זבחים נ ע"א

ודבר זה נלמד מדברי התנא דבי [של בית מדרשו של] ר' ישמעאל לעיל (זבחים מא,א).

א ושואלים: דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בבנין אב בקדשים? אמר ר' ירמיה: אם היה כן, שלא לכתוב [יכתוב] צפונה שחיטת צפון באשם, כפי שהקישו הכתוב במפורש לחטאת ועולה (ראה לעיל זבחים מט,א—ב), ותיתי [ותבוא, תילמד] הלכה זו מבנין אב מחטאת, ששניהם קדשי קדשים הם, ובחטאת הרי נלמד דין שחיטת צפון מן ההיקש לעולה. למאי הלכתא כתביה [למה, לאיזו הלכה כתב אותו]? לאו למימרא [האם לא כדי לומר] שבקדשים, דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בבנין אב?

ושואלים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מוכיח בדרך זו, יכול אתה לומר: מדוע הוקש במפורש אשם לעולה לענין זה? תיתי [שתבוא, תילמד] הלכה זו מבנין אב מעולה שבה נאמר דין צפון בפירוש! אלא, מאי טעמא לא אתי [מה טעם אינה באה, נלמדת משם] בבנין אב? משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הלימוד בבנין אב, ולומר: מה לעולה שכן מחמיר הכתוב בה יותר מבאשם, שהיא עולה כליל. אם כן חטאת נמי איכא למיפרך [גם כן יש מקום לפרוך] ולומר: מה לחטאת שהיא חמורה מאשם, שכן מכפרת על חייבי כריתות! ואם כן, אין מכאן ראיה.

אגב כך שואלים: שלושה קרבנות אלו, עולה חטאת ואשם, חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה] בבנין אב מכתוב אחד, תיתי חדא מתרתי [תבוא ותילמד אחת משתים] בבנין אב משני כתובים.

ומשיבים: מהי תיתי [מאלו תבוא]? לא נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] צפון בעולה ותיתי [ותבוא, תילמד] הלכה זו מחטאת ואשם — יש לפרוך: מה להנך [לאלה] שכן מכפרין, מה שאין כן העולה שאינה לכפרה אלא למתנה!

ואם תאמר שלא נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בחטאת ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד] מאלה, אשם ועולה — יש לפרוך: מה להנך [לאלה] שכן באים רק מבהמות זכרים, וחטאת יחיד באה נקיבה!

ואם תאמר שלא נכתוב [תכתוב התורה] באשם ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה] מעולה וחטאת — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן ישנן בציבור כביחיד, ואילו אשם לעולם אינו בא כקרבן ציבור.

ב עד כאן דנו בדבר הלמד מהיקש, ומעתה דנים בדברים הנלמדים במידות אחרות. ושואלים: דבר הלמד בגזירה שוה מהו שילמד אחר כך בהיקש? אמר רב פפא: "וזאת תורת זבח השלמים... אם על תודה יביאנו" (ויקרא ז, יא— יב) — מהיקש זה של תודה לשלמים למדנו לתודה שבא מן המעשר שיכול להביא קרבן תודה מכספי פדיון מעשר שני, מדאשכחן [ממה שמצאנו] שלמים דאתו [שבאים] ממעשר.

והרי שלמים גופייהו מנא לן [עצמם מנין לנו] שבאים ממעות מעשר? דכתיב [שנאמר]: בשלמים "שם" ("וזבחת שלמים ואכלת שם", דברים כז, ז), ונאמר במעשר "שם" ("ואכלת... במקום אשר אמר ה' לשכן שמו שם מעשר דגנך" וכו', דברים יד, כג) וגזירה שווה היא. הרי שדבר שנלמד בגזירה שווה חוזר ומלמד בהיקש (שמקישים את התודה לשלמים).

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: מכאן אין הוכחה, שהרי מעשר דגן (ובכללו מעשר שני) חולין בעלמא [בלבד] הוא, ואין בלימוד ממנו אותה הגבלה שיש בקדשים, שאין למדים למד מלמד!

אמר ליה [לו]: וכי מי שאמר שאין דנים בקדשים למד מלמד אמרה רק במקרה שגם הלמד הוא קדש וגם מלמד קדש? אלא גם אם רק הלמד קודש, שוב אינו יכול ללמוד ממנו לדבר אחר בקדשים.

ג ועוד שואלים: דבר הלמד בגזירה שוה מהו שילמד בגזירה שוה? אמר רמי בר חמא, תניא [שנויה ברייתא] בענין לחמי התודה, שיש בהם שלושה מינים, רבוכה (מבושלת תחילה במים), חלות ורקיקים: "סלת מרבכת" (ויקרא ז, יב) — למדנו למנחה רבוכה שבאה סולת, ואולם שצריך סולת גם עבור

חלות של תודה מניין? תלמוד לומר "חלות" "חלות" בגזירה שווה, שנאמר "סולת מורבכת חלות" (ויקרא ז, יב) ונאמר "חלות" בחלות (ויקרא ז, יב). שצריך סולת במנחה של רקיקין של תודה מניין? תלמוד לומר "מצות" "מצות", שנאמר בחלות "חלות מצות", ונאמר ברקיקים "רקיקי מצות". הרי שלמדים גזירה שווה מגזירה שווה, חלות ממורבכת, ורקיקים מחלות.

אמר ליה [לו] רבינא: ממאי [ממה] אתה מסיק שלגבי רקיקים "מצות" "מצות" בגזירה שווה מחלות של תודה גמר [למד]? דלמא [שמא] ממאפה תנור גמר [למד], שנאמר בו "מצות", ונאמר בו במפורש שהוא בא מן הסולת (ויקרא ב, ד)!

אלא אמר רבא, מכאן יש להביא ראיה שדבר הלמד בגזירה שווה חוזר ומלמד בגזירה שווה, שכך תניא [שנויה ברייתא], נאמר בפר כהן משיח, שהוא מן הפרים הנשרפים: "ואת עור הפר ואת כל בשרו... וקרבו ופרשו, והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה... ושרף אותו" (ויקרא ד, יא— יב) — מלמד שמוציאו שלם, ואינו מנתחו תחילה לנתחיו.

ויש לשאול: יכול ישרפנו שלם? נאמר כאן: "ראשו וכרעיו" ונאמר להלן בקרבן עולה: "ראשו וכרעיו" (ראה ויקרא א, יב— יג) מה להלן בעולה על ידי ניתוח, אף כאן על ידי ניתוח.

ומקשים: אי [אם כן] תאמר גם: מה להלן, בעולה, הרי הוא בהפשט שמפשיט את עורו קודם ששורפו על המזבח, אף כאן בפר כהן משיח נמי [גם כן] יהא בהפשט קודם שישרפנו! תלמוד לומר בפר כהן משיח: "וקרבו ופרשו" (ויקרא ד, יא). ועל ההוכחה האחרונה שואלים: מאי תלמודא [מהו הלימוד]? כלומר, כיצד נובעים דברים אלה מכתוב זה, שלכאורה אינו עוסק בהם? אמר רב פפא: כך הלימוד, כשם שפרשו נשאר בקרבו כשמוציאים אותו מחוץ למחנה ושורפים אותו, ואין מוציאים את הפרש מן הקרביים, כך בשרו נשאר בעורו כשמנתחים אותו לנתחיו. הרי שלמדנו דין זה לפר כהן משיח בגזירה שווה.

ותניא [ושנויה ברייתא] לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים, רבי אומר: נאמר כאן עור ובשר ופרש (ויקרא טז, כז),

is apparent from that which the school of Rabbi Yishmael taught, discussed in the previous chapter (41a).

The Gemara asks: What is the halakha as to whether a matter derived via a juxtaposition can teach its halakha in another context via a paradigm? Rabbi Yirmeya says: It must be that it cannot, as, if it could, let the Torah not write the requirement to slaughter an offering in the north of the Temple courtyard with regard to a guilt offering (see Leviticus 14:13), and one can derive it via a paradigm from the halakha of a sin offering, since they are both offerings of the most sacred order. For what halakha did the verse write it with regard to a guilt offering as well? Is this not to say that a matter derived via a juxtaposition cannot then teach its halakha in another context via a paradigm?

The Gemara questions this proof: But according to your reasoning, why not derive the halakha that a guilt offering must be slaughtered in the north from the halakha of a burnt offering, via a paradigm? What is the reason that this halakha is not derived from there? It must be because it can be refuted with the following claim: What is notable about a burnt offering? It is notable in that the Torah teaches that it is entirely burned on the altar, which is not so with regard to a guilt offering. The Gemara now states its objection: In that case, the derivation from a sin offering via a paradigm can also be refuted: What is notable about a sin offering? It is notable in that it atones for those sins liable for punishment by karet, which is not so with regard to a guilt offering. If so, there is no proof from here.

The Gemara suggests an alternative paradigm: Although the requirement to slaughter one of these three offerings, i.e., a burnt offering, sin offering, or guilt offering, in the north cannot be derived from any one of the others, one can derive the halakha concerning one of them from the other two.

The Gemara clarifies: From which two could one derive the third? Let the Merciful One not write the requirement to slaughter the offering in the north with regard to a burnt offering, and derive this halakha from the halakhot of a sin offering and a guilt offering. The Gemara refutes this derivation: What is notable about these two offerings? They are notable in that they atone for transgressions, whereas a burnt offering does not atone for any sin.

The Gemara suggests: Let the Merciful One not write the requirement to slaughter an offering in the north with regard to a sin offering, and derive this halakha from the halakhot of these others, the burnt offering and the guilt offering. The Gemara refutes this derivation: What is notable about these two offerings? They are notable in that they are brought only from male animals, whereas an individual’s sin offering is a female animal.

The Gemara suggests: Let the Merciful One not write the requirement to slaughter an offering in the north with regard to a guilt offering, and derive this halakha from the halakhot of these other two. The Gemara refutes this derivation: What is notable about these two offerings? They are notable in that they are brought by a community just as they are brought by an individual, whereas a guilt offering can be brought only by an individual.

The Gemara returns to its discussion of hermeneutical principles. What is the halakha as to whether a matter derived via a verbal analogy can teach its halakha to another matter via a juxtaposition? Rav Pappa says: The verse states: “And this is the law of the sacrifice of peace offerings, which one may offer to the Lord. If he sacrifices it for a thanks offering, then he shall offer with the thanks offering unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour soaked” (Leviticus 7:11–12). From this juxtaposition we have learned that the money to purchase a thanks offering can come from money used to redeem the second tithe, since we find that the money to purchase a peace offering can come from money used to redeem the second tithe.

The Gemara asks: From where do we derive that the money to purchase peace offerings themselves can come from money used to redeem the second tithe? As it is written with regard to peace offerings: “And you shall sacrifice peace offerings and shall eat there” (Deuteronomy 27:7). And it is written with regard to second tithe: “And you shall eat before the Lord your God, in the place which He shall choose to cause His name to dwell there” (Deuteronomy 14:23). The usage of the term “there” in both passages serves as a verbal analogy, and demonstrates that a halakha derived via a verbal analogy, that of a peace offering, can then teach a halakha via its juxtaposition to a thanks offering.

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: This is not a proof, because the tithe of grain, including the second tithe, is merely non-sacred. Therefore, it cannot be used to prove that in the realm of consecrated matters a halakha derived via a verbal analogy can teach a halakha via a juxtaposition.

Ravina said to him: Does the one who said that in the realm of consecrated matters a halakha derived via one of the hermeneutical principles cannot teach via another of those principles say this only when the halakha that is derived is in the realm of consecrated matters and the halakha that teaches is in the realm of consecrated matters as well? He holds that even if that which is derived is in the realm of consecrated matters it cannot teach its halakha via one of the hermeneutical principles. Therefore, since peace offerings are in the realm of consecrated matters, the halakha derived from the juxtaposition of thanks offerings to peace offerings serves as a source that a matter derived via a verbal analogy can teach its halakha to another matter via a juxtaposition.

§ The Gemara asks: What is the halakha as to whether a matter derived via a verbal analogy can teach its halakha to another matter via another verbal analogy? Rami bar Ḥama says: It is taught in a baraita with regard to the types of bread that accompany a thanks offering: “If he sacrifices it for a thanks offering, then he shall sacrifice with the thanks offering unleavened loaves mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and loaves mingled with oil, of fine flour cooked with oil” (Leviticus 7:12). We have derived from here that the poached breads accompanying the thanks offering come from fine flour.

The baraita continues: From where is it derived that the loaves accompanying a thanks offering are also prepared with fine flour? The verse states: “Loaves mingled with oil, of fine flour cooked with oil” (Leviticus 7:12), and it also states in the same verse: “Unleavened loaves mingled with oil.” From where is it derived that the unleavened wafers accompanying a thanks offering are also prepared with fine flour? The verse states: “Unleavened cakes mingled with oil” (Leviticus 7:12), and the verse also states: “Unleavened wafers spread with oil.” The baraita derives via a verbal analogy that the unleavened loaves mingled with oil are prepared with fine flour, and then teaches the halakha concerning unleavened wafers using a verbal analogy from the halakha of unleavened loaves.

Ravina said to Rami bar Ḥama: From where do you know that the tanna of the baraita learns the verbal analogy of “unleavened” and “unleavened” from loaves of the thanks offering? Perhaps the tanna learns the verbal analogy from the word “unleavened” stated with regard to meal offerings baked in an oven, about which the verse states explicitly that they are prepared with fine flour: “And when you bring a meal offering baked in the oven, it shall be unleavened cakes of fine flour mingled with oil, or unleavened wafers spread with oil” (Leviticus 2:4). If so, there is no source that a halakha derived via a verbal analogy can teach a halakha via a verbal analogy.

Rather, Rava says that the source is from a different baraita, as it is taught in a baraita with regard to the bull offering of a High Priest: “And the skin of the bull and all its flesh, with its head and with its legs, and its innards, and its dung, the whole bull shall he carry out of the camp to a pure place, where the ashes are poured out, and burn it on wood with fire” (Leviticus 4:11–12). This teaches that he brings the offering out whole.

The baraita continues: One might have thought that he should burn it whole as well. It is stated here: “Its head and its legs,” and it is stated there, with regard to a burnt offering: “And he shall cut it into its pieces; and the priest shall lay them, with its head and its fats, in order on the wood that is on the fire which is upon the altar. But the innards and the legs shall he wash with water” (Leviticus 1:12–13). Just as there, the burnt offering is burned by means of cutting the offering into pieces, as explicitly stated in the verse, so too here, it is burned by means of cutting the offering into pieces.

The Gemara clarifies: If these are compared, one could say that just as there, the burnt offering is prepared for being burned by first flaying it, so too here, the bull offering of a High Priest should also be prepared for being burned by first flaying it. To counter this reasoning, the verse states: “And its innards and its dung” (Leviticus 4:11). The Gemara asks: What is the biblical derivation? How do these words teach that there is no requirement to flay the animal? Rav Pappa says: Just as the dung remains inside the animal when the animal is burned, so the animal’s flesh remains inside its skin. In any event, the halakha that the bull offering of a High Priest is cut into pieces before it is burned is derived via a verbal analogy.

Rava continues: And it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is stated here, with regard to the bull and goat offered by the High Priest on Yom Kippur, the terms skin, flesh, and dung, in the verse: “And the bull of the sin offering, and the goat of the sin offering, whose blood was brought in to make atonement in the Sanctuary, shall be carried out of the camp; and they shall burn in the fire their skin, and their flesh, and their dung” (Leviticus 16:27).