דף ח - ב
אבל חטאת דעבודת כוכבים, שנכתבה בפרשה בפני עצמה ואינה נכללת בחטאת חלב, מנלן ששינוי קודש או שינוי בעלים מעכב בה?
וכן מיבעי לן בשלשת החטאות שנכתבו בפרשת קרבן עולה ויורד, ולא נאמרו בפרשת חטאת חלב:
חטאת של עדים [שהושבעו שבועת העדות לבוא ולהעיד, וכפרו בשקר בידיעת העדות, ולא העידו] שחייבים להביא קרבן חטאת עולה ויורד על שמיעת קול אלה.
וכן חטאת הבאה על שבועת שקר הקרויה "ביטוי שפתיים ".
וכן חטאת הבאה לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, מנלן שאם לא יעשו אותן לשמן - יפסלו?
ופשטינן: חטאת דעבודת כוכבים אתיא בלימוד של "מה מצינו" מחטאת חלב, שהרי היא שווה לה, שכן היא באה על חיוב כרת כמותה של חטאת חלב, שהיא באה על חטא בשגגה שעל זדונו חייבים כרת.
והנך כולהו [חטאות שמיעת קול, ביטוי שפתיים וטומאת מקדש וקדשיו, ש] אתיין בלימוד של במה הצד משלשת החטאות של חלב, מצורע ונזיר.
[החטאת על טומאת מקדש וקדשיו, על אף שיש בזדונה כרת, אין ללומדה במה מצינו מחטאת חלב, שכן הקיל בה הכתוב בכך שהדל מביא חטאת עוף].
תנו רבנן: קרבן פסח שהקריבו בזמנו, בערב פסח, אם עשאו לשמו, הוא כשר. אבל אם עשאו שלא לשמו הרי הוא פסול. ואם הקריבו בשאר ימות השנה, שאז הוא קרב בתורת שלמים ולא בתורת פסח, נמצא דינו להיפך - אם עשאו לשמו, לשם קרבן פסח, הרי הוא פסול, שאין זה זמן של קרבן פסח, אבל אם עקר ממנו את שם "קרבן פסח" על ידי שעשאו שלא לשמו, הרי הוא כשר, וקרב בתור קרבן שלמים. [1]
(של"ו קבאיצ"ן ממה"ר רצ"א ב"א סימן) אלו סימנים לשמות האמוראים שיוזכרו בסוגיא זו.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שפסח הנעשה בשאר ימות השנה שלא לשמו - כשר?
אמר אבוה דשמואל: אמר קרא "ואם מן הצאן קרבנו - לזבח שלמים לה'". ודרשינן - דבר הבא רק מן הצאן, דהיינו קרבן פסח, שקרב רק מן הצאן, יהא לזבח שלמים. וכיון שאילו יקריב אותו בערב פסח לשם שלמים יפסל, בהכרח שהפסוק בא להשמיענו שאם בא להקריב קרבן פסח בשאר ימות השנה, חייב להקריבו לשם שלמים, כי זהו הכשרו להקרב שלא בזמנו [2].
אך מקשה הגמרא: אם המקור להכשירו בשאר ימות השנה דוקא באופן שנקרב שלא לשמו נלמד ממקרא זה, אימא: רק אם יקריבו לשם שלמים - אין [אכן, אז הוא יוכשר], אבל אם יקריבנו לשם מידי אחרינא, כגון לשם עולה, הוא לא יוכשר. ואי אפשר לומר כן, שהרי לשון הברייתא "אם שחטו בשאר ימות השנה שלא לשמו, כשר" - משמעותו היא שאפילו אם שחט את הפסח לשם עולה או חטאת - הוא כשר לשלמים!? [3]
ומתרצת: אמר רבי אילא אמר רבי יוחנן: נאמר בפסוק זה "לזבח", ותיבה מיותרת היא, שהיה יכול לומר "ואם לשלמים", ונכתבה כדי לרבות כל זבח, שאם נשחט הפסח בשאר ימות השנה לשם כל זבח - כשר [4].
והוינן בה: אם נאמר שפסח כשר כל השנה בהקרבתו "לשם כל זבח", אימא שכוונת התורה היא לומר, שלכל זבח דשחיט את הפסח בשאר ימות השנה לשמו, להוי כוותיה! ואם ישחוט את הפסח בשאר ימות השנה לשם עולה, יחשב עולה!?
ודחינן: אי הוה כתיב ביתור הפסוק "לשלמים ולזבח", היה אפשר לבאר את כוונת התורה כדקאמרת, שיחשב ככל זבח ששחט לשמו, כי כך תתפרש משמעות הכתוב - או לשלמים או לכל זבח אחר.
אבל השתא, דכתיב "לזבח שלמים", נמצא שמשמעות הכתוב היא: לכל זבח דשחיט ליה, ואפילו לעולה - שלמים להוי!
ועדיין הוינן בה: מנין לך לדרוש מיתור תיבת "לזבח" להכשיר פסח שנשחט לשם כל זבח? אימא - "לזבח" כלל, "שלמים" פרט, ולפי י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן אמרינן: כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט. ואם כן, רק אם שחט את הפסח לשם שלמים, אין [אכן, הוא כשר], אבל אם שחטו לשם מידי אחרינא, לא הוכשר, שלא נעקר ממנו שם פסח, והרי הוא כקרבן פסח שנשחט שלא בזמנו בלא עקירת שמו, שהוא פסול!? ומתרצינן: גם אם תימצי לומר ש"לזבח" הוא כלל, ו"שלמים" הוא פרט, הרי נאמר אחריהם "לה'", ובכך הדר וכלל, חזר הכתוב וכלל את כל דבר שהוא כעין הפרט [שכך הוא אופן הדרש במידה של כלל ופרט וכלל], ונכללו בכך גם שאר הזבחים, שאם שחט פסח לשמם, יהיה כשר [5]. ואין נפקא מינה אם נכשיר לשם כל זבח מיתור תיבת "לזבח", או מהלימוד של כלל ופרט וכלל.
מתקיף לה רבי יעקב מנהר פקוד: וכי אפשר לומר ש"לה'" חזר וכלל ולדרוש כלל ופרט וכלל? והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא [ובאופן שהכלל הראשון והכלל האחרון אינם דומים אין דורשים בהם את המידה של כלל ופרט וכלל]. שהרי כללא קמא, דהיינו "זבח", מרבי את הפסח ששחטו לשם זבחים [קרבנות - בהמה], ותו לא, ואילו מכללא בתרא, דהיינו "לה'", אפשר ללמוד שכשר אם שחטו לשם כל קרבן דקרב לה', ואפילו אם שחטו לשם עופות, [6] ואפילו אם עשאו לשם מנחות?!
ומתרצינן: הא תנא - תנא דבי רבי ישמעאל הוא, שהוא דריש בכללי ופרטי אפילו כי האי גונא שאין הכלל האחרון דומה לכלל הראשון, ואם כן גם כאן יתכן לדרוש כך: כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט - מה הפרט [שלמים] מפורש שהוא שלא לשמו של פסח, ועוקר אותו מפסח, וכשר להקריבו בשאר ימות השנה בתור קרבן שלמים, אף כל שהוא שלא לשמו, כגון שהקריבו לשם עולה, עוקר ממנו את שם פסח וכשר בתור שלמים! [7].
ומקשינן: אם הפסוק נדרש בכלל ופרט וכלל נלמד ממנו גם כך: אי מה הפרט [שלמים] מפורש שהוא דבר הבא בנדר ונדבה, אף כל קרבן הבא בנדר ונדבה, ונמצא כי רק אם עשאו לשם עולה ושלמים הבאים בנדר ונדבה - אין [אכן, הוא יוכשר], אבל אם עשאו לשם חטאת ואשם - לא נעקר שם פסח ממנו, והוא פסול, ואינו עולה אפילו בתורת שלמים!?
אלא ודאי אין ללמוד בפסוק זה כלל ופרט וכלל, כי אין לשון "לזבח שלמים" משמש בלשון של כלל, כי "זבח שלמים" הוא ביטוי אחד, ואי אפשר לחלקו לכלל ולפרט ולומר ש"זבח" הוא כלל ו"שלמים" הוא פרט. אלא כל המקור להכשיר פסח שלא לשמו בשאר ימות השנה נלמד מיתור הכתוב, שהיה אפשר לכתוב "שלמים" גרידא ונכתב "לזבח שלמים", ודרשינן: "לזבח" ריבויא הוא, וייתרו הכתוב לרבות את כל הקרבנות, שאם שחט פסח לשמן נעקר ממנו שם פסח, ובשאר ימות השנה הוא כשר.
ושוב מקשינן כדלעיל: אם "לזבח" ריבוי הוא אימא - לכל דשחיט ליה להווי כוותיה, ואם ישחטנו לשם עולה יהיה עולה, ואם ישחטנו לשם חטאת יהיה חטאת?
ומתרצינן: אמר רבי אבין: פסח זה הוקדש תחילה לשם קרבן שנאכל, ולפיכך כאשר הוא נשחט בשאר ימות השנה שלא לשמו ונעקר שמו ממנו, אין נעקר דין אכילתו.
הערות
[1] הצל"ח בפסחים [סא א] דייק מדברי הרמב"ם שפסח בשאר ימות השנה כשר רק כשנעשה בשינוי קודש, אבל לגבי שינוי בעלים עדיין דיני פסח עליו ונפסל. שהרי משמע מדבריו [פי"ח ממעה"ק הי"ב] שפסח בשאר ימות השנה אינו צריך עקירה, ומאידך כתב [פט"ו מפסוהמ"ק הי"א] שלא בזמנו אם שחטו שלא לשמו כשר, ואם בשינוי בעלים פסול, ובהכרח שנשאר בו דיני פסח לגבי מחשבת לשם בעלים. ודבריו מחודשים מאד, שהרי למאן דאמר שאין צריך עקירה נעשה שלמים, [ראה תוד"ה בשאר], ושלמים כשרים אף בשינוי בעלים, ולא ביאר סברתו, אלא דימה דין זה למה שדנה הגמרא בסמוך שאם ישחטנו לשם זבח אחר יפסל, ונקט שהטעם לכך, כי גלי קרא שכשר רק לשם שלמים, ולא לשם זבח אחר, וכן גלי רק בשינוי קודש ולא בשינוי בעלים. ונראה שדעתו כי אין העקירה נעשית על ידי מחשבת פסול, אלא על ידי חלות שם קרבן אחר, ונמצא שאין הפסח נעשה שלמים ממילא אלא על ידי שחיטה, ולכן בשינוי בעלים אין השחיטה עוקרת, כי אינה מתייחסת לבעלים. ודוחק, וראה באבן האזל [פט"ו מפסוהמ"ק הי"א] ובהערות הבאות.
[2] מסקנת סוגיא זו, שמסברא קיימא לן שפסח נדחה רק לשלמים ולא לשאר קרבנות. ומה שהוא נדחה לשלמים אף שחשב לשאר קרבנות, הוא משום דכתיב "לזבח" ומרבה שיהיה לשלמים אפילו נשחט לזבח אחר. ומו"ר הגראי"ל דן האם מותר לכתחילה לחשב לשם זבח אחר, כי עדיין לא נעשה שלמים אלא על ידי עקירה זו, וכל האיסור בשינוי קדש הוא רק לגרום שלא יעלה לחובתו. או כיון שדינו להיות שלמים, נחשב כמחשבת שינוי קדש בשלמים, ואסור לשנות במחשבתו מיעודו. [וראה בטהרת הקדש לדף ט א שמותר לשחטו לשם זבח אחר משום שלא הקדישו מתחילה לשלמים]. והראה שנחלקו בזה רש"י ותוס', שרש"י [במשנה] כתב שבשאר ימות השנה כשר, כי דינו כשלמים, ושלמים כשרים שלא לשמן. ומשמע שיש בזה איסור מחשבה של שינוי קדש. ואילו תוס' בסוגיין [ד"ה לשמו] נקטו שיכול לחשב לכתחילה לשם כל זבח [ראה שם בהערה 10]. וכן משמע בתוס' להלן [ט א ד"ה דילמא ובהערה שם, וכן בדף קטו א ד"ה פסח]. [ויתכן שנחלקו אם בעקירת שם פסח חלה קדושת שלמים חדשה, ומחשבת העקירה יכולה להעשות לשם כל זבח, או שאין העקירה משנה את שם הקרבן, אלא קובעת לעשותו כדיני שלמים שבו, מדין פסח גופו או משום שיש בפסח קדושת שלמים מתחילתו, ואם כן אסור לשנות בו, ולהלן נרחיב]. ועוד דן, אם עצם המחשבה "לשם זבח אחר" עוקרת את הפסח, או רק מפני שכלול בה "שלא לשם פסח", ונפקא מינה למחשב "שלא לשם פסח" בלבד ולא חישב לשם זבח אחר אם פוסל. ואמר דלא גרע מ"לשם חולין", ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם [פט"ו מפסוהמ"ק הי"א] שפוסל בפסח, אלא אפילו אם אינו פוסל, היינו רק משום ש"אין חולין מחללין קדשים", אך שם הקרבן ודאי נפקע, שהרי בחטאת אינו מרצה [כדלהלן מו ב], וכן "שלא לפסח" יעקרנו, וראה הערה 6. והקרן אורה הקשה מנא לן שאף קודם הפסח הוא כשר כשנשחט לשם שאר זבחים, והרי למאן דאמר שאחר הפסח אינו צריך עקירה, יתכן שרק אחר הפסח הוא כשר, כי נעשה מאליו לשלמים, אך קודם הפסח שצריך עקירה, לא יהא לשלמים אלא אם יעקרנו לשמם דוקא. ותירץ, שכל הריבוי מ"לזבח" נצרך רק לקודם הפסח, כי לאחר הפסח שנעשה ממילא שלמים, [כי שמו מתחילתו נחשב שהוקדש לשלמים כדלקמן]. ודאי שיהא שלמים אף אם יעשה לשם זבח אחר. והוסיף, שגם מה שמשמע בפסחים [ס ב] שצריך עקירה על ידי שחיטה, היינו דוקא קודם הפסח, שהקרבן עומד לפסח, אבל אחר הפסח אפילו למאן דבעי עקירה די בעקירה בפה וראה בהערה 4 ובהערות על תוס'.
[3] הצל"ח [שם] הקשה הרי כבר למדנו שפסח בשאר ימות השנה יהיה לשלמים, ואם כן למה אם ישחטנו לשם עולה או זבח אחר יפסל, והרי שלמים ששחטן שלא לשמן כשרים, והיינו שהבין כי בקושית הגמרא לא היה צד שלא יהיה שלמים, אלא רק שיפסול במחשבה שלא לשמה, ולכן הוכיח מכך כדבריו הנ"ל, שנשאר הקרבן בדיני פסח, ולכן סלקא דעתך שלא הוכשר אלא לגבי שלמים ומחשבתו לקרבן אחר היא מחשבת פסול. אמנם בפשטות ביאור הקושיא הוא, שלא נדרוש "לזבח שלמים" שבכל אופן שישחוט הפסח יהיה דינו כשלמים, אלא שיהיה דינו כפי שחושב בשחיטתו - וממילא צריך לחשוב לשם שלמים, כי רק בכך יהיה כשר, ואילו במחשבתו לשאר קרבנות יפסל, שהרי אין דינו שוה להם ואינם מועילים לעקירה, והרי הוא שוחט פסח בשאר ימות השנה. ואין ראיה כהצל"ח. וראה בטהרת הקודש ובשפת אמת. ומסתבר כי אם יהיה דינו כפי שחשב, ואפילו חטאת ועולה, בהכרח שכבר בעת ההפרשה תחול הפרשה לפסח ולכל קרבן שהוא ראוי לו, וכן הוא אופן ההפרשה בכל פסח הנעקר לשלמים, [וכעין דברי הגרי"ז בהערה 7 לתוס']. ויש לדון אם יכולה ההפרשה לחול קודם שהוא חייב בחטאת עולה ושלמים, או שקרבן זה עולה לו רק אם היה מחויב בו מעיקרא.
[4] בשפת אמת דייק מכאן שרק על ידי שחיטה נעשה הפסח לשלמים, כי אילו כשעבר זמנו נעשה ממילא לשלמים, למה ריבתה התורה רק זבחים, והרי גם אם ישחטנו לשם קרבן עוף או מנחה יהא כשר בשלמים ששחטן שלא לשמן, ובהכרח שאין די במה שעבר זמנו שיהיה ממילא לשלמים, אלא צריך הפקעה בשחיטה לשם קרבן אחר הראוי לו, ואז נעשה שלמים, אבל מחשבה לקרבן עוף ומנחה לא שייכת בבהמה, ואינה עוק רת. אך בזבח תודה נקט שלמסקנת הגמרא כל מחשבה לשם קרבן אחר מפקיעה את שם הפסח, וממילא נשאר בו רק שם שלמים שבו, ולכן גם לשם קרבן עוף ומנחה יהא כשר, שהרי נאמר ריבוי "לה"' - "כל דלה"' והיינו בין לפי תוס' שלמדו ריבוי מיעוט וריבוי, ובין לרש"י ש"לזבח" ריבוי הוא, שודאי הוא מרבה כל מה שהיינו למדים בכלל ופרט וכלל, ובכלל זה מנחות שבאות בנדר ונדבה. ובתוס' [ד"ה אי] משמע שלעופות ומנחות אינו כשר, שהרי מקשינן בגמרא דכל דשחיט ליה להני כוותיה, ומתרצינן שהדרשה היא מדלא כתיב "לשלמים יזבח", והרי בקושית הגמרא ודאי שלא שייך שיהיה הפסח כקרבן עוף ומנחה, ואם כן יקשה לכאורה מה שכתבו תוס' ש"שלמים" לא צריך כלל, שהרי צריך לומר "שלמים" כדי ללמד שהפסח כשר גם כששחט לשם עוף או מנחה, ובהכרח שאינו כשר בכלל "שלמים".
[5] בפנים מאירות הקשה, הרי אחר הכלל ופרט לא מקשינן שוב "לכל מאי דשחיט להוי כוותיה", כי לשם כך נאמר "שלמים" לומר שאפילו אם שחט לשם זבח אחר, יהיה שלמים. ואם כן למה לעיל לא יתרץ כן, ולמה צריך לדרוש מדלא כתיב "שלמים וזבח". וכתב שאי אפשר לדרוש ממה שנאמר "שלמים", כי אילולי נאמר "שלמים" הוה אמינא שהפסח עצמו כשר לכל הזבחים, ואינו נפסל שלא לשמו, אך אין הוא נעקר משם פסח לשם שלמים, ולכן מקשינן לעיל, ורק כאן דילפינן כלל ופרט וכלל אין למדים לכל הזבחים שיהיה כמותם, כי אין זה כעין הפרט.
[6] רש"י פירש ששחטו לשם חטאת העוף. והב"ח גרס "עולת העוף", וב"שלום רב" הביא שהגר"מ שפירא ביאר טעמו, משום שאמרו [בכריתות ח ב] שרק דבר הקרב כליל נחשב "לה"', וזה שייך רק בעולה ולא בחטאת. ותמה מו"ר הגראי"ל, שאם כן, נמצא שכללא בתרא ממעט לשם כל קרבן שאינו כליל, ואילו בגמרא משמע שכללא בתרא מרבה יותר מכללא קמא. וראה שער המלך [פ"א מחגיגה]. ולכאורה ממה שהוצרך רש"י לפרש שחשב לשם "קרבן עוף" ולא "לשם עוף" סתם, משמע ש"לשם עוף" סתם אינו עוקר כיון שאינו "לשם זבח אחר", והרי זה כחושב "לשם חולין" שלא נכלל ב"כל דלה"' ואינו עוקר משם פסח. [ראה הערה 2]. ומו"ר הגראי"ל ביאר שכוונת רש"י לפרש שנחשב שינוי אף על פי ששוחט במציאות בהמה ולא עוף או מנחה, כי דיני הקרבנות חלוקים, ולפיכך שייך שיכוון לשם "קרבן עוף" או "לשם מנחה". אך אילו היו דיניהם שוין, פשיטא שמחשבה לשנות מהמציאות אינה נחשבת שינוי קדש. וכבר הבאנו לעיל שהאור שמח [פט"ו מפסוהמ"ק הי"א] כתב שמחשבה "לשם חולין" מעכבת רק בשחיטה, כי שאר עבודות אינן שייכות בחולין, ובהכרח צריך לפרש שהכוונה לשם מנחה מתפרשת על העבודה שכנגד העבודה בזבח, [כחושב על קמיצה נגד שחיטה וכו'], וכן משמע ממה שאמרו במנחות [ג ב] שקומץ לשם זבח פוסל, [וראה שם בחידושי הרשב"א, ובקרן אורה שם ד א נקט שגם קמיצה לשם חולין פסולה, וצ"ע].
[7] רש"י פירש שקושית הגמרא היא, שמהכלל ופרט נלמד רק להכשיר רק באופן ששחטו שלא לשמו, אך יצא "לשמו", שהוא פסול. ותמה השפת אמת, הרי לכך אין צריך למעט מכלל ופרט, כי ודאי שפסח שנעשה לשמו שלא בזמנו, פסול הוא, וכמו שכתב רש"י עצמו [ד"ה בשאר], ששנה הכתוב לעכב בקביעות זמנו בבין הערביים. ובעולת שלמה תירץ, שבמקרא זה לא נאמר אלא ששחיטתו לשמו פסולה שלא בזמנו, אך עדיין אפשר להכשיר בשאר העבודות שנעשו לשמו שלא בזמנו, ולכך הוצרך הלימוד של כלל ופרט.
לא קאי ואע''ג דבפרק דם חטאת (לקמן דף צב.) תנן תורה אחת לכל החטאות היינו במילתא דכתיבא התם אשר יזה מדמה על הבגד ומיהו איכא דאית ליה הך סברא לר' שמעון בריש מסכת מנחות (דף ג:) וא''ת למה לי למכתב בחטאת חלב עכובא בכל עבודות לכתוב בחדא ונימא מה שלמים לא חלקת למצוה אף חטאת לא תחלוק כדקאמר לעיל וי''ל דכי האי גוונא זמנין דטרח ליה קרא וכתב א''נ אתי לדרשא אחרינא וא''ת מנא לן בחטאת נזיר עכובא בשנוי בעלים ויש לומר מחטאת חטאתו אע''ג דלעיל לא קאי עיקר פירכא סמיך אותו מי גמירי מהדדי: חטאת דעבודת כוכבים אתיא מחטאת חלב שכן כרת כמותה. יש ספרים שכתוב בהן חטאת דעבודת כוכבים וטומאת מקדש וקדשיו ואינו נראה דאע''ג דכרת כמותה מכל מקום איכא למיפרך מה לחטאת חלב שכן אינה באה בדלות כדפרכינן לעיל גבי חטאת מצורע: שמיעת קול. דלא כתיב לחטאתו גבי עבודה מנלן עכובא אבל כתיב לחטאת על דברים אחרים ואין בכך כלום: (ה''ג) הנך כולהו אתיין במה הצד. הקשה רבינו תם מה להנך שכן אין באין בדלי דלות תאמר בהנך ותירץ כיון דדלי דלות גופיה פסולה שלא לשמה היינו מנחת חוטא דפסולה שלא לשמה כדתנן בריש מנחות (דף ב.) ומפיק לן מדכתיב כי חטאת היא אין סברא שמה שבאין בדלי דלות יגרום להם בעשירות להיות כשירין שלא לשמן כיון שהדלי דלות עצמן פסול וקשה א''כ לעיל דפריך גבי מצורע מה להנך שכן אינן באין בדלות תאמר במצורע מאי קושיא והלא דלות היינו חטאת העוף וחטאת העוף פסולה שלא לשמה כדתנן בפרק קדשי קדשים (לקמן דף סד:) ומפיק ליה בתורת כהנים מחטאת היא וכיון דפסולה בדלות היאך יש לה לגרום בעשירות הכשר שלא לשמה ואם תאמר והא בחטאת חלב למדה משלמים בהיקש למצוה והיכי ילפי' שאר חטאות במה הצד הא בעיא היא לקמן פרק איזהו מקומן (דף נ.) אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב לאו פירכא היא כלל דכולהו חטאות נמי ילפי' למצוה משלמים ולעכב הוא דילפינן בשאר חטאות מהנך דכתיב עכובא בגופייהו ואם תאמר וחטאות הצבור כגון שעירי ראשי חדשים ומועדות מנלן הא לא אתו במה הצד דמה להנך שכן שנוי בעלים פוסל בהן מה שאין כן בקרבן צבור כדאמר לעיל (דף ד.) דשנוי בעלים ליתא בצבור כביחיד אע''ג דלא שייך שנוי בעלים בצבור מ''מ פירכא טובה היא כדאשכחן בפ''ק דקדושין (דף ה:) מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בחופה וכן פרק החובל (ב''ק דף פח.) מה לאשה שאינה במילה ועוד קשה חטאות פנימיות לרבי שמעון דאמר כל שאינו על מזבח החיצון אין בו משום פיגול איכא למיפרך מה להנך שכן פיגול פוסל בהן תאמר בחטאות הפנימיות ויש לומר דבפר העלם דבר של צבור כתיב חטאת הקהל היא ודריש מינה בת''כ שפסול שלא לשמו אם כן אשכחן צבור וגם פנימי לעכב ולמצוה ילפינן משלמים: הגה''ה בשאר ימות השנה לשמו פסול. היינו קודם הפסח דבעי עקירה או כגון דנדחו בעלים לפסח שני אבל אח''כ לא דפסח בשאר ימות השנה שלמים ושלמים לשם פסח קשחיט כדאמר בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סד.) ובפ' שני דחולין (דף ל.) ומיהו איכא למ''ד בסוף אלו דברים (פסחים דף עג:) דבעי עקירה: לשמו פסול (כתוב) בקונטרס דלא חזו למילתייהו ורבינו ש''י הגיה כדאמר בפסחים (דף סא.) שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב בקביעות זמנו בארבעה עשר בין הערבים וסוגיא דהש''ס נמי משמע לקמן בגמרא הפסח ששחטו שחרית דמבין הערבים נפיק ואין לומר דנפיק מדדרשינן הכא לזבח שלמים שצריך שיעקרנו לזבח שלמים דדילמא הני מילי למצוה אבל לעכב לא: ואם מן הצאן קרבנו. פי' בקונטרס לאו קרא יתירא דריש אלא ממשמעות דקרא משמע ליה הכי וזהו תימה דאי לא מייתי קרא יתירא מנא ליה לאוקומי בפסח ונראה דמייתורא דריש דלא הוה צריך למכתב לזבח השלמים דאשלמים קאי [ועי''ל] דבסמוך דריש כשב לרבות פסח לאליה ופירש רבינו ש''י דמיותר דמדכתיב בתר הכי בשלמים ואם מן העז קרבנו מכלל דעד השתא איירי בכשב וה''נ י''ל מדכתיב לעיל אם מן הבקר קרבנו מכלל דהכא בצאן מיירי אם כן הצאן מיותר הוא למותר פסח. ברוך: אי הוה כתב לזבח השלמים כדקאמרת. הוה ליה למימר אי הוה כתב לזבח כדקאמרת דשלמים לא צריך כלל: אלא לזבח רבויא הוא. משמע ליה לגמרא שהוא רבויא כדאמר (ב''ק דף סג.) בכל כללא כל רבויא דמשמע ליה לחלק בין כל לבכל הילכך לא דרשינן ליה בכללא ופרטא אלא בריבה ומיעט ובקונטרס האריך בפירושו: