דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

ולפי זה נמי יצאו מי כיור שהתקדשו בקדושת מי כיור שיש להם שם לווי?! [גירסא זאת היא לפי דברי תוס' "והא תנא דבי שמואל"].

אלא לאו, בהכרח, שהקל וחומר למי כיור אינו משום שמדובר במי כיור מקודשין, אלא במי מעיין הראויין למי כיור. אלמא מי כיור, מים חיים נינהו?!

ומתרצינן: תנאי היא שנחלקו בדין מי כיור -

דאמר רבי יוחנן: מי כיור - רבי ישמעאל אומר, מי מעין הן. וחכמים אומרים שאר מימות הן.

שנינו במשנה: ערל שקיבל את הדם פסל את הקרבן.

ודנה הגמרא: מנלן שערל פסול לעבודה?

אמר רב חסדא: דבר זה, מתורת משה רבינו לא למדנו, שלא נכתב פסול ערל בתורה, אלא מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו, דכתיב בספר יחזקאל "כל בן נכר, ערל לב וערל בשר, לא יבא אל מקדשי".

ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב "בהביאכם בני נכר, ערלי - לב וערלי - בשר, להיות במקדשי לחלל את ביתי".

תנו רבנן: "בן נכר", האמור בפסוק דלעיל ביחזקאל, יכול בבן נכר ממש הכתוב מדבר? [1] תלמוד לומר "ערל לב", שכל חסרונו הוא מחמת ערלות לבו.

וכיון שבכהן דיבר הכתוב, אם כן, מה תלמוד לומר "בן נכר"? - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.

ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר ואפילו הוא צדיק, וכגון שאינו מל עצמו משום שמתו אחיו מחמת מילה, מנין? תלמוד לומר "וערל בשר".

וצריכי למכתב הן ערל לב והן ערל בשר.

דאי כתב רחמנא רק ערל בשר, הוה אמינא, הוא בלבד נפסל משום דמאיס. אבל ערל לב דלא מאיס גופו, אימא לא נפסל, קא משמע לן שגם הוא פסול.

ואי אשמעינן פסול ערל לב, הוה אמינא, הוא לבדו פסול משום דאין לבו לשמים. אבל ערל בשר, דלבו לשמים, אימא לא נפסל, קא משמע לן שגם הוא פסול. ולפיכך צריכי הני תרי קראי.

שנינו במשנה: כהן טמא שעבד בקרבן - פסול הקרבן. ומדובר בקרבן יחיד, שהרי קרבן ציבור קרב אפילו בטומאה.

אמרו זקני דרום: לא שנו שטמא העובד בקרבן יחיד פוסל את הקרבן, אלא כשהיה הכהן טמא - שרץ, לפי שלא מצינו בשום מקום שיתכן ריצוי לעבודה הנעשית בטומאת - שרץ.

אבל אם היה הכהן העובד טמא מת, הרי מתוך שמרצה כהן טמא - מת בעבודתו בקרבן ציבור, לכתחילה, מרצה נמי כהן שהוא טמא מת בעבודתו אפילו בקרבן יחיד, בדיעבד.

והיינו, נאמר בקרבן פסח [הנחשב כקרבן ציבור כיון שעושים אותו "כל קהל עדת ישראל"], שהוא יקרב "במועדו" הקבוע לו.

ודרשינן מכאן, שכל קרבן ציבור, כיון שזמנו קבוע, הרי הוא קרב אפילו בטומאה, בין שהיו רוב הציבור טמאין, ובין שהיו הכהנים המקריבים טמאין.

וכיון שההיתר להביא קרבן כשהציבור טמאים נאמר רק בטומאת מת ולא בטומאה אחרת, לפי שנאמר בפרשת קרבן פסח "איש כי יהיה טמא לנפש", דהיינו טומאת מת, לפיכך גם ההיתר להקריב קרבן יחיד על ידי כהן טמא הוא דוקא בטומאת מת, ולא בטומאה אחרת. אלא שריצוי זה הוא רק בדיעבד! [2]

ומקשינן: אם כהן טמא מת יכול לעבוד ולרצות, הרי לכאורה ראוי שגם כהן העובד כשהוא טמא שרץ, נמי יהיה מרצה, בין בקרבן ציבור ובין בקרבן יחיד.

כי ליתי, יבוא ויילמד דין כהן טמא שרץ שגם הוא מרצה, בקל וחומר מטמא מת -

ומה כהן טמא מת, שטומאתו חמורה, שטעון הזאה של מי - פרה בשלישי ושביעי, ובכל זאת הרי הוא מרצה בעבודתו.

טמא שרץ, שטומאתו קלה, שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי, אינו דין שמרצה?!

ומתרצינן: קסברי זקני דרום שהלימוד מ"במועדו", המלמדנו שטומאה הותרה בציבור, מלמדנו גם כי הכהנים שהם מכפרין דינם הוא כמתכפרין. שהרי גם דין הכהנים המכפרים בהיותם טמאים, וגם דין הציבור המתכפר כשרובם טמאים, נלמד מאותו הכתוב, מ"במועדו". וכיון שאמר הכתוב שהציבור מתכפרין בטומאת מת בלבד, נלמד מכך:

מה מתכפרין "טמא מת", אין, טמא שרץ, לא. כמו שהציבור הטמא, מצינו שאמרה תורה שהם מתכפרים רק כשטומאתם היא טומאת מת, ולא כשהם טמאים טומאת שרץ, אף הכהנים שהם המכפרין - טמא מת, אין, טמא שרץ, לא! [3] והוינן בה: מאי קסברי זקני דרום שאמרו טומאת שרץ לא הותרה בציבור, ולא למדו להתירה בקל וחומר מטומאת מת?

אי קסברי בדין קרבן פסח, אין שוחטין את קרבן הפסח ואין זורקין את דמו על היחיד שהוא טמא שרץ, שאף על פי שבידו לטבול, ולערב הוא יכול לאכול את פסחו, בכל זאת הוא נדחה לפסח שני, אם כן, יקשה:

אמאי לא עבדי ציבור שנטמאו בטומאת שרץ את קרבן הפסח שלהם בטומאה, והרי הא נאמר בקרבן פסח "איש כי יהיה טמא לנפש", ודרשינן במסכת פסחים [סו ב] "איש" ולא ציבור, מלמד הכתוב שכל טומאה שביחיד הוא נדחה מחמתה לפסח שני, ציבור שנטמא בטומאה שכזאת, עבדי פסח ראשון בטומאה! ואם תאמר שיחיד הטמא בטומאת שרץ הרי הוא נדחה לפסח שני, הרי לפי הכלל הזה, יביאו ציבור שנטמאו בטומאת שרץ את קרבנם בטומאה זאת!

אלא, בהכרח, קסברי זקני דרום, שוחטין וזורקין את דמו של קרבן פסח על יחיד שהוא טמא שרץ, וטובל ואוכל את פסחו לערב.

ולכן, גם באופן שרוב הציבור טמאי שרץ, אין צורך להתיר להם לבוא לעזרה בטומאה, אלא הם משלחים קרבנותיהם לעזרה, וכהנים טהורים מקריבים אותם, וטובלים הטמאים, ואוכלים את קרבנם לערב [4].

ומעתה, כיון שלא הותרה טומאת שרץ כשהציבור טמא בה, וכיון שדין הכהנים המכפרים נלמד מדין הציבור המתכפרים, נמצא, שאין היתר להקריב קרבן ציבור על ידי כהן הטמא בטומאת שרץ.

ולכן, גם בקרבן יחיד אין היתר להקריבו בכהן הטמא בטומאת שרץ, ואפילו אם עבר והקריב, אין לא ריצוי בדיעבד, כי דין קרבן יחיד נלמד מקרבן ציבור.

אמר עולא: תקע להו צעק עליהם ריש לקיש לדרומאי לזקני דרום: איך יתכן לומר שכהן טמא מת יכול לרצות בעבודתו בקרבן יחיד, בדיעבד? וכי איזה כח מרובה מחבירו לדחות את הטומאה - כח הכהנים המכפרין, או כח הציבור המתכפרין?

הוי אומר - כח המתכפרין!

והראיה שכח המתכפרין עדיף מכח המכפרין: ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ, הרי הם משלחין קרבנותיהן לעזרה, ואילו כהן שנטמא בשרץ, אינו מרצה [שהרי כך אמרו זקני דרום שכהן הטמא בטומאת שרץ ועובד בקרבן יחיד אין הוא מרצה], ונמצא שכח הבעלים המתכפרין, עדיף מכח הכהנים המכפרים!

ואם כן, יש לתמוה על זקני דרום, כיצד מרצה כהן העובד בקרבן יחיד כשהוא טמא מת? והרי מקום שנטמאו בעלים במת, אין תקנה למתכפר היחיד, לפי שהלכה היא שאין טמאי מת משלחין קרבנותיהן לעזרה. ואם כן, אם למתכפרים, שעדיף כוחם, אין אפשרות להביא קרבנותיהן, אינו דין שכהן, המכפר, שנטמא במת, שכוחו פחות מהמתכפר, שאינו מרצה בעבודתו בקרבן יחיד?! [5]

ומתרצינן: קסברי זקני דרום, טמא מת נמי משלח קרבנותיו! שיכול טמא - מת לשלוח פסחו לעזרה, וישחטו הכהנים את פסחו, ויזרקו את דמו, ויוצא בכך ידי חובת הקרבת קרבן פסח, על אף שאינו אוכלו. וכיון ששלח את פסחו, והקריבוהו עליו, הרי אף על פי שלא אכלו, הרי הוא פטור מהקרבת פסח שני. כי לדעת זקני דרום, אכילת קרבן הפסח אינה מעכבת את קיום מצות ההקרבה. [6] ובזאת מיושבת קושית עולא, שנלמד קל וחומר מהמתכפר למכפר לפוסלו כשהוא טמת מת - שהרי זקני דרום סוברים שגם מתכפר טמא מת יכול לשלוח קרבנותיו!

ומקשינן: איך יתכן לומר שטמאי מת משלחין קרבנותיהן ויוצאין ידי מצות הקרבת קרבן הפסח? והכתיב "איש איש כי יהיה טמא - ועשה פסח בחדש השני", ואילו לפי זקני דרום הרי יכול הוא לשלוח קרבנותיו בפסח ראשון, ולהפטר בכך מחיוב פסח שני? [7]

ומתרצינן: פסוק זה נאמר רק למצוה, ללמד שלכתחילה עדיף שיביא פסח שני בטהרה מאשר לשלח קרבנותיו בהיותו טמא, ולא לאכלו. אבל אם שלח ויצא בכך ידי חובתו בפסח ראשון, שוב אינו צריך להביא קרבן בפסח שני.


הערות

[1] בשטמ"ק תמה תיפוק ליה שהוא זר, ותירץ דשמא פסול זרות לא שייך אלא מבני ישראל, ובאבי עזרי [פ"ב מביא"מ ה"ז] הקשה הרי לעיל [טו ב] דרשו זר מנלן שפוסל עבודה, אך זה פשוט שאינו כשר לעבוד דבעינן כהן, ואם כן איך שייך לומר שאין זרות בעכו"ם. ובהכרח שהנידון בסוגיין הוא לפסול עבודתו ולולי הכתוב לא היה פוסל אף שאינו כהן כשר. ולולי קרא היתה עבודתו כשרה, כיון שרק בזר אין עבודתו כשרה, משום שהתפרש בקרא שאינו כשר, אך עכו"ם אף שאינו כהן, כיון שאינו "זר" צריך פסוק לגלות שאינו כשר ועבודתו פוסלת. [ולשיטתו לעיל בהערה 1 למשנה שאין חילוק בין חסרון הכשר לפסול עי"ש]. ועדיין צריך עיון מנין באמת שנכרי פוסל עבודה, והרי הכתוב אינו מדובר בו, ולכאורה צריך לומר שנפסל משום שהוא ערל, וכשם שנפסל לאכול בקדשים מדין ערל [כמבואר בתוס' מנחות סא ב] אך מחלוקת ראשונים הוא לגבי מה נחשב ערל, אם רק לנדרים משום לשון בני אדם, או אף לקדשים. וצ"ע. וגם תמוה למה לא הקשה השטמ"ק דתיפוק ליה שנכרי פסול משום ערל. וראה תוי"ט שכתב שפשיטא הוא שבן נכר פסול משום ערל ואין צריך קרא. וצ"ע. וראה ברמב"ם שלא הזכיר דין פסול בן נכר, אלא כתב [בפ"ו מביא"מ ה"ח הערל הרי הוא כבן נכר ולוקה כזר שעבד. ובמקדש דוד [טו, ג] תירץ על קושית השטמ"ק, שזר פסול רק מקמיצה ואילך, ואילו בן נכר פסול ופוסל אף בעבודות שקודם לה כיציקה ובלילה, ועל כך צריך ללמוד מקרא שגם עבודות הכשרות בזר פסולות בעכו"ם.

[2] השטמ"ק [בהשמטות, ג] תמה איך למדו זקני דרום מציבור ליחיד, והרי יתכן שהתורה גילתה שמרצה דוקא בציבור ולא ביחיד, ומדברי תוס' [ד"ה אבל] משמע שלמדו מההתר לכתחילה בציבור, כי פסול טומאת מת הוא קל, וכשם שבציבור הוא נדחה אפילו בלי ריצוי ציץ, כך ביחיד מועיל הציץ לרצות עליו שלא תתחלל העבודה. ובהערות שם נוכיח מדברי הרמב"ם שטומאת הגוף היא חמורה ואין הציץ מועיל לרצות עליה אלא בצירוף דחיה בקרבן ציבור, ולמדו זקני דרום כי הוא מרצה בדיעבד גם על עוון מקדישים. ולדבריו ביאור ה"מתוך" הוא כך ב שהרי ממה שטומאת הגוף נדחית בציבור מוכח, שהציץ מרצה גם על עוון המקדישים [ונחלקו על הברייתא להלן, ושלא כתוס' שחילקו בין טומאת מת לשרץ], ואם כן ירצה גם ביחיד, ובאמת דין הציבור והיחיד שוה, רק שההוכחה שיש ריצוי גם על טומאת הגוף ולא רק על טומאת הבשר היא מקרבן ציבור. וראה עוד בטהרת הקודש [לתוד"ה אי הכי].

[3] רש"י [בד"ה מכפרין] נקט שלדעת זקני דרום כהן טמא שרץ לא הותר אפילו בקרבן ציבור, ומתוס' [ד"ה אי] משמע שרבינו תם ביאר כי בקרבן ציבור טמא שרץ מרצה, [וראה שם בהערה 13 אם דין זה נשאר למסקנא]. וכן מבואר בתוס' להלן [כג ב ד"ה אי]. ובשטמ"ק [כאן בהשמטות ולהלן כג ב א] ובקרן אורה הוכיחו כי לדעת הברייתא הממעטת עוון המקדישים מריצוי, כהן טמא שרץ אינו מרצה בציבור, ולכן מקשינן שם היכן מצינו שהותרה טומאת שרץ בציבור. וראה שם הערה 2. אולם בזבח תודה דקדק מלשון הגמרא "קסברי זקני דרום", כי לדידן שאין הלכה כזקני דרום, ואין ריצוי ציץ על עוון מקדישים, הוא הדין שאין דין המכפרין כמתכפרין וכהן טמא שרץ מרצה בציבור, ותוס' לשיטתם שזקני דרום מודים שאין ריצוי לעוון מקדישים, והיינו בטמא שרץ שאינו מרצה אפילו בציבור. וראה מנחת ברוך [קז ענף א]. וחזו"א [ד, ו] שהוכיח ממה שאמרו בפסחים [פ א] שאם מחצית הציבור טמאין, מטמאין אחד מהם בשרץ, ומוכח שטומאה הותרה גם ברוב ציבור טמאי שרץ. והרמב"ם [פ"ד מביא"מ הי"ב] כתב שלא יתעסקו טמאי שרץ ונבילה בקרבן ציבור, והוכיח הקרן אורה מדבריו שכהן טמא שרץ פסול אפילו בציבור, וכבר תמה על כך הלחם משנה [בפ"ז מקרבן פסח ה"ח] שכתב שם שאם היו הציבור זבין ומצורעין אין אוכלין בפסח, אבל אם היו טמאי שרץ או נבילה אוכלין, וכן כתב [בה"ט] שאם נטמאו הכלים בשרץ עושין קרבן פסח בטומאה, ולכאורה סתר משנתו וראה טהרת הקודש וקרבן אורה כאן, ובצל"ח [פסחים סז א עט א צ ב], שדנו בזה. ובמנחת ברוך [כא ג] כתב שלענין אכילת פסח לומדים להתיר לכל טמאי טומאת מגע בקל וחומר מטומאת מת החמורה, אבל לגבי עשיית הפסח, דין המכפרין כמתכפרין, וכהן טמא שרץ פסול כמו הבעלים שנטמאו בשרץ, שיכולין לשלחו ולעשותו בטהרה. ותמה החזו"א [שם] על כך, שהרי לא הותר לאכול פסח בטומאה אלא כשהוא קרב בטומאה, ואם לא הותר לרוב ציבור טמאי שרץ להקריבו כיצד מותר להם לאוכלו, ואף אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ, הרי אינם ראויים לאכילה כמו שכהן טמא שרץ אינו יכול לעשותו, ודינו כפסח הבא בטהרה ונטמאו בעליו, שאינם אוכלים בו. אולם יש ליישב שטומאת שרץ היא קלה מטומאת מת, וכיון שנעשה הפסח על טמאי מתים יכול טמא שרץ לאכול ממנו, ומה שלא הותר לאכול פסח אלא כשהוא קרב בטומאה אינו מפני חומרת טומאת שרץ, אלא משום שיכול לעשותו בטהרה, ואם כן כשנעשה בטומאה מותר לטמאי שרץ לאוכלו, ואין ההתר לאכול בטומאה תלוי בהיתר ההקרבה באותה טומאה דוקא. ובמקדש דוד [קו"א ה' ה'] כתב לחלק בין שאר קרבנות שאם אפשר לטבול אין הציבור דוחה טומאה, ועל כך כתב הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש שלא יתעסקו בו טמאי שרץ, אך בפסח כיון שאין זורקין על יחיד טמא שרץ ונדחה לפסח שני, הציבור עושה בטומאה אף שיכולין ליטהר, ואינו ככל קרבן ציבור שלא שייך בו דחיה, ולכך צריכים לעשותו בטהרה. [אך מלשון הרמב"ם פ"ז מקר"פ ה"א משמע שמשוה דין קרבן פסח לשאר קרבנות לענין דחיה עי"ש]. והגרי"ז [בקונטרס פ"ד מקידוה"ח ה"י] כתב שטמא מת מחיל פסול בגוף הקרבן ולכן יש בו ריצוי, אך טמא שרץ אינו מקריב רק משום שאינו ראוי לאכילה [ראה להלן כג א הערה 1] ולכן רק בטמא מת יש חילוק בין ציבור ליחיד, כי הפסול מדיני טומאה, ואילו בטמא שרץ שאינו ראוי לאכילה גם ציבור נדחה.

[4] האחרונים תמהו על הרמב"ם שכתב [פ"ד מביא"מ הי"ב] שאם הציבור טמאים בשרץ או נבילה אינם עושים קרבנם בטומאה. ומאידך פסק [בפ"ו מקרבן פסח ה"ב] שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ לפני שטבל. והרי בסוגיין נקבע כלל: שאם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ונדחה היחיד לפסח שני - הציבור עושים את הפסח בטומאה. וכתבו השער המלך [קר"פ, שם] והצל"ח [פסחים צ ב] שהכלל האמור בסוגיין הוא רק אם אין שוחטין כלל על טומאת שרץ אפילו אחר טבילה, אבל הרמב"ם [שם] פסק כרב [בפסחים שם] ששוחטין עליהן אחר שטבלו, ולשיטתו אין היחיד נדחה לגמרי, ולפיכך טומאת שרץ בציבור נדחית. ובמנחת ברוך [כא א] תמה על דבריהם מהסוגיא בפסחים [פ א] שבמחצה ציבור טמאין מטמאין אחד מהן בשרץ ומועיל גם לדעת רב, ומוכח כי אף ששוחטין על טבול יום של שרץ טומאתו נדחית בציבור. וכן הקשה מקושית הגמרא בסמוך למה אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, והרי שוחטין על טמאי שרץ, ולדבריהם יתכן להעמיד בטמא שרץ שלא טבל שהרי נקטו כי אין שוחטין אלא אם טבל, ובהכרח שגם לדעת רב שאחר טבילה שוחטין, טומאת שרץ בציבור נדחית. וכל דברי הרמב"ם שאין שוחטין היינו רק מדרבנן, ובאמת הלכה כזקני דרום ששוחטין וזורקין מה"ת וכן נקט בחק נתן ודייק שכן משמע בכסף משנה [ריש פ"ז מקר"פ]. והחזו"א [שם] תמה על כך מכמה ראיות עי"ש. ובאבן האזל כתב שהרמב"ם נקט כי זקני דרום סברו שטומאה הותרה בציבור, ולכן למדו שהיא קלה ולכן כהן טמא מרצה בדיעבד כיחיד, אך להלכה שהיא רק דחויה וצריך צירוף ציץ לדחותה, אין ללמוד "מתוך" מטומאת ציבור שנדחית, כי ריצוי הציץ מועיל רק להכשיר את הפסול, ולא להתיר את האיסור, ואף אם יש ריצוי ליחיד עדין נשאר איסור [ראה הערה 4 לתוס'] ולפיכך אף אם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ יחיד מפני האיסור, אין זו ראיה שטומאה נדחית בציבור. אכן לדעת רש"י ותוס' אי אפשר לפרש כן שהרי למדו שהריצוי ביחיד הוא על ידי ציץ ומשמע שכוונת המשנה שהקרבן כשר על אף שנעשה באיסור, ואף לדעת הגרעק"א [הובא בהערה למשנה] שהאיסור מעכב כי אי עביד לא מהני [וכך אינו פוסל] יש לומר שהציץ מרצה על עצם העבודה שתועיל להכשר הקרבן, כי אין הכהן מכשירו אלא העבודה, ועליה מועיל הציץ כאילו נעשית בהכשר. ובאשר לשלמה [מועד מו] חידש, כי מה שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אינו נלמד מקרא ד"איש איש", אלא משום שאינו ראוי לאכילה, וכיון שאינו נדחה לפסח שני מדיני טומאה - אלא כערל שאינו יכול לאכול - לפיכך גם ציבור טמאי שרץ נדחים לפסח שני, ואי אפשר ללמוד טמא שרץ מטמא מת.

[5] לכאורה תמוה, הרי הקל וחומר מטמא מת שאינו משלח קרבנותיו לטמא שרץ, הוא משום שטמא מת חמור מטמא שרץ, לפי שטמא מת טמא גם בערב, ואינו יכול לאכול בטהרה, ולכן אין מקריבין עליו. ולכאורה תמוה, איך שב והקשה מקל וחומר זה, והרי כבר אמרו זקני דרום שסברת מכפרין כמתכפרין עדיפה מקל וחומר זה, ומלמדת שאין טומאת שרץ נדחית בציבור. עוד יש לדקדק מקושיית ריש לקיש שקל וחומר עדיף מסברת "מתוך", שהרי רצה ללמוד שטמא מת פסול ביחיד אף שמרצה בציבור. ומאידך מצינו לעיל שסברת "מכפרין כמתכפרין" עדיפה מקל וחומר, כי מטעם זה למדו זקני דרום שטמא שרץ אינו מרצה ביחיד אף שטמא מת החמור מרצה. ויש לדון אם זקני דרום סברו שסברת "מכפרין כמתכפרין" אינה השוואת הדין גרידא כמו "מתוך", אלא היקש, ולכן היא עדיפה מקל וחומר, או ש"מתוך" אינו ראיה על השוואת הדין [- שמועיל ריצוי בטומאת הגוף וכנ"ל בהערה 2], אלא שהוא לימוד מסברא שדין טומאת הגוף קל [- ומועיל בו ריצוי ביחיד כמו שמועיל דיחוי בלא ציץ בציבור], ולכן סברת מכפרין כמתכפרין עדיפה שהיא השוואת הדין. אך כנגד קל וחומר היא מועילה רק כשהנידון מצד חומר בדיני טומאה, כי הסברא לדחות רק טומאת הגוף שהיא קלה, אף שהיא מטמאה שבעה ימים, אך כשיש חומר בדיני קרבנות, שטמא מת אינו משלח, אין סברא זו מכריעה וצ"ע.

[6] הרמב"ם [פ"ב מביא"מ הי"ב] כתב שטמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר. וכתב הכסף משנה שמקורו מסוגיין, שזקני דרום התירו רק בדיעבד, והלכה כריש לקיש שנחלק עליהם, ונמצא שאפילו בדיעבד אין מקריבין עליהם. ואין זה דין מדיני הפסח אלא דין בכל הקרבנות שאינם קרבים על טמא מת. וכבר תמהו המנחת חנוך [קסח ג] והקרן אורה [נזיר סב ב] שהרי מכל קושיות הגמרא מוכח כי רק בפסח נאמר שטמא מת אינו משלח קרבנותיו ונדחה לפסח שני משום שמתחילתו בא לאכילה, אבל לגבי שאר קרבנות שנינו בפסחים [סב א] שערל וטמא משלחין קרבנותיהם. ולכן נקטו שבטמא מת התחדש דין מיוחד כמו שמצינו במועד קטן [טו ב] דדרשינן "ביום בואו" בזמן שראוי לביאה מביאין עליו, ולפיכך טמא מת אינו משלח קרבנותיו כשאר טמאים, ופסולו לעיו אפילו אחר שטבל, כי נקרא עדיין "טמא מת" ואינו ראוי להקריב קרבן, ואינו כטמא שרץ שפסולו משום שאינו ראוי לאכילה. וכשטבל נחשב ראוי כי רק בטמא מת התחדש שדינו תלוי בשם טומאתו שנשאר עליו גם אחר טבילה. וראה תוס' [שם] ובהקדמת נחלת דוד ובמנחת ברוך [כג ב] ובחידושי הגר"ח [פ"ו מקר"פ ה"א]. וראה באור שמח [פ"ד מביא"מ הי"ב] שכתב כי הרמב"ם לשיטתו כתב [שם] שאם רוב הקהל טמאים עושה את הקרבן בטומאה ולכאורה הקרבן כשר, שלא מצינו שבעלים טמא מת פוסל אלא בפסח ונזיר, ולמה אינו צריך לעשותו בכהנים טהורים [וכן הקשה בגבורת ארי יומא ו ב] ומוכח שבעלי הקרבן אינם יכולים אפילו לשלח קרבנותיהם, ומביאין רק מדין קרבן הבא בטומאה, והוא קרב בטומאה, והיינו שבעלות טמא מת מחילה פסול על הקרבן, ואינו דין על הגברא שאינו משלח כמו שאבל ומצורע אינם משלחים. ומשום כך דנה הגמרא בפסחים [פ ב] שגם כהן העובד בקרבן נזיר ופסח תועיל לו ההלכה שציץ מרצה על טומאת התהום, כי לא נאמרה על הבעלים אלא על הזבח, ולכאורה תמוה שהרי בנזיר הטומאה מעכבת בעצם הנזירות של הבעלים ובודאי אינה מדיני הזבח. ובהכרח שהכוונה לפסול הטומאה שחל בקרבן וראה להלן [כג. הערה 3]. וראה בזבח תודה פסחים [יד ב בספר] שמשום כך השוה הרמב"ם דין טומאת התהום בפסח ובכל הקרבנות. וכן מדוקדק בלשון הרמב"ם שלגבי אבל ומצורע כתב [שם הי"א] שאין משלחין קרבנותיהם, ואילו לגבי טמא מת [הי"ב] כתב שאין מקריבים עליו קרבן כלל. וראה עוד באשר לשלמה [מועד מו], ובחידושי הגרא"ל מאלין [ט] ובהערה לתוד"ה אבל.

[7] הגר"ח [פ"ד מביא"מ ה"ו] תמה, הרי זקני דרום לא דימו דין כהן טמא שרץ לבעלים אלא לגבי זה שציץ מרצה על טומאת ציבור, והיינו שעצם הקרבן כשר, אך בפסח יש דין נוסף שהטמאים נדחים לפסח שני, ועל כך לא מועיל ריצוי ציץ להכשירם. והוכיח מכך שדחיית הבעלים תלויה בהכשר הקרבן, וכיון שהציץ מועיל להכשירו, ממילא גם בעליו אינו נדחה לפסח שני. ולכאורה דבריו תמוהים מהמשך השקלא וטריא בגמרא, כי לכאורה זו גופא הקושיא מהכתוב איש איש וגו' שבפסח יש גם דין דחיה. וגם תירוץ הגמרא שהפסוק נאמר למצוה בלבד, תמוה, כי אפילו אם נאמר לעיכובא הכי אחר שהוכשר הקרבן בציץ אין הבעלים נדחה. ובהכרח שכוונתו כמבואר בהערה הקודמת, שטומאת הבעלים פוסלת הקרבן, ולזה מועיל ריצוי הציץ, אך דין הדיחוי שחל על הגברא שיביא פסח שני ודאי אינו תלוי בריצוי הקרבן. אולם דברי רש"י בזה תמוהים לכאורה שכתב שאם הקריב פסחו פטור מפסח שני, ולמה לא פירש שלכתחילה צריך להביא גם פסח שני [כמסקנא שנאמר דיחוי לבעלים], אלא שאינו נפסל לפי זקני דרום, ואם יביא פסח שני בטומאה ירצה לו, כי בו לא התחדש דין דיחוי בבעלים.

יצאו מי כיור שאינם ראויים להשתמש בהם כמים, מפני שיש להם שם לווי! אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן כי מה שלמדו קל וחומר למי כיור אינו למי כיור עצמם, אלא למים שראויין למי כיור, אלמא [מכאן] שמים חיים נינהו [הם] מי כיור!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, שאומר ר' יוחנן: מי כיור — ר' ישמעאל אומר: מי מעין הן כלומר, מים חיים, וחכמים אומרים: שאר מימות הן, ולאו דווקא מי מעין.

א שנינו במשנה שערל פוסל את העבודה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שערל פסול? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, שאינו מפורש בתורה, אלא מדברי הנביא יחזקאל בן בוזי למדנו, שנאמר: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי" (יחזקאל מד, ט).

ושואלים: ומנלן דמחלי [ומנין לנו שהם מחללים] עבודה? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי" (יחזקאל מד, ז).

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר שם "בן נכר", יכול בן נכר ממש כלומר, גוי? תלמוד לומר: "ערל לב". ואם כן, לא משום שהוא בן נכר הוא נפסל, אלא מדובר בכהן. אם כן, מה תלמוד לומר "בן נכר"? כוונתו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כלומר, משומד, שעובר עבירות באופן קבוע. ואין לי אלא ערל לב שהוא פסול, ערל בשר כהן שלא נימול, מנין שהוא פוסל? תלמוד לומר: "וערל בשר".

ומעירים: וצריכי [וצריך] שייאמרו שני הדברים, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק "ערל בשר" הייתי אומר שהוא פסול משום דמאיס [שהוא מאוס] משום שיש לו עורלה, אבל ערל לב דלא מאיס [שאינו מאוס] בגופו, אימא [אמור] שלא יהא פסול. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בערל לב, הייתי אומר שהוא פסול משום שאין לבו לשמים, אבל ערל בשר שלבו לשמים אימא [אמור] שלא יהיה פסול, לכן צריכי [צריך] שייאמרו שניהם.

ב שנינו במשנה שטמא פסול ופוסל את העבודה. אמרו זקני דרום: לא שנו אלא טמא שרץ שנטמא מחמת שרץ וכיוצא בו, אבל כהן טמא מת, מתוך שמרצה בציבור שאם רוב הציבור טמא מת נעשית עבודת קרבנות הציבור לכתחילה בכהן טמא — מרצה נמי [גם כן] בקרבן יחיד.

ומקשים: אי הכי [אם כך], טמא שרץ נמי ליתי [גם כן שיבוא ויילמד] שהוא מרצה בציבור לכתחילה (ומשם נלמד שהוא מרצה על היחיד בדיעבד) בקל וחומר מטמא מת: מה טמא מת שהוא טמא שבעת ימים, וטעון לטהרתו הזאה של מי פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי — מרצה, טמא שרץ שטומאתו קלה, שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי, אלא טובל בו ביום וטהור בערב — אינו דין שמרצה?

ומשיבים: קסברי [סבורים] זקני דרום כי לענין היתר עבודת קרבנות הציבור בטומאה יש ללמוד דין המכפרין (הכהנים המקריבים את הקרבן) כדין המתכפרין. ולפיכך, מה מתכפרין כלומר, הציבור, דווקא כשהוא טמא מת — אין [כן], מקריבים את קרבנו, אבל אם היה רוב הציבור טמא שרץ — לא, אף לגבי מכפרין (הכהנים) הדין כן, טמא מת — אין [כן] מקריב קרבנות הציבור כשהם באים בטומאה, טמא שרץ — לא.

בעקבות תשובה זו, המניחה שקרבן ציבור אינו קרב כשהיה הציבור טמא שרץ, שואלים: מאי קסברי [מה הם סבורים] זקני דרום? אי קסברי [אם הם סבורים]: אין שוחטין וזורקין את דם הפסח על יחיד שהוא טמא שרץ, אף שלערב יהיה טהור ויוכל לאכול ממנו, אמאי לא עבדי [מדוע אין עושים] ציבור בטומאה זו? הא [הרי] כלל הוא, שכל שביחיד נדחה ועושה פסח שני, ציבור עבדי [עושים אותו] בטומאה!

אלא מכאן שקסברי [סבורים הם] שאכן שוחטין וזורקין על יחיד שהוא טמא שרץ, ואינו נדחה לפסח שני. וממילא גם ציבור אינו עושה אותו בטומאה.

אמר עולא, על כך תקע להו [צעק להם] ריש לקיש לדרומאי [לדרומיים]: לפי שיטתכם, וכי איזה כח מרובה לדחות את הטומאה, כח מכפרין או כח מתכפרין? הוי אומר: כח מתכפרין, שהרי שוחטים את הפסח על יחיד טמא שרץ, ומצד שני כהן טמא שרץ אינו מרצה.

אבל לפי הנחה זו יש לדחות את עיקר דבריכם בדרך קל וחומר: ומה במקום שנטמאו בעלים עצמם בשרץ משלחין הם את קרבנותיהן — כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה, מקום שנטמאו בעלים במת, שאין הם משלחין קרבנותיהן, כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה? והרי זה סותר את דבריהם בפירוש המשנה, שכהן טמא מת מרצה!

ומשיבים: קסברי [סבורים] זקני דרום כי טמא מת [נמי [גם כן]] משלח קרבנותיו, אף שאינו יכול לאכול מקרבן הפסח.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "איש איש כי יהיה טמא... ועשה פסח... בחדש השני" וגו' (במדבר ט, י— יא), משמע שהטמא אינו יכול לעשותו בראשון כלל! ומשיבים: דבר זה נאמר למצוה שלכתחילה צריך להמתין עד לפסח שני, אבל בדיעבד אם שלח הטמא את קרבנו — הרי הוא מרצה, ואינו חייב להביא פסח שני.

ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר]: "איש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

excluded is water of the Basin, which has a modifier in its name? Rather, since the baraita cannot be referring to the water of the Basin itself, as it is unfit for washing the innards, is it not referring to water that is fit to be water of the Basin? Apparently, the only reason such water could be preferable is because it is flowing water.

The Gemara responds: The issue is a dispute between tanna’im, as Rabbi Yoḥanan says: With regard to the water of the Basin, Rabbi Yishmael says: It must be spring water, i.e., flowing water, and the Rabbis say: It may be another type of water.

§ The mishna teaches that a priest who is uncircumcised disqualifies sacrificial rites he performs. The Gemara elaborates: From where do we derive this? Rav Ḥisda says: We did not learn this matter from the Torah of Moses, our teacher; rather, we learned it from the words of the prophet Ezekiel, son of Buzi: “No stranger, uncircumcised in heart or uncircumcised in flesh, shall enter into My Sanctuary to serve Me” (Ezekiel 44:9).

And from where do we derive that he desecrates the service after the fact? As it is written: “In that you have brought in strangers, uncircumcised in heart or uncircumcised in flesh, to be in My Sanctuary, to profane My house” (Ezekiel 44:7).

The Sages taught: The verse states “stranger”; one might have thought that this is referring to an actual stranger, i.e., a gentile. Therefore, the verse states: “Uncircumcised in heart,” to indicate that it is referring to a priest rather than a gentile. If so, what is the meaning when the verse states: “Stranger”? It is referring to one whose actions are considered estranged from his Father in Heaven, i.e., an apostate, who sins regularly. And I have derived only that one uncircumcised in heart is unfit to serve; from where is it derived that one uncircumcised in flesh is unfit as well? The verse states: “Or uncircumcised in flesh.”

The Gemara notes: And both phrases in the verse are necessary. As, had the Merciful One written only: “Uncircumcised in flesh,” one might think that only he is unfit because he is disgusting in that he possesses a foreskin, but concerning one uncircumcised in heart, who is not disgusting, I will say that he is not unfit. And had the verse taught us only that one uncircumcised in heart is unfit, one might think that only he is unfit, because his heart is not directed toward Heaven, but one uncircumcised in flesh, whose heart is directed toward Heaven, I will say that he is not unfit. Therefore, both phrases are necessary.

§ The mishna teaches that a ritually impure priest is unfit for Temple service and disqualifies rites he performs. The Elders of the South said: They taught this only with regard to one who became impure due to contact with the carcass of a creeping animal. But with regard to a priest who became impure due to contact with a corpse, since he can effect acceptance of his rites for communal offerings ab initio if the majority of the community has contracted impurity from a corpse, he can effect acceptance of his rites for individual offerings as well after the fact.

The Gemara asks: If so, let it be derived that one impure due to the carcass of a creeping animal can also effect acceptance for communal offerings in cases of communal impurity ab initio, and for individual offerings after the fact, by a fortiori inference from one impure due to a corpse: Just as a priest who is impure due to a corpse, who requires sprinkling of the water containing the ashes of the red heifer on the third and seventh day to be purified, still effects acceptance, then with regard to one who is impure due to the carcass of a creeping animal, who does not require sprinkling on the third and seventh day, is it not right that he should also effect acceptance?

The Gemara responds: The Elders of the South hold that the halakha with regard to those who effect atonement is like those who achieve atonement: Just as with regard to those who achieve atonement through communal offerings, i.e., the community, only if a majority is impure due to a corpse may the offering be sacrificed in a state of impurity, but if they are impure due to the carcass of a creeping animal it may not, so too with regard to those who effect atonement, i.e., the priests, if they serve when they are impure due to a corpse, yes, their service achieves atonement, but if they serve when they are impure due to the carcass of a creeping animal, it does not.

The response of the Gemara assumes that communal offerings may not be brought when the majority of the community is impure due to a creeping animal. The Gemara therefore asks: What do the Elders of the South hold with regard to the Paschal offering? If they hold that one may not slaughter it nor sprinkle its blood on the altar for an owner who is impure due to a creeping animal, even though he can immerse and become pure in time to eat the offering that night, then one may ask: Why can’t the community perform communal offerings in such a state of impurity? Isn’t it a principle that for any impurity for which an individual may not sacrifice the Paschal offering and is deferred to the second Pesaḥ, the community may perform its offerings in such a state of impurity?

Rather, they must hold that one may slaughter the Paschal offering and sprinkle its blood for an owner who is impure due to a creeping animal. Accordingly, the community may not offer the Paschal offering in such a state of impurity.

Ulla says: Reish Lakish shouted [teka] to the Elders of the South: But which power is greater to overcome impurity with respect to offerings, the power of those who effect atonement, i.e., the priests, or the power of those who achieve atonement, the offerings’ owners? Since the Elders of the South hold that the Paschal offering may be sacrificed for an owner who is impure due to a creeping animal, while a priest who is similarly impure may not sacrifice any offering, you must say that the power of those who achieve atonement is greater.

If so, your initial statement that a priest who contracted impurity from a corpse can effect acceptance for individual offerings can be refuted a fortiori: And just as in a case where the owner became impure due to a creeping animal, he may send his offerings for sacrifice, and yet a priest who became impure due to a creeping animal cannot effect acceptance, then in a case where the owner became impure due to a corpse, where he may not send his offerings for sacrifice, is it not right that a priest who became impure due to a corpse cannot effect acceptance?

The Gemara responds: The Elders of the South hold that an owner who is impure due to a corpse may also send his offerings, even though he will not be able to partake of his Paschal offering. Therefore, the a fortiori inference does not stand.

The Gemara protests: But isn’t it written: “If any man of you or of your generations shall be impure by reason of a dead body, or be in a journey afar off, he shall perform the Paschal offering to the Lord. In the second month on the fourteenth day at dusk they shall perform it” (Numbers 9:10–11)? Apparently, one impure due to a corpse in the first month must defer his Paschal offering to the second month. The Gemara responds: The verse intends this as a mitzva ab initio. But if he sends his offering in the first month, it is accepted, and he is not required to sacrifice a Paschal offering in the second month.

The Gemara asks: But isn’t it written: “And if the household be too little for a lamb, then shall he and his neighbor next to his house take one according to the number of the souls; a man,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ברש"י בד"ה ת"ל ערל כו' בכהן קאמר. הס"ד: ומ"ה שנתנכרו כו' למקום. הס"ד:

בד"ה טמא פסול כו' קרב בטומאה. הס"ד. דזקני דרום דאמרו אמתניתין לא שנו כו' אבל טמא מת מתוך כו' ע"כ למדו מתני' איחיד ואי איירי בציבור פשיטא דלא איירי במת רק תאמר טמא סתמא בכל טמא איירי ואיירי ביחיד לזה אמרו דאפ"ה לא איירי במת דמתוך כו': ומ"ה מתוך כו' ביחיד דיעבד כו'. דהשתא ליכא למיפרך מה לציבור שכן באה בטומאת בעלים לכן מרצה בטומאת כהן תאמר ביחיד דבטומאת בעלים נדחה לפסח שני אינו מרצה בכהן טמא דמ"מ נילף כיון דמרצה בציבור לכתחלה מרצה ביחיד דיעבד שהציבור טמאין ומדגלי כו'. הכל דיבור אחד. אשתראי. הס"ד:

ברש"י בד"ה טמא שרץ כו' מטמא מת. הס"ד: ומ"ה קסברי כו' מכפרין כמתכפרין כשהותרה כו' כהן כציבור מה כו':

ד"ה מאי קסברי כו' בק"ו. הס"ד: ומ"ה אי קסברי כו' מאיש איש כי יהיה כו' אפי' חל שביעי שלו כו' ליה כטמא שרץ: ומ"ה אמאי לא עבדי ציבור בטומאה הא כל כו'. הכל דיבור אחד:

בד"ה אלא ס"ל כמ"ד כו' :

בד"ה איזה כח כו' ואזיל שהיחיד טמא כו' טמא שרץ והכהן המרצה כו'. הכל דיבור אחד:

בד"ה מקום שאם כו' אצל שרץ ואמאי אמרי זקני דרום מרצה כו' :

בד"ה טמא מת כו' מתוך שמרצה בעבודת ציבור לכתחלה כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה יצאו מי כו' דכך שמו מי כיור בשעת מתן תורה הס"ד. ור"ל לאו דוקא כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה רק כיון שבשעת מתן תורה היה נקרא מי כיור ונעשה השם לווי הא דכתב רחמנא במים יצאו מי כיור וע"ש: ומ"ה ערל כו' לערלות וקרי ליה כו':

ד"ה משום דאין כו' אפילו שב בשעת עבודה כו' לא היה לבו לשמים. הס"ד: ומ"ה אבל טמא כו' דאינו מרצה ביחיד לפי כו':

ד"ה אי הכי כו' אבל אי לאו מתוך לא וכו'. טמא מיירי בין וכו':

בא"ד ועי"ל כי נמי כו' . ההבדל שבין ב' התירוצים לתירוץ ראשון היה הבל"ז לעולם לא אמרינן מתוך ובציבור בין טמא מת ובין טמא שרץ מרצה וטמא פסול דמתני' מיירי בין טמא מת בין טמא שרץ ביחיד פסול דלא אמרינן מתוך ומקשה לדידכו דאמריתו מתוך א"כ בהכרע ס"ל דבטמא שרץ אף בציבור אינו מרצה דאי לא תימא הכי אמאי טמא פסול לימא מתוך ואמאי ניליף ק"ו דטמא שרץ מרצה בציבור ונימא מתוך אלא לעולם לא אמרינן מתוך ואין זה דמיון לפירוש ר"ת דבסמוך דאפילו לפי האמת דזקני דרום ס"ל מרצה בטמא שרץ בציבור והקושיא הוא א"ה נילף יחיד מיחיד כדבסמוך. ולועוד י"ל הבל"ז לעולם אמרינן מתוך וטמא דמתניתין איירי בזב וכו':

בא"ד ושרץ לא דמרצה ביחיד וכו' בדיעבד ושרץ מק"ו וכו' בטמא שרץ ור"ת גריס וכו' דבמועדו אפילו בטומאה היינו בין במת בין בשרץ וכו'. ר"ל בטומאת כהן דבסמוך:
שם והא דקאמרו זקני דרום וכו' דבמועדו אמר רחמנא ואפי' בטומאה מ"מ אין לו ריצוי וכו' ואילו נטמאו ציבור בשרץ אין לו לאכול בטומאה וכו' מק"ו מטמא מת יחיד ומשני וכו' מק"ו דמת אתיא שטעון וכו' וי"ל דהא דלא אכלי וכו' כמתכפרין ה"נ נימא וכו' א"כ יאכל יחיד כבציבור. הס"ד כצ"ל:
לפי' ר"ת #(ע) צ"ל פירכא דר"ל [דפריך אזקני דרום] ומה בטמא שרץ שהטומאה קליל שם ומשלחין קרבנות. דאף שהוא משום דיכולין לאכול בלילה סוף סוף בטומאת שרץ לסיבת קלותו משלח קרבנותיו וא"ה כהן שנטמא וכו' וק"ל:

תד"ה משום וכו' דאין קרבנו ריח ניחוח וכו'. נ"ב וגדולה מזו מצאנו בכתוב שאף לאחר שיקומו בת"ה ישארו פסולין לעבודה. בבית שלישי שיבנה ב"ב:

(כב ב תוספות) ד"ה אי הכי וכו' הו"ל לאוקמי מתני' בזב ומצורע וכו'.—בירוש' פסחים פ"ז ה"ז [לד ע"ד] איתא בשם דרומאי*הם זקני דרום דהכא, ומשמע בירוש' שהם אמוראים, ולא כמ"ש התוס' להלן כג א ד"ה זקני. שאמרו על משנתנו כאן "בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין אבל בטמא מת אינו מחלל", ועוד אמרו שם "טבול יום מן המת אינו מחלל לא כ"ש טבול יום מן השרץ".

יכול בן נכר ממש. עובד כוכבים: תלמוד לומר ערל לב. אינו נפסל אלא מחמת ערלות לבו אלמא בכהן קאמר: שנתנכרו מעשיו. נחשבים לנכרים למקום: ערל בשר. והוא צדיק מנין: טמא פסול. אמתני' קאי דתנן במתני' טמא מחלל עבודה ועל כרחיך בקרבן יחיד קאמר דאילו קרבן צבור קרב בטומאה: מתוך שמרצה בצבור. לכתחילה: מרצה ביחיד. דיעבד על ידי שהציץ מרצה עליו והאי דבטומאת מת פשיטא לן דכתיב במועדו ואפי' בטומאה משמע בין שכהן (נמי) טמא בין שהצבור טמאין ומדגלי בדוכתא אחריתי גבי טומאת בעלים דכי אישתראי טומאה בצבור במת אישתראי דכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ילפינן מינה איש נדחה ואין צבור נדחין אף גבי כהן המרצה נמי במת אישתראי: אי הכי ל''ג: טמא שרץ נמי ליתי בקל וחומר. דמרצה בצבור לכתחילה בק''ו מטמא מת: קסברי זקני דרום. דאמרי מת דווקא: מכפרין כמתכפרין. כשהותרה טומאה בצבור שניהם היו במשמע הכהן והצבור דהא ממועדו נפקא לן (פסחים דף עז.) הילכך כהן כציבור מה כשהותרה טומאה אצל רוב צבור שנטמאו טמא מת הותר ולא טמא שרץ [אף כשהותר לכהן בקרבן צבור מת הותר ולא שרץ]: מאי קסברי. זקני דרום דפשיטא להו דלא הותרה טומאת שרץ אצל רוב צבור ותיתי בקל וחומר: אי קסברי אין שוחטין וזורקין. את הפסח על יחיד טמא שרץ ואף ע''ג דיכול לטבול ולאכול לערב ואיכא למ''ד בפסחים (דף צ:) [דס''ל] הכי ויליף לה מאיש איש כי יהיה טמא לנפש ואפילו חל שביעי שלו ערב הפסח במשמע דהוה ליה כטמא שרץ: אמאי לא עבדי ציבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה. דאיש ולא ציבור קאמר רחמנא: אלא סברי לן כמ''ד התם שוחטין וזורקין על טמא שרץ. הואיל וחזי לאורתא הילכך צבור טמאי שרץ אף הן לא הותר להן ליכנס לעזרה טמאין אלא ישלחו קרבנותיהם לעזרה ויקריבוהו כהנים טהורין ויטבלו ויאכלו לערב דלא הותרה להם טומאה אלא במקום שאילו לא הותרה היו נדחין הילכך טמא מת שאינו מותר לאכול לערב הותר להן אבל טומאת שרץ לא ואין כאן ק''ו שהרי יכולין לעשותו בטהרה: תקע להו. צעק להם קול גדול: איזה כח מרובה. לדחות את הטומאה: הוי אומר כח מתכפרין. כדמפרש ואזיל שהיחיד טמא שרץ משלח קרבנו לעזרה כדקאמריתו שוחטין וזורקין על טמא שרץ והכהן המרצה בו אם נטמא בשרץ פסול לו כדמוקמיתו מתני' דקתני טמא פסול בטמא שרץ: מקום שאם נטמאו בעלים כו'. יחיד שנטמא במת אין משלח פסחו לעזרה לשחוט עליו [אלא נדחה לפסח שני] כדכתיב איש איש כי יהיה וגו' ואע''ג דכחו מרובה משל כהן אצל שרץ: כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה. שהרי כחו רע משל בעלים אצל שרץ ואמאי אמרי זקני דרום מרצה ביחיד מגו דמרצה בצבור: טמא מת נמי. יחיד טמא מת נמי משלח קרבנותיו כלומר אם שילח פסחו לעזרה ושחטו וזרקו עליו פטור מלעשות פסח שני ואף על פי שלא יאכל ממנו דקסברי אכילת פסחים לא מעכבת ומיהו לכתחילה אמר רחמנא נדחה לפסח שני וצבור עבדי בטומאה הילכך כהן המכפר בקרבן יחיד מתוך שמרצה [בצבור] לכתחילה מרצה ביחיד דיעבד: והכתיב איש איש וגו' ועשה פסח בחדש השני. אלמא מידחי:
יצאו מי כיור שיש להם שם לווי. הא דאמרינן בסוכה (דף יג.) ובחולין (דף סב:) כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאה תורה והקפידה עליו זהו שם לווי לא קשיא מידי דכך שמו מי כיור בשעת מתן תורה: ערל. מפרש רבינו שלמה בכל מקום שמתו אחיו מחמת מילה ור''ת מפרש דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה ובריש הערל (יבמות דף ע.) פירשתי: משום דאין לבו לשמים. אפילו שב בשעת עבודה אמרינן בסוף מנחות (דף קט.) דאין קרבנו ריח ניחוח ואע''ג דהשתא לבו לשמים מתחילה לא היה לבו לשמים: אבל טמא מת. פירוש קודם שביעי מרצה אפי' בקרבן יחיד על ידי ציץ מתוך שמרצה בלא ציץ והא דאמר עון הקדשים ולא עון מקדישים מוקמינן להו בטומאת שרץ וכן כל טומאת מת דשמעתין היינו קודם שביעי שלו אבל בשביעי היינו כמו טמא שרץ דאינו מרצה ביחיד לפי ששוחטין וזורקין עליו וגם אינו מרצה בצבור טמא מת בשביעי [נמי] לפי שיכולין לעשות ע''י שלוחין טהורים ולאורתא מצו אכלי הפסח בטהרה. ברוך: אי הכי טמא שרץ נמי. בקונטרס לא גרס אי הכי דאפי' לית לן מתוך שמרצה כו' מצי לאקשויי הך פירכא טמא שרץ לירצי בצבור מקל וחומר מטמא מת ויש ליישב אי הכי דקאמרת מתוך שמרצה וכו' וילפת יחיד בדיעבד מצבור לכתחילה א''כ טמא שרץ נמי לירצי ביחיד דהא מרצה הוא בציבור מק''ו דטמא מת אבל אי לאו מתוך לא הוה קשיא מידי דאמינא דמתני' דפסלה טמא מיירי בין בטמא מת בין בטמא שרץ ועוד יש לפרש כי נמי אמרינן מתוך הוה לכו לאוקמי מתני' בזב ומצורע מי שטומאה יוצאת מגופו אבל טמא מת ושרץ לא דמרצו ביחיד בדיעבד הואיל ומרצו בצבור לכתחילה ושרץ מקל וחומר ומשני טמא שרץ אינו מרצה בציבור לכתחילה שהרי מכפרין כמתכפרין ובמתכפרין טמאי שרץ אינן עושים פסח בטומאה שהרי שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכל שאין היחיד נדחה אין צבור עושין בטומאה אלא שולחין שלוחיהן הטהורים ועושים פסחיהן בשבילם וא''כ איכא למיפרך מה לטמא מת שכן מרצה בצבור מה שאין כן בטמא שרץ [הגה''ה]: ורבינו תם גרס אי הכי ומפרש דבמועדו אפי' בטומאה היינו בין במת בין בשרץ בין דפסח בין דתמיד והא דקאמרי זקני דרום לא שנו אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מיירי בריצוי של אכילה בטומאה כלומר מתוך שמרצה ריצוי גדול שנאכל בטומאת בעלים במת מרצה נמי ביחיד ששימש בטומאת מת אבל טמא שרץ נהי דיש לו ריצוי בצבור כגון היכא דנטמאו הכהנים או הסכינים בשרץ דעבדי בטומאה דבמועדו אמר רחמנא ואפילו בטומאה וכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה מ''מ אין לו ריצוי גדול כמו מת ואילו נטמאו צבור בשרץ אין להם לאכול בטומאה כמו שאמר לבסוף ופריך אי הכי טמא שרץ נמי כיון דאמרת דבטומאת מת מרצה ביחיד מטעם דמרצה בצבור דאכלי בטומאת מת א''כ טמא שרץ נמי בקרבן יחיד לירצי מקל וחומר מטמא מת דיחיד ומשני קסברי זקני דרום מכפרין פירוש דיחיד כמתכפרין דטמא מת אין טמא שרץ לא ואם תאמר ומנ''ל דבמועדו איירי אף בטומאת שרץ אי ממשמעותא דמועדו אם כן אפילו זב ומצורע אי מקל וחומר דמת שטעון שלישי ושביעי מה לטומאת מת שכן אישתראי לאכול בטומאת בעלים תאמר בשרץ דאם נטמאו בעלים בשרץ לא אכלי [ויש לומר דהאי דלא אכלי] לאו משום חומר דשרץ אלא משום דשוחטין וזורקין עליו [ולא] איפטר ליה מפסח וכה''ג במת בשביעי שלו אם היו רוב צבור טמאים בשביעי שיכולים ליטהר לערב לא הוו אכלי בטומאה וקשה לפירוש ר''ת כי היכי דאמר מכפרין כמתכפרים [למעוטי טומאת שרץ דלא לירצי ביחיד] הכי נמי נימא בציבור ודווקא טמא מת ולא טמא שרץ ואי משום דאתי קל וחומר ומפיק מהיקישא
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד