זבחים ז ע"ב

ומשיבים: מקיבעא לא מכפרא [כפרה שהיא מקביעות אין חטאת מכפרת] על מצוות עשה, אבל מקופיא מכפרא [כפרה שהיא דרך אגב מכפרת].

א ואמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה — אסור לזרוק דמה שלא לשמה.

איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן המקרא, אם תרצה אמור סברה]. ומפרטים: איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מן המקרא], כמו שדרשו חכמים לעיל (זבחים ב,ב) דבר זה מן הכתוב: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך" וגו' (דברים כג, כד). איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה]: וכי משום דשני [ששינה] בה ועשה שלא כראוי פעם אחת, יחזור וישנה בה? כדריש פירקא [כמו שנאמר בתחילת הפרק שבמסכת זו] (ב,א).

ב ואמר רבא: עולה הבאה לאחר מיתה של המפריש, שהיורשים מקריבים אותה, אם שחטה הכהן בשינוי קודש כלומר, לשם קרבן אחר — הרי היא פסולה שלא עלתה לבעליה, וצריך היורש להביא קרבן נוסף לחובתו. אבל אם שחטה בשינוי בעלים — כשרה, שאין היורש צריך להביא קרבן אחר, ומדוע? שאין בעלים לאחר מיתה.

ורב פנחס בריה [בנו] של רב אמי אמר: יש בעלים לאחר מיתה. אמר ליה [לו] רב אשי לרב פנחס בריה [בנו] של רב אמי: דוקא קאמר מר [האם בדיוק, בהחלט אומר אדוני] שיש בעלים לאחר מיתה, בניגוד לדברי רבא, ובעי לאיתויי [וצריך להביא] היורש עולה אחריתי [אחרת] אם שינה הבעלים. או דלמא [שמא] הכוונה רק לומר דאי איכא [שאם יש] כמה מצוות עשה גביה [אצלו] שעבר היורש עליהן מכפרא [מכפרת] העולה, אבל אין זה מחייב להביא קרבן נוסף אם שינה?

אמר ליה [לו]: בדוקא קאמינא [אני אומר], שלדעתי חובה על היורשים להביא אחר.

ג ואמר רבא: עולה — דורון (מתנה) היא למקום, ולא קרבן שבא לכפרה. והוא מוכיח את דבריו כך: שהרי היכי דמי [באיזה מקרה מדובר]? אי דליכא [אם שאין בידו] תשובה, שעבר על מצוות עשה ולא חזר בתשובה — אסור לקבל ממנו את קרבנו, שהרי נאמר "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז)! ואי דאיכא [ואם שיש] תשובה שכבר שב על עוונותיו — התניא [הרי שנויה ברייתא]: עבר על מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלים לו, וכיון שמוחלים לו למה מביא קרבן? אלא שמע מינה [למד מכאן] שדורון הוא שמביא כדי להתרצות לקונו. (חטא"ת ע"ל מ"י מכפ"ר עול"ה לאח"ר דורו"ן, סימ"ן).

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], שזהו עניינו של קרבן עולה, אמר ר' שמעון: חטאת למה באה? ותוהים: למה באה? הרי באה לכפר! אלא למה באה החטאת לפני עולה? הרי זה דומה לפרקליט (עורך דין, סניגור) שנכנס אל המלך, כדי לדבר בזכותו של נאשם כדי שיימחל לו עוונו, ולאחר [שריצה פרקליט, נכנס] דורון אחריו.

ד שנינו במשנה כי כל הקרבנות שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים, חוץ מן הפסח והחטאת, שאם נשחטו שלא לשמם — פסולים לגמרי. ושואלים: פסח מנלן [מנין לנו] שצריך שיישחט לשמו?

ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך" (דברים טז, א), לומר שיהו כל עשיותיו לשם פסח.

אשכחן [מצאנו] ששינוי קודש פוסל בו, שינוי בעלים מנלן [מנין לנו]?

דכתיב [שנאמר]: "ואמרתם זבח פסח הוא" (שמות יב, כז), לומר שתהא זביחה לשם פסח. ואם כתוב זה אינו ענין לשינוי קודש, שכבר למדנו מכתוב אחר, תניהו ענין לשינוי בעלים.

אשכחן [מצאנו] איפוא מקור למצוה כלומר, שלכתחילה יש לעשותו לשמו ולשם בעליו, אבל לעכב מנלן [מנין לנו] שאם שינה פסל?

אמר קרא [המקרא]: "וזבחת פסח לה' אלהיך" וגו' (דברים טז, ב), והחזרה על הציווי באה ללמדנו שדבר זה מעכב בקרבן.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ספרא: האי [זה] הפסוק "וזבחת" להכי [לכך] הוא דאתא [שבא]? האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו] לכ דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר פסח קרבן שהוקדש לשם פסח ולא הוקרב, שקרב שלמים לאחר הפסח? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), ויש לתמוה: כיצד נאמר בקר? והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אלא מכאן למותר הפסח שיהא ראוי לדבר (לקרבן) הבא הן מן הצאן והן מן הבקר, ומאי ניהו [ומה הוא זה]? קרבן שלמים!

אלא אמר רב ספרא כך נדרשים הפסוקים שהובאו לעיל: מה שנאמר "וזבחת פסח" אכן בא ללמד לכ דברי רב נחמן, למותר הפסח. מה שנאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח" (דברים טז, א) — למצוה בשינוי קודש שמצוה לשוחטו לשמו. ומה שנאמר: "ואמרתם זבח פסח" (שמות יב, כז), אם אינו ענין לשינוי קודש — תנהו לשינוי בעלים למצוה. ומה שנאמר באותו כתוב "הוא" — הרי זה להדגשה, שלא ישנהו ממה שהוא, ובא לעכב (ולפסול בדיעבד) בין הכא [כאן] בשינוי קודש ובין הכא [כאן] בשינוי בעלים.

ושואלים: ואשכחן [ומצאנו] איפוא זביחה שנזכרה במפורש בפסוקים אלה, שאר עבודות מנלן [מנין לנו] שגם בהן הדין כן? ומשיבים: הואיל וגלי גלי [וגילה גילה] כיון שגילה הכתוב שהיא לעיכוב, שכל שינוי בזביחה פוסל, אנו למדים שכן היא גם בשאר עבודות.

רב אשי אמר: דרך זו של "הואיל וגלי גלי" לא אמרינן [אין אנו אומרים] ואין זו ראיה. אלא [שאר עבודות] מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" וגו' (ויקרא ז, לז), ובפסוק זה הוקשו כל הקרבנות לשלמים לענין שייעשו לשמם (לעיל זבחים ד,ב).

ותניא [ושנויה ברייתא] על הכתוב הסמוך: "ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז, לח) — "קרבניהם" זה בכור ומעשר ופסח, שלא נזכרו בפסוק הקודם, וכאן

הקישו הכתוב יחד עם שאר כל הקרבנות לשלמים: מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן [צריכים אנו] למצוה, אף כל הקרבנות, בין שינוי קודש בין שינוי בעלים למצוה. ומאחר שהיקשנו את הפסח לשלמים — יש ללמוד מהיקש זה דין נוסף שבו יהא דין הפסח

כשלמים: מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה, שבכולן מצוה לעשותם לשמם, אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות, וכמו בזביחה — כך בשאר העבודות, הציווי אינו רק למצוה אלא לעכב. (משום שנאמר "הוא" בזביחה אינו אלא לעכב).

ושואלים: אלא כיוון שהדבר נלמד מן ההיקש, המלה "הוא" למה לי? ומשיבים: להדגיש שדווקא בפסח הדין כן, ולא בקרבן אשם.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: נאמר בפסח "הוא" בשחיטה ("זבח פסח הוא") ולכן הרי זה לעכב, אבל אשם לא נאמר בו המלה "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין, וכיון שהוא עצמו אשם שלא הוקטרו אימוריו כשר — אין "הוא" האמור בזה לעכב כלל.

ה ושואלים: חטאת מנלן [מנין לנו] שאם משנה בה פוסל אותה? דכתיב [שנאמר]: "ושחט אתה לחטאת" (ויקרא ד, לג), שתהא שחיטה לשם חטאת.

אשכחן [מצאנו] דין זה בשחיטה, קבלה מנלן [מנין לנו] שצריכה להיות לשם חטאת? ומשיבים: ממה דכתיב [שנאמר]:

The Gemara answers: A sin offering does not atone for violating a positive mitzva by its essence, since prohibitions and positive mitzvot are not of the same type, but it atones for it incidentally.

And Rava says: As for a burnt offering that one slaughtered not for its sake, it is still prohibited to sprinkle its blood not for its sake.

Why is this so? If you wish, cite a verse; and if you wish, propose a logical argument. The Gemara elaborates: If you wish, cite a verse: “That which has gone out of your lips you shall observe and do; according to what you have vowed freely to the Lord your God, even that which you have promised with your mouth” (Deuteronomy 23:24). The derivation from this verse was explained in 2a. If you wish, propose a logical argument: Just because one deviated from protocol in its slaughter, shall he continue to deviate from protocol in the rest of the sacrificial process? This is as it was stated at the beginning of the chapter (2a).

And Rava says: With regard to a burnt offering that is brought by its owner’s heirs after his death, if one slaughtered it with a deviation from the type of offering, i.e., for the sake of another type of offering, it is unfit, i.e., it does not satisfy the owner’s obligation, and the heirs must therefore bring another offering. But if it was slaughtered with a deviation with regard to the owner, i.e., for the sake of another person, it is fit, as the offering has no legal owner after the owner’s death.

And Rav Pineḥas, son of Rav Ami, says that an offering has an owner after its owner’s death, specifically, the heir. Rav Ashi said to Rav Pineḥas, son of Rav Ami: Is the Master saying that an offering actually has an owner after its owner’s death, and that if it was slaughtered for the sake of the wrong owner, the heir must bring another burnt offering, contrary to the opinion of Rava? Or perhaps the Master is merely saying that if the heir has several violations of positive mitzvot, the offering atones for them, but still if it was slaughtered for the sake of the wrong owner, the heir is not required to bring another offering.

Rav Pineḥas said to him: I am saying that the heir is actually the owner, and if the offering was slaughtered for someone else, he must bring another offering.

And Rava says: A burnt offering is a gift [doron] to God; its essential purpose is not atonement. Rava supports his assertion: What are the circumstances under which a burnt offering atones for violating a positive mitzva? If one brings a burnt offering without repentance for his transgression, he may not sacrifice it at all, as “the sacrifice of the wicked is an abomination” (Proverbs 21:27). And if there is repentance, isn’t it taught in a baraita that if one violates a positive mitzva and repents, God forgives him before he even moves from his place? If so, why is he required to bring an offering? Rather, conclude from it that a burnt offering is a gift that one brings in order to appease God even after he is forgiven.

The Gemara states a mnemonic for this series of statements by Rava: A sin offering atones for who, a burnt offering after a gift.

This last statement of Rava is also taught in a baraita: Rabbi Shimon said: For what purpose is a sin offering brought? The Gemara interrupts: For what purpose is it brought? Is it not brought to atone for a transgression? Rather, Rabbi Shimon clearly meant: For what reason is it brought before a burnt offering in all circumstances where both are brought? Rabbi Shimon answered: It is comparable to an advocate [lifraklit] who enters before the king to convince him to pardon the defendant. Once the advocate has appeased the king, the gift is brought in after him.

§ The mishna teaches that all offerings are fit even if slaughtered not for their sake, except for the Paschal offering and the sin offering. The Gemara asks: From where do we derive that a Paschal offering is required to be slaughtered for its sake?

The Gemara answers: It is derived from a verse, as it is written: “Observe the month of the spring and offer [ve’asita] the Paschal offering” (Deuteronomy 16:1), teaching that all of the actions [asiyyotav] of the Paschal offering, all of its sacrificial rites, must be performed for the sake of the Paschal offering.

The Gemara asks: We found a source for the halakha that deviation from the type of offering is prohibited. From where do we derive that deviation with regard to the owner is also prohibited?

The Gemara answers that this is derived from a verse, as it is written: “And you shall say: It is the sacrifice [zevaḥ] of the Lord’s Passover” (Exodus 12:27), which indicates that the slaughter [zeviḥa] must be performed for the sake of the Paschal offering. If the verse is not necessary in order to derive the matter of deviation from the type of offering, as that halakha is derived from Deuteronomy 16:1, apply it to the matter of deviation with regard to the owner.

The Gemara asks: We found a source for the mitzva to sacrifice the Paschal offering for its sake and for the sake of its owner. From where do we derive that these intentions are indispensable and, if lacking, disqualify the offering?

The Gemara answers: The verse states: “And you shall sacrifice [vezavaḥta] the Paschal offering unto the Lord, your God, of the flock and the herd” (Deuteronomy 16:2). By repeating the mitzva to sacrifice the Paschal offering for its sake and for the sake of its owner, the Torah indicates that these two intentions are both indispensable to the sacrificial process.

Rav Safra objects to this: Does this verse: “And you shall sacrifice,” come to teach this halakha? It is necessary for the statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: From where is it derived that a leftover Paschal offering, an animal consecrated but not ultimately sacrificed on Passover eve, is sacrificed as a peace offering afterward? It is derived from that which is stated: “And you shall sacrifice the Passover offering unto the Lord, your God, of the flock and the herd.” The verse is difficult: But isn’t a Paschal offering brought only from the lambs and from the goats? From here it is derived that a leftover Paschal offering should be sacrificed as an offering brought both from the flock and from the herd. And what is that? It is a peace offering.

Rather, Rav Safra says that the verses should be expounded as follows: The verse “And you shall sacrifice the Paschal offering” teaches the statement of Rav Naḥman, that a leftover Paschal offering is sacrificed as a peace offering. The verse: “Observe the month of the spring and offer the Paschal offering” (Deuteronomy 16:1), teaches that there is a mitzva to sacrifice the Paschal offering without deviation from the type of offering. The verse: “And you shall say: It is the sacrifice of the Lord’s Passover” (Exodus 12:27), teaches that there is a mitzva to slaughter it without deviation with regard to the owner. The term “it is” in the latter verse teaches that both here and there, i.e., with regard to both the offering and the owner, proper intent is indispensable.

Rav Safra continues: And we found a source for slaughter. From where do we derive that other sacrificial rites must also be performed for the sake of the owner or the offering is disqualified? Since the Torah revealed that this intention is indispensable to the proper slaughter of the Paschal offering, it thereby revealed that it is critical to proper performance of the other rites as well.

Rav Ashi says: We do not say that since the Torah revealed that this halakha is indispensable to slaughter, it thereby revealed that it is indispensable to the other rites as well. Rather, from where do we derive that it is indispensable to the other sacrificial rites? It is derived from a verse, as it is written: “This is the law of the burnt offering, and of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the consecration offering, and of the sacrifice of peace offerings” (Leviticus 7:37), indicating that all offerings must, like a peace offering, be sacrificed for their own sake.

And it is taught in a baraita: In the verse: “In the day that he commanded the children of Israel to present their offerings” (Leviticus 7:38), this word, i.e., “offerings,” is referring to the firstborn animal, the animal tithe, and the Paschal offering, which are not mentioned in the previous verse.

The text juxtaposes all types of offerings mentioned in both verses with a peace offering, indicating that just as one who sacrifices a peace offering is required to do so with the proper intent, both concerning deviation from the offering and concerning deviation with regard to the owner, and in addition, the halakha of proper intent is only as a mitzva, not as an indispensable requirement, so too, in the case of any type of offering that must have proper intent, both concerning deviation from the offering and concerning deviation with regard to the owner, the halakha of proper intent is only as a mitzva. Therefore, the mitzva ab initio is derived from the halakha of a peace offering; and those verses mentioned earlier repeat the halakha to teach that it is indispensable with regard to slaughter.

And the juxtaposition of the peace offering with the Paschal offering indicates that a Paschal offering is similar to a peace offering in another respect: Just as with regard to a peace offering, you did not distinguish between slaughter and the other rites with regard to the mitzva ab initio of proper intent, so too, with regard to the Paschal offering, do not distinguish between slaughter and the other sacrificial rites with regard to the halakha that proper intent is indispensable.

The Gemara asks: Rather, since the indispensability of proper intent with regard to the Paschal offering is derived from its juxtaposition with the peace offering, why do I need the term “it is” to be written in Exodus 12:27? What is derived from there?

The Gemara answers: This is written to teach that this requirement is indispensable only in the case of a Paschal offering, and not in the case of a guilt offering. As it is taught in a baraita: Concerning the Paschal offering, the term “it is” is stated with regard to slaughter in Exodus 12:27 to teach that intent for the owner is indispensable. But concerning a guilt offering, the term “it is” is stated only after the verse mentions the burning of the sacrificial portions, and since a guilt offering itself is fit even when its portions were not burned on the altar at all, intent for the sake of the owner at this point is certainly not indispensable.

§ The Gemara asks: From where do we derive that if a sin offering is sacrificed for the sake of the wrong type of offering or one other than its owner, it is disqualified? The Gemara answers: It is derived from this verse, as it is written: “And slaughter it for a sin offering” (Leviticus 4:33), teaching that the slaughter must be performed for the sake of a sin offering.

The Gemara asks: We found a source with regard to slaughter. From where do we derive this with regard to collection of the blood? The Gemara answers: It is derived from this verse, as it is written: