זבחים כא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

ולפי זה איכא בינייהו דרבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן גזירת שיקוע. לרבי יוחנן גזרו חכמים שלא יעלנו, ולרבי חייא בר יוסף אין מקום לגזירה, אלא עצם העלאת הכיור מהבור תפסול את המים לעבודה במתירין מיד ^[2].

אלא דאכתי תיקשי: והאמר רבי יוחנן, קידש ידיו לתרומת הדשן, למחר אין צריך שוב לקדש, שכבר קידש מתחילת עבודה של אותו היום [שהיא עבודת תרומת הדשן]! ותיקשי, הרי אמרת שגזר רבי יוחנן שלא יעלוהו לכיור שמא ישכחו להחזירו, ואם כן, מדוע לא אמר רבי יוחנן שמיד אחרי שמקדשים מהכיור לצורך תרומת הדשן יש לחזור מיד ולשקעו במים שמא ישכחו לאחר מכן לשקעו?

[ומה שמעלהו לצורך הקידוש לתרומת הדשן, הוא משום שאין הכהן הזוכה בפיס בתרומת הדשן יכול להתחיל לעבוד בלא קידוש זה].

בשלמא לרבא, דמוקים לעיל לההיא דאמר רבי יוחנן "קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש משום שכבר קידש מתחילת עבודת היום" שאמר זאת כרבי אלעזר ברבי שמעון, הסובר שאין לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, שפיר לא מחייבים לחזור ולשקעו, משום שסבר רבי אלעזר ברבי שמעון שאין לינה פוסלת במי הכיור, כשם שאינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, ^[3] אפשר לתרץ, הא דאמר רבי יוחנן "כיור כיון ששיקעו שוב אינו מעלהו", שאמר זאת אליבא דרבי, הסובר שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, וכל שכן שפוסלת במי כיור שקדושים בקדושת כלי שרת!

אלא לאביי, דמוקים לה לעיל את דברי רבי יוחנן "קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אין אין צריך לקדש" - כרבי [וסבר רבי שלינה פוסלת בקידוש ידים רק מדרבנן ולא גזרו על הזמן המועט שבין עבודת תרומת הדשן עד לעלות עמוד השחר] אם כן קשיא דרבי אדרבי! - דמאי שנא התם, בהא דאמר רבי יוחנן אליבא דרבי "כיור כיון ששיקעו שוב אינו מעלהו", שגזר רבי דמשקע ליה לכיור ושלא יעלהו כל הלילה שמא יפסלו המים בלינה, ומאי שנא הכא, בהא דאמר רבי יוחנן אליבא דרבי שהמקדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לחזור ולקדש, דלא משקע ליה לכיור.

והיינו, שלא מצינו שאמר רבי יוחנן [אליבא דרבי] שאחרי העלאת הכיור לצורך קידוש ידים לעבודת תרומת הדשן חייבים להחזיר אותו מידית אל הבור כדי שלא יפסלו המים בלינה כשיעלה עמוד השחר? ^[4]

ומשנינן: קסבר אביי שגם כאן גזר רבי דמסלק ליה לכיור, שמעלהו לצורך קידוש ידים לעבודת תרומת הדשן, והדר משקע ליה מיד בבור כדי שלא יפסלו המים בלינה בעלות עמוד השחר. אלא, שלא הוסיף זאת רבי יוחנן במפורש משום שלא בא לומר את דבריו בהלכות מי כיור כי אם בהלכות קידוש ידים ורגלים, ולהשמיענו שעל פרק הזמן הקצר שבין תרומת הדשן לעלות עמוד השחר לא גזרו חכמים פסול לינה על קידוש הידים!

ושבה הגמרא לבאר מה שאמרו לעיל שלרבי יוחנן אין מי הכיור נפסלים בשקיעת החמה ובמשך הלילה אלא רק כשיעלה עמוד השחר:

אי הכי, שסובר רבי יוחנן שבלילה לא נפסלים מי הכיור בלינה אלא רק משיעלה עמוד השחר, תיקשי מה שאמר רבי יוחנן משמיה דאילפא, שכיור אשר לא שיקעו בזמן שקיעת החמה, מקדש ממנו ידיו לעבודת לילה, ולמחר אינו מקדש.

והניחה הגמרא עתה, כי מה שאמר "למחר אינו מקדש", היינו שנפסל קידוש הידים לעבודת מחר, משום שלא שיקע את הכיור מבעוד יום, ונעשו המים בשעת השקיעה פסולים מלקדש לעבודת מחר. והרי העמדנו את דברי רבי יוחנן שסובר אין המים נפסלין בלילה אלא משיעלה עמוד השחר!?

ומשנינן: כך אמר רבי יוחנן משמיה דאילפא - למחר אין צריך לקדש!

והיינו, שלא נאמר דנהי שלא נפסלו המים בשקיעת החמה בלינה, עדיין יפסל קידוש הידים בלינה בעלות עמוד השחר, קא משמע לן רבי יוחנן דקסבר כרבי אלעזר ברבי שמעון שאין לינה מועלת לפסול בקידוש ידים כלל!

והוינן בה: למימרא, דקסבר רבי יוחנן שהמקדש ידיו בלילה, הרי אפילו לעבודת מתירין שלמחרת, מיחזא חזי קידושו, על אף שנעשה בלילה שעבר? אם כן תיקשי, שדבריו של רבי יוחנן היינו דבריו דרב חסדא, שאמר ראוי קידוש ידיו בלילה אפילו לעבודת מתירין למחר, ומה ההבדל ביניהם?

ומשנינן: איכא בינייהו מצות שיקוע מבעוד יום. לפי רבי יוחנן מצוה לשקעו לכיור מבעוד יום כדי שימצאו אותו משוקע בשעה שבאים לקדש ממנו לתרומת הדשן, ושיקוע זה יזכירם לחזור ולשקעו מיד אחרי הקידוש לתרומת הדשן כדי שלא יפסלו המים בלינה בעלות עמוד השחר, וזהו שאמר רבי יוחנן "כיור כיון ששקעו [מבעוד יום] שוב אינו מעלהו", שמשמע מצוה לכתחילה לשקעו מבעוד יום. ואילו רב חסדא סבר, לא חיישינן לשקעו מבעוד יום אלא משקעים אותו סמוך לעלות עמוד השחר, ודיינו בכך שלא יפסל בלינה.

מיתיבי לרב חסדא ממה ששנינו במסכת תמיד, במי שזכה בפיס לתרום את הדשן - כשהיה נכנס לעזרה כדי לקדש ידיו ורגליו לא היה מכניס בידו לא נר ולא אבוקה אלא מהלך לאור אש המערכה, ולא היו רואין אותו אחיו הכהנים שהיו בבית המוקד ולא שומעין את קולו עד ששומעים קול עץ שעשה ממנו בן קטין מוכני גלגלים לכיור, ואז הן אומרים זה לזה, כדי לזרז עצמן לעבודה: הגיע עת קידוש ידים ורגלים מן הכיור! שעתה עלינו לקדש ידינו כדי לעבוד את עבודת צבירת האפר שעל המזבח לתפוח שבמרכזו.

ודייקינן: כיצד היה נשמע קולם של גלגלי העץ? מאי לאו, דמסלק ליה לכיור מן הבור למעלה, ולפיכך נשמע קולו בשעה שהיה מעלהו מן הבור, אלמא משקע ליה לכיור מבעוד יום ומעלהו לקידוש לתרומת הדשן ולא היו ממתינים מלשקעו עד סמוך לעלות השחר, ותיקשי לרב חסדא?!

ומתרצינן: לא היה זה קולם של גלגלי העץ בשעה שמעלהו, אלא הקול שהשמיעו הגלגלים בשעה דמשקע ליה לכיור, שעתה הוי סמוך לעלות עמוד השחר והיה משקעו אז כדי שלא יפסל בלינה בעלות עמוד השחר.

ופרכינן: בשלמא אי אמרת שהיו גלגלי העץ משמיעים קולם בשעת העלאת הכיור שפיר קא אמרת, שבשעה שמעלהו הוא צריך להסתייע באותם גלגלים, אבל אי אמרת שלא היה מעלהו אלא רק דמשקע ליה, מי משתמע קליה!? שהרי מטילו למים בלי להשתמש בגלגלים, ולא נשמע אז קול העץ? ומשנינן: גם כשהיה בא להשקיע, מדובר דמשקע ליה לכיור בגילגלא, באמצעות הגלגלים מהעץ כדי שישמיע העץ של המוכני קולו [והיה קול חזק עד שנשמע ביריחו] ויתעוררו הכהנים הישנים בעזרה, ויבואו לפייס על עבודתם.

לישנא אחרינא [לאותו התירוץ, אלא שיש לו המשך]: דמשקע ליה בחומרתיה [היינו גלגלא] כי היכי דלישתמע קליה ולשמעי כהנים ויתעוררו וליתי לפייס.

ופרכינן: ואמאי בעינן להשמעת קולו של העץ? והא הוי גביני, שהיה כרוז, והיה מכריז: עמדו הכהנים לעבודתכם!?

ומשנינן: בי תרי היכרי [היכר כפול] הוו עבדי - דשמע מהאי אתי, ושמע מהאי אתי!

גופא: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו, שאינו יכול להכיל מים ^[5] בכמות המספקת כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו, אין מקדשין בו. שנאמר "ורחצו ממנו משה אהרן ובניו" וגומר.

מיתיבי: כל הכלים [כלי שרת] ^[6] מקדשין את המים שבתוכם להיות ראויים לקדש מהם ידים ורגלים,

הערות

^[2] בפשטות נראה שלרבי חייא יש מצות שיקוע, רק כיון שאינה פוסלת לאיברין לא גזרו בה, ובתוס' כתבו דהיינו משום שלא רצו להמתין עד סמוך לעלות השחר שמא יפשע ולא ישקענו. אך תמוה מנין שיש כלל מצות שיקוע לפי רבי חייא. ומאידך לפי רב חסדא אין אפילו מצות שיקוע, [ולא אמרינן שרב חסדא ורבי יוחנן בגזירת שקוע פליגי]. ובשטמ"ק כתב ש"גזירה" היא חיוב שנעשה להציל את העבודה מפסול. ו"מצוה" היא חיוב שניתן כדי להציל את המים מפסול, והיינו דבתחילה אמרו שגזירת שיקוע איכא בינייהו, דרבי יוחנן סבר כרבי חייא שנפסלין למתירין [כתוס'] ולכן גזר שלא יעלו כל הלילה, שמא למחר יחשבו שהיה שקוע כל הלילה ויקדשו ממנו, ולא ידעו שנפסלו בעלותם בלילה. אך למסקנא שרבי יוחנן סובר כרב חסדא שאין נפסלין למתירין בלילה, ורק מצוה להשקיעו שלא ישכחוהו, לא שייך בזה גזירה, כי ודאי ידעו שהם פסולים בכך שלא שקעום בעמוד השחר. ולכן לא מצינו מצוה לרב חסדא, אך לרבי חייא מסתבר שיש מצוה להציל מטעות אף שלא גזרו על כך גזירה. ואמנם זה פשוט שהחשש הוא רק שמא לא ישקענו או שמא יטעו ויכשירוהו למחר, ולכן יש גזירה או מצוה לשקעו. ואילו עצם הפסול למתירין לא נאסר משום משמרת הקדש, כי רק פסול גמור אף לאיברין נחשב פסול הקדש, ולא כשיש לו עדין שימוש לאיברים, ולכן אין מצוה לשקעו כדי להציל מפסול למתירין.

^[3] רש"י פירש שלפי רבא, רבי יוחנן אמר שאינו צריך לקדש שוב אחר תרומת הדשן רק לדעת רבי אלעזר שסובר שאין לינה פוסלת במי כיור. ולכאורה תמוה למה לא פירש שכבר התחיל בעבודה בתרומת הדשן, ולא עושה אחריה גישה חדשה. וראה בקרן אורה שסברא זו נאמרה בקידוש יו"ר, שפסולו תלוי בגישה חדשה, אך פסול המים תלוי רק בפסול הקידוש מצד הזמן, וכיון שלרבי אלעזר עלות השחר אינו פוסל קידוש גם המים אין נפסלין, ואפילו אם תרומת הדשן לא היתה נחשבת כתחילת עבודה לא היו נפסלין. וראה אבן האזל [פ"ה מביא"מ ה"י] ובאשר לשלמה [מועד צז]. אולם החזו"א נקט שגם הפסול במים תלוי בגישה חדשה, ומשום כך אינם נפסלין כשהעלו לתרומת הדשן שהיא תחילת עבודה, [וכן צידד בשפת אמת לעיל כ א] אלא שסברא זו מועילה רק להכשירן למתירין שזמנן מתחיל בבקר, ותחילת עבודת הבקר בתרומת הדשן, אך לאברין יפסלו, כיון שזמנם כל הלילה, ואינו מתחיל גישה חדשה לאברים בתרומת הדשן. והאחרונים הקשו אם רבי יוחנן דיבר לפי רבי אלעזר, למה אמר "כיור שלא שקעו" והרי לשיטתו אין צורך לשקע הכיור כי אין בו פסול לינה. וכבר הבאנו דבריהם [בדף כ. הערה 7].

^[4] כתב רש"י שאי אפשר לתרץ שלדעת רבי לינה לא פסלה מקרות הגבר עד צפרא, כי רק בקידוש שלינתו דרבנן לא גזרו על זמן מועט, אך הפסול במי כיור הוא מדאורייתא והם לפנינו וקדושת הכלי עליה, עמוד השחר גורם לינתם. ותוס' [בד"ה מאי] נקטו שפסול לינה הוא מדרבנן אפילו במים [וראה שם הערה 14, ובד"ה הגה"ה שכתבו כרש"י], וכן נקט השטמ"ק [אות ג'] ובכל זאת כתבו [בד"ה כיור, והשטמ"ק שם] שמוכח מסוגיין שבמים חל פסול אפילו מקרות הגבר עד צפרא. ומסתבר שכוונתם לטעם השני ברש"י שכבר נתקדשו בכלי והם ככל הקדשים הנפסלים בלינה בעמוד השחר. וראה לעיל [כ א הערה 12] ביאור השפת אמת שדעת רש'י שרבי סובר שהקידוש נפסל מדרבנן אטו פסול המים שהוא מן התורה, אך מלשון רש"י שם לא משמע כן. וראה באבן האזל [פ"ה מביא"מ הי"ד] שגם דעת הרמב"ם [פ"ג מבית הבחירה הי"ג] שהמים נפסלים בלינה מן התורה אף שהקידוש נפסל רק מדרבנן.

^[5] במנחת חנוך [ק"ו] דן אם שיעור ד' כהנים הוא ברביעית לכל אחד או אף פחות מכך. ובקרן אורה כתב שלדעת רש"י בסמוך שאין צורך בכלי שמחזיק רביעית, משמע שכל כהן יכול לקדש בפחות מרביעית, וכבר דחה בזבח תודה שאין הכוונה שמקדש בפעם אחת אלא שיכול לקדש בכלי קטן זה בכמה שפיכות. ומדברי תוס' בסמוך שהצריכו קידוש מכלי המחזיק רביעית כנטילת ידים, למה הקרן אורה שלד' כהנים צריך ב' רביעיות כדתנן בידים שנוטלין מחצי לוג לארבעה אנשים, אך בשלום רב הביא שבקידוש צריך לוג שלם, דהיינו רביעית לכל אחד כי מקדשים גם הרגלים.

^[6] רש"י פירש כל הכלים מקדשים מים שנתקדשו בהם לקדש את הידים ורגלים, והיינו שכוונת הברייתא לדון בדיני הכלים שמקדשים את המים, ולא בדיני המים המקדשין את הידים, וכמו שפירש רש"י לעיל [יט ב] שהשיעור של ד' כהנים נאמר בכלי המחזקי את המים [ראה שם הערה 5] ולפי זה כשאמרו שאין צריך שיהיה בהן רביעית היינו אפילו מתחילה, שהרי מדובר על הכלי שאינו מחזיק יותר, ומדובר בכל כלי שרת, כי הכיור עצמו היה גדול מרביעית. ומקשינן לרבי יוסי ב"ח שהצריך כלי שמחזיק כשיעור ד' כהנים, אך ודאי השיעור הוא בכלי ולא במים. אך בשפת אמת כתב שגם לדעת רש"י רבי יוסי בר חנינא הצריך שיהיה הכלי מחזיק כשיעור ארבע כהנים ורק אחר שהיה בו שיעור זה ונחסר כשר לקדש בו, כי השיעור הוא במים ועל כך מקשינן מהברייתא דמשמע שאפשר לקדש בכלי אף שלא היה בו שיעור ד' כהנים מעולם.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לעניין גזירת שיקוע, שלדעת ר' חייא בר יוסף המים נפסלים בלילה לעבודת היום, אבל לדעת ר' יוחנן אין המים נפסלים בכך, ומכל מקום גזרו חכמים לכתחילה לשקע את הכיור בלילה, שמא לא יחזור וישקענו קודם עלות השחר, ואז ייפסלו מימיו.

ומקשים: והאם סבור ר' יוחנן שהכיור משוקע כל הלילה? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מי שקידש ידיו בלילה לתרומת הדשן — למחר אין צריך לקדש, שכבר קידש מתחילת עבודה!

ומעתה, בשלמא [נניח] לפי שיטת רבא דמוקים לההיא [שמעמיד את ההלכה ההיא] שאמר ר' יוחנן כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, הסבור שאין לינה בעמוד השחר פוסלת בקידוש ידים ורגלים, ולכן למחר אין צריך לקדש, יש לומר כי הא [הלכה זו] לגבי גזירת שיקוע היא כרבי, הסבור שלינה פוסלת.

אלא לאביי דמוקים לה [שמעמיד אותה] את ההלכה בקידוש ידים לתרומת הדשן כשיטת רבי, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, מאי שנא התם דמשקע ליה [מה שונה שם שהזכיר ר' יוחנן שהוא משקע אותו, את הכיור], ומאי שנא הכא דלא משקע ליה [ומה שונה כאן, בענין הקידוש לתרומת הדשן, שלא אמר שצריך לשקע אותו] לאחר מכן?

ומשיבים: גם שם מדובר דמסלק ליה והדר [שמעלה אותו לקידוש לתרומת הדשן ואחר כך] משקע ליה [אותו] עד לאחר עמוד השחר.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שחוזר ומשקעו, מה שאמר ר' יוחנן "למחר אינו מקדש", [אמאי [מדוע] אינו מקדש? והרי לא נפסלו המים! ומשיבים: אין הכוונה שלא יכול לקדש, אלא שאין הכהן צריך לחזור ולקדש] מאחר שהתחיל בעבודת היום.

ותמהים: למימרא [מכאן יש להסיק ולומר] שלדעת ר' יוחנן כיור שהעלהו בלילה (ושיקעו קודם עמוד השחר) גם לעבודת מתירין של היום הבא מיחזא חזי [ראוי הוא] ואין המים נפסלים לעבודת היום? אם כן, היינו [הרי זו] בדיוק דעתו של רב חסדא!

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי מצות שיקוע האם יש מצוה לשקע את הכיור בלילה או לא, שלדעת ר' יוחנן מצוה לעשות זאת, ולדעת רב חסדא לא.

מיתיבי [מקשים] על דעת רב חסדא ממה ששנינו במשנה: לא היו שאר הכהנים רואין אותו את הכהן התורם את הדשן ולא שומעין את קולו, עד ששומעים קול של עץ שעשה בן קטין מוכני (מכשיר) לכיור להורידו ולהעלותו לבור, שמפעיל אותו הכהן התורם את הדשן, והן אומרים: הגיע [עת] קידוש ידים ורגלים מן הכיור. מאי לאו דמסלק ליה [האם לא פירוש הדבר שמעלה אותו] במוכני? אלמא [מכאן] שמשקע ליה [אותו] קודם לכן, ולכן צריך עכשיו להעלותו, וקושיה היא על דעת רב חסדא, שסבור שאין מצוה לשקעו בלילה!

ודוחים: לא, הכוונה היא שמשקע ליה [אותו] במוכני, כדי שלא ייפסלו מימיו בעמוד השחר. ושואלים: אי דמשקע ליה מי משתמע קליה [אם מדובר שהוא משקע אותו בלבד, האם נשמע קולו]? והרי לשם הורדתו לבור לא היה צורך במוכני, אלא רק לשלשלו בשרשרת לבור, ולא היה זה משמיע קול! ומשיבים: על כל פנים היה משקע ליה בגילגלא [אותו הכהן בגלגל] ולכן היו שומעים את קולו, או ב

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: דמשקע ליה בחומרתיה, כי היכי דלישתמע קליה ולשמעי וליתי [שמשקע אותו בגלגלו, כדי שיישמע קולו וישמעו שאר הכהנים ויבואו] לעבודתם. ושואלים: והא הוה [והרי היה] גביני הכרוז שהיה מכריז באותה עת שהגיע זמן העבודה! ומשיבים: בי תרי היכרי הוו עבדי [שני סוגים של היכר היו עושים] לתחילת עבודה, קול הגלגל וקול הכרוז, דשמע מהאי אתי ושמע מהאי אתי [ששומע מזה בא ושומע מזה בא].

א גופא [לגופה] של הלכה שהוזכרה לעיל (זבחים יט,ב), אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל כיור שאין בו כמות מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו — אין מקדשין בו, שנאמר: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" וגו' (שמות מ, לא).

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים מקדשין בהם ידים ורגלים, בין שיש בהן כדי להכיל רביעית הלוג מים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds: The difference between them is that according to Rabbi Ḥiyya bar Yosef, if the water is raised at any point throughout the night, it is disqualified for sanctification prior to the day’s services. According to Rabbi Yoḥanan, the water is not disqualified unless the Basin is raised at the break of dawn, but the Sages issued a rabbinic decree of sinking the Basin into its pit all night ab initio, so that it would not be raised at dawn accidentally.

The Gemara asks: Does Rabbi Yoḥanan really hold that the Basin must be sunk all night? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: If a priest sanctified his hands and feet in preparation for the removal of the ashes before dawn, then the next day he does not need to sanctify them again, as he already sanctified them at the beginning of the day’s service? Evidently, the Basin is raised before dawn.

The Gemara elaborates: Granted, according to Rava, who interprets that statement in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, that sanctification of the hands and feet is not disqualified overnight (see 20a), this statement that the Basin must be sunk all night is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that sanctification of the hands and feet is disqualified at dawn. Accordingly, he holds that the water in the Basin is disqualified as well.

But according to Abaye, who interprets that statement in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the first statement of Rabbi Yehuda HaNasi is difficult to reconcile with this other statement of Rabbi Yehuda HaNasi: What is different there that one must sink the Basin all night, and what is different here, with regard to sanctification prior to removal of the ashes, that one does not need to sink it?

The Gemara responds: There is no contradiction. Prior to removal of the ashes, one raises the Basin and then sinks it again so that it will not remain raised at dawn and render the water disqualified.

The Gemara asks: If so, why does Rabbi Yoḥanan say that the priest does not sanctify his hands and feet again the next day? If the water has not been disqualified, why would the priest need to avoid sanctifying his hands and feet with it? The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan means to say that he does not need to sanctify them again for service on the same day, not that he is prohibited from doing so.

The Gemara asks: Is this to say that according to Rabbi Yoḥanan, if one raised the Basin at night and sank it again before dawn, it remains fit for sanctification prior to performing the offering’s permitting factors that day? If so, Rabbi Yoḥanan’s opinion is the same as that of Rav Ḥisda.

The Gemara responds: The difference between them is that according to Rav Ḥisda, there is no mitzva of sinking the Basin into its pit throughout the night, whereas Rabbi Yoḥanan holds that there is a mitzva of sinking the Basin into its pit all night ab initio.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Ḥisda from a mishna (Tamid 28b): The priests would not see the priest performing the removal of the ashes, nor would they hear his voice. Rather, they were unaware of his actions until they would hear the sound of the wood with which ben Katin made a mechanism for sinking the Basin into water during the night. And when they heard the sound of the mechanism, they would say to each other: The time for sanctifying hands and feet from the Basin has come. The Gemara asks: What, is it not that they heard the mechanism raising the Basin? Apparently, the mechanism would sink it during the night, in contradiction to the opinion of Rav Ḥisda, who holds that there was no need to sink it overnight.

The Gemara responds: No, they heard the mechanism sinking the Basin, which had been raised all night. The Gemara asks: If the mechanism were sinking it, would its sound be audible? No mechanism is necessary to lower the Basin; it can simply be lowered with a chain. The Gemara responds: The priest would still sink it by using a wheel, which would make a sound.

The Gemara presents another version of the answer: The priest would deliberately sink it by its wheel so that its sound would be audible, and the other priests would hear and come to begin the service. The Gemara asks: But wasn’t there Gevini the crier, who would notify the priests of the beginning of the service? The Gemara responds: They would make two conspicuous markers for the beginning of the service: The sound of the wheel and the crier. Anyone who heard from this marker would come, and anyone who heard from that marker would come.

§ Having mentioned a halakha earlier (19b), the Gemara addresses the matter itself: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: With regard to any Basin that does not contain enough water for four priests to sanctify their hands and feet from it, the priests may not sanctify their hands and feet with it, as it is stated: “That Moses and Aaron and his sons might wash their hands and their feet from it” (Exodus 40:31).

The Gemara raises an objection from a baraita: The priests may sanctify their hands and feet from all vessels, whether they can hold a quarter-log of water

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' ורש"י אין מקדשין בו שנאמר כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה איכא בינייהו וכו' כלומר הא דאוקי אין מעלה דר"י וכו' לעבודת מחר כו'. וה"ק מאי אינו מעלהו נמי דקאמר דאינו מעלהו בלילה כדי שלא ישתכח מלחזור ולשקעו קודם עמוד השחר ויפסלו אחר עלות עמוד השחר לעבודת יום ולעולם אבל לעבודת אותה לילה שמעלהו חזי ולא כדקס"ד וק"ל. ואין צ"ל אבל לעבודת לילה חזי הוא מדברי המקשה כיון דאין חילוק בעבודת לילה בין ר"י לר' חייא כדקס"ד א"ה היינו דר"ח כו' [רק דהכל הוא מדברי התרצן]:

ברש"י בא"ד ור' חייא לא אסר לה להעלותו משום כו' . ושרי להעלותו לעבודת הלילה לר' חייא אם ירצה רק דפסולין אח"כ למתירין וכמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה מאי אין מעלהו וז"ל ורבי חייא לא גזר ושרי ליה להעלותו כל שעה שירצה וכו'. ולא רצה רש"י לפרש דס"ל לר"י כרבי חייא ובינייהו גזירת שיקוע דלרבי חייא שרי להעלותו אף דפסולין לעבודת מתיר ולר"י אסור להעלותו דא"כ קשה דר"י דבסמוך קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש כו' הא מים נפסלו בהעלותן בלילה לתרומת הדשן ואיך יועילו לעבודת היום למחר [דלא עדיף מאילו קידש ידיו ביום מאותן המים שכבר העלוהו בלילה אפי' חזר ושיקען קודם עמוד השחר שכבר נפסלו בהעלותן בלילה מיד] ולפי' רבינו ברוך בתוס' בהגה"ה איכא בינייהו כו' דס"ד השתא דלר"י פסול למתירין מקשה באמת בסמוך הכי וגירסתו א"ה למחר אין צריך לקדש למימרא דלמתירין מיחזי חזי כו' [דאל"כ אמאי א"צ לקדש הא כבר נפסלו המים בהעלותן בלילה א"כ] היינו דרב חסדא ומקשי מהך מימרא דרבי יוחנן ולא מקשה תיכף בשנותו גזירת שיקוע איכא בינייהו דאינו מוכרח עדיין היאך יסבור ר"י אי כרבי חייא אי כרב חסדא [דשפיר איכא לפרושי השתא דסובר ר"י כרבי חייא וכדמפרש לה רבינו ברוך באמת. אבל מאידך דר"י מוכרח שפיר דס"ל כר"ח ולכך מקשה מינה היינו דרב חסדא]. מיהו אמאי צריך לרבינו ברוך לומר דלר"י פסול מדרבנן ולא פסול מן התורה וצ"ע היטב. גם לפירש"י אמאי מקשה לעיל א"ה היינו דרבי חייא ולא מקשה מהך דקידש ידיו לתרומת הדשן כו' דהרי המים פסולין בהעלותן למתירין. ואי ניחא ליה למיפרך מיניה וביה היינו דרבי חייא. אמאי לא מקשה השתא נמי מיד [דמשני גזירה שיקוע דמפרש לה רש"י דסובר כרב חסדא תיקשי מיד] היינו דרב חסדא והיא קושית התוס' באמת ודו"ק:

ברש"י בד"ה והא אמר ר"י וכו' הא קשיא לן דלא כו' לא פסלה לינה. הס"ד. וא"כ הא דאמרינן קידש ידיו לתרומת הדשן כו' וראה בקצת דברי ר"ח ובקצת דברי רבי בקידוש. ובמי כיור לא ס"ל כלל כרבי דפסליה מדאורייתא רק מדרבנן פסולין קודם תרומת הדשן #(נ) ומ"ה הא כרבי כו' הא דאמר ר"י כו':

ברש"י בד"ה אלא לאביי כו' קשיא דרבי אדרבי בו' במודה רבי דמקרות הגבר כו' הוא דגריס ליה. הס"ד: ומ"ה מאי שנא כו' ומ"ש כו'. הס"ד: ומ"ה דמסלק ליה כו' הדשן ור"י הוא וכו'. הכל דיבור אחד:

ברש"י בד"ה א"ה כו' בתמיה אמאי אמר כו' קידוש מחר. הס"ד: ומ"ה ומשני א"צ לקדש הוא דאמר דכיון כו' וכרבי אליעזר. הס"ד: ומ"ה היינו דרב חסדא כו' היינו דרב חסדא. הס"ד:

ברש"י בד"ה לא היו רואין אותו כו' :

(בד"ה) לא דמשקע השתא. הס"ד:

(בד"ה) בי תרי כו' עבדי שתי היכירות כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה אי משקע ליה כו' וא"ת כו' היינו בהעלותו כו'. קושיתם לא מיחוורא. וצ"ל שחזר והעלוהו ושיקעוהו לשם זה [כדי להעלותו בשביל] שישמעו הכהנים ועיין:

בא"ד וי"ל דהיינו דקאמר דמשקע ליה בגלגלא והקול שנשמע כו' הבור ומעלהו ואיבעית אימא דמשקע בחומרתא אף השיקוע היה בגלגלא כדי להשמיע כו' בהורידו ובהעלותו. גם זה ובהעלותו הוא דוחק ועיין כי כמדומה שכל זה משובש:
בהגה"ה המתחלת איכא בינייהו כו' ועוד מקשים דלפרוך וכו' ועוד אדפריך בסמוך כו' כצ"ל #(ס):

גמרא בי תרי היכרי הוו עבדי כו'. כה"ג בסוכה (נה):

רש"י ד"ה והן אומרים וכו' וקשיא (ליה) לרב חסדא. נמחק תי' ליה:

איכא בינייהו גזירת שיקוע. כלומר הא דאוקים אין מעלהו דרבי יוחנן משום פסול עבודת יום לא כדקס''ד שיהא הלילה פוסלו לעבודת היום כרבי חייא אלא שמא לא יחזור וישקענו ונמצא עמוד השחר פוסלו לעבודת מחר ולעולם (אם שקעו קודם עמוד השחר כשר) והיינו דלא נקט רבי יוחנן לישנא דפסולה אלא לשון איסור העלאה שלא יגרמו להן ליפסל דכיון דקדש להו בכלי שרת מצוה לשמרן כשאר קדשים ומיהו בהעלאה לא מיפסיל ולקמן פריך היינו דרב חסדא דאמר לילה לא פסיל אלא עמוד השחר פוסל ורבי חייא לא אסר ליה להעלותו משום גזירת שיקוע אלא דבהעלותו נפסל מיד לעבודת מתיר הלכך נקט לשון נפסלין: והאמר רבי יוחנן כו'. אלמא אמר שמעלהו לקדש לתרומת הדשן ולא הצריך לחזור ולשקעו ובשלמא העלאתו לא קשיא לן דלא סגי בלאו קידוש זה שזכה לפייס של תרומת הדשן ולגזירת שיקוע ליכא למיחש דכיון שמצאו משוקע והעלהו ועכשיו הגיע הזמן הסמוך לפסולו לא פשע ביה והדר משקע ליה ולא דמי למעלהו בלילה שמניחו לקדש בו כהנים הבאים תמיד להקטיר ואתי למיפשע ביה אלא הא קשיא לך דלא איירי בה רבי יוחנן במצות שיקוע ונימא דנישקעיה: בשלמא לרבא דמוקי. לעיל הא מילתא דר' יוחנן אליבא דרבי אלעזר דאמר אין לינה מועלת בקידוש איכא למימר דמשום הכי לא חש לשיקועו דקסבר רבי אלעזר דבמי כיור גופייהו נמי לא פסלה לינה: הא. דאמר ר' יוחנן לעיל אין מעלהו: כרבי. אמרה דאמר לינה מועלת בקידוש וכל שכן במי כיור: אלא לאביי. דאוקים לעיל כרבי קשיא דרבי אדרבי לעיל א''ר יוחנן אליבא דרבי לגזירת שיקוע חייש והכא נמי נשקעיה והכא ליכא למיתלי טעמא במודה רבי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה דבשלמא גבי קידוש דפסול לינה דידיה דרבנן שהרי אין המים בעולם הוא דאיכא למימר הכי אבל מי כיור דהוו קמן וקדושת כלי עליהם ולינה דידהו דאורייתא עמוד השחר הוא דגרים ליה: מאי שנא התם דמשקע ליה. כלומר מאי שנא גבי אין מעלהו דחש לגזירת שיקועו ומ''ש כו': דמסלק ליה והדר משקע ליה. לאחר קידוש תרומת הדשן ורבי יוחנן הוא דלא איירי בתקנת מי כיור אלא בהלכות קידוש לאשמועינן דמודי רבי מקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה: הכי גרסי' אי הכי למחר אינו מקדש אין צריך לקדש היינו דרב חסדא כו'. אי הכי דלר' יוחנן אוקמא דלילה לא פסל ולמחר אינו מקדש בתמיה: אמאי. א''ר יוחנן משמיה דאילפא מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש דשמעי' מיניה דמשום דלא שיקעו בערב קא פסל להו קידוש מחר: ומשני אין צריך לקדש. קאמר דכיון שקידש לעבודת לילה אין צריך למחר ואשמעי' דאין לינה מועלת בקידוש וכדרבי אלעזר: היינו דרב חסדא. השתא דאוקמא אין מעלהו דר' יוחנן משום פסול עמוד השחר אבל לילה לא פסיל היינו דרב חסדא: איכא בינייהו מצות שיקוע. לר' יוחנן מצות שיקוע מבערב כדי שימצאנו משוקע בקידוש תרומת הדשן ויהא נזכר לחזור ולשקעו והיינו דקאמר כיון ששקעו אלמא מבערב הוא משקע ליה ולרב חסדא לא החמירו בו כל כך ואין מצות שיקועו אלא סמוך לזמן פסולו קודם עמוד השחר: לא היו רואין אותו כו'. [במי שזכה] בתרומת הדשן קמיירי במסכת תמיד כשהיה נכנס לעזרה לקדש ידיו ורגליו לא היה מכניס בידו לא נר ולא אבוקה אלא מהלך לאור המערכה ולא היו רואין אותו אחיו [הכהנים] שהיו בבית מוקד עד ששומעין כו': והן אומרים הגיע. לכיור מזרזין את עצמן להיות נכונים להעלות אפר לתפוח לאחר שירד זה מן המזבח כדתנן לעיל גבי ראוהו אחיו הכהנים שירד: מאי לאו. האי שמיעת קול העץ דקתני דסליק ליה לכיור מן הבור אלמא משוקע הוה וקשיא ליה לרב חסדא דאמר לא משקע ליה עד צפרא: לא דמשקע. השתא: מי משתמע קליה. הלא אין מוכני צריך לשוקעו אלא להעלותו אבל שיקועו משלשלו לבור והוא נופל מאליו: ומשני דמשקע ליה בגלגלא. כי היכי דלישתמע קליה וישמעו הכהנים הישנים בעיר וניתו לפייס דתנן במסכת תמיד (פרק ג מ''ח) מיריחו היו שומעין את קול העץ שעשה כו': בחומרתיה. גלגלא: והא גביני כרוז. שהיה מכריז עמדו הכהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם: גביני. שם האיש: בי תרי היכרי הוו עבדי. שתי היכרות עושין לדבר: כל הכלים מקדשים. מים שנתקדשו בהן לקדש את הידים ורגלים:

כל הלילה רק בשקיעת החמה ובעמוד השחר והיינו גזירת שיקוע דקאמר בסמוך דגזרינן שיהא משוקע כל הלילה עד תרומת הדשן כדי שידעו העולם שלא שקעוהו מבעוד יום כי אם להיות זכורים על ידי כך שיקוע דסוף כל הלילה שכשמצאוהו משוקע בשעת תרומת הדשן יחזרוהו וישקעוהו קודם היום כי אם יעלוהו לאחר שקיעת החמה יש לגזור שמא יאמרו שלהכשירו לעבודת מתירין למחר שיקעוהו בשקיעת החמה וכשר למתירין אף על פי שיעלהו לאחר שקיעת החמה ופריך אי הכי היינו דרבי חייא ברבי יוסף שפוסל למתירין בשקיעת החמה כי לרב חסדא שאינו פוסל למתירין אלא בעמוד השחר לא איכפת לן במה שיכשירום למחר למתירין כי בשיקוע דעמוד השחר מתכשר אפי' למתירים ומשני איכא בינייהו גזירת שיקוע דרבי יוחנן גזר להשהותו בשיקוע משום שיקוע דשקיעת החמה שאנו צריכין אז לשקעו כדי להזכיר שיקוע דסוף הלילה שלא יאמרו שאינו להזכיר אלא להכשיר למתירין ולכך צריך להשהותו עד תרומת הדשן כדפרישית ורבי חייא בר יוסף לא גזר והא''ר יוחנן קידש ידיו לתרומת כו' בשלמא לרבא דמוקי ליה לההיא כרבי אלעזר בר' שמעון הא כרבי איכא למימר דסבירא ליה לרבא דלרבי אלעזר ברבי שמעון לא פסלה לינה במי כיור כמאן דאמר לעיל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולא כההיא דלא פשיט ליה לעיל ולמחר אינו מקדש דבמילתיה דאילפא אינו צריך לקדש קאמר כרבי אלעזר ברבי שמעון ולא קאי אמי כיור לפוסלם למחר כי כשרים הם לרבי אלעזר בר''ש אלא לאביי דמוקי לה כרבי קשיא דרבי אדרבי דמאי שנא בהא דכיון דשקעו שוב אינו מעלהו דמצריך לשקעו כדי להזכיר שישקעוהו בסוף הלילה ומאי שנא בהא דקאמר דכבר קידש מתחילת עבודה דמשמע דתרומת הדשן תחלת עבודת היום שמשם ואילך עסוקים בעבודת היום בלא הפסק וכל שעה מקדש ועובד כל הבא לעבוד משם ואילך משמע דלא משקע ליה אחר שהעלהו לתרומת הדשן שאם כן יש הפסק בדבר ומשני הא דקרי ליה תחילת עבודה לאו משום דלא משקע ליה דודאי מסלק ליה והדר משקע ליה וקצת יש תימה בין לפי' זה בין לפירוש אחר לישנא דמסלק ליה דהא נמי היה יודע דמסלק ליה ואין קשה לו אלא משיקוע (דבתרא) מאי שנא הכא דמשקע ליה ומאי שנא התם דלא משקע ליה: אי משקע ליה. שהיה למעלה וכרב חסדא ומורידין לבור הלא אין קולו נשמע וא''ת לישני דנשמע קולו דקתני היינו בהעלותו וי''ל היינו דקא אמר דמשקע ליה בגלגלא (כגון) לבור והקול שנשמע היינו בהוציאו מן הבור ומעלהו ואי בעית אימא דמשקע בחומרתיה דהיה בגלגלא אף השיקוע כדי להשמיע קול הרבה בהורידו ובהעלותו: הגה''ה איכא בינייהו גזירת שיקוע. פירש רש''י משקעו בערב שלא ישכח לשקעו בעמוד השחר אבל לילה אינו פוסלו כלל לעבודת דם למחר אם משקעו בעמוד השחר ולרבי חייא לילה פוסלו וקשה אם כן איכא בינייהו טובא דלרבי יוחנן לילה אינה פוסלת ולרבי חייא פוסלת ועוד דליפרך מיד היינו דרב חסדא ועוד דבסמוך פריך מכח למחר אינו צריך לקדש אלמא למתירין חזי היינו דרב חסדא משמע דבלאו ההיא דלמחר וכו' לא הוה מצי למפרך מידי לכך נראה לי גזירת שיקוע ואם לא שיקעו יהא פסול מדרבנן לעבודת דם משום לילה אפילו שקעו בעמוד השחר ולר' חייא יהא פסול מן התורה ולכך פריך למחר אינו צריך לקדש אלמא אפילו מדרבנן כשרה לעבודת דם ואין לילה פוסלן ואם כן היינו דרב חסדא וקאמר איכא בינייהו מצות שיקוע. ברו''ך:

דף כא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד