יומא כז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

ומקשינן: האי "בני אהרן הכהן" - מיבעי ליה לגופיה! ללמדנו שנתינת האש צריכה כהן, ואינו מיותר כדי לדרוש ממנו מיעוט להפשט וניתוח.

ומתרצינן: אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה לאביי, פגשתיו דהוה מסבר ליה לבריה כשהיה מסביר לבנו את הדרשה של חזקיה כך:

תניא בתורת כהנים: נאמר "ושחט" - ללמד ששחיטה בזר כשירה.

וכי מאין באת?

מאין הייתי לומד שהשחיטה פסולה בזר עד שנזקקת להביא מקרא להכשירה?

ומשיבה הברייתא: כי מכלל שנאמר "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח", שומע אני אפילו שחיטה בכלל. שהרי גם היא צורך המזבח, ותיפסל בזר.

לכך תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם". מדכתיב בקבלת הדם ["והקריבו"] ^[1] כהונה, ולא כתיב כהונה בשחיטה, מוכח כי רק מקבלה ואילך מתחילה מצות כהונה, ולא קודם לכן.

אלא, "וסמך ידו - ושחט".

בעל הקרבן יסמוך על הקרבן והוא השוחט אותו. ^[2]

ובכך לימד על השחיטה שכשירה בזר.

עד כאן לשון הברייתא. ועל יסוד דברי הברייתא הסביר אביי לבנו את דברי חזקיה: מכדי הרי למדנו כאן שמקבלה ואילך מצות כהונה, ואם כן "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" - למה לי? שהרי נתינת האש אף היא כתובה לאחר קבלה, וממילא ידענו שהיא טעונה כהן.

אלא ודאי למעוטי הפשט וניתוח הכתובים לפני כן, שלא הוזכר בהם "כהן", ואכן אינם צריכים כהן. ^[3]

ומקשינן: ואכתי איצטריך למיכתב כהונה לגבי נתינת אש, על אף שהיא לאחר קבלת הדם.

כי סלקא דעתך אמינא, כיון דלאו עבודה דמעכבא כפרה היא, שהרי הכפרה אינה תלויה אלא בדם הקרבן ואילו נתינת האש היא לצורך הקטרת האברים ^[4] - לא תיבעי כהונה. קמשמע לן דבעי כהונה.

ומאחר שהכהונה שנאמרה לגבי נתינת האש צריכה לגופה - מנא לן למעוטי הפשט וניתוח שכשרין בזר?

ומשנינן: אלא מהכא ילפינן: כתיב "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר".

מכדי, הרי מקבלה ואילך מצות כהונה. ואם כן "וערכו בני אהרן הכהנים" - למה לי? והרי גם עריכת הנתחים על האש היא לאחר קבלה ^[5].

אלא, למעוטי הפשט וניתוח שאינם צריכים כהן.

ומקשינן: ואימא כהונה שנאמרה לענין עריכת הנתחים, באה למעוטי סידור שני גזירי עצים של בין הערביים, ^[6] שנלמדת [לעיל כו ב] מקרא ד"וערכו עצים על האש" הכתוב מיד לפני עריכת הנתחים שאינה צריכה כהן.

אבל הפשט וניתוח לעולם צריכים כהן!

ומתרצינן: מסתברא כי עבודת דיבחא זבח דכוותיה ממעט.

שעריכת הנתחים באה למעט הפשט וניתוח שהם דומים לה, ששניהם עבודות שנעשות בזבח עצמו.

ואילו סידור שני גזירי עצים אינה עבודה בגוף הזבח.

ומקשינן: אדרבה! יותר מסתבר דסידור דכוותיה ממעט.

שני גזירי עצים דומה לעריכת נתחים, ששניהם סידור דברים על האש. מה שאין כן הפשט וניתוח!?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך שסידור שני גזירי עצים לא צריך כהונה.

משום דאמר מר: נאמר "והקריב הכהן את הכל המזבחה" - זו הולכת אברים לכבש המזבח [שהרי הקטרה נאמרה להדיא באותו פסוק בנפרד]. ^[7] ולמה צריך הכתוב לומר שהולכת אברים צריכה כהן, והלא מקבלה ואילך מצות כהונה והולכת אברים בכלל?

אלא, כדי למעט הולכה אחרת ממצות כהונה. ולומר לך: רק הולכת אברים לכבש הוא דבעיא כהונה. אבל הולכת עצים למזבח לא בעיא כהונה.

הא סידור שני גזירי עצים - בעיא כהונה!

שאם לא כן לא היה צריך הכתוב למעט הולכת עצים. שהרי אפילו סידור שני הגזירים שהם על גבי במזבח לא בעי כהונה, וכל שכן הולכת עצים. ^[8]

אם כן "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים" - למה לי?

על כרחך למעוטי הפשט וניתוח.

[המשך הגמרא הוא לפי גירסת הגר"א, שמחק כמה מילים]

ומקשינן: אלא "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" למאי אתא? ^[9] שהרי פשיטא שהקטרה צריכה כהן, מאחר שמקבלה ואילך מצות כהונה.

ומתרצינן: אלא, "והקטיר" למעוטי הפשט וניתוח ממצות כהונה.

[וחוזרת עתה הגמרא מילפותא ד"וערכו", ולקמן תידרוש הגמרא מקרא זה למאי אתא].

ומפרשת הגמרא את יתר הכתובים שנאמר בהם כהונה, שלכאורה הסא מיותרים, שהרי הם לאחר קבלה:

"והקריב הכהן את הכל המזבחה" - זו הולכת אברים לכבש.

ובא ללמד שהולכת אברים לכבש הוא דבעיא כהונה. אבל הולכת עצים לא בעיא כהונה. וממילא למדנו: הא סידור שני גזירי עצים - בעיא כהונה.

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" - לגופיה. דאמרינן לעיל שהייתי סובר שאינה צריכה כהונה כיון שאינה עבודה המעכבת הכפרה.

"וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים", נדרוש כך:

וערכו בלשון רבים - שנים.

בני אהרן - שנים.

הכהנים - שנים.

למדנו מכאן לטלה כבש שקרב לעולה שטעון ששה כהנים להוליכו למזבח.

הבשר בחמשה, והקרביים באחד. כמבואר לעיל במשנה [כה א]. ^[10]

אמר רב המנונא: קשיא ליה לרבי אלעזר: האי קרא ד"וערכו" הרי בבן הבקר כתיב. שנאמר שם בתחילת הפרשה "אם עולה קרבנו מן הבקר".

ובן הבקר - עשרים וארבעה כהנים בעי כמבואר במשנה [לעיל כו ב], שהפר קרב בעשרים וארבעה. ואיך אפשר ללמוד מכאן לכבש שטעון ששה?

וניחא ליה, רבי אלעזר עצמו מתרץ: הרי בסוף אותו הפסוק נאמר "וערכו ... על העצים אשר על האש אשר על המזבח".

ולכאורה הוא מיותר, שהרי לפני כן כבר נאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש". ומובן מאליו שעריכת הנתחים הכתובה לאחר מכן תהא על העצים הללו?

אלא, לכך נכתב שוב, כדי לדרוש, שאותם ששה כהנים שנלמדו מקרא ד"וערכו" לא על בן בקר נאמרו, אלא על דבר שנאמר בו עצים ואש ומזבח.

ואיזהו דבר שנאמר בו עצים ואש ומזבח שצריך לסדר עבורו מערכה של עצים ואש על המזבח?

הערות

^[1] אעפ"י ש"והקריבו" הוא לשון הולכה מ"מ הכוונה לקבלה כיון שהוא כתוב לאחר שחיטה וקבלה היא העבודה שמיד לאחר שחיטה ואי אפשר לעשות הולכה בלי קבלה. רש"י זבחים ד. א. והתוס' פירשו שלא מסתבר לאוקמה בהולכה, כיון שהיא עבודה שאפשר לבטלה שהרי אפשר לשחוט ליד המזבח ולזרוק מיד. תוד"ה והקריבו.

^[2] עיין בגבורת ארי למה לא סגי בילפותא ראשונה דמקבלה ואילך מצות כהונה.

^[3] ולולי המיעוט הייתי אומר שגם הפשט וניתוח צריכים כהן אעפ"י שלא כתוב בהם "כהן" כיון שהם לאחר קבלה ומקבלה ואילך מצות כהונה. רש "י.

^[4] כ"מ מרש"י. והמאירי פירש שאינו מעכב כיון שבלא"ה ירדה אש מהשמים אלא שמצוה להביא מההדיוט.

^[5] ואע"ג שעריכת נתחים אינה מעכבת כפרה, מכל מקום, לאחר שגילתה התורה שנתינת אש בעיא כהונה, ידענו שגם עבודה שאינה מעכבת כפרה בעיא כהונה. רש"י. [ומהאי טעמא צריכים אנו למיעוט לגבי הפשט וניתוח שאינה צריכה כהן אעפ"י שגם היא אינה מעכבת הכפרה. אלא שלאחר שגילתה התורה בנתינת אש הוא הדין לכל עבודות שאינן מעכבות כפרה. תוס' ישנים].

^[6] אבל סידור שני גזירים של תמיד של שחר כתיב ביה בהדיא "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". רש"י.

^[7] תוס' ישנים.

^[8] תוד"ה הולכת. והריטב"א מפרש שלמעט הולכת עצים לא צריך קרא, דמהיכא תיתי שיהא צריך כהן. אלא ודאי בא ללמד על סידור שני גזירי שצריכה כהונה.

^[9] עפ"י גירסת הגר"א שמוחק "ואימא הכי נמי לגופיה".

^[10] לדעת רש"י, שכהן אחד היה מעלה את כל האיברים מהכבש למזבח [עיין בעיונים לעיל כו א 4], צריך לומר שצריך ששה לטלה כדי להעלותם מהשולחנות לכבש. וקרא ד"וערכו" נמי בהכי מיירי, שהרי רק לאחר מכן כתיב "והקטיר הכהן את כל על המזבח", ומשמע שעד עתה לא מדובר בהקטרה. אולם קצת קשה עליו, דהרי לשון הכתוב "וערכו על העצים אשר על האש" משמע דאיירי בנתינת אברים על האש. תוס' ישנים כאן. וריטב"א לעיל כו א במשנה.

ומקשים: והרי האי מיבעי ליה לגופיה [פסוק זה נצרך לו לגופו] ללמד שהבאת העצים צריכה כהן! אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה [מצאתי את] אביי דהוה מסבר ליה לבריה [שהיה מסביר לו לבנו] שיטה זו של חזקיה, על ידי הברייתא הבאה. נאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'" (ויקרא א, ה) — ללמד כי שחיטה בזר כשירה. וכי מאין באת לפקפק בדבר ולחשוב ששחיטה זו פסולה, שבשל כך הוצרכת ללומדו מן הכתוב? — מכלל שנאמר: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם" (במדבר יח, ז), שומע אני שאף אחת מן העבודות אינה נעשית בזר ואפילו שחיטה, לכך

תלמוד לומר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" (ויקרא א, ה), ללמדנו מקבלה (הקרבת הדם) ואילך הוא מצות כהונה, אבל כל מה שלפני קבלה ובכלל זה אף השחיטה, אינו מכלל מצוות הכהונה. וכן נאמר: "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו ושחט את בן הבקר לפני ה'" (ויקרא א, ד-ה), ומתוך שסמך הכתוב את הסמיכה שמצוותה בבעלים שהוא זר, לשחיטה — בכך לימד אף על השחיטה שכשירה בזר. עד כאן לשון הברייתא.

ומדייק מכאן אביי: מכדי [והרי] מקבלה ואילך מצות כהונה, אם כן מה שנאמר לאחר מכן "ונתנו בני אהרן", למה לי? שהרי כיון שעבודה זו היא לאחר שחיטה מובן שהיא ממצוות הכהנים! על כן יש לומר כי לא הוצרך הדבר לגופו אלא למעוטי [למעט] הפשט וניתוח הקודמים לנתינת העצים, ולומר שנעשים אף על ידי זר.

ומקשים: ואכתי איצטריך [ועדיין הוצרך] הכתוב בנתינת עצים לגופו, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כיון דלאו [שאין] זו עבודה דמעכבא [שמעכבת] את הכפרה היא ולכך לא תיבעי [תצטרך] דווקא כהונה וגם זר יוכל לתת עצים על האש — קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן בעי [צריכה] כהונה, ואין ללמוד מכאן למעט דבר אחר!

אלא עלינו לדחות מה שאמרנו תחילה, ולומר כי ההוכחה היא מהכא [מכאן]: נאמר: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר" (ויקרא א, ח), מכדי [הרי]: מקבלה ואילך הן מצות כהונה, אם כן הדגשת הכתוב "וערכו בני אהרן", למה לי? מובן שבני אהרן עושים זאת! אלא בא כתוב זה למעוטי [למעט] הפשט וניתוח שאינם צריכים כהן.

ומקשים: ואימא למעוטי [ואמור שבא הדבר למעט] סידור שני גזירי עצים ולומר שמותר אף לזר לעשותו! ודוחים: מסתברא דיבחא דכותיה [מסתבר שזבח שכמותו] הוא ממעט. כלומר: כיון שהכתוב מדבר בענין עריכת הזבח בידי בני אהרן, בודאי התכווין למעט דבר הקרוב לו במהותו, וכגון הפשטתו וניתוחו הכשרים אפילו באחרים, ולא את סידור העצים שהוא נושא אחר.

ומקשים: אדרבה, יכולים אנו לומר סדור דכותיה [שכמותו] הריהו ממעט, שהרי עריכת הנתחים דומה לעריכת (סידור) העצים, ושמא בא הדבר ללמדנו שסידור נתחים נעשה על ידי כהנים בלבד, וסידור עצים יכול להיעשות אפילו בזר!

ודוחים: לא סלקא דעתך [אינו יכול לעלות על דעתך], כיון שאמר מר [החכם]: נאמר לאחר מצות קבלת הדם: "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" (ויקרא א, יג), ופירשו חכמים כי זו הולכת אברים לכבש. והדגשת לשון "והקריב הכהן" בפסוק זה בודאי באה למעט ולהדגיש: כי הולכת אברים לכבש הוא דבעיא [שצריכה] כהונה, אולם הולכת עצים לא בעיא [אינה צריכה] כהונה. הא [הרי] תלמד מכאן כי סידור שני גזירי עצים שלא נתמעט — בעיא [צריכה] כהונה!

אם כן יכולים אנו לחזור לשאלה הראשונה "וערכו" למה לי? — אלא הרי זה בא למעוטי [למעט] הפשט וניתוח ולומר שנעשים אף בזר, וכפי שכבר רצינו להוכיח. הוכחה זו דוחים: ואימא הכי נמי לגופיה [ואמור פסוק זה כך גם כן לגופו בא], כדי ללמדנו שעריכת איברים על המזבח צריכה כהנים, שהרי אין עבודה זו מעכבת את הכפרה, וראוי היה להדגיש שאף על פי כן צריכה היא להיעשות בידי כהנים!

אלא עלינו לדחות מה שאמרנו, ונוכיח מכאן; נאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), למאי אתא [למה, לאיזה צורך הוא בא], שהרי לגופו אינו צריך, שהוא מעשה שלאחר קבלת הדם, אלא בא למעוטי הפשט וניתוח.

"והקריב הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, יג) — זו הולכת אברים לכבש וגם כתוב זה בא למעט, וללמד: הולכת אברים לכבש הוא דבעיא [שצריכה] כהונה, הולכת עצים — לא בעיא [אינה צריכה] כהונה, הא [הרי] תלמד מכאן כי סדור שני גזירי עצים בעיא [צריכה] כהונה. "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) נלמד לגופיה [לגופו], שצריך שתיעשה עבודה זו על ידי כהנים.

"וערכו" (ויקרא א, ח) מלמד שנעשה דווקא בידי שנים, שהרי בלשון רבים נאמר, ומיעוט רבים שנים. "בני אהרן" הרי שנים נוספים, "הכהנים" הריהו מוסיף עוד שנים אחרים — למדנו לטלה הקרבן שטעון ששה כהנים שיעלוהו למזבח — הבשר בחמישה, והקרביים באחד.

אמר רב המנונא: קשיא ליה [קשה לו] לר' אלעזר: האי [הרי זה] הפסוק הלא בבן הבקר המוקרב לעולה כתיב [הוא נאמר], והרי בן הבקר עשרים וארבעה כהנים בעי [צריך]! וניחא ליה [ונוח לו] שהוא עצמו מיישב את הקושיה הזו כך: בפסוק זה עצמו נאמר: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, יב), שאינו מלמד לכאורה דבר לגופו של קרבן, אלא בא לרמז: איזהו דבר שנאמר בו שיש להכין עבורו במיוחד עצים אש ומזבח, ואין מסתפקים בנמצא מן המוכן —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But that verse about putting fire on the altar is needed for its own sake, to teach that the wood must be brought by a priest; it should not be interpreted as an inference that other services, such as flaying and cutting, may be performed by non-priests. Rav Shimi bar Ashi said: I found Abaye explaining Hizkiya’s derivation to his son based on the following baraita. It is written: “And he shall slaughter the bull before the Lord” (Leviticus 1:5), with no mention of a priest, which teaches that slaughter by a non-priest is acceptable. The baraita continues: Now, from where would you come to think otherwise? Why would one even suspect that a priest should be required to slaughter the offering, so that a specific verse is required to tell us otherwise? From the fact that it is stated: “And you and your sons with you shall keep your priesthood” (Numbers 18:7), I would derive that no part of the sacrificial service may be performed by a non-priest, not even slaughtering.

The baraita continues: Therefore, the verse states: “And he shall slaughter the bull before the Lord, and the sons of Aaron…shall sacrifice the blood” (Leviticus 1:5), from which it is inferred that from the sacrificing of blood, which begins with the collection of the blood, and onward is a mitzva exclusively of priesthood. Just prior to this the Torah states: “And he shall place his hands upon the head of the burnt-offering…and he shall slaughter the bull before the Lord” (Leviticus 1:4–5). In this verse the Torah is referring to the donor of the offering when it says: He shall place his hands, and therefore when it continues: And he shall slaughter, it is also referring to the donor. The Torah thereby taught that the slaughter of the offering is acceptable if performed by a non-priest.

Abaye asked: Since, as this baraita establishes, from the collection of the blood and onward is a mitzva exclusively of priesthood, why do I need the Torah to say afterward: “The sons of Aaron shall put fire on the altar” (Leviticus 1:7)? Since the verse about putting the fire on the altar follows the verse about collection of blood, it is clear that it must be done by priests, and the verse’s stipulation of this fact appears superfluous. This is why Ḥizkiya concluded that the verse is not required for its own sake but is needed to teach the following inference: It is only the placing of fire on the altar that requires priests, to the exclusion of flaying and cutting up the animal, which may be performed by a non-priest.

The Gemara asks: But still, the verse about the placement of wood by priests is necessary for its own sake. As it might have entered your mind to say that since placing the wood is not a service that is indispensable for obtaining atonement, as atonement is achieved solely through the blood of the offering, it should not be required to be performed by priests. And one might have thought that the principle that all tasks from the collection of the blood and onward require a priest applies only to services relating to the blood. Therefore, the verse teaches us that nevertheless, priesthood is required. Consequently, it cannot be asserted that the verse is written for the purpose of excluding other services.

Rather, Hizkiya’s derivation must be rejected, and the acceptability of non-priests for flaying and cutting the animal must be learned from here: It is written: “And Aaron’s sons, the priests, shall lay out the pieces, the head and the fat” (Leviticus 1:8). Since, as the baraita above establishes, from the collection of the blood and onward is a mitzva exclusively of priesthood, why do I need the verse to specify: “And Aaron’s sons shall lay out the pieces”? Since the specification of priesthood here appears superfluous, one must conclude that it is written not for its own sake but to exclude flaying and cutting up the animal, to teach that those acts need not be performed by a priest.

The Gemara asks: Granted, the verse comes to convey the inference that another act does not require priesthood, but say that it comes to exclude the arrangement of the two logs, to teach that this activity may be done by a non-priest. The Gemara rejects this: It is more reasonable that the verse, which deals with laying out the pieces of the offering on the altar, would exclude a service that is similar to itself, i.e., something related to the body of the sacrificial animal, such as flaying it and cutting it up, rather than the arrangement of the wood, which is not related to the animal itself.

The Gemara responds: On the contrary, one should say that it excludes something relevant to arrangement, i.e., the placement of the logs, which is similar to the laying of the pieces of the offering in that both pertain to the placement of an item on the altar. Perhaps, then, the verse is coming to convey the inference that the arrangement of the logs, unlike the arrangement of the pieces of the offering, may be performed by a non-priest.

The Gemara rejects this argument: It cannot enter your mind to say this, as the Master said: After mentioning the mitzva to collect the blood, the Torah states: “And the priest shall bring all of it near and burn it on the altar” (Leviticus 1:13), where bringing near is referring to carrying the limbs to the ramp. The specification of priesthood in this verse is not required for its own sake, since all services following the collection of blood require priesthood. Therefore, it must be that it comes to convey the inference that it is only carrying the limbs to the ramp that requires priesthood, but carrying wood to the altar does not require priesthood. This, in turn, implies that the actual arrangement of the two logs, which was not excluded, does require priesthood.

The Gemara returns to the derivation presented above, where the question was raised: Why do I need the words “and Aaron’s sons shall lay out the pieces”? The conclusion was that the specification of priesthood here comes to exclude flaying and cutting up the animal, to teach that these acts may be performed by a non-priest. The Gemara now rejects this derivation: But say that this verse too is necessary for its own sake, to teach the lesson that the Gemara will shortly derive from these words (Maharsha), and one can no longer assert that the verse comes solely for the purpose of conveying the inference that other, similar acts, i.e., flaying and cutting up the animal, do not require priesthood.

Rather, this derivation must be rejected as well, and another verse must be found from which to prove that non-priests may flay and cut up the animal. The Torah states: “And the priest shall burn all of it on the altar” (Leviticus 1:9). Since this is an act following the collection of the blood, the specification of priesthood is not needed for its own sake. Therefore, for what purpose does that verse come? It comes to exclude flaying and cutting up the animal, which may be performed by a non-priest.

The Gemara reviews the lessons taught by the other verses cited above. When the Torah writes: “The priest shall bring all of it near…the altar” (Leviticus 1:13), this is referring to carrying the limbs to the ramp, and the verse comes to exclude other, similar actions, teaching that although carrying the limbs to the ramp requires priesthood, carrying wood to the altar does not require priesthood. Therefore, it is derived from here as well that the arrangement of the two logs does require priesthood, as explained above. And when the Torah writes: “The sons of Aaron shall put fire on the altar” (Leviticus 1:7), this is necessary for its own sake, to teach that this service must be done by priests.

When the Torah states: “And the sons of Aaron, the priests, shall lay out the pieces, the head and the fat” (Leviticus 1:8), it comes to teach the following: “And they shall lay out,” through the use of the plural, teaches that it must be done by two priests, as the minimum number implied by a plural word is two. “The sons of Aaron,” also in plural, indicates an additional two; “the priests,” also in plural, indicates two more. We therefore learn from this verse that the sacrificial lamb requires six priests to carry its limbs to the altar. The flesh is taken by five priests, and the innards by one, as described in an earlier mishna.

Rav Hamnuna said that Rabbi Elazar posed a difficulty: This verse is written about a young bull, not a lamb; and a bull requires twenty-four priests. How, then, can this verse be used as the source that six priests are required to carry the limbs of a lamb? And he resolved the difficulty himself as follows: The same verse states: “On the wood that is on the fire upon the altar” (Leviticus 1:8), all of which apparently teaches nothing new about the sacrifice. Therefore, it is seen as an allusion to the daily offering, which was a lamb, as what is an item about which it is stated that specially prepared wood and fire on an altar must be provided, and that pre-existing wood and fire do not suffice?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כר' יהודה לא דהא בהדיא תני לא היה (פורס) [פייס] למחתה אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. ודלא כר' אליעזר בן יעקב דהא בהדיא אוקימנא ליה בפייס למחתה בפ"ע. כי הפייס שסילק מן האברים שעל הכבש [למזבח] והוא הפייס הרביעי במחתה חשיב ליה. וזה חשיב למחתה בכלל הפייס השני ומפורש בתוספתא כך כמו שפירשנו כי אלו י"ג וט"ו וי"ו [שמנה] המנין בפייס השני הן. איל קרב בי"א הבשר בחמשה כו'. הפשיטן וניתוחן של אלו ושל אלו שוה. אוקימנא בין קרבנות יחיד בין קרבנות צבור הפשיטן וניתוחן שוה שכשרין בזר. מנ"ל שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה.

לימד על השחיטה שכשרה בכל אפי' בזרים ובנשים ובעבדים ואפי' בקדשי קדשים. הרי בן בקר זה עולה הוא שהיא קדשי קדשים ושחיטתן כשרה בכל כדאמרינן מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה.

ונתנו בני אהרן אש על המזבח למה לי. למעוטי הפשט וניתוח מכהן.

ואכתי איצטריך כו'. מסתברא זביחה דכוותה ממעט. פי' זבח שכמותו ממעט הפשטו וניתוחו. ולא סדור ב' גזירין. ודחינן וערכו לשון סידור הוא ואדרבה סידור דכוותה ממעט כו'.

ואסיקנא והקטיר הכהן למעוטי הפשט וניתוח דלא בעו כהונה.

והקריב הכהן את הכל למעוטי הולכת עצים דלא בעו כהונה. הא סידור גזירין בעיא כהונה.

והללו לגופייהו וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים. לימד על (העולה) [הטלה] והוא הבשר והקרביים שטעון ששה להוליכו לכבש. ומן הכבש למזבח. דאע"ג דההוא קרא דדרשינן בבן הבקר כתיב. לא אשכחן בן הבקר שעולה ונערך על העצים על האש אשר על המזבח אלא על הבשר של תמיד כי התמיד מקדים לכל. אלא הכבש של תמיד הוא עולה בראשונה. ונערך בעצים שעל האש שאותה האש על המזבח ועליו כל הקרבנות.

והאי מיבעי ליה לגופיה. פי׳ דנתינת אש בעיא כהונה וא״ת וא״כ למה לי קרא להפשט וניתוח דכשרים בזר תיפוק לי דהא לא כתי׳ בהו כהונה וכי תימא כיון דמקבלת הדם ואילך מצות כהונה כמאן דכתיב בהו כהונה דמי א״כ אפי׳ נתינת האש נמי ואמאי מיבעי מכתב כהונה לגופיה י״ל דהפשט וניתוח כיון דמגופיה דזבחא הוא אמרי׳ ביה מקבלת הדם ואילך מצות כהונה מה שאין כן בנתינת אש דלא הוי מגופיה דזביחה ובעי למכתב ביה כהונה בהדיא:

דהוה קא מסדר ליה לבריה ושחט וכו' פי׳ ברייתא היא דקתני ושחט שחיטה בזר כשרה וכו׳ עד למד על שחיטה שכשרה בזר. ומדיוקא דההיא מתניתא דהוה מסדר ליה אביי לבריה אתי רב שימי למידק דנתינת אש לא בעי למכתב ביה כהונה לגופיה כדקא מפרש ואזיל.

מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה וכו'. ואיכא למידק מה הוספנו ראיה מפני זו הברייתא כי עדיין אנו יכולין לומר כדאמרינן מעיקרא דלגופיה איצטריך משום דנתינת אש לא הוי מגופיה דזביחה. תירצו בתוס׳ דרב שימי סבירא ליה דכיון דגלי ליה קרא אתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם הא ודאי כולהו בכלל שאף שחיטה דלא כתוב בה כהן והויא מקמי קבלת הדם. וכתבה רחמנא בתר סמיכה שהיא בזר. הוה ס״ד לאתויי דבעיא כהונה מדכתיב תשמרו את כהונתכם. אלא דאתיא קבלת הדם וגלי על השחיטה שתהא כסמיכה שכשרה בזר אבל כולהו שארא דכתיבי בתר קבלת הדם מסתמ׳ בעו כהונה והוו בכלל תשמרו את כהונתכם ואם כן כהונה דכתיבא בנתינת אש לא צריכא לגופיה אלא למעוטי הפשט וניתוח ופרכי׳ דאכתי איכא למימר דלגופיה אצטרי׳ דהוה אמינא דנתינת אש לא בעיא כהונה וליתא בכלל תשמרו את כהונתכם כיון דלאו עבודה דמעכבא כפרה היא קמ״ל קרא דבעיא כהונה וא״כ הפשט וניתוח דכשרים בזר מנא לן. וא״ת נימא דהפשט וניתוח נמי כיון דלא כתיבא בהו כהונה בהדיא ולא מעכבא בהו כפרה דלא בעו כהונה י״ל דשאני הפשט וניתוח דהוו מגופיה דזביחה וגרירי בתר קבלת הדם אי נמי כדפרש״י ז״ל בסמוך גבי וערכו למה לי דאע״ג דלא מעכבא כפרה הא גלי רחמנ׳ גבי נתינת אש שאין זה מעכב וצריך כהונה:

ואימא למעוטי שני גזירי עצים דלא בעו כהונה. פי׳ בגזירי עצים של בין הערבים דלא כתיב בה כהן בהדיא דאלו בתמיד של שחר בהדיא כתי׳ ביה ובער עליה הכהן וא״ת ושל בין הערבים למה לי קרא דלא בעי כהונה תיפוק לי דלא הוי מגופה דזביחה ולא כתי׳ ביה כהונה בהדיא וי״ל דהא כתיב כהן ברישיה דקרא ונתנו בני אהרן אש והוה אמינא דוערכו דסיפא אבני אהרן קאי קמ״ל אידך קרא דלא בעי כהונה בהדיא:

והקריב הכהן את הכל זו הולכת איברים לכבש. פי׳ דבהקטרה לא מיירי קרא דהא כתי׳ בהדיא והקטיר המזבחה עולה הוא אשה ריח ניחוח אלא ודאי להולכת איברים לכבש אתא וכדאיתא במסכת חגיגה ולגופיה לא צריך קרא דהא מקבלת דם ואילך מצות כהונה. אלא ודאי לדיוקא אתא דהולכ׳ איברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה ואי משום הא לא איצטריך דמהיכא תיתי דבעי כהונה אלא ודאי למהדר ולמידק הא סדור שני גזירי עצים בעי כהונה ואם אינו ענין לתמיד של שחר תנהו ענין לתמיד של בין הערבים וא״ת ומנא לן לגלגולי כולי האי אימא הכי הולכת איברים לכבש בעי כהונה הא סדור עצים לא בעי כהונה י״ל דהא ליתא דא״כ למה לי למכתב כהונה בהולכת איברים לכבש דהא מכהונה דכתיבא בעריכת נתחים ממעטי׳ דסדור שני גזירי עצים לא בעי כהונה כדפרכי׳ השתא בהדיא וא״ת ונימא הכי הולכת איברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה הא הפשט וניתוח בעי כהונה וערכו למעוטי סדור שני גזירי עצים וי״ל דטפי איכא לרבויי שני גזירי עצים למבעי כהונה שכן עצים דכותה דהולכת עצים וא״ת והא כי אמרינן וערכו למעוטי הפשט וניתוח לא הוי דכותה וטפי הוי דכותה כי אמרי׳ למעוטי סדור עצים י״ל דאנן אית לן למידק מאי דהוי דכותה אע״ג דלא כתיב בהאי ענינא או מאי דהוי בהאי ענינא אע״ג דלא הוי דכותיה אבל לית לן למידק מאי דלא הוי דכותה ולא כתיב בההוא ענינא הילכך השתא דדרשינן מהולכת איברים סדור עצים הוי דכותה אע״ג דלא כתיב בענינא ודרשי׳ מעריכת נתחים להפשט וניתוח דכתיב בענינא אע״ג דלא הוי דכותה ואלו הוה דרשי׳ מוהקריבו ההולכת איברים הפשט וניתוח הוי מידי דלא כתיב בענינא ולא הוי דכותה:

ונתנו לגופיה. פי׳ כדאסקי לעיל משום דלאו עבודה דמעכבא כפרה:

וערכו שנים וכו׳. וא״ת ולמאי דסליק אדעתין דערכו למעוטי הפשט וניתוח ששה בטלה מנא לן וי״ל דתרויהו ש״מ מדלא כתיב בני אהרן הכהן כדכתיב גבי נתינת אש ודאי למנינ׳ אתא. ומיהו כתב רחמנא מנינא בהאי לישנא למעוטי הפשט וניתוח. והשתא סבי׳ לן דכוליה לא אתא למנינא בלחוד. האי בבן בקר כתיב פי׳ חדא מיניהו נקט דהוא הדין דמצי למפרך דהאי בעולת יחיד כתיב:

איזהו דבר שנאמר בו עצים ואש ומזבח. פרש״י ז״ל שנ׳ בו למצוה ולחיוב שאפילו יש שם אש הרבה חובה לעשות מערכה כדכתיב בקראי מה שאין כן בשאר קרבנות דכל היכא דאיכא אש במזבח בהכי סגי להו.

שחיטת הקדשים כשרה בזר שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ד' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה מ"מ הפשט וניתוח אע"פ שאחר קבלה הם אין צריכין כהן וכן למדוה בסוגיא זו מן המקראות ונתינת אש על גבי המזבח מצות עשה שנ' ונתנו בני אהרן [הכהן] (את) (ה)אש [על המזבח] ואע"פ שאש היה יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט אלא שאינה מעכבת עבודה הואיל ואש יורדת מן השמים ואע"פ שאינה מעכבת עבודה טעונה כהן אבל הולכת עצים למזבח אינה טעונה כהן כך למדוה בסוגיא זו הולכת איברים לכבש טעונה כהן אבל הולכת עצים אפי' היה מביא מהם לאחר קבלה לא והעבודות שהן כשירות בזר או שפסולות אלא שאין בהם חיוב מיתה בידי שמים או שיש בהם חיוב מיתה כבר ביארנום למעלה:

והאי מיבעי ליה לגופיה. תימה דמ"מ נילף דלא בעיא כהונה ונאמר דמנתינה ואילך מצות כהונה לאפוקי הפשט וניתוח דמקמה י"ל דלעיל מהפשט וניתוח גבי עבודת הדם כתיב כהן ויכול להיות הפשט וניתוח קאי עלה ואע"ג דכתיב גבי נתינת אש כהן ולא אמרינן דקאי כהן דעבודת הדם עלה היינו משום דאינה בגוף הקרבן אבל הפשט וניתוח הוא בגוף הקרבן:

תשמרו את כהונתכם שומע אני אפילו שחיטה. והא דדרשינן מהאי קרא עבודת מתנה היינו מועבדתם עבודת מתנה אבל רישא דקרא דתשמרו את כהונתכם קאי אכל עבודות וקרא דלעיל מיירי לחייב זר מיתה:

מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה כו'. והכי נמי הוה מצי למימר מכדי כתיב תשמרו את כהונתכם דמשמע כל עבודות ונתנו למה לי כו' אלא מקבלה ואילך מצות כהונה עדיף ליה לאיתויי דמפרש בהדיא אבל תשמרו את כהונתכם אינו מפורש ומפקינן מינה שחיטה:

מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה. וא"ת אמאי לא אמרינן מקבלה ואילך מצות כהונה דוקא בעבודת דם שבה תלויה הכפרה ולא נלמוד משם הפשט וניתוח דתיבעי כהונה כמו שלא נלמוד משם נתינת אש כי היכי דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף י.) דכל היכא דכתיב כהונה בעיא ימין דילפינן מוטבל באצבעו הימנית דמצורע ולא ילפינן מהתם הולכת אברים לכבש דלבעי ימין אע"ג דכתיב ביה כהונה כיון דלא מעכבא ביה כפרה י"ל דסברא היא להצריך כהונה על כל מה שכתוב אחר עבודת הדם והיא מגוף הקרבן כגון הפשט וניתוח אבל נתינת עצים אינה מגוף הקרבן:

כיון דלאו עבודה דמעכבא כפרה היא לא תיבעי כהונה כו'. משמע הא הפשט וניתוח הוי מעכב כפרה וא"ת אמאי הפשט וניתוח מעכב כפרה והלא אפילו אם אבדו העור והאימורין אחר זריקת דם לא מעכבא כפרה כדאמרינן בתמיד נשחט (דף נט:)^א)שם לא מיירי אלא באימורין אבל ה"ה בבשר כמ"ש התוס' שם וכ"ש העור דלאו אכילת מזבח הוא ועי' ש"י. י"ל דלאו דוקא נקט מעכבא כפרה אלא הפשט וניתוח גוף הזבח אי נמי אומר רבי די"ל דלא קרי מעכב כפרה אלא דם וה"פ ואע"ג דמקבלה ואילך מנות כהונה שפיר כתיב כהונה בנתינת אש ואע"ג דלא אתי לאשמועינן דלא תילף מינה להפשט וניתוח דלא בעי כהונה דלגופיה לא איצטריך משום דלא הוה שמעינן נתינת אש מקבלה משום דקבלה מעכבא כפרה ואינהו לא מעכבי וקמ"ל קרא דאפילו הכי בעי כהונה ומינה שמעינן דמקבלה ואילך מצות כהונה אפילו בדבר שאינו מעכב כפרה דומיא דנתינת אש ויליף מינה ג"כ להפשט וניתוח דאע"ג דלא מעכבי כפרה בעי כהונה כיון דכתיבי מקבלה ואילך וא"ת א"כ ליכתבה לכהונה גבי הפשט וניתוח דכתיבי מקמי נתינת אש כי היכי דלא לישתמע דבהפשט וניתוח לא בעי כהונה מדלא כתבה בדבר שאינו מעכב כפרה עד נתינת אש וי"ל דמהפשט וניתוח שבגוף הקרבן לא ילפינן נתינת אש אבל מנתינת אש ילפינן דכל שכן הפשט וניתוח שכבר מקבלה ואילך הוזקק לכהונה:

אימא למעוטי שני גיזרי עצים דלא בעי כהונה. ואע"ג דאמרינן לעיל מנין לתמיד של בין הערבים שטעון ב' גיזרי עצים בשני כהנים כו' לאו דוקא אלא בשני בני אדם קאמר והאי דנקט בשני כהנים האמת נקט ואע"ג דבהדיא קרא דלעיל כתיב כהנים מ"מ גבי וערכו עצים דהיינו סידור לא כתיב כהנים:

זביחה דכוותה קא ממעט. פירוש הפשט וניתוח שבגוף הזבח:

והקריב הכהן את הכל וגו' זו הולכת אברים לכבש. דכתיב בתריה והקטיר (הכהן הכל) המזבחה אלמא לאו בהקרבת אברים מיירי:

הולכת אברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה הא סידור גיזרי עצים בעי כהונה וערכו למה לי למעוטי הפשט וניתוח. והא ליכא לאקשויי אימא דוהקריב למעט הפשט וניתוח וערכו למעט סידור גיזרין דוהקריב ליכא למימר דלמעוטי הפשט וניתוח אתא דלא כתיב בהדיא לעיל מיניה ולא דמי ליה נמי^ב)צ"ל דהאי הולכה והאי הפשט. (האי הולכה להאי הפשט) וניתוח אבל מוערכו איכא למעט שפיר הפשט וניתוח דכתיבי בהדיא (וכתיבי) לעיל מיניה אע"ג דלא דמו דלאו סידורא נינהו ומוהקריב נמעט הולכת עצים דהויא הולכה כוותיה. לשון רבי:

הא סידור שני גיזרי עצים בעי כהונה. וליכא למימר דאתא למעט נמי שני גיזרין דמסתברא הולכה דכוותה קא ממעט כדפירש רבי:

בספרים שלנו כתיב הולכת עצים לא בעי כהונה הא סידור שני גיזרין בעי כהונה וערכו למה לי למעט הפשט וניתוח וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים למדנו לטלה שטעון ששה וכן גרס בקונטרס ותימה מה שייכא הכא דרשה דוערכו שנים כו' כיון דאוקימנא ליה למעט הפשט וניתוח ובפר"ח בכמה ספרים גרס וערכו למה לי למעט הפשט וניתוח אדרבה סידור דכוותה קא ממעט אלא והקטיר הכהן הכל המזבחה למה אתא אלא והקטיר הכהן למעוטי הפשט וניתוח והקריב הכהן זו הולכת אברים לכבש הולכת עצים לא בעיא כהונה הא סידור עצים בעי כהונה ונתנו לגופיה וערכו שנים כו' והשתא אתי שפיר דאיצטריך ליה לאוקמי וערכו לדרשה אחריתי וקשה לרבי דבסוף פ"ק דזבחים אמרינן דעבודה שאפשר לבטלה לר"ש לאו עבודה היא ופריך והרי הולכת אברים לכבש דאפשר לבטלה ואמר מר והקריב הכהן זו הולכת אברים לכבש ומשני היכא דגלי גלי אלמא איצטריך כהן דהולכה לגופיה דס"ד דלא בעי כהונה הואיל ואפשר לבטלה והיכי [מרבינן] מיניה סידור שני גיזרין ומיהו אין קושיא כל כך אי לא הויא הא דרשה דהכא לר"ש אלא לרבנן דידיה ואע"ג [דאית] ליה לעיל דסידור שני גיזרין בעי כהונה ועוד מצינו למימר לר"ש נפקא כהונה דסידור שני גיזרין ממילא דאין זר קרב לגבי המזבח כמ"ש לקמן (דף מה.) א"ל ר"ש וכי תעלה על דעתך זר קרב לגבי המזבח כו' ור"י דהתם אית ליה אי לאו קרא הוה אמינא דעביד במפוחא אבל לר"ש לית ליה האי סברא אבל קשה לה"ר אלחנן דהא לפירוש הקונטרס דלקמן שפי' דלר"ש איצטריך למכתב כהונה גבי הצתת אליתא הא לאו קרא הוה אמינא שיושיטם מרחוק או יזרקם ע"ג המזבח הא ה"נ איכא למימר גבי שני גיזרין מיהא רבי פירש לקמן דדרשינן בפ' שני דזבחים (דף יח.) הכהן בכיהונו:

למדנו לטלה שטעון ששה. בהולכת אברים לכבש מיירי ולא בהקטרה מדכתיב בתריה והקטיר מכלל דעד השתא לא איירי בהקטרה ותנן נמי בתמיד כשהיה כ"ג רוצה להקריב התמיד היה מקטירו כולו אך קשה קצת דלישנא דוערכו עצים על האש משמע דמיירי בנתינה על האש ודומיא דסידור שני גיזרין שהיו על האש ממש אלא נראה לרבי דודאי בהקטרה טעון ששה דכהן גדול שאני שיכול להקריב כל שעה שירצה כדאמרינן לעיל פ"ק (דף יד.) ומיהא על כרחך צריך קרא שיכול להקריב דאי ליכא קרא הא מנא לן כיון שטעון ששה:

אדרבה סידור דכוותה קא ממעט ה"ג לא ס"ד דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבח ואמר מר זו הולכת האברים לכבש הולכת האברים בעיא כהונה הולכת עצים לא בעיא כהונה הא סידור שני גזרי עצים בעי כהונה ונתנו לגופיה וערכו שני בני אהרן שנים הכהנים שנים למדנו לטלה שטעון ששה:

גמרא ואימא ה"נ לגופיה אלא והקטיר וגו' למעוטי הפשט וניתוח והקריב כו' סוגיא זו קשה להולמה דמאי פריך אקרא דוערכו אימא לגופיה כו' דהא לא אצטריך לגופיה כפרש"י דמלתא דלא מיעכבה כפרה מונתנו איכא למילף דמדגלי בה דבעי כהונה לא אצטריך למיהדר למיכתב כהונה בהערכת נתחים כו' ועוד קשה דלא שייך הכא הך מלתא והקריב הכהן את הכל המזבחה זו הולכת אברים כו' דמייתי לה לעיל גם במדרש ילקוט מייתי הך דרשה למעוטי הפשט ונתוח מקרא דוערכו ולפי סוגיא דילן הכא לא מפיק ליה למעוטי הפשט וניתוח אלא מוהקטיר הכהן וגו' וי"ל קצת הא דפריך ואימא לגופיה אקרא דוערכו דסמיך אדרשה דלקמן דיליף מהאי קרא וערכו שני בני אהרן ב' הכהנים ב' למדנו לטלה כו' דאצטריך האי קרא להך מלתא ולא תילף מיניה למעוטי הפשט ונתוח וצ"ע:

בפרש"י בד"ה דהוה מסבר כו' והכי מסבר ליה כו' ובד"ה וכי מאין באתה לישנא דמתניתא הוא כו' ובד"ה ת"ל ושחט כו' אבעלים קאי וסמך ידו וכו' הד"א ובד"ה אלא מהכא וכו' הרי למדנו מקבלה וכו' למעוטי הפשט ונתוח כו' ובד"ה לא ס"ד דלא נבעי סידור כו' ובד"ה למעוטי כו' כהונה לא אצטריך כו' בהערכת נתחים ואע"ג כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא מהכא וכו' פסולה והכא דריש וכו' ובד"ה הולכת וכו' ממעט סידור הקשה הר' אליהו וכו' כדאמר בשמעתין הד"א ואח"כ מ"ה תחילת עבודה וכו' לאיכא דאמרי דלעיל כו' כצ"ל:

תד"ה והקריבו. פרש"י כו' כגון הולכה משום כו'. כצ"ל. ותיבות או זריקה למחוק וכן ליתנייהו שם ברש"י:

תד"ה הולכת עצים. כדאמרינן ספ"ק דזבחים כו' דאמר מר והקריב הכהן את הכל המזבחה זו כו'. כצ"ל:

[מלואים: והקריבו בני אהרן הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה וסמך ידו ושחט לימד על השחיטה שכשירה בזר ק"ל ל"ל תרתי הא מוהקריבו בני אהרן לחוד כבר נ"ל שחיטה בזר כשירה מדכתיב כהן בקבלה ולא בשחיטה תו וסמך ידו ושחט דמשמע דמי שסומך דהיינו בעלים [שוחט] ולא בעי כהן ל"ל הא כבר נפקא ליה מוהקריבו דשחיטה לא בעי כהונה ורש"י נראה שהרגיש בזה וארכביה אתרי ריכשי שפי' ת"ל ושחט והקריבו הכהנים ומדכתיב כהן בקבלה ובשחיטה לא כתיב מכלל דושחט אבעלים קאי וסמך ידו ושחט פי' לפירושו דהואיל ולא כתיב כהן בשחיטה כמו בקבלה דרשינן להאי ושחט אוסמך דלפניו לומר שהסומך רשאי לשחוט אבל איני יודע תרתי ל"ל הא בהא לחוד סגי מדכתיב כהן גבי קבלה הנאמר אחר ושחט ולא כתיב בשחיטה שנאמר תחילה ש"מ דלא בעי כהונה והכי אמרינן להדיא בפרק ה' דברכות (דף ל"א) דאמר ליה שמואל לעלי שחיטה בזר כשירה א"ל מנ"ל הא אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר ועוד ק"ל דבריש פ"ג דזבחים תניא ושחט שחיטה בזר כשירה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים אפי' בקדשי קדשים או אינו אלא בכהנים אמרת וכי מאין באתה מכלל שנאמר ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף בשחיטה ת"ל ושחט והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם ולא מייתי להא דוסמך ושחט אלמא דמהא לחוד סגי למיתי דשחיטה כשרה בזרים מדכתיב כהונה גבי קבלה ולא גבי שחיטה ונ"ל דהני שמעתתא מפ' מההיא דפ"ג דמנחות דאמר התם יציקה ובלילה דמנחה לר"ש פסולה בזר ולרבנן כשירה משום שנאמר ויצק עליה שמן והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר ור"ש והביאה וי"ו מוסיף על ענין ראשון ופריך לר"ש מושחט והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר אמאי ה"נ נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומשני שאני הכא דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים והשתא ההיא דפ"ה דברכות ודפ"ג דזבחים כרבנן דל"ל וי"ו מוסיף על ענין ראשון ונפקא להו מהא לחוד מדכתיב כהונה גבי קבלה ולא כתיב גבי שחיטה דשחיטה בזר כשירה וההיא דשמעתין כר"ש דאית ליה וי"ו מוסיף על ענין ראשון א"ל דילפינן מוי"ו דוהקריבו לפסול שחיטה בזרים כקבלה ולדידיה נפקא ליה מוסמך ושחט דאיתקש שחיטה לסמיכה דשחיטה כשרה בזר:]

(כז א) וערכו למה לי למעוטי הפשט וניתוח ואימא ה"נ לגופיה וכו'.—לפי גירסת רש"י צ"ל: וערכו למה לי למעוטי הפשט וניתוח וערכו שנים בני אהרן שנים וכו'. ומה שבינתים מיותר^*[ולי' בכתבי יד, עי' ד"ס.] כדמשמע מפי' רש"י ותוס' ישנים (ד"ה בספרים). ועי' מהרש"א שהניח גירסתנו בצ"ע.

גמ' האי מבעיא ליה לגופיה. דניבעי כהן מיעוטא מנא לן להפשט וניתוח: דהוה מסבר ליה לבריה. הא דחזקיה והכי מסבר ליה ניהליה דתניא בתורת כהנים ושחט שחיטה בזר כשירה: וכי מאין באת. לישנא דמתני' הוא וכי מאין באת לומר פסולה שנזקקת להביא מקרא להכשירה: מכלל שנאמר כו'. ומתוך אותו כלל הייתי בא לפסול: תלמוד לומר ושחט והקריבו הכהנים. ומדכתיב כהן בקבלה ובשחיטה לא כתיב מכלל דושחט אבעלים קאי וסמך ידו ושחט לימד על השחיטה שכשירה בזר עכ''ל משנה ומינה הוה מסבר אביי לבריה הא דחזקיה הכי: מכדי. למדנו כאן דמקבלה ואילך מצות כהונה והך נתינת אש בתר קבלה כתיבה למה לי למכתב בה כהונה: למעוטי הפשט וניתוח. דלא כתיב בה כהן ותילף מהכא דדוקא כתיב קרא ואי לא ונתנו הוה אמינא האי דלא כתיב כהן בהפשט וניתוח משום דלא אצטריך הוא דגלי ליה דבעי כהונה מקבלה ואילך: דלא מעכבא כפרה. דאין כפרה אלא בדם: אלא מהכא וערכו בני אהרן הכהנים. הרי למדנו מקבלה שאין צריך כהונה אלא למעוטי הפשט וניתוח: אימא למעוטי סידור שני גזירי עצים. דבין הערבים דלא כתיב בהו הכהנים אבל בצפרא בהדיא כתיב ובער עליה הכהן: לא סלקא דעתך. דלא ניבעי סידור גזירין כהונה מדאיצטריך למעוטי הולכת עצים מכלל דסידורן בעי כהן: הולכת עצים לא בעי כהונה. דהאי כהן דכתיב בהולכת אברים על כרחך למעוטי הולכה אחרת בעי דאי לגופיה לא איצטריך דהא אשמעינן מקבלה ואילך מצות כהונה: וערכו למה לי. דכתיב בהן כהונה: למעוטי הפשט וניתוח. וכהונה דונתנו לגופיה כדאמרינן דלא תימא כיון דלא מיעכבא כפרה לא תיבעי כהונה ומדגלי בה דבעיא כהונה לא איצטריך למיהדר למיכתב כהונה בהערכת נתחין ואע''ג דלא מיעכבא ועל כרחך למעוטי כתבי': שטעון ששה. הבשר בחמשה והקרבים באחד: וניחא ליה. הדר משני ליה הכי על העצים אשר על האש קרא יתירא הוא דהכתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים למה לי תו על העצים אשר על האש וגו' למידרש ביה דהני ו' כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח ואיזהו דבר שהזקקתי לכם למערכה לסדר עצים ואש למזבח בשבילו:

והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך וכו'. בפ''ק דזבחים (ד' ד.) פרש''י הא דאמרינן והקריבו זו קבלת הדם ולא עבודה אחרת משאר עבודות דם כגון הולכה או זריקה משום דכתיב ושחט והקריבו ואיזו היא עבודה שהיא אחר שחיטה לאלתר הוי אומר זו קבלה והקשה ר''י דבספ''ק דזבחים איכא טעמא אחרינא כדתניא התם והקריבו זו קבלת הדם או אינו אלא זריקה כשהוא אומר וזרקו הרי זריקה אמור הא מה אני מקיים והקריבו זו קבלת הדם אלמא דלאו היינו טעמא והא דלא אמרינן זו הולכה משום דלא מסתברא לאוקמיה בהולכה ולומר מהולכה ואילך מצות כהונה משום דאפשר לבטלה דאפשר עומד בצד מזבח ושוחט דלא בעי להוליך: אלא מהכא וערכו בני אהרן הכהנים. בפ' ב' דזבחים (ד' יח.) דריש הכהנים בכיהונם כהן הדיוט שלבש בגדי כ''ג ועבד עבודה עבודתו פסולה והכא דריש מדכתיב בני אהרן ואין להקשות מאי איצטריך קרא לעריכת נתחים למילפה מדקאמר מקבלה ואילך מצות כהונה תיפוק ליה מוכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל המזבח די''ל דאפשר דקאי בארעא וזריק להו למזבח כדאי' לקמן בס''פ טרף בקלפי . גבי הצתת אליתא אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא: הולכת עצים לא בעי כהונה הא סידור שני גזירין בעי כהונה. וא''ת מנא לן דאיכא למידק הכי דילמא מההוא קרא ממעטין הולכת עצים ומהאי קרא דהכא נמעט סידור שני גזירין וי''ל מדאיצטריך למעוטי הולכת עצים שמע מינה דסידור שני גזירין בעי כהונה דאי לא בעי כהונה למה לי קרא למעוטי הולכת עצים השתא אפילו סידור שני גזירין שהם ע''ג המזבח לא בעי כהונה כ''ש הולכת עצים וליכא לאקשויי אי לא כתב אלא קרא דלעיל לא הוה ממעטינן מיניה סידור שני גזירין אלא הולכת עצים דמסתבר טפי די''ל אפילו אי לא הוה כתב אלא קרא דוערכו הוה ממעטינן מיניה סידור שני גזירין דמסתברא קאי בסידור ממעט סידור הקשה הר' אליהו מאיבריוק זצ''ל לר''ש דאית ליה לעיל שני גזירין בעי שני כהנים מנא ליה דבעי כהונה אי מהכא הא איצטריך קרא לגופיה סד''א כיון דאפשר לבטלה היא כשרה בזר כדאמר בספ''ק דזבחים (ד' יד.) הולכה בזר מחלוקת ר''ש ורבנן לר''ש דאמר עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא כשירה בזר וכו' עד והרי הולכת אברים לכבש דאפשר לבטלה ופסולה בזר דאמר מר והקריב הכהן כו' המזבחה זו הולכת אברים לכבש ומשני היכא דגלי גלי וא''כ כיון דאיצטריך לגופיה א''כ סידור שני גזירין מנלן דבעי כהונה ותירץ לו רבי דר''ש לטעמיה דקאמר לקמן בספ''ד (ד' מה.) גבי הצתת אליתא דלא צריך קרא שלא תהא אלא בכהן משום דכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל המזבח דלית ליה סברא דר''י דאמר אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא וה''ה בסידור שני גזירין דלא מצי קאי אארעא ועביד בזריקה ולר''י דאית ליה אפשר במפוחא איכא למימר דה''נ אית ליה אפשר דזריק הגזירין לראש המזבח ואפ''ה נפקא ליה שפיר דבעי כהונה מדכתיב כהן בהולכת אברים דלגופיה לא איצטריך דסבירא ליה אע''ג דאפשר לבטלה עבודה היא אלא לגלויי אגזירין דבעינן כהונה כדאמרן בשמעתין: תחלת עבודה דיממא היא דא''ר יוחנן וכו'. אע''ג דבריש פירקא אמר שכבר קידש תחלה לעבודה ומסקינן דלעולם עבודת לילה היא י''ל דהמקשה דהכא הקשה לאידך לישנא דלעיל דמפרש טעמא משום אונס שינה דלההוא לישנא לא משבשינן מילתא דרבי יוחנן ואמרי' שכבר קידש מתחלה לעבודה ובסמוך דפריך והרי תרומת הדשן דעבודת לילה היא ובעי פייס ופי' שם דפריך ללישנא קמא דלעיל אין לתמוה שבכאן פי' דסתמא דהש''ס פריך לאיכא דאמרי דלעיל דודאי כך הוא ובין הכא ובין בסמוך רוצה ליישב לכל הלשונות דלעיל:

דף כז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד