זבחים מ ע"א

א ומבארים את הברייתא לפרטיה. אמר מר [החכם] בברייתא: אין לי אלא מתן שבע שמעכבות זו את זו, מפני ששבע מעכבות בכל מקום. ושואלים: היכא [היכן] מצינו שהן מעכבות? אמר רב פפא: בפרה אדומה ובנגעים (בטהרת המצורע).

ועוד שנינו בברייתא: מתן ארבע שעל קרנות מזבח הקטורת מנין? תלמוד לומר: "כן יעשה" (ויקרא ד, כ). ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מתן שבע שהן מעכבות? משום דכתיבן וכפילן [שהן כתובות וכפולות] במלים "ועשה... כאשר עשה" ללמד שהן מעכבות, מתן ארבע נמי כתיבן וכפילן [גם כן כתובות וכפולות] ומדוע יהא דינן שונה?

אמר ר' ירמיה: לא נצרכא [נצרכה] אלא לדעת ר' שמעון שאינו סבור שכתובות כאן ארבע מתנות, אלא רק שתים, ושתים נלמדו מהיקש, ויש להן צורך בריבוי מיוחד. דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי ההזאות על מזבח הפנימי: למעלה, בפר כהן משיח, הוא אומר: "קרן קרנות" (ויקרא ד, ז) כלומר, שיכול היה לכתוב "קרן" וכתב "קרנות" — הרי שתים, למטה בפר העלם דבר הוא אומר: "קרן קרנות" (ויקרא ד, יח) — ביחד הרי ארבע קרנות, דברי ר' שמעון.

ר' יהודה אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא הרי הוא אומר באותם פסוקים "באהל מועד" (ויקרא ד, יח), וביטוי זה מיותר, ובא ללמד שצריך לתת מן הדם על כל קרנות המזבח האמור באהל מועד. ושואלים: ור' יהודה שחולק על ר' שמעון, הכתוב "כן יעשה", שר' שמעון דורשו לענין ארבע מתנות, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכמו ששנויה בברייתא]: לפי שלא למדנו לפר יום הכפורים לסמיכה שלא נאמר בכתוב שצריך הכהן הגדול לסמוך עליו, וכן שירי הדם שלו, לא נזכר בכתוב שצריך לשופכם על יסוד מזבח העולה, מנין שצריכים לעשות כן? תלמוד לומר: "כן יעשה".

ושואלים: ולפר יום הכפורים לא למדנו? הא [הרי] אמרת בדרשה הקודמת: "לפר" — זה פר יום הכפורים, שלמדים מפר העלם דבר לפר יום הכיפורים לכל מעשיו!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר] להישנות, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים רק בעבודה דמעכבא [שמעכבת] את הכפרה כהזאת הדם, אבל עבודה דלא מעכבא [שאינה מעכבת] כפרה, כסמיכה ושיירי הדם, אימא [אמור] שלא, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שגם אותה צריך לעשות בפר יום הכיפורים.

ושואלים: ור' שמעון, האי [הייתור הזה] "באהל מועד" ממנו למד ר' יהודה מתן ארבע, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: "באהל מועד" מבעי ליה [נצרך לו] לומר שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, שאין זה עוד "אהל מועד". ואידך [והאחר] ר' יהודה, מהיכן הוא לומד זאת? ממה שנאמר "אשר באהל מועד" שהוא מיותר. ואידך [והאחר] ר' שמעון? "אשר" לא דריש [אינו דורש] כלשון יתור.

אביי אמר: לר' יהודה נמי איצטריך [גם כן הוצרך] הכתוב "כן יעשה", ללמד על מתן ארבע שהוא מעכב, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: מידי דהוה [כמו שהוא הדין] לגבי סמיכה ושירי הדם, שלמדנו בברייתא דאף על גב דכתיבן וכפילן לא מעכבא [שאף על פי שהן כתובות וכפולות אינה מעכבת], משום שבדרך כלל אינן מעכבות, הייתי אומר מתן ארבע נמי [גם כן] לא תתעכב, שהרי בחטאת חיצונה אין מעכבת אלא מתנה אחת, כמבואר במשנתנו, קא משמע לן [משמיע לנו] "כן יעשה" שהוא מעכב.

ב שנינו בברייתא: "לפר" — זה פר יום הכפורים. ושואלים: למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] נאמרה דרשה זו? אי [אם] לעכב, לומר שכל האמור בעבודת יום הכיפורים הוא לעכב — פשיטא [פשוט], הרי "חקה" כתיבה ביה [כתובה בו] "והיתה זאת לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז, לד), ובכל מקום שנאמרה "חוקה" הרי הוא לעכב!

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכא [נצרכה] אלא לדעת ר' יהודה, שאמר: כי כתיבה [כאשר נאמרה] "חקה" הרי זה רק לגבי דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים (בקודש הקדשים, הזאות והכנסת הקטורת), שבאלה אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום,

אבל דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ (בהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב), אם הקדים מעשה לחבירו — מה שעשה עשוי. ואם כן אימא [אמור]: מכיון שכסידרן לא מעכבי [אינו מעכב], הזאות עצמן נמי לא מעכבי [גם כן אינן מעכבות], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] "לפר" האמור כאן שהן מעכבות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ומי מצית אמרת הכי [האם יכול אתה לומר כך] שמכאן למד ר' יהודה שההזאות מעכבות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הפסוק "וכלה מכפר את הקדש" (ויקרא טז, כ) האמור בעבודת יום הכיפורים, מיותר לעניינו, והוא בא ללמדנו: אם כיפר הכהן, שעשה את העבודות המכפרות, כלומר, היזה את ההזאות בפנים — כילה את העבודה, אף שלא שפך את שיירי הדם, ואם לא כיפר — לא כילה, דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יהודה, מפני מה לא נאמר אחרת: אם כילה לגבי כל סדר העבודה, ובכלל זה הזאות שבהיכל, ואפילו שפיכת שיירי הדם — כיפר, ואם לא כילה — לא כיפר? הרי שמכאן למד ר' יהודה דין זה!

אלא אמר רב פפא: לא נצרכא [נצרכה] ההשוואה האמורה בפסוק זה לפר יום הכיפורים, אלא ללמוד שלוש הלכות מן האמור בפר כהן משיח "וטבל הכהן את אצבעו בדם" (ויקרא ד, ו): "את", דם ובטבילה. ומבארים: "את" — אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכא [נצרכה] אלא להכשיר

The Gemara analyzes the baraita in detail. The Master said in the baraita: I have a derivation only with regard to the seven placements on the Curtain separating between the Sanctuary and Holy of Holies, that they are indispensable, as these seven are indispensable in all cases. The Gemara asks: Where are the seven indispensable? Rav Pappa says: In the case of the red heifer (see Numbers 19:2–4), and in the purification process of one afflicted with leprous marks (see Leviticus 14:16).

The baraita continues: From where is it derived that the same applies to the four placements on the inner altar? The verse states: “So shall he do” (Leviticus 4:20). The Gemara asks: What is different about seven placements, that they should be indispensable? If you say that the reason is that the seven placements are written and repeated, by means of the terms “And he shall do…as he did,” which teaches that they are indispensable, I can say that the four placements as well are written and repeated. Why then should their halakha be any different?

Rabbi Yirmeya says: This is necessary only according to the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that only two placements are written in this chapter, while the other two are derived through a juxtaposition. Consequently, a specific derivation is required for these. As it is taught in a baraita with regard to the placements on the inner altar: Above, in the case of the bull for an unwitting sin of the anointed priest, the verse states corner in the plural form of corners (see Leviticus 4:7), i.e., it says “corners [karnot],” in the plural, where it could have written corner, in the singular. These are two corners. And below, with regard to the bull for an unwitting communal sin, it again states corner in the plural form of corners (see Leviticus 4:18). Together these amount to four corners. This is the statement of Rabbi Shimon.

Rabbi Yehuda says: This derivation is not necessary, as it states in these same verses: “And he shall put of the blood upon the corners of the altar which is before the Lord, which is in the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18). The superfluous expression “in the Tent of Meeting” teaches that the blood must be placed on all the corners of the altar that are stated with regard to the Tent of Meeting, i.e., on all four corners. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, what does he do with the phrase “so shall he do,” which Rabbi Shimon interprets as referring to the four placements?

The Gemara answers that Rabbi Yehuda requires this verse for that which is taught in a baraita: As we did not learn with regard to the bull of Yom Kippur that placing hands is required, i.e., that the High Priest must place his hands on this animal before it is slaughtered, and likewise it is not stated that the remainder of its blood must be poured on the base of the altar. From where is it derived that these actions must be performed? The verse states: “So shall he do.”

The Gemara asks: And did we not learn with regard to the bull of Yom Kippur that these requirements apply? But you said earlier in the baraita: “With the bull” (Leviticus 4:20); this alludes to the bull of Yom Kippur, which indicates that all the rites performed in connection with the bull for an unwitting communal sin apply also to the bull of Yom Kippur.

The Gemara answers: The derivation from the phrase “so shall he do” was necessary, as it could enter your mind to say that this matter, the comparison between the bull for an unwitting communal sin and the bull of Yom Kippur, applies only to a service that is indispensable for atonement, e.g., the sprinkling of the blood. But with regard to a service that is not indispensable for atonement, such as placing hands on the head of the animal or pouring out the remainder of the blood, one might say that these actions need not be performed. Therefore, the verse teaches us: “So shall he do,” i.e., these services, too, must be performed with the bull of Yom Kippur.

The Gemara asks: And Rabbi Shimon, what does he do with this phrase: “In the Tent of Meeting,” from which Rabbi Yehuda derives that the blood must be placed on all four corners of the altar? The Gemara answers: Rabbi Shimon requires the phrase “in the Tent of Meeting” to teach that if the roof of the Sanctuary was breached by a hole, the priest would not sprinkle the blood, as it would no longer be called the Tent of Meeting. The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yehuda, from where does he derive this halakha? The Gemara explains that Rabbi Yehuda derives it from the superfluous term “which is in the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7, 18). The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Shimon? He does not interpret the term “which is” as he maintains that this expression is not significant enough to serve as the source of a halakha.

Abaye said: According to the opinion of Rabbi Yehuda as well, it was necessary to learn from the phrase “so shall he do” that the four placements are indispensable. As it might enter your mind to say that just as it is with regard to placing hands and the remainder of the blood, that even though they are written and repeated they are not indispensable, so too, the four placements of blood should not be indispensable. Therefore, the phrase “so shall he do” teaches us that this is not the case, and the four sprinklings are indeed indispensable.

§ The baraita teaches: “With the bull” (Leviticus 4:20), this alludes to the bull of Yom Kippur. To what halakha does this statement relate? If it serves to teach that all matters stated with regard to the bull of Yom Kippur are indispensable, this is obvious, since the word “statute” is written concerning it: “And this shall be an everlasting statute to you” (Leviticus 16:29), and there is a principle that halakhot described as statutes are indispensable.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This statement is necessary only according to the opinion of Rabbi Yehuda, who says: When the term “statute” is written concerning the Yom Kippur service, indicating that no details may be altered, it is written only with regard to actions performed in white garments inside the Holy of Holies, e.g., burning the incense and sprinkling the blood, which are the essential services of the day, and it teaches that if the High Priest performed one of the actions before another, i.e., not in the proper order, he has done nothing.

But with regard to those actions performed in white garments outside, in the Sanctuary, if he performed one action before another, what he did is done and he is not required to repeat the rite. Consequently, one might say that from the fact that their order is not indispensable, it may be derived that the sprinklings, i.e., placements, themselves are also not indispensable. Therefore, the term “with the bull” teaches us that the placements are indeed indispensable.

Rav Pappa objects to this: And how can you say this, that Rabbi Yehuda derives from here that the placements are indispensable? But isn’t it taught in a baraita: The verse discussing the Yom Kippur service states: “And when he has finished atoning for the Sanctuary” (Leviticus 16:20). This indicates that if he performed the atonement, i.e., the sprinklings, inside the Sanctuary, he has finished the order of the service, even though he has not poured the remainder of the blood on the base of the altar; and if he did not perform the atonement, he has not finished; this is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Yehuda said to him: For what reason do we not say: If he finished the entire service, which includes sprinkling the blood in the Sanctuary and pouring the remainder of the blood onto the base of the altar, he has facilitated atonement; and if he did not finish, he has not facilitated atonement? This indicates that Rabbi Yehuda derives from this verse the halakha that the sprinklings in the Sanctuary are indispensable.

Rav Pappa says: This reference to the bull of Yom Kippur in the term “with the bull,” is necessary only to apply to the bull of Yom Kippur three halakhot that are derived from that which is stated with regard to the bull for an unwitting sin of the anointed priest: “And the priest shall immerse his finger [et etzba’o] in the blood” (Leviticus 4:6). These halakhot can be summarized in the shortened form: Et, blood, and with immersion. The Gemara elaborates: With regard to the word et, Rav Aḥa bar Ya’akov says: This word is necessary only to render fit