מאי מלאכה קא עביד וצ"ל לפי' רש"י דהא דקתני במתני' ואין נותנים לפניהם מזונות הוי נמי פירושו שאסור לעשות איזה מלאכה כדי לתקן להם מזונות וליתן לפניהם א"נ י"ל דמה שזורק המזונות לתוך הביברין דהוי כרמלית הוי מלאכה שמוציא מרשות לרשות אבל לפי' התוס' דמפרשי דהא דקתני ואין נותנים לפניהם מזונות אינו איסור בפני עצמו אלא תלי באיסור צידה ובכל מקום דאסור לצוד אסור ליתן מזונות גזירה שמא יצודם צ"ל דבזריקת מזונות אין בו איסור כלל:

רש"י בד"ה ביברים כו' שקורין ויביי"ר הס"ד:

גמ' מני כו'. א"ל דלמא חכמים דגזרו קירצוף אטו קירוד וס"ל דבר שאינו מתכוין אסור דלא שמעינן להו דס"ל דעביד חריץ וכ"כ רש"א:

גמ' חריץ לא. ולא מקשה בקצרה דר"י אדר"י [דברישא תני לר"י ואינה נגררת ובסיפא אמר ר"י חוץ מן העגלה] דדלמא רישא בשבת וסיפא ביו"ט דיש חילוק לענין דבר שאינו מתכוין אם אסור או מותר לכתחלה כמו לענין מנורה דלעיל דמחלקו [התוס' דכ"ב בד"ה ב"ה סברי] אבל לענין חילוק דחריץ וכובשת לא שמעינן:

בתוס' בד"ה משום כלי כברה כו'. עיין בפסקי התוס' וכצ"ל של עץ כ"א בצמר ופשתים לכן נראה עיין ברש"א:

רש"י ד"ה אבל צדין המכונסים מאתמול. ולשון הרע"ב המוכנים:

תד"ה אין צדין ולא נהירא כדפרישית בר"מ. כצ"ל:

מִשְׁנָה הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין - טְמֵאָה, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה כֵלִים, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל, וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת, וּמִשּׁוּם כְּלִי כְּבָרָה. הקשה הרב שושנים לדוד ז"ל למה נקט תחתונה ועליונה ברישא ואחר כך אמצעית ולא נקיט להו על הסדר? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד נקיט תחתונה ועליונה בזה את זה משום דכל חדא צריכה לחברתה דאין מלאכתם נעשית אלא על ידי שניהם ביחד אבל האמצעית שהוא מכבר לרש"י וכברה של סלתות להתוספות ז"ל מלאכתה בפני עצמו והיא אין צריכה להם בעת מלאכתה והם אין צריכים לה בעת מלאכתם דאפשר לטחון בעליונה ותחתונה בלבד בלי אמצעית ואחר שיטחן יביא מכבר או כברה ויכבור בהם ולהכי נקיט האמצעית בפני עצמו באחרונה.

מתני' ואינה נגררת. עיין שבת דף פא ע"ב תוס' ד"ה והאר"י:

אין צדין כבר הארכתי לעיל בשיטת הפוסקים אי מלאכות אלו דאורייתא. אך ראה זה מצאתי דמייתי ר"א מזרחי פ' בא בשם ראב"י דמפרש לרבי יהודה הוא ולא מכשיריו ולכם אפילו מכשיריו דאין רצונו מכשיריו דוקא אלא הוא ולא מה שאפשר לעשותו ולכם מה שא"א לעשותו והואיל ורוב מכשירין אפשר לעשותן מעי"ט ורוב אוכל נפש א"א לעשותן מעי"ט ע"כ נקיט ליה בהאי לישנא אבל לעולם אין חילוק בין מכשירין לאוכל נפש והיינו לר' יהודה אבל לרבנן דלא דרשו לכם לקולא אלא הוא ולא מה שאפשר לעשותו פי' אוכל נפש שאפשר לעשותו אסור אפי' אם אירע שא"א לעשותו ומכשירי' לא הותרו כלל דכיון דכמה פעמים אפשר לעשותן לא הותרו אפי' א"א לעשותן ע"ש וצריך ביאור קצת בכמה סוגיות:

ואין נותנים לפניהם מזונות עי' ב"ב כ"א ע"ב פירש"י ד"ה שאני דגים וכו' ע"ש תראה ותבין כי נתינת מזונות אביזריהו דצידה הוא ונאסר בכלל צידה. אבל אותן שמזונותן עליו ובכל יום משליך לפניהם מזונות אינו ענין לצידה וכן משמע קצת לקמן דע"י שרגילים במזונותיו של זה ה"ל כניצודין ועומדין בסוף הסוגי' דבאין לכלובן ומזונותן עליך ועבידי לרבויי ע"ש וזהו שיטת רש"י דכאן באיסור נתינת מזונות דתלי' בצידה אך מדכ' רש"י אבל צדין חיה ועוף וכו' קס"ד השתא וכו' גילה דעתו ז"ל דלמאי דמסיק לקמן כ"ה ע"א הסוכר אמת המים וכו' מבואר דרב והני אמוראי דהתם לית להו טעמא דמחוסר צידה דא"כ אפי' באמת המים ליתסר אלא משום מוקצה ומעשה הסכירה הוה הזמנה וסברא זו הוזכרה בב"י וא"כ למסקנא ע"כ הטעם דמזונו' משום דאין להטריח בדבר מוקצה שאינו מוזמן לצורך האדם ואין מזונותן עליך ומיושב רש"י בשבת ס"פ האורג דמפרש טעמא משום מוקצה ובזה מיושבין כל קו' תוס':

מ"ש פר"ח אפירש"י דדגים אוכלי' קרקע הים. הא אמרי' ר"פ בכל מערבין דבהמה דניזונת מן הקרקע מיקרי גדולי קרקע משא"כ דגים י"ל לא מיקרי גדולי קרקע דיבשה אלא גדולי קרקע הים. וזה לא הוה כעין הפרט ע"ש הסוגי' ותבין האמת: העתיק מהחי' שחידש אדמ"ו בימי חורפו בפ' אין צדין:

אין צדין דגים מן הביברין בי"ט פירש"י דמלאכת אוכל נפש שאפשר לעשותו מעי"ט אסורה בי"ט וזה הוא שיטת תוס' מגילה ז' ע"ב ד"ה כאן וכו' וע"ש היטב במהרש"א ולא אעתיק מ"ש על ספר ועיין בשבת צ"ה ע"א תוספות ד"ה והרודה ס"ל כתוס' דשמעתין:

והנה הר"ן הקשה דא"כ אי עלתה מצודתו ריקנות ע"ש יהיה מותר לצוד בי"ט וזה לא שמענו ולפע"ד לק"מ לשיטת תוס' דאיכא למימר כיון שאותן המלאכות רובם אפשר לעשותם מעי"ט ואסרו חכמים וגזרו על מיעוטן שא"א לעשותן. דאל"כ מיחזי כאפשר לעשותן ומחלל י"ט דומה לזה אסרו [במועד קטן י"ד ע"א] מי שאין לו אלא חלוק א' לכבסו בחש"מ אי לאו דאיזורו מוכיח עליו שלא יאמרו כל הסירוקין אסורי' וסירוקי בייתוס מותרים אך כ"ז לשיטת תוס' יש לדחות קו' הר"ן כנ"ל. אבל לרש"י קשיא שפיר כיון דעכ"פ מה"ת מותר בעלתה מצודתו ריקם א"כ ממילא הותרה צידה לגמרי דמתוך שהותרה צידה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דלדעת רש"י לא בעי' אפי' צורך קצת וא"כ כיון שלא יצוייר כלל איסור דאוריי' בצידה מ"ט יגזרו חז"ל ע"ז כלל ואי נמי נימא דהם אסרוהו מ"מ הא רש"י ס"ל דמדאורייתא אסורה צידה. בשלמא הא ל"ק מידי לר' יהודה דמכשיר מכשירין שא"א לעשותן מעי"ט א"כ את הכל נתיר מטעם מתוך ז"א הא הסכימו הפוסקים דלא אמרי' מתוך במלאכה השייכה במכשירין ועי' מ"ש בזה הפני יהושע ספ"ב אבל באו"נ קשה שפיר קושית הר"ן דנתיר אם עלתה מצודתו ריקנות וממילא יהיה הכל מותר ואין טעם לאסרו:

ע"כ נלע"ד דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש הרא"ם פ' בא בשם הראב"י וז"ל וראב"י תי' דכל א"א מתלי' בהו הן אוכלי' המפיגן טעמן הן מכשירין שא"א לעשותן מעי"ט באלו אמר הוא ולא שאפשר לעשותן בעי"ט והא דקאמרי ולא מכשיריו משום דסתם מכשירין אפשר לעשותן וסתם אוכלי' א"א הם דרובם מפיגין טעמן לפיכך קראו הבלתי אפשר אוכל והאפשר מכשיריו ואמרו הוא ולא מכשיריו עכ"ל ולדבריו נ"ל דלת"ק דאין מחלק בין מכשירין שאפשר בין מכשירין שא"א ס"ל דהוא ממעט מכשירין לגמרי כיון שרובם אפשר לעשותן אסרן הכתוב הכל וא"כ ה"ה אותן או"נ שדרכם לעשותן מעי"ט אסור אפי' עלתה מצודתו ריקנות מה"ת שהרי מכשירין לאו דוקא. אלא ה"ה כל שדדכו לעשותו מעי"ט אסור לעשות בי"ט כלל והשתא ליכא לאקשויי לישתרי מטעם מתוך ז"א דהרי התורה אסרה אפי' שא"א כנ"ל וא"ש: אלא דמ"מ קשה דהרי עכ"פ לר' יהודה דמחלק במכשירין בין אפשר לא"א וה"ה ומכ"ש דשרי או"נ בא"א לעשותו ומכיון דשרי בא"א יהי' מותר נמי באפשר לעשותו במתוך כנ"ל וא"כ מאי משני הש"ס לקמן הא ר"י הא רבנן ומוקמינין ברייתא דביברין של חיה ושל עוף אין צדין מהם בי"ט כר' יהודה וז"א דלר"י לישתרי לגמרי במתוך כנ"ל ואין לדחוק ולומר דלאותה הה"א הוה אמרי' דאיסור צידה דברייתא משום מוקצה שלא הזמינן מאתמול וכדעת הרמב"ם פ"ב מהו' י"ט. דמ"מ קשה מי דחקי' לאוקמי ברייתא כר' יהודה וצריך לדחוק שהאיסור הוא רק מדרבנן ולדעת רש"י מה הוא דלא כהילכתא איפוך אנא נימא מתני' ר' יהודה וברייתא רבנן כאשר נבאר דהתוס' כ' לעיל גבי שמא יעלה ויתלוש דיש רוצים לומר צידת דגים אסור משום תעלה מצודתו דגים טמאים ודחה התוס' דהו"ל מלאכה שאצ"ל ושרי ע"ש ואקדים עוד מ"ש בשיטה מקובצת בסוגי' דמתוך וכן איתא שם בר"ן דאפי' לדעת רש"י דשרי מתוך אפי' בלא צורך כלל מ"מ אופה מי"ט לחול או לצורך עכו"ם וכלבים גרע משלא לצורך כלל וא"כ נימא מתני' ר"י הי' דשרי מכשירי' בשא"א וה"ה או"נ וא"כ בעלתה מצודתו ריקנות מותר לצוד חי' ועוף ובמתוך שרי נמי אפי' הי' אפשר לעשותן ואפ"ה אין צדין דגי' שמא תעלה מצודתו דגי' טמאי' דא"ל דה"ל מלאכה שאצ"ל דהא לר' יהודה קיימי' דמחייב במלאכה שאצ"ל ומתוך לא שייך בדגי' טמאי' דה"ל לצורך עכו"ם וכלבי' דאסור וברייתא כרבנן וכעין קו' זו קשה נמי לשיטת תוס' דלעיל שכ' דבירושלמי מפיק לי' דלא דרש סמוכי' ושרי' צידת חי' ועופות לצורך או"נ ודגים אסור מטעם הנ"ל שמא תעלה מצודתו דגי' טמאי' ולר' יהודה חייב אפי' באינה צריכה לגופה ולשיטת תוס' פשיטא דלא שייך מתוך אא"כ אית בי' צורך קצת: וביותר קשה לדעת מהרש"ל ביש"ש דבדגי' לא שייכא צידה כלל דלא הי' במשכן צידה דכוותי' אלא מחייב משום עוקר דבר מגדולו תולדה דקוצר א"כ נימא נהי דלא דרש סמוכי' לאסור כל מלאכת שאינם קרובי' לאוכל נפש כמו לישה מ"מ דריש אך שלא לקצור כמ"ש תוס' שם ואסורי' צידת דגי' משום קצירה כנ"ל משא"כ צידת חי' ועוף אעפ"י שרחוקי' מאוכל נפש שרי דלא דריש סמוכי' וא"ל דלמ"ד אך שלא לקצור אוסר נמי כל המלאכת דדרש ג' מיעוטים אך הוא לבדו עיי' בר"ן ושארי ראשוני' ז"א דלר' יהודה איצטריך הוא ולא מכשיריו ולבדו למילה שלא בזמנה כמבואר בש"ס דילן בפ' במה מדליקין ופ' ראד"מ ובפסחי' ובכמה דוכתי א"כ לא מייתרא אלא אך שלא לקצור ונאסרה צידת דגים לבד ולא של חי' ועוף ואתי' שפיר מתני' כר' יהודה. וברייתא כרבנן:

ואולי מפני קו' זו דוחקתו לרש"י ז"ל ולכן פירוש דמזונות לא תלוי' בצידה וא"כ לא הו"מ לשנוי מתני' כר' יהודה וברייתא רבנן דאכתי תיקשי מזונות אמזונות לכן משני בהיפוך בריי' ר' יהודה ולק"מ ממזונות כמ"ש מהרש"א בשבת ע"ש דר' יהודה מחמיר טפי במקצה ע"ש ומאי דמשני אח"כ הא במקורה הא באינו מקורה מתורץ נמי מזונות אמזונות דבמקורה אינו מגדל עשבים שאין האויר שולט שם וכן בביבור קטן אין כ"כ מזונות מצוים כמו בגדול כמ"ש פר"ח ויתבאר אי"ה לקמן באריכות קצת:

ובזה מיושב נמי קו' פ"י ומהר"מ שיף דמאי קושיי' הא ארשב"ג במתני' דמחוסר צידה אסור ודילמא ברייתא במחוסר צידה איירי וכרשב"ג והא"ש דמ"מ ממזונות לא הוה משני מידי. וא"ש נמי דלא מקשה מידי ממתני' דשבת דמחייב בצידת עוף והא"ש דהו"מ לחלק דבשבת אסור משום צידה ובי"ט צידה מותרת מטעמי' הנ"ל לכן מקשה מברייתא דמיירי נמי בי"ט ואוסר צידה ואו"נ משנינן דמתני' אתי' כתנא דמתיר צידה דלא דריש סמוכי' או מטעם מתוך הנ"ל וברייתא כאידך תנא מ"מ קשי' מזונות אמזונו' וע"כ לתרץ ברייתא כר' יהודה ומתני' רבנן:

והנה רבנן הא דרשו סמוכי' וגם לא שייך מתוך כנ"ל ואפ"ה שריי' צידת חי' ועוף וע"כ משום שאין שם צידה עליו לא משום קיל א"כ קשה מהצד ציפור למגדול ובזה מיושב קו' בשלמא חי' אחי' לא קשי' ודו"ק:

וא"ש מה שיש לדקדק לשיטת רש"י דצידה ומזונות לא תלי' אהדדי נהי בתי' הש"ס מתרצא נמי מזונות כמ"ש לעיל ויתבאר עוד אי"ה מ"מ מ"ט לא נקט המקשן בדבריו קשי' צידה אצידה קשי' מזונות אמזונות והא"ש דלא הוה קשה אלא ממזונות הוה מצי לשנויי שפיר כנ"ל ועיי' עוד היטב מ"ש לקמן בסמוך אי"ה:

אבל צדין חי' ועוף הנה לקמן אמר רב הסוכר אמת המים וכו' עיי' כ"ה ע"א וביש"ש העלה דצידת דגים אינה אסורה מטעם צידה דהרי לא היתה במשכן אלא משום עוקר דבר מגדולו ולכן אפי' במקום צר מאוד אסורי' אי גדולי' שם. משא"כ סוכר אמת המים אעפ"י שגדול הרבה וצריך מצודה לצוד אותם מ"מ כיון שכבר סכרה מעי"ט וא"א להם לשוט לאורך האמה כבתחלה ה"ל כאלו כבר נעקרה ממקום גדולם מעי"ט ומותר ליטלם בי"ט ולדבריו א"ש דלא מחלק במתני' בדגי' גופייהו משום דבביבור קטן איירי ומחלק בביבור קטן גופי' בלי סכירה מעי"ט בין דגי' לחי' ועוף. והמג"א דחה דברי מהרש"ל מש"ס דשבת ק"ח ע"ב עיי' היטב במג"א סי' תצ"ז סק"ו ולפע"ד משם ראיי' למהרש"ל דשם מסקינן דלא שייך עוקר דבר מגדולו אלא היכי דהיינו רבותי' וא"כ דג בספל של מים שאינו רבותי' לא שייך עקירה מגידולה והנה הי' קשה לרש"י ותוס' מ"ט לא מחייב עד שיבש בו כסלע וע"כ איירי כניצוד ועומד במים שכבר נעקר מגדולתו כיון שאינו יכול לשוט דומי' דסוכר אמת המים ולכן לא מחייב אלא משום נטילת נשמה לכשיבש בו כסלע והקצרתי וסמכתי על המעיין שם. עכ"ל בחי' שם:

ונותני' לפניהם מזונו' הקשו תוס' לפירש"י מה סברא יש לחלק בין ביבר קטן לגדול נ"ל דסמכו אמאי שהקשו בס"פ האורג להס"ד דמחלק בין מקורה לאינה מקורה מה חילוק יש לענין מזונות והנה ב' הקו' לק"מ לכאורה דביבר גדול פרסה או יותר מצוין מזונות משא"כ בקטן דדחוק להו עלמא וכן במקורה אין אויר שולט ולא גדל שם עשב משא"כ באינה מקורה ומכ"ש שהעוף פורח לחוץ מלמעלה ואוגר לחמו אבל לפ"ז נניח דבהס"ד א"ש במקורה לא שליט אוירא ולא גדל מזונו' א"כ במסקנא נמי דחלק במקורה גופי' בין גדול לקטן כי כן הוא שיטת תוס' ד"ה כל שאומר וכו' דקו' הש"ס היכי דמי מחוסר צידה קאי אעוף ואמקורה דמסקנא מוקמי' במקורה כ"כ מהרש"א שם במס' שבת אלא שלא כ' מה הכריחו לתוס' לזה אבל לפמ"ש א"ש דלשיטתם מוכרח הוא דבמסקנא מיירי במקורה וא"כ כיון שהנחנו במקורה לא גדלי עשבי' א"כ מה בין גדול לקטן לענין מזונו'. וא"כ לפ"ז לשיטת רש"י דהיכי דמי מחוסר צידה לא קאי אעופו' א"כ שינוי דמקורה לא קאי ולק"מ קו' תוס' מה לי ביבר קטן מה לי ביבר גדול לענין מזונות דבאינו מקורה א"ב טובא דבגדול רווח ליה עלמא לבקר מזונותיו:

ודע אע"ג דלתוס' מיירי ההוא דעוף במקורה וא"כ עוף דרוב הוא שדר בבית כבשדה מ"מ אינו ענין לציפור דרור דודאי איכא עופו' טובא הגדלי' ורגילי' בבתי' אבל אינם נקראי' ציפור וצדקו דברי נה"כ סי' פ"ב בהשגתו על ט"ז ע"ש. מיהו פר"ח מייתי ראי' שאין עליה תשובה מלקמן כ"ה ע"א ציפור דרור צריך לקושרה בכנפי' וההוא ודאי בטהורה איירי ע"ש:

בתוספות בד"ה אין צדין פרש"י אע"ג דאוכל נפש מותר וכו' ולא נהירא וכו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מורי זקיני ז"ל בזה בס' מג"ש דעיקר כוונת רש"י בזה לענין איסורא דרבנן וכתב ג"כ לדקדק בל' הרא"ש ז"ל בזה אמנם לענ"ד היה נראה לכאורה לדקדק מלשון רש"י ז"ל דמדאורייתא איירי והיינו לפי מה שמצאתי דרש"י ז"ל מפרש בשבת ס"פ האורג בטעמא דאין נותנין לפניהם מזונות דהיינו משום דמוקצין נינהו וכמו שאבאר בסמוך בע"ה דלא תקשה מדידיה אדידיה לענין טעמא דמזונות וא"כ אי ס"ד דרש"י סבר דאיסור צידה נמי לא הוי אלא מדרבנן לא הוי צריך לאהדורי אטעמא דאפשר לצודן מבעוד יום אלא בפשיטות הו"ל לפרש דאסור לצודן בי"ט כיון דאינו צורך יו"ט דהא אסורין באכילה משום דמוקצין נינהו וכמו שמפרש באמת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו בהל' י"ט דאיסור צידה היינו משום מוקצה אע"כ דרש"י ז"ל סובר דבאמת יש בצידה איסור דאורייתא ומשו"ה פי' טעם היותר חמור כן נראה לכאורה ואפשר דמה"ט הוי פשיטא ליה להרא"ש ז"ל דרש"י מדאורייתא איירי אמנם לפי מה שאבאר בסמוך אין זה מוכרח מיהו בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ט ע"ב) גבי האי בר טביא דאיתצד בי"ט כתב רש"י להדיא דצידת צבי בי"ט אסור מדאורייתא וזה שלא כדברי מורי זקיני זצ"ל:

בד"ה ואין נותנין לפניהם מזונות פרש"י דאין מזונותן עליו וכו' ותימא דבגמ' פריך וכו' אלא מזונות מאי תרצת וכו' עכ"ל. גם בזה כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש דלענין מוקצה פלוגתא דתנאי היא אי דרשינן נפש אפילו נפש בהמה במשמע או לא דפליגי בה לעיל ר"י הגלילי ור"ע ולענ"ד גם בזה אין דבריו מוכרחין דהא דפליגי ר"י הגלילי ור"ע לענין בהמה היינו אי שרי בהו מלאכה גמורה משא"כ לענין נתינת מזונות לפניהם ליכא מאן דאסר מדאורייתא וכדמקשינן נמי להדיא בפרק מי שהחשיך אטו מישדי קמייהו נמי לא ומסיק דאין ה"נ היכא דאין מזונותן עליו אסור ולפ"ז נהי דרש"י הוכרח לפרש כאן אפילו למ"ד נפש בהמה במשמע היינו משום דמסברא הוי לן למימר בפשיטות כיון דאף מלאכה גמורה מותר כ"ש למישדי קמייהו ומש"ה הוכרח לפרש דליכא צורך י"ט בכך דבלא"ה יש להן מזונות אבל מ"מ לא שייך בכך פלוגתא דתנאי דאי מזונתן עלי' לכ"ע שרי והדרא קושיית התוס' לדוכתיה על פירש"י דאכתי מזונות קשיא:

אמנם כן בעיקר קושית התוספות על פירש"י לא ידענא מאי קשיא להו דהא נראה שרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב בס"פ האורג דטעמא דאין נותנים לפניהם מזונות היינו משום דמוקצין נינהו והתוס' גופייהו שקלו וטרו התם בזה והקשו דלא שייך כאן איסור מוקצה לענין נתינת מזונות דהא אף בשבת מותר ליתן מזונות לפני אווזין ותרנגולין אע"ג דמוקצין לאכילה מחמת איסור שבת וכו' ע"ש אלא דאכתי יש להקשות על לשון התוספות דטפי הו"ל להקשות לפרש"י מדידיה אדידיה דכאן מפרש טעם מזונות בענין אחר ולענ"ד צדקו יחדיו דברי רש"י ז"ל דבדקדוק גדול מפרש כן דודאי לענין איסור מזונות לפני חיה ועופות הוכרח לפרש מטעם מוקצה משום קושית התוס' והא דשייך איסור מוקצה לענין מזונות נ"ל דלאו משום מוקצה מחמת איסור אתינן עלה דאין טעם לדבר ועוד דאפילו בשבת שרי כקושית התוספות אלא עיקר כוונת רש"י בענין מוקצה היינו דכיון דמחוסרין צידה אין דעתו עליהם כלל והיינו בחיה ועופות בביבר גדול או שאינו מקורה שהקצה דעתו מהם לגמרי ותו לא מיקרי מזונותן עליך וכן לענין דגים לפי סברת המקשה דהוו מחוסרין צידה משא"כ כאן במשנתינו מפרש רש"י לפי האמת דהא דשרי במזונותן בחיה ועופות היינו דוקא בביבר קטן דמטי להו בחד שחייה וכ"ש אם נאמר דרשב"ג לא פליג אדת"ק וא"כ איירי מתניתין דוקא באין מחוסרין צידה וא"כ משמע דדגים אסור לצוד אף באין מחוסרין צידה והיינו ע"כ כמו שמפרש רש"ל ז"ל בספר ים של שלמה בשם הירושלמי דהו"ל כעוקר דבר מגידולו (לפ"ז נראה דרש"י סובר דטעמא דעוקר דבר מגידולו גופא דהיינו תולש וקוצר נמי לא מיתסר מדאורייתא אלא משום שאפשר לעשותו מעי"ט) וא"כ תו לא מצי רש"י ז"ל לפרש טעם איסור מזונות דדגים משום מוקצה דמהיכי תיתי כיון דאין מחוסרין צידה הו"ל מזונתן עליך ומ"ש מאווזין ותרנגולים דאע"ג דאסורין בשבת אפ"ה לא חשיבי מוקצה לענין נתינת מזונות כיון דראוין לו מיהת לאחר שבת וה"ה לענין דגים דמתניתין לכך הוכרח רש"י לפרש דבדגים הוי איסור נתינת מזונות לפי שאין צריכין למזונות כן נראה לי נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטיב ובסוגיא דשבת הארכתי יותר:

מתני' טמאה משום שלשה כלים. מקבלת טומאה על שם שלשה כלים נפקא מינה דאי נמי אזל חד שמא מינה טמאה משום אידך ובגמרא מפרש לה: גמ' תחתונה. שמקבלת אבק הפלפלין כשנופל דרך נקבי המכבר: משום כלי קבול. שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא: אמצעית. שהיא מקפת את המכבר משום כלי עץ לא מטמאה דאין קבולה קבול אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום ארוג ואפי' אין המכבר של מתכת מטמאה משום כלי כברה ושלנו שהיא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכות: ועליונה. שמכתשין ושוחקין בה הפלפלין טמאה משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמויה דפשוטיהן טהורין אלא משום צפוי התחתון שהוא עיקר והעץ בטל אצלו: מתני' עגלה של קטן. שעושין לו לשחוק ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה: טמאה מדרס. אם התינוק זב נעשית העגלה אב הטומאה דמיוחדת לישיבה היא דהא סומך קטן עליה נמצאת שהיא מיוחדת לו לישיבה ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו דאילו לא מיחדא להכי לא הות אב הטומאה כדתניא יכול כפה סאה וישב עליה כו' (שבת דף נט.): ונטלת בשבת. דתורת כלי עליה: ואינה נגררת. בשבת: אלא על גבי כלים. על גבי בגדים מפני שעושה חריץ בקרקע וחופר חייב משום חורש: מפני שכובשת. חריץ הנראה בהלוכה לא על ידי חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה מקומה נמוך אבל אינו זז עפר ממקומה: גמ' לעשות חריץ גרסינן: כובשת אין. כובשת הוי אבל חריץ לא עבדא: תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה. חד סבר העגלה נמי כשאר כלים דעושה חריץ בגרירתה שפעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר ואידך סבר לא שכיח הכי ואינה אלא כובשת תחת גלגולה: אין צדין דגים. אף על גב דשחיטה ואפייה ובשול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יום טוב טעמא משום דאי אפשר מערב יום טוב דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלהו: ביברים. של דגים הן בריכות של מים שקורין ויביי''ר ביברין של חיה קרפיפות מוקפין גדר סביב וכונסין לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם: ואין נותנין. לפני הדגים מזונות ואפי' למאן דאמר נפש בהמה במשמע הני מילי דמזונותן עליך אבל דגים אפשר להם בלא מזונות שהם אוכלים שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן: אבל צדין חיה ועוף. המכונסים מאתמול קא סלקא דעתך השתא כיון דמוקפים גדר הוו להו כנצודין ועומדין אבל דגים נשמטין לחורים ולסדקים והויא צידה ביום טוב: ונותנין לפניהם מזונות. בימי החורף צריכין מזונות ואף בימי הקיץ במקום דריסת בני אדם שאין עשבים עולים בו

מתני' משום שלשה כלים. פי' ואם נטמא זה לא נטמא זה אפי' בשעת מלאכה שהן כולן יחד הואיל וכל אחד ראוי למלאכה בלבדו ולא דמי למספרים של פרקים ואזמל של רהיטני דהתם הם מחוברים יותר בשעת מלאכה: משום כלי כברה. פירש רש''י אע''ג שהיא של עץ ואין לה בית קיבול שאין נשאר בה כלל מכל מקום גזרו עליה משום ארוג ולא נראה דלא שייך ארוג במעשה של עץ כי אם [בצמר ופשתים ונראה לפרש] בכברה של סלתות דקאמר בירושלמי כברות של סלתות טמאה משום שיש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאינן יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר משום כלי כברה ולא קאמר משום בית קיבול ה''ק משום תורת קבול כלי כברה דחשיב קבול שלה כדפי': עגלה של קטן. פירש הקונטרס שהקטן יושב בתוכה ולא נהירא דמאי קא משמע לן פשיטא הא אין לך כלי מיוחד גדול מזה לכך נראה לי דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בה בידיו והיא מתגלגלת לפניו תמיד: אין צדין דגים מן הביברין וכו'. פירש רש''י דאע''ג דאוכל נפש מותר היינו דוקא כגון בשול ואפייה ושחיטה דאי אפשר מערב יום טוב דיותר טוב פת חמה וגם בשול בי''ט ושחיטה שמא יסריח אבל צידה אפשר לצודו מערב י''ט ויניחנו במים במצודתו ולא ימות ולא נהירא כדמפרש בריש מכילתין (דף ג. ושם) גבי גזרה שמא יתלוש דאין לחלק באוכל נפש בין אפשר לעשותו מערב יום טוב לאי אפשר אלא דוקא במכשירין יש חלוק לכך נ''ל כפר''ח מקינו''ן שפירש לעיל [דף ג. סד''ה גזרה] משום דדמי לקצירה: ואין נותנין לפניהם מזונות. פירש רש''י דאין מזונותן עליו דהם אוכלים עשב הנמצא במים וגם פעמים אוכלים עפר וגדולים אוכלים הקטנים ואפילו למאן דשרי מאך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב) דמשמע אפילו בהמה מכל מקום דגים לא הואיל ואין מזונותן עליך ותימה דבגמרא פריך ורמינהי ביברין של חיה ועוף אין צדין וכו' ומשני כאן בביבר קטן כאן בביבר גדול והשתא תינח מצידה לצידה תרצת שפיר אלא מזונות מאי תרצת דבמתני' אמרי' ונותנין לפניהם מזונות והתם אמרי' אין נותנין לפניהם מזונות לכך נראה לי דהא תליא בהא אי צידה מותרת מותר נמי ליתן לפניהם מזונות והכי פירושו אין צדין דגים מן הביברין וכו' ואין נותנין לפניהם מזונות גזרה שמא יצודם דהא צידה שלהן אין מותרת ביום טוב והשתא כשמתרץ בגמרא מצידה ממזונות נמי ניחא דהא בהא תליא ומכל מקום קשיא דמשמע הכא דהיכא דצידה שלהן אסורה אפילו לזרוק להם מזונות אסור ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנה: ושם) קאמר גבי דברים שאסור ליקח מהן למשדא קמייהו שפיר דמי ויש לומר דהתם מיירי בשבת דחמיר דאוכל נפש אסור ולא שייך למגזר שמא יקח מהן אבל הכא מיירי ביום טוב דאוכל נפש מותר גזרינן דלמא כשיתן להם מזונות שמא יצוד מהם

דף כג - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הדרן עלך פרק יום טוב

פרק שלישי - אין צדין

מתניתין:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד