דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

מה מצינו בשחיטה, שמכשרתה באכילה  בחולין, מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקה בקדשים, שמכשרתה באכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.

רבי יוסי אומר: דיה לנבלת עוף טהור שתהא כנבלת בהמה טהורה, ששחיטתה מטהרתה, ולא מליקתה.

[ושלש מחלוקות בדבר: לרבי מאיר, שחיטה ומליקה של עוף טהור שהוא טריפה מטהרת אותו מטומאת נבילת עוף טהור. לרבי יהודה, בין שחיטה ובין מליקה של עוף טהור טריפה אינן מטהרות אותו מידי נבילה. ולרבי יוסי, שחיטה מטהרת, ומליקה אינה מטהרת].

ומדברי רבי מאיר למדנו שדבר הלמד בקל וחומר [שחיטת עוף טהור שהוא טריפה הנלמדת בקל וחומר משחיטת בהמה טריפה לטהר אותו] חוזר ומלמד בבנין אב למליקת עוף קדשים טריפה.

ודחינן: ולא היא! לא תוכל ללמוד משם,

משום דלא מבנין אב איצטריך לרבי מאיר למילף, אלא התם עיקר טעמו הוא, דאיתקש עוף לבהמה ב"וזאת תורת הבהמה והעוף". הילכך, לא מצית למילף מהכא שדבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בבנין אב.

ואפילו ללישנא ד"דמה מצינו" דנקיט רבי מאיר במתניתין, דמשמע דיליף לה בבנין אב, הרי גם אם תיהוי דגמר לה רבי מאיר בבנין אב, עדיין אי אפשר לפשוט את הבעיה כאן משם, שהרי מליקה דקדשים [1] משחיטה דחולין קאתיא, ואנו, כשהמלמד הוא קודש מיבעיא לן אם הוא חוזר ומלמד במה מצינו ולא כשהמלמד הראשון הוא חולין.

והשתא אסקינן לכל צדדי קל וחומר. ובאנו לדון בכללי מידת בנין אב:

דבר הלמד בבנין אב, מהו שילמד - בהיקש, ובגזירה שוה, ובקל וחומר, ובבנין אב?

פשוט מהא ברייתא חדא מהנך בעיין:

דתניא: קדשים פסולין שעלו על גבי המזבח, שוב לא ירדו, משום שקלטם המזבח, חוץ משלשה פסולין שגם אם עלו על המזבח ירדו ממנו, והם: נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים. ומבארת הברייתא מה החילוק בין שאר הפסולין שאם עלו לא יירדו, לשלשת פסולין אלו, שאפילו אם עלו, יירדו.

א. מפני מה אמרו כי "לן" בדם כשר? והיינו מדוע דם שנפסל בלינה שעלה על גבי מזבח לא יירד ממנו? - [2] שהרי "לן" באימורין כשר [והיינו דילפינן דם מאימורין שנפסלו בלינה, שאם עלו על המזבח לא יירדו].

ב. מפני מה אמרו לן באימורין כשר? שהרי לן בבשר כשר. ולמדנו ממנו בבנין אב לאימורין [והא דמצינו שלן בבשר כשר, הכונה היא לבשר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה, ונמצא שלינת הלילה כשירה בו].

ג. "יוצא" באימורין אמאי אם עלה לא יירד?

הואיל ומצינו ל"יוצא" שהוא כשר בבמה, שהרי כשמקריבים בבמה, כל מקום, מקומו הוא.

איברי קרבן עולה טמא, אמאי אם עלו לא יירדו?

הואיל והותר דין טומאה בעבודת ציבור.

ד. אימורי קרבן שהתפגל במחשבת חוץ לזמנו, אם עלו אמאי לא יירדו?

הואיל ומרצה זריקת הדם לפיגולו, שעל אף מחשבת הפיגול שפסלה את הקרבן, חשיבה הרצאת דמו לקבוע אותו בתור פיגול כאילו היתה זריקה כשירה [שהרי אין הפיגול נקבע כפיגול עד שיקרבו מתיריו בהכשר, דילפינן הרצאת פיגול מהרצאת כשר] לכן חשובים אימורי הפיגול כאימורין כשרין שאם עלו לא יירדו.

ה. וכמו כן חשיבי אימורי קרבן שנפסל במחשבת חוץ למקומו שאם עלו לא יירדו, הואיל והוקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו.

ו. והא דאמרינן דם ואימורין של קרבנות שקיבלו פסולין את הדם ופסלו בכך את הקרבן, וכן אם נפסלו הקרבנות משום שזרקו הפסולין את דמן, אם עלו לא יירדו, מדובר בהנך פסולין דחזו לעבודת ציבור אפילו בפסול וכגון כהן טמא, אך שאר פסולין שפסלו את הקרבן בעבודתם, אם עלה הדם או האימורין על המזבח הם יירדו ממנו.

ופשטינן מברייתא זו שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב.

שהרי הדין שאם עלה על המזבח דם שנפסל בלינה לא יירד ממנו, למדנו מאימורין שנפסלו בלינה שאם עלו לא ירדו. ואילו את דין האימורין למדנו בבנין אב מבשר השלמים, שכשר לשני ימים ולילה, ואינו נפסל באותו לילה בלינה.

ופרכינן: כיצד למדת לאימורין שעלו מעל גבי המזבח משלמים שאינן נפסלין בלילה שהם ראויים בו לאכילה? וכי דנין אימורין שלנו, שהם דבר שלא בהכשרו, שהרי נפסלו בלינה, משלמים, שהם דבר שבהכשרו!? והרי שאני בשר שלמים בלילה שהוא ראוי בו לאכילה שזו היא מצותו?!

ומשנינן: הדין של אימורין שלנו, שאם עלו על גבי מזבח לא יירדו, לא בבנין אב למדנו זאת, אלא תנא, [3] מ"זאת תורת העולה", למד זאת, כי ריבה הכתוב "תורה אחת לכל העולין", בין כשרין בין פסולין, שאם עלו לא ירדו, מדכתיב "על מוקדה כל הלילה", ומשמעות הכתוב שקלטם המזבח ששוב לא יירדו ממנו.

וכל הני לימודים בברייתא אינם עיקר אלא באו להסביר במה שונים כל הפסולים מאותם שלשה פסולין שאין המזבח קולטם, וסמיך ליה תנא דברייתא על הריבוי, אלא דסמיך נמי עלייהו בתור אסמכתא בעלמא.

ומסקנא דשמעתין בסוגית דבר הלמד אי חוזר ומלמד:

א. דבר הלמד בהיקש בהיקש - אינו חוזר ומלמד בגזירה שוה - אינו חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אם חוזר ומלמד ב. דבר הלמד בגזירה שוה בהיקש - פלוגתא אי ודאי חוזר ומלמד או שהוא ספק בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אי חוזר ומלמד

ג. דבר הלמד בקל וחומר בהיקש - פלוגתא אם ודאי חוזר ומלמד או שהוא ספק בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אי חוזר ומלמד

ד. דבר הלמד בבנין אב בהיקש - ספק אי חוזר ומלמד בגזירה שוה - ספק אי חוזר ומלמד בקל וחומר - ספק אי חוזר ומלמד בבנין אב - חוזר ומלמד [כן מבואר בתוס'].

שנינו במשנה: שיירי הדם של חטאות הפנימיות היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.

והוינן בה: מאי טעמא צריך לשפוך על היסוד המערבי, והרי לא נתפרש בקרא באיזה יסוד ישפוך?

ומשנינן: אמר קרא "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד" ומשמע, אל [4] יסוד שכנגד הפתח של ההיכל, שהוא במערבו של מזבח.

תנו רבנן: נאמר בפר כהן משיח "אל יסוד מזבח העולה" ללמד שישפוך שיריים ליסוד מזבח החיצון הקרוי "מזבח העולה", ולא אל יסוד מזבח הפנימי, שלא תאמר שבמקום מתן דמו, שהוא מזבח הפנימי, שם ישפוך שייריו.

ונאמר עוד בפר העלם דבר של צבור "אל יסוד מזבח העולה" ומיותר הוא, שהרי הוקש פר העלם דבר לפר כהן משיח, הילכך דרשינן מיניה: אין לו יסוד כלל למזבח פנימי עצמו. דהכי משמע: יסוד יהיה למזבח העולה, ולא לפנימי.

עוד נאמר בשעיר נשיא [שנעשה בחוץ ולא בפנים] "ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה", ולגופיה לא איצטריך שיתן ליסוד החיצון ולא לפנימי, שהרי כבר למדנו שאין יסוד לפנימי, ופשיטא שיתנו לחיצון, אלא לדרוש:

תן [5] תורת יסוד, דהיינו שפיכת שיריים, למזבח של עולה. שכל הקרבנות שדמם ניתן על מזבח העולה יהיו טעונים שפיכת שיריים ליסוד, שהרי לא נתפרש בקרא דין שיריים בשאר הקרבנות מלבד חטאת.

או אינו בא ללמד לשפיכת שיריים, אלא לתחילת מתן דמים למזבחה של עולה שיהא ליסוד, שהקרבנות שדמם ניתן על קרנות מזבח החיצון יזרוק באותן הקרנות שהן כנגד היסוד, ולמעט קרן מזרחית דרומית שלא היה שם יסוד!?

אמר רבי ישמעאל: אין צריך קרא לזה, דקל וחומר הוא: מה שיריים של חטאת, שאין מכפרין, טעונין יסוד. תחילת מתן דמים של עולה, שמכפרת, אינו דין שטעונה יסוד, והיינו כנגד היסוד.

אמר רבי עקיבא: כך דרשהו לקל וחומר: מה שיריים, שאין מכפרין, ואין באין לכפרה, טעונים יסוד. תחילת מתן דם עולה, שמכפרת, ובאה לכפרה, אינו דין שטעונה יסוד [ולקמן מפרשינן מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא]!?

אם כן, מה תלמוד לומר בשעיר הנשיא, שאת שארית דמו "ישפוך אל יסוד מזבח העולה"? - תן יסוד למזבחה של עולה! וכדאמרינן, שמכאן לומדים שכל הדמים המשתיירים מהנתינות על המזבח החיצון טעונים שפיכה אל יסודו.

אמר מר: שיירי הדם של החטאות הפנימיות, וכגון שיירי הדם של פר העלם דבר ושל פר כהן משיח שניתן דמם בפנים, נשפכים אל יסוד מזבח החיצון, וכדילפינן מדכתיב בפר כהן משיח "ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד", ודרשינן: ולא אל יסוד המזבח הפנימי.

והוינן בה: כיצד יכול אתה לדרוש כך והא מיבעי ליה למדרש לגופיה, לומר שאפשר לשפוך את שיירי הדם של החטאות הפנימיות אפילו על יסוד מזבח החיצון, אך אולי כל שכן שאפשר לשופכם על המזבח הפנימי, שהוא מקום מתן דמם, ואם כן, מנין לנו שבא הכתוב למעט שיש ליתן את שיירי הדם של החטאות הפנימיות בדוקא על יסוד המזבח החיצון? ומשנינן: אם בא הכתוב רק להכשיר את שפיכת הדם אפילו אל יסוד מזבח החיצון לא איצטריך ליה למיכתב ביה "מזבח העולה", שהרי מ"המזבח אשר פתח אהל מועד" נפקא שהוא כשר לשפיכה. מאי האי שהוסיף הכתוב לקרותו "מזבח העולה"? אלא, בהכרח, "על יסוד מזבח העולה" בא ללמדך שרק על החיצון ישפך דמו ולא על הפנימי.

עוד שנינו בברייתא דילפינן מהא דכתיב בשעיר הנשיא [שנעשה בחוץ בלבד], "אל יסוד מזבח העולה"


הערות

[1] רש"י מפרש שדחיה זו היא רק לפי מר זוטרא [לעיל נ א] שסובר שהכל תלוי במלמד אם הוא קדש או חולין, ולא בלמד. אבל השיטה מקובצת [כאן אות א] הביא שכאשר שני המלמדים הראשונים הם חולין כמו כאן, גם רב פפא מודה שאין הולכים אחר הלמד השני שהוא קדש, ורק כשהמלמד הראשון הוא חול ושני הלמדים הם קדש כמו לעיל שם, בזה סובר רב פפא שהולכים אחר הלמד.

[2] התוס' בנדה [מ ב] הקשו למה לא נלמד לן בדם כלומר בשקיעת החמה [שאז הוא נפסל, כדלקמן נ"ו] כשר, מלן באימורין שודאי אינם נפסלים אז אלא בעלות השחר, ומאחר שנלמד שלן בדם כשר בשקיעת החמה, ממילא גם כשיעלה עמוד השחר לא ישתנה דינו, [הגם שבעה"ש אימורין נפסלין], מאחר והדם כבר נפסל בשקיעה, לא יוסיף עוד פסול במה שלנו עוד בעה"ש. ותירץ המקדש דוד [סימן טז סוף סק"ב] שהפסול של שקיעת החמה בדם פסול אחר לגמרי הוא מפסול לינה, ומשום כך הגם שפסול של שקיעה נלמד מאימורין לומר בו אם עלו לא ירדו, מכל מקום בעה"ש צריך לימוד נוסף על זה, ואין זה כמו לן שני לילות שכתבו התוס'.

[3] מדברי התוס' [לעיל נ ב ד"ה מה מצינו] מבואר שגם לפי המסקנא נשארנו בפשיטות שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב, והברכת הזבח ועוד אחרונים תמהו בזה, שהרי אם יש לימוד "זאת תורת" לרבות פסולין שאם עלו לא ירדו, ומבנין אב רק ידענו לקבוע איזה פסולין ירדו ואיזה לא ירדו, אם כן מנין שגם בנין אב גמור חוזר ומלמד בבנין אב אחר.

[4] גירסת רש"י היא "יסוד שכנגד הפתח", והקשו התוס' והרי בלא זה ידענו שיתן השיריים על יסוד מערבי, מדין אין מעבירין על המצוות, שהרי בו הוא פוגש ראשון כשיוצא מההיכל, ותירצו שדין אין מעבירין נאמר רק כשיש לפניו שתי מצוות והנידון הוא איזה מהן לעשות קודם, ובזה נאמר שיעשה תחילה את המצוה שבאה לפניו קודם, אבל כשהוא צריך לעשות מצוה באחד מתוך שני דברים, כגון כאן שהוא צריך ליתן השיריים ליסוד באחת מרוחות המזבח, בזה לא נאמר כלל דין אין מעבירין. ובמנחות [סד ב] מבואר בגמרא שכאשר היו יוצאים לקצור את העומר היו מביאים מן הקרוב לירושלים משום אין מעבירין, והקשה בחידושי הגרי"ז כאן שהרי הנידון שם הוא ממש כמו בשפיכת שיריים, שהרי היו צריכים לקיים המצוה באחת מן השדות להביא ממנה את העומר, ואם כן הרי לא שייך דין אין מעבירין. וביאר בכונת התוס' באופן אחר, שבשפיכת שיריים כאשר נותן השיריים ביסוד לרוח אחת, הרי בעצם המצוה אינה מתייחדת בדוקא ליסוד של רוח זו, אלא המצוה מתקיימת בכללות ביסוד המזבח, שהרי כל הרוחות כשירות לזה, וכל הרוחות הם בעצם יסוד אחד, ומשום כך לא שייך אין מעבירין, אבל בעומר הרי כשמביא משדה אחת, אין מתקיים שום מצוה בשדה האחרת, ולכן נאמר שם אין מעבירין. והתוס' מגילה [ו ב ד"ה מסתבר] הקשו על עיקר תירוץ זה ממה שנאמר שם בגמרא שהסובר שתיקנו לעשות פורים באדר הראשון, טעמו משום שאין מעבירין על המצוות, והרי גם שם הנידון הוא על שני זמנים באיזה מהם יש לעשות המצוה, ועל כן דחו תירוץ זה. והטורי אבן שם כתב שהיה אפשר לכאורה לתרץ שהפסוק נצרך למקרה שכבר עבר והלך מיסוד מערבי, שמצד אין מעבירין היה צריך ליתנו ליסוד ששם עומד עתה, שאם יחזור ליסוד מערבי, נמצא ששוב מעביר על המצוה שישנה לפניו עתה, ולכן נצרך הפסוק כדי לומר שדינו לינתן בדוקא ביסוד מערבי ויהיה צריך לחזור לשם, אולם הוכיח שם שגם מצד הדין אין מעבירין היה צריך לחזור ליסוד מערבי, ומשום שזה נקבע לפי מה שפגש בו לראשונה, ואין זה תלוי היכן הוא עומד עתה, [ויש אחרונים שנחלקו על הנחה זו, עיין משנה ברורה סימן כה ה], ועיין שם מה שתירץ קושית התוס' באופן אחר. ועל עיקר קושית התוס' הקשה הקרבן נתנאל [מגילה פרק ד סימן י אות ג] שהרי יסוד דרומי הוא תדיר, מאחר שהיו ניתנין עליו כל שיירי הקרבנות של מזבח החיצון, ואם כן בלא הפסוק היינו נותנים השיריים על הדרומי משום דין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם הגם שנעביר על היסוד מערבי, וכתב שמדברי התוס' מוכח שדין אין מעבירין דוחה לדין תדיר קודם, ושלא כדברי הפוסקים באו"ח [סימן תרפ"ד], ועיין מה שדחה דבריו החזו"א בליקוטים כאן.

[5] שיטת הראב"ד [תמיד ריש פ"ד] שבכור מעשר ופסח הניתנין מתנה אחת, אין בהם דין שפיכת שיריים, וכן דייקו האחרונים מדברי הרמב"ם [מעשה הקרבנות ה יז] שלא הזכיר שפיכת שיריים בבכור מעשר ופסח. וביאר בספר מנחת אברהם שדין שפיכת שיריים הוא ליתן מתנה נוספת משיירי הדם, ומאחר שבהם נאמר דין מתנה אחת, משום כך אין בהם דין שפיכה, וכביאור זה משמע בלשון הראב"ד שם, אולם מדברי התוס' בסוגייתנו [נא ב] מבואר שגם בהם היה מצות שפיכת שיריים, ועוד הביא הראב"ד שם בשם רבינו אפרים שדין שפיכת שיריים נאמר רק בחטאת ולא בשאר קרבנות, מלבד קרבן תמיד שהוקש לחטאת, ולדבריו יתפרש "תן יסוד למזבחה של עולה" הנאמר כאן, על תחילת המתנה שיהיה כנגד היסוד, כן פירש הראב"ד.

מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקה בקדשים שמכשרתה את חטאת העוף באכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.

ר' יוסי אומר: הואיל ומבהמה למדנו עיקרו של דין זה, דיה שתהא טריפת העוף כנבלת בהמה טהורה, ששחיטתה מטהרתה ולא מליקתה, ואין להוסיף לימוד יתר. ועל כל פנים רואים מכאן שר' מאיר לומד בנין אב מקל וחומר.

ודוחים: ולא היא, התם תיהוי [שם תהיה] היא הראיה, במקומה תישאר, ואין ללמוד ממנה, כי במקרה זה משחיטה דחולין קאתיין [הן באות], גם מליקת העוף משחיטת עוף חולין בבנין אב, וגם שחיטת עוף חולין משחיטת בהמת חולין בקל וחומר, ובזה אין הגבלה של למד מלמד.

א ועוד שואלים: דבר הלמד בבנין אב, מהו שילמד בהיקש ובגזירה שוה ובקל וחומר ובבנין אב?

ואומרים: פשוט מהא חדא [פתור מאלה אחת] ממה ששנינו בברייתא, על רשימת דברים פסולים להקרבה, שאם עלו למזבח — אינם יורדים ממנו בדיעבד, והם: לן, טמא, יוצא, שנשחט חוץ לזמנו, שנשחט חוץ למקומו, שקיבלו פסולים וזרקו את דמו. וכך לשון הברייתא: מפני מה אמרו: לן בדם שהוא כשר כלומר, שאם עלה למזבח לא ירד — שהרי לן באימורין כשר. ומנין אנו יודעים שלן באימורין כשר — שהרי לן בבשר כשר שהרי בשר שלמים מותר באכילה לכתחילה ליום ולילה ויום.

מנין שיוצא חוץ לעזרה, אם עלה אין מורידים אותו — הואיל ויוצא כשר בבמה.

טמא — הואיל והותר בעבודת ציבור שאם הציבור או הכהנים טמאים הותרה עבודת הציבור בטומאה.

ומנין שקרבן הנפסל במחשבת חוץ לזמנו אם עלה לא ירד — הואיל והוא מרצה לענין פיגולו, שהרי אם היה פסול לא היה חל עליו דין פיגול.

חוץ למקומו — הואיל והוקש לחוץ לזמנו.

ומה שאמרו על קרבנות שקיבלו פסולין וזרקו דמן שאם אלו לא ירדו — מדובר בהנך [באותם] פסולין דחזו [שראויים] לעבודת ציבור, כגון כהן טמא. על כל פנים למדנו מכאן שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב, שהרי לן באימורים נלמד בבנין אב מלן בבשר, וחזר ולימד בבנין אב על לן בדם. ולגופו של לימוד זה שואלים: וכיצד יכול אתה ללמוד על אימורים שאסורים בלינה, מבשר שניתן לכתחילה לאוכלו למחרת? וכיוצא בזה, כיצד אתה למד דינו של יוצא מדין הקרב בבמה בזמן שהיא מותרת?

וכי דנין דבר שלא בהכשירו כלומר, להכשיר דבר שעושה שלא כראוי, מדבר שבהכשירו שכשר כך לכתחילה?

ומשיבים: התנא, מ"זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) שריבה בה הכתוב את הפסולים שלא ירדו סמיך ליה [סומך עליה], ולא על דרך הלימוד הזאת, שאינה אלא אסמכתא בלבד.

ב שנינו במשנה: שירי הדם של חטאות הפנימיות, מה שנותר לאחר הזאת הדם, היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, במקום בו הוא בולט מקיר המזבח. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [המקרא] לגבי שיירי הדם בפר כהן משיח: "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, ז), לומר ההוא [אותו יסוד] דפגע ברישא [שפוגש אותו בתחילה] כשיוצא מפתח אוהל מועד שהיה במערב.

ובענין זה של שפיכת שיירי דם החטאת נזכר שלוש פעמים "אל יסוד מזבח העולה", בפר כהן משיח ובפר העלם דבר שדמם ניתן מתחילה בפנים, ובשעיר נשיא שדמו ניתן בחוץ, ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז) הרי זה בא לומר — ולא אל יסוד מזבח הפנימי עליו נזרק דמו, ומה שנאמר שוב בפר העלם דבר:

"אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, יח), למרות שדינו הושווה לפר כהן משיח, בא לומר כי אין לו כלל יסוד למזבח הפנימי עצמו.

ומה שנאמר שוב בשעיר הנשיא שדמו ניתן על מזבח החיצון: "ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, כה) — בא לומר: תן יסוד למזבח של עולה שכל הדמים הניתנים על מזבח העולה, יישפכו שייריהם אל היסוד.

ויש לשאול: או אינו אלא בא לומר: מזבחה של עולה יהא ליסוד שזריקת דם העולה על קרנות המזבח צריכה להיות במקום שיש בו יסוד למזבח! אמר ר' ישמעאל: אין צורך בכתוב לענין זה, שהרי קל וחומר הוא, מה שיריים שאין מכפרין, בכל זאת טעונין שפיכה במקום יסוד, תחלת עולה כלומר, זריקת דמה על קרנות המזבח, שהיא המכפרת, אינו דין שטעונה מקום יסוד?

ובדומה לכך אמר ר' עקיבא: מה שפיכת שיריים של דם העולה, שאין מכפרין ואין באין מעיקרם לכפרה — טעונה יסוד, תחלת עולה שמכפרת ובאה לכפרה, אינו דין שטעונה יסוד?

אם כן, מה תלמוד לומר "אל יסוד מזבח העלה"? לומר תן יסוד למזבחה של עולה. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה דנים בה לפרטיה.

אמר מר [החכם]: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, ז) — ולא יסוד מזבח הפנימי. ומקשים: הא מיבעי ליה לגופיה [הרי נזקק פסוק זה לעצמו] שצריך לתת שם את שיירי הדם! ומשיבים: דבר זה מ"אשר פתח אהל מועד" האמור שם נפקא [יוצא], ומדוע נזכר שהוא מזבח העולה?

ללמד: ולא יסוד מזבח הפנימי. ועוד שנינו בברייתא: "אל יסוד מזבח העלה" האמור בשעיר נשיא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and it purifies its tereifa from its impurity, so too its pinch-ing, which permits bird offerings with regard to consumption, should purify its tereifa from its impurity.

Rabbi Yosei says: Although one can derive from the case of an animal that slaughter purifies the tereifa of a bird from its impurity, that derivation cannot be extended to pinching. The same restriction that applies to every a fortiori inference, namely, that a halakha derived by means of an a fortiori inference is no more stringent than the source from which it is derived, applies here: It is sufficient for the halakhic status of the carcass of a bird that is a tereifa to be like that of the carcass of an animal of a kosher species that is a tereifa; i.e., that only its slaughter purifies it, but not its pinching.

The Gemara rejects this proof: And that is not so. Let it remain there, i.e., one cannot learn from it, as that is a case that comes from the slaughter of non-sacred animals. The halakha of the pinching of a consecrated bird is derived through a paradigm from the halakha of the slaughter of a non-sacred bird, and the halakha of the slaughter of a non-sacred bird is derived through an a fortiori inference from the halakha of the slaughter of a non-sacred animal. Outside of the realm of consecrated matters there is no question that a matter derived via one of the hermeneutical principles can then teach its halakha via another principle. The entire question under discussion is only with regard to the realm of consecrated matters.

§ The Gemara asks: What is the halakha as to whether a matter derived via a paradigm can teach its halakha to another matter via a juxtaposition or via a verbal analogy or via an a fortiori inference or via a paradigm?

The Gemara states: Resolve at least one of those questions. The Gemara cites a lengthy baraita before stating the resolution inferred from that baraita. For what reason did the Sages say that in the case of blood left overnight it is fit, i.e., if blood of an offering had been left overnight and was then placed on the altar it need not be removed? This is as it is in the case of sacrificial portions, where if they are left overnight they are fit. From where is it derived that in the case of sacrificial portions which are left overnight, they are fit? This is as it is in the case of meat, where if it is left overnight it is fit, because the meat of a peace offering may be eaten for two days and one night.

From where is it derived that if an offering that has left the Temple courtyard is then placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since an offering that leaves its area is fit in the case of an offering brought on a private altar.

From where is it derived that if an offering that has become ritually impure is placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since one is permitted to offer an impure offering in the case of communal rites, i.e., communal offerings. In cases of necessity, the communal offerings may be sacrificed even if they are ritually impure.

From where is it derived that in the case of an offering that was disqualified due to the intention of the priest who slaughtered it to consume it beyond its designated time [piggul], if it was placed on the altar it need not be removed? The halakha applies there since the sprinkling of its blood effects acceptance of the offering notwithstanding its status of piggul. The status of piggul takes effect only if the sacrificial rites involving that offering were otherwise performed properly. This indicates that it still has the status of an offering, so it need not be removed from the altar.

From where is it derived that in the case of an offering that was disqualified due to the intention of the priest who slaughtered it to consume it outside its designated area, if it was placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since it is juxtaposed to an offering that was slaughtered with intent to consume it beyond its designated time.

From where is it derived that in the case of an offering for which priests who are disqualified collected and sprinkled its blood, if it was placed on the altar it need not be removed? This is derived from the halakha of these priests who are generally disqualified because they are impure, yet who are fit to perform the communal rites, i.e., to sacrifice communal offerings, when all the priests or the majority of the Jewish people are impure. In any event, the halakha of the sacrificial portions was derived via a paradigm from the halakha of meat that was left overnight, and then the halakha of blood was derived via a paradigm from the halakha of the sacrificial portions. Evidently, a matter derived via a paradigm can teach its halakha to another matter via a paradigm.

The Gemara questions the derivations of the baraita: But can one deduce the halakha of a matter that is not fit, i.e., sacrificial portions that are disqualified due to having been left overnight, from the halakha of a matter that is fit, i.e., the peace offering, which is permitted to be eaten for two days and one night? Similarly, how can the baraita derive the halakha of meat that was removed from the Temple courtyard from the halakha of a private altar, which has no sacred area surrounding it?

The Gemara answers: The tanna relied on the verse: “Command Aaron and his sons, saying: This is the law of the burnt offering: It is that which goes up on its firewood upon the altar all night until the morning; and the fire of the altar shall thereby be kept burning” (Leviticus 6:2), which amplified it, teaching that many types of disqualified offerings may be left upon the altar. The derivations written in the baraita are mere supports for those halakhot.

§ The mishna teaches with regard to the sin offerings whose blood is presented inside the Sanctuary: As to the remainder of the blood which is left after the sprinklings, a priest would pour it onto the western base of the external altar. But if he did not place the remainder of the blood on the western base, it does not disqualify the offering. The Gemara asks: What is the reason that it must be poured on the western base? The Gemara answers: The verse states with regard to the bull offering of the High Priest: “And the priest shall sprinkle the blood upon the corners of the altar of sweet incense before the Lord, which is in the Tent of Meeting; and all the remaining blood of the bull he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7). This means that he must pour it on that base which he encounters first when he leaves the Tent of Meeting, which is the western base.

The Sages taught in a baraita: There are three verses that contain the same phrase. With regard to pouring the remainder of the blood of a bull offering of the High Priest, the verse states: “All the remaining blood of the bull he shall pour out at the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:7). This teaches that it must be on the base of the external altar, but not on the base of the inner altar, where he had sprinkled the blood.

The baraita continues: With regard to the bull sacrificed for an unwitting communal sin the verse states: “And he shall sprinkle the blood upon the corners of the altar which is before the Lord, that is in the Tent of Meeting, and all the remaining blood shall he pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18). This teaches that the inner altar itself has no base at all.

Finally, the verse states with regard to the sin offering of a king: “And the priest shall take of the blood of the sin offering with his finger and place it upon the corners of the altar of burnt offering, and the remaining blood thereof shall he pour out at the base of the altar of the burnt offering” (Leviticus 4:25). This teaches that you must give a base to the altar of the burnt offering, i.e., that the remainder of any blood placed on the altar must be poured on the base.

The baraita continues: Or perhaps it is not so, but rather the verse serves to teach that any sprinkling of blood on the corners of the altar of the burnt offering will be done on a part of the altar where there is a base. Rabbi Yishmael said: There is no need for the verse to teach that halakha, because it can be derived via an a fortiori inference: Just as the remainder of the blood, which does not effect atonement, requires pouring on the base of the altar, with regard to the initial sprinkling of the blood of a burnt offering, which effects atonement, is it not logical that it requires a part of the altar where there is a base?

Similarly, Rabbi Akiva said: Just as the remainder of the blood, which does not effect atonement and does not come for atonement, nevertheless requires pouring on the base of the altar, with regard to the initial sprinkling of the blood of a burnt offering, which effects atonement and comes for atonement, is it not logical that it requires a part of the altar where there is a base?

The baraita concludes: If so, why must the verse state: “At the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25)? It is to teach that you must give a base to the altar of the burnt offering, i.e., that the remainder of the blood of the offering must be poured on the base.

The Gemara discusses this baraita. The Master says: The verse states: “At the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18). This teaches that it must be on the base of the external altar, but not the base of the inner altar. The Gemara asks: Isn’t that necessary for the matter itself, to teach that the remainder of the blood must be poured onto the base of the external altar? The Gemara answers: That halakha is derived from: “Which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18), referring to the external altar. Therefore, the verse mentions the altar of burnt offering to exclude the base of the inner altar.

The baraita teaches with regard to the sin offering of a king: The verse states: “And the priest shall take of the blood of the sin offering with his finger, and place it upon the corners of the altar of burnt offering, and the remaining blood thereof shall he pour out at the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה שקבלו פסולין. או זרקו כו'. כ"נ דצ"ל עיין לקמן פז ע"ב:

תוספות ד"ה אשר פתח אהל מועד. המסתכל יפה יפה בדברי התוספות במ"ש קשיא דלמה לי קרא ובמה שסיימו אי לאו דגלי קרא בהדיא יבין דס"ל דאין מעבירין על המצות הוא מדאורייתא וכן מוכח מהתוספות פ"ק דמגילה. ומ"ש המגיה בשו"ת מהר"י מברונה סימן קצ"ד לא כיון יפה בכל מ"ש בזה כאשר יראה המעיין ישר הולך ואין להאריך ודוק הטב:

הכי גרסי' ולא היא התם תיהוי משחיטה דחולין קאתיא. הכי פירושו התם עיקר טעמא דר''מ לא יליף בבנין אב אלא מהיקש דזאת תורת הבהמה והעוף כדלקמן בפרק חטאת העוף (דף סט:) אמרינן ר''מ קרא אשכח ודרש ואי נמי תיהוי דגמר לה בבנין אב כדקתני במתני' לא מיפשטא בעיין דהא ר''מ מליקה בקדשים משחיטה דחולין גמר הוה ליה מלמד דחולין ולמאן דלית ליה דרב פפא אף על גב דלמד קדש לאו ראייה היא: פשוט מהא. מתני' חדא מהנך בעיא: מפני מה אמרו. לקמן היא בפ' המזבח [מקדש] (דף פד:) לרבי יהודה דדריש זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים ופריך מה ראה להוציא את אלו ולהכשיר את השאר: מפני מה אמרו לן בדם כשר. שאם עלה לא ירד שהרי כשר באימורין אם לנו אימורין ועלו למזבח לא ירדו: ולן באימורין למה כשר שהרי לן בבשר כשר. גמור מן התורה שזמן אכילת שלמים שני ימים אלמא אימורין גמרי בבנין אב על הדם: טמא. איברי עולה טמאין מפני מה אם עלו לא ירדו: הואיל ומרצה לפיגולו. הואיל וחשובה הרצאת דמו לחייב עליו משום פיגול כמו שקרבו מתיריו בהכשר לפיכך אימורי פיגול שעלו לא ירדו: שקבלו פסולין. אם זרקו את דמו מפני מה אם עלו הדם או האימורין לא ירדו: בהנך פסולין. מכשירים דחזו לעבודת צבור כגון כהן טמא: וכי דנין דבר כו'. דקא ילפת באימורין שלא בהכשירם מנלן בבשר דהכשירו בכך וזו היא מצותו ותו היכי יליף יוצא במקדש מיוצא בבמה שכולו יוצא הוא שאין שם קלעים אלא ע''פ השדה: זאת תורת העולה. תורה אחת לכל העולין אם עלו לא ירדו כדכתיב על מוקדה כל הלילה וכל ראיות הללו משום דממעט מזאת היא העולה תלתא פסולי מייתי מהנך מאי שנא הני מהני והעיקר מקרא ואסמכתא בעלמא הוא: מאי טעמא. אל יסוד מערב הוא דכתיב בפר כהן משיח (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל ולקמן בברייתא (דף נב.) נפקא לן פר יום הכפורים מריבויא דהפר שטעון מתן דם ליסוד בפר כהן משיח ובשעיר כתיב (ויקרא טז) ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר: אל יסוד מזבח העולה. חמש פרשיות הן בחטאת של פר משיח ושל העלם שהן פנימיות ושל שעיר נשיא ושל כבשת יחיד ושל שעירת יחיד שהן חיצוניות. בשתים הפנימיות ובשעיר נשיא כתיב בשפיכת שיריהן אל יסוד מזבח העולה. בשתים החיצונות כתיב אל יסוד מזבח סתמא וקדריש תנא תלתא אל מזבח העולה למה פירש הכתוב וה''ג לה בת''כ אל יסוד מזבח העולה של פר כהן משיח ולא יסוד מזבח הפנימי אל יסוד מזבח העולה של פר העדה שאין ת''ל אין לו יסוד לפנימי עצמו. כשהוא אומר אל יסוד מזבח העולה בשעיר נשיא שאין תלמוד לומר שאם את שיריו לא קיבל מזבח הפנימי שירי מזבח החיצון יקבל. דבר אחר וכי יש לו יסוד לפנימי עצמו אם כן מה תלמוד לומר אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה והכא נמי בעינן תלתא למיגרס והכי גרסי' ופירושו אל יסוד מזבח העולה האמור בפר כהן משיח ולא יסוד מזבח הפנימי שלא תאמר במקום מתן הקרנות שם יהיו שפיכת שיריו: אל יסוד מזבח העולה. האמור בפר העדה דלא צריך תו דהא איתקוש להדדי אלא ללמוד בא שאפילו יסוד אין לו לפנימי והכי מידריש הואיל ומיותר לדרשא יסוד יהיה למזבח העולה ולא לפנימי: אל יסוד מזבח העולה. האמור בשעיר נשיא שאין ת''ל כדמפרש בת''כ בהדיא מתרי טעמי [חדא דהא] שירי דמים של עצמן של פנימי כגון בפר משיח ועדה לא קיבל הפנימי כדאמרן שיריו של חיצון יקבל בתמיה ועוד למדנו שאין לו יסוד ולקמן (דף נב.) נמי הכי פרשינן לה בשמעתין אם כן מה תלמוד לומר אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה תן תורת שפיכת שירים יסוד להלכות מזבחה של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל דמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיב שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא: או אינו אלא למזבחה של עולה יהא יסוד. או אינו בא ללמד כלום על שפיכת שירים של עולה ושל שאר דמים אלא בא ללמד על הלכות המזבח במתן דמה של עולה שיתן שתי מתנותיה כנגד היסוד ולמעוטי קרן מזרחית דרומית שאין לו יסוד כדאמרינן בהאי פירקין (דף נג:): אמר רבי ישמעאל מקל וחומר. נפקא לן הא ולא בעי קרא: מה שירים של חטאת שאין מכפרין טעונין יסוד כו'. ורבי עקיבא גמר לה להא קל וחומר הכי ומה שירים כו' ולקמיה מפרש מאי בינייהו כו': האי מיבעיא ליה לגופיה. שישפכם ליסוד מזבח החיצון ומיהו כל שכן אם רצה יתנם על הפנימי דמהיכא יליף מיעוטא ואי קשיא הא ילפינן מברייתא דאין לו יסוד לגמרי ההוא מייתורא דקרא ואי דרשת קמא לגופיה ותניינא למיעוטא תו לא מייתר שני להכי אלא מקרא שלישי ותו לית לך דרשא שלישי: מאשר פתח אהל מועד נפקא. דהיינו חיצון והוה מצי למיכתב אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד מזבח העולה למה לי למיעוטא:
דלא גמר דאיכא תרי שינויי מליקה משחיטה ועוף מבהמה. ברו''ך. ועוד קשה היכי דייק דדבר הלמד בק''ו חוזר ומלמד בבנין אב אימא דשחיטת עוף אתיא בבנין אב משחיטת בהמה ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב כדמסקא בשמעתא ונראה דלישנא דמתני' קדייק דפשיטא דעיקר טעמו של ר''מ מהיקשא דזאת התורה כדלקמן ופשיטא ליה דבמה מצינו מעוף יליף דאי מבהמה למה לי לאיתויי בק''ו: פשוט מהא חדא. תימה דתרתי תפשוט דכיון דמלמד בבנין אב חבירו אם כן מלמד בק''ו ומה היקש שאינו מלמד בהיקש אי מדרבינא מלמד בק''ו מדתנא דבי רבי ישמעאל בנין אב המלמד בבנין אב חבירו אינו דין שילמד בק''ו וכה''ג עביד ק''ו לעיל: מפני מה אמרו לן בדם כשר. תימה היכי דייק מהכא דבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב דילמא לן הדם לאחר שקיעת החמה יליף מלן דאימורין דלא פסילי בשקיעת החמה אלא בעמוד השחר והדר יליף לן דאימורין הנפסלים בעמוד השחר דאם עלו לא ירדו מלן בשר ויש לומר דפשיטא ליה דאע''ג דיליף באימורים שלא הכשירו מהכשירו דבשר דם המתיר עדיף ולא ילפינן דם שלא בהכשירו מהכשירו תדע מדלא ילפינן מעיקרא לן דם מלן בשר: אשר פתח אהל מועד. יסוד שכנגד הפתח וזהו מערבו של מזבח שיהו כנגד פתח ההיכל כך פי' בקונטרס ולא גריס מה שכתוב בספרים ההוא דפגע ברישא משום דמשמע מטעם שאין מעבירין על המצות ולא מן הפסוק פתח אהל מועד והלא גבי חטאת אית דאמרי שירי הדם על יסוד מערבי לקמן (דף נג.) ואמר טעמא ילמוד סתום מן המפורש מחטאת פנימי משמע דמפורש בהדיא ועוד דאית דאמרי על יסוד דרומי וקאמר ילמוד ירידתו מן הכבש בסמוך לו ליציאתו מן ההיכל בסמוך לו מהיכן פשוט לו זה יותר מזה והלא בתרוייהו שייך טעמא דאין מעבירין על המצות ועוד אמרינן לקמן (דף נח:) על קדשי קדשים שירים בהדיא כתיב בהו אשר פתח אהל מועד ומיהו הא גופא קשיא דלמה לי קרא דפתח אהל מועד תיפוק לי דאין מעבירין על המצות כדאשכחן טעם זה בפ''ק דיומא (דף טו:) דפריך מאי שנא דיהיב מזרחה צפונה ברישא וגבי דישון מזבח פנימי והמנורה אמר דישון מזבח קודם משום דאין מעבירין וכן עבורי דרעא אטוטפתא אסור ויש לומר דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח פנימית ומנורה או כגון מצות קרנות שאינו יודע מהיכן יתחיל אבל לקבוע מקום אשפיכת שירים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד