זבחים ס ע"א

אמה אל הכתף" (ראה שמות לח, טו), ולפי זה, מה תלמוד לומר לגבי גובה הקלעים "וקומה חמש אמות" (שמות כז, יח)? הכוונה היא שמשפת מזבח ולמעלה היו חמש אמות.

וכן לשיטתי, שגובהו של המזבח היה עשר אמות, מה תלמוד לומר: "ועשית את המזבח... ושלש אמות קומתו" (שמות כז, א)? הכוונה היא לשלש אמות משפת סובב ולמעלה.

ושואלים: ור' יהודה, שסבור שגובה המזבח היה שלוש אמות, כפשט הכתוב, מה הוא עושה בגזירה שווה "רבוע" "רבוע" למזבח הקטורת, ממנה למד ר' יוסי שגובהו היה עשר אמות? ומשיבים: כי גמיר [כאשר הוא לומד] גזירה שוה של "רבוע" "רבוע" — ברחבה הוא דגמיר [שלומד], שיש למדוד את מידת רוחבו מן האמצע לכל רוח. ומן המזבח שביחזקאל הוא לומד, כפי שנאמר בעמוד הקודם, ולא ממזבח הקטורת.

ועוד שואלים: ולר' יהודה, הסבור שגובה המזבח היה שלוש אמות בלבד, הא [הרי] גם לשיטתו קא מיתחזי [נראה] הכהן כשהוא עובד על המזבח, שהרי לדעתו גובה הקלעים אינו אלא חמש אמות! ומשיבים: נהי [אמנם] הכהן מיתחזי [נראה], אבל עבודה שבידו לא מיתחזי [נראית]. ושבים למחלוקת הראשונה בין ר' יהודה ור' יוסי, האם קידש שלמה את רצפת העזרה עצמה להקרבה.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהודה שסבור כן, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "קידש המלך את תוך החצר" (מלכים א ח, סד), אלא לר' יוסי מאי [מה פירוש] "קידש"? ומשיבים: הכוונה היא שקידש את החצר בקדושת העזרה, כחצר המשכן, להעמיד בה מזבח.

ומן הצד האחר שואלים: בשלמא [נניח] לר' יוסי, הסבור שמזבח הנחושת של משה היה בגודל חמש אמות על חמש אמות, היינו דכתיב [זהו שנאמר] שהיה מזבח הנחושת (שעשה משה) "קטן מהכיל", אלא לר' יהודה הסבור שהיתה מערכתו עשר אמות רבועות, מאי [מה פירוש] "קטן"? ומשיבים: לשיטתו אין מדובר בפסוק זה על מזבח שעשה משה, אלא על המזבח שבנה שלמה במקדש, והכתוב "כי מזבח הנחושת קטון מהכיל", הכי קאמר [כך אומר]: מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחשת קטן הוה [היה].

ושבים למחלוקת שביניהם, מהיכן למדים גזירה שווה "רבוע" "רבוע" למזבח העולה, האם ממזבח הקטורת או מן המזבח שביחזקאל, ושואלים: במאי פליגי [במה באיזה עקרון הם חלוקים]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, ר' יהודה, סבור]: דנין חוץ מחוץ מזבח העולה ממזבח העולה שביחזקאל, ואין דנין מזבח העולה שהוא בחוץ ממזבח הקטורת שהוא בפנים.

ומר סבר [וחכם זה, ר' יוסי, סבור]: דנין כלי מכלי מזבח הנחושת ממזבח הקטורת, ששניהם היו ניידים, ואין דנין כלי מבנין, והמזבח שביחזקאל עשוי היה אבנים.

אמר רבא: אף שר' יהודה סבור שרצפת העזרה נתקדשה בקדושת המזבח, מודה ר' יהודה בדמים שלא היה זה אלא להקטרת אימורים, ולא לזריקת הדם עליה. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: כוס אחד היה ממלא מדם התערובות של כל הדמים שהיו על רצפת העזרה בערב פסח, ושופכו על גבי מזבח, שאם יקרה שישפך דמו של אחת מהן מן הפסחים, ולא נזרק על גבי המזבח, נמצא דם זה ששופך עכשיו מכשירו.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] סבר ר' יהודה כי כולה כל העזרה מיקדשא [מקודשת] בקדושת מזבח, הא איתעבידא ליה מצוותיה [הרי נעשתה לו כבר המצוה] כשהדמים נשפכו על רצפת העזרה.

ודוחים: ודלמא [ושמא] אין הוא מצריך לשפוך מדם התערובות, אלא משום דקסבר [שסבור הוא]: שפיכה של דם הפסח מכח האדם בעינן [צריכים אנו], ולא משום שצריך לעשות זאת על המזבח! ואומרים: אם כן, נשקליה ונשפיך ליה אדוכתיה [יקח אותו, את הדם שאסף וישפוך אותו במקומו] על הרצפה, ולאו דווקא על המזבח!

ועוד דוחים את ראייתו של רבא: ודלמא [ושמא] לא הצריך ר' יהודה לזרוק את הדם על המזבח אלא משום דבעינן [שצריכים אנו] מצוה מן המובחר, שהכל מודים שהמצוה לכתחילה היא לזרוק על המזבח עצמו. ובאמת, גם על הרצפה היה הדבר כשר.

א אמר ר' אלעזר: מזבח שנפגם, אין אוכלים בגינו (בגללו, בשבילו) שירי מנחה, שנאמר לאהרן ובניו: "קחו את המנחה... ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים היא" (ויקרא י, יב), וכי אצל המזבח דווקא אכלוה? אלא לומר, בזמן שהמזבח הוא שלם ולא בזמן שהוא חסר.

אשכחן [מצאנו] ששירי מנחה נאכלים דווקא כשהמזבח שלם, קדשי קדשים מנלן [מנין לנו] שאין לאוכלם כשהמזבח פגום? תלמוד לומר: "קדש קדשים היא", ללמד בגזירה שווה שכל שנאמר בו קדש הקדשים דינו כן.

קדשים קלים מנין שכך דינם? אמר אביי: אתיא מדרשא [בא, נלמד הדבר מהדרשה] של ר' יוסי. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יוסי אומר שלשה דברים משום (בשם)

cubits for the one side” (Exodus 38:14), which indicates that the height of the curtains surrounding the courtyard of the Tabernacle was fifteen cubits. And what is the meaning when the verse states: “And the height five cubits” (Exodus 27:18)? It is referring to the height of the curtains from the upper edge of the altar and above; the curtains surrounding the courtyard were five cubits higher than the altar.

Rabbi Yosei continues: And what is the meaning when the verse states: “And you shall make the altar…and its height shall be three cubits” (Exodus 27:1)? The verse means that the altar measures three cubits from the edge of the surrounding ledge and above.

The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda, who understands that the copper altar built in the time of Moses was actually three cubits high, interpret the verbal analogy based upon the word “square,” from which Rabbi Yosei derived that the height of the copper altar was ten cubits? The Gemara answers: When he learns the verbal analogy, he learns it with regard to the altar’s width, not its height. This is based on the verse in Ezekiel (see 59b). Accordingly, it teaches that the altar built in the time of Moses was ten cubits by ten cubits.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, who maintains that the altar was three cubits high and the curtains surrounding the courtyard of the Tabernacle were five cubits high, isn’t the priest visible while performing the service atop the altar? The Gemara answers: Granted, the priest is visible, but the items with which he performs the sacrificial service that are in his hand are not visible.

The Gemara returns to the original dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei with regard to whether or not Solomon consecrated the floor of the Temple courtyard. Granted, according to Rabbi Yehuda, who maintains that the floor of the Temple courtyard was consecrated so that it could serve as an altar, this is the meaning of that which is written: “The king sanctified the middle of the court” (I Kings 8:64). But according to Rabbi Yosei, what is the meaning of the phrase “the king sanctified”? The Gemara answers: It means that Solomon sanctified the courtyard in order to stand the altar in it.

The Gemara continues: Granted, according to Rabbi Yosei, who maintains that the surface of the altar built in the time of Moses was five cubits by five cubits, this is the meaning of that which is written in the continuation of that verse: “Because the copper altar that was before the Lord was too small to receive.” But according to Rabbi Yehuda, who maintains that its surface area was ten cubits by ten cubits, what is the meaning of the phrase “too small”? The Gemara answers: The verse is referring to the altar built by Solomon, and this is what it is saying: The stone altar that Solomon built in place of the copper altar built in the time of Moses was too small to accommodate the large quantity of offerings.

The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei disagree that causes them to interpret differently the verbal analogy based on the word “square”? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Yehuda, holds that we derive the dimensions of the external altar built in the time of Moses from the external altar described in Ezekiel; but we do not derive the dimensions of the external altar from the dimensions of the inner altar, used for burning the incense.

And one Sage, Rabbi Yosei, holds that we derive the dimensions of a portable vessel, i.e., the copper altar built in the time of Moses, from the dimensions of another portable vessel, i.e., the golden incense altar built at that time; but we do not derive the dimensions of a portable vessel from the dimensions of an edifice, i.e., the stone altar in the Temple.

§ Rava says: Although Rabbi Yehuda maintains that the entire Temple courtyard is fit for burning the sacrificial portions of offerings, he concedes with regard to the blood and holds that it must be presented on the altar, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: On Passover eve, a priest would fill one cup with the blood of the many offerings brought that day and that was now mixed together on the floor. And then he would pour it on the altar, so that if all of the blood of one of the offerings had been spilled and was never presented on the altar, this cup would contain a small amount of that blood and pouring it on the altar would render the offering fit.

Rava explains his proof: And if it enters your mind that Rabbi Yehuda maintains the entire Temple courtyard was consecrated so that it had the status of the altar, then the mitzva of sacrificing the Paschal offering was performed even if the blood spilled on the ground of the courtyard and was never presented on the altar.

The Gemara attempts to reject this proof: Perhaps Rabbi Yehuda requires pouring a cup of the mixture of blood on the altar due to the fact that he holds we require pouring of the blood of the Paschal offering by human force. Since the blood on the floor of the courtyard was not poured there by a person, the mitzva has not yet been fulfilled despite the fact that the floor has the same status as the altar. The Gemara responds: If so, let the priest take the cup of the mixture of blood and pour it in its place on the floor rather than on the altar.

The Gemara rejects Rava’s proof: But perhaps Rabbi Yehuda requires the blood to be poured on the altar only due to the fact that we require the mitzva to be performed in the optimal manner. Even if Rabbi Yehuda holds that the floor of the courtyard has the same status as the altar, he would agree that it is preferable for the blood to be poured on the altar itself.

§ Rabbi Elazar says: In the case of an altar that was damaged, one may not eat the remainder of a meal offering on its account, as it is stated: “Take the meal offering…and eat it without leaven beside the altar; for it is most holy” (Leviticus 10:12). The verse is difficult: But did the priests have to eat the meal offering beside the altar? A priest may eat sacrificial items even of the most sacred order anywhere in the Temple courtyard. Rather, the verse means that one may eat the meal offering only at a time when the altar is complete, but not at a time when it is lacking.

The Gemara continues: We found a source for this halakha with regard to the remainder of a meal offering; from where do we derive that this halakha applies to all offerings of the most sacred order? The Gemara answers: The end of the verse states: “For it is most holy.” Since this term is also used with regard to the other offerings of the most sacred order, it is derived through verbal analogy that these offerings may not be eaten if the altar is damaged.

The Gemara continues: From where is it derived that this halakha also applies to offerings of lesser sanctity? Abaye said: It is derived from the exposition of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei says three halakhic matters in the name of