דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

אלא דוחין קדשים הנאכלים אצל קדשים הנאכלין ונעשה לשלמים הנאכלים, ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין, כעולה. ולפיכך אף אם שחטו לשם עולה, הרי הוא נעקר להיות שלמים, וקרב ונאכל בתורת שלמים [1].

ומקשינן: הלא תירוץ זה מועיל רק אם שחטו לשם עולה, אבל עדיין יקשה באופן ששחטו לשם חטאת או אשם, למה לא יהיה חטאת או אשם, אטו חטאת ואשם, מי לא מיתאכלי?  1א   1א.  בקרן אורה תמה ממה נפשך איך סלקא דעתא שיביא חטאת ואשם ללא שחטא, ואם באמת חטא הרי אין דבר שבחובה בא אלא מן החולין, ועוד תמה שהפסח זכר וחטאת נקיבה. ולכן הסיק שההוא אמינא היא שגזירת הכתוב היא שאם ישחטנו לחטאת יהיה כמו שאמר. ובשער המלך [פי"ד ממעה"ק ה"ח] הוכיח שאף על פי שאי אפשר להביא חטאת בנדבה, מכל מקום אפשר להקדישה, וחלה הקדושה לענין שתלך הבהמה למיתה. ומו"ר הגראי"ל ביאר, שחטאת אינה באה מדבר שדינו נשאר עליו גם אחר הפרשתה, כגון מבהמה של מעשר שני, כי התמעט שלא יחולו שתי קדושות יחד. אך אם על ידי החטאת פוקעת הקדושה הראשונה - של הפסח - שוב נחשב כבאה מן החולין. וכבר הערנו לעיל [ח ב הערה 3] כי בהכרח שההפרשה היא לשם פסח וכל קרבן שהוא ראוי לו, ואכן היא באה מן החולין. וראה במקדש דוד [כח ב] שנקט שמדובר באופן שלא חטא, ואף שאין אדם יכול להקדיש חטאת בנדבה, אם הבהמה כבר קדושה, יכול למשכה ולעשותה חטאת, וכן משמע להלן [סז א] עי"ש.

- אלא כך צריך לומר: דוחין קדשים הנאכלים לכל אדם [קרבן פסח] אצל קדשים הנאכלין לכל אדם [שלמים], ואין דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין לכל אדם, שחטאת ואשם נאכלין רק לזכרי כהונה.

רבי יוסי ברבי אבין אמר: דוחין קדשים קלים אצל קדשים קלים [שפסח ושלמים קדשים קלים הם] ואין דוחין קדשים קלים אצל עולה חטאת ואשם שהם קדשי קדשים. [2]

מתקיף לה רב יצחק ברבי סברין: אימא - שחטיה לשם מעשר בהמה ליהוי קרבן מעשר בהמה ולא שלמים [3]. למאי הילכתא - דלא ליבעי נסכים [ואילו שלמים צריך להביא נסכים], ולמלקא עליה ב"לא יגאל" אם ימכרנו [שעל מכירת מעשר - בהמה לוקים]!? [4]

ומתרצינן: אמר קרא במעשר בהמה מיעוט - "העשירי יהיה קודש", ובא הכתוב ללמדנו: זה, שהופרש בתור מעשר בהמה, בלבד, יהיה מעשר [שפטור מנסכים ולוקה על מכירתו], ואין אחר נהיה מעשר, למעט אם שחטו קרבן אחר לשם מעשר, שאינו נעשה מעשר.

ועוד מקשינן: אימא שחטיה לפסח בשאר ימות השנה לשם קרבן בכור, ליהוי כבכור, למאי הילכתא - דלא ליבעי נסכים, אי נמי דליתביה לכהנים כדין בכור?  4א   4א.  הגרי"ז [בהלכות בכורות] הקשה הרי אין קדושת הבכור מחייבת ליתנו לכהן, אלא עצם מה שהוא פטר רחם, ואילו כאן אינו פטר רחם אלא ששחטו לשם בכור, ורק חלה עליו קדושה, אך לא כל דיני בכור, ולמה יתחייב ליתנו לכהן. וראה שם שהוכיח מירושלמי שחוץ מדין נתינתו לכהן בחייו מדין מתנות שבגבולין, חל עליו חיוב ליתנו כששוחטו מדין מתנות כהונה, ולכן, אילו היה יכול להחיל עליו קדושת בכור בשחיטתו, היה חייב ליתנו לכהן. וביאר בזה את מחלוקת הרמב"ם [פ"ג מתמורה ה"ה] ותוס' [להלן עה ב] לגבי תמורת בכור אם שייכת לכהנים או שנאכלת לבעלים במומן, שנחלקו אם חיוב נתינת הבכור הוא מפני קדושתו או רק משום שהוא פטר רחם אך תמורתו פטורה מנתינה. ולפיכך תמה על תוס' שבתמורת בכור כתבו שנאכלת לבעליה, ואילו בסוגיין אמרו שאם מותר הפסח נעשה בכור צריך לתתו לכהן, ומשמע שקדושתו מחייבת לתתו. והוכיח כנ"ל, שבשחיטתו חלה בו מצות נתינה נוספת מדין מתנות כהונה. [וראה שם ביאור שיטת הרמב"ם]. וראה בזכר יצחק [נב-נד] ובאור שמח [פ"ג מתמורה ה"ב] ובמקדש דוד [יד], ובאבי עזרי [פ"ה מבכורות ה"ג ובהלכות תמורה שם] שדנו בזה.

ומתרצינן: בכור נמי, גזירה שוה "עברה - עברה" ממעשר גמר [בבכור נאמר "והעברת כל פטר רחם" ובמעשר נאמר "כל אשר יעבור תחת השבט"], ללמד שמותר הפסח אינו נהיה לא מעשר ולא בכור.

ועוד מקשינן: ואימא - שחטיה לפסח לשם קרבן תמורה של פסח [ויש מפרשים, לשם תמורת מעשר] [5] ליהוי תמורה? [והוה אמינא שאפילו כשלא ממירין בהמה בבהמה ממש, אלא רק שוחטים את קרבן הפסח לשם קרבן תמורת פסח נחשב כהמרה] למאי הילכתא - למלקא עליה משום לא ימירנו ולא יחליפנו!? [6]

ומתרצינן: אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: כיון שאינו מביא בהמה נוספת של חולין וממיר אותה בקדשים אלא רק רוצה להחיל על קרבן שם של "קרבן תמורה" אינו חייב משום ממיר, שהרי אמר קרא "והיה הוא ותמורתו", ודרשינן: זו, שמביא בהמת חולין וממירה בבהמת קדשים, נחשבת תמורה, ואין אחר [זבח אחר ששחטו לשם תמורה] נחשב תמורה.

ועוד מקשינן: ואימא - שחטיה לפסח לשם תודה ליהוי כתודה. למאי הילכתא - להטעינו לחם כדין קרבן תודה.

ומתרצינן: מי איכא מידי דפסח גופיה לא בעי לחם, ומותרו [כשנשחט שלא בזמנו ונעקר שמו ממנו] בעי לחם? [7]

ותמהה הגמרא על תירוץ זה: אי הכי שלא יתכן שמותר הפסח יהיה חייב בדבר שהפסח עצמו אינו חייב בו, השתא נמי יקשה לך איך מותר הפסח קרב שלמים - מי איכא מידי דפסח גופה לא בעי נסכים, ומותרו, הקרב שלמים, בעי נסכים?

ולפיכך מבארת גמרא: אנן הכי קאמרינן - מי איכא מידי דמותר תודה עצמה [כגון מי שהפריש קרבן תודה ואבד, והפריש קרבן תודה אחר, ולאחר מכן נמצא הראשון, מביא את הראשון עם לחם והשני שהוא "מותר תודה" פטור מהבאת לחם] לא בעי לחם, ואילו מותר דאתיא לה מעלמא [דהיינו מותר הפסח ששחטו לשם תודה] בעיא לחם? [8] ולפיכך לא שייך לומר שאם ישחוט את מותר הפסח לשם תודה יהיה תודה.

מתקיף ליה רב יימר בריה דרב הילל לאבוה דשמואל, שלמד לעיל שמותר הפסח קרב שלמים מ"ואם מן הצאן קרבנו - לזבח שלמים לה'", ודרש "דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים" והיינו קרבן פסח:

וממאי דבמותר פסח כתיב "דבר הבא מן הצאן" בלבד? דילמא במותר אשם, שהרי גם הוא בא מן הצאן בלבד, כתיב, ובא הכתוב לומר שמותר אשם צריך לעקור ממנו את שמו על ידי שיזבחנו לשם שלמים [ואף שמותר אשם קרב עולה, כוונת הכתוב היא לומר שצריך לעוקרו משמו על ידי שישחטנו לשם זבח אחר, ואז, משנעקר שמו, יחול עליו שם קרבן עולה, למרות שזבחו לשם שלמים. תוס'].

ומתרצינן: אמר רבא: אמר קרא "ואם מן הצאן קרבנו - לזבח שלמים", ודרשינן שמדובר דוקא ב"דבר השוה בכל צאן", והיינו קרבן פסח הקרב בין מן הכבשים ובין מן העיזים, מה שאין כן אשם שאינו קרב מן העיזים.

מתקיף לה רבי אבין בר חייא, ואיתימא רבי אבין בר כהנא: בכל אתר את אמרת שאם נאמר "מן" כוונת הכתוב הוא להוציא [כגון: "מן הבקר" - ולא כל הבקר - להוציא רובע ונרבע], ואיך כאן אתה אומר שכוונת הכתוב מן הצאן הוא לרבות דבר הבא מכל הצאן ולא מחלק מהצאן!?

אמר רבי מני: הכא נמי דרשינן מהכתוב "מן הצאן" להוציא - דלא אתי קרבן פסח בן שתי שנים, וכן דלא אתי נקיבה. וכך דרשינן פסוק זה: "מן" הוא מיעוט הבא ללמד שמדובר בדבר שאינו בא נקבה ולא בן שתי שנים, ואילו "צאן" הוא דבר הכולל את הצאן כולו בין כבשים ובין עיזים.

מתקיף לה רב חנן בגדתאה לאבוה דשמואל: ומי מצית אמרת דכי כתיב האי "ואם מן הצאן קרבנו", במותר הפסח כתיב?

והא מדכתיב בהמשך הפרשה "אם כשב הוא מקריב", ואחר כך נאמר גם "ואם עז קרבנו", מכלל זה אתה למד דלאו במותר פסח כתיב, אלא להשמיענו דין הקרבת שלמים בכלל, שהרי במותר הפסח פשיטא שהוא בא מן הכבשים והעיזים, כפי שנאמר בפרשת קרבן פסח!?

ומתרצינן: לעולם פרשה זו עוסקת במותר הפסח, ומה שנאמר בה "אם כשב הוא מקריב", ההוא קרא מיבעיא ליה לכדתניא: "אם כשב הוא מקריב" - יתור הוא, שהרי כבר נאמר "ואם מן הצאן" ולבסוף "ואם עז קרבנו". וכיון שבצאן יש רק שני מינים, כבשים ועזים, הרי כיון שלבסוף כתוב "ואם עז", בהכרח ש"מן הצאן" שנכתב בתחילה היינו כשב, ואם כן למה חזר וכתב [בנוסף ל"מן הצאן"] "אם כשב" - לרבות את הפסח לאליה, שתהא האליה של קרבן הפסח קריבה יחד עם שאר אימוריו. [9]

ועוד דרשו בברייתא זו: כשהוא אומר "אם כבש"

- בא הכתוב לרבות פסח שעיברה שנתו [שעברה שנתו הראשונה ונפסל מלהקרב לפסח] [10], וכן לרבות שלמים הבאים מחמת פסח [חגיגת ארבעה עשר, הבאה כדי לאוכלה לפני אכילת קרבן הפסח, במטרה שיאכל את הפסח "על השובע", כשהוא שבע ואינו רעב] לכל מצות שלמים [11] - שיטענו סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק [12], מה שאין כן בקרבן פסח עצמו שאין בו לא סמיכה ולא נסכים ולא תנופת חזה ושוק.

ועוד דרשו בברייתא זו: כשהוא אומר "ואם עז קרבנו" - הפסיק הענין, ובכך לימד על העז שאינה טעונה אליה, שאין מקריבים את האליה של העז יחד עם האימורים, אלא היא מותרת באכילה.

ומקשינן: וכי הא, דין הפסח שעברה שנתו שהוא קרב כשלמים ולא כפסח, מהכא [מ"אם כבש"] נפקא? והרי "מותר הפסח" הוא, ומותר הפסח מדאבוה דשמואל נפקא!

דאמר אבוה דשמואל [לעיל] "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים", דבר הבא מן הצאן בלבד, והיינו מותר הפסח, יהא לזבח שלמים?!

ומתרצינן: והרי אכתי גם לטעמך יקשה, כי גם דרשתו של אבוה דשמואל מיותרת, שהרי מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר הפסח שקרב שלמים, שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", ותיבת "בקר" לא נאמרה לגופו של פסח, כי והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אלא בא הכתוב ללמדנו - מכאן למותר הפסח שיהא קרב לדבר הבא גם מן הצאן וגם מן הבקר, ומאי ניהו? - שלמים, שבאים מכל הצאן והבקר, בין זכרים ובין נקבות.

אלא, בהכרח, צריך לומר שלא לומדים מאחד הפסוקים האלו לבדו, אלא תלתא קראי כתיבי [שהם "אם מן הצאן", "אם כשב", "וזבחת פסח"], וכולם הוצרכו ללמד על מותר הפסח שקרב שלמים -


הערות

[1] תוספת ביאור: אין כוונת הגמרא שסברא היא שמותר הפסח יהיה שלמים, ואין צורך לריבוי של "ולזבח", אלא שסברא זו מגלה שכוונת התורה שבכל אופן ששחטו יהיה "לזבח שלמים". ומו"ר הגראי"ל הוסיף, שאין הסברא מפקיעה ממשמעות הכתוב ד"כל דשחיט ליה להווי כוותיה", שהרי מה ש"נאכלין או אין נאכלין" אינו חילוק בדיני הקרבן גרידא, אלא בעצם קדושתו, ובהכרח שאין כוונת הכתוב לרבות שאם ישחוט לשם חטאת ישתנה דינו לקדושה אחרת, אלא רק שיהיה כשלמים שקדושתם כקדושת הפסח. וכן ביאר בחילוק בין נאכלין לכל אדם או רק לזכרי כהונה, כי אכילת כהנים מוסיפה בכפרת הקרבן, ובפסח ושלמים אין אלא מצות אכילה. וראה בהערות לתוס' כאן [ד"ה דוחין] ולעיל [ו א ד"ה והלא]. ואף ששלמים נחשב גבוה מפסח ומבכור [במשנה להלן פט א], שייך לומר שמותר הפסח יהיה שלמים ולא בכור, משום שאין נחשב חילוק בסוג הקדושה אלא כשיש חילוק בין האוכלין או בין ק"ק לקק"ל, וראה הערה 2.

[2] תוס' [בד"ה דוחין] נקטו שאין נפקא מינה בין טעמי רבי אבין ורבי יוסי בר אבין, אלא לענין הקושיא מבכור, שאינה קשה לרבי אבין שתלה את החילוק בנאכלים ולא בקדשים קלים. ובפשטות הטעם שנחלקו במה לתלות, הוא משום שרבי אבין סבר שאכילתן לכל אדם מוכיחה שקדושתן קלה מקדשי קדשים, ואין הקדושה תלויה דוקא במקום אכילה, ולפיכך בכור נחשב לגבי זה כקדשי קדשים. ורבי יוסי בר אבין סבר ששמם נקבע לפי מקום אכילתן, ואף בכור שנאכל רק לכהנים נחשב קדשים קלים כפסח. וראה בשפת אמת על המשנה, שהביא מהסוגיא להלן [יא] שבכור נחשב שקדושתו גבוהה משל מעשר, כי נאכל רק לכהנים, ובכל זאת נקטה המשנה את שניהם כאחד, כי לא נחשב הפרש בין גבוה לנמוך אלא קדשי קדשים וקדשים קלים, ועוד צידד שנחשב הפרש, ותנא ושייר, והיינו כמחלוקת בסוגיין אם אכילת כל אדם מחלקת בדרגת הקדשים או לא. ב. הגרי"ז הקשה אם כששוחט לשם חטאת נעשה ממילא לשלמים, אם כן כשמקשינן בסמוך שאם ישחטנו לבכור יהא בכור, הרי יקשה גם כששוחטו לשם חטאת למה יהא לשלמים ולא לבכור. וביאר, שגם לפי הצד שיכול לעקרו לשם בכור, היינו שחוץ מדין שלמים שחל בו ממילא, מוסיף בו דין חדש לבכור, כי בעקירה נעשה שלמים שהם כלולים בפסח, ואין צריך לעשותו לשמם, אלא רק לעוקרו משם פסח. ולפיכך כשעוקרו לשם חטאת נעשה שלמים, כי אינו יכול לעשותו חטאת, וכיון שנעקר שם פסח נשאר בו שם שלמים. ועוד יתכן לבאר, שבכך גופא נחלקו שני התירוצים, אם הפסח שנעקר לשלמים חל עליו שם שלמים גמור, או שנשאר בשם פסח ורק דיני הקרבתו בשאר ימות השנה הם כשלמים. שלרב אבין אין צורך לומר שהשתנה שמו, אך לרבי יוסי בר אבין שתירץ "אין דוחין קדשים קלים אצל קדשי קדשים" בהכרח שבעקירה חל בו שם חדש, ולא רק בדיני ההקרבה, ולכן אמר שאי אפשר לעשותו קדשי קדשים. וכך עולה מדברי האבי עזרי [פ"י ממעה"ק ה"ז] וראה עוד בהערות להלן ועל תוס'.

[3] לכאורה תמוה, מהי ההוה אמינא שיתפיס קדושת בכור ומעשר על הפסח, והלא אפילו אם היה חולין לא יכל להתפיסו בקדושות אלו אלא אם כן היו באמת בכור או מעשר. ובהכרח שדיני הבכור והמעשר אינם מפני הפטר רחם ומעשר שנעשה בהם, אלא שהבכורה מחילה עליו קדושה ומפני קדושתו יש בו כל דיניו, ועל כך היתה הוה אמינא שיכו להחיל קדושת בכורה על פסח, כי כל הסיבה שאינו יכול להביא בכור בנדבה, כי אין לו דיני הקרבה, אך כשכבר יש על הקרבן דיני הקרבה, ויכול לעשותו קרבן אחר דנה הגמרא שיוכל לעשותו "בכור" כמו שיכול לעשותו שלמים. אמנם, בתשובת הגמרא נמצא לכאורה שחזרה בה מהנחה זו, וזה גופא לימד הכתוב, שרק העשירי יהיה קודש - שדיני המעשר תלויים בבחירתו. וכן ילפינן גזירה שוה לבכור, שהבכורה היא סיבת דיני הבכור, ולא הקדושה גרידא, ומשום כך אי אפשר להתפיסם בפסח.

[4] לפי המבואר בסוף הערה 2 נמצא שרבי יצחק בר"ס אמר שיש [בבכור ובמעשר] נפקא מינה שונה לכל תירוץ, כי הנפקא מינה "לעבור עליו בלא יגאל" ו"ליתביה לכהנים" שייכות רק אם השתנה שם הקרבן למעשר או לבכור, ואין השינוי באופן הקרבתו גרידא, אך אין נפקא מינה לנסכים, כי שם מעשר ובכור רק נוספו על שם שלמים שחל בעקירה [כביאור הגרי"ז], ומצד שלמים חייב בנסכים. ומאידך לרב אבין ששם הקרבן אינו משתנה אלא רק דיני הקרבתו, נמצא שאין נפקא מינה בדיני הקרבן, אך יש נפקא מינה לנסכים שהרי דיני ההקרבה הם כדיני מעשר ובכור בלבד, כי לא חלו דיני שלמים ושם פסח נשאר על הקרבן. ב. השטמ"ק [אות ב'] גרס "למיקם" עליה בלא יגאל, ובפשטות היינו משום שאינו עובר עליו אלא אם ימכרנו, וכעת הוא רק עומד באיסור למכור. ויתכן לפרש עוד, כדעת הרמב"ם [פ"ו מבכורות ה"ה] שכתב שאין לוקין על מכירת הבכור, כי המכירה לא חלה, ואמנם המשנה למלך ציין שמקורו מסוגיין, ותמה על תוס' [ד"ה למאי] שהבינו שלוקה. [ויש שם ט"ס, ראה דבריו בפ"ג מתמורה ה"ב]. ובשטמ"ק [שם] הקשה כתוס' למה לוקה, והרי אחר שחיטה אין איסור מכירת מעשר אלא מדרבנן, ותירץ ריב"א שבשחיטתו נעקר ממנו שם פסח ונעשה מעשר, אך עדין הוא חי לכל דבריו ונשאר עליו איסור לא יגאל למוכרו. ובקרן אורה הוכיח מדבריהם שהעקירה נעשית בשחיטה, כי אילו נעשית בפה הרי יכל לעשותה לפני השחיטה ולא קשיא מידי. אולם בפשטות נראה שקושייתם היתה על לשון הגמרא "ושחטיה" שמשמע כי אף ששחטו שייך בו לא יגאל, אך לעצם העקירה אין צריך שחיטה. אלא שמעצם מלשון הגמ' יש ראיה שצריך שחיטה לעקירה, וראה בהערות על תוס'.

[5] הגרי"ז הקשה איך שייך שתחול קדושת תמורה על מותר הפסח, וכי יש קדושת תמורה מיוחדת [דהיינו, איך תחול קדושת תמורה בלי שימיר קרבן אחר]. והביא שהמשנה למלך [פ"ג מתמורה ה"ב] העמיד קושית הגמרא דוקא בתמורת מעשר, שתחול על מותר הפסח אף שמעשר עצמו לא חל, כי רק על קדושת מעשר נאמר שתחול דוקא ב"עשירי". ותמוה, שהרי גם לדבריו צריך להמיר מבהמת מעשר, ואין אופן זה מיישב אלא את הקושיא ממעשר. ואף שם יקשה, שהרי הרמב"ם שם פסק שתמורת מעשר אינה קריבה, ואם כוונת המשנה למלך שמקורו מתירוץ הגמרא על הקושיא מתמורה, תמוה כנ"ל. וכנראה שהגרי"ז ביאר מה שאמרו לקמן [לז ב] שתמורת בכור ומעשר אינה קריבה, רק נאכלת במומה, דהיינו משום שאינה עומדת תחתיהם כשאר זבחים, אלא שקדושה נתפסת בה, ועל קדושה זו סלקא דעתא שהיא חלה אף בלי מעשה המרה מבהמת מעשר, כי אינה קדושת הראשון שעוברת לבהמת התמורה, אלא קדושה אחרת. [אך בפשטות רק גזה"כ היא שתמורה לא תקרב]. אך אין לומר שמקשינן שיהא תמורת חטאת או עולה, שהרי יש לכך עוד נפקא מינה, ולמה נקטה הגמרא רק לא יגאל, ועוד שאין דוחין קדשים קלים אצל קדשי קדשים. וגם לתמורת פסח לא יהיה, כי דינה כפסח, ותפסל מפני שאין זה זמנה. וכמבואר בתוס' פסחים [צו] שראויה ליקרב לפסח. ותמורת הפסח לאחר זמנו לכאורה תלויה במחלוקת, כי אם הפסח עצמו צריך עקירה, מסתבר שדינה כפסח, אך אם דינו כשלמים, יתכן שעל תמורתו [ועל תמורת שלמים] היתה כוונת הגמרא להקשות, שיחשב כתמורת שלמים, ותהיה כעין המרה בבהמה עצמה ודוחק.

[6] רש"י פירש שילקה עליו משום "לא יחליפנו", וכבר ביארנו בגמרא כי סלקא דעתא שאינו לוקה על מעשה ההמרה, אלא על חלות ההקדש בתמורה, שהרי במותר פסח אין מעשה המרה. [אם לא שנפרש כנ"ל שממיר בתמורת שלמים, וראה שפת אמת כאן]. והגר"ח נקט שדין זה תלוי במחלוקת אביי ורבא [בתמורה ה] בעושה מעשה באיסור "אי עביד מהני או או לא מהני", שלאביי לוקה על חלות התמורה כי המעשה מועיל, ואילו לרבא שלא חלה התמורה, הוא לוקה על המעשה גופו, והרמב"ם פסק כרבא דאי עביד דלא מהני ולוקה על המעשה. וכן הוכיח הגרי"ז ממה שפסק הרמב"ם [בפ"א מתמורה] כי שותפין שהמירו אינו מומר, ומכל מקום לוקין, והיינו על המעשה. וראה קהילות יעקב [תמורה ב].

[7] בפשטות טענת הגמרא שמותר הפסח לא בעי לחם כי לא יהא טפל חמור מן העיקר, והדחיה היא שאין זה חמור מהעיקר כי כבר אין עליו שם "מותר פסח" אלא "שלמים" ולכן דינו כשלמים לענין נסכים ולחם, וכן מבואר מדברי רש"י להלן [מט א], וראה קהילות יעקב [נדרים ב] שהוסיף כי אינו נחשב טפל משום שמתחילתו יש בו קדושת השלמים בפני עצמה ולא מדין "מותר" של הפסח. ולכאורה ביאור זה אינו שייך לגבי תודה, שהרי ודאי לא היה על הפסח מתחילתו אלא קדושת שלמים ולא תודה. ולפיכך נראה כמבואר להלן שחלה במותר הפסח קדושה חדשה של שלמים, ונמצא שזו גופא השקלא וטריא כאן, כי אם קדושת שלמים שבו היא מדינו הראשון וכמותרי חטאת ואשם, הרי יקשה, וכי לא נשאר עליו שם פסח וממילא לא יביא עמו לחם, ודחי שקדושה חדשה חלה בו, והראיה שהרי מביא עמו נסכים, ולפיכך אם נעשה תודה יביא עמה לחם. [ולא הביא ראיה מחיובו בחזה ושוק, יתכן שנוספו דינים על הבעלים כשנעשה קרבנו מותר, אך לא מסתבר שהקרבן יהיה טעון דבר נוסף]. [ומובן בזה למה לא הקשו כן על מה שצידדה הגמרא שיהיה לשם מה שישחטנו ואפילו עולה, ולכאורה נמצא טפל חמור מעיקר בעשיית המותר כליל, שודאי לא היתה קדושת עולה על הפסח מתחילתו, ובהכרח שקדושת עולה חדשה חלה עליו. וראה בקרן אורה שהקשה שאשם יוכיח שמותרו כליל, וכוונתו שהרי במותרו קדושת העולה באה מכח האשם, וחלוק ממותר פסח וכדלהלן].

[8] מו"ר הגראי"ל העיר, הלא מותר פסח נעשה עיקר תודה, ולמה סברה הגמרא להשוות דינו למותר תודה שאינו טעון לחם. ואין לפרש שמותר אינו נעשה לעיקר קרבן אחר אלא כמותרו, שהרי נמצא שאם יעשה חטאת [כס"ד לעיל] ילך למיתה כמותר חטאת. ולכן ביאר שנעשית תודה גמורה, [וכן בשחטה לחטאת נעשית חטאת גמורה], אלא שנקטה הגמרא שאפילו תודה גמורה הבאה ממותר אינה טעונה לחם. וכמו שהוכיח במקדש דוד [יט ד-ה, ממנחות עט א] כי הכלל הוא שכל תודה שלא הופרשה בכדי להתכפר בה אינה טעונה לחם. ולפי זה צריך לבאר את תירוץ הגמרא כך: שאינו יכול להקריבו לשם תודה [ותהיה תודה בלי לחם], משום שאי אפשר לעשות עיקר קרבן עם דיני מותר. ומאידך אי אפשר לעשותו כמותר כי במציאות אינו מותר תודה. ורק אילו היה מותר תודה טעון לחם, היה יכול לעשותו כתודה גמורה שדיניה שוין למותרה, אך מכיון שמותר אינו טעון לחם אינו יכול לעשותו כתודה גמורה שדיניה חמורים ממותרה.

[9] הראב"ד בפירושו לתו"כ [נדבה פי"ד יח] כתב שאין הלימוד על האליה דוקא, אלא כיון שכל הקטרת הפסח נלמדת מבכור ובבכור כתוב רק "חלבם", לכן הוצרך לרבות מכאן אליה ושתי הכליות ויותרת הכבד. ולדבריו לכאורה הריבוי מלמד גם על בכור ומעשר. אולם רש"י במנחות [פג ב] פירש, שבא ללמדנו שאף על פי שצריך לצלות את הפסח שלם, את אליתו מקטירים, והיינו שצריך להיות שלם רק בחלק הנאכל, ולפירושו נראה שהריבוי רק על פסח. וראה דבריו בפסחים [צו:].

[10] להלן [יא א] מוכח כי פסח שעברה שנתו נעשה שלמים אפילו לפני פסח, וכלשון רש"י [שם] דתו לא חזי לפסח וסתמו לשלמים. ובמקדש דוד הקשה הרי אמרו בחולין [ל א] שכל זמן שהוא ראוי לדמי פסח אינו נעשה שלמים, ולמה כשעברה שנתו לא אמרינן שירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לפסח. וכן קשה מדברי תוס' בפסחים [צז ב] שכתבו לגבי המפריש נקבה לפסחו, שרק אחר הפסח יפלו דמיה לשלמים, אך קודם יפלו לפסח. ובקהילות יעקב תירץ שעדיף לקיים הקרבה בקרבן עצמו, ולפיכך עדיף לעשותו שלמים מאשר דמי פסח, ומה שמצינו שאינו נעשה לדמי שלמים כשהוא ראוי לדמי פסח, היינו כשהנידון רק לגבי דמים, ובאופן שהיו הבעלים טמאים ובשחיטה דחאו מפסח שני, ורק דמיו ראוים לקרבן ובזה עדיף הפסח. ומה שכתבו כך תוס' בפסחים לגבי מפריש נקיבה לפסחו אף על פי שגופה ראוי להקרבה, ביאר שם דהיינו רק למאן דאמר בעלי חיים נדחים ואי אפשר להקריבה בתורת שלמים. [וראה בתוס' יב: ד"ה ושמע שלא כתבו כן]. אכן בפשטות יש לחלק בין פסח שעברה שנתו, שחל עליו דין הקרבת פסח בתחילת הקדשו, ולכן נעשה מותר כשעברה שנתו שאינו ראוי למה שהוקדש, ואף קודם הפסח נעשה שלמים. אך המפריש נקיבה שמתחילתה עמדה רק לדמי פסח, כל זמן שהיא ראויה למה שהוקדשה לו לא תעשה שלמים, אלא רק אחר הפסח שאז נעשית מותר, וראה עוד בהערות לתוס' להלן [יב א]

[11] הצל"ח בפסחים [עא ב] ביאר, שהוצרכו לדרוש דין זה מקרא, אף שחגיגת י"ד היא שלמים, כי היה מקום לטעות שחגיגה זו הוקשה לפסח ותלמד לכל שלמים שיאכלו ליום ולילה. עי"ש

[12] בקרן אורה הוכיח מכאן שעקירה חלה קודם שחיטה, שהרי הקרבן נחשב שלמים כבר בסמיכה, כי אם אינו שלמים הרי אסור לסמוך משום עבודה בקדשים. ולכאורה יש לדחות, שבקרבן פסח יש גם קדושת שלמים מתחילתן, ולכן יכול לסמוך עליו קודם שחלה העקירה בשחיטה, ואין העקירה נצרכת לשנות את שם הקרבן, כי אין השלמים באים מהפסח אלא קדושה נוספת היא, ולכן כל העקירה היא רק כדי לשנות את דין העבודה בו שלא יעשנו כפסח, ונרחיב בזה בהערה 4 על תוס'. ומו"ר הגראי"ל הוכיח ממה שכתבו תוס' [בד"ה ושלמים] שמותר הפסח נאכל ליום ולילה, שאין העקירה חלה אלא בשחיטה, שהרי אילו היה נעשה שלמים קודם שחיטה למה יהא דינו חלוק מכל שלמים.

דוחין קדשים הנאכלים כלומר, קרבן הפסח שהוא קודש העומד לאכילה, כששחטו שלא לשמו — יידחה אצל קדשים אחרים הנאכלין גם הם, דהיינו שלמים, ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין, דהיינו עולה.

ומקשים: אטו [וכי] חטאת ואשם מי לא מיתאכלי [האם אינם נאכלים]? ואם כן מדוע ייעשה שלמים?

אלא כך צריך לומר: דוחין פסח שהוא קדשים הנאכלין לכל אדם מישראל אצל שלמים שהם קדשים הנאכלין לכל אדם, ואין דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין לכל אדם, לפי שחטאת או אשם אוכלים רק הכהנים.

ר' יוסי בר' אבין אמר באופן אחר: דוחין קדשים קלים אצל קדשים קלים כשלמים, ואין דוחין קדשים קלים אצל קדשי קדשים, שהם עולה חטאת ואשם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יצחק בר' סבריו, אם זהו טעמו של דבר, אימא [אמור] משום כך: אם שחטיה [שחט אותו] את הפסח לשם מעשר ליהוי [שיהיה] מעשר, שהרי מעשר בכלל קדשים קלים הוא. ומסבירים: למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] יהיה מעשר, כלומר מה ההבדל אם הוא שלמים או מעשר? שלא ליבעי [יצטרך] להביא עמו נסכים, כדין מעשר, וכן למלקא עליה [ללקות עליו] (ב"לא ימכר") ב"לא יגאל" (ויקרא כז, לג), שמעשר אי אפשר למוכרו כלל, גם לא לאחר שחיטה!

ומשיבים: אמר קרא [המקרא]: "העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), לומר: זה העשירי בלבד מעשר הוא, ואין אחר שנשחט לשמו נחשב למעשר.

ומקשים: ועדיין אימא [אמור] כך: אם שחטיה [שחט אותו] את הפסח לשם בכור — ליהוי [שיהיה] כבכור, למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] למעשה? שלא ליבעי [יצטרך] נסכים כמו שלמים, אי נמי דליתביה [או גם כן שיתן אותו] לכהנים כבכור!

ומשיבים: בכור נמי [גם כן] בגזירה שווה של "עברה" "עברה" ממעשר גמר [למד], ולכן כמו המעשר אי אפשר לגרום לבהמה סתם שיהא דינה כבכור.

ומקשים: ואימא [ואמור] כך: אם שחטיה [שחט אותו] את הפסח לשם תמורה — ליהוי [שיהיה] תמורה, למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] למעשה? למלקא עליה [ללקות עליו] משום שעבר ועשה תמורה. אי נמי למיקם עליה [או גם כן להיות אסור עליו] ב"לא ימכר ולא יגאל" (ויקרא כז, לב)!

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, אמר קרא [המקרא]: "והיה הוא ותמורתו" (ויקרא כז, לג), זו הבהמה שהמירו בה היא נעשית תמורה, ואין דבר אחר שנשחט לשם תמורה נעשה תמורה.

ושואלים עוד, ואימא [ואמור]: אם שחטיה [שחטו] את הפסח לשם קרבן תודה ליהוי [שיהיה] כי [כמו] תודה, למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה]? להטעינו לחם, שיהיה צריך להביא עמו חלות כמו שמביאים עם התודה!

ודוחים: מי איכא מידי [האם יש דבר כזה] שפסח גופיה [עצמו] כשמקריבים אותו לשמו לא בעי [אינו צריך] לחם, ומותרו והמותר שלו, שאינו קרב, כגון כששוחטו שלא לשמו, בעי [יהיה צריך] לחם?

ומשיבים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, השתא נמי [עכשיו גם כן] לפי ההלכה שהוא נעשה שלמים, אפשר לשאול: מי איכא מידי [האם יש דבר כזה] שפסח גופיה לא בעי [עצמו אינו צריך] נסכים, ואילו מותרו כשהוא נשחט שלא לשמו בעי [צריך] נסכים כדין שלמים?

ומתקנים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אמרנו] כך היתה השאלה: מי איכא מידי [האם יש דבר] שמותר תודה עצמה לא בעי [אינו צריך] לחם, ואילו מותר דאתיא להו מעלמא [שבאה לו מהחוץ], כפסח זה שנשחט לשם תודה, בעיא [צריך] לחם? ושבים לדון בעיקר הראיה שפסח שנשחט שלא לשמו קרב שלמים, מן הפסוק "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים".

מתקיף לה [מקשה עליה] רב [יימר] בריה [בנו] של רב הילל: וממאי [וממה] מסיק אתה שפסוק זה במותר פסח כתיב [נאמר] שנשחט שלא לשמו? דילמא [שמא] במותר אשם כתיב [נאמר], שהרי גם האשם בא מן הצאן בלבד!

אמר רבא, אמר קרא [המקרא]: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו), לומר: דבר השוה בכל הצאן, בין בכבשים בין בעיזים. מה שאין כן באשם, שבא רק מן האילים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבין בר חייא, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' אבין בר כהנא: בכל אתר את אמרת [בכל מקום אתה אומר] שהלשון "מן" בא להוציא ולמעט, ולפי זה "מן הצאן" צריך להיות דבר הבא רק מחלק מן הצאן, ואילו כאן אתה מפרש "מן הצאן" — כל הצאן, לרבות!

אמר ר' מני: הכא נמי [כאן גם כן] "מן" בא להוציא, שהרי אין הפסח בא אלא בחלק מן הצאן, דלא אתי [שאינו בא] כשהוא בן שתי שנים ולא אתי [ואינו בא] בנקיבה.

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] על הראיה מן הכתוב רב חנא בגדתאה קושיה אחרת: ומי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] דכי כתיב האי [שכאשר נאמר כתוב זה] "ואם מן הצאן קרבנו" וכו' במותר פסח כתיב [כתוב]? והא מדכתיב [והרי ממה שנאמר] מיד אחר כך: "אם כשב" (ויקרא ג, ז) "אם עז" (ויקרא ג, יב), מכלל הדברים אתה לומד דלאו [שלא] במותר פסח כתיב [נאמר], שהרי מפורש במקום אחר שהפסח בא מן הכבשים והעיזים, ומה צורך לחזור ולומר זאת!

ומשיבים: גם אם מדובר במותר פסח, ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותו כתוב המפרט דיניהם של כשב ועז נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא אחרת]: נאמר שם "כבש" — לרבות את הפסח לאליה, שאף שלא נתפרש דבר זה בדיני הפסח, בכל אופן צריכים להקריב את האליה שלו, כמו שמקריבים בשלמים.

כשהוא אומר: "אם כבש" — הרי "אם" זה בא לרבות פסח שעיברה שנתה כלומר, שעבר את שנתו הראשונה ואינו כשר לקרבן פסח, וכן שלמים הבאים מחמת פסח שיתרבו לכל מצו‍ת שלמים, לומר שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. כשהוא אומר שם: "אם עז" — הפסיק הענין, לימד על העז שאינה טעונה אליה.

על כך מקשים: והא מהכא נפקא [וכי דבר זה מכאן הוא יוצא] שפסח שעברה שנתו קרב שלמים? הלא מדאבוה דשמואל נפקא [מדברי אביו של שמואל הוא יוצא], שאמר אבוה [אביו] של שמואל: נאמר "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו) — דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים!

ומשיבים, גם לשיטתך יש להקשות: ואכתי [ועדיין] מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא [יוצא] דבר זה! שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר פסח שקרב שלמים? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים ולא מן הבקר! אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, ומאי ניהו [ומה הוא זה]? שלמים, ואם כן יש פסוקים אחרים שבאים ללמד דבר זה!

אלא יש לומר כך: תלתא קראי כתיבי [שלושה מקראות כתובים] ומדברים בדיני מותר הפסח,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Offerings that are eaten, in this case the Paschal offering, are diverted when slaughtered not for their sake to serve as other types of offerings that are eaten, such as peace offerings. But offerings that are eaten are not diverted to serve as offerings that are not eaten, such as burnt offerings.

The Gemara asks: Is that to say that a sin offering and a guilt offering are not eaten? Why does a Paschal offering receive the status of a peace offering and not that of a sin offering or a guilt offering, which are eaten by the priests?

Rather, the answer should be emended: Offerings that are eaten by every Jewish person are diverted to serve as offerings eaten by every Jewish person, i.e., peace offerings. But offerings eaten by every Jewish person are not diverted to serve as offerings not eaten by every Jewish person, i.e., sin offerings and guilt offerings, which are eaten only by priests.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Avin, says that there is a different answer: Offerings of lesser sanctity are diverted to serve as offerings of lesser sanctity, i.e., peace offerings. But offerings of lesser sanctity are not diverted to serve as offerings of the most sacred order, i.e., burnt offerings, sin offerings, or guilt offerings.

Rav Yitzḥak, son of Rabbi Savriyu, objects to this answer: If so, say that if one slaughtered a Paschal offering for the sake of the animal tithe, let it be rendered animal tithe, which, like a Paschal offering, is an offering of lesser sanctity. The Gemara adds: For what halakha does it matter, practically speaking, that a Paschal offering has been rendered an animal tithe rather than a peace offering? It matters because if it is rendered an animal tithe, it should not require libations. And furthermore, if one sells it, he should be flogged for transgressing the prohibition: “It shall not be redeemed” (Leviticus 27:33), which applies to the animal tithe even after its slaughter.

The Gemara responds: The verse states with regard to the animal tithe: “The tenth shall be sacred” (Leviticus 27:32). The definite article indicates that this, the tenth animal, is the tithe, but another animal slaughtered for its sake is not a tithe.

The Gemara challenges: Still, say that if one slaughtered a Paschal offering for the sake of a firstborn animal, let it be rendered like a firstborn. The Gemara adds: For what halakha does it matter, practically speaking, that it has been rendered a firstborn rather than a peace offering? It matters because if it is rendered a firstborn, it should not require libations. Also, this means that one should give it to the priests.

The Gemara answers: With regard to a firstborn too, the verse states: “That you shall set apart [veha’avarta] unto the Lord all that opens the womb” (Exodus 13:12). Since with regard to the animal tithe it is stated: “Whatever passes [ya’avor] under the rod, the tenth shall be holy” (Leviticus 27:32), it is derived by verbal analogy between the passing [avara] stated with regard to a firstborn and the passing [avara] stated with regard to the animal tithe that a Paschal offering cannot become a firstborn either.

The Gemara challenges: But say that if one slaughtered a Paschal offering for the sake of a substitute, let it be rendered a substitute. The Gemara adds: For what halakha does it matter, practically speaking, that it has been rendered a substitute rather than a peace offering? The one who slaughtered it should be flogged for transgressing the prohibition of effecting substitution. Also, its sale should be determined to violate the prohibition: “It shall not be sold or redeemed” (Leviticus 27:28).

Mar Zutra, son of Rav Naḥman, says: It is derived from that which the verse states with regard to substitution: “Then both it and that for which it is changed shall be sacred” (Leviticus 27:33). The verse teaches that only it, the animal substituted, is a substitute, but another animal is not a substitute.

The Gemara challenges: But say that if one slaughtered a Paschal offering for the sake of a thanks offering, let it be rendered like a thanks offering. The Gemara adds: For what halakha does it practically matter that it has been rendered a thanks offering rather than a peace offering? If so, it should require a meal offering of forty loaves of bread.

The Gemara answers: Is there anything, i.e., any situation, comparable to this suggestion that a Paschal offering itself does not require bread, but its leftover, an animal consecrated as a Paschal offering but ultimately not sacrificed on Passover eve, requires bread when slaughtered not for its sake? Such a suggestion is implausible.

The Gemara asks: If so, now that a leftover Paschal offering slaughtered for the sake of a peace offering becomes a peace offering, this objection can also be raised: Is there anything comparable to the suggestion that a Paschal offering itself does not require libations, but its leftover requires libations as a peace offering?

The Gemara explains its answer: This is what we are saying: Is there anything comparable to the suggestion that the leftover of a thanks offering itself does not require bread, but the leftover of an offering from some other category requires bread?

§ It was taught that the verse: “And if his offering for a sacrifice of peace offerings unto the Lord is of the flock” (Leviticus 3:6), teaches that a Paschal offering sacrificed not on Passover eve is rendered a peace offering if sacrificed not for its sake. Rav Yeimar, son of Rav Hillel, objects to this: But from where is it derived that this verse is written with regard to a leftover Paschal offering? Perhaps it is written with regard to a leftover guilt offering; a guilt offering is also brought only from the flock.

Rava says: The verse states: “And if his offering for a sacrifice of peace offerings unto the Lord is of [min] the flock,” where the term “min” indicates that is brought equally from all species of the flock, i.e., from both sheep and goats. A guilt offering, by contrast, is brought only from rams, i.e., male sheep.

Rabbi Avin bar Ḥiyya, and some say Rabbi Avin bar Kahana, objects to this: You say everywhere that the word “min” is stated to exclude items, but here you claim that the word “min” is stated to include all species of the flock? You should say the opposite: The verse indicates an offering that is brought only from some species of the flock, i.e., a guilt offering.

Rabbi Mani says: Here too, the word “min” is stated to exclude certain categories of the flock, as a Paschal offering is not brought from an animal that is in its second year, and is not brought from the female animals of the flock.

The Gemara cites another objection. Rav Ḥana of Baghdad objects to this: How can you say that when this verse is written, it is written with regard to a leftover Paschal offering? But from that which is written in the subsequent verses: “If he brings a lamb” (Leviticus 3:7), and “if his offering is a goat” (Leviticus 3:12), one learns by inference that the passage is not written with regard to a leftover Paschal offering; the Torah states elsewhere, in Exodus 12:5, that a Paschal offering is brought from both lambs and goats, and it is unnecessary to teach this again in Leviticus.

The Gemara answers: Those verses are necessary for that which is taught in a baraita: The word “lamb” is written to include the Paschal offering in the requirement that the tail be offered on the altar, which is written subsequently with regard to a peace offering (Leviticus 3:9), since this halakha is not mentioned in the verses concerning the Paschal offering.

The baraita continues: When the verse states: “If he brings a lamb,” it is to include in all the mitzvot of peace offerings a Paschal offering whose first year has passed and is therefore too old to be sacrificed as a Paschal offering, and peace offerings brought due to a Paschal offering. Specifically, this indicates that they require placing hands on the head of the offering, libations, and the waving of the breast and thigh. And when the verse states: “And if his offering is a goat,” it interrupted the previous matter and taught that the sacrificing of a goat does not require that the tail be burned on the altar.

The Gemara asks: But is it derived from here that a Paschal offering that is too old to be sacrificed as a Paschal offering is sacrificed as a peace offering? It is derived from the verse that Shmuel’s father cites, as Shmuel’s father says: The verse: “And if his offering for a sacrifice of peace offerings unto the Lord is of the flock” (Leviticus 3:6), teaches that an offering that is brought only from the flock, i.e., the Paschal offering, will be a sacrifice of peace offerings.

The Gemara responds: But even without the baraita, Shmuel’s father’s statement is still superfluous, as that halakha is derived from that which Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says. As Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: From where is it derived that a leftover Paschal offering is sacrificed as a peace offering? As it is stated: “And you shall sacrifice the Passover offering unto the Lord, your God, of the flock and the herd” (Deuteronomy 16:2). Why is the herd mentioned? But isn’t a Paschal offering brought only from the lambs and from the goats? Rather, it is derived from here that a leftover Paschal offering should be sacrificed as an offering brought both from the flock and from the herd. And what is that? It is a peace offering.

Rather, none of these derivations are superfluous, as three verses are written that teach the halakha that a Paschal offering that is sacrificed not on Passover eve is sacrificed as a peace offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא ואימא שחטיה לשם תמורה כו' א"נ למיקם עליה בלי"מ ולי"ג. נ"ל למחוק מן א"נ עד ולי"ג:

רש"י ד"ה ה"נ. ומיעוטא דמן לבן ב' שנים ולנקבות אתא. כצ"ל:

תד"ה למאי נ"מ. תימה כו'. עצ"ק. ול"נ עוד ליישב דהכא קאי למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

תד"ה א"נ. המ"ל נמי דל"ב סמיכה כו'. תימה מדוע חלקו דבריהם דלעיל בד"ה דלא ה"ל למיכלל גם זו. ומרש"ק נראה שמוחק תיבת ומעשר מדבריהם. אבל מפורש במנחות (צב) במשנה ובברייתא דגם מעשר אינו טעון סמיכה. ואולי משום דלכאורה סמיכה אינה אלא מחיים וא"כ אפי' אם הוא כשלמים לא שייך ביה שוב סמיכה להכי סמכו דבריהם דהכא אחר דבור למאי נ"מ. ולכאורה המ"ל נמי נ"מ בבכור ומעשר שאינן אלא במתנה אחת. ועי' במנחות שם בסוף הדף ובתד"ה שכן:

תד"ה ושלמים. האי שלמי פסח הוי ל"ע שנתו ולא זמנו או עברה זמנו ולא שנתו. מה שנדפס בגליון גי' רש"ק נראה שהוא שבוש עי' לקמן:

רש"י ד"ה זו תמורה ממש שהעמידה וכו' כצ"ל:

דוחין קדשים הנאכלין. פסח זה מתחלה הוקדש לשם קרבן הנאכל הילכך דוחין אותו אצל שלמים שהן נאכלין ולא אצל עולה: שאין נאכלין לכל אדם. אלא לזכרי כהונה: ליהוי מעשר. דהא קדשים קלים הוא. בכור ומעשר אין טעונין נסכים בפרק שתי מדות (מנחות דף צ:): במעשר בהמה כתיב יהיה קודש לא יגאל ודרשינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לב:) דהאי לא יגאל לא ימכר הוא: עברה עברה. בבכור כתיב (שמות יג) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז): למילקא עלה. משום לא יחליפנו: זו תמורה. ממש שהעומדת כשהיא חולין אצל בהמת קדשים והמיר הוא דהויא תמורה: ואין אחר. זבח ראשון ששחטו לשם תמורה: ומותרו בעי נסכים. דהא אמרת שלמים ניהוי: דמותר תודה עצמה. כגון הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה אין השניה טעונה לחם כדאמרי' בפ' התודה (מנחות דף עט:) זבח התודה טעון לחם ולא ולדה ולא תמורתה ולא חליפתה טעונין לחם: ומותר דאתי לה מעלמא. תודה שבאה ממותר פסח: דילמא במותר אשם כתיב. האי ואם מן הצאן דאשם נמי איל תמים מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר: בכל צאן. בכבשים ועזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים: בכל אתר את אמר. בכל מקום אתה אומר מן להוציא הוא כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה (ב''ק דף מ:): וכאן אתה אומר מן לרבות. דקאמרת [מן הצאן] פסח משמע שבא מכל צאן: ה''נ. כי מוקמינן לה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה ומיהו הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים בין עזים ומיעוטא דמן לנקיבות אתא: ה''ג דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה: והא מדכתיב אם כבש אם עז מכלל דלאו במותר הפסח הוא דכתיב. אלא בשלמים גרידי וה''ק אם נדר להביא מן הצאן יביא איזה שירצה או כבש או עז דאי במותר הפסח כתיב למה לי אם כבש אם עז פשיטא דמכבשים ומעזים הוא בא דהא בגופיה כתיב מן הכבשים ומן העזים (שמות יב): לכדתניא כו'. לחלק ביניהם ולפרש הילכותיהן לומר שהכבש טעון אליה למזבח והעז אין אלייתו בכלל אימורים: כבש. קרא יתירא הוא דכיון דכתיב [מעיקרא ואם מן הצאן וכתיב] בתריה ואם עז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך מן הצאן אלא שני מינין: לאליה. שתהא קריבה עם אימורין כנגד הכליות ולמטה דכתיב לעומת העצה יסירנה מקום שהכליות יועצות: שלמים הבאין מחמת פסח. חגיגת ארבעה עשר כדאמרי' בפסחים (דף סט:): והא מהכא נפקא. דפסח שעברה שנתו קרב שלמים והלא זה הוא מותר הפסח והא ילפת לה לעיל מדאבוה דשמואל: ומאי ניהו שלמים. דבאין מכל צאן ובקר בין זכרים ובין נקיבות:
דוחין קדשים קלים. נראה דבין ר' יוסי בר' אבין ורבי אבין איכא בינייהו בכור דלרבי אבין ליכא למיפרך מבכור דאין נאכל לכל אדם: דלא ליבעי נסכים. הוה מצי למימר דלא ליבעי תנופת חזה ושוק: למאי נפקא מינה למילקא עליה בלא יגאל. תימה היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא אמרינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לב:) דלאחר שחיטה מדרבנן: העשירי זה מעשר. אכתי דרשינן מינה (ב''מ דף ז.) עשירי ודאי ולא עשירי ספק: אי נמי דליתביה לכהנים. הוה מצי למימר נמי דלא בעי סמיכה כדדרשינן בת''כ וסמך ידו על ראש קרבנו ולא בכור ומעשר ופסח (מנחות דף צב:): דילמא במותר אשם כתיב. תימה הא כתיב הכא לזבח השלמים ואילו מותר אשם קרב עולה וי''ל דהאי דכתיב לזבח השלמים לאו שיהיה לזבח השלמים אלא שיעקור שם אשם ממנו לשוחטו לשם שלמים או לשם זבח אחר כדדרשינן ליה (לעיל דף ח:) בכלל ופרט ולעולם קרב עולה ואתא קרא למימר דבעי עקירה: ושלמים הבאין מחמת פסח לכל מצות שלמים. פי' בקונטרס חגיגת ארבעה עשר וכן לקמן סוף כל הפסולים (דף לו.) גבי תודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת''ל שלמיו ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת י''ד וקשה דבפסחים באלו דברים (דף עא:) דריש מקרא בהדיא דחגיגת י''ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד [ובת''כ בפ' בשר זבח תודת שלמיו מרבי חגיגת י''ד לשני ימים ולילה אחד] ושלמים הבאין מחמתו ליום ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין (שם) היינו מותר הפסח כי ההוא דת''כ ובפסחים פ' האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם דקאמר ונייתי מותר הפסח דנאכל ליום ולילה ובפ''ק דר''ה (דף ה.) קרי למותר הפסח שלמי פסח דחשיב פסח לבל תאחר ופריך פסח זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי פסח שלמי פסח סד''א הואיל ומחמת פסח קאתו ועל כרחיה לאו היינו חגיגת י''ד דכיון דקתני פסח לא שביק מותר הפסח דמיקרי פסח טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה בחגיגת י''ד ושלמים הבאין מחמת הפסח דשמעתין נמי היינו מותר הפסח אע''ג דכבר תנא פסח שעיברה שנתו האי שלמי פסח הוי לא עיברה שנתו ולא זמנו או עיברה זמנו ולא שנתו אע''ג דמקרא אחרינא נפקי הכי רגילות התנא כמו (ב''מ דף ל.) והתעלמת דדריש פעמים שמתעלם כגון זקן ואינה לפי כבודו וכהן והוא בבית הקברות [ושלו מרובה משל חבירו אע''ג] דקרא לא אתי אלא לזקן ואינה לפי כבודו ובפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת פסח עצמו ואע''ג דדרשינן התם הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קריבה ולקמן פרק ב''ש (דף לז.) בתחלתו נדקדק וכן משמע דפריך מותר הפסח ליהוי תודה למאי להטעינו לחם מי איכא מידי כו' ולימא להיות נאכל ליום ולילה כמו תודה אלא ש''מ מותר פסח נמי בלאו הכי נאכלים ליום ולילה דהיינו שלמי פסח. נ''ל ברו''ך:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד