זבחים נא ע"א

מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקה בקדשים שמכשרתה את חטאת העוף באכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.

ר' יוסי אומר: הואיל ומבהמה למדנו עיקרו של דין זה, דיה שתהא טריפת העוף כנבלת בהמה טהורה, ששחיטתה מטהרתה ולא מליקתה, ואין להוסיף לימוד יתר. ועל כל פנים רואים מכאן שר' מאיר לומד בנין אב מקל וחומר.

ודוחים: ולא היא, התם תיהוי [שם תהיה] היא הראיה, במקומה תישאר, ואין ללמוד ממנה, כי במקרה זה משחיטה דחולין קאתיין [הן באות], גם מליקת העוף משחיטת עוף חולין בבנין אב, וגם שחיטת עוף חולין משחיטת בהמת חולין בקל וחומר, ובזה אין הגבלה של למד מלמד.

א ועוד שואלים: דבר הלמד בבנין אב, מהו שילמד בהיקש ובגזירה שוה ובקל וחומר ובבנין אב?

ואומרים: פשוט מהא חדא [פתור מאלה אחת] ממה ששנינו בברייתא, על רשימת דברים פסולים להקרבה, שאם עלו למזבח — אינם יורדים ממנו בדיעבד, והם: לן, טמא, יוצא, שנשחט חוץ לזמנו, שנשחט חוץ למקומו, שקיבלו פסולים וזרקו את דמו. וכך לשון הברייתא: מפני מה אמרו: לן בדם שהוא כשר כלומר, שאם עלה למזבח לא ירד — שהרי לן באימורין כשר. ומנין אנו יודעים שלן באימורין כשר — שהרי לן בבשר כשר שהרי בשר שלמים מותר באכילה לכתחילה ליום ולילה ויום.

מנין שיוצא חוץ לעזרה, אם עלה אין מורידים אותו — הואיל ויוצא כשר בבמה.

טמא — הואיל והותר בעבודת ציבור שאם הציבור או הכהנים טמאים הותרה עבודת הציבור בטומאה.

ומנין שקרבן הנפסל במחשבת חוץ לזמנו אם עלה לא ירד — הואיל והוא מרצה לענין פיגולו, שהרי אם היה פסול לא היה חל עליו דין פיגול.

חוץ למקומו — הואיל והוקש לחוץ לזמנו.

ומה שאמרו על קרבנות שקיבלו פסולין וזרקו דמן שאם אלו לא ירדו — מדובר בהנך [באותם] פסולין דחזו [שראויים] לעבודת ציבור, כגון כהן טמא. על כל פנים למדנו מכאן שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב, שהרי לן באימורים נלמד בבנין אב מלן בבשר, וחזר ולימד בבנין אב על לן בדם. ולגופו של לימוד זה שואלים: וכיצד יכול אתה ללמוד על אימורים שאסורים בלינה, מבשר שניתן לכתחילה לאוכלו למחרת? וכיוצא בזה, כיצד אתה למד דינו של יוצא מדין הקרב בבמה בזמן שהיא מותרת?

וכי דנין דבר שלא בהכשירו כלומר, להכשיר דבר שעושה שלא כראוי, מדבר שבהכשירו שכשר כך לכתחילה?

ומשיבים: התנא, מ"זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) שריבה בה הכתוב את הפסולים שלא ירדו סמיך ליה [סומך עליה], ולא על דרך הלימוד הזאת, שאינה אלא אסמכתא בלבד.

ב שנינו במשנה: שירי הדם של חטאות הפנימיות, מה שנותר לאחר הזאת הדם, היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, במקום בו הוא בולט מקיר המזבח. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [המקרא] לגבי שיירי הדם בפר כהן משיח: "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, ז), לומר ההוא [אותו יסוד] דפגע ברישא [שפוגש אותו בתחילה] כשיוצא מפתח אוהל מועד שהיה במערב.

ובענין זה של שפיכת שיירי דם החטאת נזכר שלוש פעמים "אל יסוד מזבח העולה", בפר כהן משיח ובפר העלם דבר שדמם ניתן מתחילה בפנים, ובשעיר נשיא שדמו ניתן בחוץ, ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז) הרי זה בא לומר — ולא אל יסוד מזבח הפנימי עליו נזרק דמו, ומה שנאמר שוב בפר העלם דבר:

"אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, יח), למרות שדינו הושווה לפר כהן משיח, בא לומר כי אין לו כלל יסוד למזבח הפנימי עצמו.

ומה שנאמר שוב בשעיר הנשיא שדמו ניתן על מזבח החיצון: "ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, כה) — בא לומר: תן יסוד למזבח של עולה שכל הדמים הניתנים על מזבח העולה, יישפכו שייריהם אל היסוד.

ויש לשאול: או אינו אלא בא לומר: מזבחה של עולה יהא ליסוד שזריקת דם העולה על קרנות המזבח צריכה להיות במקום שיש בו יסוד למזבח! אמר ר' ישמעאל: אין צורך בכתוב לענין זה, שהרי קל וחומר הוא, מה שיריים שאין מכפרין, בכל זאת טעונין שפיכה במקום יסוד, תחלת עולה כלומר, זריקת דמה על קרנות המזבח, שהיא המכפרת, אינו דין שטעונה מקום יסוד?

ובדומה לכך אמר ר' עקיבא: מה שפיכת שיריים של דם העולה, שאין מכפרין ואין באין מעיקרם לכפרה — טעונה יסוד, תחלת עולה שמכפרת ובאה לכפרה, אינו דין שטעונה יסוד?

אם כן, מה תלמוד לומר "אל יסוד מזבח העלה"? לומר תן יסוד למזבחה של עולה. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה דנים בה לפרטיה.

אמר מר [החכם]: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, ז) — ולא יסוד מזבח הפנימי. ומקשים: הא מיבעי ליה לגופיה [הרי נזקק פסוק זה לעצמו] שצריך לתת שם את שיירי הדם! ומשיבים: דבר זה מ"אשר פתח אהל מועד" האמור שם נפקא [יוצא], ומדוע נזכר שהוא מזבח העולה?

ללמד: ולא יסוד מזבח הפנימי. ועוד שנינו בברייתא: "אל יסוד מזבח העלה" האמור בשעיר נשיא,

and it purifies its tereifa from its impurity, so too its pinch-ing, which permits bird offerings with regard to consumption, should purify its tereifa from its impurity.

Rabbi Yosei says: Although one can derive from the case of an animal that slaughter purifies the tereifa of a bird from its impurity, that derivation cannot be extended to pinching. The same restriction that applies to every a fortiori inference, namely, that a halakha derived by means of an a fortiori inference is no more stringent than the source from which it is derived, applies here: It is sufficient for the halakhic status of the carcass of a bird that is a tereifa to be like that of the carcass of an animal of a kosher species that is a tereifa; i.e., that only its slaughter purifies it, but not its pinching.

The Gemara rejects this proof: And that is not so. Let it remain there, i.e., one cannot learn from it, as that is a case that comes from the slaughter of non-sacred animals. The halakha of the pinching of a consecrated bird is derived through a paradigm from the halakha of the slaughter of a non-sacred bird, and the halakha of the slaughter of a non-sacred bird is derived through an a fortiori inference from the halakha of the slaughter of a non-sacred animal. Outside of the realm of consecrated matters there is no question that a matter derived via one of the hermeneutical principles can then teach its halakha via another principle. The entire question under discussion is only with regard to the realm of consecrated matters.

§ The Gemara asks: What is the halakha as to whether a matter derived via a paradigm can teach its halakha to another matter via a juxtaposition or via a verbal analogy or via an a fortiori inference or via a paradigm?

The Gemara states: Resolve at least one of those questions. The Gemara cites a lengthy baraita before stating the resolution inferred from that baraita. For what reason did the Sages say that in the case of blood left overnight it is fit, i.e., if blood of an offering had been left overnight and was then placed on the altar it need not be removed? This is as it is in the case of sacrificial portions, where if they are left overnight they are fit. From where is it derived that in the case of sacrificial portions which are left overnight, they are fit? This is as it is in the case of meat, where if it is left overnight it is fit, because the meat of a peace offering may be eaten for two days and one night.

From where is it derived that if an offering that has left the Temple courtyard is then placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since an offering that leaves its area is fit in the case of an offering brought on a private altar.

From where is it derived that if an offering that has become ritually impure is placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since one is permitted to offer an impure offering in the case of communal rites, i.e., communal offerings. In cases of necessity, the communal offerings may be sacrificed even if they are ritually impure.

From where is it derived that in the case of an offering that was disqualified due to the intention of the priest who slaughtered it to consume it beyond its designated time [piggul], if it was placed on the altar it need not be removed? The halakha applies there since the sprinkling of its blood effects acceptance of the offering notwithstanding its status of piggul. The status of piggul takes effect only if the sacrificial rites involving that offering were otherwise performed properly. This indicates that it still has the status of an offering, so it need not be removed from the altar.

From where is it derived that in the case of an offering that was disqualified due to the intention of the priest who slaughtered it to consume it outside its designated area, if it was placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since it is juxtaposed to an offering that was slaughtered with intent to consume it beyond its designated time.

From where is it derived that in the case of an offering for which priests who are disqualified collected and sprinkled its blood, if it was placed on the altar it need not be removed? This is derived from the halakha of these priests who are generally disqualified because they are impure, yet who are fit to perform the communal rites, i.e., to sacrifice communal offerings, when all the priests or the majority of the Jewish people are impure. In any event, the halakha of the sacrificial portions was derived via a paradigm from the halakha of meat that was left overnight, and then the halakha of blood was derived via a paradigm from the halakha of the sacrificial portions. Evidently, a matter derived via a paradigm can teach its halakha to another matter via a paradigm.

The Gemara questions the derivations of the baraita: But can one deduce the halakha of a matter that is not fit, i.e., sacrificial portions that are disqualified due to having been left overnight, from the halakha of a matter that is fit, i.e., the peace offering, which is permitted to be eaten for two days and one night? Similarly, how can the baraita derive the halakha of meat that was removed from the Temple courtyard from the halakha of a private altar, which has no sacred area surrounding it?

The Gemara answers: The tanna relied on the verse: “Command Aaron and his sons, saying: This is the law of the burnt offering: It is that which goes up on its firewood upon the altar all night until the morning; and the fire of the altar shall thereby be kept burning” (Leviticus 6:2), which amplified it, teaching that many types of disqualified offerings may be left upon the altar. The derivations written in the baraita are mere supports for those halakhot.

§ The mishna teaches with regard to the sin offerings whose blood is presented inside the Sanctuary: As to the remainder of the blood which is left after the sprinklings, a priest would pour it onto the western base of the external altar. But if he did not place the remainder of the blood on the western base, it does not disqualify the offering. The Gemara asks: What is the reason that it must be poured on the western base? The Gemara answers: The verse states with regard to the bull offering of the High Priest: “And the priest shall sprinkle the blood upon the corners of the altar of sweet incense before the Lord, which is in the Tent of Meeting; and all the remaining blood of the bull he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7). This means that he must pour it on that base which he encounters first when he leaves the Tent of Meeting, which is the western base.

The Sages taught in a baraita: There are three verses that contain the same phrase. With regard to pouring the remainder of the blood of a bull offering of the High Priest, the verse states: “All the remaining blood of the bull he shall pour out at the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:7). This teaches that it must be on the base of the external altar, but not on the base of the inner altar, where he had sprinkled the blood.

The baraita continues: With regard to the bull sacrificed for an unwitting communal sin the verse states: “And he shall sprinkle the blood upon the corners of the altar which is before the Lord, that is in the Tent of Meeting, and all the remaining blood shall he pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18). This teaches that the inner altar itself has no base at all.

Finally, the verse states with regard to the sin offering of a king: “And the priest shall take of the blood of the sin offering with his finger and place it upon the corners of the altar of burnt offering, and the remaining blood thereof shall he pour out at the base of the altar of the burnt offering” (Leviticus 4:25). This teaches that you must give a base to the altar of the burnt offering, i.e., that the remainder of any blood placed on the altar must be poured on the base.

The baraita continues: Or perhaps it is not so, but rather the verse serves to teach that any sprinkling of blood on the corners of the altar of the burnt offering will be done on a part of the altar where there is a base. Rabbi Yishmael said: There is no need for the verse to teach that halakha, because it can be derived via an a fortiori inference: Just as the remainder of the blood, which does not effect atonement, requires pouring on the base of the altar, with regard to the initial sprinkling of the blood of a burnt offering, which effects atonement, is it not logical that it requires a part of the altar where there is a base?

Similarly, Rabbi Akiva said: Just as the remainder of the blood, which does not effect atonement and does not come for atonement, nevertheless requires pouring on the base of the altar, with regard to the initial sprinkling of the blood of a burnt offering, which effects atonement and comes for atonement, is it not logical that it requires a part of the altar where there is a base?

The baraita concludes: If so, why must the verse state: “At the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25)? It is to teach that you must give a base to the altar of the burnt offering, i.e., that the remainder of the blood of the offering must be poured on the base.

The Gemara discusses this baraita. The Master says: The verse states: “At the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18). This teaches that it must be on the base of the external altar, but not the base of the inner altar. The Gemara asks: Isn’t that necessary for the matter itself, to teach that the remainder of the blood must be poured onto the base of the external altar? The Gemara answers: That halakha is derived from: “Which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18), referring to the external altar. Therefore, the verse mentions the altar of burnt offering to exclude the base of the inner altar.

The baraita teaches with regard to the sin offering of a king: The verse states: “And the priest shall take of the blood of the sin offering with his finger, and place it upon the corners of the altar of burnt offering, and the remaining blood thereof shall he pour out at the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25).