זבחים לג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

רבינא אמר: דברי עולא משמו של ריש לקיש, שביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות בלבד איתמר, וכלשונו של עולא "טמא שהכניס ידו לפנים לוקה". אבל אינו חייב כרת עליה כביאת כל גופו, ומה שהוקשה ביאה לנגיעה, היינו לענין האזהרה שלא לבוא למקדש, שעונשה מלקות. אבל לא הוקשה לענין עונש כרת של ביאת מקדש, ומשום כך, אין להקשות על דברי עולא, מהברייתא שאמרה שמצורע שראה קרי בערב הפסח מכניס אצבעותיו לטהרתו, כי מאחר ועל ביאה במקצת אינו חייב אלא מלקות, הרי שנדחה איסור זה ^[12] מפני חיוב הקרבת הפסח שעל ביטולו נענש בכרת.

כי אתא רבין, כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי אבהו: מה שלמד ריש לקיש חיוב מלקות מהפסוק "בכל קודש לא תגע", לענין טמא שנגע בבשר קודש איתמר, ולא ^[13] לענין חיוב מלקות על ביאה במקצת ^[14] כפי שאמר עולא משמו. דאיתמר, טמא שנגע בקודש ריש לקיש אמר לוקה, ^[15] רבי יוחנן אמר אינו לוקה. ומבארת הגמרא: ריש לקיש אמר לוקה, למד דבר זה ממה שנאמר בפסוק [ויקרא יב] "בכל קודש לא תגע". ורבי יוחנן אמר אינו לוקה, כי מה שנאמר בפסוק ההוא אזהרה לנוגע בקודש, בתרומה כתיב. לחייב מלקות את האדם הטמא הנוגע בתרומה, ^[16] ואין לפרש הפסוק על טמא שנגע בבשר קודש, כי פסוק זה עוסק בטומאת יולדת, שלאחר שטבלה ביום השביעי דינה כ"טבולת יום ארוך" עד לאחר ארבעים יום, ומבואר בהמשך הפסוק, שאיסור זה של נגיעה קיים עליה "עד מלאת ימי טהרה", ולאחר מכן מותרת ליגע בתרומה על אף שעדיין לא הביאה קרבן טהרה הבא ביום הארבעים ואחד. ואילו לענין קודש, אסורה היא בנגיעה בו עד לאחר הבאת קרבנה. ובהכרח שפסוק זה ענינו לגבי תרומה ולא לגבי קודש.

ומאחר ופסוק זה אמור לגבי נגיעה בתרומה, אין ללמוד ממנו בקל וחומר לחיוב מלקות לגבי טמא שנגע בקודש, כי אין מזהירין מן הדין.

ומקשינן: וריש לקיש כיצד לומד מפסוק זה לחייב מלקות את הטמא שנגע בקודש, האם האי קרא להכי הוא דאתא, הרי האי מיבעי ליה ללמוד ממנו אזהרה לטמא האוכל בשר קודש?

דאיתמר: אזהרה לטמא האוכל בשר קודש, מנין?

ריש לקיש אמר, נלמד דבר זה ממה שנאמר "בכל קודש לא תגע". רבי יוחנן אמר, תני ברדלא: אתיא "טומאתו טומאתו" מביאת מקדש בטומאה. כי נאמר בטמא שאכל קודש "וטומאתו עליו", ונאמר גם בטמא שבא למקדש "עוד טומאתו בו". מה להלן, בביאת מקדש, ענש הכתוב עונש כרת והזהיר, שנאמר בו "ולא יטמאו את מחניהם". אף כאן, בטמא שאכל קודש, ענש הכתוב, והזהיר.

ומתרצינן: ריש לקיש דרש את עיקר הפסוק לאזהרה על טמא שאכל בשר קודש. ומכל מקום, למד ממנו גם חיוב מלקות לטמא שנגע בקודש.

טמא שנגע בקודש שחייב מלקות, נלמד מדאפקה רחמנא אזהרה זו בלשון נגיעה. ואילו אזהרה לאוכל בשר קודש כשהוא טמא, נלמדת מדאיתקש קודש למקדש בפסוק זה, "בכל קדש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא". מה ביאת מקדש היא דבר שיש בו כרת, שהבא למקדש בטומאה ענוש כרת, אף אזהרה זו של "בכל קודש לא תגע" עוסקת בדבר שענוש עליו כרת, והיינו טמא שאכל בשר קודש, שענוש כרת.

תניא כוותיה דריש לקיש, שאזהרה לאוכל קודש נלמדת מהיקש של קודש למקדש: ^[17]

נאמר "בכל קודש לא תגע" אזהרה לאוכל.

אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע?

הערות

^[12] הקשו התוס' [ד"ה לענין מלקות], אמנם אין חיוב כרת על ביאה במקצת. אבל מכל מקום כיצד תדחה מפני עשה של קרבן פסח, הרי מלבד הלאו של ביאה במקצת, יש גם איסור עשה הנלמד מדרשת "טמא יהיה" לרבות טבול יום, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה? ועוד הקשו, הרי בשעה שמכניס ידיו למקדש ועוקר את הלאו של ביאת מקדש, אינו מקיים את מצוות הקרבת הפסח [שהקרבת הפסח נעשית לאחר שכבר נטהר], וכיצד ידחה הלאו מפני העשה? וכתב הקרן אורה, שאין לומר שרבינא בא רק לומר את גוף הדין של ביאה במקצת שהיא במלקות, ואילו הקושיא מהברייתא של מצורע מתורצת כבר בדברי הגמרא לעיל, בדברי עולא שאמר הואיל והותר הותר, שהרי לדברי רבינא לא יתכן תרוץ זה, כי מאחר וסובר רבינא שלא הוקשה ביאה אלא ללאו של נגיעה בלבד, הרי שרק מי שיש לאו בנגיעתו הוקש לענין ביאה במקצת, נמצא שמחוסר כיפורים שאינו אסור בנגיעה, רשאי לכתחילה להכניס ידיו לבהונות שהיא ביאה במקצת ולא נאסר בה, ואם כן, לא יתכן לומר הואיל והותרה לו ביאה במקצת לצרעתו הותרה לקירויו, כי לא התייחד לו התר בשביל טהרתו מעבר למה שהוא מותר בלעדיה. ותירצו התוס', שעשה שיש בו כרת חמור הוא, ודוחה עשה ולא תעשה, ואף שאין מקיים העשה בשעה שעוקר את הלאו. וברעק"א ציין את דברי התוס' בחולין [עח א] שהקשה, מדוע הוצרכה שם הגמרא לדרוש דרשה מיוחדת על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" שנוהג אף במוקדשין, ומנין לחלק בזה בין חולין למוקדשין, ואי אפשר לומר שבאה לענין קרבן פסח שהוא בכרת, ואלמלא הדרשה היה דוחה לאו זה, כי מאחר ויש באיסור זה לא תעשה ועשה, אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומבואר בדברי התוס', שאף עשה שיש בו כרת אינו דוחה לא תעשה ועשה, ומכל מקום התוס' בסוגייתנו אין סוברים כן. ובקרן אורה כתב ליישב קושיית התוס' כאן, שהעשה של "טמא יהיה" אינו עוסק בביאה במקצת, כי מאחר וביאה במקצת אינה חמורה כל כך בטמא עצמו, שאינה אלא בלאו, מנין לנו שהריבוי של "טמא יהיה" לטבול יום, מדבר אף על ביאה במקצת. ומאחר ואין כאן אלא לאו בלבד, הרי וודאי שיש לו להידחות מפני העשה של קרבן פסח, על אף שאין קיום העשה בזמן עקירת הלאו, שלענין זה וודאי חמור העשה שיש בו כרת. עוד כתב הרעק"א, שצריך לומר שעל אף שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, הרי שעשה שיש בו כרת שהוא חמור, עדיף אף לענין זה.

^[13] העיר השפת אמת, שלכאורה אין סתירה בין שני דינים אלו של ביאה במקצת וטמא שנגע בקודש, ויתכן שדרש ריש לקיש איסור נגיעה מגוף הפסוק "בכל קדש לא תגע", ומכל מקום דרש גם איסור ביאה במקצת מההקש של ביאה לנגיעה. וכתב, שאפשר לומר שלמסקנת הגמרא שסובר ריש לקיש שעיקר הפסוק עוסק באזהרה לטמא שאכל בשר קודש, ולא בטמא שנגע בקודש, ומשום שהקישה תורה קודש למקדש, מה ביאת מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קודש האמור בפסוק דבר שיש בו נטילת נשמה, בזה מוכרח שריש לקיש אינו מחייב מלקות על ביאה במקצת, שאם כך הוא, הרי שביאת מקדש האמור שם אינו בהכרח דבר שיש בו נטילת נשמה, כי במקום שבא במקצת אינו חייב כי אם מלקות. אמנם כתב לדחות, שאף על גב שמצינו ביאה במקצת שאין בה כרת, מכל מקום יש בשם ביאה כרת, באופן שנכנס כולו, מה שאין כן בנגיעה, שאין בה כרת בשום אופן.

^[14] הרמב"ם [הלכות ביאת המקדש, ג יח] פסק, טמא שהכניס ידיו למקדש, מכין אותו מכת מרדות. וכתב הכסף משנה, שהמקור לזה הוא בדברי רבי אבהו הסובר שריש לקיש לא דיבר על ביאת מקדש כלל [כמו שפירש רש"י], אין לנו לחייבו מלקות משום ביאת מקדש כיון שדבר זה שנוי במחלוקת, ומכל מקום אסורה ביאת מקצת מדרבנן. והקשה הקהלות יעקב, אמנם ביאה במקצת אין שמה ביאה. אבל מכל מקום הכנסת ידיו הטמאות אינה גרועה ממכניס טומאה למקדש שחייב כרת, כפי שפסק הרמב"ם [בהלכה טז] לגבי המכניס שרץ למקדש, וכן המכניס כלי טמא למקדש פסק הרמב"ם [שם] שחייב מלקות? ואמנם בכתבי הגרי"ז כתב בשם הגר"ח, שאף שביאה במקצת אין שמה ביאה, מכל מקום לוקה משום מכניס טומאה למקדש. ותירץ [וכעין זה תירץ המרחשת חלק א, סימן ב, ב ד], על פי המבואר בגמרא לקמן [צה א], שמעיל שנטמא וטעון כיבוס במקום קדוש [שאסור לקורעו], ואי אפשר להכניסו לפנים משום איסור הכנסת טומאה למקדש, מכניסו בפחות משיעור שלושה על שלושה טפחים ומכבסו. ומבואר בזה, שמדאורייתא אין איסור בהכנסת דבר טמא בפחות משיעור קבלת טומאה. ולכאורה קשה, אמנם פחות משלושה טפחים אינו מקבל טומאה. אבל לאחר שכבר נטמא הרי כל משהו שבו טמא, ואף כשמכניס פחות משלושה טפחים, הרי הוא מכניס טומאה למקדש, אלא מוכרח בזה, שאיסור מכניס טומאה למקדש אינו אלא במכניס דבר שלם הראוי לקבל טומאה כמו שהוא. אבל פחות משיעור, הרי זה כמכניס חצי טומאה שאין היא תפוסה בו אלא מחמת השיעור שיש בכולו. ולפי זה יש לומר, שאף המכניס ידיו, נחשב כמכניס טומאה פחות מכשיעור, כיון שהידים עצמן אינן מקבלות טומאה מדאורייתא, ואין דין קבלת טומאה על איברי האדם, אלא על אדם, שאחר שנטמא האדם אף ידיו טמאות כחלק ממנו, ונמצא שהכנסת הידים אינה אלא הכנסת חצי טומאה, שאינה אסורה מדאורייתא. ומה שחייב ריש לקיש על ביאה במקצת, אין זה משום שסובר שהכנסת חצי טומאה אסורה מדאורייתא, אלא סובר שהביאה במקצת מתייחסת לכולו, ונחשב שהאדם נכנס.

^[15] הקשה בחידושי הגר"ח הלוי, מאחר ומצוות עשה לשרוף את כל הקדשים שנטמאו, כמו שפסק הרמב"ם [פסולי המוקדשין, יט א], מדוע לא יחשב איסור נגיעת טמא בקדשים, לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו, וכמו שפסק הרמב"ם [פסולי המוקדשין, יח ט] שהמותיר מבשר הקדשים אינו לוקה, משום שהוא לאו הניתק לעשה, שצוותה תורה לשרוף את הנותר, הוא הדין בזה, שמצוות העשה לשרוף את הבשר הטמא, תנתק את הלאו של טמא שנגע בקודש! ? ותירץ, שדווקא שרפת נותר מנתקת את הלאו שבו, משום שדין שרפתו הוא מחמת שם נותר שבו, והוא דין שרפה מיוחד הבא משום דין נותר, ומה שאין כן דין שרפת בשר טמא, שענינו משום דין שרפת כל פסולי המוקדשין, ולא נתייחד על דין טמא דווקא, והוכיח כן ממה שפסק הרמב"ם [הלכות פסולי המוקדשין יט ה] שנותר אינו נשרף אלא ביום, ואילו לגבי שאר פסולי המוקדשין ובתוכם טמא, פסק [מעשה הקרבנות, ז ה] שדין שרפתם הוא גם בלילה. עוד תירץ, שהאיסור לנגוע בקודש ענינו במה שאסור לטמא את הקודש, ואילו מצוות שרפה, ענינה לשרוף קדשים שנפסלו בפסול טומאה, ואין המצווה מתקנת את הלאו, ולכן אינה מנתקתו, ומה שאין כן בדין נותר שהאיסור הוא על מה שחל שם נותר בבשר, שאסור שיפסל הבשר בנותר, ועל כך באה המצווה לשרוף בשר שנפסל בנותר, ולכך מנתקת היא את הלאו.

^[16] כתב המאירי בשבת [צא, ד"ה קצת מפרשים], שבדין זה של נוגע בתרומה, הנלמד מ"בכל קודש לא תגע", אין הפרש בין טמא שטימא את התרומה בנגיעתו בה, ובין טהור שטימאה ע"י שזרקה לבית טמא. ומבואר בדבריו, שהלאו של "לא תגע" ענינו משום מטמא, ולא משום נוגע. אולם הטהרת הקדש כתב, כי יתכן שסובר רבי יוחנן, שבדין "בכל קודש לא תגע" לא נאמר שנפסלת התרומה על ידי כך, אלא איסורו הוא בעצם הנגיעה אף על פי שאינו מטמאה בכך. ולפי זה יישב את קושיית התוס' ביבמות [עה א ד"ה נגיעה], על דברי הגמרא שלמדה איסור נגיעה בתרומה מ"בכל קודש לא תגע", והקשו התוס', שאם כן, נמצא שהפסוק "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" המובא שם בגמרא לגבי דין זה, מיותר! ? אולם אם אכן לא למדנו מן הפסוק "בכל קודש לא תגע" אלא איסור נגיעה בלבד, הרי שנצרך הפסוק של "במים יובא" ללמד שנגיעת הטמא בתרומה פוסלתה.

^[17] כתב השפת אמת, שאפשר שיש בברייתא זו ראיה אף למה שדרש ריש לקיש מפסוק זה אזהרה לנגיעה, כי מאחר וטעמו של רבי יוחנן שאינו דורש אזהרה זו, הוא משום שפסוק זה עוסק בענין נגיעה בתרומה, הרי שבברייתא מבואר שעוסק בענין קודש. והביא את דברי הגמרא ביבמות [עה א], שהביאה ברייתא זו, וסיימה בה "והאי דאפקיה בלשון נגיעה, הכי קאמר, נגיעה כאכילה". הרי, שאף הברייתא דרשה דבר זה. אולם הקשה, ששם מבואר לימוד זה לגבי נגיעה בתרומה, ולא לגבי נגיעה בבשר קודש, וכן הקשו שם התוס'.

ושבים לדברי עולא בשם ריש לקיש (לעיל זבחים לב,ב) שטמא שהכניס ידו לעזרה לוקה, משום שביאה במקצת שמה ביאה, והקשו על כך מן הברייתא בענין מצורע האומרת שאין בכך כרת. רבינא אמר: מה שנאמר לענין מלקות איתמר [נאמר], שלא אמר ריש לקיש אלא שיש עונש מלקות על המכניס ידו לעזרה, אבל גם הוא מודה שאין בזה חיוב כרת כמו בביאת הטמא כולו.

כי אתא [כאשר בא] רבין אמר בשם ר' אבהו: מה שאמר ריש לקיש על פסוק זה, לענין טמא שנגע בקודש איתמר [נאמר] הדבר, ואינו מדבר כלל בביאה במקצת למקדש כפי שאמר עולא בשמו.

א דאיתמר [שנאמר]: שנחלקו לענין טמא שנגע בקודש, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, שעבר על לאו הכתוב בתורה, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה. ומסבירים את טעמיהם: ריש לקיש אמר לוקה, משום שנאמר "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד). ור' יוחנן אמר אינו לוקה, שכן ההוא [אותו כתוב] בתרומה כתיב [נאמר], ולא בקודש.

ושואלים: וריש לקיש, האם סבור הוא כי האי קרא להכי הוא דאתא [פסוק זה לזה הוא שבא]? האי מיבעי ליה [זה נצרך לו] לאזהרה למי שהוא טמא האוכל בשר קודש! דאיתמר [שנאמר]: אזהרה לאוכל בשר קודש מנין? ריש לקיש אמר: נאמר "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד), וכאשר יבואר להלן הכוונה היא לאכילה.

ר' יוחנן אמר: תני [שנה] החכם ברדלא, אתיא [באה, נלמדה] הלכה זו בגזירה שווה "טומאתו" "טומאתו" מביאת מקדש, שגם באוכל קודש בטומאה נזכרה המלה "טומאתו" (ויקרא ד, כ), וגם בביאת מקדש בטומאה (במדבר יט, יג), ובשניהם יש עונש כרת, מה להלן בביאת מקדש ענש (כרת) וגם הזהיר שיש מצות לא תעשה על כך, אף כאן באכילת קודש בטומאה ענש וגם הזהיר. הרי שלדעת ריש לקיש נאמר איסור זה לענין אכילה!

ומשיבים: לדעת ריש לקיש נלמדים שני הדברים מפסוק זה, טמא שנגע בקודש נלמד מדאפקה רחמנא [ממה שהוציאה התורה את הדבר] בלשון נגיעה, ואילו אזהרה לאוכל נלמדה מדאיתקש [ממה שהוקשה] אכילת קודש בטומאה כניסה למקדש ("בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא").

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ריש לקיש: "בכל קדש לא תגע" — אזהרה לאוכל קודש בטומאה. אתה אומר שזוהי אזהרה לאוכל, או אינו אלא לנוגע?

תלמוד לומר: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא", מקיש (משוה) הכתוב קודש למקדש, מה איסור ביאה למקדש הריהו דבר שיש בו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara returns to Ulla’s statement in the name of Reish Lakish (32b) that an impure individual who inserted his hand into the Temple courtyard is flogged, as partial entry is considered entry. An objection was then raised from the case of the leper, where he is not liable to be punished with karet for partial entry, and Ulla offered one answer. Ravina says that there is another answer: It was stated only with regard to lashes, teaching that one is flogged for partially entering the courtyard while ritually impure. Reish Lakish agrees that there is no punishment of karet for partial entry as there is for a full entry.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Abbahu says that the statement of Reish Lakish with regard to this verse was stated with regard to a ritually impure individual who touched sacrificial food, and not with regard to partial entry into the courtyard, as Ulla had said.

This is as it was stated: There is an amoraic dispute with regard to an impure person who touched sacrificial food. Reish Lakish says: He is flogged. Rabbi Yoḥanan says: He is not flogged. The Gemara elaborates. Reish Lakish says: He is flogged, as it is written: “Every consecrated item she shall not touch” (Leviticus 12:4). And Rabbi Yoḥanan says: He is not flogged, as that verse is written with regard to touching the portion of the produce designated for the priest [teruma].

The Gemara asks: But does Reish Lakish actually hold that this verse comes to teach this halakha? He requires this verse to teach a prohibition for a ritually impure person who eats sacrificial meat. As it was stated: From where is the prohibition for a ritually impure person who eats sacrificial meat derived? Reish Lakish says it is derived from the verse: “Every consecrated item she shall not touch,” which the Gemara will explain is referring to eating.

Rabbi Yoḥanan says: The Sage Bardela teaches that this prohibition is derived from a verbal analogy of the term “his impu-rity [tumato]” written with regard to one who eats sacrificial meat while impure (Leviticus 7:20), and the term “his impurity [tumato]” written with regard to one who enters the Temple while impure (Numbers 19:13). Just as there, with regard to entering the Temple while impure, the Torah prescribed the punishment of karet and also explicitly prohibited doing so, so too here, with regard to eating sacrificial meat while impure, the Torah prescribed the punishment of karet and also explicitly prohibited doing so. Clearly, Reish Lakish understood this verse as referring to eating sacrificial meat, not merely touching it.

The Gemara answers: Reish Lakish holds that both can be derived from Leviticus 12:4. The prohibition with regard to a ritually impure individual who touched sacrificial food is derived from the fact that the Merciful One expressed this prohibition with a term of touching, while the prohibition with regard to one who eats sacrificial food while impure is derived from the fact that the Torah juxtaposed the prohibition of eating sacrificial food while impure to the prohibition of entering the Temple while impure in the verse: “Every consecrated item she shall not touch, and to the Temple she shall not come” (Leviticus 12:4).

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Reish Lakish. It is written: “Every consecrated item she shall not touch”; this is a prohibition for an impure person who eats sacrificial food. Do you say that it is a prohibition for an impure person who eats sacrificial food, or perhaps it is only a prohibition for an impure person who touches sacrificial food?

The verse states: “Every consecrated item she shall not touch, and to the Temple she shall not come” (Leviticus 12:4). The verse juxtaposes the matter pertaining to sacrificial food to the matter of entering the Temple while ritually impure. Just as entering the Temple is a matter that entails a punishment that involves

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה לענין. והקשה כו' וטמא יהיה לרבות טבו"י. תמוה דהרי טמא יהיה כתיב גבי כרת וא"כ אפי' כרת נמי ליחייב אלא ע"כ דהתם בביאת כולו. וא"כ גם עשה מנ"ל:

תד"ה ההוא וכו' כמו על תרומה דבחטאה בשגגה וכו' כצ"ל:

רבינא אמר. הא דאמר עולא לעיל משמיה דריש לקיש בביאה מקצת: לענין מלקות אמרה. כדקאמר לוקה בהדיא אבל לא לענין כרת דתותביה מצורע שראה קרי דכי איתקש ביאה לנגיעה לאזהרה איתקש כדכתיב לא תבא אבל לעונש לא איתקש דאין עונש בנגיעה: לטמא שנגע בקדש איתמר. לא יליף ריש לקיש מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל: בתרומה כתיב. כדמוכח סיפיה דקרא עד מלאת ימי טהרה שיעריב שמשה שהיא טבולת יום ארוך שטובלת בשביעי ללידתה וכל ימי טוהר שלה [הרי] היא כטבולת יום וביום מ' ואחד מביאה קרבנה ומדכתיב לא תגע עד מלאת אבל משימלאו ימיה תגע ואפי' מחוסרת כפרה ע''כ בתרומה כתיב דלענין קדש עד שתביא כפרתה והכי מוקמינן להאי קרא ביבמות בהערל וכיון דבתרומה כתיב לא ילפינן מלקות דקדש ואפילו בק''ו דאין מזהירין מן הדין: לאוכל בשר קדש. בטומאת הגוף: בכל קדש לא תגע. ודרשינן לקמן אזהרה לאוכל: טומאתו טומאתו. כתיב בכרת באוכל קדש בטומאת הגוף וטומאתו עליו וכתיב בביאת מקדש עוד טומאתו בו מה ביאת מקדש איכא אזהרה ולא יטמאו את מחניהם אף טומאת הגוף דאוכל קודש תיפוק ליה אזהרה מהכא: ומשני טמא שנגע נפקא לן מדאפקיה בלשון נגיעה: אזהרה לאוכל. עיקר קרא מידריש מדאיתקש קדש למקדש בהאי קרא דרשינן מה ביאת מקדש דבר שיש בו כרת אף אזהרת קודש דבר שיש בו כרת והיינו אכילה דאילו בנגיעה לא אשכחן כרת ומיהו אזהרה לנוגע נפקא לן מיניה מדאפקיה בלשון נגיעה: תניא כוותיה דריש לקיש. דאזהרה לאוכל קדש מהכא:

דיבמות (דף ז.) ולקמן בריש איזהו מקומן (דף מט.) לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובבהן רגל יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת''ל כחטאת כאשם הוא לכהן מה חטאת טעונה וכו' ואם כן נימא מה חטאת טעונה סמיכה ומתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם כו': לענין מלקות איתמר. פירש בקונטרס אבל לא לענין כרת דתותביה מצורע שראה קרי והקשה ה''ר חיים דאכתי איכא לאקשויי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה לאו דנגיעה במקצת וטמא יהיה לרבות טבול יום ועוד קשיא ליה אפילו לאו גרידא היכי דחי ליה הא בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה ויש לומר דעשה שיש בו כרת חמור ודחי להו כדאשכחן בפרק תמיד נשחט (פסחים נט.) דעשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה אע''ג דבעלמא אין עשה דוחה עשה ואם תאמר והלא גבי עשה דמצורע דחמיר משום שלום בית ודחי עשה אפילו הכי לא דחי לא תעשה בהדי עשה כדקאמר גבי שילוח הקן (חולין קמא.) לא צריכא שנטל' ע''מ לשלחה דלאו ליכא וי''ל דעשה דמצורע אף ע''ג דחמיר כיון דליכא כרת לא דחי לתרוייהו אבל בפסח איכא כרת הכי גרסינן רבי יוחנן אומר אינו לוקה גבי חומרות דתרומה דקאמר שכן מחפ''ז הוה מצי למיחשב נמי נגיעת קודש דלוקה בתרומה ולא בקודש לרבי יוחנן ועוד יש חומרות הרבה כדפירש' ביבמות: ההוא בתרומה כתיב. הקשה ה''ר חיים מכל מקום לילקי בקודש כדאשכחן בפ''ק דכריתות (דף ד:) דאוכל חלב המוקדשין לוקה שלש משום וכל זר לא יאכל קודש אע''ג דבתרומה כתיב כיון דכתיב לשון קודש ותירץ דהתם איכא מעילה שהוא נהנה ילפי' חט חט מתרומה כדאמר גבי הזיד במעילה ובכל דוכתא ילפינן מעילה חט חט מתרומה אבל לענין שאר לאוין לא ילפינן ללקות על קודש כמו על תרומה דחטאה בשגגה במעילה כתיב ובנוגע בקודש ליכא מעילה וה''ר יעקב דאורלינ''ש לא גריס וכל זר לא יאכל קודש אלא וזר לא יאכל כי קודש הם [דכתיב גבי קודש עצמה ומתרומה לא ילפינן]: אזהרה לאוכל בשר קודש מנין. תימה תיפוק ליה מלא תוכל לאכול בשעריך כי היכי דנפקא לן בפ' הערל (יבמות דף עג:) מעשר וביכורים דאוכלן בטומאת עצמן לוקה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו דאפי' טמא וטהור אוכלין בקערה אחת וקאמר רחמנא לך בשעריך תאכלנו הכא לא תוכל לאכול ובין בטומאת הגוף ובין בטומאת עצמן איירי קרא ובההוא שמעתא גופה קשה דקאמר גבי מעשר וביכורים טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ ואמאי איצטריך והלא מהאי קרא תיפוק לן תרוייהו טומאת הגוף וטומאת בשר ויש מפרש דלא מצי לאפוקי מהאי קרא אלא טומאה הנוהגת במעשר דכתיבי בקרא הילכך צריך קרא בטבול יום שמותר במעשר שמוזהר על אכילת קדשים וקשה מדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כד.) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל למה לי מלא תוכל לאכול בשעריך נפקא הא לא נפקא לן מהתם אלא טומאה הנוהגת במעשר ואיצטריך והבשר לטמאים דטהורים במעשר ושמא קרא דלא תוכל הוה מוקמינא לדיוקא בטמא האוכל דחמיר טפי אי לאו דכתביה קרא בעלמא ואזהרה לטומאת בשר לא הוה ידענא: תניא כוותיה דריש לקיש בכל קדש לא תגע. תימה דהכא משמע דהך ברייתא מוקמא להאי קרא בקודש ולא בתרומה ובפ' הערל (יבמות עה.) אמרינן ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא דתניא בכל קדש לא תגע ומייתי הך ברייתא ויש לומר דהתם קאי אקראי דנגיעה דמעשר ותרומה דלעיל מיניה מקשי ואיפוך אנא צריך לחלק בין נגיעה לאכילה דתרומה ולהכי מייתי ראייה מהך ברייתא דגבי קודש נגיעה כאכילה והוא הדין בתרומה ועוד קשיא דבההיא שמעתא דהתם ובפרק קמא דשבועות (דף ז.) אמרינן בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה וברייתא היא בתורת כהנים ובאכילה דתרומה מיירי כדמוכח שמעתא דהתם דקאי אהא דקאמר אי סלקא דעתך לתרומה גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו ואי במגע הא ודאי בנות מגע נינהו אלא באכילה מיירי והשתא ההיא דרשא כמאן לא כריש לקיש דמוקי ליה לאזהרה לטמא שאכל את הקדש מדאיתקש קודש למקדש ומדאפקיה בלשון נגיעה אפקיה לאזהרה לנוגע בקודש ומרבויא דבכל אזהרה לאוכל לפני זריקה אבל לתרומה לא מוקי ליה כלל אלא נפקא ליה לאזהרה לאוכל תרומה מאיש איש ורבי יוחנן מוקי לא תגע אזהרה לנוגע בתרומה אבל לאוכל לא מוקי ליה ותירץ ה''ר אפרים האי דמוקי ליה ביבמות [דף עה. ושם ד''ה והכתיב] אזהר' לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי קרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ולא יאכל עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקודש כדקאמר התם ואם כן אזהרה לאוכל תרומה מנא ליה אלא מבכל קודש לא תגע אע''ג דהתם פריך לתנא דמוקי ליה בזב בעל שתי ראיות מכל מקום פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי ליה בתרומה אע''ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו אף על גב דבאכילת קדשים מצרכינן תרי קראי חד בזב וחד ביולדת [גבי תרומה צריכי כיון דחזינן כבר באכילת קודש דזב ויולדת שוין ה''נ גבי אכילת תרומה ועוד יש לומר דבתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב ויולדת אלא דווקא למקדש שצריך להמתין הכפרה:

דף לג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד