דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

דבראי לגואי, שיתן את שיירי הדם החיצוניים בפנים, וכשם שמצינו שדמים דגואי הפנימיים שייריהם ניתנים לבראי?!

אי אפשר לומר כן, כי לא תיתכן הוה אמינא שכשם שהניתנים בפנים שייריהם נשפכים אל היסוד בחוץ, כן הניתנים בחוץ שייריהם נשפכים בפנים. דהא אין לו יסוד למזבח הפנימי עצמו, ולא יתכן לשפוך עליו את שיירי הדם של הקרבנות שדמיהם ניתנים על המזבח החיצון. ובעל כרחך אייתר קרא ד"העולה" ללמדנו את עצם דין שפיכת השיריים בכל הקרבנות ליסוד המזבח החיצון והיינו "תן יסוד למזבח של עולה".

ועתה חוזרת הגמרא לפרש דברי הברייתא: או אינו אלא מזבח של עולה יהא ליסוד.

ומקשינן: איך היה אפשר לדרוש לתחילת דמים בכל הקרבנות שיהיו כנגד היסוד? מי כתיב "אל יסוד העולה"? והא "אל יסוד מזבח העולה" כתיב! בשלמא אי קאי אשפיכת שיריים ניחא הא דכתיב "מזבח העולה", שדין השיריים בכל הקרבנות שתחילת דמן במזבח החיצון הוא שיהיו ניתנים על יסוד מזבח העולה, אלא אי לתחילת דמים, הרי אי אפשר לומר כן, שהרי חטאת דמה ניתן על כל ארבע הקרנות, ואף על הקרן שאין תחתיה יסוד. ועל כרחך על עולה לחוד נאמר, והיה לו לכתוב "אל יסוד העולה" ולא "מזבח העולה"?!

ומתרצינן: אי הוה כתיב "אל יסוד העולה", הוה אמינא שיזרוק תחילת הדמים בזקיפה דיסוד, בקיר של האמה התחתונה, שעולה מן הארץ עד הכניסה [שהיסוד עולה אמה ונכנס אמה]. השתא דכתיב "אל יסוד מזבח העולה", משמע [1] אגגו דיסוד, על גגו של היסוד, שהוא דומה למזבח [בתוס' ביארו שלאו דוקא על גג דיסוד, אלא על כל גובה הקיר של המזבח, עד חוט הסיקרא כשר].

והשתא, לאחר שנתבאר כי מה דקתני בברייתא "או אינו אלא למזבחה של עולה יהא ליסוד" הכונה לתחילת מתן דמים שלא תהא אלא בקרן שיש בה יסוד, מפרשינן פלוגתייהו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא:

אמר רבי ישמעאל: גג יסוד, למה לי קרא עבורו, והרי קל וחומר הוא: ומה שירים, שאינו מכפרים, טעונים שפיכה אל גג יסוד. תחלת עולה, שמכפרת, [2] אינו דין שטעונה גג יסוד, שתחילת דמה יהיה כנגד היסוד!? אמר רבי עקיבא: ומה שירי חטאת שאין מכפרין ואין באין לכפרה, טעונים גג יסוד, תחילת עולה שמכפרת, ובאה לכפר אינו דין שטעונה גג יסוד.

אם כן מה תלמוד לומר "אל יסוד מזבח העולה" - תן יסוד למזבח של עולה!

והוינן בה: מאי בינייהו, במה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא?

אמר רב אדא בר אהבה: אי [3] שיריים מעכבים, איכא בינייהו. מר, רבי ישמעאל סבר מעכבי, דהוא לא קאמר אלא ש"אין מכפרין", שאין השיריים באין לכפר אבל מעכבין הן בכפרת הקרבן. ומר רבי עקיבא סבר דלא מעכבי, שהרי הוסיף רבי עקיבא על דברי רבי ישמעאל ואמר, "אין מכפרין ואין באין לכפרה" להשמיענו שאין הכפרה תלויה בהן.

רב פפא אמר: דכולי עלמא שיריים אין מעכבי. והכא, הנך שיריים שנחלקו בהן רבי ישמעאל ורבי עקיבא, לא בשפיכת שיריים של כל הקרבנות נחלקו, אלא [4] במיצוי דם [5] חטאת העוף שהשתייר מהזאתו, אל יסוד המזבח, אם המיצוי מעכב אי לא מעכב קא מיפלגי: מר רבי ישמעאל סבר מעכב, ומר רבי עקיבא סבר לא מעכב.

תניא כוותיה דרב פפא דלרבי ישמעאל נמי לא מעכבי שפיכת שיריים: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד המזבח". מה תלמוד לומר "הפר"? שהיה יכול לכתוב "ואת כל הדם ישפך". אלא כאן לימד על פר יום הכפורים שטעון מתן שיירי דמים ליסוד, שלא נתפרש בו דין שיירים, דברי רבי.

אמר רבי ישמעאל [לא לחלוק בא אלא ללמד שאין שיריים מעכבים בפר יום הכפורים]:

שמא תאמר ששפיכת השיריים בפר יום הכיפורים מעכבת מחמת ייתורא דקרא, שהרי לא היה צריך קרא לרבות שפיכת שיריים לפר יום הכפורים, כי קל וחומר הוא: ומה אם פר כהן משיח, מי שאין נכנס דמו לפנים בתור חובה, שהרי אין חובה עליו לחטוא ולהביא חטאת, ובכל זאת הרי הוא טעון שפיכת שיריים אל היסוד. מי שנכנס דמו לפנים חובה, דהיינו פר יום הכפורים שחובה הוא בכל שנה ושנה, אינו דין שטעון שפיכת שיריים אל יסוד המזבח?!

אמר רבי עקיבא: יש להוסיף על דבריך, שאמרת שכוחו של פר יום הכפורים גדול מפר כהן משיח שזה חובה וזה מצוה, ועדיפא מיניה יש לדון: ומה פר כהן משיח, מי שאין נכנס דמו לפני ולפנים, בין לחובה בין למצוה, טעון יסוד. מי שנכנס דמו חובה לפני ולפנים, אינו דין שטעון יסוד!?

ומאחר שלא הוצרך לכתוב דין שפיכת שיירי דמו של פר יום הכפורים וכתבו, יכול יעכבנו כאילו שנה עליו לעכב? תלמוד לומר בפרשת עבודת יום הכפורים, אחר גמר עבודות הדם, "וכלה מכפר את הקדש". ודרשינן: שלמו כל הכפרות כולן. וכתוב זה מדבר בודאי קודם שפיכת שיריים, שהרי לא נאמר כלל דין שיריים שם, דברי רבי ישמעאל.

הרי להדיא כוותיה דרב פפא שלרבי ישמעאל לא מעכבי שיריים בחטאת בהמה.

וממשיכה הברייתא: מאחר שבאנו לקל וחומר זה, יש לדון כמו כן: קל וחומר לפר כהן משיח מעתה, לשפיכת שיריים, שלא היתה צריכה להכתב בו משום שהיה אפשר ללמוד דין שפיכה בקל וחומר:

ומה שעיר נשיא, מי שאין נכנס לפנים, לא חובה ולא מצוה, שחטאת חיצונה היא, בכל זאת הרי הוא טעון יסוד. מי שנכנס דמו לפנים, בין לחובה בין למצוה, דהיינו פר כהן משיח [ע' ברש"י הביאור בשינוי מהנאמר לעיל דפר כהן משיח אינו חובה] אינו דין שטעון יסוד!? ומאחר ששנה עליו וכתבו, יכול יעכבנו, תלמוד לומר בשיריים דפר כהן משיח "ואת כל דם הפר ישפך", נתקו הכתוב משאר עבודות ועשאו "שירי מצוה", בכך ששינה הכתוב בלשונו ולא כתב "ושפך" דוגמת מה שכתב ביתר העבודות, כמו "ולקח" "והזה", לומר לך שאין השפיכה שוה לשאר עבודות, אלא שיריים אין מעכבין.

והוינן בה: וסבר רבי ישמעאל מיצוי חטאת העוף מעכב?

והתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בחטאת העוף "והנשאר בדם ימצה", ודרשינן: רק הדם הנשאר ימצה, שאם נשאר דם בגוף העוף, יש מצוה למצותו,


הערות

[1] מדברי התוס' נראה שמעיקר הדין אפשר ליתן את מתנות העולה על גג היסוד, ורק שכתבו שבעולה עדיף ליתן על זקיפת המזבח [שכנגד היסוד], מאחר וצריך שיהיה שתי מתנות שהן ארבע, וזה יותר שייך בחודו של המזבח מאשר בגג היסוד, ולפי זה בבכור מעשר ופסח שניתנין מתנה אחת, יהיה אפשר לכתחילה ליתן על גג היסוד, וכן משמע מדברי התוס' [פסחים קכא א ד"ה כשתמצא, בתחילת דבריהם]. אולם לפי שיטת הרמב"ם [מעשה הקרבנות ה יז] שגם בבכור מעשר ופסח צריך ליתן על זוית המזבח, אם כן יהיה בהם הדין כמו בעולה, שהרי צריך לינתן על שתי רוחות המזבח, ועיין חזו"א [זבחים סימן טז סק"ז].

[2] בחידושי רי"ז הלוי [לו ב] ביאר שהדין נתינה על המזבח כנגד היסוד אין זה רק בגדר קביעות מקום במזבח, אלא שבעצם הנתינה על המזבח נאמר גם כן דין שיהיה ניתן ביסוד, וזה מתקיים על ידי מה שנותנו כנגד היסוד אף שאינו נותן ממש על היסוד עצמו, ודקדק כן מלשון הגמרא כאן "שטעונה גג יסוד". ויישב בזה את קושית התוס' [נא ב], שהקשו לשיטת רש"י שלומדים בקל וחומר להצריך יסוד בתחילת הנתינה, למה לא נלמד גם כן שעולת העוף טעונה יסוד? ותירץ, מאחר ונתבאר שדין כנגד היסוד הוא קיום דין יסוד בזריקה, ואם כן יש לומר שכל זה שייך רק כשהזריקה נעשית למטה מחוט הסיקרא, כלומר בחלקו התחתון של המזבח, אבל עולת העוף שהיתה נעשית בחלקו העליון, למעלה מחוט הסיקרא, ומשום כך לא שייך להצריך שם כנגר היסוד, ששם אין שום שייכות ליסוד.

[3] המקדש דוד [ז ה] מסתפק האם העיכוב הוא שישפוך את כל השיריים בדוקא, שזהו הדין של שפיכת שיריים ליתן כל מה שנשאר, או שאפילו אם נתן קצת מהם כיפר, וכמו כן נסתפק האם כשנתן מקצת שיריים בחוץ יהיה חייב [לרבי נחמיה, לקמן בב], או דוקא כשנתן כולם, וכן כששחט במחשבה לשפוך שיריים חוץ לזמנו שהוא פיגול לדברי כולם, איך יהיה דין כשחשב רק על מקצת ממנו, [ועיין לקמן פא ב].

[4] החפץ חיים בזבח תודה [מעילה ט] מבאר שלמרות שבשפיכת שיריים ובמיצוי בחטאת העוף יש דיעה הסוברת שהם מעכבים, מכל מקום חלוקים הם בגדרם. שהרי בגמרא מעילה [ט א] מבואר שלדברי האומר מיצוי בחטאת העוף מעכב, אם חישב במיצוי לאכול ממנה חוץ לזמנו הרי זה פיגול, ורש"י מפרש שם שאפילו אם חישב רק במיצוי לבד, ולא בהזאה, הרי זה פיגול, ואילו לענין שפיכת שיריים הלא מבואר בזבחים [מב ב] שאין מפגלין כשחישב בהם לבד, משום שאין מפגלין בחצי מתיר, ובהכרח שעבודת המיצוי הוא בא לריצוי בפני עצמו אלא שהוא מעכב הכפרה, אבל שיריים הם חלק מהריצוי של הקרבן, ועיין שם שהביא שיש חולקים בזה.

[5] בחידושי הגר"ח על הש"ס מבאר בדעת הרמב"ם שפסק כדברי האומר מיצוי מעכב, שאין המיצוי חלק מעבודת הדם, אלא עבודת הדם נסתיימה בהזאה, שהרי אין המיצוי מכפר כמו שמבואר בסוגייתנו, ורק שהכפרה שנעשית בעבודות הדם מעוכבת כל זמן שלא נעשית שפיכת השיריים, ומשום כך אחר ההזאה כבר יצא מידי מעילה, שכבר אינו בכלל קדשי ה', מאחר שנעשית כבר מצות עבודתו.

דבראי לגואי ודגואי לבראי [של הניתנים בחוץ שופך בפנים וכשם שהוא שופך של פנים בחוץ] — הא [הרי] אין לו כלל יסוד למזבח פנימי עצמו, ואיך ניתן לשפוך על יסודו! אלא בא הדבר ללמד על שיירי דם העולה שיישפכו על היסוד. וממשיכים בביאור הברייתא.

ששאלו: "אל יסוד מזבח העולה" האמור בשעיר נשיא (ויקרא ד, כה), או אינו בא אלא לומר: מזבח של עולה יהא ליסוד כלומר, שיש לזרוק את דם העולה על קרנות המזבח שיש להן יסוד! ותוהים: כיצד יכול אתה לפרש כן? מי כתיב [האם נאמר] "אל יסוד העולה" שתפרש: אל מקום היסוד יינתן דם העולה? "אל יסוד מזבח העלה" כתיב [נאמר]!

ומסבירים: גם לפירוש זה שמדובר בזריקת דם העולה, ולא בשפיכת שיריים, יש צורך ב"מזבח", שכן אי הוה כתיב [אם היה נאמר] "אל יסוד העולה", הוה אמינא [הייתי אומר] בזקיפה אל יסוד שיזרוק את הדם על קיר היסוד, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "אל יסוד מזבח העולה", כוונתו שזורק את הדם על גגו של היסוד כלומר מעליו. וממשיכים בביאור הברייתא לדרך זו.

אמר ר' ישמעאל: שיתן את דם העולה על גג יסוד למה לי קרא [כתוב] מפורש? קל וחומר הוא: ומה שפיכת שירי חטאת שנתפרשה בכתוב, שאינה מכפרת — בכל זאת טעונה גג יסוד, תחלת עולה שמכפרת אינו דין שטעונה גג יסוד?

אמר ר' עקיבא באופן אחר: ומה שירי חטאת שאין מכפרין ואין באין לכפר בכל זאת טעונה גג יסוד, תחלת עולה שמכפרת ובאה לכפר אינו דין שטעונה גג יסוד? אם כן, מה תלמוד לומר "אל יסוד מזבח העלה"? לומר תן יסוד למזבח של עולה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר' עקיבא ור' ישמעאל? שלכאורה שניהם אומרים אותו דבר. אמר רב אדא בר אהבה: שירים מעכבים איכא בינייהו [יש ביניהם], האם כשלא שפכם ליסוד, צריך לחזור וליתן מחדש את כל מתנות הדם, מר סבר [חכם זה ר' ישמעאל סבור]: מעכבי [מעכבים], ומר [וחכם זה ר' עקיבא], שהוסיף ואמר גם: "ואין באים לכפר", סבר [סבור]: לא מעכבי [אין מעכבים] כלל.

רב פפא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] שירים אין מעכבים, והכא [וכאן] בשאלה האם מיצוי דם חטאת העוף מגופה לאחר הזאת הדם מעכב קא מיפלגי [חלוקים הם], שהוא כעין נתינת שיריים לאחר ההזאה, מר סבר [חכם זה, ר' ישמעאל, סבור]: מעכב, ומר סבר [וחכם זה, ר' עקיבא, סבור]:

לא מעכב. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב פפא, שאף ר' ישמעאל מודה שאין שיריים מעכבים: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, ז) — ויכול היה לכתוב רק "ואת כל הדם ישפך", מה תלמוד לומר "הפר"? שהרי בפר מדובר בכתוב. אלא לימד על ידי כך על פר אחר, והוא פר יום הכיפורים שגם הוא טעון מתן דמים ליסוד, אלו דברי רבי.

אמר ר' ישמעאל: זה אינו צריך לכתוב מיוחד, אלא קל וחומר הוא: ומה אם מי שאין נכנס דמו לפנים חובה כלומר, פר כהן משיח, שאינו חובה קבועה, אלא שאם חטא הכהן צריך להביא פר זה — בכל זאת טעון יסוד, מי שנכנס דמו לפנים חובה כלומר, פר יום הכיפורים, שהוא חובה קבועה לישראל — אינו דין שטעון יסוד?

וכן אמר ר' עקיבא באופן אחר: ומה מי שאין דמו נכנס לפני ולפנים כלומר, פר כהן משיח, שאין מכניסים את דמו כלל לקודש הקדשים, בין לחובה קבועה בין למצוה מזדמנת — בכל זאת טעון יסוד, מי שנכנס דמו חובה לפני ולפנים כלומר, פר יום הכיפורים, אינו דין שטעון יסוד? ואם כן, לא לשם כך הוצרך "הפר" המיותר, ללמדנו שפר יום הכיפורים טעון יסוד.

יכול בא הדבר להדגיש דין זה ולומר שמתן שיריים ליסוד יעכבנו את הקרבן? תלמוד לומר בעבודת יום הכיפורים, לאחר הזאת הדם בהיכל: "וכלה מכפר את הקדש" (ויקרא טז, כ), לומר שלאחר מתן דמים בפנים שלמו כל הכפרות כולן, אלו דברי ר' ישמעאל.

ולפי דרך זו של קל וחומר, יש לדרוש גם קל וחומר לפר כהן משיח משעיר נשיא מעתה: ומה שעיר נשיא, מי שאין נכנס דמו לפנים לא בגדר חובה קבועה ולא בגדר מצוה, והוא מוקרב כשאר חטאות היחיד על המזבח החיצון — טעון יסוד (ויקרא ד, כה), פר כהן משיח, מי שנכנס דמו לפנים בין לחובה בין למצוה, אינו דין שטעון יסוד? ואם כן מתן יסוד שנאמר בו מיותר.

יכול יעכבנו? כלומר, שמא בא ללמד שיהא בזה עיכוב לפר כהן משיח אם לא שפך שיירי הדם? תלמוד לומר לאחר שנאמר בו "ונתן מן הדם" וכו' — "ואת כל הדם ישפך" (ויקרא ד, ז), ומתוך שלא השתמש הכתוב בלשון "ושפך את כל הדם", כהמשך לאמור קודם —

נתקו הכתוב לעשה זה מן הציוויים הקודמים, ועשאו שירי מצוה, לומר שאינו חלק מעיקר המצוה. ובכך בא לומר לך: שירים אין מעכבין. ומכאן ראיה לדברי רב פפא, שאף לדעת ר' ישמעאל שיריים אינם מעכבים. ולכן פירש שנחלקו במיצוי חטאת העוף.

ושואלים: וכי סבר ר' ישמעאל מיצוי חטאת העוף מעכב כפי שהסביר רב פפא? והתנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל על הכתוב בחטאת העוף "והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" (ויקרא ה, ט) — והנשאר ימצה כלומר, אם נשאר דם — ימצה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

such that with regard to an offering for which he sprinkles the blood on the external altar he should pour the remainder of the blood on the inner altar, and this is analogous to the halakha that he pours the remainder of the blood sprinkled on the inner altar on the base of the external altar, this is not possible. But the inner altar itself does not have a base, and therefore it is not possible to pour the remainder of the blood on the base of the inner altar. Therefore, the verse must teach that the remainder of the blood of the burnt offering is poured on the base of the external altar.

The Gemara analyzes the next clause of the baraita: Or perhaps it is not so, but rather the verse serves to teach that any sprinkling of blood on the corners of the altar of the burnt offering will be done on a part of the altar where there is a base. The Gemara asks: How can the verse mean that? Is it written: At the base of the burnt offering? This would indicate that the blood of the burnt offering must be placed where there is a base. It is written in the verse: “At the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25).

The Gemara answers: Even if the verse were to be speaking about sprinkling the blood of the burnt offering and is not referring to pouring the remainder of the blood, the term “altar of” is necessary, because if it were written: At the base of the burnt offering, I would say that the priest must sprinkle the blood on the upright wall of the base of the altar, i.e., the side of the base, rather than on the upper surface of the base. Now that it is written: “At the base of the altar of the burnt offering,” it means that the blood must be sprinkled on the upper surface of the base.

The Gemara explains the next clause of the baraita based on this understanding: Rabbi Yishmael said: Why do I need a verse to teach that the blood must be sprinkled on the upper surface of the base of the altar? It can be derived via an a fortiori inference: Just as the remainder of the blood of a sin offering, which does not effect atonement, nevertheless requires that it must be poured on the upper surface of the base of the altar, with regard to the initial sprinkling of the blood of a burnt offering, which effects atonement, is it not logical that it requires the upper surface of the base of the altar?

Rabbi Akiva explained similarly and said: And just as the remainder of the blood of a sin offering, which does not effect atonement and does not come for atonement, nevertheless requires that it must be poured on the upper surface of the base, with regard to the initial sprinkling of the blood of a burnt offering, which effects atonement and comes for atonement, is it not logical that it requires the upper surface of the base of the altar? The baraita concludes: If so, why must the verse state: “At the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25)? It is to teach that you must give a base to the altar of the burnt offering, i.e., that the remainder of any blood sprinkled on the altar must be poured on the base.

The Gemara asks: What is the difference between the explanations of Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva? Rav Adda bar Ahava says: The difference between them is whether failure to pour the remainder of the blood disqualifies the offering, so that all the sprinklings must be done again. One Sage, Rabbi Yishmael, holds that failure to pour the remainder of the blood does disqualify the offering. And one Sage, Rabbi Akiva, who adds the words: Which does not come for atonement, holds that failure to pour the remainder of the blood does not disqualify the offering.

Rav Pappa says: Everyone agrees that failure to pour the remainder of the blood on the base does not disqualify the offering. But here they disagree with regard to the issue of whether failure to squeeze the blood from a bird sin offering after sprinkling the blood disqualifies the offering or not. One Sage, Rabbi Yishmael, holds that it does disqualify the offering, and one Sage, Rabbi Akiva, holds that it does not disqualify the offering.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Pappa that even Rabbi Yishmael agrees that failure to pour the remainder of the blood on the base does not disqualify the offering. The verse states: “And the priest shall sprinkle the blood upon the corners of the altar of sweet incense before the Lord, which is in the Tent of Meeting; and all the remaining blood of the bull he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7). What is the meaning when the verse states “of the bull”? This seems superfluous, as the entire passage is referring to the bull. This serves to teach the halakha of another bull, i.e., the bull of Yom Kippur, which also requires placement of blood on the base of the external altar. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

The baraita continues: Rabbi Yishmael said: It is not necessary for the Torah to write that the blood of the bull of Yom Kippur requires placement of blood on the base of the external altar. This is because it can be derived via an a fortiori inference: And just as if the bull of the anointed priest, i.e., the sin offering of a High Priest, with regard to which it is not obligatory to bring its blood inside the Sanctuary, i.e., it is not an obligatory offering, as he brings it only if he sins, nevertheless requires sprinkling blood on the base of the altar; with regard to the bull of Yom Kippur, with regard to which it is obligatory to bring its blood inside the Sanctuary, i.e., it must be brought every year, is it not logical that it requires sprinkling of its blood on the base of the altar?

Rabbi Akiva said: Just as the bull of a High Priest, with regard to which its blood does not enter the innermost sanctum, whether as a fixed obligation or as a mitzva, nevertheless requires pouring of blood on the base of the altar, concerning the bull of Yom Kippur, with regard to which its blood enters the innermost sanctum as an obligation, is it not logical that it requires pouring of blood on the base of the altar?

The baraita continues: One might have thought that the reason the Torah writes the phrase “of the bull” is to teach that failure to place the blood on the base of the external altar disqualifies the offering. Therefore, the verse states with regard to the service of Yom Kippur, after sprinkling the blood in the Sanctuary: “And when he has made an end of atoning for the Sanctuary, and the Tent of Meeting, and the altar, he shall present the live goat” (Leviticus 16:20). This teaches that once he has sprinkled the blood in the innermost sanctum all the atonements are completed. This is the statement of Rabbi Yishmael.

The baraita continues: From now, i.e., based on this, one can state an a fortiori inference to derive the halakha of the bull of the anointed priest from the halakha of the goat of the king. Just as the goat sin offering of a king, with regard to which its blood does not enter inside the Sanctuary, whether as a fixed obligation or as a mitzva, but is sprinkled, like other individual sin offerings, on the external altar, requires that the blood be poured on the base of the altar (see Leviticus 4:25); with regard to the sin offering of a High Priest, the blood of which enters inside the Sanctuary, whether as a fixed obligation or as a mitzva, is it not logical that it should require pouring on the base of the altar?

If so, the verse that states that there is a requirement that the blood of the sin offering of a High Priest is poured on the base of the altar is apparently superfluous. One might have thought that the reason the Torah writes it is to teach that failure to pour the blood there disqualifies the offering. Therefore, the verse states: “And the priest shall sprinkle of the blood upon the corners of the altar of sweet incense before the Lord, which is in the Tent of Meeting, and all the remaining blood of the bull he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7).

The baraita explains: Since the verse inverted the terms in the clause, writing: “And all the remaining blood of the bull he shall pour out,” and not: He shall pour out all the remaining blood of the bull, the verse detaches this positive mitzva of pouring the remaining blood from the other mitzvot in the verse. And the verse thereby made this a non-essential mitzva, to tell you that failure to pour the remainder of the blood on the base of the altar does not disqualify the offering. This baraita supports Rav Pappa’s interpretation, that Rabbi Yishmael agrees that failure to pour the remainder of the blood on the base of the altar does not disqualify the offering.

The Gemara asks: But does Rabbi Yishmael hold that failure to squeeze out the blood of a bird sin offering disqualifies the offering, as Rav Pappa explained? But the school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “And he shall sprinkle of the blood of the sin offering upon the side of the altar; and the remainder of the blood shall be squeezed out at the base of the altar; it is a sin offering” (Leviticus 5:9). This means: And the remainder shall be squeezed out, i.e., it needs to be squeezed out only if some blood remains.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא ק"ו לפר כה"מ משעיר נשיא כו' יכול יעכבנו. עפרש"י. וקשה דהא נצרך לאתויי יסוד מערבי כדלעיל (נא):

רש"י (ברה"ע). או אינו כו'. ג"ת הללו שייכים לדבור דלעיל המתחיל ה"ג והנקודות דלפניהם למוחקם:

או אינו כו'. ואי ס''ד לגופיה אתא הני למה לי מה בא ללמדנו לשירים אשר ישפך שיריו למזבח החיצון פשיטא דעליו ישפכם דהא תחילת מתנותיו בחוץ נעשו וכי תימא אי (לא) כתיב אל יסוד מזבח סתמא הוה אמינא נפיך מיפך שירי הדם הפנימיים הצריך הכתוב לשפוך בחוץ ומהם אתה לומד ששירי החיצון יתננו לפנימי הא אין לו יסוד לפנימי עצמו הילכך על כרחך תן יסוד למזבח של עולה קאמר: מי כתיב אל יסוד העולה אל יסוד מזבח העולה כתיב. בשלמא אי דרשת ליה ליתן תורת שפיכת שיריים לכל דמים החיצונים שפיר כתיב מזבח העולה ליתן תורת יסוד למזבח העולה לכל דמים הנזרקים עליו אלא אי לתחילת דמים קא דרשת ליה תו ליכא למימר ליתן תורה כנגד היסוד למזבח העולה לכל דמיו דהא חטאת טעונה מתן על ארבע קרנות וקרן דרומית מזרחית בכלל ועל כרחך אעולה לחודיה תדרשיה הוה ליה למיכתב אל יסוד העולה שתהא העולה כנגד היסוד מזבח העולה מאי היא: בזקיפה דיסוד. שיזרוק תחילת מתנות העולה בעליית אמה שמן הארץ עד הכניסה שהיא כנוס אמה דכולה ההוא אמה בין בגובהה בין בכניסה יסוד מיקרייא השתא דכתיב אל יסוד המזבח יסוד שהוא דומה למזבח דהיינו גג של יסוד: שיריים מעכבין איכא בינייהו. ר' ישמעאל סבר כפרה הוא דלא מכפרי אבל עכובי מעכבי רבי עקיבא דמוסיף ואין באין לכפרה אשמעינן דאין מתן דמים של מתנות תלוי בהן דלא מעכבי להו שיריים להזאות: דכולי עלמא שיריים לא מעכבי. בחטאות ואפי' פנימיות והנך שיריים דאיפלוג בהו ר' ישמעאל ור' עקיבא במיצוי חטאת העוף שהוא שירי הזאתו דכתיב והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם וגו' (ויקרא ה): תניא כוותיה דרב פפא. דאית ליה לר' ישמעאל נמי לא מעכבי שירים: ואת כל דם הפר. בכהן משיח כתיב ואת כל הדם ישפוך היה יכול לכתוב מה ת''ל הפר כו': א''ר ישמעאל כו'. לא לחלוק הוא בא אלא ללמד שאין שיריים מעכבין בו והכי קאמר פר יוה''כ מק''ו הוא בא וכתבו הכתוב יכול לעכב כתבו לך ת''ל וכלה מכפר כו' מסקנא דמילתא דרבי ישמעאל אתיא: מי שאין נכנס דמו לפנים חובה. כגון פר כהן משיח שכניסת דמו לפנים אינה חובה קבועה שלא היה מצוה לחטוא ולהביא חטאת: טעון יסוד. שפיכת שיריים: מי שנכנס דמו לפנים חובה. פר יום הכפורים שהוא חובה קבועה בכל שנה ורבי עקיבא בא להוסיף על דבריו עד שאתה לומדו מהיכל שדם פר נכנס לו למצוה צא ולמדו מלפני ולפנים שאינו נכנס לו לא לחובה ולא למצוה וזה נכנס לו אפילו לחובה אינו דין שיטעון: יכול יעכבנו. דניהוי כמי ששנה עליו הכתוב לעכב שהרי לא הוצרך לכתוב וכתבו: תלמוד לומר. באחרי מות וכלה מכפר שלמו כל הכפרות כולן בעבודות הללו האמורות בענין ושפיכת שיריים לא נאמרו שם: קל וחומר לפר כהן משיח מעתה. מאחר שבאנו לכלל קל וחומר יש לנו לדרוש קל וחומר כיוצא בו ולומר ששיריים מעכבין בפר כהן משיח מריבוי הכתוב שהרי בקל וחומר היה למד לשפיכת שיריים משעיר נשיא יכול יעכבנו מעתה תלמוד לומר וכלה: ומה מי שאין נכנס דמו לפנים. כגון שעיר נשיא וחטאת יחיד שאין נכנסים להיכל לא חובה ולא מצוה טעונין יסוד פר משיח שנכנס דמו לפנים מצוה אינו דין שטעון יסוד נראה בעיני דלא גרסינן בהאי מסקנא בין לחובה בין למצוה אלא למצוה גרידתא ואי גרסינן לה לא תיקשה אדתנא ברישא על דם פר משיח שאינו נכנס לפנים חובה וכאן הוא שונה בין חובה בין מצוה לגבי פר יום הכפורים לא הוי כניסת פר משיח חובה שאינו חובה כמותו אבל לגבי שעיר נשיא דלא עייל ליה כלל קרי לה לכניסת פר משיח חובה ובמסכת סוטה (דף מד:) אמרינן כהאי גוונא מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה: יכול יעכבנו. מעתה דניהוי כמי ששנה עליו לעכב: ת''ל ואת כל דם הפר וגו' נתקו הכתוב. מסדר שאר העבודות ועשאו שירי מצוה ששנה בהילוך לשונו שכל העבודות כתיב ולקח והזה ונתן על קרנות וכאן לא כתיב ושפך דמו אל יסוד אלא שנה במשמעה לנתקו מכלל שאר העבודות לומר שאינה חובה כמו אותם לעכב:
דבראי לגואי. וא''ת הא אמר ר' עקיבא לקמן (דף פא:) דכל דמים שהכניס לפנים פסולין וי''ל דשירים אין מכפרין לרבי עקיבא ולא קרינן בהו לכפר בקודש: גג יסוד למה לי קרא ק''ו. הקשה ה''ר חיים לקמן פרק התערובת (דף פא.) אמרינן גבי דם חטאת שנתערב בדם עולה דפליגי רבי אליעזר ורבנן אמר אביי לא שנו אלא תחילת חטאת ועולה אבל סוף חטאת ותחילת עולה דברי הכל מקום עולה מקום שירים פירוש דאם נתערבו שירי חטאת בתחילת עולה לכולי עלמא יתנם למטה מן החוט דמקום תחילת מתן עולה כשר לשירי חטאת ויזרקם לקיר המזבח ומאליהם שותתין ליסוד ואין כאן שנוי מקום א''ל רב יוסף הכי אמר רב יהודה שיריים צריכין איצטבא פירוש שישפכם על גג היסוד ממש העשוי כאיצטבא ולא יזרקם לקיר הזקוף כמשפט עולה דמשמע דעולה אינה טעונה גג יסוד וי''ל דהאי דבעינן הכא בתחילת עולה גג יסוד לא אתא אלא למעוטי אמה אדמה התחתונה של מזבח שמן הארץ עד הכניסה אבל קיר הזקוף של מעלה עד היסוד פשיטא דעדיף (בעולה) מגג יסוד ממש דחודה עדיף משום דבעינן שתי מתנות שהן ארבע: לימד על פר יוה''כ שטעון מתן דמים ליסוד. לעיל פרק בית שמאי (דף מ:) גבי ועשה לפר כאשר עשה דריש סמיכה ושירי הדם בפר יוה''כ ותימא להאי תנא סמיכה מנא ליה ושם פירשנו: ומה מי שאין נכנס דמו לפנים חובה. תימה מה לפר כהן משיח שכן מכפר על עבירת מצוה ידועה כדפריך לעיל פ' בית שמאי (דף מ:) וי''ל דסמיך אהאי דאתי בקל וחומר משעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק''ו: יכול יעכבנו. דלית לן למימר טרח וכתב לה קרא כל כמה דאיכא למידרש:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד