זבחים לב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

בחלק השני, מבארת המשנה כמה אופנים שבהם ניתן להכשיר את הפסול שנעשה בעבודת הקבלה:

א. וכולן, כל הפסולים לעבודה, שקיבלו את הדם, אפילו קיבלוהו במחשבת פסול, שקיבלוהו במחשבה על מנת לאכול את בשר הקרבן או להקטיר את אימוריו חוץ לזמנו, וחוץ למקומו - לא נתפגל הקרבן מחמת מחשבתם, שהרי הם אינם כשרים לעבודה של קבלת הדם, ואין הקרבן יכול להקבע בפיגול אלא אם הוא נעשה במחשבת פיגול של אנשים הכשרים לעבודתו. ומשום כך, אם יש דם הנפש, שנשאר דם הממשיך ויוצא מגוף הבהמה, יחזור כהן הכשר לעבודה, ויקבל את הדם הנותר היוצא מצואר הבהמה, וימשיך הכהן הכשר הלאה בשאר עבודות הקרבן. ^[1] אך אם כהן כשר יחשב מחשבת פיגול בעת קבלת הדם, נתפגל הקרבן במחשבתו, ולא יועיל לחזור ולקבל את שאר הדם במחשבה כשרה, כי הקרבן כבר נפסל.

ב. קיבל הכהן הכשר לעבודה את הדם, ונתן את הדם למי שפסול לעבודה [ונתינה זאת נחשבת כהולכת הדם], לא נפסל הדם והקרבן בהולכת הפסול, אלא יש אפשרות לתקן את ההולכה: יחזיר הפסול את הדם לכהן הכשר, וימשיך הכהן הכשר בעבודותיו. ^[2]

בחלק השלישי מבארת המשנה את האפשרויות להכשיר פסול שנעשה בעבודת ההולכה:

א. קיבל הכהן הכשר את הדם בימינו, ביד ימינו [כפי ששנינו לעיל טו ב, שקבלה בשמאל פסולה], ונתן את הדם לשמאלו, לידו השמאלית - יחזיר לימינו, וימשיך בעבודותיו.

ב. קיבל את הדם בכלי קדש, ונתן את הדם לכלי חול - יחזיר לכלי קדש. והדם כשר, וימשיך בעבודותיו.

ג. נשפך הדם לאחר שנתקבל בכלי קדש מן הכלי על הרצפה, ואספו, כשר ^[3] הדם להולכה ולזריקה על גבי המזבח, משום שכבר נתקדש הדם, ^[4] ואין הרצפה פוסלתו אלא אם נשפך הדם ישר מצואר הבהמה על הריצפה, קודם קבלה. ^[5]

ומסיימת המשנה בחלק הרביעי, באופן שאפשר להכשיר עבודת פסול שנעשתה בעבודת הזריקה.

נתנו [הפסול לעבודה] את דם הקרבן על גבי הכבש, שאינו מקום מתן דמים, או שנתנו הפסול לעבודה את הדם שלא כנגד היסוד, או נתן את הדמים הניתנין למטה מחוט הסיקרא למעלן, [או] ואת הניתנין למעלן מחוט הסיקרא נתן למטה. [או] ואת הניתנין בפנים ההיכל נתן בחוץ, על גבי מזבח החיצון, [או] ואת הניתנין בחוץ נתן בפנים.

בכל אלו לא עלתה לו זריקה. אך לא נפסל הקרבן בכך. ^[6] ולכן, אם יש דם הנפש עוד בבהמה, יחזור הכשר ויקבל את הדם הנותר, וימשיך בעבודותיו. ^[7]

גמרא:

שנינו במשנה, בחלק הראשון: כל הפסולין ששחטו, שחיטתן כשירה.

ומדייקת הגמרא: ממה שנאמר "שחטו" ולא נאמר "כל הפסולים שוחטין", משמע כי רק דיעבד, אין. אבל לכתחילה, לא ישחטו הפסולים.

ורמינהו סתירה לכך ממה ששנינו במסכת יומא [כז א], ובתורת כהנים:

דתניא, כיון שאמרה תורה בעבודת השחיטה "ושחט את בן הבקר", ולא אמרה "ושחט הכהן", משמע שעבודת שחיטה בזר, כשרה. ומכאן גם למדנו שהשחיטה כשרה בזרים, ובנשים, ובעבדים, ובטמאים. ולא רק בקדשים קלים, אלא אפילו בקדשי קדשים.

שמא תאמר, או אינו כשר לשחוט אלא בכהנים?

תשובתך, אמרת: וכי מאין באתה לומר שצריכה השחיטה להיות דוקא בכהן? והרי לא הוזכר בשחיטה "כהן", ולכן אפילו זר כשר בה! שמא תאמר עוד, שיש לדון: מכלל שנאמר "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח", והיינו ש"כל דבר המזבח" מחייב כהונה, היה מקום לומר, יכול, אף בשחיטה צריך דווקא כהן?

תשובתך, תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם אליו". ממה שנאמר "כהן" בקבלה ולא בשחיטה, למדנו כי רק מקבלה ואילך היא מצות כהונה, ולא קודם לכן. ובכך לימד הכתוב על השחיטה שכשרה בכל אדם. עד כאן לשון הברייתא.

ומשמע מהברייתא הזאת שלימד הכתוב שהשחיטה כשרה לכתחילה ^[8] בכל אדם, ואפילו בזר. ואילו מלשון משנתנו דייקנו שהפסולים, ובכללם הזר, כשרים רק בדיעבד!?

ומתרצינן: גם התנא של המשנה סובר, כי הוא הדין דאפילו לכתחילה נמי רשאי הזר לשחוט. אלא, ומשום דקא בעי התנא למיתנא, לשנות במשנה גם כן את דין הטמאים, ששחיטתם כשרה, דלכתחילה דינם הוא שלא ישחטו משום גזירה שמא יגעו בבשר הקרבן ויטמאוהו. לכן תנא לשון "ששחטו", בלשון דיעבד.

ומקשינן: וכי טמא ששחט בדיעבד, שפיר דמי? וכי שחיטתו כשרה!?

ורמינהו סתירה לכך מהא דתניא: נאמר בפרשת עולה [ויקרא א] "וסמך ידו על ראש העולה", ונאמר בסמוך לו "ושחט את בן הבקר לפני ה'" הקיש בכך הכתוב סמיכה לשחיטה, ללמדך, מה סמיכה אינה נעשית אלא בטהורים [כפי שיתבאר בהמשך], אף שחיטה אינה כשרה אלא בטהורים!?

ומתרצינן: אין זה היקש, שהרי דין זה שאין סמיכה נעשית בטמאים, אינו משום שהתמעטו הטמאים מסמיכה, אלא משום שאין באפשרותם להכנס לעזרה ולסמוך. ולכן, היקש זה, הבא לאסור טמאים מלשחוט, בהכרח שהוא רק אסמכתא מדרבנן, לגזירה שגזרו חכמים שהטמא לא ישחוט שמא יגע בבשר הקרבן ויפסלהו.

ומקשינן: מאי שנא סמיכה, שאמרת כי אף ללא גזרת חכמים שמא יגעו בבשר אין סומכים אלא הטהורים ולא הטמאים, משום שלמדת זאת ממה דכתיב בשחיטה "לפני ה'", והיינו בפנים העזרה, ומאחר והדין הוא לשחוט תיכף לאחר הסמיכה, לכן אין לעשות את הסמיכה בחוץ והשחיטה בפנים, אלא אף הסמיכה דינה להיעשות בפנים, "לפני ה'". ^[9] וכיון שהטמאים אסורים להיכנס לפנים, אין הם יכולים לסמוך.

שחיטה נמי, הרי הכתיב בה עצמה "לפני ה'"! וכיון שאין הטמאים רשאים להכנס לשחוט ולקיים את מצות התורה לשחוט את הקרבן לפני ה', הרי הם התמעטו משחיטה מן התורה, ומדוע הוצרכו חכמים לאסור שחיטתם משום גזרה?

ומתרצינן: לא התמעטו הטמאים משחיטה מן התורה לגמרי, כי אפשר לו לטמא לעמוד מחוץ למקדש, ולשחוט את הקרבן העומד בפנים, על ידי דעביד סכין ארוכה, ושחיט בה הטמא מבחוץ. ונחשבת שחיטה זו שהיא "לפני ה'" על אף שהשוחט עומד בחוץ, כיון שהקרבן הנשחט עומד בפנים, ולכך הוצרכו חכמים לגזור שלא יעשה כן.

ומקשינן: סמיכה נמי, מדוע אין הטמאים סומכים, והרי אפשר להם לסמוך מבחוץ על ידי דמעייל הטמא ידיה, שמכניס את ידיו בלבד לתוך העזרה, וסמיך על הקרבן העומד בפנים!?

ומתרצינן: קסבר תנא זה כי ביאה למקדש במקצת הגוף, שמה ביאה. ולכן אסור לאדם טמא להכניס אפילו רק את ידיו בלבד, משום איסור ביאת מקדש בטומאה.

רב חסדא מתני איפכא, היה שונה היקש זה של סמיכה לשחיטה באופן הפוך, שכך יש ללמוד ממנו: נאמר "וסמך לפני ה'", ^[10] ונאמר "ושחט לפני ה'". ומלמד הכתוב: מה שחיטה בטהורין, שהרי טמא אינו יכול להיכנס למקדש לשחוט, אף סמיכה בטהורין בלבד, ואין מוציאים את הקרבן חוץ לעזרה בכדי שיסמכו הטמאים מבחוץ.

ומקשינן: מאי שנא שחיטה שאינה אלא בטהורים משום דכתיב בה "לפני ה'",

הערות

^[1] באבי עזרי [תליתאה, הלכות ביאת מקדש, א' הלכה ז'] הוכיח מדין זה שיחזור הכשר ויקבל, שאין עבודת הפסולין הללו פוסלת, אלא החסרון הוא בכך שלא נעשתה העבודה בהכשר, כי אינה כשרה אלא בכשרים לעבודה. כי אם נאמר שעבודתם פוסלת, לא יועיל מה שיחזור הכשר ויקבל, כיון שכבר חל הפסול.

^[2] לעיל יד ב מבואר בגמרא שאם הולכה שלא נעשתה ברגל אלא בהושטה בלבד נחשבת הולכה, אין צריך הפסול להחזיר לכשר, כיון שבהושטת הכשר לפסול נתקיימה כבר עבודת ההולכה בכשרות. אלא כוונת המשנה לומר, שיחזור הכשר לצד המזבח, ויטול את הדם מיד הפסול.

^[3] מדייק השפת אמת, ממה שכתבה המשנה "כשר" ולא כתבה "יאספנו" [כפי שכתבה בדין נתן לשמאלו שיחזירנו לימינו], משמע שלכתחילה לא יאספנו, ורק בדיעבד, אם אספו, כשר. וכתב, שהיה מקום לומר שהטעם הוא משום שאין זה דרך כבוד לאוספו מהרצפה, אלא ישחוט בהמה אחרת. אולם הביא את דברי התוס' לקמן [לד ב] הסוברים שיש מצוה לאסוף את הדם. וכתב לחלק, שכוונת התוס' היא רק באופן שנשפך כל הדם. אבל אם נשאר עוד דם בכלי, לא יאסוף לכתחילה. ולפי זה נמצא, שמשנתנו האומרת לשון שיאספנו בדיעבד, עוסקת באופן שלא נשפך כולו. אלא שהקשה, כיצד יועיל שיאספנו, הרי בשעה שנשפך הדם לרצפה הוא נדחה מזריקה, וחל בו דין דיחוי, שאינו חוזר ונראה. ואמנם בגמרא לקמן מבואר כי במקום שבידו לתקן הדבר אינו נעשה דחוי. אבל כתבו שם התוס', שזהו רק במקום שיש מצווה לבטל הדיחוי, ואם כן, במקום שנשפך מקצת הדם, שאין מצווה לאוספו, הרי הוא נעשה דחוי. ותירץ, יתכן שלא נעשה הדם דחוי אלא אם נשפך כולו. אבל כשנשפך מקצתו לא נעשה מקצת זה דחוי.

^[4] בביאור דין זה, כתב האבי עזרי [תניינא סוטה ד יב], שעיקר דין הדם בכלי, הוא שיתקבל בו, שבכך מתקדש הדם, ושיעשו בו ארבע עבודותיו. ואם רק נתקבל בכלי ונעשו בו כל עבודותיו כדין, לא איכפת לנו במה שנשפך בינתיים ולא היה בכלי. אבל אין דין שיהיה זה כל הזמן דם הפר. ואף אם הוא מן הרצפה, כיון שכבר נתקדש בקבלתו מן הפר, הרי הוא כשר.

^[5] המקדש דוד [סימן ז ד] מסתפק, אם נשפך הדם [ואבד] לאחר שכבר נתן מתנה אחת על המזבח, האם יכול לקבל שוב דם הנפש ולתת את שאר המתנות, או שמא מאחר וכבר כיפר במתנה אחת, שוב לא יכול לקבל את יתר הדם, כיון שאין קבלה לאחר זריקה. והשפת אמת [לעיל כו ב] כתב, שאין מועיל לקבל אחר שכבר נתכפר במתנה אחת.

^[6] אם נאמר ש"זריקה שלא במקומה" דינה כזריקה במקומה [כמבואר לעיל כו ב], הרי כאן, שנעשית זריקת הדם על ידי מי שפסול לעבודה, היא אינה נותנת דין "שיריים" לדם הנותר, אלא עדיין ראוי הוא הדם הנותר לזריקה. ואם זריקה שלא במקומה אינה נחשבת כזריקה במקומה, הרי אין לדם הנותר דין "שיריים", וראוי הוא לעבודה. עיין רש"י, ויבואר בגמרא.

^[7] דין זה כאמור, הוא דווקא בזריקת פסול, אבל זריקת כשר באופנים אלו נתבארה לעיל במשנה [כו א], ובגמרא שם.

^[8] הקשה השפת אמת, הרי גם במשנה נאמר לשון "שהשחיטה כשרה", על אף שזהו רק בדיעבד, כפי שדייקה הגמרא מלשון "שחטו". ואם כן, מנין לה לגמרא שלשון "שהשחיטה כשרה" האמור בברייתא הוא לכתחילה? ותירץ, רק במשנה, שנאמר בה לשון "שחטו" שהוא דיעבד, יש הכרח לפרש את הלשון כשרה שאף הוא בדיעבד. אבל בברייתא, שלא נאמר בה לשון "שחטו", הרי בסתם יש לפרש את לשון "כשרה" שהוא לכתחילה. עוד תירץ, שעיקר קושיית הגמרא היא, מאחר ולמדנו מן הפסוק שהשחיטה כשרה בטמאים, מנין לרבנן לפוסלה לכתחילה.

^[9] רש"י ביאר, שדין סמיכה "לפני ה"', הוא משום שצריך להיות תיכף לסמיכה שחיטה. אך בתוס' [ד"ה מאי שנא] כתבו, שיש ללמוד דין הסמיכה לפני ה' ממה שנאמר בעולה "יקריב אותו לפני ה' וסמך ידו". ועיין בדבריהם שרש"י עצמו מסתמך לקמן על דברי הכתוב בפר כהן משיח "לפני ה' וסמך". וכתב הליקוטי הלכות, שלדברי התוס', דין הסמיכה לפני ה' מעכב אף בדיעבד, כיון שהוא דין בסמיכה שצריכה להיות לפני ה'. אבל לרש"י, הסובר שלא נאמר דין לפני ה' בסמיכה, וכל ענינו הוא שעל ידי כן יתאפשר לשחוט תיכף ומיד לאחר הסמיכה, הרי שאין זה מעכב, ובדיעבד אם שחטו לאחר שסמך עליו בחוץ כשר. אבל אם סמך בחוץ, הרי לכתחילה, קודם שחיטה יש לחזור ולסמוך לפני ה' בפנים. כיון שדין תיכף לסמיכה שחיטה הינו מדאורייתא, אלא שאינו מעכב.

^[10] עיין בהערה לעיל היכן אמר הכתוב בסמיכה שצריך לעשותה "לפני ה"'.

וכולן, כל הפסולים לעבודת כהונה, שקיבלו את הדם במחשבה להקריבו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יש עדיין דם הנפש בבהמה — יחזור הכהן הכשר ויקבל ויזרוק את הדם על המזבח.

קיבל הכשר את הדם בכלי כדין, ונתן את הכלי לפסול — יחזיר הפסול לכשר. כיוצא בדבר, קיבל הכשר בימינו ונתן אחר כך את הכלי ליד שמאלו (ועבודה היא בימין דווקא) — יחזיר לימינו. וכן קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול — יחזיר לכלי קדש. נשפך הדם מן הכלי שקיבל בו על הרצפה ואספו — כשר.

נתנו (זרקו) הפסול את הדם על גבי הכבש, או על קיר המזבח שלא כנגד היסוד כלומר, במקום שאין שם יסוד, נתן את הדמים הניתנין למטה מחצי המזבח, כגון דם עולה, למעלן, ואת הניתנין למעלן כגון דם חטאת למטה, ואת הניתנין בפנים בהיכל, כגון דם פר ושעיר של יום הכיפורים, נתן בחוץ על מזבח העולה, ואת הניתנין בחוץ נתן בפנים, אם יש דם הנפש עדיין — יחזור הכשר ויקבל.

א גמרא מלשון המשנה שנאמר בה "כל הפסולים ששחטו" בלשון עבר, מדייקים: בדיעבד — אין [כן] השחיטה כשירה, לכתחלה — לא.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במדרש ההלכה: נאמר בקרבן עולה "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), ולא נאמר "ושחט הכהן", לומר ששחיטה בזר כשרה, וכפי ששנינו במשנתנו שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים. ויש לשאול: או נאמר כי "ושחט" האמור בכתוב אינו אלא בכהנים?

על כך יש להשיב: אמרת (אומר אתה): וכי מאין באתה? מהיכן אתה בא לסברה זו, שכהן הוא? מכלל שנאמר לאהרן הכהן: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח" (במדבר יח, ז).

יכול אף בשחיטה הדין כן? תלמוד לומר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' ", ומיד אחר כך: "והקריבו בני אהרן" (ויקרא א, ה), לומר שדווקא מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה לכתחילה בכל אדם!

ומשיבים: באמת הוא הדין שאפילו לכתחילה נמי [גם כן] מותר לפסולים לשחוט, ומשום דקא בעי למיתנא [שרצה לשנות] גם טמאים, שלכתחילה לא ישחטו, גזירה שמא יגעו בבשר ויטמאוהו, לכן תנא [שנה] בה לשון "ששחטו", שהיא בדיעבד.

ב ושואלים: וטמא ששחט בדיעבד שפיר דמי [טוב, כשר, הוא]? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במדרש ההלכה: נאמרו שני ציווים ברצף אחד: "וסמך ידו על ראש העולה... ושחט" (ויקרא א, ד—ה), ומשמע שמדובר באותו אדם, ללמדנו: מה סמיכה היא בטהורים, אף שחיטה בטהורים! ואומרים: דבר זה הוא מדרבנן [מדברי סופרים], שאסרו לטמא לשחוט, אבל מן התורה כשר.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] סמיכה? דכתיב [שנאמר בה]: "לפני ה' "כלומר, בעזרה, ואין טמא נכנס לעזרה, שחיטה נמי — הכתיב [גם כן הרי נאמר]: "לפני ה' "(ויקרא א,ד—ה), ואם כן איך יכול הטמא להיכנס ולשחוט! ומשיבים: אפשר דעביד [שהוא עושה] סכין ארוכה ועומד בחוץ ושחיט [ושוחט] בפנים.

ומקשים: סמיכה נמי [גם כן] אפשר דמעייל ידיה וסמיך [שמכניס את ידו לפנים וסומך]! ומשיבים: קסבר [סבור הוא חכם זה] שביאה במקצת, שמכניס רק חלק מגופו, גם כן שמה ביאה, ואסור לטמא להכניס גם חלק מגופו למקדש.

רב חסדא מתני איפכא [היה שונה להיפך]: "וסמך... ושחט", מה שחיטה בטהורין, אף סמיכה בטהורין. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שחיטה שממנה למדים? דכתיב [שנאמר בה]: "לפני ה' ", ואין טמא נכנס לעזרה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And with regard to all of them, in a case where they collected the blood with the intent to offer it beyond its designated time or outside its designated area, if there is blood of the soul that remains in the animal, the priest fit for Temple service should again collect the blood and sprinkle it on the altar.

If the priest fit for Temple service collected the blood in a vessel and gave the vessel to an unfit person, that person should return it to the fit priest. If the priest collected the blood in a vessel in his right hand and moved it to his left hand, he should return it to his right hand. If the priest collected the blood in a sacred vessel and placed it in a non-sacred vessel, he should return the blood to a sacred vessel. If the blood spilled from the vessel onto the floor and he gathered it from the floor, it is valid.

If an unfit person placed the blood upon the ramp or on the wall of the altar that is not opposite the base of the altar, or if he placed the blood that is to be placed below the red line above the red line, or if he placed the blood that is to be placed above the red line below the red line, or if he placed the blood that is to be placed inside the Sanctuary outside the Sanctuary or the blood that is to be placed outside the Sanctuary inside the Sanctuary, then if there is blood of the soul that remains in the animal, the priest fit for Temple service should again collect the blood and sprinkle it on the altar.

GEMARA: The Gemara infers from the use of the past tense in the mishna: With regard to all those who are unfit for Temple service who slaughtered, that after the fact, yes, the slaughter is valid. But ab initio, no, those who are unfit may not slaughter an offering.

And the Gemara raises a contradiction from what was taught in the halakhic midrash Torat Kohanim: The verse states with regard to a burnt offering: “And he shall slaughter the bull before the Lord” (Leviticus 1:5). The fact that the verse does not stipulate that a priest must slaughter the offering teaches that slaughter is valid if performed by a non-priest, as stated in the mishna: As the sacrificial rite of slaughter is valid when performed by non-priests, by women, by Canaanite slaves, and by ritually impure individuals, and even with regard to offerings of the most sacred order. Or perhaps the term “and he shall slaughter” in the verse is referring only to slaughter by priests?

You can say in response: From where did you come to the idea that the verse is referring only to a priest? It is from the fact that it is stated to Aaron: “And you and your sons with you shall keep your priesthood in everything that pertains to the altar” (Numbers 18:7).

One might have thought that this is the halakha even with regard to slaughter, that only priests are fit to slaughter an offering. Therefore, the verse states: “And he shall slaughter the bull before the Lord, and Aaron’s sons, the priests, shall present [vehikrivu] the blood” (Leviticus 1:5), from which it is inferred that specifically from the collection of the blood and onward it is a mitzva exclusively of the priesthood. This teaches about the rite of slaughter that it is valid ab initio if performed by any person. This contradicts the inference from the mishna that slaughter of an offering by a non-priest is valid only after the fact.

The Gemara answers: The same is true that even ab initio as well it is permitted for those unfit for Temple service to slaughter an offering, but because the mishna wants to teach with regard to the ritually impure that they may not slaughter an offering ab initio due to a rabbinic decree lest they touch the flesh and render it ritually impure, therefore the mishna taught this halakha with the expression in the past tense: Who slaughtered, i.e., after the fact.

The Gemara asks: And in the case of a ritually impure individual who performed the slaughter, is it permitted even after the fact? And one can raise a contradiction from what is taught in the halakhic midrash: The Torah states two consecutive directives: “And he shall place his hand upon the head of the burnt offering…And he shall slaughter the bull before the Lord” (Leviticus 1:4–5). This juxtaposition indicates that both directives are referring to the same individual, which teaches that just as placing hands on the head of an offering may be performed only by ritually pure individuals, so too, the slaughter may be performed only by ritually pure individuals. The Gemara answers: By rabbinic law, an impure person is prohibited from slaughtering an offering lest he touch the flesh of the offering, but by Torah law the slaughter is valid.

The Gemara asks: What is different about placing hands that it can be performed only by those who are ritually pure even by Torah law? It is that it is written: “Before the Lord,” which is referring to the Temple courtyard, and an impure person may not enter the Temple courtyard. With regard to slaughter as well, isn’t it written: “Before the Lord” (Leviticus 1:5)? How can a ritually impure person enter the Temple courtyard to slaughter an offering? The Gemara answers: It is possible, in a case where he fashions a long knife, stands outside the Temple courtyard, and slaughters the offering that is inside the courtyard.

The Gemara asks: With regard to placing hands also, it is possible, in a case where he inserts his hands into the Temple courtyard and places them on the head of the offering. The Gemara answers: The tanna holds that a partial entry, in which only a part of the body enters the Temple courtyard, is called entry. Therefore, an impure individual may not insert even part of his body, such as his hands, into the Temple courtyard.

Rav Ḥisda taught the baraita in the opposite manner: “And he shall place his hand upon the head of the burnt offering…and he shall slaughter the bull” (Leviticus 1:4–5), teaches that just as slaughter may be performed only by ritually pure individuals, so too, placing hands may be performed only by ritually pure individuals. The Gemara asks: What is different about slaughter that it may be performed only by those who are ritually pure? It is that it is written with regard to it: “Before the Lord,” which refers to the Temple courtyard, and a ritually impure person may not enter the Temple courtyard.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במשנה נתנו ע"ג הכבש. בתוי"ט כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ"ב. ל"ד. דבמשנה איתא סתם פסול. אלא דשמואל הוא דאמרה שם בגמרא והביאו הרע"ב שם:

רש"י ד"ה אם יש דה"נ. דכתיב המקריב כו' בראוי להקרבה כו'. (לעיל כח ב. וכט) מפקינן ליה לדרשה אחרינא. ודרשה זו ל"מ כעת:

תד"ה ובטמאים. והיו זקוקין להוציאה אף חוץ לחיל והר הבית. כצ"ל:

בא"ד וא"ת וכיון דטבו"י מותר בשאר מקומות. כצ"ל:

תד"ה (בעמוד הקודם) ובטמאים וכו' משום דקתני הוציאוה הוציאוה תרי וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה והקריבו מקבלה ואילך. עמ"ש בעניותי בדברי התוס' הללו בספרי הקטן ברכי יוסף ריש י"ד ע"ש ובמחזיק ברכה שם בס"ד:

וכולן. הפסולין: שקיבלו הדם. על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו: אם יש דם הנפש. עוד בבהמה יחזור הכשר ויקבל ויזרוק הכשר שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה לפי שאין ראויין לה ואין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה דכתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז) בראוי להקרבה הכתוב מדבר: יחזיר לכשר. דלא מיפסיל בהכי ובפרק [ראשון] (דף יד:) שנינן לה למאן דאית ליה הולכה שלא ברגל שמה הולכה למר כדאית ליה ולאידך כדאית ליה: נתנו. הפסול על גבי הכבש או שלא כנגד היסוד כו': יחזור הכשר ויקבל. אי סבירא לן דפסול עושה שיריים אשמעינן האי תנא דשלא במקומו לאו כמקומו דמי לפיכך לא עשאן שיריים ואי סבירא ליה דשלא במקומו כמקומו דמי והויא לה זריקה גמורה באדם פסול אשמעינן דאין פסול עושה שיריים: גמ' ה''ג ורמינהו ושחט שחיטה בזר כשרה מדלא כתיב ושחט הכהן: וכי מאין באת. לומר שצריכה כהונה והלא לא נאמר בה כהן: והקריבו הכהנים. ומדכתיב בקבלה כהונה ובשחיטה לא כתיב לימד על השחיטה שכשרה בזר: מה סמיכה בטהורים. כדמפרש לקמיה: מדרבנן. שמא יגעו בבשר: מאי שנא סמיכה. דבטהורים מדאורייתא: דכתיב לפני ה'.

החמירו עליו לצאת כמו שמפרש רבינו תם משום דקשיא ליה דהתם אסר ליה לטבול יום ליכנס בעזרת נשים משום דסמוך למחנה [שכינה] ואמרינן נמי בגמ' שחידשו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה פירוש לא בכל מחנה לויה דמפתח הר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה כדתנא בתוספתא ובסיפרי ובפרק בתרא דמכילתין (דף קטז:) ובכלים (פ''א מ''ח) משמע דשרי בכולהו חוץ מעזרת נשים ואפי' טבול יום דזבין וזבות אלא במחנה לויה כגון עזרת נשים דסמוך למחנה שכינה קאמר ובמסכת תמיד משמע דשרי בכל מחנה לויה גבי בית המוקד שזקני בית אב ישנים שם וקתני כשאירע קרי לאחד מהן הולך וטובל וחוזר לאחיו הכהנים עד שהשערים נפתחין והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקודש וחציה בחול ובסוטה פרק היה נוטל (דף כ:) (הא) דקתני והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה ופריך עלה מהא דדרשינן דטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ואפי' מת עצמו כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ואי דרבנן אסור מאי קושיא ומתוך כך מחלק רבינו תם דלא גזור היכא דנטמא בעזרה ומורי מתרץ דבעזרת נשים החמירו יותר משאר מקומות אע''פ שסמוכים ממש למחנה לויה לפי שהוא מקום כניסה ויציאה לכל אדם יותר שדרך שם נכנסין לעזרת ישראל דרך שער נקנור שהוא שער האיתון המשמש הכניסה והיציאה והא דפריך בסוטה על מה שאמר הוציאוה משום דקתני הוציאוה תרי זימני דמשמע שהיו נבהלים להוציאה וממהרין מאד ואי לאו דאיכא איסורא דאורייתא לא היו דוחקין כל כך למהר והא דאמר בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פא:) כהן המשמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב''ד אלא מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגיזרין לאו דווקא חוץ לעזרת ישראל אלא אף חוץ לעזרת נשים וחוץ לחיל וכי ה''ג נמי הוי ההיא דסוטה דקתני שלא תטמא העזרה והיו זקוקין להוציאה אף חוץ לחיל להר הבית דהא מפרש טעמא התם שמא תפרוס נדה וא''ת וכיון דטבול יום מותר בשאר העזרה כדפרישית אמאי איצטריך לו למצורע בערב הפסח לדחות עשה ילך בשאר הלשכות ויכניס שם ידיו לבהונות וי''ל דלא אפשר משום דכתיב פתח אהל מועד והיינו בשער נקנור שהוא מכוון כנגדו ומיהו בקדשי קדשים לא אפשר ליה לטמא לשחוט בצידי העזרה [דשחיטתן] בצפון ולא משכחת פתח מכוון לצד הצפון כדמוכח בגמ' למ''ד מרחק צפון דפריך וליעבד פשפש ומשני הכל בכתב ולפירוש רבינו תם נמי דמפרש דנטמא בעזרת נשים לא גזור מ''מ למ''ד מרחק צפון ושחיט בסכין ארוכה עשרים ושתים אמה ואין לחוש בכך [הא דקאמר] דשחיטה כשירה בדיעבד ושמא יגעו בבשר נקט משום קדשים קלים וה''ר אפרים היה מפרש דמשכחת לה דשחיט טמא דרך גגין ועליות דלא נתקדשו ובסכין ארוכה למ''ד ביאה במקצת שמה ביאה שאין יכול להכניס שם ידו ומיהו התינח בקדשים קלים שיכול לתלות הבהמה ולשחטה אבל בקדשי קדשים לא אפשר דבעינן שחיטה על ירך כדאמר לעיל בפרק שני (דף כו.) אם לא נאמר דעביד בסכין ארוכה מן העליה והגג עד הרצפה ולהאי פירושא לא תקשי לו מיניה ממצורע שיכניס ידיו לבהונות דרך גגין ועליות ולא איצטריך לדחות עשה דהיאך יעלה לגגין דרך הר הבית והחיל: ת''ל והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה. ואם תאמר תיפוק ליה מהיקישא דסמיכה ושחיטה דמה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים כדדריש ר''ש בריש הקומץ רבה (מנחות יט.) וי''ל דאי לאו דרשא דהכא הוה ממעטינן שחיטה מדכתיב תשמרו את כהונתכם דמשמע אפי' שחיטה בכלל ואע''ג דאיצטריך לן לעיל ספ''ק (דף יג.) והקריבו בני אהרן הכהנים לגז''ש שתהא בכהן כשר ובכלי שרת מ''מ דריש מיניה שפיר מקבלה ואילך מצות כהונה: מאי שנא סמיכה דבטהורים דכתיב לפני ה'. פי' בקונטרס דהיינו מדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים אלא אף הסמיכה מבפנים ואין טמא נכנס לעזרה והקשה הרב רבי יעקב דאורלינ''ש דבפ' בתרא (דף) משמע דכתיב בסמיכה גופה לפני ה' דקאמר דאין סמיכה בבמה משום דכתיב לפני ה' ואי לא כתב בה לפני ה' אלא מקרא דשחיטה הא שחיטה גופה ישנה בבמה והתם פירש בקונטרס דהיינו קרא דכתיב בפר כהן משיח לפני ה' וסמך ומיהו לקמן בשמעתין (דף לג.) משמע כפירוש הקונט' דהכא דפריך למאן דאמר תיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא מדתניא וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאין נמי משכחת לה משמע בהדיא דלא ידעינן סמיכה לפני ה' אלא משום דתיכף לסמיכה שחיטה וצריך לדחוק ההוא דלקמן דפ' בתרא (גם זה שם) ומיהו יש ליישב ההיא דלקמן בשמעתין משום ההיא סוגיא כמאן דאמר ביאה במקצת לאו שמה ביאה דאי משום לפני ה' אפשר דמעייל ידיה וסמיך אבל אי אמרת תיכף לסמיכה שחיטה לא אפשר דמרחק צפון מיהו וסמך ושחט דכתיב גבי עולה דטעונה צפון דריש בתורת כהנים בפרשת ויקרא מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ובהדיא דריש התם מקרא דלעיל דכתיב יקריב אותו לרצונו לפני ה' וסמך מדכתיב ממש וסמך אצל לפני ה' דריש לפני ה' ולא כפי' הקונטרס דפרק בתרא דדריש לה מקרא אחרינא דפר כהן משיח תדע דמפר כהן משיח היכי מצי למילף שאר סמיכות לפני ה' שאני התם דקדושה חמורה היא חטאות הפנימיות:

דף לב - א

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד