דף קכג - ב
עולת העוף, לרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר שמולקין בה את רוב שני הסימנים ואסור למלוק את כל הסימנים, ליגזר נמי דלמא לא אתי למעבד רוב שנים, מתוך שיחשוש שמא יבוא למלוק את כל השניים, וימלוק רק חציים של הסימנים, ותיפסל העולה [128]?
ומתרצינן: אמר ליה רב יוסף לרבה: לא קשיא לרב נחמן דאמר דמתניתין דטלית מיירי בטבולת יום דוקא. דהא דקא אמרת שיש לאסור טלית טבולת יום גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה, אינה טענה, שהרי קרעה של הטלית מוכיח עליה שזו היא סיבת טהרתה, ולא יטעו שהטבילה מטהרת.
ודקא אמרת: אם כן עולת העוף, לרבי אלעזר ברבי שמעון, ליגזר, נמי לא קשיא: דכהנים זריזין הן. ואין לחשוש שמא לא ימלקו את רוב הסימנים.
תא שמע: דתנן במתניתין: המפשיט בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה - לשטיח, כדי אחיזה. ודייקינן: הא אם הפשיט יתר מכדי אחיזה - טהור. לפי שאינו יד.
ואי אמרת כרב נחמן אמר רבה בר אבוה דגזרינן רובה אטו חציה, תיקשי: אמאי טהור בהפשיט יותר מכדי אחיזה? ליגזר דלמא לא אתי למעבד להפשיט אלא כדי אחיזה, שאז עדיין הוא יד, והוא יאמר שהפשיט יותר מכדי אחיזה ואינו יד, וקא נגע בטומאה באותו עור המופשט מבהמה טמאה, שלמעשה יש לו דין יד, ומטמא את האדם הנוגע בו - וקא מטהרינן ליה!?
[ואף שרב נחמן גזר רק באופן שיש חשש שחייס עליה, והכא לא חייס על העור, שהרי הוא עומד להפשיט את כולה? מכל מקום פריך, לפי שנוח לו יותר להפשיט מתחילה בכל אורך הבהמה רק כדי אחיזה, כדי שיהיה נוח לו לאחוז בזה ולהמשיך להפשיט, וגם כאן יש מקום לגזור שמא יפשיט פחות מכדי אחיזה ויאמר שהפשיט יותר מכדי אחיזה - תוספות].
ומתרצינן: אי עסקינן בטומאה דאורייתא הכי נמי שיש לגזור. אבל הכא במאי עסקינן - בטומאה דרבנן, ומודה רב נחמן דלא גזרינן בה [129].
ומקשינן: תינח הא דקתני במתניתין "ובטהורה", דהיינו שאדם טמא מפשיט בבהמה טהורה, אפשר לתרץ כדבריך, שמדובר שהאדם היה טמא בטומאה דרבנן.
אלא הא דקתני "בטמאה", דהיינו שאדם טהור הפשיט בבהמה טמאה, תיקשי: דהא כל בהמה טמאה, אפילו אם שחטה, הוי נבלה, וטומאה דאורייתא היא, ואכתי נגזור בה שמא לא יפשיטנה אלא בכדי אחיזה?
ומתרצינן: האי "בטמאה" לא מיירי בבהמה טמאה ממש, אלא מיירי בטרפה. כלומר, בהמה טהורה שנשחטה כראוי אלא שהיא טרפה, שאינה מטמאת בטומאת נבלות מדאוריתא.
ומקשינן: וכי טרפה שנשחטה כדין בת טמויי היא!? והרי אפילו מדרבנן אין בה שום טומאה?
ומתרצינן: אין! כדאבוה דשמואל.
דאמר אבוה דשמואל: טרפה ששחטה - מטמאה במוקדשין מדרבנן בטומאת נבלות. כלומר, כאשר הבהמה קדושה גזרו בה רבנן טומאת נבלות אף שהיא טרפה [130]. והכא נמי מיירי בבהמת קדושה שהיא טרפה, שהטומאה היא רק מדרבנן, ולכן אם הפשיט כדי אחיזה טהור, ולא גזרינן בה.
תא שמע: דתניא: רבי דוסתאי בן יהודה משום רבי שמעון אומר: המפשיט את העור בשרצים, הרי הוא חבור, והיינו, שיש לעור דין יד - עד שיפשיט את כולו. שהפשטת העור של השרצים קשה ולפעמים הוא מפסיק באמצע, ובינתיים משמש העור המופשט כבית אחיזה.
ודייקינן: הא בגמל [כלומר, בכל בהמה טמאה, לבד משרצים] שאין קושי בהפשט העור אמרינן דאינו חבור אלא רק בכדי אחיזה, וביותר מכדי אחיזה לא הוי יד, ואף על פי שהגמל טמא מדאורייתא, ולא גזרינן דלמא יפשיט רק כדי אחיזה ויאמר שהפשיט יותר. [כלומר, דבברייתא משמע שכל הטעם שבשרצים כולו חיבור זה רק משום שקשה להפשיט את עור השרצים, ולפי רב נחמן הרי בלאו הכי כולו חיבור משום גזירה], וקשיא לרב נחמן?
ומתרצינן: לא תימא "הא בגמל אינו חבור", שלעולם אפילו בגמל חשיב חיבור גם ביותר מכדי אחיזה, משום גזירה. [ומתניתין דכדי אחיזה מיירי בטומאה דרבנן].
אלא אימא: הא בגמל - בעור שעל הצואר, אינו חיבור! שהברייתא דשרצים מיירי במפשיט עור לעשות ממנו חמת ובאופן שהוא מרגיל, שאז הדין הוא דהוי חיבור עד שיפשיט את כולו, כמבואר במתניתין.
ורבי יוחנן בן נורי היא, שסובר דהאי "כולו" לאו דוקא, אלא עד סוף החזה, ששם הוא קשה להפשיט. ומשהפשיט את החזה שוב אינו חיבור, אף על פי שעור הצואר עדיין לא הופשט.
ובאה הברייתא ללמדנו שבשרצים אף העור שעל הצואר קשה להפשיטו, ולפיכך הוי חיבור עד שיפשיט גם את העור שעל הצואר. אבל בגמל, מאחר שהפשיט עד הצואר, שוב אינו חיבור, כדינא דרבי יוחנן בן נורי.
ובזה אין להקשות לרב נחמן, מדוע לא גזרינן היכא שהפשיט עד הצואר שמא לא יפשיט עד הצואר? משום שיש היכר בין מקום הצואר לשאר הגוף, ולא יבאו לטעות ביניהם. מה שאין כן בין רוב לחצי, או בין כדי אחיזה ליותר מכדי אחיזה, שהמקום לא מוגדר, ולכן יש לגזור שיבאו לטעות בין השנים.
אמר רב הונא משום רבי שמעון ברבי יוסי: לא שנו במשנה במסכת כלים, שטלית שנקרעה רובה טהורה, אלא שלא שייר בה בטלית כדי מעפורת [צעיף], אבל אם שייר בה כדי מעפורת, והיינו, שהחלק הבלתי קרוע הוא בגודל צעיף - הוי חבור. שלא בטל ממנה תורת בגד, ולא נטהרה מטומאתה. [לפי שהיא עדיין ראויה לעשות בה מעין מלאכתה הראשונה, ואין כאן מעשה קריעה שיכול לטהר].
אמר ריש לקיש: לא שנו במסכת כלים שאם נקרע רובה ולא נשאר כדי מעפורת טהורה אלא טלית, שאפילו אם יתפור אותה היא לא תחזור לקדמותה.
אבל עור טמא שנקרע רובו ולא נשאר בו כדי מעפורת, אינו טהור בכך, הואיל וחלים. שהעור חזק יותר, וכל עוד שלא נקרע לגמרי יכול הוא לתפור ולחבר אליו את החלק הקרוע, וישוב העור להיות כפי שהיה, ולכן לא בטל ממנו שמו הראשון.
ורבי יוחנן אמר: אפילו עור נמי לא חלים. אלא דינו כטלית, שאם נקרע רובו ולא שייר בו כדי מעפורת, הרי הוא נטהר בכך מטומאתו.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תנן במסכת כלים: עור שהוא טמא בטומאת מדרס, שהיה העור מיועד לישיבה או לשכיבה, וישב או שכב עליו הזב, ונטמא העור בכך, ולאחר מכן חישב עליו לעשות ממנו רצועות וסנדלים, [ועור המיועד לרצועות וסנדלים אינו נטמא במדרס הזב], כיון שנתן בו איזמל, שהתחיל לחתוך את העור ולבטלו מלהיות שטיח - טהור, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: אינו טהור עד שימעיטנו מחמשה טפחים. שלא ישאר עור שלם בגודל חמשה טפחים על חמשה טפחים, שזה הוא השיעור בעור שיהיה ראוי לקבל טומאת מדרס. אך כל עוד יש בעור את השיעור הזה, לא יורדת ממנו טומאת המדרס, אף שהוא עשה מעשה לבטלו מתורת משכב ומושב.
[ואף שלגבי טלית שנינו לעיל, שאם קרעה וביטלה מתורת בגד, הרי היא נטהרת בכך, אף שלא מיעטה משיעור בגד? תירץ רש"י, דהתם על ידי שקרעה בטל שמה הראשון, שכבר איננה משמשת לטלית, אלא לשימוש אחר, ולכן היא נטהרת במעשה הקריעה. אך בעור, השימוש לשכיבה או לישיבה נשאר עד שימעטנו מחמשה על חמשה, ולכן אינו נטהר עד שימעטנו מהשיעור].
ודייקינן מחכמים: הא כי ממעיט ליה לעור מחמשה טפחים מיהא טהור, ואף על פי שלא חתך את העור לכל אורכו אלא השאיר חלק ממנו מחובר, ואמאי טהור? לימא - "חלים", שיכול לחזור ולתפור את הקרעים וישוב העור להיות כפי שהיה קודם!?
ומתרצינן: כי קאמרי דחלים, דוקא היכא דקא צרי ליה להדיא, שחתך את העור ישר לאורכו או לרחבו. אבל הכא במאי עסקינן: במקצע ובא לו דרך סביבותיו. שחותך את העור סביב סביב, שבאופן כזה אפילו אם יתפור אותו אינו חוזר עוד להיות כבתחילה, ובזה מודה רבי יוחנן דלא אמרינן "חלים".
מתיב רבי ירמיה לריש לקיש: תנן במתניתין: המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה - לשטיח, כדי אחיזה הוי יד לטומאה.
ודייקינן: הא אם הפשיט יתר מכדי אחיזה - טהור.
ואמאי!? לימא - "חלים", דכמו שאמר ריש לקיש שעור הקרוע נחשב כמחובר, כיון שהוא חזק, כך נימא שעור המופשט נחשב כמחובר לבשר, וליהוי יד לבשר כאילו לא הופשט?
ומתרצינן: תרגמה רבי אבין: ראשון ראשון, כל חלק מהעור שנפשט - עושה ניפול. הרי הוא כמו שפרש לגמרי, שהרי אינו עתיד לחזור ולהתחבר עם הבשר. מה שאין כן בעור שקרעו, שאמר ריש לקיש "חלים", היינו משום שסופו לתופרו, וכיון שהוא חזק הרי הוא חוזר לקדמותו.
מתיב רב יוסף לריש לקיש: תנן במתניתין: עור שעל הצואר שהחיבור שלו לצואר הוא חיבור קלוש וסופו לינתק מאליו, רבי יוחנן בן נורי אומר: אינו חיבור! ואם נגע בעור אינו נטמא מהנבלה.
ואמאי אינו חבור, הא חלים וקאי!? הרי הכא מיירי שעדיין לא נפשט העור, ואם כן, לדעת ריש לקיש שעור שכבר נקרע נחשב למחובר מחמת שהוא חלים, גם הכא היה צריך להחשיב את העור של הצואר שעדיין לא נקרע כמחובר, אף שסופו לינתק מאליו? [אך לרבי יוחנן שכאשר קרע את העור לא אמרינן חלים, הוא הדין עור שמחובר בחיבור קלוש לא אמרינן דחשיב חיבור - תוספות].
אמר ליה אביי לרב יוסף: אדמקשת לריש לקיש מרבי יוחנן בן נורי, אימא סיפא, דקתני: וחכמים אומרים: חיבור! והרי זו ראיה לריש לקיש מדברי חכמים, דאמרינן "חלים"?
אלא אמר אביי: בשומר העשוי לנתק מאליו, קא מיפלגי חכמים ורבי יוחנן בן נורי, אם הוי שומר או לא. שהרי עור הצואר נפשט מאליו.
מר, חכמים סברי: הוי שומר כל זמן שלא ניתק הלכך עור הצואר שמחובר לבשר דינו כשומר.
ומר, רבי יוחנן בן נורי סבר: לא הוי שומר.
אבל ריש לקיש מיירי בעור שנקרע, שהחלק השלם שבו אינו עשוי להנתק מאליו, הלכך אמרינן ביה "חלים", שעל ידי החלק השלם נחשב גם החלק הקרוע כמחובר [131].
מתיב רבי ירמיה לריש לקיש: תנן: תנור שהיה בתחילה כלי כעין קדרה, ואחר כך קיבע אותו לקרקע וטח עליו טיט מסביב. [עוביו של הטיט נקרא "טפילה", והוא מקיף את התנור מבחוץ, כדי לשמור על חומו]. שנטמא,
כיצד מטהרין אותו? שהרי דין תנור כדין כלי חרס, שאינו נטהר מטומאתו אלא על ידי שבירה, וכיצד תהא השבירה המטהרת?
חולקו, שוברו מלמעלה למטה מבפנים לשלשה חלקים, כדי שלא יישאר רוב בחלק אחד, וגורר מגרר את הטפילה, שכבת הטיט שעליו,
הערות
[128] יש לעיין, מדוע מקשינן רק ממליקת העוף לרבי אליעזר ברבי שמעון ולא מקשינן מכל שחיטה, מדוע די ברוב שנים ניחוש דלמא לא אתי למיעבד רוב? וביותר קשה, שעל זה אין את תירוץ הגמרא כהנים זריזים הם, שהרי שחיטה כשרה בזר? וביאר המהר"ם [וכן נראה שהבינו הראשונים], דרב נחמן גזר רק במקום שחייס עליה, כטלית, אך בשחיטה אין סיבה שיחוס על הבהמה ולא ישחוט רוב, ולכן לא הוקשה לגמרא מכל שחיטה. ורק במליקת עוף לרבי אליעזר, שיש איסור למלוק הכל, חיישינן שמא מתוך זהירותו שלא לעבור על האיסור לא ימלוק רוב. וזה כונת רש"י שהוסיף "ואסור למלוק כל השנים", דרק משום כן היה קשה לגמרא שלפי רב נחמן יש מקום לגזור כמו בטלית שחייס עליה. היעב"ץ ביאר, דבכל שחיטה לא היה קשה לגמרא משום שבאמת בעינן שיהא רוב הנראה לעינים, ולכן אין חשש שמא לא ישחוט רוב, ורק במליקת עוף לרבי אליעזר שאין צריך רוב הנראה לעינים, הוקשה לגמרא, מדוע לא גזרינן שמא לא ימלוק רובה. ודבריו הם על פי המהרש"א כאן. אך הרש"ש כתב שגם בשחיטה אין צריך לשחוט רוב הנראה לעינים, אלא שלא יסמוך על מחצה ממש, עיי"ש, ואין חילוק בין מליקה לכל שחיטה, ולפי זה אי אפשר לתרץ כן. וראה עוד במלא הרועים. התוספות הקשו, מאי פריך לגזור דלמא לא אתי למיעבד רוב שנים, הרי מהתורה אסור למלוק את כולו, וצריך למלוק רוב שנים, ומה יעשו חכמים מחמת החשש? ותירצו, דחכמים יכולים לתקן שיצטרכו למלוק רוב הנראה לעינים. אך הרמב"ן הקשה על דבריהם, דיש גם מקום לגזור להיפך, שאם יצטרך למלוק רוב הנראה לעינים יש חשש שמא ימלוק את כולו, ויעבור על איסור דלא יבדיל? ולכן תירץ, דהכא פריך למאן דאמר בזבחים סה ב שאין איסור למלוק את כולו, אלא שאין צריך להבדיל, אך אין בזה איסור, ולפי זה מקשינן מדוע לא תקנו חכמים שימלוק את כולו. [ודלא כרש"י]. אך לפי דברי הרמב"ן צריך ביאור מאי פריך, הא לא שייך לומר בזה דלמא חייס עליה, שהרי אין איסור למלוק את כולו, ומאי שנא מכל שחיטה דלא פריך כן, ולהרמב"ן אי אפשר לישב כהמהר"ם? ותירץ הרמב"ן, דבעולת העוף נוח לו שלא להבדיל לגמרי את הראש כדי שיוכל להזות יותר טוב מדמה על המזבח, ולכן גם בזה יש סברא שחייס עליה ולא אתי למיעבד רובה.
[129] בים של שלמה הקשה סתירה בדברי הרמב"ם, שבהלכות כלים פכ"ג הי"א פסק כרב נחמן, שבטלית שאינה טבולת יום גזרינן שמא לא יקרע רובה, ובהלכות אבות הטומאה פ"א ה"י פסק כמשנתנו בסתמא, ולא פירש דמיירי בטומאה דרבנן, והרי בסוגיין מבואר שלפי רב נחמן מיירי דוקא בטומאה דרבנן? וראה משנה למלך בהלכות כלים שם שיישב בדוחק, שהרמב"ם הבין שאין לדמות את החשש שמא לא יקרע רובה לחשש שמא לא יפשיט כדי אחיזה, משום שלגבי טלית מעיקר הדין צריך לקרוע את כולה, ולפיכך גזר רב נחמן, מה שאין כן במשנתנו. ובגמרא דמוקי בטומאה דרבנן היינו לפי סברת המקשן שדימה אותם. והוכיח כן מדמקשינן על ריש לקיש דעור חלים ממתניתין, ואי נימא דמתניתין בטומאה דרבנן, מדוע לא משני דבטומאה דרבנן מודה ריש לקיש דעור טהור, אלא מוכח דאליבא דאמת מתניתין איירי אף בטומאה דאוריתא.
[130] כן פירש רש"י, שאם הבהמה קדושה גזרו בה טומאה גם כשהיא טרפה. אך הרמב"ם [פ"ב מאבות הטומאה ה"ח] כתב, שכל טרפה מטמאת כנבלה לגבי קודש, דעשו מעלה לקודש מדברי סופרים. והיינו שאין חילוק בין בהמת קדשים לבהמת חולין, אלא שלגבי קדשים כל טרפה מטמאת. ורש"י לעיל עג א כתב שטרפה מטמאת קדשים מדרבנן, ומשמע שכל טרפה מטמאת, וכשיטת הרמב"ם, וכן העירו התפארת יעקב ורעק"א בגליון הרמב"ם, עיי"ש. ובתפארת יעקב ובאור שמח שם הקשו על רש"י כאן, היאך יתכן דמיירי בבהמת קדשים, הא קתני במתניתין נמי חיה, וחיה בקדשים מי איכא! ?
[131] מבואר בסוגיא שביאור המשנה "עור שעל הצואר" שמדובר בעור המחובר לצואר, והנידון הוא בנגע בעור האם הוא נטמא מדין שומר לנבלה. אך במשנה רש"י פירש באופן אחר, שמדובר לגבי העור המופשט כבר, והם נחלקו האם בשייר עור הצואר עדיין כולו חיבור, או שמא כולו חיבור לאו דוקא, ואין העור המופשט חיבור מחמת שלא הפשיט את העור שעל הצואר, ולפי זה אם נגע בעור שעל הצואר עצמו לכולי עלמא הוא נטמא. ולפירוש זה אין מקום לקושית הגמרא כלל. וראה תוספות הרא"ש מהרש"א ומהר"ם.
ע״ב גמר׳ עולת העוף לראבר״ש ליגזר וכו׳, וכתב המהרמ״ל ז״ל והא דלא פריך מכל שחיטות דעלמא דקימ״ל דרובא סגי, דליגזור דילמא לא אתו למיעבד רובא, משום דהתם לא שייך לומר דחס מלשחוט הרוב כמו בטלית דחייס מלקרוע, אבל גבי עולת העוף שפיר חייס משום דאסור להבדיל כולן עיי״ש. ולכאור׳ דבריו תמוהין, דסכ״ס אם יארע דלא שחט רק מחצה הסימנים יהי׳ חס להטריף את הנשחט, וידמה על המחצה שהוא רוב ושפיר הי׳ מקום לגזור דניבעי כל הסימן, והי׳ מקום ליישב זאת עפ״י דברי הרשב״א ז״ל בריש מכילתן שכ׳ על הא דרבא דאמר, מומר אוכל נבלות מותר לאכול משחיטתו ע״י בדיקת סכין, משום דלא שבק התירא ואכל איסורא והקשה הוא ז״ל עדיין ניחוש דילמא לא שחט רוב הסימנים דבזה לא מהני מומחה דהרי לא בדק בסימנים נבלה, ותירץ דמסתמא יבדוק מיד וישלים את הרוב אם ימצא שעדיין לא נשחט, וא״כ ה״נ י״ל דלא מצאו כאן ליגזור משום דלא חייס לשחוט אפילו כולן, ואם ימצא מצומצם הלא תוך שיעור שהיי׳ יוכל להשלים, ולא יכנס בספק, ואם בשביל שיארע שישהה בבדיקת הסימנים עד לאחר שיעור שהיי׳ הוא מלתא דלא שכיח ולא גזרו בה. אלא דא״כ נצמח לן קושי׳ עצומה על פסק בעלי השו״ע ביו״ד ריש סי׳ כ״א, דסגי ברוב מצומצם עיי״ש בטו״ז הא לדידן דמחמרינן בשהיי׳ משהו ומכש״כ בעוף דלכמה פוסקים מעיקר הדין במשהו, איך נסמוך ארוב ולא נגזור כדגזר ר״נ הכי בטלית שאינה טבולת יום דבעינן דוקא קריעת כולה, משום דילמא יאמר על מחצה שהוא רוב והוא קושי׳ עצומה.
ודע דהא דפסק המחבר דרוב מצומצם נמי סגי והוא דעת הר״ן והרשב״א ז״ל וכמו שהביא שם הטו״ז בלא״ה מן התימא, לפי מה שכתב הרמב״ם ז״ל בפיה״מ לעיל ל״ב ע״א ר״ש כדי ביקור (טבח חכם כמפרש בגמ׳) דהיינו ביקור השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא עיי״ש, ואני ביארתי שם ובדף ט׳ דיפה דיבר הרמב״ם ז״ל בזה דבשחיטה מצומצמת קמיירי דבעי הבנת הלב ודקדוק עצום לשער אם הוא מחצה או כ״ש יותר, וצריך דוקא חכם כמו בבדיקת הסכין על פגימה כל דהו הנרגשת ולא אוגרת, והרמב״ם ס״ל דמשום לתא דאיסורא ולא משום כבודו של חכם בעינן דוקא חכם, וא״כ הי׳ לו להמחבר לחוש לדעת הרמב״ם לחומרא באיסורא דאורייתא, ולהתנות עכ״פ דבעי להביא שחיטה מצומצמת לפני החכם. אבל הקושי׳ דלעיל דלמה לא נצטרך כל הסימנים כמו הכי דבעינן קריעת כל הטלית דהרי ודאי חס להטריף בהמתו כמו שחס ליקרע הטלית באמת לק״מ, אלא דברי המהרמ״ל ז״ל במחכ״ת נדחים וקושיתו אין לה מקום.
דהנה הא דגזרו על טלית שאינה טבולת יום דבעינן קריעת כולה ולא סגי ברובה ואפילו רוב הנראה לעיניים לא, (וזה מוכח מדלא מוקי בסתם טלית ורובה רוב הנראה לעיניים קאמר) ע״כ אינו אלא במלתא דבידו הוא לעשות דהרי מצי לקרעה כולה אם רוצה לטהרה, וממילא גם בדיעבד אם לא עשה כן ונגעו בה טהרות נטמאו, אבל כיון דגזרו טומאה עליה עד שנקרעה כולה הוא דבר דאתא ממילא, אבל לפסול דבר מפני גזירה כזו במקום שלא הי׳ חס בעשיי׳, אלא דאירע כך שלא נגמר ולומר דמשום דילמא יאמר על מחצה שהוא רוב, זה דבר זר דהרי בזה סגי להצריך רוב הנראה לעיניים, או שיכריע בדבר איש אחר שאינו חס על הפסדו, אבל אין לו טעם לאסור ולהפסיד מכל וכל ולכן בכל שחיטה דעלמא לא מצי פריך מידי דלכתחלה בעינן באמת כל השני סימנים, ולדעת הרמב״ם אפילו בעוף וכדמבואר בריש פ׳ השוחט דרובא כמוה אינו אלא בדיעבד, ואי בדיעבד כיון דהוא לא מחמת שהי׳ חייס עליה, לא שחט כולם אלא מחמת שאירע כן אע״פ שכוונתו הי׳ על כל הסימן לא נאסר לו בדיעבד ואם יש לו שהות להשלים תוך שיעור שהיי׳ ודאי מחוייב לעשות כן, ולדידן דמחמרינן בשהיי׳ משהו, מה יעשה ולא נאסר משום זה את הנשחט, אם יש כאן רוב הנראה לעיניים או אם החכם יאמר דאיכא רוב מצומצם, משא״כ על עולת העוף לראבר״ש פריך, מאחר דאסור להבדיל ויחוס שלא ימלוק כולן, הו״ל לתקן שימלוק לכתחלה עכ״פ רוב הנראה לעיניים וכאשר כתבו התוס׳, דע״כ בלא״ה צריכין לפרש כן, דהרי אסור להבדיל, וגם זאת לא מצינן למימר דקשי׳ לי׳ שנפסול בדיעבד אם לא מלק רק רוב מצומצם, דמהיכי תיתי נביא קדשים לביה״פ משום האי גזרה, וע״כ הקושי׳ אינה אלא שהוול״ל דימלוק לכתחלה רוב הנראה לעינים, וא״כ בשחיטה דעלמא דבאמת הדין כן דצריך להדר לשחוט כל הסימנים מה הי׳ לו להקשות, וזה ברור ואמת לפע״ד, ובזה נבין ג״כ דברי התוס׳ ד״ה דילמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה שהקשו. דמאי פריך הא לא חייס עלה דמפשיט הבהמה ורוצה שהי׳ כולה מופשט וכו׳, והוא ג״כ תמוה לכאור׳, דניהו דלא חס מלהפשיט אבל אם אירע טומאה בנתיים שנגעו טהרות או אדם טהור בעור שאינה מופשטת רק כדי אחיזה, הוא יחוס שלא יטמא ויאמר שהוא יותר מכדי אחיזה, אלא ודאי כדאמרן דחז״ל לא גזרו אדיעבד רק אלכתחילה במקום דעושה בצמצום וחס לעשות יותר, שלא נסמוך על זה כיון דיוכל לעשות יותר, ולכן קשי להו שפיר דכאן בהפשטה דלא חס מלהפשיט יותר דהרי רוצה להפשיט כולה אם הוא מפשיט יותר מכדי אחיזה, ומניח כך למה לא נסמוך לומר דעתה כל הנוגע בעורה המתפשט טהור, דהרי הוא יותר מכדי אחיזה, מה תאמר דילמא ידמה על כדי אחיזה שהוא יותר כדי שלא יצטרך להפשיט יותר, דהרי כך לי׳ אם יפשוט קצת יותר או לא, ואי דנגזור בדיעבד אם נגע דיש לו נפקותא שלא יהי׳ טמא, על דיעבד לא גזרו כלל כנ״ל ולכן תרצו דגם בכאן איכא משום חייס דרוצה להניח כך זמן מה דנוח לו לטלטל ולהפשיט אם לא הופשט הרבה, ולכן יש מקום לגזור שלא יטהר בהפשטה זו דחס עלה שלא להפשיט בשופי אלא בצמצום עד שיפשיט את כולה וממילא אם נגע בה טהרות קודם שהופשט כולה טמאים כמו בטלית. הן אמת כי עדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דשאני טלית דהקריעה היתה כדי לטהרה ולכן שייך ליגזור שיקרע כולה אם ירצה לטהרה ולא רובה, אבל כאן בהפשטה לא כדי לטהר העור הוא מפשיט אלא הוא מפשיט כדרכו ומפסיק בנתיים, או דאירע בשעת הפשטה נגע אדם טהור או טהרות בהאי עור וא״כ לעולם הנידון כאן אדיעבד ולא אלכתחילה, וא״כ לא הי׳ פריך הש״ס מידי מהאי משנה דמפשיט בהמה. ואולי באמת מה״ט לא שת הרמב״ם ז״ל להאי תירוץ דמתרץ הש״ס דמיירי בטומאה דרבנן ופסק סתם דיותר מכדי אחיזה טהור, משום דבאמת אין דומה כלל הא דמפשיט להא דטלית, דשם גזרו על הקריעה שיקרע יותר אם ירצה לטהרה וכאן לא שייך שיגזרו על ההפשטה כיון דאינו מפשיט כדי לטהרה אלא דהש״ס לא נחית לזה ומדחה בדוחק. ובלא״ה הלא לפי תירוץ התוס׳ כפי שפירש דבריהם המהר״ם לובלין ז״ל, לא שייך חס בהפשטה אלא ברוצה להפסיק עתה ולגמור ההפשטה לאח״ז, וא״כ בסתם מפשיט שמפשיט והולך עד גמירא דלא שייך שחס אם נגעו טהרות בעור בעודה לא הופשט רק יותר מכדי אחיזה, למה לא נטהר, וא״כ למה לי לאוקמי בטומאה דרבנן כיון דמצי לאוקי בסתם הפשטה ולומר דכיון דאיכא מציאות שיהי׳ חס מלהפשיט יותר מכדי אחיזה לכן גזרו בכל גוונא, זה דוחק עד להפליא, דמנ״ל זאת כדי להקשות על ר״נ וע״כ גם לפי דברי התוס׳ צריכין לומר, דאה״נ דקושי׳ הש״ס לא קשה מה״ט ורק לרווחא דמלתא תירץ ומוקי בטומאה דרבנן.
ועוד אני אומר דיפה דחה הרמב״ם ז״ל האי תירוץ שבש״ס דבטומאה דרבנן מיירי, כי על תירוץ זה יש תימה רבתא, דא״כ ר״נ דהעמיד דינו על משנה דכלים שהוא בסדר טהרות האחרון שבסדרי משנה, ואמר לא שנו וכו׳, למה לא העמיד דבריו על משנתינו הקודמת לומר לא שנו דיותר מכדי אחיזה טהור אלא בטומאה דרבנן, אבל בטומאה דאורייתא בעינן כולה, והוא הוכחה גמורה דלא מוקמינן באמת המשנה בטומאה דרבנן. ובלא״ה כבר כתבנו לעיל דעיקר הגזרה ר״נ בשם רבה ב״א חידש לן, ולא היתה בימי המשנה, ועיקר שקיל וטרי׳ הוא כדי שלא תהי׳ משנה מפורשת נגדו, וא״כ הוא אין לנו לקבל האי גזרה רק במה שנאמרה דהיינו בקורע טלית כדי לטהרה, אבל לא נלמד מטלית על מפשיט עור וכעין שאמרו קנסא מקנסא לא ילפינן אפילו הוא דומה, כן גזרה מגזרה לא נילוף אלא דעל ר״נ פריך משום דאמר דינו בלשון לא שנו, וכאלו הוא מפרש המשנה כן, א״כ איך יפרנס המשנה דמפשיט, ומה תאמר דהתם לא גזרו, א״כ מנ״ל דבטלית גזרו, אבל כיון דאנן באמת אמרינן שהגזרה היא חדשה שנתחדשה בימי אמוראים, אע״ג דר״נ אמרה בלשון לא שנו. וכעין מימרא דרב דמביא הש״ס לעיל צ״ה ע״א בלשון איסור בשר שנמה״ע אסור ולא הזכיר דהוא גזר עליו עד שפריך בשביל זה עליו ממשניות וברייתות כמו כן הכא, אבל באמת הוא גזרה חדשה, ולא נילוף מטלית על מפשיט בהמה, אפילו לא נדע לחלק ביניהם, דהרי חזינן דר״נ בטלית קאמר ועל משנתינו לא קאמר מידי, ודו״ק היטב.
רש״י ד״ה בטרפה בסה״ד והיא מטמאתו אם נוגע בה כדמפרש ואזיל. ד״ה מטמאה במוקדשין, כלומר אם של מוקדשין היא עכ״ל. הנה רש״י ז״ל מפרש דהאי דאמר אבוה דשמואל דטרפה מטמא במוקדשים, היינו אם הטרפה מוקדשין היא ואז מטמא את האדם ואת הטהרות אפילו חולין וההכרח לזה משום דכאן טהור בטמאה דהיינו אדם טהור. אבל דבר זה הוא פלא והפלא, דמה ראו חז״ל ליגזור טומאה על הטרפה אם היא מוקדשין דאין בזה שום מעלה בקדשים ולשון הגמ׳ כאן ולעיל דף ע״ג ע״א, דקאמר טרפה בת טמאה היא, אין דכאבוה דשמואל דאמר טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין, משמע דלא כרש״י, דאי כרש״י דדוקא בבהמה קדושה קאמר דמטמא, הכי הוול״ל הב״ע בבהמה קדושה וכדאבוה דשמואל. וכן הרמב״ם בפ״ב ה״ח מאבה״ט כתב בפירוש דלא כרש״י וז״ל: ״טרפה שנשחטה אע״פ שהיא טהורה מה״ת, אם נגע בה הקדש נטמא מד״ס, וזו מעלה יתירה שעשו בקודש״ עכ״ל הרי דלא הזכיר כלל שהטרפה צריך להיות קודש ומטמא אח״כ גם את החולין. ולכן פרש״י ז״ל צע״ג, ובגמ׳ צריכין אנו לדחוקי דטהור בטמאה היינו טהרות קדשים ולא אדם טהור דהוא ודאי לא נטמא מן הטרפה.
והנה חד מתלמידי הקשה על הא דאבוה דשמואל למה לא מנה התנא בפ׳ חומר בקודש בין הני מעלות דקודש יתר על התרומה, דטרפה מטמא את הקודש ולא את התרומה ואם נאמר כדעת רש״י דהכא הי׳ ניחא דאין זה מעלה בקודש כשאר המעלות שמנה שם. וגם קושי׳ זו צריכה נגר דיפרקנהו ודו״ק.
210ימים לסיום הש״ס