דף קכט - ב
אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, כגון אבר מן החי שאסור אפילו לגוי, אין קרוי "אוכל". ולכן האבר והבשר המדולדלין שאסורין משום אבר מן החי, אינם בכלל "אוכל" לענין טומאת אוכלין.
אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: אי קאי רבי שמעון ארישא, מנא ליה לרבי יוחנן דטעמא דרבי שמעון משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל?
דלמא טעמא דרבי שמעון התם דמטהר ברישא מטומאת אוכלין, דסבר הואיל והאבר והבשר מעורה, שנשארו מחוברים במקצת לבהמה, הרי הם כמעורה - כמחוברים לגמרי לבהמה, והרי בעל חי אינו מקבל טומאה, ואפשר שזהו טעמו של רבי שמעון המטהר?
והרי מצינו תנא הסובר כן: דתניא: יחור ענף של עץ תאנה ובו תאנים, שנפשח נתלש מהעץ, ועדיין הוא מעורה בקליפה של העץ בלבד,
רבי יהודה מטהר את התאנים מקבלת טומאה, לפי שעדיין נחשב הענף כמחובר לעץ.
וחכמים אומרים: אם יכול הענף להתאחות עם העץ ולחזור לחיות, הרי הוא כמחובר וטהור, ואם לאו הרי הוא כתלוש וטמא.
ומסיק רבי זירא: ואמרינן לך: מאי טעמא דרבי יהודה שמטהר אפילו באופן שאינו יכול לחזור ולחיות?
ואמרת לן רבי אסי לרבי זירא: שהואיל והיחור מעורה עדיין בקליפה במקצת, הרי הוא כמעורה לגמרי, שנחשב כמחובר לגמרי לאילן.
והכא נמי נימא שרבי שמעון סובר כן? [225]
אמר ליה רבי אסי לרבי זירא: רבי יוחנן דאתא לפרש טעמו של רבי שמעון דהוא מטהר משום דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - אמצעיתא דמתניתין קאי.
דקתני: נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו בדמיה.
ועל זה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון שלא הוכשר האבר בשחיטת הבהמה?
ומבאר: דאין זה משום שלא הועילה השחיטה להכשיר את האבר, אלא שהאבר אינו מקבל טומאה כלל, אף אם הוא הוכשר לטומאה, דאמר קרא "מכל האוכל אשר יאכל", ודרשינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אבל אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל,
והאבר המדולדל הרי הוא אסור באכילה אף לאחר השחיטה, כדדרשינן לעיל [עג ב] מקרא ד"ובשר בשדה טריפה", ואף לבני נח הוא אסור משום כן, וכיון שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו מקבל טומאה כלל [226]. [ומה שאמר רבי שמעון "לא הוכשר", הוא איידי שרבי מאיר אמר הוכשר. אך באמת כונתו לומר שאינו מקבל טומאה כלל - רמב"ן].
ואכתי מקשינן: מנא ליה לרבי יוחנן שזהו טעמו של רבי שמעון, ודלמא טעמא דרבי שמעון בההיא דמציעתא אי כדרבה שאין בהמה נעשית יד לאבר, אי כדרבי יוחנן שאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו חיבור, ולכן לא הוכשר האבר בשחיטת הבהמה. אך אם יוכשר האבר הרי הוא יהיה ראוי לקבל טומאה?
ומתרצינן: אלא לעולם סיום המשנה "ורבי שמעון מטהר" ורבי יוחנן שמבאר את טעמו אסיפא דמתניתין קאי. ולאו אאבר המדולדל אלא אבשר המדולדל.
דקתני סיפא: מתה הבהמה - הבשר צריך הכשר, ורבי שמעון מטהר את הבשר אף מטומאת אוכלין ואפילו אם יוכשר לקבל טומאה.
ועל זה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון? דאמר קרא "מכל האוכל אשר יאכל", ודרשינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל, והרי הבשר המדולדל אסור באכילה משום אבר מן החי, שהרי מיתה עושה ניפול, והרי זה נחשב שהבשר נתלש מהבהמה קודם מיתתה, ולכן אף לבני נח הוא אסור, ואוכל שאסור אף לבני נח אינו מקבל טומאה כלל. [אך האבר המדולדל יטמא בטומאה חמורה אף לפי רבי שמעון, משום אבר מן החי] [227].
מתניתין:
משנה זו עוסקת בטומאת מת ובטומאת "אבר" של אדם חי:
טומאת מת קיימת בכזית בשר מהמת ובעצם כשעורה, [עצם כשעורה מטמאת במגע ומשא בלבד, ואינו מטמא באהל עד שיהא בו שיעור רובע הקב עצמות. אך כזית בשר מטמא אף באהל].
אבר שלם שאין בו כזית בשר ולא עצם כשעורה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת עדיות [פ"ו מ"ב] האם האבר מטמא באהל, או שמא אינו מטמא עד שיהא בו כזית בשר או עצם כשעורה.
אבר שלם שפירש מאדם חי הרי הוא מטמא במגע במשא ובאהל כטומאת מת, אך בשר שפירש מאדם חי אינו מטמא [228].
כאשר פירש מאדם חי אבר שלם, ולאחר מכן נפרדו הבשר והעצמות מהאבר, נחלקו התנאים במסכת עדיות האם הבשר והעצמות מטמאים כטומאת מת או לא. וכדלהלן בגמרא.
האבר והבשר המדולדלין באדם - שנתלשו מגוף האדם ונשארו מעורים בו במקצת - טהורים מטומאת מת, שעדיין הם כמחוברים להאדם. ואף על פי שאבר שנתלש לגמרי מהאדם בחייו מטמא כמת, מכל מקום הואיל והאבר מחובר במקצת אינו מטמא [229].
מת האדם - הבשר המדולדל טהור, לפי ש"מיתה עושה ניפול", והרי זה כבשר שנפל מהאדם קודם מיתתו, ובשר הפורש מן האדם החי טהור לגמרי.
אבל האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי שמטמא כמת, אבל אינו מטמא משום אבר מן המת, דכיון שמיתה עושה ניפול, הרי זה נחשב שנפל האבר בחיי האדם, ואבר שפירש מאדם חי מטמא בטומאת אבר מן החי ולא בטומאת אבר מן המת. [ויש הבדל בין שתי הטומאות כמבואר בגמרא]. דברי רבי מאיר.
ורבי שמעון מטהר. [בגמרא יתבארו דבריו].
גמרא:
והוינן בה: ורבי שמעון דמטהר לגמרי את האבר המדולדל לאחר מיתה - מאי טעמיה?
מה נפשך, אי סבר "מיתה עושה ניפול",
אם כן ליטמא משום אבר מן החי, שהרי זה נחשב לאבר שפירש בחיי האדם? ואי סבר "אין מיתה עושה ניפול", והרי זה נחשב שפירש האבר לאחר מיתת האדם, אם כן ליטמא משום אבר מן המת? ומדוע רבי שמעון מטהר לגמרי את האבר המדולדל?
ומשנינן: רבי שמעון בעלמא קאי.
רבי שמעון לא בא לחלוק על אבר המדולדל שהוא מטמא כאבר מן החי, אלא על עיקר טומאת "אבר מן המת" הוא בא לחלוק.
דקאמר תנא קמא "והאבר מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן המת", אלמא דקסבר אבר המת בעלמא היכא שפירש ממנו לאחר מיתה מטמא,
ואמר ליה רבי שמעון לתנא קמא: אבר מן המת בעלמא לא מטמא. אלא אם כן יש עליו כזית בשר או עצם כשעורה שאז הוא מטמא בתורת בשר ועצם מן המת.
דכבר מצינו שנחלקו בזה תנאים: דתניא: אמר רבי אליעזר: שמעתי ש"אבר מן החי" באדם מטמא.
אמר לו רבי יהושע: וכי משום ששמעת שאבר מן החי מטמא אתה סבור שמן החי דוקא ולא מן המת!? והלא קל וחומר הוא, ומה אדם חי שהוא טהור [כל זמן שלא קיבל טומאה] אמרינן שאבר הפורש ממנו טמא. מת, שהוא טמא, לא כל שכן שאבר הפורש ממנו טמא!?
וראיה לדבר: שהרי כתוב במגילת תענית: פסחא זעירא [פסח שני] דלא למספד ביה. וכי גם שם תדייק הא פסחא רבה מותר למספד ביה!?
אלא ודאי כל דכן הוא שפסח ראשון אסור במספד, ונקטו את הדבר המחודש בכדי שנלמד ממנו את הדבר הפשוט יותר, הכא נמי נקטו חכמים אבר מן החי וכל דכן אבר מהמת.
אמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע: כך שמעתי להדיא, שדוקא אבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת!
ומעתה, גם תנא קמא ורבי שמעון נחלקו בזה, שרבי שמעון סובר כרבי אליעזר שאבר מן המת אינו מטמא עד שיהא בו כזית בשר או עצם כשעורה [230].
שנינו במשנה: האבר [המדולדל] מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת.
והוינן בה: ומאי נפקא מינה איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת, מאחר ששניהם מטמאין כמת?
ומשנינן: כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר [מן החי [231]] איכא בינייהו. שאבר מן המת שנפרדו ממנו הבשר והעצמות, הרי הם מטמאים, הבשר בשיעור כזית, והעצמות בשיעור כשעורה, ואילו אבר מן החי שנפרדו ממנו הבשר והעצמות, אינם מטמאים כלל, אלא האבר מטמא רק כשהוא שלם.
וכן מצינו שנחלקו בזה התנאים: דתנן במסכת עדיות: כזית בשר הפורש מאבר מן החי - רבי אליעזר מטמא! ורבי נחוניא בן הקנה ורבי יהושע - מטהרין!
עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי - רבי נחוניא מטמא! רבי אליעזר ורבי יהושע מטהרין! הרי לפנינו שלשה שיטות תנאים:
רבי אליעזר מטמא את הבשר שפירש מהאבר, ואינו מטמא את העצמות שפירשו מהאבר.
רבי נחוניא מטמא את העצמות ואינו מטמא את הבשר.
ואילו רבי יהושע מטהר את שניהם [232].
ומעתה, תנא קמא סבר כרבי יהושע שמטהר בין את הבשר ובין את העצם שפירשו מהחי, ובזה חלוק אבר מן החי מאשר אבר מן המת, דאבר מן החי שפירש ממנו בשר או עצם הרי הם טהורים, ואילו אבר מן המת שפירשו ממנו בשר או עצם הרי הם טמאים. [וכן לרבי אליעזר דינם חלוק לגבי העצם, ולרבי נחוניא דינם חלוק לגבי הבשר, אלא שלגבי אבר מן המת ביארנו לעיל שתנא קמא סובר כרבי יהושע].
השתא דאתית להכי למחלוקת התנאים לגבי כזית בשר ועצם כשעורה שפירשו מאבר מן החי, הרי שאפשר לומר שמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון אינה באבר מן המת כדאמרן לעיל, אלא בין תנא קמא לרבי שמעון נמי כזית בשר ועצם כשעורה שפירש מאבר מן החי איכא בינייהו, אם רק אחד מהם טהור או אפילו שניהם [233].
שתנא קמא שאמר דהאבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר מן המת סובר שההבדל ביניהם הוא רק בדבר אחד: או בכזית בשר הפורש ממנו וכדעת רבי נחוניא שמטהר בבשר [אבל עצם הפורש ממנו טמא] או בעצם הפורש ממנו וכדעת רבי אליעזר שמטהר בעצם [אבל בשר הפרש ממנו טמא], ובא רבי שמעון לחלוק שבין בשר הפורש ובין עצם הפורש מאבר מן החי טהורים וכרבי יהושע [234].
הדרן עלך פרק העור והרוטב
הערות
[225] הגמרא כאן מדמה את החיבור של יחור המעורה במקצת, לחיבור של אבר המדולדל. והנה התוספות לעיל קכח ב כתבו, דמאי דאמר שמואל לעיל קכז ב, תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין, דחשיב כתלוש לגבי טומאה, אתיא דלא כרבי יהודה שמטהר יחור המעורה במקצת. אך כתבו דיתכן דתאנים שצמקו חשיב תלוש טפי ממעורה במקצת. והקשה המהרש"א, אם מדמינן הכא אבר המדולדל למעורה במקצת, אם כן, תאנים שצמקו נחשבות לתלוש טפי מאבר המדולדל, ואם כן קשה, האיך הוכיחה הגמרא לעיל כשמואל [לפי פירוש התוספות שם] שהתולש תאנים שצמקו בשבת חייב חטאת מהא דאבר המדולדל אינו מטמא טומאת נבלות, הרי אבר המדולדל נחשב מחובר טפי?
[226] בחידושי רעק"א לעיל עג ב הקשה, הרי האיסור אכילה הוא רק דרבנן, ואיך יתכן שמחמת זה אינו מקבל טומאה, הרי מהתורה הבשר מותר באכילה ומקבל טומאה? ותירץ, דכיון שהכשר השחיטה לרבי שמעון הוא רק דרבנן, ומדרבנן הרי אינו ראוי להאכילו לאחרים, לכן אינו מקבל טומאה. [ולפי זה אם יוכשר האבר ממקום אחר הרי הוא מקבל טומאה, ורבי שמעון קאמר רק באופן שהוכשר על ידי השחיטה, ואם כן אין צריך לומר כדברי הרמב"ן דאיידי דאמר רבי מאיר הוכשר קאמר רבי שמעון לא הוכשר, שלפי זה בדוקא אמר רבי שמעון לא הוכשר, דהא אם יוכשר ממקום אחר הרי הוא מקבל טומאה]. וראה שם מה שהקשה על זה. עוד הקשה רעק"א שם, לשיטת הרשב"א והר"ן דמותר להושיט לבן נח אבר המדולדל לאחר שחיטה, דרבנן אסרוהו לישראל, אך לבן נח שרי, דהכא מבואר להדיא דאסור אף לבני נח, דהא חשיב ליה אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים? ותירץ, דכל זה לפי הסלקא דעתך שרבי יוחנן פירש את טעמו של רבי שמעון שלא הוכשר משום שאינו ראוי לבן נח. אך לפי המסקנא דרבי יוחנן קאי על דברי רבי שמעון בסיפא. אך במה דאמר רבי שמעון לא הוכשר הרי האמוראים לעיל ביארו טעמים אחרים, ואף רבי יוחנן ביאר טעם אחר, ולא קאמר משום שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, מוכח דבאמת לאחר שחיטה הוא ראוי לבן נח, ואם כן למסקנא יש ראיה לשיטת הרשב"א והר"ן.
[227] כתב רש"י דהוא הדין פליג רבי שמעון אף ברישא, דבעוד שהוא מחובר לבהמה והיא בחיותה אינו מקבל טומאת אוכלין כלל, כיון שהוא אסור באכילה. אך לגבי המציעתא לא כתב רש"י דפליג, וכתב המהרש"א דבזה מודה רבי שמעון דמטמא טומאת אוכלין, דהא דאסור באכילה אינו אלא דרבנן, כדאמרינן לעיל עד א, ודבר האסור באכילה רק מדרבנן מקבל טומאה. ולפי מה שכתבנו לעיל בשם רעק"א יש לומר עוד, שלפי המסקנא הרי האבר מותר לבן נח לאחר שחיטה, כמו שכתבו הרשב"א והר"ן, ולפיכך לא פליג רבי שמעון במציעתא.
[228] התוספות דנו מה המקור לטומאת אבר באדם חי, והוכיחו שלא ילפינן מנבלה ושרצים, אלא איכא קרא לרבות אבר מן החי. וראה במהרש"א דאיכא תרי קראי, חדא לרבות טומאת אבר שלם, וחדא לרבות לרבי אליעזר בשר שפירש מהאבר, לרבי נחוניא לרבות עצם שפירש מהאבר, ורבי יהושע לא דריש כלל להאי קרא, ולכן הוא מטהר בשניהם. וברש"ש כתב דהפסוק שמרבה אבר מן החי הוא "בחלל חרב", כדדרשינן במסכת נזיר [נג ב], והפסוק שמרבה עצם או בשר הוא "או בעצם אדם", כדדרשינן בספרי. וראה חזון איש [אהלות כא ס"ק יב] שפירש את דברי התוספות באופן אחר.
[229] דין זה שוה לדין ששנינו לגבי אבר המדולדל בבהמה, שבעוד שהבהמה חיה אינו מטמא בטומאת אבר מן החי. אך הקשה הרש"ש, מדוע לא נקטה המשנה שהאבר המדולדל באדם מטמא בטומאת אוכלין על ידי הכשר כמו לגבי בהמה? ותירץ, דבאמת האבר מקבל טומאת אוכלין, אך הדין ששנינו לגבי בהמה בסיפא, שאם מתה הבהמה הבשר צריך הכשר לקבל טומאת אוכלין, זה לא יתכן באדם, לפי שאם מת האדם אין האבר מקבל טומאה כלל ואף לא על ידי מחשבה, לפי שאין רגילות לאכול אבר מן המת, ואף על ידי מחשבה לא חל על זה שם אוכל דבטלה מחשבתו, כמבואר במסכת כריתות [כא א], ולכן לא נקטה המשנה דין טומאת אוכלין באבר של אדם אף ברישא.
[230] הרש"ש במסכת עדיות [פ"ו מ"ב] הקשה, מדוע הגמרא לא ביארה כן במשנה הקודמת לגבי אבר המדולדל של בהמה, שרבי שמעון מטהר היינו דבעלמא קאי, והוא מטהר אבר מן הנבלה? והוכיח מכאן שבנבלה לכולי עלמא אבר שלם מטמא אף שאין בו כזית בשר, ורבי אליעזר מטהר אבר מן המת רק באדם. אך האור שמח [אבות הטומאה פ"ב ה"ה] כתב באופן פשוט שרבי אליעזר מטהר גם אבר של נבלה, ובאמת הגמרא יכלה לתרץ כך גם במשנה הקודמת. [וכתב לפי זה, שיתכן שכל מה שרבי שמעון סובר שאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מקבל טומאת אוכלים, זה רק באיסור הנאה, שלישראל אסור להושיט לבן נח משום האיסור הנאה שלו. אך דבר שאסור רק באכילה כאבר המדולדל, אף שהאיסור הוא גם לבן נח, מכל מקום הוא מקבל טומאה, לפי שאין לישראל איסור להאכילו, אלא האיסור הוא על הבן נח, והא דרבי שמעון מטהר אין זה כרבי יוחנן דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, אלא דרבי שמעון בעלמא קאי, והוא מטהר אבר מן הנבלה].
[231] הרש"ש מחק תיבות "מן החי".
[232] בפשטות הם נחלקו רק בבשר או עצם שפירשו מאבר מן החי, שלאחר שחלה טומאה עליהם מדין אבר מן החי שוב לא תפקע הטומאה מהבשר או העצם. אך בשר ועצם שפירשו מהאדם עצמו לכולי עלמא אינם מטמאים. אך רש"י במשנתנו כתב, דהא דתנן מת האדם הבשר טהור אזלא כרבי יהושע המטהר בשר שפירש מן החי, והכא איירי שפירש הבשר עצמו מהחי, ומכל מקום כתב רש"י שרק לפי רבי יהושע הבשר טהור. וכן כתב הר"ש במסכת כלים [פ"א מ"ה]. אך הרש"ש הקשה שלא משמע כן במסכת עדיות? המהרש"א הקשה, דלמסקנת הסוגיא כתב רש"י שתנא קמא סובר או כרבי אליעזר או כרבי נחוניא, ואם נאמר שהם נחלקו גם בבשר ועצם שפירשו מהאדם עצמו, איך יתכן שהוא סובר כרבי אליעזר, הרי במשנה כתוב להדיא שהבשר טהור?
[233] גם כאן יש להקשות מדוע הגמרא לא תירצה כן במשנה הקודמת, שרבי שמעון מטהר היינו שבשר או עצם שפירשו מאבר מן החי טהורים, ולכאורה מוכח מכאן שלגבי נבלה מודים רבי אליעזר ורבי נחוניא שהם טהורים. אך כתב האור שמח שם, שכאן זה לא קשה, שהרי אם נפרש כך את דברי רבי שמעון, הרי נצטרך לומר שתנא קמא מטמא בשר או עצם שפירשו מהאבר, והרי לטמאות עצם לא יתכן, דליכא טומאת עצם בנבלה, ואם הוא מטמא בשר שפירש מהאבר, מאי איכא בין אבר שפירש מהחי לבשר שפירש מהמת, הרי בתרוויהו הבשר שפירש טמא, אלא מוכח שהבשר שפירש מאבר מן החי טהור, ולכן אי אפשר לתרץ כן את דברי רבי שמעון. אך הרש"ש במסכת עדיות [פ"ו מ"ג] הוכיח שלגבי אבר מן החי לכולי עלמא הבשר שפירש טהור, דהא קאמר שתנא קמא יכול לסבור כרבי אליעזר, ומכל מקום הוא אומר במשנה הקודמת שהבשר שפירש מהאבר טהור.
[234] כן פירשו רש"י ותוספות. אך הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב פירשו את הגמרא כאן באופן אחר, דהגמרא נשארת בזה שרבי שמעון בעלמא קאי, והוא בא לטהר אבר מן המת, אלא דהשתא אמרינן דאין צריך לפרש שהוא סובר לגמרי כרבי אליעזר שאין בכלל טומאה לאבר מן המת, דבאמת באבר שלם מהמת מודה רבי שמעון שהוא מטמא, אלא שאם פירש ממנו הבשר או העצמות הרי הם טהורים, וכמו שנחלקו התנאים באבר מן החי, וראה תוספות יום טוב. אך הקשה הרש"ש על פירוש הרמב"ם והרע"ב, היכן מצינו תנא שמטהר בשר שפירש מאבר מן המת? ועוד הקשה, דבשלמא בשר שפורש מאבר מן החי יתכן לטהר, משום שגם בשר שפירש מן החי טהור, אך בשר שפירש מאבר מן המת איך יתכן לטהרו, הרי בשר שפירש מהמת טמא, ואין סברא לומר שמשום שפירש מן האבר שהוא טהור?
פרק עשירי - הזרוע והלחיים
ע״ב א״ל אמציעתא, נשחטה הבהמה הוכשרה בדמי׳ וכו׳ ועיין בלב ארי׳, ולפע״ד נראה דלנכרי ודאי לא שייך לומר מיתה עושה ניפול, כי האי דרשה לישראל נאמרה ולא לב״נ, אלא דלב״נ בלא״ה אבר המדולדל אסור משום אבמה״ח, דהרי מכח סברא פשוטה פריך לעיל קכ״ז ע״ב אי דאין מעלין ארוכה טומאת נבלות (דהיינו אבמה״ח) נמי ליטמא, הרי דס״ל להש״ס דכל שאין האבר מצי להעלות ארוכה כתלוש דמי לענין אבמה״ח, אלא דקרא כתיב כי יפול עד שיפול, וזה ודאי רק לישראל נאמרה אבל לב״נ אהדרינן לסברא חיצונה דכל שעומד ליפול כנפול דמי, אלא דיש לעיין בדבר דהרי בשחיטה ניתרים המדולדלים מה״ת לישראל, וממילא גם לנכרי מכח מי איכא מידי, וע״כ לומר דגם לנכרי בעינן עד שיפול דמכח מי איכא מידי אנו מוכרחים לומר דגם לנכרי נאמר האי דין דעד שיפול אבל אם מתה הבהמה ודאי לב״נ מותרין כנבלה עצמה, דמיתה עושה ניפול מנ״ל אצל ב״נ, וא״כ קשה טובא איך קאמר הש״ס דאסיפא קאי אמתה הבהמה הבשר צריך הכשר, וע״ז פליג ר״ש דאין זה אוכל הראוי׳ לאחרים, ואמאי אינו ראוי לב״נ ואין לנו מנוס מקושי׳ זו, אם לא שנאמר דמסברא נמי מיתה עושה ניפול, ורק דרך אסמכתא סמכו דבר זה אקרא דכי יפול מהם במותם ודו״ק.
משנה האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים, ופרש״י ז״ל דכי ימות כתיב והברטנורא במשניות מוסיף ״אדם כי ימות כתיב״ והתויו״ט קמתמה כיון דבסמוך קתני דמת האדם הבשר טהור דמיתה עושה ניפול, ממילא שמעינן דאבר ובשר המדולדלים טהורים עיי״ש, ולא אדע דהא אין לנו קרא על מיתה עושה ניפול באדם אלא בבהמה, ומשם ילפינן גם באדם, ולפי מה שכתבנו למעלה סברא היא ולא בעי קרא, אבל עדיין לא נדע דבאדם בעינן דוקא ניפול, אבל כל זמן שהוא מעורה קצת אין זה אבמה״ח, דהאי כי יפול עד שיפול הוא נגד הסברא החיצונה, ולכן א״א לילוף אדם מבהמה, וכבר כתבנו לעיל דממה שהתנא השמיט האי דינא לעיל בבהמה, ולא קתני בפירוש האבר והבשר המדולדלים בבהמה טהורים, כמו דקתני כאן באדם מוכח דהני משניות ר״ע שנאן דלא ידע כלל מדרשה דמיתה עושה ניפול, דהרי שאל לר״ג ור״י בפ״ג דכריתות על אבר המדולדל בבהמה מה דינו והם השיבו לו דשמעו באדם ומשם יש ק״ו על בהמה, ולכן העמיד התנא שהוא ר״ע עיקר דין זה באדם, ובהמה נלמד מק״ו, והסיפא דמתני׳ דלעיל ודהכא לאו ר״ע אמרה דהוא לא ידע ממיתה עושה ניפול, עיין היטב לעיל, וכעת אני רואה עוד ראי׳ לדברנו אלו, דהרי האי ״בשר״ דנקט התנא אינו מדוקדק, דהרי עיקר דינו הכא הוא, דהחיבור הכל שהוא מציל מן הטומאה, והרי הבשר גם אם לא מהני החיבור טהור הוא דבשר מה״ח אינו מטמא, ולמה קתני כלל בשר בהדי אבר, ואי משום סיפא דמת האדם הבשר טהור, הלא גם זאת ללא צורך, דאי הוה קתני רק האבר מטמא משום אבמה״ח דנשמע מזה דמיתה עושה ניפול, ממילא נדע דהבשר טהור, אבל אם נאמר דר״ע אמרה והוא לא ידע ממיתה עושה ניפול, אז ניחא דלדידי׳ אם מת האדם הן האבר והן הבשר המדולדל מטמא משום אבר ובשר מן המת ורק כל זמן שאדם חי גם שניהם טהורים, ולכן פרש״י ז״ל מדוקדק היטב שכתב דטעמא דהאי תנא קמא שהוא ר״ע, ולא התנא דסיפא, אינו מטעם מיתה עושה ניפול אלא דאדם כי ימות כתיב, דמזה יש לדרוש דכל המדולדל אינו מטמא, כיון דלא מת גמור מקרי וכעין דדרשינן בנזיר מ״ג ע״א במותם לאפוקי גוסס הרי דאפילו קצת חיות מציל ה״ה האי חיבור כ״ד של האבר מציל דאינו בכלל ימות דבעינן מיתה ממש, וניהו דעל בשר לא צריך קרא אבל כיון דלאחר מיתת האדם הבשר נמי מטמא נקט גם בשר.
ודע דיש מקום עיון, דמנין לנו באדם דבמה״ח טהור דהרי על אבמה״ח שהוא טמא, לא כמש״כ התוס׳ כאן דמבנין אב משרצים ובהמה ילפינן אלא מקרא דבחלל חרב וכמו שהביא כאן הלב ארי׳ גמר׳ ערוכה נ״ג והוא מספרי וכאשר כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ב מהל׳ ט׳ דבחלל חרב זה אבמה״ח שפלטתו חרב וקשה טובא אבר מי כתיב כאן, ולמה לא קאמר ה״ה חרב שפלטתו בשר מן האדם דהרי בבהמה נמי פריך לעיל נימא דגם במה״ח מטמא, ודרשו הני תנאים כאו״א למעט בשר מה״ח אבל כאן איזה מיעוטא איכא למעט במה״ח באדם, אבל אם נאמר דאדם כי ימות כתיב ובעינן ריבוי דחלל חרב דומי׳ דאדם ואז הוה ממש כדלעיל, וא״כ הוא ניחא בפשיטות מה דנקט רש״י ז״ל דאדם כי ימות כתיב, דבעינן האי דרשה כדי לטהר הבשר אחר מיתת האדם, דקתני אח״כ דמת האדם הבשר טהור דלא סגי לי׳ בטעמא דמיתה עושה ניפול, אלא בעינן עוד דרשה זו דאדם כי ימות לטהר במה״ח ודו״ק.
ע״ש גמר׳ א״ל ר׳ יהושע מן החי ולא מן המת וקו״ח וכו׳, כתב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד וכו׳, במשנה דעדיות ליתא האי ראי׳ דמגילת תענית, והנה כבר כתבנו לעיל דע״כ עיקר הני דינים דאבמ״ח מטמא הן בבהמה והן באדם הללממ״ס הם ועכ״פ הני תנאים הראשונים ודאי לא ידעו לא מדרשה דחלל חרב באדם, ולא מדרשה דמן הבהמה דהרי ר״א אומר שמעתי שאמה״ח מטמא, והיינו מפי השמועה ולא ממדרש הכתובים ור׳ יהושע השיב לו דאבר המת איכא ק״ו, ומה זה תשובה הלא אין למדים ק״ו מהלכה, ואם אבמה״ח הלכה אז אין זה מספיק דאיכא ק״ו על אבר מן המת, אבל הוסיף לו כתב במגילת תענית וכו׳ ושם הוא יותר מק״ו, והוה כמו בת מבת הבת דלוקין עליו כידוע, וה״ה דכעין זה ילפינן שפיר גם מהלכה, ומ״מ השיב לו ר״א כך שמעתי מן החי ולא מן המת דאין ללמוד גם זאת מק״ו ודו״ק.
ע״ש השתא דאתית להכי בין ת״ק לר״ש נמי כזית בשר ועצם כשעורה א״ב, ופרש״י ז״ל דעל בשר ועצם הפורש מאמה״ח קמטהר ר״ש בשניהם, וכר׳ יהושע דמטהר בשניהם, ות״ק מטמא באחת מהן או כר״ע או כר״נ, ועיין בתויו״ט דנראה דוחק דיהי׳ כאן ההלכה כר״ש נגד ר״מ, ולפע״ד עוד יותר דוחק לומר דיפליגו תנאים האחרונים בפלוגתת תנאים הראשונים ר״א ור״י ור״נ בעדיות פ״ו, ויותר דוחק דהרי בדברי ר״מ לא נשמע כלל דמטמא בחדא כר״א או כר״נ דאדרבה אם מטהר בשניהם כר׳ יהושע יותר ניחא ואיך קאמר ר״ש מטהר דבר דלא שמעינן מתנא שלפניו דמטמא ודברי התויו״ט דאין כאן דוחק אחר אלא דיהי׳ הלכה כר״ש נגד ר״מ תמוהים מאד וזאת הכריח להרמב״ם בפיה״מ ואחריו הברטנורא לפרש דעל אבר מן המת קאי. אבל כבר צווחו על פי׳ זה כולם כאחד, דכזית בשר מאבר מת היינו כזית מן המת, ואיך אפשר לטהר ויפה דחה הלב ארי׳ דברי התויו״ט בזה, דרצה לומר דגדולה מזו מצינן דר״א מטהר אבר מן המת ומטמא אבמה״ח, וכתב שאין דמיונו עולה יפה, דהתם באין באברים כזית ולא נלמד מת מחי מק״ו וכמש״כ למעלה משום דאין למדין ק״ו מהלכה, אבל הכא הלא כזית בשר מאבר מת היינו הך דהרי הוא מן המת.
והנראה לפע״ד לתרץ פי׳ הרמב״ם ז״ל הוא, דהנה טומאת אבמה״ח איכא גם באבר שיש עליו בשר הרבה, דהרי הבשר בלא אבר טהור ורק בהדי אבר מטמא, אבל טומאת אבר מן המת ליתא רק באבר שאין עליו כזית בשר, כי רק אז איכא עליו שם טומאת אבר דאי איכא בו כזית בשר, הרי בלאו אבר איכא עליו טומאת מת מצד כזית בשר, ולכן מה דקאמר מה איכא בין אבמה״ח לאבר מן המת היינו לאבר מן המת שאין עליו כזית בשר אשר אז אית בי׳ טומאת אבר מן המת, אשר אז חל עליו בהפרידו מן המת, ואז בטל ממנו שם טומאת בשר המת, כיון דחל עליו שם חדש דהיינו טומאת אבר המת, שהבשר שבו חלק מן האבר, ולכן בשמפריש האי בשר מן האבר ומחברו לבשר מן המת להיות כזית אע״פ שהזית בשר משני מתים מצטרפין כמבואר ברמב״ם בריש פ״ד מטו״מ, אבל האי בשר מן אבר המת שהי׳ עליו שם טומאת אבר דלא בעי שיעור תו לא מצי מצטרף לטומאת בשר המת דבעי שיעור כזית דזה מקרי אין שיעורין שוה דהאי חצי זית בשר של האבר הי׳ מתחלה מטמא בצירוף עצם וגידין גם פחות מכזית בין הכל, ולכן אבר המת ובשר המת מקרי אין שיעורון שווין ולא מצטרפין לדעת ר״ש כנלפע״ד ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל לפי חומר הענין, ובפרט מאחר שפרש״י ותוס׳ א״א לקבלו מרוב הדוחק, והדוחק מתגדל בשנתבונן דלמה לי׳ להש״ס להאי השתא דאתית להכי, כיון דכבר נתיישב טעמא דר״ש דס״ל כר״א ומטהר באבר המת, והבן.
ודע דלפי פי׳ הרמב״ם ז״ל לפי מה דמסיק דר״ש מטהר בשר הפורש מאבר המת שאינו מטמא משום בשר המת, ממילא גם במשנה דלעיל דמטהר ר״ש בנבלה נמי מפרשינן כן דבשר הפורש מאבר נבלה אינו מצטרף לטמא משום בשר נבלה, והש״ס לא חש להאריך ולחזור אשלמעלה בדבר שממילא משתמע ובפרט שלדינא אין כאן נפקותא דאין הלכה כר״ש ודו״ק.
תוס׳ ד״ה כזית בשר הפורש מה״ח ר״א מטמא, לכאור׳ נראה דאבר האדם מה״ח מב״א דשרצים ובהמה אתי׳ וכו׳. כבר כתבנו למעלה שתפסו האחרונים ז״ל דמעיני בעלי התוס׳ נעלמו גמר׳ ערוכה נזיר נ״ג ע״ב שהביא הש״ס שם ברייתא מספרי דדרש בחלל חרב שזה אבמה״ח שפלטתו חרב. אבל האמת שהתימא חוזרת עליהם דאיך עלה על דעתם דר״א ור״י דפליגו באבר המת אי מטמא ידעו מהאי דרשה, דהרי בהאי ברייתא דרש ג״כ ״או במת״ דכתיב שם על אבר מן המת, והוא מוכרח לדרוש דאם בחלל קאי על אבר הנחלל מן החלל א״כ האי או במת נמי על אבר מן המת קאי, וכן גבי טומאת נגיעה דכתיב אח״כ בקרא ״ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת״ דרשינן שם דף צ״ד ע״א ״בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מה״ח ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת, זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות ארוכה״ ושם ודאי מוכרח לפרש כן דהרי הני רק במגע ומשא מטמאין ולא באוהל, ואי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ידעו מהאי דרשה, איך קאמר ר״א שלא שמע רק מאבמה״ח דמטמא ולא אבר המת, ואיך השיב לו ר׳ יהושע מק״ו אם הוא מפורש בקרא, זה כמו זה דמאן דדרש בחלל על אבמה״ח מוכרח לדרוש או במת על אבר מן המת.
אבל ראה זה פלא והפלא כי תמיהתי סובבת גם על הרמב״ם ז״ל, דז״ל בפ״ב ה״ג מט״מ ״אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם וכו׳ שאברים אין להם שיעור שנ׳ כל אשר יגע ע״פ השדה בחלל חרב, הדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן, או חלל שאר דברים מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו חרב וכו׳, הלכה ד׳ אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת, והוא שיהי׳ שלס כברייתו בשר גידין ועצמות״ וכו׳ עכ״ל והנה עיניך רואות כי באבמה״ח מביא הרמב״ם דרשה דבחלל חרב, אבל על אבר המת כתב סתם דמטמא כמת בלי להביא דרשה דאו במת דכתיב שם על אבר מן המת, ואין ספק אצלי דבכוונה השמיט האי דרשה משום דפסק כר׳ יהושע נגד ר״א דקאמר ק״ו מן החי מכש״כ מן המת. הרי דסובר הרמב״ם דר״א ור״י גם שניהם ידעו ודרשו האי בחלל חרב על אבמה״ח אבל האי ״דאו במת״ לא דרשו על אבר מן המת. והי׳ מקום לומר דאו במת אתא על נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכאשר מפרש ר׳ יוחנן המשנה נזיר נ׳ ע״א דקתני על המת ועל כזית מן המת, אלא דמה נעשה בהאי ״או במת״ השני דכתיב אצל מגע, דשם א״א לפרש לנפל, דהרי הנפל מטמא נמי באוהל ושם ע״כ באבר שאין בו להעלות ארוכה ודומי׳ דחלל וא״כ מהיכי תיתי לא נפרש גם כאן דמדבר מטומאת אוהל וקאמר בחלל דהיינו אבמה״ח, דאו במת היינו אבר מן המת. והדבר אצלי הפלא ופלא.
ודע דגם בלא״ה תהיוה קחזינא בהני פסקי הרמב״ם שכתב דחלל חרב היינו שפלטתו חרב דאל״כ מה לי חרב מה לי אבן או דבר אחר ובאמת בגמ׳ שם בנזיר מבחלל לחוד קדריש, דחלל בכ״מ הוא הנהרג ע״י אדם ולמה לא קאמר במת שכולל הכל גם במת מיתה טבעית, לכן דרשינן בחלל זה אבר הנחלל מן החי, (כך גירסת רש״י שם) וחרב דכתיב אתא דחרב הרי הוא כחלל, ולכן אצל נוגע לא כתיב חרב, דחרב מטמא גם באוהל, אבל בחלל כתיב דקאי על אבמה״ח שאין בו כדי להעלות ארוכה, ולא ידעתי למה שינה הרמב״ם ז״ל בזה מדרש חז״ל.
עוד זאת בהלכ׳ ג׳ באבמה״ח כתב חסר מן העצם של האבר כ״ש הרי האבר כולו טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי ויתרפא וישלם ה״ז מטמא במגע ומשא ובאוהל, ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. ובהל׳ ד׳ אצל אבר מן המת כתב, חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן הבשר, עכ״ל ובסוף דבריו הוא נתפס מאד דהרי באם אין בו בשר להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא כמו באבמה״ח וכדדשינן שם בגמ׳ ״דאו במת״ על אבר מן המת שאין בו בשר כדי להעלות ארוכה דמטמא במגע ובמשא וכאשר הרמב״ם בעצמו פסק כן לקמן בפ״ג ה״ב ״ואלו שמטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל אבמה״ח שחסר בשרו וכו׳ ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו וכו׳״ עכ״ל, ואיך כתב כאן דאם חסר הבשר ואין בו כדי להעלות ארוכה, הרי הוא כשאר עצמות המתים, והיינו דבעי עכ״פ שיעור עצם כשעורה וזה ליתא, דכל שהוא אבר לא בעי שיעור, ואפילו בפחות משעורה מטמא במגע ובמשא. וכמדומה לי דלזאת כיוון הראב״ד ז״ל בהשגתו ואע״ג דלשונו מגומגם, והרבה טעותים נפלו בו, ולא כמו שהבין הכ״מ דהשגת הראב״ד קאי על שנשאר בו כזית בשר, אלא על שפסק הרמב״ם דחסר מן העצם או מן הבשר דטהור אם אין בו כדי להעלות ארוכה, וזה אינו והוא עצמו לא פסק כן לקמן כנ״ל ודו״ק.
בא״ד אבל אי מבניינא דשרצים ודבהמה אתי, אמאי אמרו לי׳ לר״א מ״ט מרבה בשר וממעט עצם עכ״ל, ועיין מהרש״ל ומהרש״א ז״ל ואני הלא כבר כתבתי למעלה דלר״א דאבר מן המת טהור ה״ה אבר מנבלה דטהור דמ״ש. אבל מה דקשי׳ לי הוא דאמאי מבנין אב ילפינן, איך שייך לדרוש פסוקים לאוקמם על הבנין אב כי תורה שבכתב איך יפרש דבר שהוא מפי השמועה תושבע״פ כי כזאת לא נמצא, ולכן גם אם נאמר דמהלכה ידעו דאבמה״ח מטמא, ג״כ לא שייך לדרוש פסוקים לפרש את ההלכה שהוא תושבע״פ ודו״ק.
תוס׳ ד״ה בין ת״ק לר״ש כזית בשר ועצם כשעורה א״ב, פי׳ או עצם כשעורה דבתרוויהו ליכא למימר לת״ק טמא וכו׳ ובלא״ה נמי איך יחלוק הת״ק שהוא ר״מ על כל הני תנאים הראשונים ר״א ור״י ור״נ בעדיות שם ויהי׳ דלא כחד מינייהו, אלא דאפילו הא גופא דיפליגו ר״מ ור״ש בפלוגתא דתנאים הראשונים הוא ג״כ דבר זר שלא מצינן כמוהו, וכאשר כתבנו למעלה דמה״ט נאיד הרמב״ם והברטנורא מפי׳ זה ודו״ק.
הדרן עלך פ׳ העור והרוטב
210ימים לסיום הש״ס