זבחים סב ע"ב

"בני קטורה", לומר שכשם שבני קטורה היו אמנם בני אברהם אבל אינם כיצחק ויעקב, כך הם, תלמידיו הם, אבל אינם כאביי. אגב שהוזכר ביטוי זה מסופר, בני אחתיה [אחותו] של ר' טרפון הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] ר' טרפון, ולא אמרו דבר. פתח ואמר, על מנת לעודדם לומר דבר כלשהו: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני", אמרי ליה [אמרו לו]: "קטורה" כתיב [נאמר]! קרי [היה קורא] עליהם בלגלוג: בני קטורה, שרק דבר זה ידעו לומר.

א אמר אביי בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: גזירין שעשה משה לקיים את המצוה של שריפת עצים על המזבח, אורכן אמה ורוחבן אמה, ועוביין היה כמחק מעין מקל שטוח שמשתמשים בו למחוק גודש של מידת סאה.

אמר ר' ירמיה: האורך והרוחב של הגזירים נמדדו באמה גדומה (חסירה) פחות ממידת אמה. אמר רב יוסף, ולאו היינו דתניא [והאם אין זה מה ששנינו בברייתא]: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, ח), לומר שלא יהו עצים יוצאין מן המזבח כלום? והואיל ומקום המערכה של מזבח משה היה אמה על אמה, נמצא שכן היתה מידתם.

ב תנן התם [שנינו שם] במסכת מדות: כבש היה לדרומה של מזבח, אורך שלשים ושתים אמה על רוחב שש עשרה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שהכבש הוא בדרום? אמר רב הונא, אמר קרא [הכתוב]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא), שיהא ירך המזבח, כלומר רגלו, קצהו, בצפון, וממילא נמצאים פניו החלק הקדמי, דרכו עולים למזבח בדרום.

ושואלים, אימא [אמור]: גם ירך בצפון וגם פניו בצפון! אמר רבא: רמי גברא אאפיה [מוטל איש על פניו] כלומר, הדימוי של המזבח (פנים וירך) הוא כאדם שוכב, שראשו בצד דרום ורגלו בצד צפון. אמר ליה [לו] אביי: אדרבה, תריץ ואותיב גברא [יישר, הקם והושב את האיש], שאתה יכול לומר שהיה המזבח נראה כאדם היושב, שפניו ורגליו הם באותו כיוון!

אמר ליה [לו] רבא: "רבוע" כתיב [נאמר], וכוונתו כעין רביצה, שכיבה, שהאותיות ע' וצ' מתחלפות. הקשה לו: והא מיבעי ליה דמרבע רבועי [והרי צריך לו להיכתב "רבוע" ללמד שיהיה מרובע]! השיב לו רבא: מי כתיב [האם נאמר] "מרובע"? הקשה לו אביי: להיפך, וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שהכוונה היא לרובץ, מי כתיב [האם נאמר] "רבוץ"? אמר ליה [לו]: לכן "רבוע" כתיב [נאמר], דמשמע הכי ומשמע הכי [שמשמעו כך ומשמעו כך], גם כרבוץ וגם מרובע.

ומוסיפים: והתנא מייתי לה מהכא [ומביא לומד את הדברים האלה מכאן], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: נאמר לגבי המזבח "ומעלתהו פנות קדים" (יחזקאל מג, יז), ללמד כי כל פינות (פניות) שאתה פונה כשאתה עולה על המזבח לא יהו אלא דרך ימין למזרח ("קדים"), ורק אם הכבש בדרום פונה הכהן משם ימינה לצד מזרח.

ושואלים: והרי בכתוב זה נזכרה רק פניה למזרח ("פנות קדים") אבל לא פניה לימין, ואימא [ואמור]: נעשה את הכבש בצפון, ויפנה לשמאל למזרח! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] שיפנה לשמאל, דתני [ששנה] רמי בר (יחזקיה): ים (הכיור הגדול) שעשה שלמה נאמר בו: "עמד על שנים עשר (עמודים) בקר שלשה פנים צפונה ושלשה פנים ימה ושלשה פנים נגבה ושלשה פנים מזרחה" (דברי הימים ב ד, ד), ומן התיאור הזה: צפון, מערב, דרום, מזרח, יש ללמוד שכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, וכפי שהוכחנו מן הכתוב "ומעלותיה פנות קדים" הכוונה היא שפונה למזרח.

ומקשים: ההוא מיבעי ליה לגופיה [אותו כתוב, בענין הים שעשה שלמה, נצרך לו לגופו] ללמד כמה עמודים היו וכיצד עמדו! ומשיבים: אם כן, החזרה על "פנים" "פנים" למה לי? ללמד מכאן שכך היא הדרך שצריך לפנות בה.

ג שאל ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי, אומר היה ר' שמעון בן יוחי: אויר (חלל מסויים) יש בין כבש למזבח? אמר לו: ואתה אי (אין) אתה אומר כן שיש חלל? והלא כבר נאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), וההשוואה הזו מלמדת: מה דם ניתן בזריקה כשהכהן עומד בצד המזבח (ראה ויקרא א, ה) ולא עליו, אף בשר העולה מוקרב בזריקה, והואיל ואין הכהן יכול לעמוד על רצפת העזרה ומשם לזרוק את האיברים למערכה, וצריך לעלות על הכבש לשם כך — צריך שיהא הכבש מופרד מן המזבח.

אמר לו: אם כדי לזרוק את הבשר — אין צורך שיהא הכבש נפרד מן המזבח, שאני אומר: אפשר שיהא הכהן עומד על המזבח עצמו, בצד מערכה עליה נשרפים חלקי הקרבן, וזורק.

אמר לו: כשהוא זורק את הבשר, האם למערכה הדלוקה הוא זורק לעצים הבוערים בלב המערכה, או למערכה שאינה דלוקה הוא זורק? הוי אומר: למערכה דלוקה הוא זורק, ולא בסמוך אליו. ואם כן אין צורך להקיש בשר לדם כדי ללמד דבר זה, כי התם [שם] אינו זורק אלא משום שלא אפשר אחרת! אלא ודאי בא ההיקש, שהוא מיותר לכאורה, ללמדנו שצריך שיהא הפסק בין הכהן העומד על הכבש לבין המזבח.

רב פפא אמר: כך צריך להבין היקש זה של בשר לדם: כי [כמו] דם, מה דם אויר קרקע מפסיקו, אף בשר אויר קרקע מפסיקו.

ד אמר רב יהודה: שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש הגדול, שבהן פונים הכהנים ליסוד ולסובב, ומובדלין מן המזבח מלא נימא (חוט), משום שנאמר לגבי המזבח: "סביב" (ויקרא א, ה) כלומר, שאפשר יהיה לסובב את המזבח מכל צד, ואינו מחובר לדבר אחר. ור' אבהו אמר טעם אחר: נאמר במזבח "רבוע" (שמות כז, א), ואם היו הכבשים מחוברים אליו, שוב לא היתה צורתו צורת רבוע.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [וצריך היה לכתוב] "סביב" ואיצטריך למכתב [וצריך היה לכתוב] "רבוע", דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "סביב", הוה אמינא דעגיל מעגל [הייתי אומר שהוא מעוגל], כתב רחמנא [כתבה התורה] "רבוע". ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "רבוע", הוה אמינא דאריך וקטין [הייתי אומר שהוא ארוך וצר], כתב רחמנא [כתבה התורה] "סביב", שיהיה אורכו ורחבו שווים מכל הצדדים.

ה תנן התם [שנינו שם] במסכת מדות, בתיאור רוחב העזרה מצפון לדרום: הכבש והמזבח ששים ושתים אמה הם. ותוהים: הני [אלה] ששים ושתים? הלוא שיתין [ששים] וארבעה אמות הוו [הם], שהרי המזבח הוא שלושים ושתים אמות, וכך אורך הכבש, כפי ששנינו במשנה אחרת שם! ומשיבים: הרי זה כפי ששנינו בברייתא: נמצא הכבש פורח מצוי באויר באורך אמה על יסוד ובאורך אמה על סובב, שהכבש נמשך ועולה על האמות האלה, ולכן כאשר מודדים את אורך הכבש והמזבח ביחד, כמה תופסים הם בשטח העזרה — אין זה אלא ששים ושתים אמה.

“The children of Keturah” (Genesis 25:4). Although Keturah’s children were children of Abraham, they were not of the same caliber as Isaac. Similarly, Rav Yosef was saying that his other students were not of the caliber of Abaye. Having mentioned this term, the Gemara relates: The sons of Rabbi Tarfon’s sister were sitting silently before Rabbi Tarfon. In an attempt to encourage them to say something, he began and said: The verse states: And Abraham took another wife, and her name was Yoḥani. They said to Rabbi Tarfon: It is written: “Keturah” (Genesis 25:1), not Yoḥani. Rabbi Tarfon read, i.e., said, about them the phrase “the children of Keturah” as they were able to contribute only this small piece of information.

§ Abaye bar Huna says that Rav Ḥama bar Gurya says: With regard to the logs that Moses prepared for the mitzva of burning wood upon the altar, their length was a cubit and their width was a cubit, and their thickness was like that of a leveler, a kind of flat stick used to remove the excess grain heaped on top of a container that holds one se’a.

Rabbi Yirmeya says: The length and width of the logs men-tioned were measured with a shortened cubit. Rav Yosef said: Is this not as it is taught in a baraita: The verse states: “Upon the wood that is on the fire that is upon the altar” (Leviticus 1:8). The seemingly superfluous phrase “that is upon the altar” teaches that the wood should not extend at all beyond the area of the altar designated for the arrangement of wood. Since this area was one square cubit, the logs were exactly one cubit as well.

§ The Gemara discusses the ramp of the altar: We learned in a mishna there (Middot 36a): There was a ramp that was located on the south side of the altar, whose size was a length of thirty-two cubits by a width of sixteen cubits. The Gemara asks: From where are these matters derived, i.e., from where is it derived that the ramp is on the south side of the altar? Rav Huna said: The verse states: “And he shall slaughter it on the side [yerekh] of the altar northward” (Leviticus 1:11), which teaches that the altar’s thigh [yarekh] should be located in the north, and its face, i.e., the front of the altar where the priests ascend to it, should be in the south. The verse likens the positioning of the altar to a person who is lying down flat, in which case if his legs are to the north, his face is to the south.

The Gemara asks: Why not say that its thigh should be in the north and its face should also be in the north? Perhaps the verse is referring to a person sitting with both his face and feet in the north. Rava said in response: Place the man on his face, i.e., the analogy is to a man who is lying down. Abaye said to him: On the contrary, sit the man straight up so that his face and his legs are facing the same direction.

Rava said back to him: It is written in a verse that the altar must be “square [ravua]” (Exodus 27:1), which indicates lying down or crouching, as it is similar to the term ravutz, meaning crouching. Abaye challenges Rava: But this word is necessary to teach that the altar must be square. Rava responds: Is it written in the verse that the altar must be square [merubba]? The verse specifically uses the form ravua in order to allude to the word ravutz, crouching. Abaye counters: According to your reasoning, is it written in the verse that the altar must be ravutz? Rava answers: It is written in the verse that the altar must be ravua, which is a term that indicates this, i.e., that the altar must be square, and indicates that, i.e., that its positioning is comparable to that of a person who is lying down.

The Gemara adds: And another tanna cites the source for the ramp’s positioning from here, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The verse states with regard to the future altar: “And its steps shall look [penot] toward the east” (Ezekiel 43:17), which indicates that all the turns [pinot] that you turn should be only to the right and you should turn to the east. Only if the ramp is in the south can one turn to the right and be facing eastward.

The Gemara challenges: The verse indicates only that after a person turns he is facing eastward. Why not say that the ramp was located in the north and the priest turns left and faces eastward? The Gemara answers: This possibility should not enter your mind, as Rami bar Yeḥizkiya teaches: A verse describes the sea, i.e., the Basin, that Solomon built, in the following terms: “It stood upon twelve oxen, three looking toward [ponim] the north, and three looking toward [ponim] the west, and three looking toward [ponim] the south, and three looking toward [ponim] the east” (II Chronicles 4:4). From the order of the directions in which the verse lists the groups of oxen under the Basin, it can be derived that all the turns that you turn should be only to the right and to the east.

The Gemara challenges: That verse is necessary to teach its own information describing the Basin. The Gemara explains: If so, why do I need the verse to repeat the term ponim, ponim? It must be in order to teach how one turns while performing the sacrificial rite upon the altar, which, in turn, teaches the location of the ramp.

§ Rabbi Shimon ben Yosei ben Lakonya asked Rabbi Yosei: Is it so that Rabbi Shimon ben Yoḥai used to say that there is airspace, i.e., a gap, between the ramp and the altar? Rabbi Yosei said to him: And you, don’t you say so as well? But isn’t it already stated: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood” (Deuteronomy 12:27)? The verse juxtaposes the flesh of the burnt offering with its blood to teach that just as the blood is presented upon the altar via tossing while the priest stands on the ground next to the altar (see Leviticus 1:5), so too, the flesh of the burnt offering is presented via tossing. In order to fulfill this requirement, the priest stands on the ramp and tosses the flesh over the gap between the ramp and the altar, so that it lands on the arrangement of wood.

Rabbi Shimon ben Yosei ben Lakonya said to him: If the verse simply teaches that the flesh must be tossed onto the arrangement of wood, it does not prove that there must be a gap between the ramp and the altar, as I say that the priest should stand next to the arrangement of wood and toss the flesh onto it.

Rabbi Yosei said to him: When he tosses the flesh, does he toss it onto a part of the arrangement of wood that is burning or does he toss it onto a part of the arrangement of wood that is not burning? You must say that he tosses it onto a part of the arrangement of wood that is burning. And there, according to your suggestion that the priest is standing next to the arrangement of wood, he would have to toss the flesh, because it is impossible to place the flesh directly into the fire without the priest getting burned. It would be unnecessary for the verse to teach that the priest tosses the flesh while standing next to the arrangement. Consequently, when the verse juxtaposed the blood with the flesh, it must be teaching that the flesh must be tossed over a gap between the ramp and the altar.

Rav Pappa says: The requirement that there be a gap between the ramp and the altar can be derived from this verse, because the juxtaposition teaches that the flesh is like blood in the manner in which it is tossed: Just as with regard to the blood there is space on the ground that interposes between the priest and the altar, so too with regard to the flesh, there is space on the ground that interposes between the priest and the altar, i.e., he stands on the ground next to the altar and tosses the flesh onto the altar.

§ The Gemara continues discussing the ramp: Rav Yehuda says: There were two small ramps protruding from the main ramp that led to the altar, on which the priests could turn to the base of the altar and to the surrounding ledge of the altar. They were separated from the altar by a hairbreadth, because it is stated: “Roundabout” (Leviticus 1:5), with regard to the altar. This indicates that nothing is attached to the entire perimeter of the altar. And Rabbi Abbahu says there is a different source, as it states: “Square” (Exodus 27:1), and if the ramps would be connected to the altar it would no longer be square.

The Gemara continues: And it was necessary for the verse to write: “Roundabout,” and it was necessary for the verse to write: “Square,” as, had the Merciful One written only: “Roundabout,” I would say that the altar can be circular. Therefore, the Merciful One wrote that the altar must be “square.” And had the Merciful One written only that the altar must be “square [ravua],” I would say that the word ravua simply means rectangular and the altar can be long and narrow. Therefore, the Merciful One wrote the term “roundabout,” which teaches that the altar must not have some sides that are longer than others.

§ We learned in a mishna elsewhere (Middot 37b): The ramp and the altar together were sixty-two cubits long. The Gemara challenges: The dimensions of these are sixty-four cubits, as the altar and the ramp were each thirty-two cubits long (Middot 36a). The Gemara explains: The thirty-two-cubit measurement of the ramp is explained by a baraita that states: It is found that the ramp of the altar overhung the base of the altar by one cubit and the surrounding ledge by one cubit, resulting in an aggregate length of thirty-two cubits.