דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

אמר מר, בברייתא לעיל: אין לי לדעת מדרשת "ועשה כאשר עשה" אלא מתן שבע הזאות, משום שהן מעכבות בכל מקום.

ודנה הגמרא: היכא, היכן מצינו שמעכב מתן שבע הזאות "בכל מקום"? אמר רב פפא: בפרה אדומה, שנאמר בה "והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים", ונאמר בה "חוקה", ללמד שהזאותיה מעכבות.

ובנגעים, שנאמר בהזאת לוג שמן של מצורע "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים. ונאמר בו "זאת תהיה תורת המצורע", ו"תהיה" לשון הויה הוא, ומשמע שמעכב.

וממשיכה הגמרא לדון בדברי הברייתא, האומרת: מתן ארבע, מנין שמעכב? - תלמוד לומר "כן יעשה לו".

ודנה הגמרא: מאי שנא מתן שבע, שפשוט לנו שמעכב, משום דכתיבן פעם אחת בתורה שבע ההזאות, וכפילן, ונכפלו להכתב פעם נוספת, וכיון ששנה הכתוב לכתבם הרי זה לעכב.

הרי מתן ארבע נמי יש לנו לידע שמעכב, שהרי כתיבן ארבעת המתנות, וכפילן, שהרי דברי הכתוב "ועשה כאשר עשה" הם מוסבים על כל המתנות האמורות בפרשה זו, כולל מתן ארבע, ומנין לך למעטן מדין עיכוב עד שהוצרכת להביא פסוק אחר לעכב ["כן יעשה לו"]!? ומתרצינן: אמר רבי ירמיה: לא נצרכה דרשת "כן יעשה" אלא לרבי שמעון, הסובר שלא נאמרו במפורש בפר העלם דבר נתינת ארבע מתנות, אלא שתים בלבד, ושתים האחרות נלמדות בהיקש מפר כהן משיח.

דתניא, למעלה, בפר כהן משיח, הוא אומר "קרן", "קרנות", הרי כאן שתים. וכן למטה, בפר העלם דבר, הוא אומר גם כן "קרן", "קרנות". ואף על פי שכתוב "קרנת" חסר וי"ו, סובר רבי שמעון שיש אם למקרא, וכיון שהיה יכול לכתוב "קרן" וכתב "קרנות", הרי כאן עוד שתים. ושמענו בזה ארבע, שתים האמורות בפירוש, [1] ושתים הנלמדות בהיקש, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: אינו צריך ללמוד שתי קרנות מפר כהן משיח, שהרי הוא אומר בשניהם "על קרנות מזבח קטורת הסמים, אשר לפני ה' אשר באהל מועד". וכיון שכבר כתב "אשר לפני ה'", הרי "אשר באהל מועד" מיותר, אלא בא ללמד שצריך ליתן על כל הקרנות האמור באהל מועד.

ומקשינן: ורבי יהודה הסובר שכל ארבע מתנות נאמרו מפורש, "כן יעשה" מאי עביד ליה, מאחר ואינו נצרך לארבע מתנות!?

ומתרצינן: מיבעי ליה לכדתניא: לפי שלא למדנו לפר יום הכיפורים לסמיכה [2] שיש לסמוך עליו קודם שחיטתו, וכן לא למדנו בו לענין שירי הדם [3] שיש לשופכם ליסוד המזבח, ואם כן מנין למדים דינים אלו? תלמוד לומר "כן יעשה" לרבות פר יום הכיפורים הכתוב בפסוק זה, כמו שאמרנו לעיל "לפר" זהו פר יום הכיפורים, ונתרבה בזה לדין סמיכה ושפיכת שיריים.

ומקשינן: ולפר יום הכיפורים לא למדנו אלמלא ריבוי זה? הא אמרת לעיל שתיבת "לפר" האמורה בפסוק, זה פר יום הכיפורים. וממילא נתרבו סמיכה ושפיכת שיריים בהיקש, ולמה לי היתור של "כן יעשה"?

ומתרצינן: איצטריך גם הקש וגם יתור, כי סלקא דעתך אמינא כי מה שלמדנו מההיקש, הני מילי דוקא עבודה כזו דמעכבא את הכפרה וכפי שנאמר בפסוק "וכפר". אבל עבודה דלא מעכבא כפרה, כגון סמיכה ושירים אימא לא כלולה היא בהקש, קא משמע לן מהיתור של "כן יעשה" לרבות אף את אלו בפר יום הכיפורים.

ומקשינן: ורבי שמעון הלומד דין ארבע קרנות מההקש לפר כהן משיח, האי יתור של "באהל מועד" מאי עביד ליה? ומתרצינן: "באהל מועד" מבעי ליה ללמדנו שאם נפחתה תקרה של עלייתו וגגו של ההיכל, לא היה מזה, [4] כי אינו עוד אהל מועד. ומקשינן: ואידך, רבי יהודה הלומד דין ארבע קרנות מ"אהל מועד", מנין לו דין זה שאם נפחתה תקרה אינו מזה? ומתרצינן: דין ארבע קרנות, דורש רבי יהודה מתיבת "אשר", שלא היה לו לכתוב אלא "אשר לפני ה', באהל מועד", ובאה תיבת "אשר" השניה ללמד שיתן על כל הקרנות. ומתיבות "באהל מועד" למד שאם נפחתה תקרת ההיכל, לא היה מזה.

ואידך רבי שמעון, תיבת "אשר" לא דריש. [5]

אביי אמר: דרשת "כן יעשה" המלמדת על ארבע מתנות שמעכבות, נצרכת לא רק לרבי שמעון כפי שאמר רבי ירמיה, אלא לרבי יהודה, הסובר שמתן ארבע קרנות נאמרו בפר העלם דבר עצמו, נמי איצטריך דרשה זו שהן מעכבות, ואין לנו ללמוד דבר זה ממה שכתבן הכתוב וכפלן. משום שאלמלא ריבוי זה סלקא דעתך אמינא שאינן מעכבות, מידי דהוה אסמיכה ושירי הדם שבפר העלם דבר, דאף על גב דכתיבן וכפילן, לא מעכבא, כפי שאמרנו לעיל, כיון שאינן מעכבות בכל מקום, נתמעטו מתיבות "וכפר" ונסלח". ואם כן, הוא הדין מתן ארבע נמי [6] לא תעכב, כיון שאף הן אינן מעכבות [7] בחטאת החיצונה, יש לנו למעטם מ"וכפר" "ונסלח", קא משמע לן, כיון שחלוק דין מתן ארבע מסמיכה ושירים, שסמיכה ושירים אינם מעכבים אפילו באופן שעקר מצוותם לגמרי, ואילו מתן ארבע, אם לא נתן כלל, הרי זה מעכב, לכך למדנו דין כולן לעיכוב מ"וכן יעשה".

למדנו בברייתא "לפר" זה פר יום הכפורים.

ומקשינן: למאי הילכתא נצרכה דרשה זו? אי ללמדנו דין לעכב באם לא נתן בו את כל מתנותיו, דבר זה פשיטא הוא, שהרי "חוקה" כתיבא ביה בפר יום הכפורים "והיתה זאת לכם לחוקת עולם"!?

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכא דרשה זו אלא לרבי יהודה [ביומא ס ב], דאמר: כי כתיבה "חוקה" [ויקרא טז] בעבודת יום הכפורים היינו רק אדברים הנעשים על ידי הכהן בבגדי לבן בפנים, כגון קטורת, והזאות שעל בין הבדים, שדינם הוא שאם הקדים מעשה לחבירו, לא עשה ולא כלום משום שנאמר בהם "חוקה". אבל דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ, כגון מתנות דם פר ושעיר על הפרוכת, [8] אם שינה את סדרן והקדים מעשה לחבירו, מה שעשה עשוי ויצא ידי חובתו, כי לא על אלו נאמר "חוקה". ומעתה, אימא מדכסידרן לא מעכבי בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ, מנין הזאות נמי לא מעכבי אם חיסר מהן, כיון שלא נאמר בזה חוקה, ולזה קא משמע לן ההיקש של "לפר" ללמדנו שמנין הזאותיו מעכב.

מתקיף לה רב פפא: ומי מצית אמרת הכי שלרבי יהודה דין עיכוב נלמד מדרשת "לפר", והתניא: נאמר בפסוק "וכלה מכפר את הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח, והקריב את השעיר החי" [שם] והוא מיותר, שלא היה לו לכתוב אלא "והקריב את השעיר החי", ובא ללמדנו שאם כיפר על ידי נתינת הדם את הכפרה המעכבת בשאר מקומות כגון שבע הזאות ומתן ארבע, הרי כילה בזה, אפילו אם לא שפך את שיירי הדם ליסוד המזבח, ואם לא כיפר שלא נתן כל המתנות לא כילה, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יהודה, מפני מה לא נדרוש המקרא כסדר שנכתב דהינו תיבת "וכילה" קודם לתיבת "וכפר", ונאמר כך: אם כילה הכל אפילו שפיכת שיריים הרי זה כיפר, ואם לא כילה הכל ולא שפך את השיריים, לא כיפר, ששיריים מעכבים.

וכיון שמדרשה זו סובר רבי יהודה ששיריים מעכבים בפר יום הכפורים, הרי מבואר שאת דין עיכוב המתנות בפר יום הכיפורים, למד הוא מכאן, [9] ולא מדרשת "לפר" האמורה בפר העלם דבר!? אלא אמר רב פפא: לא נצרכא היקש פר יום הכפורים לפר העלם דבר, אלא ללמוד על פר יום הכיפורים שלושה ענינים ולימודים אלו: "את" "דם" ו"בטבילה" הנדרשים בפסוק "וטבל הכהן את אצבעו בדם", האמור בפר כהן משיח, אשר הוקש לפרשה זו של פר העלם דבר, כפי שאמרנו לעיל "כאשר עשה לפר" זה פר כהן משיח.

מתיבת "וטבל הכהן את אצבעו בדם" למדנו, כפי שאמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכא תיבה זו אלא להכשיר את אצבע הכהן לטובלה בדם אף באופן שעלתה  אמין אבעבועות שבאצבע, ואין זו מהווה חציצה, כי דרשנו "את אצבעו" את הטפל לאצבעו.


הערות

[1] הקשו התוס' [ד"ה מתן ארבע], מאחר ושתי מתנות נכתבו בפירוש וכפלן הכתוב, מדוע לא נלמד מהן לשתים האחרות שאינן מפורשות, ונדע שכולן מעכבות? ותירצו, שאחת מאלו המפורשות כתובה בעלמא ואין ללמוד ממנה, ומהאחרת המפורשת אין ללמוד לדין השתים הנוספות, כי אין לומדים שתים מאחת. ופירש הצאן קדשים, כיון שלא נאמר "קרנות" אלא "קרנת", הרי משמע רק קרן אחת, ורק משום שיש אם למקרא, למד בזה רבי שמעון שתי קרנות, נמצא שלא כתוב מפורש אלא אחת, ואין ללמוד דין שתי קרנות מקרן אחת.

[2] הקשה בכתבי הגרי"ז, מאחר ומצינו בפר יום הכיפורים שצריך לסמוך שתי פעמים בשני וידויים, בהכרח למדנו מפסוק אחר שצריך להיות הוידוי בשעת סמיכה, שאם לא כן מנין לנו שצריך שתי סמיכות, ואם כן, למה לנו לרבות כאן דין סמיכה, בלאו הכי צריך סמיכה משום הוידוי? ותירץ, ששתי הסמיכות אינן דין בקרבן, אלא הוא דין בוידוי שצריך להיות בשעת סמיכה, ואילו עתה באה הגמרא ללמוד שעצם הקרבן צריך סמיכה. והחילוק בזה הוא, שסמיכה הנדרשת מצד הוידוי אין בה דין תיכף לסמיכה שחיטה, ומה שאין כן הסמיכה מצד עצם הקרבן, יש בה דין זה, ועוד, שאם נשפך הדם, לאחר שנתן ממנו בין הבדים, שדינו להביא פר אחר, ולהתחיל מהזאות ההיכל, הרי שאין הוא צריך עוד וידוי, כי מאחר ודין וידוי אינו חובת הקרבן, אלא צורך היום, הרי שכבר יצא חובת היום בוידויו על הפר הראשון, וכיון שכן, אף סמיכה מחמת הוידוי אין צריך, ומה שאין כן דין סמיכה הנלמד כאן, צריך לקיימה גם בפר השני, מאחר והוא דין בעצם הקרבן. וכעין זה מבואר במקדש דוד [כד ב] ועוד חילוק יש בזה, אם מת הכהן הגדול לאחר שנתוודה, שהכהן המתמנה תחתיו אינו צריך להתוודות שוב, כיון שכבר נתקיים וידוי על ידי הכהן המת. ומה שאין כן דין סמיכה משום הקרבן, שהוא דין בבעלים הצריכים לסמוך על קרבנם, יש לו לכהן שנתמנה לקיימו, מאחר וכעת הוא בעל הקרבן.

[3] הקשה החזון איש, הרי לעיל [לז א] למדנו מהפסוק "והנשאר בדם ימצה" שכל הדמים טעונים מתן דם ליסוד, ואם כן, פר יום הכפורים בכלל, ולמה לנו לחפש ריבוי אחר? ותירץ, צריך לומר, שהדמים הפנימיים שאינם ניתנים על המזבח החיצון, לא התרבו לדין שפיכת שיריים על מזבח החיצון. ובמנחת אברהם כתב, על פי מה שיסד בספר מאורות הגר"א, שבקרבנות אשר נאמר בהם דין שפיכת שיריים בפירוש, הוא דין בקרבן שטעון שפיכת שיריים, וצריך לשייר דם לשפיכת שיריים. אולם בשאר קרבנות לא למדנו אלא שאם נשאר מהדם צריך לשופכו ליסוד. ומשום כך, בקשה הגמרא ריבוי מיוחד בפר יום הכיפורים, שהוא דין בקרבן שטעון שפיכת שיריים, וצריך לשייר דם לזה.

[4] כתב בכתבי הגרי"ז, משמע שרק לגבי הזאות דם קרבנות הפנימיים נאמר דין זה האמור בחטאות הפנימיות. אבל לגבי שאר דינים, כגון הקטרת קטורת או מתנות דם החיצון, הרי שיש שם אהל מועד, אף אם נפחת גגו. והקשה מדברי התורת כהנים [פרשת ויקרא] שדרשו שם מהפסוק "וזרקו את הדם על המזבח אשר פתח אהל מועד" ולא כשהוא מסולק, ולא כשגילתה הרוח את היריעה. הרי שאף לענין שאר דברים אין שם אהל מועד! ? וכתב, שהדרשה בתורת כהנים עוסקת לגבי המשכן, שלא היה לו קדושת מקום כלל, אלא קדושת מחיצה בלבד. ובו חידש הכתוב שאף על פי שקדושת עזרה אינה צריכה אלא מחיצות ולא גג, שהרי לחצר לא היה גג, מכל מקום בהיכל עצמו, אם נתגלתה היריעה אין לו דין אהל מועד, ולא די לו במחיצה בלבד. אולם, כל זה רק לענין המשכן שלא היתה לו קדושת מקום. אבל אהל מועד שבמקדש, יש לו קדושת מקום אפילו אם נפחתו מחיצותיו, שהרי מקריבים קרבנות גם אם אין בית המקדש, וכיון שכן הרי שלא בטלה כלל קדושת ההיכל, ורק לגבי דין הזאות הפנימיות חידשה תורה, שצריך שיהיה הגג שלם, כי לא די בקדושת המקום, אלא צריך שם "אהל מועד", ולכן אינו מזה אם נפחת גגו של היכל, וכיון שכן, שאר דברים שלגבם לא נאמר שום פסוק, די להם בקדושת ההיכל הקיימת אף ללא גגו של אהל מועד.

[5] כתבו התוס' [לעיל יח ב ד"ה ואידך], אע"פ שמצינו במקום אחר שדורש רבי שמעון תיבת "אשר", מכל מקום דרשת "אשר" כעין זו המובאית כאן אינו דורש.

[6] כתב בחדושי רבי אריה לייב [יד א], לכאורה סברת אביי להשוות מתן ארבע לסמיכה ושפיכת שיריים, סברא חזקה היא, שהרי דין כולם שאים מעכבים, ובמה חלק רבי ירמיה לעיל שלא פירש כן! ? אכן כתב, כי באמת סברא זו צריכה עיון, מה הדמיון בין מתן ארבע לסמיכה ושפיכת שירים, הרי שיריים, דינם שווה בחיצונים ובפנימיים, שאותם שירים שיש בחיצוניים יש בפנימיים, ולכן סברא היא כיון שאינם מעכבים בכל מקום, אף בפנימיים לא יעכבו, ויהיה דינם כפי שהם בכל מקום. אבל מתן ארבע שבפנימיים הנם מתן ארבע אחר מבחיצונים, שאלו ניתנים על מזבח החיצון, ואלו על מזבח הפנימי, ואם כן, מנין לומר שלא יעכבו! ? ולכך כתב, כי יתכן להעמיד מחלוקת אביי ורבי ירמיה, ביסוד דין מתן ארבע של דמים החיצוניים, אביי סבר, שאין זה דין הזאה חדש כדין מתן שבע, אלא הוא אותו דין מתן ארבע שיש בדמים החיצוניים אשר אמרה תורה ליתנו על המזבח, ורק שבחיצוניים נותנו על מזבח החיצון ובפנימיים נותנו על מזבח הפנימי במקום מתן ארבע של מזבח החיצון, ומשום כך דימתה הגמרא דין מתן ארבע שאינו מעכב בכל מקום לדין שפיכת שיריים. אולם רבי ירמיה סבר, שדין מתן ארבע בפנים, אינו דין נתינה במקום מתן ארבע של החיצוניים, אלא הוא דין נתינה חדש, שכשם שנתחדש דין מתן שבע בין הבדים, נתחדש גם דין מתן ארבע על מזבח הפנימי, ולכן לא דימה רבי ירמיה דין מתן ארבע לדין שפיכת שיריים.

[7] לשון הבריתא הוא "אין לי אלא מתן שבע שמעכבות בכל מקום, מתן ארבע מנין" והקשו התוס' [ד"ה מתן ארבע], לדעת רבי ירמיה, שדברי הברייתא אמורים לפי רבי שמעון הסובר שלא כפל הכתוב את דין מתן ארבע, מדוע תלתה הברייתא את החילוק ביניהם במה שמתן שבע מעכב בכל מקום, הרי עיקר הטעם שלא ללמוד מתן ארבע הוא משום שלא כפלן הכתוב, כפי שכפל במתן שבע! ? ותירצו, שאלמלא חילוק זה היינו למדים מתן ארבע ממתן שבע. אכן, כתב בחדושי רבי אריה ליב [יד א], לדעת אביי, מתפרשת היטב לשון הברייתא כפשוטו, שהרי לרבי יהודה, עיקר החילוק ביניהם הנו משום שמתן שבע מעכב, ומתן ארבע אינו מעכב, ואע"פ שכפלן הכתוב, לא היינו לומדים בהן דין עיכוב.

[8] כן פירש רש"י, וכתב הלחם משנה [עבודת יום הכפורים, ה א], שרש"י פירש כוונת רבי יהודה "בפנים" לפני ולפנים, ו"בחוץ" בהיכל. אולם דעת הרמב"ם [שם] אינה כן, שהוא כתב, "כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל, צריך לעשותן על הסדר שביאנו, ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום", וכן בהמשך [הלכה ד] כתב שאם הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל, יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. וכתב הלחם משנה שהרמב"ם פירש דברי רבי יהודה "בפנים" בהיכל, "בחוץ" בעזרה. והקשה, הרי בגמרא כאן מבואר, שלדעת רבי יהודה, אלמלא דרשת "לפר" לא היו ההזאות מעכבות, ואם כן, מפורש כדעת רש"י, שסדר ההזאות בהיכל אינו מעכב! ? ולכך גרס בדברי הרמב"ם "כל עבודות שעובד בבגדי לבן לפנים מן ההיכל" דהיינו לפני ולפנים, ורק באלו הסדר מעכב, וכדעת רש"י, ומה שכתב הרמב"ם שאם הקדים דם שעיר לדם פר בהזאות שבהיכל, יחזור ויזה מדם שעיר, היינו משום, שאע"פ שבדיעבד יצא, מכל מקום מאחר ואפשר לחזור ולהזות, אין זה נחשב בדיעבד, ויש לו לחזור ולהזות. אולם, בחדושי רבנו חיים הלוי כתב בדעת הרמב"ם שההיכל עצמו חלוק בדין זה, שמתנות שעל הפרוכת שהיא מן המזבח ולפנים דינן כפנים וסדרן מעכב, ואילו הזאות המזבח עצמו דינן כחוץ, ואין סדרן מעכב שלא נאמר בהן חוקה, ומה שכתב הרמב"ם "בפנים בהיכל" רצונו לומר - בהיכל במקום שהוא פנים, דהיינו על הפרוכת, ולפי זה יש ליישב קושיית הלחם משנה מדברי הגמרא כאן, שיש להעמיד דברי הגמרא על מתנות המזבח הפנימי, כיון שדינן כחוץ, הרי שלרבי יהודה אין הן מעכבות אלמלא דרשת "לפר".

[9] כן פירש רש"י, שמחלוקתם של רבי עקיבא ורבי יהודה הוא אם שיריים מעכבים או לא, ובהכרח שלרבי יהודה למדנו מכאן דין עיכוב. ואמנם, לקמן [נב ב] מובאית בגמרא דעה הסוברת [רבי יהושע בן לוי], שאף לרבי יהודה לא למדנו בפסוק זה דין עיכוב בשפיכת שיריים, וכל מחלוקתם היא, במשמעות הדרשה, שלדעת רבי עקיבא, צורת הדרשה היא כפי המבואר בסוגייתנו, ולדעת רבי יהודה, צורת הדרשה היא באופן ש"אם כלה כל מתנותיו כמו שכתב - כיפר, ואם לא כלה כל מה שכתב לא כיפר", ולדעת שניהם למדנו בזה רק, שאם חיסר אחת מכל המתנות, לא עשה ולא כלום. אולם עיכוב שפיכת שיריים אינו נלמד כאן, שהרי דין השיריים אינו אמור בענין זה. והתוס' [ד"ה אביי אמר] הכריחו, שסוגיא זו סוברת כרבי יהושע בן לוי, שהעמיד מחלוקתם במשמעות דורשין, ואף רבי יהודה אינו סובר ששיריים מעכבים.

א ומבארים את הברייתא לפרטיה. אמר מר [החכם] בברייתא: אין לי אלא מתן שבע שמעכבות זו את זו, מפני ששבע מעכבות בכל מקום. ושואלים: היכא [היכן] מצינו שהן מעכבות? אמר רב פפא: בפרה אדומה ובנגעים (בטהרת המצורע).

ועוד שנינו בברייתא: מתן ארבע שעל קרנות מזבח הקטורת מנין? תלמוד לומר: "כן יעשה" (ויקרא ד, כ). ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מתן שבע שהן מעכבות? משום דכתיבן וכפילן [שהן כתובות וכפולות] במלים "ועשה... כאשר עשה" ללמד שהן מעכבות, מתן ארבע נמי כתיבן וכפילן [גם כן כתובות וכפולות] ומדוע יהא דינן שונה?

אמר ר' ירמיה: לא נצרכא [נצרכה] אלא לדעת ר' שמעון שאינו סבור שכתובות כאן ארבע מתנות, אלא רק שתים, ושתים נלמדו מהיקש, ויש להן צורך בריבוי מיוחד. דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי ההזאות על מזבח הפנימי: למעלה, בפר כהן משיח, הוא אומר: "קרן קרנות" (ויקרא ד, ז) כלומר, שיכול היה לכתוב "קרן" וכתב "קרנות" — הרי שתים, למטה בפר העלם דבר הוא אומר: "קרן קרנות" (ויקרא ד, יח) — ביחד הרי ארבע קרנות, דברי ר' שמעון.

ר' יהודה אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא הרי הוא אומר באותם פסוקים "באהל מועד" (ויקרא ד, יח), וביטוי זה מיותר, ובא ללמד שצריך לתת מן הדם על כל קרנות המזבח האמור באהל מועד. ושואלים: ור' יהודה שחולק על ר' שמעון, הכתוב "כן יעשה", שר' שמעון דורשו לענין ארבע מתנות, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכמו ששנויה בברייתא]: לפי שלא למדנו לפר יום הכפורים לסמיכה שלא נאמר בכתוב שצריך הכהן הגדול לסמוך עליו, וכן שירי הדם שלו, לא נזכר בכתוב שצריך לשופכם על יסוד מזבח העולה, מנין שצריכים לעשות כן? תלמוד לומר: "כן יעשה".

ושואלים: ולפר יום הכפורים לא למדנו? הא [הרי] אמרת בדרשה הקודמת: "לפר" — זה פר יום הכפורים, שלמדים מפר העלם דבר לפר יום הכיפורים לכל מעשיו!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר] להישנות, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים רק בעבודה דמעכבא [שמעכבת] את הכפרה כהזאת הדם, אבל עבודה דלא מעכבא [שאינה מעכבת] כפרה, כסמיכה ושיירי הדם, אימא [אמור] שלא, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שגם אותה צריך לעשות בפר יום הכיפורים.

ושואלים: ור' שמעון, האי [הייתור הזה] "באהל מועד" ממנו למד ר' יהודה מתן ארבע, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: "באהל מועד" מבעי ליה [נצרך לו] לומר שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, שאין זה עוד "אהל מועד". ואידך [והאחר] ר' יהודה, מהיכן הוא לומד זאת? ממה שנאמר "אשר באהל מועד" שהוא מיותר. ואידך [והאחר] ר' שמעון? "אשר" לא דריש [אינו דורש] כלשון יתור.

אביי אמר: לר' יהודה נמי איצטריך [גם כן הוצרך] הכתוב "כן יעשה", ללמד על מתן ארבע שהוא מעכב, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: מידי דהוה [כמו שהוא הדין] לגבי סמיכה ושירי הדם, שלמדנו בברייתא דאף על גב דכתיבן וכפילן לא מעכבא [שאף על פי שהן כתובות וכפולות אינה מעכבת], משום שבדרך כלל אינן מעכבות, הייתי אומר מתן ארבע נמי [גם כן] לא תתעכב, שהרי בחטאת חיצונה אין מעכבת אלא מתנה אחת, כמבואר במשנתנו, קא משמע לן [משמיע לנו] "כן יעשה" שהוא מעכב.

ב שנינו בברייתא: "לפר" — זה פר יום הכפורים. ושואלים: למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] נאמרה דרשה זו? אי [אם] לעכב, לומר שכל האמור בעבודת יום הכיפורים הוא לעכב — פשיטא [פשוט], הרי "חקה" כתיבה ביה [כתובה בו] "והיתה זאת לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז, לד), ובכל מקום שנאמרה "חוקה" הרי הוא לעכב!

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכא [נצרכה] אלא לדעת ר' יהודה, שאמר: כי כתיבה [כאשר נאמרה] "חקה" הרי זה רק לגבי דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים (בקודש הקדשים, הזאות והכנסת הקטורת), שבאלה אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום,

אבל דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ (בהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב), אם הקדים מעשה לחבירו — מה שעשה עשוי. ואם כן אימא [אמור]: מכיון שכסידרן לא מעכבי [אינו מעכב], הזאות עצמן נמי לא מעכבי [גם כן אינן מעכבות], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] "לפר" האמור כאן שהן מעכבות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ומי מצית אמרת הכי [האם יכול אתה לומר כך] שמכאן למד ר' יהודה שההזאות מעכבות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הפסוק "וכלה מכפר את הקדש" (ויקרא טז, כ) האמור בעבודת יום הכיפורים, מיותר לעניינו, והוא בא ללמדנו: אם כיפר הכהן, שעשה את העבודות המכפרות, כלומר, היזה את ההזאות בפנים — כילה את העבודה, אף שלא שפך את שיירי הדם, ואם לא כיפר — לא כילה, דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יהודה, מפני מה לא נאמר אחרת: אם כילה לגבי כל סדר העבודה, ובכלל זה הזאות שבהיכל, ואפילו שפיכת שיירי הדם — כיפר, ואם לא כילה — לא כיפר? הרי שמכאן למד ר' יהודה דין זה!

אלא אמר רב פפא: לא נצרכא [נצרכה] ההשוואה האמורה בפסוק זה לפר יום הכיפורים, אלא ללמוד שלוש הלכות מן האמור בפר כהן משיח "וטבל הכהן את אצבעו בדם" (ויקרא ד, ו): "את", דם ובטבילה. ומבארים: "את" — אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכא [נצרכה] אלא להכשיר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara analyzes the baraita in detail. The Master said in the baraita: I have a derivation only with regard to the seven placements on the Curtain separating between the Sanctuary and Holy of Holies, that they are indispensable, as these seven are indispensable in all cases. The Gemara asks: Where are the seven indispensable? Rav Pappa says: In the case of the red heifer (see Numbers 19:2–4), and in the purification process of one afflicted with leprous marks (see Leviticus 14:16).

The baraita continues: From where is it derived that the same applies to the four placements on the inner altar? The verse states: “So shall he do” (Leviticus 4:20). The Gemara asks: What is different about seven placements, that they should be indispensable? If you say that the reason is that the seven placements are written and repeated, by means of the terms “And he shall do…as he did,” which teaches that they are indispensable, I can say that the four placements as well are written and repeated. Why then should their halakha be any different?

Rabbi Yirmeya says: This is necessary only according to the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that only two placements are written in this chapter, while the other two are derived through a juxtaposition. Consequently, a specific derivation is required for these. As it is taught in a baraita with regard to the placements on the inner altar: Above, in the case of the bull for an unwitting sin of the anointed priest, the verse states corner in the plural form of corners (see Leviticus 4:7), i.e., it says “corners [karnot],” in the plural, where it could have written corner, in the singular. These are two corners. And below, with regard to the bull for an unwitting communal sin, it again states corner in the plural form of corners (see Leviticus 4:18). Together these amount to four corners. This is the statement of Rabbi Shimon.

Rabbi Yehuda says: This derivation is not necessary, as it states in these same verses: “And he shall put of the blood upon the corners of the altar which is before the Lord, which is in the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18). The superfluous expression “in the Tent of Meeting” teaches that the blood must be placed on all the corners of the altar that are stated with regard to the Tent of Meeting, i.e., on all four corners. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, what does he do with the phrase “so shall he do,” which Rabbi Shimon interprets as referring to the four placements?

The Gemara answers that Rabbi Yehuda requires this verse for that which is taught in a baraita: As we did not learn with regard to the bull of Yom Kippur that placing hands is required, i.e., that the High Priest must place his hands on this animal before it is slaughtered, and likewise it is not stated that the remainder of its blood must be poured on the base of the altar. From where is it derived that these actions must be performed? The verse states: “So shall he do.”

The Gemara asks: And did we not learn with regard to the bull of Yom Kippur that these requirements apply? But you said earlier in the baraita: “With the bull” (Leviticus 4:20); this alludes to the bull of Yom Kippur, which indicates that all the rites performed in connection with the bull for an unwitting communal sin apply also to the bull of Yom Kippur.

The Gemara answers: The derivation from the phrase “so shall he do” was necessary, as it could enter your mind to say that this matter, the comparison between the bull for an unwitting communal sin and the bull of Yom Kippur, applies only to a service that is indispensable for atonement, e.g., the sprinkling of the blood. But with regard to a service that is not indispensable for atonement, such as placing hands on the head of the animal or pouring out the remainder of the blood, one might say that these actions need not be performed. Therefore, the verse teaches us: “So shall he do,” i.e., these services, too, must be performed with the bull of Yom Kippur.

The Gemara asks: And Rabbi Shimon, what does he do with this phrase: “In the Tent of Meeting,” from which Rabbi Yehuda derives that the blood must be placed on all four corners of the altar? The Gemara answers: Rabbi Shimon requires the phrase “in the Tent of Meeting” to teach that if the roof of the Sanctuary was breached by a hole, the priest would not sprinkle the blood, as it would no longer be called the Tent of Meeting. The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yehuda, from where does he derive this halakha? The Gemara explains that Rabbi Yehuda derives it from the superfluous term “which is in the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7, 18). The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Shimon? He does not interpret the term “which is” as he maintains that this expression is not significant enough to serve as the source of a halakha.

Abaye said: According to the opinion of Rabbi Yehuda as well, it was necessary to learn from the phrase “so shall he do” that the four placements are indispensable. As it might enter your mind to say that just as it is with regard to placing hands and the remainder of the blood, that even though they are written and repeated they are not indispensable, so too, the four placements of blood should not be indispensable. Therefore, the phrase “so shall he do” teaches us that this is not the case, and the four sprinklings are indeed indispensable.

§ The baraita teaches: “With the bull” (Leviticus 4:20), this alludes to the bull of Yom Kippur. To what halakha does this statement relate? If it serves to teach that all matters stated with regard to the bull of Yom Kippur are indispensable, this is obvious, since the word “statute” is written concerning it: “And this shall be an everlasting statute to you” (Leviticus 16:29), and there is a principle that halakhot described as statutes are indispensable.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This statement is necessary only according to the opinion of Rabbi Yehuda, who says: When the term “statute” is written concerning the Yom Kippur service, indicating that no details may be altered, it is written only with regard to actions performed in white garments inside the Holy of Holies, e.g., burning the incense and sprinkling the blood, which are the essential services of the day, and it teaches that if the High Priest performed one of the actions before another, i.e., not in the proper order, he has done nothing.

But with regard to those actions performed in white garments outside, in the Sanctuary, if he performed one action before another, what he did is done and he is not required to repeat the rite. Consequently, one might say that from the fact that their order is not indispensable, it may be derived that the sprinklings, i.e., placements, themselves are also not indispensable. Therefore, the term “with the bull” teaches us that the placements are indeed indispensable.

Rav Pappa objects to this: And how can you say this, that Rabbi Yehuda derives from here that the placements are indispensable? But isn’t it taught in a baraita: The verse discussing the Yom Kippur service states: “And when he has finished atoning for the Sanctuary” (Leviticus 16:20). This indicates that if he performed the atonement, i.e., the sprinklings, inside the Sanctuary, he has finished the order of the service, even though he has not poured the remainder of the blood on the base of the altar; and if he did not perform the atonement, he has not finished; this is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Yehuda said to him: For what reason do we not say: If he finished the entire service, which includes sprinkling the blood in the Sanctuary and pouring the remainder of the blood onto the base of the altar, he has facilitated atonement; and if he did not finish, he has not facilitated atonement? This indicates that Rabbi Yehuda derives from this verse the halakha that the sprinklings in the Sanctuary are indispensable.

Rav Pappa says: This reference to the bull of Yom Kippur in the term “with the bull,” is necessary only to apply to the bull of Yom Kippur three halakhot that are derived from that which is stated with regard to the bull for an unwitting sin of the anointed priest: “And the priest shall immerse his finger [et etzba’o] in the blood” (Leviticus 4:6). These halakhot can be summarized in the shortened form: Et, blood, and with immersion. The Gemara elaborates: With regard to the word et, Rav Aḥa bar Ya’akov says: This word is necessary only to render fit

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה ל"נ אלא לר"ש. דבהאי קרא איתקוש פר כהן משיח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה קרן קרנות. וחוזרים ומלמדים זה מזה בהיקש. ק"ל מהא שכתבו בעל המאור והט"א בר"ה (לד) (ורמזתי עליהם שם בד"ה ה"ק אי לאו גז"ש) דמהיקשא א"א למיתי את האמור של זה בזה וש"ז בזה ע"ש וי"ל:

גמ' לא מעכבן מתן ארבע נמי לא תעכב כצ"ל:

בפרה. והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' וכתב חוקה לעיכובא: בנגעים. בלוג שמן של מצורע והזה מן השמן באצבעו וגו' וכתיב זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד) וכל הווייה עיכובא: דכתיבן. בהדיא: וכפילן. ועשה כאשר עשה: מתן ארבע נמי כתיבן בהדיא וכפילן. דועשה כאשר עשה אכולה מילתא קאי ומהיכא תיתי למעוטינהו: לא נצרכא אלא לר''ש. דאמר לא כתיב ביה אלא שתים ושתים אחרות בהיקשא דהאי קרא איתקוש פר כהן משיח ופר העלם דבר כדאמרן לפר זה פר כהן משיח הילכך אי לא דהדר כפלינהו לא הוו כפולין: למעלה. בפר כהן משיח: למטה. בפר העלם: קרן קרנות. מדמצי למיכתב קרן וכתב קרנות הויא שתים דאית ליה לר''ש יש אם למקרא וחוזרים ומלמדים זה מזה בהיקש: הרי הוא אומר. בשניהם על קרנות מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' אשר באהל מועד והאי באהל מועד יתירא הוא דהא כתיב אשר לפני ה' ולמדך על כל הקרנות שבתוך ההיכל צריך ליתן: סמיכה ושפיכת שירים לא נאמרו בפרשת אחרי מות: ת''ל כן יעשה. לרבות פר יוה''כ לסמיכה ושירים דהא פר יוה''כ בהאי קרא כתיב כדאמר לפר זה יוה''כ: והאמרת לפר כו'. וכיון דאיתקש להאי איתרבו להו סמיכה ושירים בהיקשא ולמה לי תו כן יעשה: ס''ד אמינא. כי איתקש לעבודה דמעכבא כפרה הוא דאיתקש כדכתיב וכפר בהאי קרא ולרבויי בי' את בדם וטבילה כדמפרש לקמן: נפחתה. תקרת עלייתו וגגו תו לאו אהל הוא: מאשר. נפקא ליה ארבע קרנות מאשר דמצי למכתב אשר לפני ה' באהל מועד למה לי [למיהדר] למיכתב אשר אלא על כל הקרנות אשר באהל דהאי אשר בתרא משום מזבח לא איצטריך למיכתביה: לר' יהודה נמי. אע''ג דכתיבי מתן ארבע בהדיא וכפילן בועשה כאשר עשה: איצטריך. כן יעשה לרבויינהו שיעכבנו: סד''א מידי דהוה אסמיכה ושירי הדם. דפר העלם גופיה דכתיבן וכפילן ולא מעכבי כדאוקימנא עילוייהו מיעוטא דוכפר ונסלח משום טעם דאין מעכבות בכ''מ: מתן ארבע. שאין מעכבות בחטאת החיצונה נמי לא ליעכבו דנימעטו נמי מוכפר ונסלח: קמ''ל. (דלענין סמיכה ושירים שאין מעכבין בכ''מ קא חשיב להו כפרה) דאילו סמיכה ושירים אפילו עקרינהו לגמרי לא מעכבי ואילו מתן ארבע חדא מינייהו מעכב בחטאת החיצונה הילכך מייתינן לכולהו לעיכובא מוכן יעשה: למאי הילכתא לעכב. דהא לא כתיבן וכפילן ביה ואיצטריך לאקשויי: פשיטא. גרסינן גבי פר יוה''כ: לעכב. שיהו כל המתנות מעכבות: חוקה כתיב. בסוף פרשת אחרי מות והיתה זאת לכם לחוקת עולם וגו': לרבי יהודה. בפ' הוציאו לו (יומא דף ס.): דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים. מתנות וקטרת שעל בין הבדים: הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום. דחוקה עלייהו כתיב: אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ. כגון מתנות פר ושעיר שעל הפרכת: הקדים שעיר לפר מה שעשה עשוי. דחוקה לאו עלייהו כתיב והתם מפרש טעמייהו: אימא מדכסדרן לא מעכבי. אלמא חוקה לאו עלייהו קיימא מנין הזאות גופייהו נמי לא ליעכב אם חסר מהן: קמ''ל. היקשא דהכא: ומי מצית אמרת הכי. דלר' יהודה עיכובא מהכא יליף: וכלה מכפר. קרא יתירא הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא והקריב את השעיר החי: אם כיפר. כפרה המעכבת בשאר מקומות כגון מתנת דמים מתן שבע ומתן ד': כילה. אע''פ שלא שפך שירים ליסוד מזבח חיצון: מפני מה לא נדרוש. המקרא כסדר מכתבו ונאמר אם כילה הכל אפילו שפיכת שירים כיפר: ואם לא כילה לא כיפר. והכי מפרש בסדר יומא דשיריים מעכבין איכא בינייהו אלמא עיכוב לר' יהודה מהכא נפקא: לא נצרכא. האי דמקיש פר יוה''כ לפר העלם דבר ולפר כהן משיח: אלא לאת בדם וטבילה. דבפר כהן משיח כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם ואי קשיא בהאי
מתן ארבע נמי כתיבן וכפילן אמר רבי ירמיה לא נצרכה כו'. תימה כיון דבכתיבן וכפילן תליא מילתא אמאי תלי רבי טעמא דברייתא במה שמעכבות בכל מקום ויש לומר דלא תימא דנילף מתן ארבע ממתן שבע וא''ת מתן שתים לכל הפחות כתיבן וכפילן ואפילו לר''ש ואם כן נילף אינך שתים מינייהו (תוספת) נראה לי דאחת דכתיבה בעלמא ומינה לא נילף ומן השניה דכתיבה לא נילף השתים הנוספות דתרתי מחדא לא ילפינן ע''כ: לא נצרכה אלא לר''ש דתניא כו'. פירש בקונטרס דר''ש אית ליה יש אם למקרא וכן ודאי שמעינן ליה בפ''ק דסנהדרין (דף ד.) גבי בסכת בסכת והא דשמעינן בפ''ק דקדושין (דף יח:) דדריש תרוייהו יש אם למקרא ולמסורת גבי בבגדו בה משום דהתם אפשר לקיים שניהם אבל כאן אי אפשר לדרוש שניהם אבל לר''ע קשה דלא דריש התם תרוייהו ובפ' כל שעה (פסחים דף לו.) גבי על לחם עוני דריש מקרא ומסורת ובפ' לולב הגזול (סוכה דף לד:) תנן נמי ר''ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כו' ודריש בגמ' לולב אחד מדכתיב כפת וי''ל דנהי דר''ע ס''ל מקרא (ומסורת) עיקר מ''מ לדרשא פורתא דרשינן ליה למסורת ומיהו קשה מר''ש דהכא סבירא ליה יש אם למקרא ובסוף כיצד צולין (פסחים דף פו:) גבי בבית אחד יאכל קסבר יש אם למסורת וההיא דיותן דומיא דכי יתן ועובד דומיא דעבד ישמע ישמיע ולא תשא ולא תשיא אומר ר''ת דבהנהו כ''ע מודו שהמקרא והמסורת שניהם משמעותם א' ולא שייכי לפלוגתא (בין מקרא למסורת דשניהם משמעות אחד ולא שייכי לפלוגתא) דמקרא ומסורת: למטה הוא אומר קרן קרנות ארבע דברי ר''ש. וא''ת כיון דהוקשו בזו ובזו גבי הזאות נמי א''כ ניבעי ארביסר וי''ל דלא דמי דמתן ד' אשכחן אבל הזאות ארביסר לא אשכחן בשום מקום (תוספת) ועוד י''ל דקרנות טובא נמי משמע ואם נאמר ארבע אין זה סתירת הפסוק אבל גבי הזאות כתיב והזה שבע ולא יותר: לסמיכה ושירי הדם. בפ' איזהו מקומן (לקמן דף נב.) דריש מדכתיב הפר [לימד] על פר יוה''כ שטעון מתן דמים ליסוד ותימה לההוא תנא סמיכה מנא ליה וי''ל דבתורת כהנים דריש מדכתיב וסמך על ראש הפר לרבית פר יוה''כ לסמיכה: ואפי' נפקא ליה לההוא תנא מהיקשא דהכא יותרת ושתי הכליות אע''ג דלא מעכבי כפרה מ''מ שירים לא נפקי דגריעי כדאמר בסוף השוחט והמעלה (לקמן דף קיא.) דאימורים תחילת עבודה ושיריים סוף עבודה: אשר לא דריש. לעיל פירשתי בריש פ''ב (דף יח: ד''ה ואידך:) אביי אמר לרבי יהודה נמי איצטריך. תימה הא שמעינן ליה לרבי יהודה דשיריים הפנימים מעכבי לחד אמורא בפרק איזהו מקומן (לקמן דף נב:) ובפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) והך ברייתא קתני ונסלח אע''פ שלא נתן שיריים על כרחין דלא כוותיה וכיון דשיריים מעכבין כל שכן מתן ארבע וכי תימא דהני מילי בשיריים דיוה''כ דגלי קרא וכלה מכפר לא משמע הכי כדפרישית מדלא קאמר מחלוקת בשיריים של יוה''כ אלא מפליג בין פנימים לחיצונים ובשום מקום לא מצינו שמחלק בפנימים ועוד קשה הא דקאמר לעיל סד''א הני מילי עבודה דמעכבא כפרה כו' הא על כרחין שיריים לרבי יהודה מעכבי כפרה ונראה דהך סוגיא אתא כריב''ל דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו ולית ליה לר' יהודה שיריים מעכבין ור' יוחנן דאית ליה לר' יהודה שיריים מעכבי איצטריך וכן יעשה לסמיכה לבד: אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לרבי יהודה. כאביי ס''ל דלר' ירמיה לעיל לא מיתוקמא כר' יהודה דר' יהודה דריש כן יעשה לסמיכה ושיריים והך ברייתא מוקמא ליה למתן ארבע: לא נצרכה אלא לאת בדם ובטבילה. פי' בקונטרס דלא כתיב בדם בפר העלם אלא בפר כהן משיח כתיב וילפינן מיניה פר יוה''כ דאיתקש בהאי
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד