חולין קל ע"ב

דף קל - ב

אי אגואי [בפנים], הא קא מעייל חולין לעזרה!? ^[1]

הלכך לא אפשר לומר שיהיו חולין חייבין בחזה ושוק ^[2].

מקשה הגמרא: אלא האי "זה" דכתיב, למה לי? והרי אי אפשר להניף חזה ושוק בחולין, ולמה לי מיעוט!? מבארת הגמרא: "וזה" נצרך לכדרב חסדא. דאמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן, פטור מלשלם! ואמרו להלן שיש אומרים שמקורו של רב חסדא נדרש מ"וזה".

גופא, אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן, פטור מלשלם!

מאי טעמא?

איבעית אימא: משום דכתיב "זה", ודרשינן דווקא "זה" - בעודן קיימות, חייב ליתנן, אבל אם אינן קיימות בעין, וכגון שהוזקו או שאכלן - אין חייב בתשלומין ^[3].

ואיבעית אימא: משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים, שהרי אם יתבענו כהן, יכול הוא לומר לו: לכהן אחר אני רוצה ליתן ולא לך! ^[4]

מיתיבי: נאמר בענין המתנות "וזה יהיה משפט הכהנים" - מלמד שהמתנות דין הן, שדיינין נזקקין להן לדון בעניינם. למאי הלכתא - לאיזה ענין צריכין לדיינין? מאי

לאו, להוציאן בדיינים! ומשמע שהכהן הראשון התובע את המתנות יכול לתבען בבית דין ולהוציאן מיד הישראל? ^[5]

דוחה הגמרא: לא, כוונת הברייתא "שהמתנות דין" - לענין לחולקן בדיינין. שהדיינין אומרים לישראל: תן את המתנות לכהן זה שהוא חבר ולא לכהן זה שהוא עם הארץ.

וכדרב שמואל בר נחמני. דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ? שנאמר "ויאמר לעם ליושבי ירושלם לתת מתת [חלק כהונה] הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'". ודרשינן: "כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת. ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת". ולהכי הדיינים מורים לתת המתנות לתלמיד חכם ולא לעם הארץ ^[6].

תא שמע: רבי יהודה בן בתירא אומר: הכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד שהמתנות דין!

יכול - שמא תאמר - אפילו חזה ושוק דין הם? תלמוד לומר "זה"! דדווקא זה - מתנות זרוע לחיים וקבה האמורים בענין - דין הם, ולא חזה ושוק.

מדייקת הגמרא: למאי - לאיזה ענין - אמרו "שהמתנות דין"? אילימא לענין דבעינן לחולקו בדיינים, אטו חזה ושוק לאו בדיינים מיחלקו דדרשינן "זה" דווקא ולא חזה ושוק!? והרי גם בהם ראוי לומר ש"כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת", שהרי גם חזה ושוק "מנת" נינהו!

אלא לאו, לענין להוציא בדיינין, ומשמע שהמתנות יוצאות בדיינין!? ^[7]

דוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן, דאתו המתנות כבר לידיה דכהן. שקיבלם כבר מישראל, ואחר כך גזלם ישראל זה המחזיקם עתה ממנו. ובאופן זה ודאי ממון שיש לו תובעין הוא, שהרי כבר זכה בהן הכהן ^[8].

מקשה הגמרא: אי מדובר באופן דאתו לידיה, מאי למימרא? מה החידוש בזה שיוצאין בדיינים? פשיטא! הרי ממון הכהן גמור הוא!

ומבארת: מדובר באופן דאתו לידיה דכהן בטבלייהו - בעוד שהיתה הבהמה טבל [קודם שהורמו מתנותיה], וקסבר האי תנא, מתנות שלא הורמו - כמי שהורמו דמיין, ולפיכך זכה הכהן במתנות, שהרי לכל הכהנים זכות שווה בהן, והוא זכה ראשון. מה שאין כן בחזה ושוק ששייכים דווקא לאותו בית אב שבאותו משמר, שאם באו לידי כהן כשעדיין לא הופרשו, אינו זוכה בהם, ואם לקחן הישראל ממנו אינם יוצאים בדיינים ^[9].

תא שמע: בעל הבית [עשיר] שהיה עובר ממקום למקום [שהיה הולך בדרך], והיה נצרך למזונות, ומשום כך היה צריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, נוטל, כיון שעכשיו עני הוא, שאין לו מזונות. ולכשיחזור לביתו - ישלם! דברי רבי אליעזר ^[10]. מוכח שמתנות עניים הן "ממון שיש לו תובעים" ועני הבא ראשון יכול לתבעו. ואם כן גם מתנות כהונה יחשבו כ"ממון שיש לו תובעין" ^[11].

אמר רב חסדא: לא, באמת מתנות עניים הן ממון שאין לו תובעין, ומידת חסידות שנו כאן, שאם חסיד הוא - ישלם!

אמר רבא: אי אפשר להעמיד את הברייתא באופן זה, שהרי תנא תני לשון "ישלם" ומשמעותו שצריך לשלם בעל כרחו, ואת אמרת "מידת חסידות" שנו כאן!?

ועוד, וכי מדרבי אליעזר ליקום וליתוב, והרי רבנן נחלקו עליו!?

אלא, בהכרח ההוכחה ממה שאמרו רבנן בסיפא. דתנן: וחכמים אומרים: אינו צריך לשלם כשיחזור, כיון שעני היה באותה שעה ונטל את המתנות בדין  11א . טעמא דאינו צריך לשלם - משום דעני היה באותה שעה, הא סתם עשיר שאכל מתנות עניים שלא כדין - משלם! ואמאי, ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שדינו מבואר לעיל שפטור מלשלם?  11א.  הרא"ש בפאה [פ"ה מ"ד] כתב "עני היה ופטור מן המעשר". ובמקדש דוד [תרומות ג] כתב שמוכח מדבריו כשיטת המשנה למלך [תרומות ב ט] שהפטור ממעשר חל בלקט שכחה ופאה רק אחר שבאו לידי עניים, ולכן בעה"ב חייב במעשר כי לא באו לידי עניים. וראה בקהילות יעקב [זרעים א] שדן בדבריו, ועיין עוד להלן [קלד ב הערה 3].

ועל כך אמר רב חסדא שאין זו קושיא, כי מה שעשיר משלם - מידת חסידות שנו כאן, שאם חסיד הוא, צריך לשלם כדי לצאת ידי שמים ^[12].

תא שמע: מנין לבעל הבית ישראל שאכל פירותיו טבלין [שלא הרים תרומותיהן], וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים ולא הפריש תרומת מעשר - מנין שפטור מן התשלומין? - תלמוד לומר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" - אין לך [לכהן] בהן - במתנות - אלא משעת הרמה ואילך. והאוכל טבל הרי לא הרים מתנותיו כלל, ומשמע, הא אם אכלן משעת הרמה ואילך מיהא - משלם! ^[13] ואמאי חייב לשלם, ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן!? ^[14]

הזרוע והלחיים גואי קא מעייל חולין לעזרה, מכאן משמע דחולין לעזרה דאורייתא דאי לא מאי קושיא דלמא חולין חייבין בחזה ושוק מדאורייתא ומניף להו בעזרה מדאורייתא, וה"נ משמע בב"ב (פ"א ב') דפרכינן התם ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה, וכן נמי במנחות (פ' ב') גבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה דאיתמר התם אמרו למדין לפני רבי ולייתי לחם ולומר אי הנך תודה היא הא לחמה ואי לא ליפוק לחולין אמר להו וכי מכניסין חולין לעזרה, ואי מדרבנן היאך אמר אין לה תקנה, ואיכא למידק דהא בזבחים (צ' ב') משמע דאינו דאורייתא דתנן התם ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין ואי דאורייתא היאך מביאין שם תבלין של חולין, וי"ל שלא אסרו אלא בשהביאן לעשות בהן כעין הקרבה כי הכא דמניף להו וא"נ כההיא דבכורים דמניף להו נמי, ותדע לך דהא נכנסין שם בבגדי חול, והלל שהיה מביא כשבתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה, והרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שחיטה [פ'] שני דאסור להכניס שם אפילו לחם ופירות לא נראו דבריו אא"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים.
מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ. איכא למידק דהא תנן במסכת חלה בפרק בתרא (מ"ט) ואלו ניתנין לכל כהן החרמין והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והבכורים רבי יהודה אוסר בבכורים, אלמא המתנות ניתנין לכל כהן ואפילו לעם הארץ. וכפי' רש"י ז"ל ריש פרק כל הבשר (חולין קד, ב) וכ"מ בירושלמי (פ"ד, ה"ז) וניתנת לכל כהן שירצה בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה, ואע"פ שאמרוה בירושלמי גבי חלת נכרי בארץ (ובחלת) [ותרומת] נכרי בחוצה לארץ, מכל מקום ש"מ דכל כהן שירצה היינו בין לחבר בין לכהן ע"ה, וכן אמרו בירושלמי (שם) רבי יהודה אוסר בבכורים רבי יודה כדעתיה דאמר אין נותנין אותן אלא לחבר עיר בטובה, ותירצו בתוספות דהכא מיירי בשיש כהן חבר וע"ה ואז אסור ליתן לע"ה, וההיא דמסכת חלה בשאין שם כהן חבר דמוטב שיתנם לכהן ע"ה משלא יתנם לשום כהן, א"נ י"ל דקמ"ל דבזמן שאין שם כהן חבר א"צ לעכבן עד שימצא כהן חבר או ישכור וישלח למקום אחר.

לא צריכא דאתי לידיה. ואקשינן אי דאתי לידיה מאי למימרא, ה"ה דהוה מצי לאקשויי א"ה אפילו חזה ושוק נמי, אלא דעדיפא ליה לאקשויי (בחזה ושוק) [במתנות] גופייהו דמיירי בהו. ופרקינן דאתי לידיה בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, איכא למידק א"ה אפילו חזה ושוק נמי, וי"ל דשאני חזה ושוק דכהנים משולחן גבוה קא זכו ולאחר הקרבה והפרשה, אבל מתנות ממון כהן הן.

הא עשיר משלם אמר רב חסדא מדת חסידות שאנו כאן. וא"ת והא משלם קאמר וכדאקשינן לעיל, י"ל דרבנן לאו משלם קאמרי אלא דמכלל דבריהם אנו אומרים הא עשיר אינו פטור אלא משלם.

ומשום מדת חסידות. ורבנן בתרתי פליגי אדר' אליעזר דבעני באותה שעה פטרי לגמרי ואפילו מדת חסידות אין בו ובעשיר אף ע"פ שעשה שלא כהוגן אין משלם בדיינין אלא נותן משום מדת חסידות.

אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. איכא למידק אדרבה את אשר ירימו בעתידין לתרום הכתוב מדבר, ומינה גמרינן בסנהדרין (פג, א) דהאוכל טבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר ותירצו בתוספות דודאי מדכתיב אשר ירימו ולא כתיב אשר הרימו שמעינן דטבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר, ומיהו מדסמך אשר ירימו לה' אשמעינן דאין לגבוה, אלא משעת הרמה ואילך, וא"נ מדסמך ההוא קרא דאשר ירימו לההוא קרא דכתיב (ויקרא כב, יד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה דההוא בתרומה מיירי דאי בטבל אינו משלם חומש. ואין זה מחוור דאם איתא ה"ל לאסוקי וסמיך ליה ואיש אשר יאכל קדש בשגגה.

אלא לכדרב חסדא פי' הא דכתיב זה לא איצטרך אלא למעוטי דכל היכא דלא ליתנהו בעין אינו חייב לשלם וכדרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. מ"ט איבעית אימא משום דכתיב זה ואיבעית אימא משום דהוי לן ממון שאין לו תובעים פי' שלא זכה בהן שום כהן עד שיגיע לידו ובידו ליתנם לכל כהן שירצה ודוקא הוא ודכוותיה אבל המזיק הקדש עניים או שאכלו חייב לשלם דממונא הוא גמור תדע דהתם אי לאו קרא דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים הוי מיחייב בזה שומר כפיקדון דעלמא כדאיתא בב"ק ומי שיש בידו ממון עניים הרי גזבר שלהם יכול לתובעו ממנו וה"ה כל אחד מן העניים דומיא דתרי דאית ליה ממונא בהדי חד שאם דבר המתחלק הוא כ"א תובע חלקו ואם אינו דבר המחלק נמי תובע הכל כדי להציל חלקו וזה דבר ברור והוצרכתי לכותבו מפני שטעו בו מקצת חכמים.

מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ פי' בשיש שם חבר אבל בשאין שם חבר נותנין לכהן עם הארץ ואינו צריך לעכב עד שימצא כהן חבר ואינו צריך לשכור ולשלוח למקום אחר שיש שם כהן חבר וראיה לדבר מדתנן במס' חלה בפ' בתרא גבי חלת חוצה לארץ ואלו נתונין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והביכורים וכו' אלמא מתנות נותנין לכל כהן ואפילו עם הארץ וכדפרש"י ז"ל בריש פרק כל הבשר ובירושלמי אמרו בפי' ונתת לכל כהן שירצה בין לכהן חבר ובין לכהן עם הארץ אלא ודאי כדאמרן וכן פי' בתוס'.

הב"ע דאתי לידו בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. ופי' ודוקא במתנות אבל חזה ושוק דקדשי מזבח נינהו וכהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו ולא זכו בהו אלא לאחר הפרש' והקרב' וה"ה דהוי מצי למיפרך א"כ חזה ושוק נמי אלא דהא עדיפא ליה למיפרך במתנות גופייהו: וכי אוקמוה דאתי לידיה בטבלייהו תו לא קשיא חזה ושוק מטעמא דאמרן.

תנא תני ישלם ואת אמרת מידות חסידות שנו כאן אלא מסיפא פרכי' וחכמים אומרים עני היה באותה שעה. טעמא דהיה עני וראוי ליטול הא עשיר משלם אמאי להוי מתנות כהונה או שאכלן אמר רב חסדא מידות חסידות שנו כאן. וכ"ת והא לרבנן משלם קאמרינן הא ליתא דרבנן לא אמרינן לה בהדיא אלא דאנן דייקי' ליה מלישנא דידהו: ותו דדילמא ישלם הוא דמשמע דינא אבל משלם שפיר משמע מידות חסידות והכי משמע קצת בב"מ כדכתיבנא התם ומדלא אוקימנא לר"א דמאי משלם דמי פירות בזול דאיתנהו בהו שמעינן דלרב חסדא אינו משלם כלל ודין הוא דהא טעמא דמילתא משום דהוי ממון שאין לו תובעים כנ"ל:

את אשר ירימו לה' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. הקשו בתוספות אדרבה את אשר ירימו בעתידים לתרום משמע. ומינה גמרינן בפ' ואלו הן הנשרפין שהאוכל טבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר ותרצו דתרתי שמעינן מדכתיב ירימו ולא כתיב תרימו שמעי' התם דבעתידין לתרום הכתוב מדבר: ומדכתיב ירימו לה' דסמך הרמה לה' אשמעינן דאין לגבוה בהם אלא משעת הרמה ואילך:

המזיק מתנות כהונה כגון שהשליכן לאור או שאכלן פטור מלשלם משתי סבות אחת שהרי כתוב זה כלומר כשהם בעין ועוד שהרי ממון שאין לו תובעין הוא וכשכהן זה תובעם יכול לומר לכהן אחר אני רוצה ליתנם וכן הדין אם מכרם לאחר והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי לקנות הואיל וקנאן מ"מ רשאי הוא למכרן:

מתנות אלו אין נותנין אותם לכהן עם הארץ שנאמר משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין ר"ל שראוי לעיין בהם מי ראוי ליטלם וכן כתוב ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים הלויים למען יחזקו בתורת י"י המחזיקים בתורת י"י יש להם מנת שאין מחזיקין בתורת י"י אין להם מנת:

יש שואלין והלא במסכת חלה פרק אחרון אמרו אלו ניתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופטר חמור וזרוע ולחיים וקיבה ראשית הגז וכו' ופירשו חכמי האחרונים על האמור כאן שהוא בשיש שם חבר ועם הארץ ומאחר שיש שם חבר ראוי לכבדו על האחרים אבל כשאין שם חבר נותנין לאותו שהוא לשם ואפי' עם הארץ ובכיוצא בזו נשנית אותה שבמסכת חלה וכן הדברים נראין ומ"מ חזה ושוק אין ניתנין אלא לכהן חבר וכן תרומה טהורה כמו שכתבנו באחרון של סנהדרין:

ויש מתרצים שזו של חלה פירושה שאינו צריך ליתנה לכהן שבאותו משמר וכבר הכרענו שם מצד המשנה הסמוכה לה ומצד סוגיית תלמוד המערב שאי אפשר לפרשה כן אלא על הדרך שכתבנו או שמא זו של מסכת חלה באה ללמד שנותנה אף לכל כהן שאינו אוכל חולין בטהרה ומ"מ דוקא חבר:

זה שאמרנו שהמתנות ממון שאין לו תובעין הם הדברים אמורים אפי' באה הבהמה שלימה לידו של כהן אחר שנשחטה בתורת פקדון ואין אומרין משבאה לידו זכה במתנותיה ואם החזירה והזיקו הבעלים את המתנות שיהא יכול לתבעם אלא לא זכה בהן כלל הואיל ולא הורמו המתנות והוא ענין דאתו לידיה בטבליהו ולמדת מדברינו שאין הלכה כדברי האומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ומ"מ הורמו המתנות ובאו לידו זכה בהן:

בעל הבית שהיה הולך מעיר לעיר וכלתה הוצאתו ואין לו צורך הוצאה אע"פ שהוא עשיר במקומו מותר לו עכשיו ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני והוא הדין לצדקה ואף לכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי עני היה באותה שעה וכדין נטל:

אפי' נטל דברים אלו והוא אינו צריך להם אינו חייב לשלם מן הדין ומ"מ אם רצה לצאת ידי שמים ולקיים בעצמו מדת חסידות משלם:

בעל הבית שאכל פירותיו טבלים או בן לוי שאכל מעשרותיו בטבלן חייבין מיתה בידי שמים ומ"מ פטורין הם מן התשלומין שאין לכהן בהם כלום אלא משעת הרמה ואילך אכלה משעת הרמה ואילך יתבאר במקום אחר שאם בשוגג משלם קרן וחומש ואם במזיד אם התרו בו לוקה ואינו משלם ואם לא התרו בו משלם את הקרן לכל אפי' הופקדו הטבלים אצל הכהן לא זכה בהם הואיל ולא הורמו וכשהחזירן ואכלן בעל הבית בטבלן פטור:

בד"ה תנא תני ישלם כו' דעל מדת חסידות לא הוו פליגי רבנן עכ"ל קושטא למאי דמסיק בסיפא טעמא דעני הא עשיר משלם דמדת חסידות שנו כאן ע"כ לרבנן בעני אפילו מדת חסידות ליכא אבל מ"מ אי לא הוה איירי ר"א אלא במדת חסידות לא הוה להו לרבנן למפלג עליה דאין דרך תנאים לפלוג בחסידות בעלמא וק"ל:

ד"ה אי אגואי הא קא מעייל חולין בעזרה דכל חולין מדאורייתא אסור להביא בעזרה. ר"ל דלאו דוקא שוחט חולין בעזרה וכן אמר בפ' המוכר הספינה גבי בכורים דמביא ואינו קורא ופריך והא קא מעייל חולין לעזרה דלא מסתבר דהתם אגוזלות דבהדייהו קפיד ר"ל וכ"ת דלעולם אינו אסור אלא לשחוט חולין בעזרה והא דפריך התם גבי בכורים לא קפיד אבכורים עצמם אלא אגוזלות דרך להביא גוזלות עם הבכורים ולהקריבם ועלייהו פריך והא קא מעייל חולין לעזרה דלא מסתבר לומר כן דאגוזלות אפשר להתנות עליהם שאם אין זה בכורים אזי יהיה הגוזלות קרבן נדבה:

ד"ה תנא תני ישלם ואת אמרת וכו' וא"ת והאמר בפ"ק דב"ק וכו' ובעי למימר ישלם לצאת ידי שמים. וא"כ ש"מ דלישנא דישלם יכולין לפרש לצאת ידי שמים א"כ מאי פריך הכא נימא דהא דתנא ישלם הוי פירושו לצאת ידי שמים ומיהו לההוא לישנא נמי וכו' אכל הכא שלקחן בהיתר וכו' אפי' לצאת ידי שמים לא מיחייב. ר"ל אי מן הדין לא מיחייב לא שייך ג"כ לחייב לצאת ידי שמים אלא ודאי הא דקתני ישלם מן הדין קאמר ולהכי פריך שפיר וכו':

[בא"ד] ומיהו בסמוך קשה וכו' ומפרש ר"ת דה"ק וכו'. ר"ל דאמת הוא דיכולין לפרש דישלם הוי פירושו לצאת ידי שמים אבל הכא א"א לפרש כן דתנא תני ישלם ורבנן פליגי עליה וכו' וצ"ל לפירושו דבלצאת ידי שמים נמי לא שייך פלוגתא וכן משמע בתוס' פ' הפועלים והשתא נמי אתי שפיר הא דפריך מסיפא טעמא דעני הא עשיר חייב דהמקשה היה סבור דכיון דפלוגתא דר"א וחכמים לא איירי אלא בחייב מן הדין א"כ דיוקא נמי דמשמע מינה הא עשיר חייב מן הדין קאמר ורב חסדא השיב דאינו כן דאע"ג דפליגי בחייב מן הדין מ"מ דיוקא דמשמע מינה הא עשיר חייב מדות חסידות קאמר כן צריך לפרש ע"כ לפי' ר"ת אע"ג שנראה קצת דוחק שהמקשה והתרצן יהיו מחולקין בזה ודו"ק:

רש"י בד"ה כמי שהורמו כו' אבל חזה ושוק כו'. נ"ב נראה בעיני דמשום הכי לא רצה לפרש כפירוש דלעיל דלא שכיחא כו' משום דהאי שינויא דאתא לידייהו כו' והוא חזר וחטפא מינייהו טפי לא שכיחא ואפי' הכי תנייה ודו"ק:

רש"י ד"ה ופריך (בסופו). וזכה במתנות מן ההפקר. קשה דהא מתנות נתינה כתיב בהו ויש בהן טה"נ לבעלים כמש"כ הר"ן ועי' לקמן (קלא) תד"ה יש בו טה"נ. ועי' (שם) ברש"י ברה"ע ל"א שמסר כו' לזכות כו'. וכן יל"פ כאן:

רש"י ד"ה כמי שהורמו. במתנות ששוים כו'. כצ"ל בבי"ת:

תד"ה אי (בסופו). דדוקא חו"ש כו' דעביד בהו תנופה וכן לחם כו' שהוא הכשר קרבן כו'. לכאורה הלא גם הלחם טעון תנופה וכדאמר שם (פ"א) משום דאיכא ארבע להניף. ואולי משום דרבי שם לא הזכיר ענין התנופה אלא סתם וכי מכניסין חולין לעזרה. לכן הוצרכו לתת בו טעם אחר:

תד"ה מנין. אלו ניתנין לכל כהן. כצ"ל:

בא"ד דהא בירושלמי בפ' ב' נשים כו'. הלשון אינו מדוייק דהא המשנה דאלו ניתנין כו' היא באותו פרק ועליה אמר הירושלמי דיש מהן כו'. גם מש"כ א"כ ע"כ כו' בין כהן ע"ה. כן איתא שם בירושלמי להדיא וז"ל וניתנת לכל כהן בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה יש מהן כו' ע"ש:

בא"ד דגרסי' בירושלמי רי"א אין נותנין אותם אלא לחבר. הירושלמי הביא זה מהמשנה דסוף בכורים ע"ש וא"כ ודאי דלא קאי אלא על בכורים. ובסה"ד צ"ל ר' יהודה אוסר בבכורים. והוא במתניתין דחלה שם:

גמ׳ ת"ל ולא יחללו את קדשי כצ"ל:

תוס' ד"ה אי אגוואי וכו׳ משמע דכל חולין כצ"ל:

תוס׳ ד"ה מניין וכו׳ דיש מהן ניתנין לכל כהן. נ"ב קיצור לשון יש כאן אלא הני איתא התם בפירוש בפירושא דנותני׳ לכל כהן שירצה היינו בין חבר בין ע"ה רק שבזה אין כל אותן מתנות שוין כי יש מהן נתונין לאנשי משמר דוקא ויש מהם גם לשאר כהנים. אבל לכל כהן פירוש ודאי גם לע"ה כדאיתא בהדיא:

גמ' או שאכלן פטור. עי' לקמן דף קלז ע"ב תוס' ד"ה עד:

שם מתנה לכהן ע"ה. עי' מנחות דף יח ע"ב תוס' ד"ה מודה:

אי אגואי קאי מעייל חולין לעזרה. צ"ע איך אפשר לעייל לגואי כל חזה ושוק של כל ישראל זובחי זבח בריחוק מקום והלא משו"ה הותר לנו בשר תאוה משום כי ירחק ממך המקום דאל"ה היו צריך להקריב הכל שלמים וא"כ איך יאכלו הכהנים חזה ושוק בפנים אפי' אי היו מותר לעייל חולין לעזרה וצ"ל דהוצרך לזה לאידך מ"ד לעיל י"ז ע"א דלא דריש כי ירחק בשר תאוה אלא לבשר נחירה ע"ש ודוחק דמ"מ איך ס"ד להעלות כל חזה ושוק לירושלים דרכי' דרכי נועם כתיב:

קא מעייל חולין לעזרה עמ"ש תוס' מהא דיאכלו עמה חולין ותרומה שתהיו נאכלת על השובע ורש"י פי' שם שאכלו חוץ לעזרה ושוב נכנסים לאכול שירי מנחה על השובע שמע מיני' ס"ל לרש"י כהרמב"ם אפי' אין עושין כעין הקרבה מ"מ אסור להכניס חולין לעזרה. וכ"כ מ"ל פ"ב מהל' שחיטה. וא"כ קשי' הא דלתת לתוכן תבלין של חולין מיהו י"ל דתבלין של תרומה ומע"ש שאינן חולין גמורים מותר להכניס בעזרה דלא גרע מקדשי בד"ה בב"ב פ"א ע"ב והתוס' דלא נחתו לכך משום דס"ל דליכא תרומה ומע"ש אלא בדגן תירוש ויצהר אבל רמב"ם ס"ל מעשר כל הפירות דאורייתא שייך שפיר תבלין של תרומה ומעשר שני. כמדומה לי ראיתי כן בס' אחד:

המזיק מתנות כהונה או שאכלן וכו' דין אוכל תרומה בשגגה דכתיב בקרא דמשלם אינו ענין לכאן דהתם התשלומין עצמו נעשים תרומה וצריך לשלם דוקא פירות והוא לו לכפרה ע"כ אפי' בעה"ב שאכל תרומת עצמו שלא בא ליד כהן צריך לשלם קודש שאכל אבל תרומה במזיד לא מצינו בקרא אלא במתניתין ומצי איירי תרומה ביד כהן ומיירי מיני' ש"ס לקמן בעה"ב שאכל טבלו:

בעה"ב שהי' עובר ממקום למקום וכו' נ"ל טעם פלוגתתן דלכ"ע עני הוא באותו שעה ומותר ליטול אך ר"א ס"ל עכ"פ אינינו עני אלא לשעה והוא צריך להלואה ולא למתנה ע"כ לא יטול אלא בתורת הלואה לא לשם מתנה וע"כ ישלם אח"כ ורבנן ס"ל כיון שהותר ליטול הותר כי היכי דמי שיש לו מאתיים זוז חסר דינר אעפ"י שיש לו די פרנסתו עד יום אחרון בשנה שאז יחסר לו דינר מ"מ מותר ליקח עתה לקט שכחה ופאה כמה וכמה כיון שהותר לצורך דינר הותר לגמרי ה"נ דכוותי' ור"א ס"ל הני מילי בכמות. אבל באיכות לא דלהלואה נצרך ולא למתנה אבל מודה ר"א שאם הוא עני באמת אפי' יתעשר אחר שעה כגון שאביו גוסס ומניח לו ריבואות מותר ליטול כמבואר במשנה וש"ס עירוכין י"ז ע"ב וי"ח ע"א. וראיתי בפלתי ססי' ס"א דברים שאינם ראוים לו ע"ש:

ולכשיחזור ישלם. ראיתי בירושלמי לפנ' זאת המשנה למי משלים לעניי אותה העיר הדא אמרה שהוא מדה"ד. ופ' המפרש דשייך למתני' דהכא לכשיחזור ישלם לעניי אותה העיר דוקא שמהם לקט. והדא אמרת שמשלם ממדת הדין דאי ממדת חסידות יכול לשלם לכל עני שירצה ע"ש ונ"ל דיצא להירושלמי כן מלשון לכשיחזור ישלם ולא אמר לכשיבא לביתו או לכשיהיו לו אלא לכשיחזור לאותה העיר שלקח ממנה ישלם לעניי העיר. ולפ"ז י"ל הא דקאמר תנא תני ישלם ואת אמרת מידת חסידות לישנא קיטא נקיט ורוצה לומר תנא תני לכשיחזור דוקא ולא לאיזה עני שירצה ועוד יותר נראה דמלשון ישלם גופי' מוכיח הירושלמי דאי יתן לשארי עניים שלא הפסידם לא שייך לשון תשלומין אלא למי שחיסר מהם ומשלם עתה חסרונם וא"כ א"ש תנא תני ישלם מוכח דצריך דוקא לאותן עניים עצמן ואת אמרת מידת חסידות וק"ל:

דברי ר"א כ' תוס' ללישנא קמא נמי קשי' דגילה רחמנא זה גבי מתנות כהונה וה"ה למתנת עניים וצ"ל מ"מ א"ש מ"ש תוס' לקמן ד"ה יש בו ט"ה וכו' דאי ס"ד כשאין בו ט"ה יכול לתבוע ולהוציא מיד בעה"ב א"כ לא פריך ש"ס מידי דכיון דבעיקר הדין יש חילוק דבמתנת כהונה אין יכול לתבוע מפני שט"ה לבעלים גילה רחמנא עוד קולא אחרת "זה" לומר אפי' לי"ש אין צריך להחזיר אבל במתנת עניים שאין בהן ט"ה לבעלים ויכול לתובעו אהא לא גלי רחמנא זה אע"כ כל המתנות ה"ל מתנות שאין לו תובעים:

ומדברי תוס' הללו מוכח דפשיטא להו דמעשר עני דמתניתין היינו מעשר עני שבגרן שאין בו ט"ה דומיא דלקט שכחה ופאה דאלת"ה לא הוכיחו תוס' מידי דילמא מקשה ממעשר עני המתחלק בתוך הבית דיש בו ט"ה. ובזה נדחו דברי פלתי שהקשה אפר"ח ע"ש סק"ד. וראיתי בס' לחם שמים על משניות דהוכיח דרמב"ם ס"ל כהר"ן דפטור אפי' לי"ש דמדכ' דלוקה אם לא נתן לקט שכחה ופאה והפסידן בביטלו ולא ביטלו ואי ס"ד איתי' בתשלומין הא לאו שניתק לתשלומין משלם ואינו לוקה. אך כ' היינו בעה"ב עצמו. אבל קיים מצותו כבר זכו בו העניים ושוב בא אחר ונטלו בודאי חייב ולא מייתי מסוגיא זו כלל כאלו היתה בהעלם עין ממנו. ואם כי סברתו נכונה אך א"כ לא פריך ש"ס מידי מבעה"ב העובר ממקום למקום דע"כ לא קאמר ר"ח אלא כשלא הוציאם בעה"ב מידו אבל כשכבר הוציאם מידו אפי' לא אתו ליד זוכה חייב לשלם וצריך לומר דפריך ממעשר עני המתחלק בתוך הבית שהבעה"ב עצמו נתנו לזה העובר ממקום למקום וא"כ יש מקום לדברי פלתי הנ"ל אך תיקשי אהתוס' ד"ה יש בו ט"ה וכו' הנ"ל וצ"ע:

וחכ"א עני הי' באותה שעה. והרא"ש בפי' המשנה מפרש דנפקא מיני' שהוא עני שאינו צריך לעשר וכ"כ בס' קול הרמ"ז משמי' דנפשי' וצ"ע א"כ מאי פריך דלמא רבנן פוטרים אפי' עשיר אלא קמ"ל שיש לו דין עני שאינו צריך לעשר. ועוד צלע"ג מה בין עני לעשיר לענין מעשר דלקט שכחה ופאה פטורים ממעשר אפי' ביד עשיר כמבואר במשנת פאה בעה"ב המחליף עם עניים אז הבעה"ב אוכל בלתי מעשר כי הוא מלקט והעני חייב לעשר מה שניתן לו מבעה"ב. גם דברי פסקי תוס' צ"ע וכן פי' המשנה לרמב"ם תרוויהו כתבו דלמסקנא נמי העני חייב לי"ש ממדת חסידות לשלם ולא משמע כן בש"ס. גם שיטת ר"ח בתוס' צ"ע כיון דעיקר הק' דחכמים לא יחלוקו על מידת חסידות א"כ מאי משני מדת חסידות שנו כאן אכתי תיקשו א"כ אפי' עני נמי וכבר הרגיש מהרש"א ונדחק. עכנלע"ד דהרא"ש לא קאי אהלקט שנוטל עתה שזה בודאי פטור מלעשר אפי' עשיר. אך לכששילם מביתו ממדת חסידות אז יש חילוק שהעשיר שאכל באיסור צריך לעשר ולשלם תבואה מעושרת. והעני שאכל בדין אלא ממדת חסידת הוא בעיניו כאלו רק לוה וחוזר ומשלם הלואתו סגי לשלם כישלוה תבואה שאינה מעושרת ומניחה במקום לקט ויבואו עניים וילקטו ופטור ממעשר. והא"ש דפריך הא עשיר חייב דאין לומר עשיר נמי פטור ונפקא מיני' לענין מעשר ז"א דלקט עולם פטור ממעשר ומסיק מידת חסידות שנו כאן בין לעני ובין לעשיר שניהם ישלמו ממדת חסידות אלא שעני אין צריך לעשר תשלומיו משא"כ עשיר ודברים אלו חסרים בדברי ר"ח שבתוס' ונתבארו בפסקי תוס' וכן דעת הרא"ש ורמב"ם הנ"ל וא"ש הכל בעה"י. יתר פי' דברי ר"ח עיין תשובת רמ"א סיק"ז פירושו השני הוא אמת דהכי קאמר ר"ח מדפליגו רבנן אדר"א ש"מ ר"א תשלומין ממש קאמר מדינא ואתשלומין גמורים מדינא דקאמר ר"א קאי רבנן דעשיר ישלם אותם ולא מיירי מלי"ש כלל. כי רבנן קאי אדר"א ועשיר לרבנן כמו שמחייב ר"א עני וכ' רמ"א שזהו נכון. ופי' קמא שהעתיקו פלתי הוא ע"ד חדוד ע"ש ומאי דנפקא לן לדינא במעשר כספים בזה"ז יבואר לקמן איזה דיבורים אח"ז ע"ש היטב:

מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין וכו' עתוס' פי' דקרא אמר שלא יחללו קדשי ב"י אשר עתידין להרים משמע שאינם קודש לה' עד אחר שהורמו ואמר אותן שעתידין להתקדש אחר שהורמו אותן לא יתחללו אף קודם שהורמו וא"כ מחלל הטבל חייב מיתה שהרי הכתוב קראו חילול וילפינן חילול חילול מתרומה אך עכ"פ מוכח שאינינו קודש לה' עד אחר שהורם ולא מצינו תשלומין בתורה אלא איש כי יאכל קודש בשגגה ולא נקרא קודש עד אחר הרמה כנלע"ד לפרש:

אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מ"ט אי בעית אימא משום דכתיב זה וא"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין וכתב שם הר"ן וז"ל ומיהו ודאי לתרתי לישני מדת חסידות הוא שישלם כו'. רבים נשתבשו בהבנת דבריו אלה ונראה דהכי פירושו הר"ן נשמר שהיינו יכולין לחלק ולומר דמדת חסידות איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דללישנא קמא דמעט ליה מכח פסוק א"כ לא ממעט ליה אלא דלית ביה משום מצוה אבל אכתי אית ביה משום מדת חסידות כי דרש הפסוק אינו ממעט מדת חסידות אבל לישנא בתרא דממעט ליה משום טעם דהוה ממון שאין לו תובעין והיה מקום לטעות ולומר דללישנא זה אפילו מדת חסידות אין כאן לכך אמר הר"ן ומיהו ודאי לתרתי לישני כו' כלומר אפילו ללישנא בתרא מדת חסידות הוא שישלם והר"ן מוכיח זה מדמייתי עלה בגמ' ת"ש בעל הבית וכו' וכוונתו להביא ראיה על כל דבריו בעצם וראשונה דאף ללישנא בתרא מדת חסידות הוא שישלם ושנית דאף ללישנא בתרא אינו חייב לצאת ידי שמים וראשונה מדמקשה הגמרא טעמא דעני היה הא עשיר משלם אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה וע"כ קושיא זו היא גם אליבא דלישנא בתרא דאלו לא הקשה רק ללישנא קמא הוי ליה לתרוצי שאני מתנות דכתיב בהו זה אלא ע"כ דלתרתי לישני מקשה ומשום דללישנא בתרא הוי טעמו משום דה"ל ממון שאין לו תובעין לכך השוה מתנות ללקט שכחה ופאה וזהו מה שאמר הר"ן אחר שהביא לשון הגמרא כצורתה כלומר אלמא דכל מידי דמחייב רחמנא למיתביה לעניים וכו' עד ומתנות עניים נמי ממון שאין לו תובעין הם וכל זה להוכיח שהקושיא היא גם ללישנא בתרא או אם תרצה לומר דוקא ללישנא בתרא הוה משני שאני הכא דכתיב זה וכיון שכן דמש' מדת חסידות שנו כאן ע"כ צריך לומר אפילו ללישנא בתרא מדת חסידות הוא שישלם וממילא שמעינן ג"כ דללישנא בתרא אינו חייב לצאת ידי שמים מדקא משני מדת חסידות שנו כאן ולא קא משני דמשלם דקאמר היינו בבא לצאת ידי שמים ואין לומר דאה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא משום דדוקא דלישנא וחכמים אומרים עני הוה באותה שעה דמשמע הא עשיר משלם אפשר לפרושי דהיינו בבא לצאת ידי שמים אבל ישלם כשיחזור לביתו דקאמר ר' אליעזר זהו ודאי דוקא משום מדת חסידות לחוד דכיון דבשעה שלקחן בהיתר לקחן דבאותה שעה עני היה לכך כשיחזור לביתו אינו משלם אלא מפני מדת חסידות והגמרא נקט תירוצא דשוה לתרווייהו אבל לעולם אימא לך דמזיק מתנות חייב לשלם בבא לצאת ידי שמים ללישנא בתרא על כן הוסיף הר"ן לומר ומדרבי אליעזר לא פרכינן כלל א"כ מאחר דלא פריך רק מהחכמים אם איתא דללישנא בתרא חייב לצאת ידי שמים כדברי התו' ה"ל לשנויי מאי משלם בבא לצאת ידי שמים ובאמת קושיא חזקה היא על התוספות שלא נזהרו לחלק בין מדת חסידות לבין לצאת ידי שמים. כך כתב הרב המובהק ר' יהודה בן הרב הגדול מוהר"ר מאיר פדווה ז"ל:

ע״ב גמר׳ אי אגואי קא מעייל חולין לעזרה, ק״ז ז״ל בחדושיו קמתמיה איך אפשר דכל זובחי זבח בריחוק מקום יביאו חזה ושוק לעזרה, הלא משו״ה הותר לן בשר תאוה משום כי ירחק ממך המקום, ואפי׳ למ״ד דלא דרש כן לעיל י״ז ע״א, אבל דרכיה דרכי נועם כתיב עיי״ש. ובמחכ״ת לק״מ דהאי תנופה אפי׳ בקדשים אינה אלא למצוה ולא לעכב ומכש״כ בחולין ולכן בריחוק מקום יתנם לכהן ויאכלם בני תנופה, אבל הש״ס מדייק שפיר דאם בחולין אין לתנופה שום מציאות, אזי מוכח דלא נאמרה מצות חזה ושוק בחולין כלל, וזה פשוט וברור ודו״ק.

ע״ש אלא ״זה״ למה לי, לדר״ח דאר״ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. מתנות דקאמר הכא היינו זרוע והלוה״ק וכן כתב הרמב״ם בריש פ״ט מבכורים דלזרוע והלוה״ק קראו חכמים מתנות סתם, וכן מוכח בפרקן בלשון הגמ׳, ויש ליתן טעם בקריאה זו משום דלעומת תרומות ומעשרות וחלה וביכורים דבכולן איכא בהן מצות הפרשה אשר על ידה נתקדשו ואין לבעלים בהם אלא טה״נ של מצות נתינה, קרוא זרוע והלוה״ק מתנות שאין בהם מצות הפרשה ורק נתינה לבד והוה מתנה ממש, דקדושה לית בהו, וראשית הגז דכוותי׳ אלא דאין זה מידי דאכילה, לכן לא קחשב בהדייהו דאינך ונקרא ראשית הגז, והנה אם טעמא דר״ח מקרא דוזה כדאמר בחד אב״א, ניחא דקאמר עיקר דינו על זרוע והלוה״ק, ושאר מתנות כהונה נילוף מנייהו, אבל אי טעמא משום דהוה ממון שאין לו תובעין כאידך אב״א שהוא העיקר, וכאשר פסק נמי הרמב״ם בפ״ט הי״ד למה אמר ר״ח דינו בהני ולא בכל מתנות כהונה והכי הוול״ל, כל מתנות כהונה שאכלן או הזיקן פטור מלשלם, וכן מוכח מן פסק הרמב״ם שהביא דין זה רק בכאן שכתב עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, ולא עוד אלא שממה שפסק בריש הלכ׳ מעשר האי ברייתא דלקמן מנין לבע״ב שהלך פירותיו טבלים וכו׳ בסתם ודלא כאוקימתא דגמ׳ בדאתו לידי׳ בטבלייהו, מוכח דלא מטעם דאין לו תובעין פוטר לי׳, אבל עיין בדיבורים הבאים ויתגלה לך סוד הענין על בורי׳ ודו״ק.

ע״ש גופא אר״ח וכו׳, אב״א משום דכתיב זה, ואב״א משום דהוה ממון שאין לו תובעין עכ״ל הגמ׳, ולכאור׳ תימא רבתא איכא כאן דבכ״מ דקאמר תרי תירוצים האחד אינו סובר את השני, אבל הכא הרי דקאמר משום דכתיב זה, ע״כ נמי סובר דהוה לי׳ ממון שאין לו תובעין, דעל זה א״א לחלוק דמאן יתבע ולמי ישלם, וא״כ האי ״זה״ למה לי ואין לומר דבמכירי כהונה וכדאמרינן גיטין דף ל׳ ע״א דהוה כמו אתא לידי׳, ושפיר אית לי׳ תובעין ועל זה אתא קרא דוזה לפטרו. דזה פשיטא ליתא, דכיון דהוה כאתו לידי׳ דכהן, אמאי יפטור התורה את המזיק ואת האוכל. והנה כפי הנראה התוס׳ הרגישו בחומר קושי׳ זו, ולכן כתבו דאיכא בין הני תרי לישני דללישנא משום דאין לו תובעין ניהו דאין יכול לתבעו בדינים, בדיני שמים מיהא מחייב, אבל לל״ק דדריש לי׳ מ״וזה״ אפי׳ בדי״ש נמי לא מיחייב עכ״ל. אבל הר״ן ז״ל דעת אחרת עמו דנתקשי׳ לי׳ על מה דקאמר משום דהוה ממון שאין לו תובעין דמאי ארי׳ מזיק אפי׳ אתנייהו נמי אין להם תובעין, ולכן פי׳ דהכי קאמר כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא, ניהו דכי אתנייהו בעינייהו מחייב משום מצוה, כי ליתנייהו אין כאן מצוה, ולא דין ממון הלכך פטור לגמרי, ולכן לא נתחוור לי׳ מה שכ׳ התוס׳ דלצאת ידי שמים חייב, דכיון דליכא כאן מצוה דהרי ליתנייהו שוב אין כאן שום חיוב אפילו לצאת ידי שמים, מיהא משום מידת חסידות ודאי מחייב גם לשני הלשונות וליכא שום חילוק בין הני תרי לישנא, אלא משום דאיצטרך ״וזה״ לדרשה אחריתא, לכן קאמר ואב״א עכת״ד של הר״ן ז״ל, וכל דבריו אינם אלא דברי תימא, דלפי פירושו עיקר חסר מן הספר, דהא דהוה ממון שאין לו תובעין לא מציל לי׳ בדאיתנייהו, וממילא גם בליתנייהו לא מצי מציל לי׳, אלא משום דבליתנייהו אין כאן מצוה, וזאת הוול״ל וגם תיבת ״ממון״ הוא מיותר ומורה היפך דעת הר״ן דהוול״ל ״משום דמתנות אין לו תובעין״, אבל מדקאמר ״ממון״ משמע דאית בהו דין ממון גם בדליתנייהו, אלא שאין לו תובעין, ובגוף הענין הדין עם התוס׳ דניהו דודאי יפה כתב הר״ן דגם באיתנייהו הוול״ל אין לו תובעין אבל מ״מ מצינן לכופו משום מצות נתינה שעליו וכמו שכופין על כל המצוות דעלמא אם אינו רוצה לקיימן, אבל מה שכתב בדליתנייהו דשוב ליכא מצוה אין כאן מקום לכופו לשלם דמדין ממון בלא״ה לא הי׳ עליו חיובא גם מעיקרא רק מדין מצוה שאין זה שייך לכהן שיתבענו, אפילו הי׳ יחיד בעולם (-דכך כוונתו) זה ליתא, דמכח המצוה שעליו נתהווה חיוב ממונא לגבי השבט, דהרי אנן פסקינן כמ״ד בקידושין דף י״ג ע״ב דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, ונשתעבדו נכסיו למצוה זו המוטלת עליו, עד שגם לאחר מותו יורדים לנכסיו, וכן פסק הרמב״ם במחוסרי כפרה פ״א הי״ג האי דינא וז״ל ״האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע״פ שלא הפרישה אותה מחיים, כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן והשיעבוד דין תורה היא״ עכ״ל, והנה תראה דחטאת אם לא הביאה ומתה אין להביא דהוה לי׳ חטאת שמתה בעליה, ומכש״כ שאין להפריש עליה מחדש דהלא המתים חופשין מן המצוות, אבל עולתה מביאין ואפילו מפרישין מנכסיה שהניחה, ועיין בשבועות דף ח׳ ע״א דקרבן יולדת אינה באה אלא להכשירה לאכול בקדשים, וא״כ כיון שמתה אין לך בטל המצוה יותר מזו, ואיך כופין את היורשין להפריש עולה שהיתה אמם מחויבת מצד המצוה וכדי להכשירה לאכול בקדשים, עתה אחר שמתה ואין כאן מצוה ואין כאן טעם המצוה כדי להכשירה לאכול קדשים, אבל הטעם משום דמכח המצוה שהי׳ עליה בחיותה נשתעבדו נכסיה להאי עולה, כי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר ונתהווה דבר זה כתוב על נכסיה, ואע״פ שע״י מיתתה בטלה המצוה, אבל החוב כדקיימא קיימא, וא״כ הכא ממש דכוותי׳ הוא דכיון דבדאיתנייהו בעין היה עליו חיוב מצוה ליתנם לכהן דהיינו לאחד מן השבט הרי נעשה עליו כתוב לגבי השבט משום דמלוה הכתובה בתורה הוה ככתובה בשטר, וכמו דהגבוה זכה בחיוב עולה של היולדת דאין עליה אלא משום מצוה להכשירה באכילת קדשים, מ״מ נעשה זה כתוב לגבוה ונשתעבדו נכסיה וגם אחר מיתתה עומד השיעבוד הזה על נכסיה להוציאה מיורשיה כמו כן אחר אכילת או איבוד המתנות, הרי האוכל או המזיק נידון כמזיק שיעבודו של השבט שחייב לשלם כי הני מתנות מכח המצוה הי׳ משעובדים לשבט ולכן אם השבט הי׳ יחיד וכמו הקדש שפיר הי׳ לתבעו ולהוציא בדיינים הזיק שיעבודו, ולכן יפה כתבו התוס׳ דעכ״פ מדיני שמים חייב לשלם, דהרי איכא כאן גזל השבט מצד מזיק שיעבודו שהי׳ לו על המתנות מכח המצוה דתתן לו, וזה ברור כשמש בצהרים, וכן הוא דעת הרמב״ם ז״ל שכתב עבר ואכלן וכו׳ אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע עכ״ל הרי כתב פירוש דאחר דליתנייהו הוה לי׳ ממון שאין לו תובע ידוע, אבל גזל השבט איכא, וממילא דבי״ש חייב, אבל מה שיש מן התימא על התוס׳, הוא להיפך דכיון דכל זאת אמת וצדק להאי לישנא דמשום דהוה ממון שאין לו תובעין, איך נאמר דמאן דדרש מ״וזה״ פוטר גם מדיני שמים, דקשה מאד לדרוש הקרא לפטרו מגזל השבט שלא יצטרך לצאת ידי שמים, דה״ה דהוומ״ל דאתא קרא לפטרו גם במכירי כהונה אי אכלן, אע״ג דאיכא תובע שלא יצטרך לשלם, ולכן יותר נראה בזה כדעת הר״ן ז״ל דליכא לדינא שום נפקותא בין הני תרי לישנא, אלא דקשי לן דכיון דלכ״ע הוה לי׳ ממון שאין לו תובעין, למה קאמר בלישנא קמא דדרש מוזה לפטרו דרשה שאינה צריכה, אבל מה שנראה לפע״ד דלישנא קמא הי׳ סובר כיון דמתנות אלו חולין נינהו גם אחר נתינה וביד הכהן למכרן למי שירצה, א״כ הוו״א דמה לי הן ומה לי דמיהן וכאשר פסקינן בחו״מ סי׳ רמ״א דהחזרת דמים הוה חזרה ואפי׳ בגזלה ס״ל להתוס׳ ב״מ קט״ו ע״א ד״ה וחייב משום ב׳ כלים, דמקיים מצות והשיב בחזרת דמים יצא, אלא דהרמב״ם לא ס״ל כן דבריש הלכ׳ גזלה כתב דבנשרף הגזלה נמי אינו לוקה משום דניתן לתשלומין אבל העשה דוהשיב לו קיים ובכמה סוגי׳ הארכתי בזה וא״כ שפיר מצי לקיים האי מצוה גם בתשלומי ממון וממילא דכופין אותו לקיים המצוה בדמיו, לכן בעי קרא דוזה דאין המצוה אלא בעודן בעין אבל בתשלומי מעות ליכא מצוה, ואידך לישנא סובר דמסברא ידעינן דהמצוה דוקא בהן ולא בחלופיהן, אע״ג דהכהן מצי להחליפן ולמכרן וזה נכון בפירוש הני תרי אב״א, אבל לענין דינא שווין, דלצאת ידי שמים מחויב ליתן לאיזה כהן או לכמה כהנים את שוויין ודו״ק היטב.

ע״ש ת״ש בעה״ב שהי׳ עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, נוטל ולכשיחזור ישלם וכו׳, הפר״ח הביא ראי׳ משקיל וטרי׳ זאת לדעת הר״ן דאף לצאת י״ש פטור, ואני בער ולא אדע והא כאן ע״כ גם הר״ן מודה דחייב עכ״פ לצאת י״ש, דבשלמא במתנות דאיתנייהו ביד הבעלים סובר הר״ן דליכא עליהם חוב ממון ושיעבוד לשבט, אלא חוב מצוה וכל שנאבדו מן העולם ובטל המצוה, לית כאן דין ממון כלל, אמנם בהני מתנות עניים דהבעלים כבר סלקו ידיהם, והוה הפקר לעניים, מי שבא ליטול שלא כדין פשיטא דגוזל את העניים, ואין לפטרו אלא מטעם דאין כאן תובע פרטי, וא״כ עכ״פ לצאת י״ש ודאי חייב ומה״ט גם על התוס׳ סובב תמיהתי שכתבו דלל״ק דפוטר ר״ח מקרא דוזה פריך שפיר דלמה לא פטור גם הכא לגמרי, והוא פלא דבמתנות פוטר הקרא את הטבח משום דלית ביה עדיין דין ממון דלית לי׳ להאי לישנא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר וכמו שביארנו לעיל, ולא הזיק שיעבודי׳ של חבירו אבל כאן דהבעלים כבר נסתלקו וקיימו מה שנצטוו לעני ולגר תעזוב אותם, מי שבא ולוקט שלא כדין ודאי מזיק את העניים הוא וחייב מדין ממון אלא שאין לו תובעין, וא״כ מהיכי תיתי לא יתחייב בי״ש אם לא שנאמר דעל מעשה עני המתחלק בתוך הבית קאי דהטה״נ ג״כ לבעלים, אבל גם בזה אני אומר בשעה שהבעה״ב נותן לו הרי סילק את עצמו ממנו, והאי עשיר שמקבלו במקום שעומדים שם עניים גוזל עניים הוה בלתי ספק, דבאותו רגע שהבעה״ב סילק את עצמו הרי הוא ממון עניים ולפ״ז הא דקאמר ר״ח מדת חסידות שנוי כאן ע״כ הפירוש לצי״ש ולא מדת חסידות בעלמא. והסוגי׳ בלא״ה תמוה כאשר קמתמה עלי׳ הלב ארי׳ ז״ל דמה זה דקאמר מדר״א ליקום וליתוב, הלא החכמים לא פליגו עליו מטעם דהוא ממון שא״ל תובעין, אלא משום דעני הוא באותו שעה, ומצד הדין מגיע לו כשאר עניים, ועיין בח׳ ק״ז ז״ל שהביא הירושלמי דלדידי׳ הוה ממון שיל״ת דעניי העיר יכולין לתבעו, וצע״ג וד׳ יאיר עיני ודו״ק.

אחרי כתבי כל זאת ראיתי בח׳ הריטב״א ז״ל שכתב וז״ל ״ודוקא הוא ודכוותי׳ (ר״ל מזיק מתנות כהונה ודכוותי׳) אבל המזיק הקדש עניים או שאכלו חייב לשלם דממונא הוא גמור וכו׳, ומי שיש בידו ממון עניים הרי הגזבר שלהן יכול לתבעו ממנו וה״ה כל אחד מן העניים וכו׳ וזה דבר ברור והוצרכתי לכתבו מפני שטעו בו מקצת חכמים״ עכ״ל ולא הבנתי איך יפרנס הסוגי׳ דפריך מלשו״פ אמאי ישלם דמ״ש הא משאר ממון עניים וצע״ג.

ע״ש ת״ש מנין לבע״ב שאכל פירותיו טבלין, וכן בן לוי שאכל מעשרותיו טבלין שפטור מן התשלומין, ת״ל ולא יחללו וכו׳, הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם וכו׳. כאן אני עומד ומשתומם הרי תרומה, אע״פ דלא אתא ליד כהן התורה חייבה בפירוש בקרא דאיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש עיין ריש פ״י מתרומות במל״מ שם, וניהו דזה בשוגג נאמר הלא במזיד בלא״ה פטור משום דאינו לוקה ומשלם, וז״ל הרמב״ם בפ״ו ה״ו שם זר שאכל תרומה בזדון וכו׳ ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם עכ״ל. אלא אפילו בדלא אתרו בי׳ ונידון לגבי תשלומין כשוגג וחייבו מלקות שוגגין חייבין בתשלומין, מ״מ לא פריך הכא מידי כי לדעת הרמב״ם ז״ל ביארתי שם בסוגי׳ דאוכל תרומת חמץ דגם באוכל תרומה במזיד אף שלא הגיע ליד כהן חייבה עליה התורה לשלם, כי הרמב״ם שם בפ״י הי״ח פסק דבין באכל שוגג בין באכל מזיד משלם, ואינו משלם אלא חולין מתוקנים. וע״כ ס״ל דבשוגג רק החומש לכפרה אתי, אבל הקרן מחויב גם במזיד, והקרא מסייע לי׳ דכתיב ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש, והוא מהופך דהוול״ל ונתן לכהן את הקודש וחמישיתו יוסף עליו, וכמו דכתיב והשיב אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו, אלא ודאי דאתא קרא ללמדנו דרק החומש לכפרה אתא אבל הקרן משלם גם במזיד בלא אתרו בי׳, וכן משמע ממה שכתב הרמב״ם בהל׳ ה׳ אכל תרומה במזיד וכו׳, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש עכ״ל. וקאי אדלעיל דבריש פ׳ דיבר מאכל תרומה בשוגג שדיבר מתרומה בין הגיעה ליד כהן או לא וכמו שכ׳ שם המל״מ ואח״כ דיבר מאכל במזיד שחייב רק הקרן ולא החומש, ואי הוה ס״ל דבמזיד הוה לי׳ ממון שאין לו תובעין ורק בהגיע ליד כהן חייב מדין גזלן, לא הוה רשאי לכתוב סתם אכל תרומה במזיד אשר עד עתה דיבר מתרומה אף דלא אתא ליד כהן, ובסוגי׳ שם הארכתי בדבר זה בתכלית האריכות. ואם כנים דברי הרמב״ם נבין היטב למה דיבר ר״ח רק ממתנות לפטור האוכל והמזיק מתשלומין ולא דיבר מתו״מ משום דבתרומה לעולם חייב, ובמעשר אי טבל לתרומת מעשר הרי זה טבל ואי מתוקן הרי כבר הוא ביד כהן ולוי. לכן תימא רבתא הוא איך פריך מהאי דיוקא הא משעת הרמה ואילך חייב על ר״ח. ולא עוד אלא דקשה טובא למה לי׳ ליפרך מדיוקא כלל ולא פריך מהא דבעי קרא לפטור את האוכל פירותיו טבולין מתשלומין, הרי דלית לי׳ הא דר״ח דהוה לי׳ ממון שאין לו תובעין, דלר״ח ודאי לא בעי קרא והא דללישנא קמא בעי קרא דוזה, כבר ביארנו למעלה משום דהוו״א דבמתנות חולין דאין בהם קדושה, אמרינן מה לי הן ומה לי דמיהן, אבל כאן בטבל ותרומה לא שייך זאת. וראה זה פסק הרמב״ם ז״ל וז״ל בפ״א ה״ה מהלכ׳ מעשר ״האוכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אע״פ שהן חייבין מיתה לשמים, אין משלמין המתנות לבעליהן שנ׳ אשר ירימו וכו׳ ובחו״ל מותר לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואח״כ מפריש תו״מ״ עכ״ל ועיין בלב ארי׳ שקמתמה על הרמב״ם דלמה לי׳ קרא דאשר ירימו, הא בלא״ה פטור מפני שהוא ממון שאין לו תובעין. גם מה שכ׳ אעפ״י שהם חייבין מיתה לשמים אין מובן דמשמע דמחמת זה הי׳ מקום לחייבו בתשלומין, ובאמת נהפוך הוא דהרי איכא מ״ד דאף מיתה בי״ש פוטר מתשלומין. עיי״ש איך נדחק ותולה א״ע בשינוי לשון הרמב״ם דכאן כתב ״אין משלמין״ ובהלכ׳ בכורים אצל המתנות כתב ״אינו חייב לשלם״, דקדוקו נכון מאד אבל תירוצו אינו עולה יפה. אבל דע דהרמב״ם ז״ל ברור מללו ומפרש הברייתא לפי שיטתו, דס״ל דתרומה אע״פ שלא הגיעה לכהן, האוכל בין בשוגג ובין במזיד משלם פירות חולין, אלא דבשוגג נעשין התשלומין קודש מגזה״כ, אבל במזיד לא נעשין קודש. ומעתה הוו״א דגם בעודה טבל כיון דפתיכי בי׳ תרומה כדאית׳ בגמ׳ ועיין בתוס׳ קידושין ל״ח ע״א ד״ה וה״ה לערלה בשתים, ישלם האוכל התרומה שבו בפירות כמו בתרומה שהורמה, וע״ז אתא קרא דאשר ירימו דאין לך בהן כלום עד שירימו ממש, וזה שכ׳ הרמב״ם ז״ל ״ואעפ״י שהן חייבין מיתה לשמים״ הרי לך דחשבינן אוכל טבל כאוכל תרומה לענין עונש לשמים, יכול דגם לענין תשלומי תרומה האוכל טבל כאוכל תרומה דבין במזיד ובין בשוגג ישלם פירות הראוין כפי מה שאכל, מ״מ ״אין משלמין המתנות לבעליהן״ ובדקדוק עצום שינה לשונו ולא כתב פטור או אינו חייב דזה פשיטא דאינו חייב משום גזל השבט דהרי הוא כשאר מזיק מתנות כהונה או שאכלן שפטור, אבל כאן הי׳ מקום לומר דאיכא משום תשלומי תרומה דמשעת הרמה ואילך באמת משלם הן בשוגג והן במזיד ולא משום גזל השבט דהרי במזיק גם בתרומה פטור אלא באוכל דוקא מצד הקרא וזר כי יאכל קודש. והרי תראה דבריש פ׳ עשירי מתרומת כתב ג״כ זר שאכל תרומה משלם קרן וחומש ולא כתב חייב לשלם, ובהלכ׳ ה׳ כ׳ אכל תרומה במזיד וכו׳ משלם הקרן ואינו משלם החומש ולא כתב חייב לשלם. וזה ברור ואמת בכוונת הרמב״ם ז״ל, אלא דלפ״ז אין אנו יודעים לפרש הסוגי׳ בכאן דמה פריך הכא לר״ח כנ״ל וצ״ל דהסוגי׳ באמת לא ס״ל דאוכל תרומה במזיד צריך לשלם פירות מצד אוכל כמו בשוגג דזה תלוי בפלוגתת תנאים ואמוראים אי גם הקרן שייך לכפרה או לא אבל הרמב״ם לפי ההלכתא מפרש שפיר הברייתא כנ״ל, וממילא לא שייך כאן הא דר״ח כלל ודו״ק היטב.

אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה וכו'. מצאתי כתוב בשם הרב הגדול מהר"ח אלפאנדארי שהקשה דלפי מ"ש התוס' בכתובות דף ס"ח ד"ה כאן לאחר שבאו לידי גבוי דמשום קנסא הוא שגובין ממנו דהוי ממון שאין לו תובעים וכו' ע"ש מאי פריך הש"ס הכא דליהוי כמזיק וכו' במתנות לא קנסו רבנן ולכך פטור אבל לקט שכחה ופאה אם היה עשיר קנסוהו. וגם התרצן אמאי לא משני דהוי משום קנס ע"כ מ"כ. ולפום ריהטא יש לישב:

דין המזיק מתנות כהונה או שאכלן אינו חייב בדין לשלם מפני שאין לו תביע' ידוע ומ"מ חייב לצאת ידי שמים ולשלם וצריך ליתן מתנות לכהן חבר ולא לע"ה ואם יש כאן חבר והוא עשיר וכהן עם הארץ עני נותנין לעני:

אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מ"ט משום דכ' וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע דוקא כשהן בעין ועוד קיימו' אבל אבדו אין לכהן דין עליהם וא"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין שיכול לדחות לכל כהן התובעו לא לך אני נותן אלא לכהן אחר וכ' התו' והרא"ש אחריהם שנפק' מינה בין הני תרי לישני דלל"ק אפילו לצאת ידי שמים לא מחייב דרחמנא פטריה ולל"ב מחייב אלא שאין הכהנים יכולים להוצי' ממנו בדין דמצי למימר לכל כהן התובעו לא בעינא למיתב לך אלא לאחר והרא"ש כ' מאחר שברייתא דלקמן דריש ריב"ב וזה למעוטי חזה ושוק שאינו דין מסייע לל"ב הלכך ק"ל כלישנ' בתרא לחומרא ע"כ והר"ן כ' אהא דאמר משו' דה"ל ממון שאין לו תובעי' ותמיהני א"כ מאי אירי' מזיק אפילו אי איתינהו בעינייהו נמי אין להם תובעי' ומשמע לי דה"ק כיון דמתנו' כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתינהו בעינייהו מחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי ולפי' נ"ל דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ולא נתחוור לי מה שכ' התו' דאיכ' בין ל"ק לל"ב דלמאן דמפיק לה מדכתי' זה אפי' בבא לצאת י"ש פטור ולל"ב כיון דלא פטר לה אלא משום דה"ל ממון שאין לו תובעים בבא לצאת י"ש חייב ולא ידעתי למה דהנהו גוני דאמרינן בהו בפ' הגוזל ובפ' המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמו להאי כלל דהכא אי לא מיחיי' משו' מצוה משום מאי מיחייב ומיהו ודאי לתרתי לישני מידת חסידו' הוא שישלם מדמייתי עלה בגמר' ת"ש בעל הבית העובר ממקום למקום וצריך ניטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני נוטל ולכשיחזור לביתו ישלם דברי ר"א וחכ"א עני היה באותה שעה טעמא דעני' הא עשי' משלם אמאי להוי כמזיק מתנו' כהונה או שאכלן ומשני אר"ח מדות חסידו' שנו כאן ומשמ' דלתרתי לישני משנינן בדרבנן דהכי קאמרי עני היה באותה שעה ובדין נטלן ואין כאן אפילו מדות חסידות הא אם עשיר היה אם חסיד היא ראוי שישלם ומר"א לא פרכינן כלל כדאיתא בגמרא מ"מ משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת י"ש פטור ואין בזה אלא מדות חסידות בלבד והא דאמרי' וא"א משום דלא ניחא לן בטעמא דאמרינן משום זה דאיצטריך לו לדרשא אחריתי כדאיתא בגמרא ע"כ ועתה אשב על דבריו מה שתמה הלא אפילו איתינהו במינייהו אין לו תובעים נ"ל דלק"מ דבודאי יש לו תובעי' וכל כהן התובעו ראשון צריך להשי' לו ואם משיב לו לא לך אתננה אלא לאחר צריך להוציא מידו וליתן לאחר או ליד ב"ד שיתנו לאחר ולא עוד אלא נראה בעיני דאם נרא' בעיני ב"ד שהיה רוצה להפק' כגון שמשיב לכהן אחר אתננה ולא אמר להם לאיזה כהן מפקיעי' ממנו ונותנים לכהן ראשון התובעו דאל"כ שום כהן לא יתבענו וגדולה מזו נרא' שאפי' לא היה תובעו שום כהן ורואין הב"ד שאין נותן מתנות כופין אותו לכך ומכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיי' המצוה המוטלת עליו אם איתא בעין וא"כ מ"ש אח"כ דלא דמי לכל אינך דחייב לצאת ידי שמים לפי שאין כאן חיוב ממון כלל כי אם מצוה ליתא לדבריו דהא חיובא ממון איכ' וכדפי' וא"כ אפי' היכא דאין כאן חיוב ממון משום שאין לו תובעין מחוייב לצאת ידי שמים ומ"ש שאין כאן אלא מידות חסידו' כדמשני בסוגיא ולא שחייב לצאת י"ש לק"מ דתלמודא משני לדברי הכל דאפילו לר"ח (לל"ק) דפטור לגמרי אפילו מחיוב י"ש מ"מ מודה דמידות חסידות שנו כאן וממילא להך לישנא דממון שאין לו תובעים דייקינן הא אם היה עשיר באותה שעה היה חייב לצאת י"ש וכ"ד הרמב"ם כדעת הרא"ש דק"ל כלישנא בתרא שכ' המזיק אין חייב לשל' מפני שהו' ממון שאין לו תובע ידוע ולישנא דאינו חייב משמע דוקא בדין כדפי' תו מסקינן אר"ש בר נחמי' אר"י מניין שאין נותנין מתנות לכהן ע"ה שנ' ויאמר לעם ליושבי בירושלי' לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזיקו בתור' ה' כל המחזי' יש לו מנה ושאין מחזיקות בתורת ה' אין לו מנה ומ"מ כתבנו לעיל בפ' כ"ה סימן ג' היכא דליכ' כהן חבר או אפי' איכא והחבר הוא עשיר והע"ה הוא עני טוב שיתן לו לעני: