דף קכא - ב
ואינה צריכה הכשר. אלא אפילו ללא הכשר מים היא מקבלת טומאה, והרי אין האוכל מטמא בלא שיוכשר לקבל טומאה!? מפני שסופה של נבלת העוף הטהור לטמא טומאה חמורה! שכאשר יאכלנה האדם הוא יהיה טמא על ידה. הלכך, כבר מעתה היא מקבלת טומאת אוכלים, ואינה צריכה הכשר מים.
ואם כן, שדבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, מדוע אמרו אותם התנאים שבהמה המפרכסת צריכה הכשר, והרי סופה לטמא טומאה חמורה?
ומתרצינן: אמר חזקיה: שאני בהמה מפרכסת, שאין ודאות שסופה לטמא טומאה חמורה, הואיל ויכול לגוררה, שיכול לחתוך אותה לחתיכות קטנות בעודה מפרכסת, ולהעמידה על פחות מכזית. והיינו, שבכל חתיכה לא יהא בה אלא פחות מכזית, שאינו מטמא בנבלה, ומאחר ואין ודאות שסופה לטמאות טומאה חמורה, הרי היא צריכה הכשר מים [91]. ונבלת עוף טהור שאני, לפי שהיא מתה, וכבר עכשיו היא ראויה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ומי אמר חזקיה הכי? שאין סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ויכול לגוררה, מכלל דהשתא, בזמן שהיא מפרכסת, פשיטא שאינה מטמאה טומאת נבלות,
והא איתמר: שחט בה בבהמה טמאה שנים סימנים, או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת -
חזקיה אמר: אינה לאברים. אין בה איסור אבר מן החי, והגוי מותר לאכלה.
רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים. אסורה לגוי משום אבר מן החי.
ומבארינן: חזקיה אמר אינה לאברים, הואיל ומתה היא. אף על פי שעדיין מפרכסת.
רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים, שהמפרכסת לאו מתה היא [92].
הרי שחזקיה סובר שמפרכסת נחשבת כמתה לענין אבר מן החי, ואם כן הוא הדין היא נחשבת כמתה לענין טומאת נבלות, ומדוע אמר חזקיה שהיא צריכה הכשר מים בשביל לקבל טומאת אוכלים משום שיכול לגוררה, הרי כבר עכשיו איכא טומאת נבלות [93]?
אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: מודה חזקיה שאינה מטמאת טומאת נבלות בעוד שהיא מפרכסת, ואף שכבר אין בה איסור אבר מן החי, לפי שההגדרה של המפרכסת היא, שהיא "יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת". כלומר, יצתה מכלל חיה לכך שאין עליה איסור אבר מן החי, ולכלל מתה לא באת לכך שאין בה טומאת נבלות, שבטומאת נבלה כתיב "וכי ימות", דמשמע דוקא לאחר מיתה.
אך רבי יוחנן סובר שהיא נחשבת לגמרי כחיה, [אלא שהיא מקבלת טומאת אוכלים], ולכן הוא עובר עליה משום איסור אבר מן החי.
גופא: שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת. חזקיה אמר: אינה לאברים. רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים.
אמר רבי אלעזר: נקוט להא דרבי יוחנן בידך. והלכה כמותו, משום דתני רב אושעיא כוותיה, שהמפרכסת אסורה לבני נח.
דתני רב אושעיא: ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים, שחט בה שנים סמנים או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת, הרי היא מטמאה טומאת אוכלין! שיש עליה שם אוכל לגבי טומאת אוכלין, שאם נגע בה שרץ הרי היא טמאה ומטמאה אכל אחר.
אבל לא מטמאה טומאת נבלות שעדיין לא מתה.
אבר הפורש ממנה מהמפרכסת - דינו כאבר שפורש מן החי. לגבי שהאבר מטמא מיד בטומאת נבלות כדין אבר מן החי.
ובשר הפורש ממנה - כבשר הפורש מן החי, ואסור באכילה לבני נח משום אבר מן החי, [אך טומאה ליכא בבשר מן החי, אלא הנפקא מינה היא רק לגבי איסור אכילה, ורק באבר יש נפקא מינה גם לגבי טומאה], ואפילו לאחר שתצא נפשה של הבהמה הבשר נשאר באיסורו, הואיל ופירש מן הבהמה בעוד שהיא היתה חיה.
הרי להדיא, שמפרכסת כחיה אפילו לענין אבר מן החי, וכדעת רבי יוחנן.
וממשיכה הברייתא: שחט בה [הישראל בטמאה והגוי בטהורה] סימן אחד או רוב של סימן אחד והיא מפרכסת - אינה מטמאה טומאת אוכלין. שהרי אפילו בהמה טהורה אינה נעשית אוכל אלא בשחיטה כהלכתה של שני הסימנים.
וכל שכן אם נחרה ועודנה מפרכסת, שאין בה טומאה של כלום. והיינו שאינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין.
וכן הוא הדין בעובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת - מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלה. אבר הפורש ממנה - כפורש מן החי. ובשר הפורש ממנה - כפורש מן החי. ואסור לבני נח, ואפילו לאחר שתצא נפשה.
שחט בה אחד או רוב אחד - אינה מטמאה טומאת אוכלין. נחרה - אין בה טומאה של כלום!
שחט עובד כוכבים במקום שאין עושה אותה טרפה, וכגון ששחט רק חצי הקנה, [שאין הבהמה נטרפת עד שיחתך רוב הקנה], ובא ישראל וגמרה שהוסיף ושחט עוד משהו - הרי השחיטה כשרה, משום שיציאת חיותה של הבהמה, שהיא בשעת חיתוך רוב הסימן, נעשתה בידי ישראל, וחשיבא כאילו כל השחיטה נעשתה על ידו [94].
שחט ישראל, בין במקום שעושה אותה טרפה, ששחט רוב הקנה, ובין במקום שאין עושה אותה טרפה ששחט רק חצי הקנה, ובא עובד כוכבים וגמר, ששחט את יתר הקנה ואת הושט - שחיטתו פסולה. שהרי על ידי הגוי נשלם שיעור השחיטה.
הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה, שזה דבר מועיל לבריאות, הרי הוא חותך כזית בשר מבית שחיטתה, שאינו צריך להפשיט ממנו את העור ויכול לחותכו מיד ואפילו קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה להוציא את דמו. [וצריך למולחו יותר מבשר אחר, לפי שלאחר השחיטה הבהמה מוציאה דם רב, ומכזית זה שחתכו מיד לא הספיק הדם לצאת ממנו]. ומדיחו יפה יפה מהמלח ומהדם שיצא ממנה, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואוכלו,
לפי שקודם יציאת הנפש אסור לאכול מהבהמה. ולא משום אבר מן החי, שהרי כבר נשחטה, אלא מדרבנן, והסמיכו את האיסור על הכתוב "לא תאכלו על הדם" [95].
ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו! שאף על פי שלגבי הגוי לא ניתר איסור אבר מן החי עד שתמות, מכל מקום בבהמה זו שנשחטה כדין והיא מותרת לישראל [שאצלו הכל תלוי בשחיטה], אמרינן דליכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור.
והדין של ברייתא זו, דקתני שאף הגוי מותר, מסייע ליה לרב אידי בר אבין.
דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה. אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו [96].
בעי רבי אלעזר: הא דאמרן שישראל השוחט בהמה טמאה ועובד כוכבים השוחט בהמה טהורה, שאפילו בעודה מפרכסת יש עליה שם אוכל לענין טומאת אוכלין, הואיל ומצינו שחיטה הדומה להם שמתירה באכילה,
שהה בה או דרס בה [הישראל בשחיטת הטמאה, והגוי בשחיטת הטהורה] - מהו?
האם צריכה השחיטה להיות כשרה בכל פרטיה [למרות שאינה מתירה באכילה אלא רק נותנת שם אוכל על הבשר], וכל דבר שפסול בשחיטה ייחשב כאילו נחר את הבהמה, [וכמו ששנינו לעיל בפרק שני ששהיה באמצע השחיטה או דריסת הסכין פוסלת את השחיטה], ושוב אינה מטמאה טומאת אוכלין, או שמא, כיון שאין שחיטה זו אלא לשם אוכל, הרי אפילו ישחטנה שלא כהלכתה חשיבא שחיטה?
אמר ליה ההוא סבא לרבי אלעזר: הכי אמר רבי יוחנן: צריכה הכשר שחיטה - כבהמה טהורה. דהיינו, שחיטה כשרה דוקא, ואילו כאשר שהה או דרס אינה מטמאת טומאת אוכלים.
והוינן בה: רבי יוחנן שמאריך בלשונו ואומר הכשר שחיטה כבהמה טהורה - למאי אמרה? והיינו, איזה דין בא להשמיענו בזה.
ומשנינן: אמר רב שמואל בר יצחק: לומר - שאפילו בדיקת סכין צריכה. ובלא זה אינה מטמאה טומאת אוכלים.
בעא מיניה רבי זירא מרב ששת: ישראל ששחט טמאה, ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת. והבהמה המפרכסת נמצאת באהל המת, ובבטנה כלים טהורים שבלעה אותם עוד לפני השחיטה - מהו שתציל הבהמה המפרכסת על הכלים הבלועין שבתוכה שלא יטמאו מאהל המת?
והיינו, האם בהמה זו נחשבת עדיין כחיה, שהיא מצילה את הכלים הבלועים בתוכה, שאינם נטמאים מאהל המת, או דלמא היא נחשבת כמתה ואינה יכולה להציל את הבלוע בתוכה?
אמר ליה רב ששת לרבי זירא: מאחר שמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין, ומשמע שהיא נחשבת כמתה, שאילו היא היתה נחשבת כחיה הרי היא לא היתה נחשבת כאוכל, וכיצד אפשר לומר שהיא מצלת!?
אמר ליה רבי זירא לרב ששת: הרי מאידך גיסא היא אינה מטמאה טומאת נבלות, ואם כן היא נחשבת כחיה, וכיצד אפשר לומר שלא תציל?!
אמר אביי: כך היא הכרעת הדין:
אינה מצלת על הבלועים שבתוכה - דהא מטמאה טומאת אוכלין.
ומאידך, אדם הרובעה, חייב מיתה כדין הרובע בהמה בעוד שהיא בחיותה - דהא אינה מטמאה טומאת נבלה [97]. שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: האלל המכונס, אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו.
אמר רב הונא: והוא שכנסו אדם [98], שבזה גילה את דעתו, שמתחילה, כאשר חתך את העור עם הבשר, הוא לא רצה לבטל את הבשר לעור. אך אם נאסף הבשר מאליו, אמרינן, שמתחילה כאשר חתך את העור עם הבשר הוא רצה לבטל את הבשר לעור, ולפיכך אינו מטמא בטומאת נבלות [99].
ואמר רב הונא: שני חצאי זיתים נפרדים של בשר נבלה שישנן על גבי העור - העור מבטלן. שכל אחד משני חצאי הזיתים בטל לגבי העור, ואין עליו תורת בשר, אלא תורת עור, שאינו מטמא בנבלה.
הערות
[91] הדין הוא, שבשר שפירש מהבהמה בעוד שהיא בחיותה, אינו מטמא כלל ואף לאחר מיתת הבהמה, אלא אם כן פירש מהחי אבר שלם, ואם פירש הבשר לאחר מיתת הבהמה הרי הוא מטמא בשיעור כזית. ואם כן יש לעיין מדוע הוצרך חזקיה לומר הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, הרי אם יגרור את הבשר בעוד שהיא מפרכסת לא יטמא הבשר כלל, אף אם יש בבשר יותר מכזית? ותירצו התוספות, שבאמת הבשר שיגרור בעוד שהיא מפרכסת לא יטמא כלל אלא אם כן יש בו אבר שלם, אך אינו יכול לגרור את כל הבשר כשהיא מפרכסת, שהרי הבהמה תמות קודם, ולכן הוצרך חזקיה לומר, שאף מה שישאר לאחר מיתת הבהמה אין זה ודאי שסופו לטמא טומאה חמורה, שהרי הוא יכול לגרור את הבשר לפחות מכזית, ואף מה שפירש לאחר מיתתה לא יטמא בטומאת נבלות, [על פי מהרש"א]. ועל פי זה הקשו התוספות, מדוע זה נחשב שאין סופו לטמא טומאה חמורה, הרי הוא יכול לצרף שני חצאי כזית שפירשו לאחר מיתת הבהמה, והרי זה יטמא בטומאת נבלות, וכיון שכל חצי זית ראוי לצירוף הרי זה נחשב שסופו לטמא טומאה חמורה, ושוב קשה מדוע בעי הכשר? ותירצו, שאמנם לאחר מיתת הבהמה אף חצי זית אינו צריך הכשר משום שהוא ראוי לצירוף, מכל מקום קודם מיתתה שרק סופו לטמא טומאה חמורה, וגם בסופו זה יהיה רק על ידי צירוף, בזה לא אמרינן שהיא מטמאת טומאה קלה, [על פי תוספות הרא"ש]. אך הרמב"ן הבין בדברי רש"י, ש"יכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית" היינו, שהוא יכול לקלף את כל הבשר מהבהמה בעוד שהיא מפרכסת, ו"פחות מכזית" לאו דוקא, אלא היינו שיגרור לפירורים דקים, וישאיר רק את עצמות הבהמה קודם שתמות, ולפי זה כל הבשר לא יגיע לעולם לטומאת נבלות, ואף לא על ידי צירוף. אך הקשה הרמב"ן, דזה דבר פלא שיוכל לגרור את כל בשר הבהמה בלא שתמות. ולכן כתב בשם הראב"ד, דבאמת לא יוכל לגרור את כל בשר הבהמה, אך בכל כזית וכזית אמרינן שאין סופו לטמא טומאה חמורה כיון שיוכל לגרור אותו קודם מיתת הבהמה. הרמב"ם פסק שהמפרכסת אינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאת אוכלים, ודלא כהיש שונים שהיא צריכה הכשר הואיל ויכול לגוררה לפחות מכזית, והטעם שלא פסק כהיש שונים, כתב הכסף משנה, שהרמב"ם סמך על הסוגיא בכריתות שהובא בתוספות, שגם חצי זית שראוי רק על ידי צירוף חשיב סופו לטמא טומאה חמורה, ולא ס"ל לחלק כמו שכתבו התוספות, וכיון שהסוגיות חלוקות פסק כהסוגיא בכריתות דחשיב סופו לטמא טומאה חמורה. אך כתב כתב החזון איש [עוקצין ה ט] שכל זה יתכן לפירוש התוספות, אך לפי מה שכתב הרמב"ן לפרש את דברי חזקיה שיכול לגרור את הבשר קודם שתמות אין מכאן סתירה לסוגיא בכריתות כלל, ושוב קשה מדוע לא פסק הרמב"ם כהיש שונים? ותירץ האור שמח, שחזקיה תירץ כן לשיטתו שאין איסור אבר מהחי במפרכסת, ולכן לא איכפת לו לגרור את כל הבשר קודם שתמות, אך לדידן דקיי"ל כרבי יוחנן שיש איסור אבר מהחי לא שייך לומר שאין סופו לטמא טומאה חמורה הואיל ויכול לגוררה, שהרי אם יגרור את הבשר יהפך כל הבשר לבשר מהחי ויאסר לאכילת גוי, ואינו שוטה לעשות כן. וראה עוד בכתבי הגר"ח אות שצ מה שכתב ליישב בזה.
[92] האחרונים נחלקו האם המחלוקת של חזקיה ורבי יוחנן לגבי איסור אבר מהחי זה רק מחמת השחיטה, שאם היא מפרכסת מחמת שחיטה של ישראל בטמאה וגוי בטהורה לחזקיה אין איסור אבר מהחי ולרבי יוחנן יש איסור, אך אם היא מפרכסת מחמת נחירה או שחיטה שאינה גמורה או ששחט גוי בהמה טמאה לכולי עלמא איכא איסור אבר מהחי, או שמא, הם נחלקו מה המציאות של המפרכסת לגבי איסור אבר מהחי, שלפי חזקיה המציאות של המפרכסת שהיא יצאת מכלל חיה, ולכן אין איסור, ואף אם היא מפרכסת על ידי נחירה. החזון איש [טהרות א ח] נקט שהם נחלקו בכל אופן, אך הרש"ש דייק מרש"י שהם נחלקו דוקא בשחיטה כשרה, וכן נקט בתוספות רעק"א [טהרות פ"א מ"ג]. הקשה בתוספות רעק"א שם, איך סובר חזקיה שאין איסור אבר מהחי במפרכסת, הרי במסכת טהרות שם איתא דהשוחט עוף טמא ומפרכס הרי הוא אסור באכילה לבני נח משום אבר מהחי? ואין לומר שמדובר בשחטה נכרי, ובכה"ג מודה חזקיה שהיא אסורה משום אבר מהחי, הא ברישא שם מוכח שמדובר בשחטה ישראל עיי"ש? ותירץ החזון איש שם, דיתכן דבעוף ששחט בו סימן אחד ומפרכס מודה חזקיה שהוא אסור משום אבר מהחי, משום דחיותו של העוף מועט, ודי בסימן אחד להחשיבו מפרכס, אך לגבי יצאת מכלל חיה לא די בסימן אחד, ובזה איירי במסכת טהרות. ועוד כתב, דיתכן שכל מה שהתיר חזקיה זה רק באופן שאוכל אבר אחד מהבהמה, דבבהמה מפרכסת אין האבר ניזון מהבהמה, וכלפי האבר היא יצאת מכלל חיה, אך אם הוא אוכל את כל הבהמה, מודה חזקיה שהוא עובר משום אבר מהחי, ובזה איירי במסכת טהרות. הרמב"ם בהלכותיו השמיט את הנידון האם יש איסור אבר מהחי במפרכסת, וראה בליקוטי הלכות שהרמב"ם סמך על מה שפסק לגבי רובע מפרכסת, ראה מה שיתבאר בזה להלן בסוף הסוגיא.
[93] כתבו התוספות, דהוה מצי לאקשויי על חזקיה מהמשנה דמפורש שאין טומאת נבלות במפרכסת, אלא עדיפא ליה לאקשויי מחזקיה אחזקיה. וראה רמב"ן במה שיישב שאי אפשר להקשות מהמשנה.
[94] יש לעיין, מדוע נקטה הברייתא דינים אלו, שהם דינים בהלכות שחיטה, הא הכא איירינן בדיני מפרכסת? ותירץ התפארת יעקב, שדינים אלו הם נפקא מינה לדין מפרכסת, שאם שחט ישראל בהמה טמאה, הרי היא מקבלת טומאת אוכלין מיד כיון דהוי מעשה שחיטה, אך אם גוי ישחוט בהמה טמאה, אינה מקבלת טומאת אוכלין עד שתמות, והשתא איכא נפק"מ באופן שהתחיל הגוי וגמר הישראל או להיפך, והכלל הוא דכל מקום שבבהמה טהורה השחיטה כשרה, הרי היא מקבלת טומאת אוכלין אף בבהמה טמאה מיד.
[95] כן כתב רש"י, אך הרמב"ם [פ"א משחיטה ה"ב] כתב שאסור מהתורה, אלא שאינו לוקה על זה משום דהוי לאו שבכללות, ובחתם סופר ובמהרי"ץ חיות הקשו על רש"י, שפשטות הגמרא בסנהדרין משמע שאסור מהתורה כשיטת הרמב"ם, דהתם דרשינן מילי טובא מקרא דלא תאכלו על הדם, ואמרינן שאינו לוקה עליהם דהוי לאו שבכללות, ומשמע שכולם אסורים מהתורה? ולדעת הרמב"ם יש להקשות, מדוע ישראל ששחט בהמה טהורה בשחיטה כשרה ומפרכסת הרי היא מקבלת טומאת אוכלין, הרי אסור לו עדיין לאכול מהבשר עד שתמות לגמרי? ובאמת רש"י בע"א הקשה כן, ותירץ שהאיסור הוא רק מדרבנן, אך לשיטת הרמב"ם שהאיסור הוא מדאוריתא קשה? וראה בקונטרס טהרת חולין שכתב ליישב בשם הגר"מ סולוביציק, שאפילו לשיטת הרמב"ם שאסור מהתורה לאכול קודם שתצא נפשה, אין זה איסור חפצא ככל מאכלות אסורות, אלא זהו דין על הגברא להמתין עד שתצא נפשה, וכן הוא בכל הדינים הנלמדים במסכת סנהדרין שם מהפסוק לא תאכלו על הדם, שהם דינים על הגברא, ולפי זה, כיון שהבשר מצד עצמו הוא ראוי לאכילה, שפיר הוא נחשב אוכל ומקבל טומאת אוכלין.
[96] ולאפוקי מרב אחא בר יעקב לעיל לג א שעובד כוכבים אסור בו, שאין שחיטה מתרת לעובד כוכבים, ולא אמרינן מי איכא מידי דישראל מותר ועובד כוכבים אסור. הרמב"ם [פ"ט מהלכות מלכים הי"ב] פסק דלעובד כוכבים אסור לאכול מהבשר שפירש אחר שחיטה קודם שתמות, וכבר הביא הכסף משנה שם שהרשב"א בתורת הבית הקשה עליו מדוע לא פסק כסוגייתנו דאמרינן מי איכא מידי דלישראל מותר ולעובד כוכבים אסור?
[97] רש"י כתב שאינה מצלת לחומרא, והבינו התוספות, שאביי הכריע בשניהם לחומרא, דלגבי הצלה החומרא היא שאינו מציל, ולגבי הרובעה החומרא היא שהוא חייב. והקשו התוספות, אם כן איך אפשר לחייבו מיתה מספק, הרי יתכן שהיא נחשבת כמתה ואינו חייב מיתה? ותירץ התוספות הרא"ש, שרש"י מודה שמעיקר הדין היא נחשבת כחיה לכל דבריה, ולכן הרובעה חייב מיתה, אלא שלגבי להציל על הבלועים שבתוכה אזלינן לחומרא שאינה מצלת, לפי שלגבי זה היה לרב ששת ורבי זירא שני צדדים האם לדמותו לטומאת אוכלים או לטומאת נבלות, ובזה אזלינן לחומרא, ובאמת אם נגע באותם כלים ונכנס למקדש לא יתחייב קרבן, לפי שהוא טמא רק לחומרא, וכן כתב הרש" ש. התוספות פירשו, שלכל דיני התורה היא נחשבת כחיה לגמרי ולכן הרובעה חייב מיתה, אלא שלגבי טומאת אוכלים היא נחשבת כמתה כיון דבת אכילה היא. אך לא פירשו התוספות מדוע אינה מצלת על הבלועים שבתוכה, מאי שנא מכל דיני התורה? וביאר המהרש"א דלגבי הצלה שזה נידון של טומאה ילפינן שפיר מטומאת אוכלים שהיא נחשבת כמתה, אך לגבי הרובעה שזה נידון של איסורים לא ילפינן מטומאת אוכלים, דאיסורא מטומאה לא ילפינן. ובחידושי רבינו מאיר שמחה ביאר על פי הגמרא לעיל [עא ב], דהמקור שבהמה מצלת על הבלועים שבתוכה הוא בקל וחומר מאדם, שהוא מקבל טומאה מחיים ומציל על הבלועים, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים לא כל שכן שתציל על הבלועים. אך במפרכסת שהיא מקבלת טומאה מחיים, שוב אין קל וחומר שהיא תציל על הבלועים. מסקנת הסוגיא בדין מפרכסת: לגבי טומאת אוכלין: אינה מטמאת אלא אם כן שחט ישראל בהמה טמאה לצורך גוי [ולהרמב"ם אף לצורך ישראל], או ששחט גוי בהמה טהורה, אך שחט גוי בהמה טמאה או שחיטה שאינה כשרה וכל שכן בנחירה ליכא טומאת אוכלין. לגבי טומאת נבלות: לעולם ליכא טומאה עד שתמות ממש. לגבי איסור אבר מהחי: נחלקו חזקיה ורבי יוחנן האם מפרכסת אסורה לגוי באכילה, והובא לעיל שנחלקו האחרונים האם הם נחלקו דוקא בשחיטה כשרה, או שמא גם בנחירה וכדומה. לגבי הצלה על הבלועים שבתוכה: הכרעת אביי שזה תלוי בדין טומאת אוכלין, שצריך שחיטה כשרה, אך אם נחרה ומפרכסת הרי היא מצלת. לגבי הרובעה: הכריע אביי שהוא חייב. ויש לעיין, מה הדין בשחיטה כשרה המתרת באכילה, האם הרובעה חייב או לא, וכן יש לעיין, האם הכרעת אביי היא גם לחזקיה שיצאת מכלל חיה או לא, ומצינו שנחלקו בזה הראשונים, דהתוספות לעיל [עד ב ד"ה למיעוטי] כתבו, דבשחיטה כשרה המתרת באכילה הרובעה פטור. ובמגיה על הכסף משנה [פ"א מאיסורי ביאה הי"ב] כתב שלפי חזקיה שיצאת מכלל חיה הרובעה פטור. אך הרש"ש והתפארת יעקב דייקו מהרמב"ם שבכל אופן הרובע מפרכסת חייב, דבמסכת סנהדרין עח א אמרינן שהרובע טריפה חייב, לפי שהוא נהנה, וטעם זה שייך גם ברובע מפרכסת. [ולכאורה יש לדון בזה, דהא הרובע בהמה מתה ודאי שהוא פטור אף שנהנה, כיון שלא חשיב רובע בהמה, ואם מפרכסת שנשחטה נחשבת כמתה, מה יועיל שהוא נהנה, הא נהנה ממתה]. החזון איש [שבת סא י] נסתפק באופן ששחט שחיטה שאינה ראויה, כגון שהיא טריפה, או ששחט קדשים בחוץ, האם הרובעה חייב [לדעת תוספות שאם שחטה כהלכתה פטור], וכן האם חתך ממנה אבר עובר עליה משום אבר מהחי [לרבי יוחנן], והוכיח שם דהוי כשחיטה ראויה, עיי"ש.
[98] כתב הרמב"ן, דרב הונא בא לאפוקי שלא נפרש שמדובר בכזית מכונס מתחילה במקום אחד, דסבירא ליה לרב הונא שבאופן זה כולי עלמא מודים שהבשר מטמא בטומאת נבלות, וכדאמרינן בגמרא להלן קכד א, שאם יש מתחילה כזית אפילו פלטתו סכין לכולי עלמא אינו בטל לעור, ורק בכזית מרודד נחלקו בגמרא שם עולא ורבי יוחנן, ראה שם. ולכן פירש רב הונא שמדובר באופן שהיו שני חצאי כזית נפרדים וכנסו, שבזה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה האם מועיל הכינוס או לא.
[99] לכאורה צריך לומר ש"כנסו" היינו אותו האדם שחתך את העור והבשר דוקא, אך אם יכנוס אדם אחר, אין כאן גילוי דעת שמתחילה החותך לא התכוין לבטל את הבשר לעור. וברמב"ן כתב והוא שכנסו הוא עצמו, דאחשובי אחשביה, אבל על ידי תנוקות לא, ויש לעיין, האם כונתו דוקא הוא עצמו, לאפוקי אחר, ואפילו גדול, או שמא כונתו לאפוקי רק תנוקות, אך גדול אחר חשיב מחשבה. כתב רש"י, שלגבי טומאת אוכלים אף לתנא קמא הבשר מטמא באופן שכנסו אדם, לפי שבטומאת אוכלים מהני מחשבה לאשווי שם אוכל מכאן ולהבא, כמו כל אוכל שאינו עומד לאכילה, ואפילו על העור עצמו מהני מחשבה, מה שאין כן לגבי טומאת נבלות, אם מתחילה לא היה לזה שם בשר אלא היה בטל לעור, שוב לא מהני מחשבה לאשווי שם בשר מכאן ולהבא, כיון שאין זה נבלה, וכל הסיבה שרבי יהודה מטמא זה רק משום שעל ידי שכנסו גילה בדעתו שמתחילה לא ביטלו לעור.
ע״ב גמר׳ אמר חזקי׳ הואיל ויכול לגוררה ולהעמיד על פחות מכזית, עיין בלב ארי׳ ז״ל דזהו דבר הנמנע קצת שיאכלנה כולה ועדיין תהי׳ מפרכסת. ואני תמה על לשונו שכתב שהוא נמנע קצת, הלא כבר ביארנו לעיל דף ל״ב ע״ב ובשאר מקומות דניטל הלב לחוד מתה גמורה הוה כמו הותז הראש, ואיך יעלה על הדעת לאכול כל בשרה עד שלא תשאר אפילו כזית בשר והיא עדיין חי׳ ומפרכסת. ולכן נראה לפע״ד דכוונת חזקי׳ הוא לומר דלא שייך כאן סופה לטמא טומאה חמורה כמו בנבלת עוף טהור, דהאי כאשר הוא עתה מצי לטמא טומאה חמורה ע״י אכילה, אבל בהמה מפרכסת דהחיות מציל מן הטומאה, אע״פ שסופה למות ואז תטמא אין זה מקרי סופה לטמא טומאה חמורה, וכאשר לסברא זו כיוונו בתוס׳ ד״ה ולהעמידה, ולחזק סברא זו קאמר הואיל ויוכל לגררה וכו׳, ור״ל דאלו הי׳ במציאות לגררה חתיכות חתיכות לא היתה באה לידי טומאת נבלות כלל, וניהו דאינו במציאות מ״מ מהני דעתה בעודה בחיותה לא מקרי סופה לטמא טומאה חמורה. ומפני שסברא זו דחוקה יפה עשה הרמב״ם ז״ל דדחאה מהלכה ודו״ק.
ע״ש גמר׳ ומי אמר חזקי׳ הכי, והא איתמר וכו׳, חזקי׳ אמר אינה לאברים מתה היא וכו׳ יצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה עכ״ל הגמ׳. והנה הת״ח קמתמה דלחזקי׳ למה לי מחשבה כלל כיון דהוה אוכל גמור לב״נ, והלב ארי׳ מוסיף בתימה דמ״ש בנכרי דטמאה לא, כיון דאין בה איסור אבמה״ח. והוא נדחק מאד עיי״ש. ואני מוסיף בתימא דמ״ש שחיטה דהא נפסקו או נעקרו הסימנים נמי הדין כן. אולם לפע״ד נראה ברור דהא דס״ל לחזקי׳ דשחט בה שנים יצאה מכלל חיה דוקא בשחיטה הוגנת הדין כן אבל שהה ודרס ומכ״ש נחר או עקר הסימנים אינה אלא כטרפה בעלמא, ולאו דוקא אליבא דר״י קאמר כן לקמן בגמ׳ אלא חזקי׳ נמי מודה לזה, דעיקר טעמא דחזקי׳ הוא מדשרי לן לאכול אחר השחיטה מיד קודם שתצא נפשה (וכאשר ביארנו בפתיחה דהיתר זה לר״ע מוכח מקרא עיי״ש) מזה דן דשחיטה הוגנת משוה לה כאינה חיה עכ״פ, לכן אין בה משום אבמה״ח והתנא במשנתינו אשמעינן דה״ה בטמאה כששחט ישראל או בטהורה כששחט נכרי דיש בו צד שחיטה או מצד השוחט או מצד הנשחט, משווי׳ לי׳ אוכלא לטמא טו״א וממילא ה״ה שלא לחייב אאבר מה״ח ור׳ אסי מבאר לן דבעינן נמי מחשבה להאכילה כדי שתחשב אוכל לגבי טו״א, וממילא גם שלא תהא בה משום אבמה״ח. או נאמר דלה לא בעינן מחשבה כלל, דהמעשה שחותך ממנה אבר לאכלו חשובה יותר ממחשבה, אבל כל זאת רק במעשה שחיטה הוגנת ובישראל בטמאה ובנכרי בטהורה, אבל בשחסר אחת מהני תנאים אין בו אלא מעשה טרפות בעלמא, אע״ג דנפסקו שני הסימנים, וכחי׳ תחשב הן לגבי טו״א והן לגבי איסור אבמה״ח.
אבל מה דקשה על דעת חזקי׳ הוא, דכיון דגם לדידי׳ רק בשחיטה הוגנת הדין כן, ומכח גזה״כ דהתירה התורה לאכול מיד בעודה מפרכסת, מנ״ל דהדין כן גם לגבי טו״א והעמדה והערכה ולגבי הרבעה דלכל מילי חשיבא כאינה חיה, דלמא רק לגבי איסור אבמה״ח התירה התורה, ואי כדי שלא תהי׳ גזה״כ ילפינן משם דלכל מילי יצאה מכלל חיה, סכ״ס גזה״כ הוא דדוקא בשחיטה הוגנת יצאה מכלל חיה אבל בנחירה או עקירה לא אע״ג דבטבע הענין אין שום נפקותא בזה אי שחט או נחר ועקר, ועיין עוד לקמן אליבא דר׳ יוחנן בזה ודו״ק.
ע״ש ר״י אמר ישנה לאברים, לאו מתה היא. פי׳ אלא כחי׳ לכל דבריה לענין אבמה״ח וכן לענין הרבעה ולענין העמדה והערכה, אלא לענין טו״א בלבד הוה כמתה וכן שלא תציל הבלועין בתוכה באוהל המת כדלקמן. ועיין בלב ארי׳ דקמתמה למה לא תציל החיות גם מטו״א, ומ״ש מדגים ובן פקועה דאין טעונים שחיטה, ומ״מ החיות מצלת מט״א וכמש״כ התוס׳ לעיל פ״א ע״ב ד״ה הואיל, ולכן יצא לחדש בדבר החדש דהאי דמקבל טומאת אוכלין בעודה מפרכסת באמת רק מדרבנן הוא, הואיל ונראית כשחוטה, ומש״ה בנחרה אינה מקבלת טו״א דאוקמי אדאורייתא דהחיות מציל, ומסולק בזה מה שעמד בו הראב״ד ז״ל פ״ג מטו״א, אבל לחזקי׳ דס״ל דמפרכסת אינה כחיה באמת מקבל טו״א מה״ת עכד״ק עיי״ש. ואני תמה דלפי דבריו לחזקי׳ באמת אין חילוק בין שחיטה לנחירה, ובין טמאה ונכרי לטהורה וישראל וזה ודאי ליתא כמו שביארנו, והוא ז״ל לשיטתי׳ אזיל שכתב למעלה דגם לחזקי׳ אסורה מפרכסת לב״נ באיסור בעלמא כמו אבמה״ח של עוף לרמב״ם. וכל זה דוחק אחר דוחק ואחרי כל הדחוקים עדיין לא יתיישב למה נכרי בטמאה לא מהני מחשבת עצמו לאכלה להיות משווי׳ אוכלא. הא חדא שנית קשה לי על דבריו דמשמע דלא קשי׳ לי׳ על ישראל בטהורה כלום ולכן ניחא לי׳ דמדרבנן החמירו בישראל בטמאה ולנכרי בטהורה דנראה כשחיטה כשרה דמקבל טו״א מה״ת, ובאמת לפי קושייתו זה ליתא דגם בשחיטת כשרה בעודה מפרכסת תקשה מ״ש מדגים ובן פקועה דהחיות מציל מטו״א. וזה הי׳ מקום ליישב לדעת התוס׳ לעיל פ״ד ע״א ד״ה בעינן העמדה והערכה דסברו, דבשחיטה כשרה באמת אינה כחיה לא לענין הרבעה ולא לענין העמדה והערכה דבהא דהתירה התורה לאכול בחותך כזית ממנה בעודה מפרכסת, גלתה לן דהשחיטה הכשרה משווי׳ לה כמתה לגמרי וממילא לכל מילי, אבל מה יענה לדעת הרמב״ם ז״ל דס״ל דגם בשחיטה כשרה הוה כחיה לכל דבריה כמבואר מתוך פסקיו בפ״א מהל׳ א״ב ובפ״א מאבה״ט עיי״ש. וא״כ טו״א למה תטמא מה״ת ולא נאמר דהחיות מצלת ואי משום דאין בה משום אבמה״ח, הלא גזה״כ הוא לענין זה לבד הא לשאר מילי הוה כחי׳. ולכן נראה לפע״ד דבין לחזקי׳ ובין לר״י, הא דמפרכסת הן בטהורה והן בטמאה בשחיטה כשרה ע״י ישראל דמטמא טומאת אוכלין מה״ת הוא, ואע״ג דלשאר מילי הוה כחי׳, מ״מ המעשה והמחשבה משווי׳ לי׳ אוכלא, ואין לדמות זאת לדגים ולבן פקועה, דלא נעשה מעשה להשוותו אוכל, ובפרט לדעת הרמב״ם ז״ל דבן פקועה שהפריס עג״ק בעי שחיטה מה״ת כאשר ביארתי במקומו, דליכא מזה שום ראי׳ ודו״ק.
תוס׳ ד״ה הואיל ויוכל לגררה ולהעמידה פחות מכזית, פ״ה וכו׳ ולא הי׳ צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהי׳ אברים, דבמה״ח לא מטמא וכו׳ עכ״ל. ולפע״ד נראה דבדקדוק גדול פי׳ רש״י ז״ל דוקא חתיכות קטנות דהא לחזקי׳ קיימינן כאן דס״ל דיצאה מכלל חיה, וא״כ אין כאן לא אבמה״ח ולא במה״ח אלא נבלה, ורק בבשר מה״ח אמרינן דאינו מטמא דגם אבמה״ח לולי קרא דכי ימות מן הבהמה דמני׳ דרשינן לקמן קכ״ח ע״ב דאבמה״ח מטמא כנבלה לא הוה ידעינן דאית בי׳ טומאה, אבל במפרכסת לחזקי׳ דיצאה מכלל חיה אלא דעדיין לא באת לכלל מתה כל מה דפורש ממנה ודאי גם בלא קרא כנבלה תחשב, דהא גם היא עומדת למות מיד.
ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שכ׳ לפי דעת הרמב״ם דנקה״וו נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים, ומכש״כ שחט בה שנים וכו׳ לפ״ז בנכרי בטהורה ומפרכסת ואכל כזית ממנה יש בו איסור אבמה״ח ואיסור נבלה עכ״ל. ואם כדבריו כן הי׳, אז אפילו לר׳ יוחנן נמי הדין נותן דבשר מן המפרכסת כזו שכבר אית עליה איסור אכילת נבלה אלא שהחיות מציל מן הטומאה אם חתך ממנה כזית בשר קרי בי׳ כל אשר יגע בנבלתם תטמא, דהרי על האי בשר שם נבלה הוה ואין בו חיות כדי שתציל מן הטומאה, ואין זה דומה לשאר בשר מה״ח שאין בו טומאה, דהרי אין עליו שם נבלה, משא״כ על בשר זה שלוקין עליו משום נבלה. אבל דע דק״ז זצ״ל נמשך בזה אחרי מפרשי הרמב״ם אשר ביארתי בפתיחה ובסוגי׳ דמסוכנת לעיל דף ל״ז ע״א, שבמחכ״ת לא נחתו לדעת הרמב״ם כי הרמב״ם בפירוש כתב דגם לגבי איסור אכילת נבלה בעינן דוקא מתה גמורה, וכאשר מוכח כן מסוגי׳ דמסוכנת עיין בלב ארי׳ שם, אלא דדעת הרמב״ם דטרפה ונבלה חד לאו הוא וכאשר כתב פ״ד ממ״א, דמצטרפין מה״ט משום דטרפה תחלת נבלה ולא חלקן הכתוב לשנים אלא משום דאם שחט את הטרפה ולא בא הנבלות לידי גמר, מ״מ לוקין גם על הטרפה לחוד שהיא תחלת נבלות, אמור מעתה בנקה״וו ופסה״ג דתו לא מצי שחט שחיטה המטהרת מידי נבלה, הרי מיד קרי נבלה ע״ש סופה, דכל דבר שסופו להיות כן בלי ספק, לכ״ע אמרינן אגמלל״מ, ואי דגם בנקה״וו בנק״ה הלא יוכל לגררה חתיכות חתיכות כמו שאמר חזקי׳ כאן עד שלא תבא לידי נבלות לעולם, הלא הרמב״ם ז״ל דחה זאת מהלכה כמו שהבאתי לעיל, וס״ל דמקרי סופה לטמא טומאה חמורה, ולא בעי הכשר, וכמש״כ למעלה דזה דבר שא״א שתחיה כל כך, אולם אם חתך כזית ממנה האי כזית ודאי יצא מן הכלל של הבהמה, דהרי האי כזית הוא בשר מה״ח ולא נבלה, אבל טרפה הוה אלא דבמה״ח וטרפה חד לאו הוא וכר״י לעיל ק״ב ע״ב, וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל, אבל בחתך אבר ממנה הרי זה טרפה וגם אבמה״ח, שהם תרי לאוי דלא סתרו אהדדו, אבל אבמה״ח ונבלה המה תרתי דסתרו וא״א לעבור על חד אבר בשני לאווין אלו, דנבלה הוא בשר מן המת, ואבר מה״ח הוא מן החי דוקא. וכל זאת לר״י דס״ל דמפרכסת לאחר שחיטת הסימני׳ עדיין היא כחי לכל דבר, אבל לחזקי׳ דמשווי׳ לה לאחר שחיטת הסימנים לאינה חי׳, ליכא בבהמה שנשחטה בפיסול, לא משום נבלה וגם לא משום טרפה, דבנבלה כתיב כי ימות וזאת גם לאיסור אכילת נבלה כן הוא, וגם טרפה אינה דטרפה לא מקרי אלא בעשה בה מעשה שסופה למות אחר זמן, אבל האי שחיטת שני סימנים עושה אותה אינה חי מיד, דהרי לדידי׳ יצאה מכלל חיה, ואין בה אלא איסור שאינה זבוחה עד שתמות לגמרי, דאז תהי׳ נבלה גמורה הן לענין אכילה והן לענין טומאה, וא״כ כל החותך כזית בשר מבהמה שנפסלה, לא הי׳ בה לאו רק איסור עשה דא״ז, וזאת מן התימא לומר כן, אבל אם נאמר דלחזקי׳ כל שיצאה מכלל חיה גם בלי שום קרא בשר הפורש ממנה נבלה ולא בשר מה״ח כמש״כ למעלה ניחא טובא, ולכן יפה כתב רש״י ז״ל דדוקא גררו לחתיכות קטנות בפחות מכזית ודו״ק היטב כי הדברים אמיתים וקילורין לענים בס״ד.
גמר׳ רי״א האלל וכו׳, אר״ה והוא שכנסו, ופרש״י ז״ל דע״י שכנסו גלי דעתי׳ דלא בטליה מעיקרא, אבל נתכנס מאליו, כגון שכנסוהו תינוקות וכו׳ עכ״ל, הנה ה״ה אם כנסו גדול בכוונה אם אינו המפשט בעצמו שאין כאן גילוי דעת דלא בטליה, לא מהני להחשב בשר לטמא טומאת נבלות, כאשר מסביר לן רש״י ז״ל דמחשבה שאח״כ מהני דוקא לשווי׳ אוכלא לקבל טו״א, אבל לא לשווי׳ בשר ולהיות מטמא כנבלה, ולכן צ״ל דמה שכתב רש״י אבל נתכנס מאליו ע״י תינוקות אורחא דמלתא נקט אבל ה״ה כנסו אחר שלא הפשיט, וממילא דוקא בפלטתו סכין אבל בפלטתו חיה לא מהני תו הכנוס לשווי׳ בשר, דכאן לא שייך גילוי מלתא למפרע, אלא דלפי מה דמסיק דר״י אליבא דר׳ ישמעאל אמר למלתי׳, דס״ל דעור לא מבטל, א״כ בפלטתו חיה בלאו כינוס מטמא כנבלה ורק בפלטתו סכין בעינן כינוס משום דבטלו מדעת, וא״כ לכ״ע דהעור בעצמו בלא מחשבה מבטל הני חצאי זיתי בשר, אין לדין דר׳ יהוד׳ שום מקום, אבל הרמב״ם בפ״א מאבה״ט פסק כר״ע מ״מ פסק הא דר״י וכדמפרש ר״ה והוא שכנסו, וכתב דבין פלטתו חיה ובין פלטתו סכין מהני הכינוס לשווי׳ נמי בשר, ולדידי׳ כל שמתכנס ע״י גדול ומדעת אפילו אינו המפשיט מהני׳ וכבר השיגו הראב״ד ז״ל, ועיין בכ״מ ובלב ארי׳ מה שכתבו בזה. והעיקר דהרמב״ם ז״ל מפרש דהגמר׳ במסקנא דקאמר ור״ה דאמר כר״ע על כל השני מימרות קאי, ואע״ג דר״ע סובר דהעור מבטלן, מהני הכינוס לשווי׳ בשר לטמא טומאת נבלות, ואם נתכנס בלא מחשבה מאליו אפילו טו״א אינו מיטמא וכדאמר לעיל, והסוגי׳ מתפרש בדוחק, אבל גם לפרש״י ז״ל הסוגי׳ אין לו פירוש מרווח, וכאשר נדחקו התוס׳ בקושייתם כאשר תראה ודו״ק היטב.
210ימים לסיום הש״ס