זבחים מז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ואם לא נתן - לא עיכב.

בשרם של אלו ואלו, של פר ושעיר של יום הכיפורים ושל שאר פרים ושעירים הנשרפים, נשרפין אבית הדשן מחוץ לירושלים, במקום שמוציאים לשם את הדשן של מזבח החיצון.

גמרא:

שנינו במשנה: קדשי קדשים שחיטתן בצפון.

והוינן בה: כמו שהמשנה אמרה לענין פר ושעיר של יום הכפורים שקבול דמן בכלי שרת בצפון, כמו כן וניתני נמי שכל קדשי הקדשים קיבול דמן בכלי שרת בצפון?

ומשנינן: כיון דאיכא אשם מצורע שהוא קדשי קדשים והוא יוצא מהכלל הזה, ^[11] דקיבול דמו ביד הוא, לפיכך שיירה, שייר התנא דמתניתין להאי כללא בקדשי קדשים.

ותמהינן: וכי לא הווי קבלת דמו של אשם מצורע בכלי אלא ביד? והא קתני לקמן בפרקין: אשם נזיר ואשם מצורע שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.

ומתרצינן: מעיקרא סבר תנא דמתניתין כי קיבול דמו של אשם מצורע ביד הוא, וכמו שאנו למדים את מדברי הכתוב, והלכך שייריה ולא כתב את הכלל שכל קדשי הקדשים קיבול דמן בכלי שרת בצפון. וכיון דחזא לאחר מכן דלא סגי ליה, שלא די לקבל ביד לבד, אלא כהן אחד מקבל ביד וכהן שני מקבל בכלי, וכדמפרש ואזיל, הדר תנייה במשנה לקמן לקיבול דמו של אשם מצורע בכלי.

דתניא: כתיב באשם מצורע "ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אוזן המטהר". יכול יקח הכהן מצואר הבהמה את הדם הניתן על תנוך אוזן המצורע המטהר ועל בהונות ידו ורגלו, בכלי? - תלמוד לומר "ונתן". ודרשינן: מה נתינה של הדם על תנוך אוזן המצורע צריכה להעשות בעצמו של כהן, שנותן הכהן מן הדם באצבעו על תנוך אוזן המצורע [ואנו למדים שיתן עליהם את הדם באצבעו מנתינת השמן על תנוך האוזן, שנאמר בה במפורש שתעשה באצבעו של הכהן], אף לקיחה של הדם האמורה בתורה "ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אוזן" צריכה להעשות בעצמו של כהן, שיקח את הדם בידו, והיינו, שיקבלו בכף ידו מהדם היוצא מהקרבן, ויטבול אצבעו בדם אשר בכף ידו, ויתן מן הדם על תנוך אוזן המטהר ועל בהונות ידו ורגלו.

יכול אף ^[12] דמו של האשם הניתן למזבח ייעשה כן, שיקבלנו הכהן בידו ויזה מידו על המזבח - תלמוד לומר בפרשת אשם המצורע "כי כחטאת האשם הוא", ללמדנו בהיקש של אשם לחטאת: מה חטאת טעונה כלי לקיבול דמה הניתן על המזבח, אף דם אשם מצורע הניתן על המזבח טעון כלי

נמצאת אתה אומר: אשם מצורע, שני כהנים מקבלים את דמו, אחד ביד ואחד בכלי. זה שקיבלו בכלי, בא לו אצל מזבח וזורקו עליו, וזה שקיבלו לדם האשם ביד בא לו אצל מצורע ונותן מהדם באצבעו על תנוך אוזנו הימנית ועל בהונות ידו ורגלו הימנית.

הערות

^[11] המקדש דוד [יב ו] נספק האם בקבלת יד של אשם מצורע נאמר דין צפון. ובחידושי רבי אריה ליב [ב יח] כתב להוכיח מתירוץ הגמרא כאן שאין בו דין צפון, שאם היה טעון צפון למה לא נאמר במשנה "וקבול דמן בצפון", [בלא להזכיר "כלי שרת"], ובהכרח שאינה טעונה צפון, ואם היה אומר כך, היה משמעות שגם קבלת יד טעונה צפון. ובעיקר תירוץ הגמרא ביאר שם שבכל עבודת קבלה יש שני דינים: א. עבודה בדם. ב. עבודה בקרבן. ובכל קדשי קדשים שנאמר בהם דין צפון בקבלה, דין זה קיים בשני החלקים הנ"ל שיש בעבודת קבלה, כלומר שגם מצד עבודת הדם צריך צפון וגם מצד עבודת הקרבן. אבל באשם מצורע, מאחר שיש בקרבן זה גם עבודת קבלה ביד שאינה טעונה צפון, וכנ"ל, בהכרח שכל דין צפון הנאמר בקרבן זה אינו אלא מצד עבודת הדם, שהדם שמתקבל בכלי צריך שיהיה בצפון, ולא מצד עבודת הקרבן, ועל כן לא כללה המשנה כל קדשי קדשים יחד עם אשם מצורע שהרי אינם דומים.

^[12] המקדש דוד [שם] מסתפק האם בקבלת יד של אשם מצורע נאמר הפסול של נשפך הדם ואספו המבואר לעיל [כ"ה], וביאר רבי אריה לייב [שם] שיסוד הספק הוא האם מתן דמים של בהונות המצורע הוא מדיני הקרבן הזה, ואם כן קבלת הדם לזה הוא עבודת קבלה, או שהוא רק מדיני טהרת המצורע ולא נאמרו בו דיני עבודה. ומביאים בשם הגרי"ז להוכיח ממה שהגמרא רצתה לומר שגם למזבח יקבל ביד, ואם כן בהכרח שזה דין של עבודת קבלה גמורה.

מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואם לא נתן את השיירים לא עיכב. אלו ואלו, הן פר ושעיר של יום הכיפורים והן פרים ושעירים הנשרפים, נשרפין אחר כך על בית הדשן מקום מחוץ לירושלים ששם היו משליכים את דשן המזבח.

א גמרא על המשפט הראשון במשנה: קדשי קדשים שחיטתן בצפון, שואלים: וניתני נמי [ושישנה גם כן]: וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, השווה בכל קדשי הקדשים! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] בין קדשי הקדשים אשם מצורע, שקיבול דמו ביד הוא, שמקבל הכהן חלק מדמו ביד, שייריה [שייר אותו] את הדין הזה, ולא הביאו במשנה.

ומקשים: וכי לא שנה שמקבל דמו של אשם מצורע בכלי? והא קתני לה לקמן [והרי שנה את הדבר הזה במשנה לפנינו, בהמשך]: אשם נזיר ואשם מצורע — שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון!

ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] כששנה את משנתנו, סבר: קיבול דמו של אשם מצורע הרי גם ביד הוא, ולכן שייריה [שייר אותו], וכיון שבאמת לא סגי ליה [אפשר לו] אלא שיקבלו את דמו גם בכלי, הדר תנייה [חזר ושנה אותו].

דתניא [ששנויה ברייתא]: "ולקח הכהן מדם האשם" (ויקרא יד, יד) — יכול יקח את הדם הזה בכלי? תלמוד לומר מיד אחר כך: "ונתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר וגו'" (ויקרא יד, יד), מה נתינה בעצמו (בגופו) של כהן שנותן את הדם באצבעו, וכפי שלמדו מנתינת השמן על המצורע — אף לקיחה של הדם, קבלתו, בעצמו של כהן.

יכול אף למזבח כן? כלומר, שאף לצורך זריקת הדם על המזבח יקח את הדם בידו? תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא" (ויקרא יד, יג), ללמד: מה חטאת טעונה כלי לקבלה, אף אשם טעון כלי. נמצאת אתה אומר: אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו, אחד מקבל ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח ומזה, וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע ונותן מן הדם על תנוך אוזנו ועל בהונותיו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and failure to perform even one placement of their blood disqualifies the offering. As for the remainder of the blood that is left after those sprinklings, a priest would pour it onto the western base of the external altar, but if he did not pour the remainder it does not disqualify the offering. These, the bull and the goat of Yom Kippur, and those, the bulls and the goats that are burned, are then burned in the place of the ashes, a place outside of Jerusalem where the priests would bring the ashes from the altar.

GEMARA: The mishna opens with a principle that the slaughter of offerings of the most sacred order is in the north of the Temple courtyard. The Gemara inquires: And let the mishna also teach as a principle: And the collection of their blood in a service vessel is in the north of the Temple courtyard. Since collecting the blood is an indispensable part of the service, why is it not listed in this clause of the mishna? The Gemara explains: Since there is among the offerings of the most sacred order the guilt offering of a leper, for which the collection of its blood is in the hand, the mishna could not state this as a principle. Therefore, the tanna omitted this from the requirements for offerings of the most sacred order.

The Gemara challenges: And is the blood of the guilt offering of a leper not collected in a service vessel? But the mishna teaches this halakha later (54b): With regard to the guilt offering of a nazirite brought for his purification and the guilt offering of a leper brought for his purification, their slaughter is in the north of the Temple courtyard and collection of their blood in a service vessel is in the north. Apparently, the tanna maintains that the blood of the guilt offering of a leper must be collected in a service vessel.

The Gemara answers: Initially, the tanna held that since collection of the blood of the guilt offering of a leper must also be in the priest’s hand, not exclusively in a service vessel, he omitted it. But since it is the case that it is possible for one to collect some of the blood only in a service vessel, the tanna subsequently taught it.

This is as it is taught in a baraita (Tosefta, Nega’im 9:2): The Torah states with regard to the guilt offering of a leper: “And the priest shall take of the blood of the guilt offering, and the priest shall put it upon the tip of the right ear of him who is to be purified, and upon the thumb of his right hand, and upon the big toe of his right foot” (Leviticus 14:14). One might have thought that he should take it in a vessel; therefore, the verse states: “And the priest shall put.” Just as putting the blood on the ear, thumb, and big toe must be performed with the priest’s own body, so too, taking of the blood is performed with the priest’s own body, not with a service vessel.

The baraita continues: One might have thought that even with regard to the blood of the leper’s guilt offering that he presents on the altar, like the blood of other guilt offerings, it is so, that he collects the blood in his hand rather than with a vessel. To counter this, the verse states: “For as the sin offering is, so is the guilt offering” (Leviticus 14:13). This teaches that just as a sin offering requires a vessel for collection of its blood, so too, the blood of a guilt offering requires a vessel for collection of its blood. You consequently say: In the case of a leper’s guilt offering, two priests collect its blood; one collects the blood by hand, and the other one collects the blood in a vessel. This one, who collected the blood in a vessel, comes to the altar and sprinkles some of the blood on it. And that one, who collected the blood by hand, comes to the leper and places some of the blood on his right ear, right thumb, and right big toe.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא ב' כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי כו'. במשנה ח' בפי"ד דנגעים איתא אחד בכלי וא' ביד וכ"ה בתו"כ. ובתוספתא שם פ"ט הובאה שם בר"ש ובא"ר איתא להדיא זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל אחריו ואם שינה כשר. והרע"ב ל"ד שכ' שלאחר שקבל כהן אחד למקצת דם בידו היה כהן אחר מקבל הדם בכלי. והרמב"ם בפ"ד מהל' מחכ"פ ה"ב לא ביאר ג"כ דלכתחלה צריך לקבל בכלי תחלה. רק בזריקה על המזבח כתב שתהיה תחלה ואח"כ על התנוך ובהונות ע"ש וצ"ע:

במשנה אלו ואלו נשרפין בבית הדשן כצ"ל:

תוס' ד"ה מה חטאת וכו' אצטריך למהוי כמאן דכתיב בגופיה. וכעין דאמרינן לעיל מא ע"א:

מתנה אחת מהן מעכבת. כדאמרן בפ' בית שמאי (לעיל לט.) מועשה כאשר עשה: אלו ואלו. של יום הכפורים ושאר הנשרפין: נשרפין אבית הדשן. למקום שמוציאין שם את הדשן של מזבח החיצון דכתיב ביה והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ויקרא ו) ובפרים הנשרפים כתיב אל שפך הדשן (שם ד) ושל יום הכפורים הקישו לפר העלם כדאמרינן בפרק ב''ש (לעיל לט.) לפר זה פר יום הכפורים: גמ' וניתני נמי ברישא. גבי סתם של קדשי קדשים וקבול דמן כי היכי דתנא שחיטתן: אשם מצורע קיבול דמו ביד. כדיליף לקמן שמקבל דמו לתוך כפו: שייריה. משום דלא פסיקא ליה למיתנייה בהדי כללי דשאר קדשים שכל קבול דמן בכלי: וכיון דלא סגי ליה נמי. בלא קבלת כלי כדיליף לקמן שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי הדר תנייה בהדיא ולא כללו: ולקח. באשם מצורע כתיב ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך וגו' (ויקרא יד) מה נתינה בעצמו של כהן באצבעו דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה: יכול אף למזבח. דם אשם מצורע הנזרק למזבח דמרבינן ליה לקמן בדין מתן דמים ואימורין למזבח ואע''ג דלאו בגופיה כתיבא: כי כחטאת האשם הוא. באשם מצורע כתיב כדין חטאת דין אשם זה בעבודת הכהן מה חטאת טעונה כלי בקבלת דמה דילפינן לקיחה לקיחה בתורת כהנים כתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת (ויקרא ד) וכתיב בעולת סיני ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (שמות כד) אף אשם זה טעון כלי אף על פי שאמרנו בו קבלה ביד:

למיתני בכולהו קדשים וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ומיהו יש לדקדק מהא בתוספתא דמנחות חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי אלא אפי' קרומית של קנה ועל כרחיך לא קאמר דלא תבעי כלי כלל דהא אמרינן מה עולה טעונה כלי כו' אלא דלא בעי כלי שרת קאמר ומיהו יש לפרש דלא חיישינן לכלי יפה קאמר דלא פסלה קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתך כדפריך הש''ס בסוטה פרק היה מביא (דף יד:) גבי כפיפה מצרית דדורון הוא שדרך להביא בכלי נאה אבל בשחיטה לא חיישינן אי נמי כפיפה מצרית מכוערת יותר מקרומית של קנה: אלו ואלו נשרפין אבית הדשן. פירש בקונטרס דפר יום הכיפורים אתי מהיקישא דפר העלם כדאמר בפרק בית שמאי (לעיל לט.) לפר זה פר יום הכיפורים ואם תאמר והא אין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ופר העלם בגופיה לא כתיב ביה אל בית הדשן ומפר כהן המשיח אתי כדכתיב בפר העלם (ויקרא ד) כאשר שרף את הפר הראשון והיינו היקש כמו ושחט החטאת במקום העולה דקרי ליה היקש לקמן (דף מח.) ולפירש''י דפרק בית שמאי (לעיל מ.) דילפינן פר יום הכיפורים לאת בדם וטבילה מפר כהן משיח אם כן נימא דמצינו למילף נמי שריפת בית הדשן אבל לפר''ת דהתם קשיא ויש לומר דאיכא תרי היקישי בפר העלם ועשה כאשר עשה לפר דדרשינן מיניה פרק בית שמאי (גם זה שם) זה פר כהן משיח בין לעכב בהזאות כמשיח בין לאגמורי יותרת ושתי הכליות בפר העלם ממשיח הוא הדין דניגמר לענין שריפה פר העלם ממשיח וכי הדר וכתב בפר העלם וכאשר שרף (הילכך) הוה ליה כמאן דכתיב בגופיה ועוד יש לומר הא דנשרפין חוץ לג' מחנות יליף לקמן בסוף טבול יום (דף קה:) מדכתיב תלת אל מחוץ למחנה שלישית אי כתב בכולהו ואין זה אלא כגילוי מילתא בעלמא דמחוץ למחנה דכתב בכל חד וחד במחנה שלישית קאמר הילכך אתי שפיר פר יום הכיפורים מפר העלם ואייתר לו התם מחוץ למחנה דכתיב בפר יום הכיפורים לרבנן לומר לך כיון שיצא מחוץ למחנה אחת השורפו מטמא בגדים ולרבי שמעון לג''ש ללמד מפרה מה כאן שלשה מחנות אף להלן שלשה מחנות מה להלן למזרחה של ירושלים אף כאן למזרחה של ירושלים ומיהו בית הדשן ודאי קשה דנהי דשלשה מחנות הוי כמאן דכתיב בגופיה בית הדשן לא כתיב בגופיה דאפשר חוץ לג' מחנות שלא במקום דשן ואם כן הא דבעי מקום דשן הוי דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש ושמא גם זה חשוב גילוי מילתא בעלמא היא דכל הנשרפין חוץ לשלש מחנות נשרפין במקום הדשן (אחר) השתא אתי שפיר שעיר יוה''כ דלא איתקש לפר העלם אי נמי כולהו ילפינן בית הדשן בג''ש דמחוץ למחנה מכהן משיח ואין לפרש דאתי מריבויא דחטאת חטאת דכתיב בפר ושעיר של יום הכפורים דדרשינן לקמן בסוף התערובת (דף פג.) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו מה ת''ל חטאת חטאת שיכול דאין לי דמטמא בגדים ונשרפין בבית הדשן אלא אלו בלבד מנין לרבות פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים ת''ל חטאת חטאת דברי רבי יהודה דעל כרחין נשרפין אבית הדשן כדי נסבה דהא עיקר על שפך הדשן בפר כהן משיח כתיב אלא משום מטמא בגדים נקט דלא כתיב בהו וכן מוכיח דר' מאיר פליג עליה וקאמר אינו צריך הרי הוא אומר לכפר שאין תלמוד לומר לכפר לימד על כל המתכפרים בפנים ששורפן מטמא בגדים ושמא כי היכי דיליף מריבויא דחטאת חטאת טומאת בגדים בכולהו מפר ושעיר של יום הכפורים הכי נמי הוה יליף מינייהו מההוא ריבויא גופיה בית הדשן מפר ושעיר של יום הכפורים: מה נתינה בעצמו של כהן. פי' בקונטרס מדכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מינייהו ותימה א''כ הוי היקשא מבנין אב ולקמן (דף נא.) מיבעיא לן אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש ונראה לי לקיחה מנתינה נמי הוי בנין אב וילפינן מנתינה דידיה ולא מנתינה דשאר קרבנות ולקמן אמרינן דילפינן שפיר בנין אב מבנין אב. ברו''ך: אף לקיחה ולקח מדם האשם בעצמו של כהן. תימה דגבי חטאת נמי כתיב (ויקרא ד) ולקח ונתן ולא אמר מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן ושמא הכא דריש משום דמייתר דכתיב במצורע (שם יד) עשיר ועני ואע''ג דבתורת כהנים דריש מקמאי אבתרא סמיך ונראה לי דבחטאת כתיב ולקח מדם החטאת באצבעו ונתן אם כן לאו בידו מקבל דבאצבע לא אפשר לקבל אלא על כרחין בכלי קאמר ואצבעו היינו דעביד אוזן לשפת מזרק כדאמר לעיל פרק שני (דף כד.) אבל באשם לא כתיב באצבע ומשום דלא נימא ולקח באצבעו היינו וטבל דוקא ולא מיירי בקבלה להכי איצטריך לגזירה שוה דגמרינן מויקח חצי הדם וישם באגנות בת''כ. ברו''ך: מה חטאת טעונה כלי כו'. פירש בקונטרס דילפינן לקיחה לקיחה בתורת כהנים כתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת וכתיב בעולת סיני ויקח משה חצי הדם וישם באגנות ותימה הוה ליה דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקשא דכחטאת האשם ובעיא היא לקמן (דף נ.) ולא איפשיטא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן ומיהו בחנם פירש בקונטרס דילפינן לקיחה לקיחה דלקמן בסוף דם חטאת (דף צז:) משמע דאתיא בהיקשא דזאת התורה מזבחי שלמי ציבור דקאמר מה עולה טעונה כלי אף כל טעון כלי מאי כלי אילימא מזרק בזבחי שלמי ציבור נמי כתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות פירוש וכיון דהדר איתקש כולהו לשלמים דכתיב בהאי קרא וילפינן מיניה התם מה שלמים מפגלין ומתפגלין כלי נמי תילף משלמים דהתם נמי שלמים הוו בסיני ומיהו מכל מקום קשה עדיין דהוה ליה דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש יש לומר דבההוא היקשא דוזאת התורה כתב נמי אשם ואיתקוש כמו של שלמים וכל אשמות בכלל אפילו אשם מצורע אלא דהוה אמינא דמעטיה קרא מקבלת כלי ונדרשיה ביד דבעצמו של כהן הלכך אתא כחטאת האשם לגלויי דלא בא הכתוב להוציאו מקבלת כלי לגמרי וקשה גזירה שוה דלקיחה מסיני למה לי לילף כולהו משלמים יש לומר דחטאת ילפינן משלמים לקבלת כלי מהיקשא וגזירה שוה דלקיחה לקיחה איצטריך למיהוי כמאן דכתיב בגופיה דחטאת והדר ילפינן אשם מחטאת בהיקשא דכחטאת האשם ולא גמרינן מעיקרא אשם משלמים בהיקישא דזאת התורה כדילפינן לענין פיגול דאם כן גזרה שוה דלקיחה לקיחה למה [לי]:

דף מז - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד