יומא לב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

והוינן בה: בשלמא מובן היטב לרבי מאיר, היינו דמשכחת לה זהו שמצאנו שכהן גדול היה מקדש עשרה קידושין בחמש הטבילות.

ששלש פעמים לבש הכהן הגדול בגדי זהב ופעמיים בגדי לבן [לסירוגין] כמבואר לקמן, ובסך הכל חמש פעמים לבש בגדי קודש. ועל כל לבישה ולבישה היה טובל טבילה אחת לפניה, ומקדש שני קידושין, הרי עשרה קידושין בסך הכל.

אלא לרבנן, שבטבילה הראשונה לא היה מקדש אלא פעם אחת [על לבישת בגדי הקודש] בלבד, קשה: הרי תשעה קידושין בלבד הוו! [בארבעת הטבילות, מהטבילה השניה ואילך, היה מקדש פעמיים לכל טבילה, הרי שמונה קידושין. ועוד קידוש אחד לטבילה הראשונה].

אמרי לך רבנן תירוץ: קידושא בתרא, הקידוש האחרון, בשעה שהכהן הגדול גומר את כל עבודות היום, כי פשיט, כאשר הוא פושט את בגדי קדש, ולביש [ולובש] בגדי חול, עביד ליה התם עושה שם קידוש נוסף, שהוא הקידוש העשירי.

ואף על פי שלא היה טובל באותה שעה [שהרי לא בא ללבוש בגדי קודש], מכל מקום היה מקדש קידוש אחד לפני פשיטת בגדי הקודש, כיון שלדעת חכמים היה קידוש אחד על כל פשיטה. [כמבואר לעיל]. ^[1]

תנו רבנן:

בפרשת עבודת יום הכיפורים, אחרי שאהרן גמר את כל העבודות הנעשות בתוך ההיכל, נאמר [ויקרא טז כג]: "ובא אהרן אל אהל מועד". ^[2] והרי בהמשך הפרשה לא הוזכרו אלא עבודות הנעשות מחוץ להיכל, ואם כן, למה הוא בא אל ההיכל? ^[3]

ומבארת הברייתא: אינו בא אלא כדי להוציא את הכף [שהיתה מונחת בקדש הקדשים, ובה הכניס קודם לכן את הקטורת], ואת המחתה [שגם היא היתה מונחת בקדש הקדשים, שבה הכניס את הגחלים לצורך הקטרת הקטורת].

וכל הפרשה של עבודות יום הכיפורים, כולה נאמרה על הסדר שהיה כהן גדול עושה. חוץ מפסוק זה "ובא אהרן אל אהל מועד", שלמדנו מכאן את הוצאת הכף והמחתה מקדש הקדשים.

ופסוק זה נאמר אחרי סדר העבודות הנעשות בפנים. ^[4] ואחריו נאמר "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם". ובאמת לא היה הסדר כך. אלא הוצאת הכף והמחתה היתה אחרי הקרבת עולתו ועולת העם.

והוינן בה: מאי טעמא, מה הטעם שחייבים לומר שהכתוב הזה אינו כסדר הפרשה, אלא שחייב הכהן הגדול לצאת ולהקריב את עולתו ועולת העם בין העבודות הנעשות בפנים, לבין הוצאת הכף והמחתה מבפנים!?

אמר רב חסדא: גמירי למדו הלכה למשה מסיני שחמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ^[5] וכל פעם כאשר היה מחליף את בגדיו ולובש בגדי קודש היה טובל ומקדש.

ואי ואם תאמר שכל המקראות נאמרו כסדרן, לא משכחת להו לא תמצא אותם [את הטבילות והקידושים] אלא שלש טבילות וששה קידושין, שרק שלש פעמים יחליף הכהן הגדול את בגדיו, כדלהלן.

שהרי העבודות הנעשות בפנים נעשו בבגדי לבן. ואילו העבודות הנעשות בחוץ נעשו בבגדי זהב. ואם נאמר שהמקראות נאמרו כסדרן, נמצא שכך היה סדר עבודות היום: [לשיטת רש"י כאן]:

א. תמיד של שחר - בבגדי זהב.

ב. עבודות פר ושעיר הפנימיים וקטורת שבמחתה - בבגדי לבן. ובאותה שעה כאשר היה עדיין לבוש בבגדי לבן הוציא את הכף והמחתה מקדש הקדשים.

ג. איל העולה של הכהן הגדול, ואיל העולה של העם, ומוספין ^[6] ותמיד של בין הערביים - בבגדי זהב.

נמצא, שרק שלש פעמים הוצרך הכהן להחליף את בגדיו בבגדי קודש אחרים: [א] פעם ראשונה, בגדי זהב לעבודת קרבן התמיד. [ב] פעם שניה, בגדי לבן לכל העבודות הנעשות בפנים. [ג] פעם שלישית, בגדי זהב לתמיד של בין הערביים וקרבנות הנעשים בחוץ.

והרי שלש טבילות וששה קידושים בלבד.

וכיון שלמדנו הלכה למשה מסיני שהיו חמש טבילות ועשרה קידושין, בהכרח שהוצאת הכף והמחתה לא היתה ביחד עם שאר עבודות הפנים, אלא נעשתה אחר כך, בין הקרבת אילו ואיל העם, לבין התמיד של בין הערבים [והמוספים] ^[7]. וכך היה סדרם:

א. תמיד של שחר - בבגדי זהב, כדלעיל.

ב. עבודות פר ושעיר הפנימיים וקטורת שבמחתה - בבגדי לבן. [ולא הוציא את הכף והמחתה עמהם].

ג. איל העולה של הכהן הגדול ואיל העם - בבגדי זהב.

ד. כאן חזר הכהן הגדול לעסוק בכף ובמחתה שבפנים, והוציאם בבגדי לבן.

ה. מוספין ותמיד של בין הערביים - בבגדי זהב. ^[8]

ומדברי רב חסדא עולה, שלמדו הלכה למשה מסיני שהיו חמש טבילות ועשרה קידושין. והגמרא מביאה ברייתא בענין זה:

תניא: אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום?

תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד, ורחץ בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו [אלו שמונת הבגדים שלובש כל השנה, ובמקצתם היה זהב], ויצא ועשה".

הא למדת מכאן, שכל המשנה מעבודה הנעשית בפנים, לעבודה הנעשית בחוץ, טעון טבילה. שהרי כאן למדנו שרחץ את בשרו במים לפני שלבש את בגדי הזהב ויצא לעבודות חוץ. ומכאן למדו שכל המשנה מעבודת חוץ לעבודת פנים צריך טבילה.

ולהלן בברייתא מבואר שחמש עבודות היו, [כלומר, חמש פעמים נכנס למקום חדש לעבוד בו את עבודות היום], הרי חמש טבילות. ^[9]

אמר רבי, חמש טבילות ועשרה קידושין למדו חכמים מפסוק אחר:

מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? שנאמר [ויקרא טז ד] בתחלת סדר עבודות יום הכיפורים בשעה שבא הכהן ללבוש בגדי לבן:

"כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קדש הם, ורחץ במים את בשרו ולבשם".

הא למדת מכאן שכל המשנה מעבודה הנעשית בחוץ בבגדי זהב, לעבודה הנעשית בפנים בבגדי לבן, טעון טבילה.

ואומר המקרא דלעיל: "בגדי קודש הם", הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה. ולקמן הגמרא מבארת ענין זה.

ובין רבי יהודה ובין רבי, שניהם למדו ממה שהתורה מצריכה טבילה לכל עבודה שנעשית בשינוי מקום, שבסך הכל יש חמש טבילות, מפני שחמש עבודות הן שיש בהם שינוי מקום ושינוי בגדים:

[א] תמיד של שחר - בבגדי זהב [בחוץ].

[ב] עבודת היום - בבגדי לבן [בחוץ ובפנים, בפר ובשעיר שמובא דמם בפנים, ובקטורת] ^[10].

[ג] אילו ואיל העם - בבגדי זהב [בחוץ].

[ד] הוצאת כף ומחתה - בבגדי לבן [בפנים].

[ה] תמיד של בין הערביים בבגדי זהב [בחוץ] ^[11].

ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין?

תלמוד לומר: [בפסוק שהביא רבי יהודה לעיל]: "ופשט את בגדי הבד, ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו". ופסוק זה מיותר לדעת רבי, שהרי רבי למד טבילה מפסוק אחר ["בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם"] כדלעיל.

ולכן דרש רבי שרחיצה זו אינה טבילה אלא קידוש ידים ורגלים. ודורשים את "ורחץ" גם על הפשיטה שלפניו וגם על הלבישה שאחריו - וכאילו כתוב "ופשט ורחץ", "ורחץ ולבש". הרי שני קידושין לכל טבילה.

רבי אליעזר ברבי שמעון אומר:

[הוא חולק על רבי, וסובר כרבי יהודה, שהפסוק: "ופשט ... ורחץ ... ולבש" מדבר על טבילה ולא על קידוש.

ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין]?

קל וחומר: ומה בעבודות של כל השנה, שהן מקום שאין הכהן טעון טבילה מדאורייתא לפני העבודה, [אלא מדרבנן, כדעת רבי יהודה לעיל ל א], ואף על פי כן טעון קידוש. ^[12] מקום שטעון טבילה [עבודת יום הכיפורים], וכי אינו דין שטעון קידוש?!

אי אולי תאמר: מה להלן בשאר ימות השנה מקדש קידוש אחד בלבד, אף כאן ביום הכיפורים, יעשה קידוש אחד בלבד!

תלמוד לומר: [בפסוק שהביא רבי יהודה לעיל] "ובא אהרון אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש".

מה תלמוד לומר [מה בא ללמדנו] "אשר לבש"? והרי לכאורה מילים אלו הן מיותרות, שהרי כלום אדם פושט [האם אדם יכול לפשוט דבר אחר?] אלא רק את מה שלבש קודם!

אלא "אשר לבש" בא ללמדנו להקיש פשיטה שנאמרה בתחילת המשפט, ללבישה שנאמרה בסופו:

מה כמו בלבישה טעון הכהן קידוש, אף פשיטה - טעון קידוש!

ועכשיו הגמרא חוזרת ומבארת כל ענין וענין בדברי הברייתא:

למדנו בברייתא: אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? תלמוד לומר: ובא אהרן אל אהל מועד ... ורחץ את בשרו במים במקום קדוש". הא הרי למדת: שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. והוינן בה: אמנם אשכחן מצאנו שהכתוב חייב טבילה בשעה שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב, [שבזה מדבר הפסוק].

אבל כשמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן - מנין שצריך לטבול?

הערות

^[1] ואילו לרבי מאיר לא היה מקדש באותה שעה, שהרי לרבי מאיר אין הקידוש בא אלא על לבישת בגדי קודש. ולדברי רבי מאיר היה מקדש על כל טבילה שני קידושים. ובכלל זה הטבילה הראשונה, והרי בסך הכל עשרה קידושים].

^[2] להלן הגמרא מפרשת את סדר עבודות היום והחלפת הבגדים. ולהבנת הגמרא כאן יש להקדים, שבפרשת סדר עבודות יום הכיפורים (ויקרא טז כג) הוזכרו תחילה כל העבודות המוגדרות "עבודות פנים" [ואף על פי שמקצת העבודות היו בחוץ. נראה ליישב שבכל קרבן מהם היתה לפחות עבודה אחת בקדש הקדשים. ושעיר "לעזאזל" נחשב כקרבן אחד יחד עם שעיר של "השם" ובשעיר של השם היה מזה דמו בקדש הקדשים]. ואחר כך נאמר פסוק זה - "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד:. והניחם שם". ואחר כך מוזכרים קרבנות שנעשו על המזבח החיצון - איל העולה של אהרן ושל העם.

^[3] וודאי אין כוונת הכתוב שיהיה מצוה על הכהן הגדול לפשוט את בגדי הלבן ולהניחם בפנים, אלא משמעות הכתוב שלא ישתמש בבגדי הלבן יותר. תוספות ישנים. וכן כתבו תוספות הרא"ש והריטב"א. וברמב"ן על התורה [ויקרא טז, כג] כתב שבודאי אין לומר שהיה הכהן הגדול עומד ערום במקדש, ושיניח את בגדיו להתרקב שם. [ועיין תוספות ד"ה דאי].

^[4] ראה לעיל הערה 2 בסוגריים.

^[5] כתבו ראשונים שהלכה למשה מסיני שהיו חמש פעמים שינויי עבודות [מחוץ לפנים, ומפנים לחוץ] וממילא אנו יודעים מכאן שהיו חמש טבילות ועשרה קידושין. כיון שעל כל שינוי עבודה יש טבילה ושני קידושים כדלהלן. תו"י תוס' רא"ש וריטב"א. ועיין בתוספות שפירשו באופן אחר.

^[6] על פי פירוש רש"י. ולקמן במשנה [ע, א] נחלקו תנאים בענין המוספין: לרבי אליעזר קרבים עם תמיד של בין הערביים. ולרבי עקיבא מרביתם היו קרבים עם תמיד של שחר. מלבד שעיר חטאת מוסף שבא סמו לתמיד של בין הערביים. [עיין רש"י בסוגיא שם].

^[7] הראשונים התקשו מדוע בחרו חכמים לומר שדוקא הוצאת הכף והמחתה נעשתה בין אילו ואיל העם לבין תמיד של בין הערביים. עיין תוספות. ובמאירי כתב שמסתבר שלא הוציאו את הכף והמחתה מיד עד שיתקררו. והרמב"ן על התורה [ויקרא טז, כג] כתב שאין הוצאת הכף והמחתה "עבודה". ולכן מסתבר שהיא מאוחרת משאר עבודות. [אמנם הרמב"ן שם לשיטתו שסובר שהוצאת הכף היתה אחרי תמיד של בין הערביים כדעת הרמב"ם בהערה הבאה].

^[8] כבר נתבאר לעיל שנחלקו תנאים לקמן [ע, א] בקרבנות המוספין. [ולדעת התוספות שם נחלקו גם באימורי פר ושעיר הנשרפים]. וביארנו בפנים על פי שיטת רש"י שתמיד של בין הערבים קרב אחרי הטבילה החמישית, אבל דעת הרמב"ם [פרק ב הלכה ב] והרמב"ן [על ויקרא טז, כג] שמוספין ותמיד של בין הערביים היו קריבים אחרי טבילה שלישית לאחר אילו ואיל העם. וטבילה חמישית היתה לצורך קטורת של בין הערביים והטבת הנרות.

^[9] הגמרא להלן שואלת על רבי יהודה שני שאלות: א) אמנם רבי יהודה הוכיח מהפסוק שהמשנה מעבודה שבפנים לעבודה שבחוץ צריך לטבול, אבל מנין לנו שגם להיפך, המשנה מעבודה שבחוץ לעבודה שבפנים, צריך טבילה? ב) אמנם רבי יהודה הוכיח שהכהן הגדול צריך לטבול חמש טבילות. אבל מנין לנו שצריך לקדש עשרה קידושים? והגמרא להלן תבאר את שני הדברים הללו.

^[10] עבודת היום המוזכרת כאן אינה כוללת את המוספין ואילו ואיל העם שנעשו בבגדי זהב. שעבודת היום היינו עבודה המיוחדת ליום הכיפורים, עיין לעיל לא, ב הערה 3.

^[11] דברי הברייתא כאן, לכאורה סותרים לדעת הרמב"ם והרמב"ן [לעיל הערה 8] שסוברים שתמיד של בין הערביים היה קרב אחרי אילו ואיל עם. עיין לחם משנה פרק ב הלכה ב.

^[12] שנאמר [בשמות מ]: "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו". רש"י.

עשרה קידושין, שלשיטתו על כל טבילה יש צורך בשני קידושים. אלא לשיטת רבנן [חכמים] שאינם מצריכים קידוש בתחילה, אם כן תשעה קידושים בלבד הוו [היו]! ומשיבים: אמרי לך רבנן [היו יכולים חכמים לומר לך]: קידושא בתרא [הרחיצה האחרונה], כי פשיט [כאשר היה פושט] את בגדי הקדש ולביש [ולובש] את בגדי החול, עביד ליה התם [היה עושה אותה שם], שלדעתם כשהוא פושט את בגדי הקודש צריך הוא לקדש, ואילו ר' מאיר סבור שרק לפני לבישה עליו לקדש.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד" (ויקרא טז, כג) למה הוא בא? הרי כבר סיים עבודתו בהיכל! אינו בא אלא להוציא את הכף ואת המחתה שהיו בקודש הקדשים. שכל הפרשה כולה של עבודת יום הכפורים נאמרה בתורה על הסדר כדרך שעושים אותה במקדש, חוץ מפסוק זה שלא נאמר כסדרו והיה צריך להיכתב לאחר הקרבת קרבן העולה (ויקרא טז, כד), כי הוצאת הכף אינה נעשית מיד אחר הכנסתה, אלא מפסיק באמצע בעבודות חוץ, ומחליף שוב את בגדיו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מדוע אכן צריך היה להפסיק בין עבודת היום להוצאת הכף והמחתה בענין הקרבת אילו ואיל העם, שלא כסדר הנכון?

אמר רב חסדא: גמירי [למודים היו] מפי המסורת כי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי [ואם] כסדרן של הפסוקים נעשות העבודות אם כן לא משכחת להו [אין אתה מוצא] אלא שלש טבילות וששה קידושין, טבילה אחת להקרבת תמיד של שחר ואחת בין התמיד ושאר עבודת היום, כולל הוצאת הכף והמחתה מקודש הקדשים, ואחת נוספת בין הוצאת הכף והמחתה מקודגש הקדשים לעשיית אילו ואיל העם והקרבת המוספים ותמיד של בין הערבים שבא לאחרים. ואילו על ידי שינוי הסדר, שלאחר שהכניס הכהן את המחתה לקודש הקדשים היה צריך לעבוד עבודה אחרת בחוץ, ואחר כך לחזור לקודש הקדשים כדי להוציא את הכף, ושוב לצאת וללבוש לצרכה בגדים אחרים, הרי שיש צורך בחמש טבילות.

תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם" (ויקרא טז, כג-כד), הא [הרי] למדת [הרי] מכתוב זה שכל המשנה מעבודה לעבודה מעבודת פנים בקודש הקדשים לעבודת חוץ טעון טבילה, ולפי סדר העבודות חמש טבילות הן.

אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום — שנאמר: "כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם" (ויקרא טז, ד), הא [הרי] למדת מכתוב זה שכל המשנה מעבודה הנעשית בפנים לעבודה הנעשיץ בחוץ — טעון טבילה. ואומר כתוב זה: "בגדי קדש הם", ללמד כי הוקשו (הושוו) כל הבגדים כולן זה לזה, שכשם שטובל לבגדי לבן כך טובל הוא לבגדי זהב.

וחמש עבודות הן: הקרבת תמיד של שחר נעשית בבגדי זהב, עבודת היום בפר ובשעיר שלאחר מכן נעשית בבגדי לבן, ואחר מקריב את אילו איל האשם ואת איל העם בבגדי זהב, לאחר מכן הריהו מכניס לקודש הקדשים כף ומחתה בבגדי לבן, ויוצא ומקריב תמיד של בין הערבים בבגדי זהב, ומוציא את הכף בבגדי לבן.

ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין (רחיצת ידים ורגלים)? תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם ורחץ את בשרו במים" (ויקרא טז, כג-כד) וכן נאמר: "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו" (ויקרא טז, כד), הרי לך רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: קל וחומר הוא; ומה במקום שאין טעון טבילה, שמן התורה אין הכהן צריך לטבול לפני שנכנס לעבוד עבודה במקדש, אולם בכל זאת טעון קידוש ידים ורגלים לפני העבודה, מקום (יום הכיפורים) שטעון טבילה לכל החלפת בגדים, אינו דין שטעון אף קידוש.

אולם קל וחומר זה ניתן להדחות: אי [או] אולי תאמר מה להלן, לפני שאר עבודות במקדש צריך רק קידוש אחד, אף כאן בעבודת היום אין צריך אלא קידוש אחד בלבד? תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש" (ויקרא טז, כג), מה תלמוד לומר: "אשר לבש" והרי אין מילים אלה מלמדות אותנו מאומה, כי כלום אדם פושט תמיד אלא מה שלבש! אלא מילים יתירות אלה באו ללמדנו כי יש להקיש (להשוות) פשיטה ללבישה, ולומר: מה לצורך לבישה טעון קידוש — אף לצורך פשיטה טעון קידוש. ומעתה באים לברר את שיטת ר' יהודה שהוזכרה קודם.

אמר ר' יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם ורחץ את בשרו במים במקום קדוש" (ויקרא טז, כג-כד), הא [הרי] למדת מכאן שכל המשנה מעבודה הנעשית בפנים לעבודה הנעשית בחוץ — טעון טבילה. ושואלים: אשכחן [מצאנו ראיה מכאן] שכאשר משנה הכהן מבגדי לבן לבגדי זהב טעון הוא טבילה, אולם כשמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן מנין שאף לכך טעון טבילה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ten sanctifications, as according to his opinion each of the five immersions is accompanied by two sanctifications. However, according to the opinion of the Rabbis who do not require sanctification before donning the garments for the first time, only nine sanctifications are performed. The Gemara answers that The Rabbis could have said to you: With regard to the final sanctification, when he removes the sacred garments and dons non-sacred garments, he performs it there. According to the Rabbis’ opinion, he sanctifies his hands and his feet when he removes the sacred garments. Rabbi Meir holds that sanctification of his hands and feet is performed only before donning sacred garments.

§ The Sages taught the following with regard to the verse: “And Aaron shall come into the Tent of Meeting” (Leviticus 16:23). Why does he come there? He already completed the service in the Sanctuary. He comes only to remove the spoon and the coal pan that he left in the Holy of Holies, as the entire Torah portion in which the Yom Kippur service is discussed was stated in the order in which it is performed in the Temple except for this verse, which should have been written after the sacrifice of the burnt-offering in the following verse. The High Priest does not remove the spoon immediately after he places it in the Holy of Holies. Rather, after placing it there, he emerges and performs certain services outside the Sanctuary and changes his garments again. The Gemara asks: What is the reason that the High Priest interrupts the inner rite of the incense to offer his ram and the people’s ram before removing the spoon and the coal pan?

Rav Ḥisda said: We learned as a tradition that five immersions and ten sanctifications the High Priest immerses and sanctifies his hands and feet, respectively, on the day of Yom Kippur; and if the service is performed in the order that appears in the Torah, you find only three immersions and six sanctifications. The first immersion is before sacrifice of the daily morning offering; the second is between the daily offering and the rest of the service of the day, including the removal of the spoon and the coal pan from the Holy of Holies. The High Priest immerses a third time between removal of the ladle and the coal pan from the Holy of Holies and the sacrifice of his ram and the people’s ram, which were part of the additional offering and the daily afternoon offering that follow. According to the revised sequence, the High Priest performs a service outside the Sanctuary after placing the spoon and the coal pan in the Holy of Holies, and then he reenters the Holy of Holies to remove those vessels. The High Priest immersed and changed his garments both before entering and after exiting the Holy of Holies, for a total of five immersions.

It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: From where are derived the five immersions and ten sanctifications that the High Priest immerses and sanctifies his hands and feet, respectively, on the day of Yom Kippur? They are derived from the verse that states: “And Aaron shall come into the Tent of Meeting and he shall remove the linen garments that he put on when he entered the Sanctuary and leave them there. And he shall wash his flesh in water in a sacred place and put on his garments, and he shall go out and perform his own burnt-offering and the burnt-offering of the people” (Leviticus 16:23–24). From this you learned: Anyone who moves from an inner service, in the Holy of Holies, to an outer service, and vice versa, requires immersion. According to the order of the services there are a total of five immersions.

Rabbi Yehuda HaNasi said: From where are derived the five immersions and ten sanctifications that the High Priest immerses and sanctifies his hands and feet, respectively, on the day of Yom Kippur? They are derived from that which is stated: “He shall be dressed in a sacred linen tunic, and with linen trousers next to his flesh, and he shall be girded with a linen belt, and he shall wear a linen mitre; they are sacred garments, and he shall wash his flesh in water and then put them on” (Leviticus 16:4). From this you learned: Anyone who moves from an inner service, in the Holy of Holies, to an outer service requires immersion. And the verse says: “They are sacred garments”; all of the garments are equated to one another. Just as the High Priest immerses when donning the linen garments, so he immerses when donning the golden garments.

And they are five services: The sacrifice of the daily morning offering, performed in golden garments; the service of the day, the sacrifice of the bull and the goat, which is performed in white garments; the sacrifice of his ram guilt-offering and the ram of the people in golden garments. After that he removes the spoon and the coal pan from the Holy of Holies in white garments. He emerges from the Holy of Holies and sacrifices the daily afternoon offering in golden garments.

And from where is it derived that each and every immersion requires two sanctifications of the hands and the feet? It is derived from the verse that states: “And Aaron shall come into the Tent of Meeting and he shall remove the linen garments that he put on when he entered the Sanctuary and leave them there. And he shall wash his flesh in water” (Leviticus 16:23–24). And it says: “And he shall wash his flesh in water in a sacred place and put on his garments” (Leviticus 16:24). This indicates that one sanctifies his hands and feet when he removes garments, and one likewise sanctifies his hands and feet when he dons garments.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says that it is derived by means of an a fortiori inference: Just as in a place where the Torah does not require immersion, i.e., for a priest before he enters the Temple to perform service, it nevertheless requires sanctification of the hands and feet; in a place where the Torah requires immersion for all changes of garments, i.e., on Yom Kippur, is it not right that it requires sanctification of the hands and feet?

If based on that inference the suggestion arises: Just as there, in the case of a priest entering to perform the Temple service, only one sanctification is required, so too here, on Yom Kippur, only one sanctification should be required for the changes of garments throughout all the services of the day. Therefore, the verse states: “And Aaron shall come into the Tent of Meeting and he shall remove the linen garments that he put on” (Leviticus 16:23). What is the meaning when the verse states: “That he put on”? Does a person remove any garments other than those that he put on? Rather, this phrase comes to equate removal of garments to donning of garments: Just as donning garments requires sanctification, so too, removal of garments requires sanctification.

The Gemara explains the position of Rabbi Yehuda that was mentioned earlier. Rabbi Yehuda said: From where are derived the five immersions and ten sanctifications that the High Priest immerses and sanctifies his hands and feet, respectively, on the day of Yom Kippur? They are derived from the verse that states: “And Aaron shall come into the Tent of Meeting and he shall remove the linen garments that he put on when he entered the Sanctuary and leave them there. And he shall wash his flesh in water in a sacred place” (Leviticus 16:23–24). From this you learned: Anyone who moves from an inner service, in the Holy of Holies, to an outer service, and vice versa, requires immersion. The Gemara asks: We found proof that the High Priest requires immersion when he changes from white garments to golden garments; however, from where is it derived that he requires immersion when he changes from golden garments to white garments?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב חסדא גמירי ה' טבילות וי' קדושין כ"ג טובל ומקדש בו ביום ואם תעשה העבודות כמה דכתיבי קראי בשחר כשיוצא לעשות תמיד של שחר בגדי זהב צריך טבילה כמו בכל יום ויום כדכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. הנה טובל בתמיד של שחר. בא לעשות עבודת היום בבגדי לבן צריך טבילה אחרת כדכתיב כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו וגו' עד בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם הנה ב' טבילות. ולובש בגדי לבן ועובד כל עבודת היום.

וכתיב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם ורחץ את בשרו במים במקום קדוש. הנה ג' טבילות. ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו' שלמה עבודת יוה"כ בין עבודת פנים בין עבודת חוץ אלא ובא אהרן אל אהל מועד שלא על הסדר הוא כתוב. וכך סידור הענין תמיד של שחר בבגדי זהב.

עבודת היום בבגדי לבן. אילו ואיל העם בבגדי זהב על מזבח החיצון. ואח"כ ובא אהרן אל אהל מועד להוציא את הכף ואת המחתה בבגדי לבן. תמיד של בין הערבים והקטרת והנרות בבגדי זהב. הנה ה' עבודות.

וכל המשנה מעבודה לעבודה צריך טבילה הנה ה' טבילות. ומנ"ל שעל כל טבילה ב' קדושין שנאמר ופשט ורחץ ורחץ ולבש דרוש הרחיצה עם הפשיטה ועם הלבישה כלומר תן רחיצה לפשיטה ותן רחיצה ללבישה.

אלא לרבנן תשעה הוו. פי׳ דהא בלבישה ראשונה ליכא אלא קדוש אחד ומהדרי׳ דבאורייתא כשמשלים כל העבודות ופושט בגדי זהב ללבוש בגדי חול בעי למיעבד חד קדוש אפשיטה דבגדי קדש. מה שאין כן לר׳ מאיר דלא עביד שום קדוש אלא אלבישה.

ת״ר ובא אהרן אל אהל מועד. כו׳ פי׳ הפסוק הזה בפרש׳ אחרי מות כי אחר שהשלים עבודת היום שבבגדי לבן אמר הכתוב ובא אהרן אל אהל מועד יפשט את בגדי הבד אשר לבש וכו׳ ואמרי׳ למה הוא בא כי הכתוב לא פי׳ למה ובודאי אינו בא לפשוט בגדיי שם כפשוטו של מקרא ולהכי קתני שנכנס להוציא את הכף ואת המחתה שהניח שם כשעשה הקטורת וכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה פי׳ כי לפי סדרו של פסוק הוא מוציא כף ומחתה כשגמר עבודת היום בעוד שהוא לבוש בגדי לבן שלבש לעבודת היום וזה אי אפשר ואמרי׳ מאי טעמא כלו למה אנחנו אומרי׳ שנכתב שלא במקומו ומהדרי׳ גמירי דחמש טבילות ועשרה קדושין עביד כהן גדול ביום הכפורים ואם עכשיו הוא נכנס להוציא כף ומחתה הרי אינו צריך ללבוש בגדי לבן אלא פעם אחת ביום ואינו משנה בגדיו אלא ג׳ פעמים כיצד עבודת תמיד בבגדי זהב עבודת היום והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן אילו ואיל העם ושאר מוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב אלא על כרחין פסוק זה שלא במקומו נכתב ואין הוצאת כף ומחתה אלא לאחר שפשט בגדי לבן ולבש בגדי זהב ועשה אילו ואיל העם שאז פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן ונכנס לפנים להוציא כף ומחתה וכדאמרינן בסמוך בסדר חמש עבודות והא דאמרי דגמירי חמש טבילות ועשרה קדושין תמיהא מלתא דהא לקמן מוכחי מקראי דבעי טבילה ושני קדושין בין עבודה לעבודה. וי״ל דמ״מ לא מוכח לקמן כמה פעמים צריך לשנות בגדים לשנו? העבודו? ודילמא אינם אלא שלש. הלכך אתאי הלכתא וגמירי בה שהוא משנה בגדי׳ חמשה פעמי וממיל׳ אתי לן מינה דאיכא חמש טבילו׳ ועשרה קדושין.

ת״ל ופשט ורחץ רחץ ולבש. פירוש דלהכי שדייה רחמנא לרחיצה בין פשיטה ללבישה דנשדייה אכל חדא מינייהו והוו להו שתי רחיצות.

ומה במקום שאין טעון טבילה פירו׳ דרבי אלעזר ב״ר שמעון כרבי יהודה סבי׳ ליה דאמר לעיל שאין הנכנס למקדש אפילו לעבודה טעון טבילה מן התורה אלא מדברי סופרי׳ לזכור טומאה ישנה שעליו וכן פרש״י ולקמן אוקמינן ליה דרבי יהודה כרבי אלעזר ב״ר שמעון סבירא ליה בהא. ומהכא נפקי ליה קדושין:

מה לבישה טעון קדוש אף פשיטה טעון קדוש. וא״ת והא פשיטה גופה לא באה אלא בק״ו ואמרינן בזבחים דבקדשים דבר הלמד בשום בנין אב אינו חוזר ומלמד בבנין אב אחר ואפי׳ היקש פי׳ רשב״ם ז״ל דהשתא מלבישה ראשונה של בגדי זהב לתמיד שטעון קדוש מן התורה ילפינן ולא נהיר דהא קרא דכתיב אשר לבש בבואו אל הקדש דילפי׳ מיניה הכא בגדי לבן הם. ור״ת ז״ל תיר׳ דהא דאין למדין למד מלמד בקדשים דוקא בעבודת קדשים עצמן אבל לבישת כהן אינה עבודה אלא הכשר לצורך עבודה:

ורבי יהודה אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב. פי׳ דהא דכתי׳ הכא ופשט את בגדיו היינו שפושט בגדי לבן ולובש בגדי זהב מבגדי זהב לבגדי לבן מנא לן:

למה הוא בא. כי אין לומר שבא שם כדי לפשוט בגדיו ולהניחם לפנים דהא ודאי מסתמא אין מצוה להניח בגדיו ולפושטם לפנים דוהניחם שם אינו משמע שיניחם שם אלא שלא ישתמשו בהם עוד דהא איכא נמי דאמר שכשרין לכהן הדיוט:

ה"ג וכל הפרשה. ול"ג שבכל הפרשה:

גמירי חמש טבילות כו'. לאו הכי גמירי להו דחמש הן דמקרא נפקא אלא שינוי עבודות גמירי להו וממילא יש בין כל אחת ואחת טבילה אבל בהלכה למשה מסיני לא הוזכר טבילות:

מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש. וליכא למימר דאדרבה טבילה במקום קידוש דכיון שיש טבילה לא יצטרך קידוש דהא טבילה אינה במים קדושים כמו קידוש שהיה במי הכיור:

מה לבישה טעון קידוש כו'. פי' בקונטרס כראמר בק"ו דלבישה טעון קידוש ואין נראה לר' שמואל דדבר הלמד בק"ו אי חוזר ומלמד בהיקש איבעיא לן בפרק איזהו מקומן (דף נ:) למה^א)צ"ל דלית. דאית ליה לרב פפא דהתם ולא איפשיטא אלא ה"פ מה לבישה של שחרית טעון קידוש כדאמרינן לעיל ונפיק לן מקרא דלקמן בשמעתין בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו וגו' ור"ת אומר דלאו קושיא היא דכל אותם שאומר שם בתלמוד בריש איזהו מקומן אינו אלא בקדשים דוקא ולא בגדי קודש:

בפרש"י בד"ה עשרה כו' טבילות הס"ד ובד"ה לא משכחת וכו' להוצאת כף ומחתה והוצאתן תפסיק כו' עבודת היום בבגדי לבן אילו כו' בין הערבים בבגדי זהב עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מה לבישה כו' כדאמרן ומופשט ורחץ לא כו' שטעון קידושין דמיבעי ליה לטבילה וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואי כסדרן וכו' דילמא קטרת דיה"כ שלא על הסדר כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דהבאת קטרת שלא על הסדר נאמר ולא ידעתי מי הכריח אותם לזה דאימא דהבאת קטרת במקומו הוא אלא דאילו ואיל העם היה מפסיק בין הקטרת ובין עבודת היום והוא הנאמר שלא כסדר וכקושיא דלקמן ויש לפרש דקטרת דקאמר לאו היינו הבאת קטרת שהוא ודאי נאמר כסדר אלא דר"ל הוצאת כף ומחתה של קטרת הוא הנאמר שלא כסדר כי מקומו אחר הבאת קטרת קודם עבודת היום אבל אילו ואיל העם מקרי כסדר שהיה אחר הוצאת כף ומחתה אע"ג דהשתא נמי האי קרא דהוצאת כף ומחתה שלא כסדר נאמר דאילו ואיל העם היה קודם לו מ"מ לגבי הבאת קטרת הוה כסדר שלא היה ההוצאה של כף ומחתה [אלא] אחר הבאת קטרת וצ"ע ודו"ק:

גמרא אלא לרבנן תשעה הוו א"ל רבנן כו'. קשה דקארי ליה מאי ק"ל הא בהדיא תנן לקמן (ע) בפשיטה בתרא קידוש. ונ"ל דט"ס שם הקידוש דכן בד"י היה כתוב ג"כ אח"ז וירד וטבל כו' וזה ודאי טעות המעתיקים וכבר מחקוהו בדה"ח. ואומר אני שגם הקידוש ימחק כמוהו:

גמ' שם תניא אר"י מנין כו' ת"ל כו' ורחץ את בשרו כו'. כצ"ל:

גמ' שם ואומר בגדי קדש הם וחמש עבודות כו'. כצ"ל ושבינתיים ליתא בתו"כ ולקמן (ע"ב) וכ"נ מפרש"י כאן ולקמן דל"ג להו:

רש"י ד"ה שכל הפרשה. וה"ל לכתוב בתחלה ויצא כו' ואח"כ ובא כו' ואח"כ ופשט כו' ועשה המוספין כו'. לדבריו לבד דל"נ עה"ס אלא דנחסרו עוד תיבות שהן ענין שלם היינו ועשה המוספין כו' ואף את"ל שכוונת רש"י באמרו ועשה המוספין כו' לא שיכתבו בפירוש אלא שיהיו בכח המאמר דולבש את בגדיו. מ"מ יותר ה"ל לפרש דה"ל לכתוב האי ובא אהרן כו' אחר ופשט את בגדי הבד כו' עד יקטיר המזבחה:

רש"י ד"ה מה מקום שא"ט טבילה. מה"ת אלא מד"ס כו'. ולעד"נ דאף לב"ז לעיל דיליף לה מק"ו והוה מה"ת א"ש הכא הק"ו כיון דאינה מפורשת בקרא להדיא וכהאי ק"ו איתא בברכות (כא) ע"ש בפרש"י ד"ה שא"ט לפניו. ובב"מ (פח ב) ובפרש"י:

תד"ה מה לבישה. חוזר ומלמד בהיקש בקדשים. כצ"ל:

תוס' ד"ה מה לבישה וכו' כגון קרבנות גופייהו. עי' לעיל דף כג ע"ב תוס' ד"ה ולבש:

תד"ה גמירי ואי לאו הלכתא.
קשה לי, דמאי פרכינן בסוגיא אשכחן לבגדי זהב לבגדי לבן מנ"ל הא כיון דגמירי ה' טבילות א"א כלל לומר דרק לבגדי זהב טעון טבילה, דא"כ הי' רק ג' טבילות:

[הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה] טעון טבילה אקרא דמייתי רבי נמי סמיך כדמסיק הגמ' דמהאי קרא נ"ל מבגדי לבן לבגדי זהב ומקרא דרבי מב"ז לב"ל וק"ק דשביק רישא דקרא [ונקט האי קרא דכתיב בסוף הפרשה] ומאוחר בסדר העבודה וי"ל משום דהאי קרא קמא כ"ע מודו דאיירי מטבילה אבל האי קרא רבי מפקא ליה לקידושין מש"ה נקט ליה במאי דפליגי עליה:

[ק"ו ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש] האי ק"ו לב"ז ליתא דס"ל דכל הנכנס לעזרה לעבודה טעון טבילה מק"ו דהמשנה מקודש לקודש ממקום שעונש כרת למקום שעונש כרת טעון טבילה כדא' לעיל (דף ל') אלמא ס"ל [דמה"ת טעון טבילה כל ימות השנה וק"ו זה אליבא דר"י] דס"ל דהאי טבילה דכל השנה אינו אלא מדרבנן משום סרך טומאה ולא ס"ל להאי ק"ו דב"ז אבל מ"מ ק"ל דאע"פ דל"ל מק"ו דב"ז לטעון טבילה כל השנה אפ"ה [יהי' טעון טבילה מהאי ק"ו גופי' דא' מה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש] מאי חזית דילפת ק"ו להאי גיסא לטעון קידוש ביוה"כ מק"ו דטבילה נילף ק"ו איפכא לטעון טבילה כל השנה מק"ו דקידוש מה במקום שאין טעון [קידוש טעון טבילה מקום שטעון קידוש אינו דין שטעון טבילה דהא קידוש נא' בכל השנה ולא נאמר טבילה וגבי יוה"כ נאמר טבילה לחוד ולא קידוש ומאי חזית לאתויי קי' ליוה"כ שלא נאמר בו מק"ו דט' שנאמר בו [וע"י ק"ו מקידוש מכל השנה מפיק לה] ופשיטא לך דכל השנה א"צ טבילה אדרבה נימא איפכא דיוה"כ שנאמר בו טבילה ולא נאמר קידוש ל"ל קידוש וניתי לטבילה דכל השנה מק"ו דט' ביוה"כ ועק"ל כיון דאית ליה ק"ו לאתויי קי' ליוה"כ של"נ בו מק"ו דטבילה שנאמר בו וע"י ק"ו דקי' דכל השנה של"נ בו טבילה וא"ל איפכא לאתויי טבילה לכל השנה אע"פ של"נ בו מק"ו דקי' שנא' בו וע"י ק"ו דטבילה ביוה"כ של"נ בו קי' כל חד וחד תיקום אדוכתי' ויוה"כ שנאמר בו טבילה א"צ קי' וכל השנה שנאמר בו קי' א"צ טבילה ואכתי קידוש ליוה"כ מנ"ל (וכה"ג אמרינן ברפ"ב דזבחים (דף ט"ז) גבי אונן דמחלל עבודה דרצה רבא למילף דבק"צ מרצה ק"ו מטומאה ומהפך הג' שם הק"ו ומסיק אלא אפשר לומר הכי ואפשר לומר הכי כל חדא וחדא תיקום אדוכתיה) וי"ל דשאני הכא דא"א ללמוד הק"ו איפכא שיהא טעון טבילה כל ימות השנה מק"ו מיוה"כ דמה ליוה"כ שכן עבודה בכה"ג וכיון דא"א ללמוד ק"ו לאידך גיסא לאתויי טבילה לכל השנה מהשתא שפיר דמי למילף ק"ו לאידך גיסא לאתויי קידוש ליוה"כ מק"ו דכל השנה ול"ל השתא כל חדא וחדא תיקום אדוכתיה ואע"ג דב"ז דיליף טבילת כל השנה מק"ו מהמשנה מקודש לקודש לא חשיב הא לפירכא דמה ליוה"כ שכן עבודה בכה"ג וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס' ראב"ש כר"י דהתם ס"ל דחשיב ליה פירכא וב"ז אפשר לומר דנפיק ליה לי' קדושין דיוה"כ מופשט ורחץ כרבי:

מה ת"ל אשר לבש כו' אלא להקיש פשיטה ללבישה. ק"ל לרבא בפ"ז (דף ע"א) דיליף דכל הפרשה נאמר על הסדר חוץ מפסוק זה ובא אהרן אל אהל מועד דאין ת"ל אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש אלא מה ת"ל אשר לבש שלבש כבר א"כ הקישא דפשיטה ללבישה לראב"ש מנ"ל וצ"ל דלראב"ש מודה רבא דגמרא גמירי לה להא דה' טבילות וי' קידושין לבו ביום ומהכא נ"ל דאין פסוק זה נאמר על הסדר דא"כ לא משכחת לה אלא ג' טבילות וו' קידושין וכדר"ח והא דיליף מאשר פשט אליבא דרבי קמ"ל:

אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב מבגדי זהב לבגדי לבן מנין משמע דהאי ורחץ בשרו במים אולבש דבתריה דריש ליה ר"י ואלבישה דבגדי זהב קאי דטעון טבילה ולא אפשיטה דבגדי לבן דקמיה והיינו דמפקא ליה בק"ו מה בגדי זהב שאינו נכנס בהן לפני ולפנים ואי האי ורחץ אפ' דלקמיה אין כאן ק"ו זה דהא פשט בגדי לבן דנכנס בהן לפני ולפנים וק"ל הא בפ"ק דר"ה (דף ט') דריש ר"י מיובל היא דשילוח עבדים מעכב ליובל ורבנן ס"ל דאף השבת קרקעות דכתיב בתר האי קרא דיובל היא נמי מעכב דס"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו ור"י ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וא"כ ה"נ לר"י הל"ל איפכא דהאי ורחץ אופשט דלפניו קאי ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה אפשיטה דבגדי לבן טעון טבילה משום דנכנס בהם לפני ולפנים ולא אולבש דלאחריו קאי דלבישת בגדי זהב אין צריך טבילה הואיל ואינו נכנס בהם לפני ולפנים ועוד ק"ל דכיון דס"ל לר"י מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וא"כ האי ורחץ אפשיטת בגדי לבן דלפניו קאי ולא אלבישת בגדי זהב דלאחריו וליכא למילף מהאי קרא אלא לפשיטת בגדי לבן דטעון טבילה אבל לבישת בגדי זהב לטעון טבילה לא נפקא ליה מהכא והשתא לפ"ז אפי' במסקנא לא אתי שפיר דמסיק נ"ל מדרבי דכתונת בד קודש ילבש והתם רחיצה גבי לבישת בגדי לבן כתיב והשתא אשכחן בגדי לבן דטעון טבילה בין אפשיטה בין אלבישה נמצא למדנו לד' טבילות לבו ביום אלבישתבגדי לבן לעבודת היום ואפשיטת בגדי לבן בין עבודת היום לאילו ואיל העם ואלבישת בגדי לבן בין אילו ואיל העם ובין הוצאת כף ומחתה ואפשיטת בגדים הללו אבל טבילה ראשונה ללבישת בגדי זהב לתמיד של שחר אין לנו וחסרה לה טבילה א' מה' טבילות וה"ה לב' קידושין מי' קידושין ובשלמא לרבי דדריש להאי ופשט ורחץ אקידוש ושדי ליה לורחץ לפניו אופשט ולאחריו אולבש ונ"ל מיניה תרי קידושין לכל טבילה ניחא דס"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו כדשני ליה בפ"ק דקדושין (דף ט"ו) דאמר התם אבל חכמים אומרים הכל לשחרור מאן חכמים רבי היא דמ"ל להאי באלה לדרשא אחרינא ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו וה"נ לראב"ש דנ"ל מאשר לבש דמה לבישה טעון קידוש אלמא פשיטא ליה לבישה יותר מפשיטה והא קידוש נ"ל מק"ו דטבילה ש"מ דס"ל דהאי ורחץ דמ"ל ט' אלבישה דלאחריו קאי ולא אפשיטה דלפניו נמי אתי שפיר דשמעית ליה לראב"ש בפ"ב דזבחים (דף כ"ד) דס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דאמר התם כ"מ שנאמר אצבע בקבלה שינה בקבלה פסול בנתינה כשר וכ"מ שנאמר בו אצבע בנתינה שינה בנתינה פסול בקבלה כשר וה"נ אצבע בנתינה דכתיב ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו:

עשרה קידושין. לחמש טבילות: תשעה הוו. דחסרא ליה טבילה ראשונה חד קידוש: אמרי לך רבנן. קידוש עשירי החסר כאן: קידושא בתרא. כשגמר עבודת כל היום ופושט בגדי קודש ולובש בגדי חול: עביד ליה התם. כשבא לפשוט בגדי קודש דלדידן סבירא לן קידוש חד אפשיטה וחד אלבישה ולר' מאיר לא מקדש מידי שהרי אינו בא ללבוש בגדי קודש: ובא אהרן אל אהל מועד. נאמר אחר שגמר הקטרה ומתן דמים פר ושעיר: למה הוא בא. אל ההיכל הרי גמר עבודותיו אף במקרא זה לא פירש מה יעשה לשם: אינו בא אלא להוציא כף ומחתה. שהניח בין הבדים כדכתיב ונתן את הקטרת על האש וגו': שכל הפרשה. נאמרו המקראות על סדר העבודות המחלפות כסידרן בפרשה כך סדר עבודתם חוץ ממקרא זה שכתב הוצאת כף ומחתה עם עבודות הפנימיות ולא הפסיק עבודת אילו ואיל העם בנתיים והיה לו לכתוב בתחילה ויצא ועשה את עולתו וגו' ואח''כ ובא אהרן להוציא כף ומחתה ואח''כ ופשט את בגדי הבד והניחם שם ורחץ את בשרו במים ולבש את בגדיו שמונה של כל השנה ועשה המוספין ותמיד של בין הערבים: מאי טעמא. צריך להפסיק באילו ואיל עם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה: אמר רב חסדא גמירי. הלכה למשה מסיני: חמש טבילות. בו ביום: ואי כסידרן. של עבודות כתיב מקרא זה: לא משכחת בהן אלא שלש טבילות. אחת לתמיד של שחר ואחת בינו ובין עבודת היום כולה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה והוצאתן תפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב על המזבח החיצון הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ומוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב: ולבש את בגדיו. שמונה בגדים המיוחדים לו כל ימות השנה: מעבודה לעבודה. מעבודת פנים לעבודת חוץ וה''ה מחוץ לפנים ולקמן מסיים מילתיה וקתני חמש עבודות הוו הרי חמש טבילות: כתונת בד קודש ילבש ורחץ במים וגו'. הרי כשהוא משנה מעבודת התמיד להתחיל בעבודת היום שהיא פנימית כדכתיב בתריה ולקח את שני השעירים וגו' וכוליה עניינא: ואומר בגדי קדש הם. בתוך מקרא זה עצמו לדרוש יש לך שלש תיבות הללו שהן יתירות כולן ולקמיה מפרש מאי דרשה: וחמש עבודות הן. אתיא בין לרבי בין לר''י: ת''ל ופשט ורחץ וגו'. הך מילתא רבי קאמר לה דגמר טבילות מורחץ במים דכתיב בבגדי לבן ואייתר ליה האי קרא דר''י ודריש לה לקידושין ופשט ורחץ ורחץ ולבש הטיל הכתוב ורחץ בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה: מה מקום שאין טעון טבילה. כל ימות השנה הבא לעבוד אין טעון טבילה מן התורה אלא מדברי סופרים לזכור טומאה ישנה: טעון קידוש. דכתיב (שמות מ) בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו: מקום שטעון טבילה. ביוה''כ לכל חליפות בגדים: מה לבישה טעון קידוש. דנפקא לן מק''ו מטבילה כדאמרן ומופשט ורחץ לא דריש ר''א בר''ש שטעון קידושין דמיבעי ליה לטבילה להחליף בבגדי זהב כר' יהודה:

גמירי חמש טבילות וכו'. תימה לי אי הלכתא קרא למה לי לקמן וי''ל אי לאו קרא הוה אמינא חמש טבילות יטבול אפילו בזה אחר זה כולם ביחד להכי אצטריך קרא דכשהוא משנה מעבודה לעבודה עביד להו ואי לאו הלכתא הוה אמינא אינו משנה מעבודה לעבודה אלא ג' פעמים דהוו להו ג' טבילות ותו לא: ואי כסדרן לא משכחת להו ה' טבילות. וא''ת ומנלן דהאי קרא שלא על הסדר נאמר טפי משאר קראי דילמא קטורת דיום הכפורים שלא על הסדר נאמר ומשכחת לה ה' עבודות תמיד של שחר בבגדי זהב קטורת דיוה''כ בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן מוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב וי''ל אם איתא דלא הוה הפסק בין הוצאת כף ומחתה לעבודת היום שלפניה למה נאמר בה ובא אהרן והא התם קאי אלא ש''מ משום דאפסקה בעבודה חיצונה להכי כתב ובא וא''ת א''כ לימא משום דכתיב ובא אהרן ש''מ שלא על הסדר נאמר ומאי איצטריך רב חסדא למימר טעמא משום דגמירי ה' טבילות וי''ל דה''א גזירת הכתוב הוא שיוציא כף ומחתה לאחר גמר עבודת פנים ושוב חוזר לפנים ופושט את בגדי הבד והניחם שם ושוב יוצא ועושה אילו ואיל העם ומוספין ותמיד של בין הערבים וא''ת ואימא דהאי ובא אהרן לאו להוציא כף ומחתה אלא להפסיק בעבודת פנים ונימא ובא אהרן להקטיר קטורת או להזאת פר ושעיר ואי משום ה' טבילות נימא דמפסיק באילו ואיל העם בין קטורת להזאות אבל הוצאת כף ומחתה מנלן דעבודה היא להצריך לה טבילה בפני עצמה י''ל משום דכבר כתב בכולהו עבודות היום ובא והביא אבל הוצאת כף ומחתה לא כתיב להכי איכא למימר דבהוצאת כף ומחתה איירי: ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש וכו'. ליכא למימר טמא ליכנס לעזרה יוכיח שטעון טבילה ואין טעון קידוש די''ל מה להתם שאינו עובד תאמר ביוה''כ שהוא רוצה לעבוד: מה לבישה טעון קידוש אף פשיטה. ואם תאמר והא לבישה גופה בק''ו אתיא ובעיא היא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ:) למ''ד בתר מלמד אזלינן אי דבר הבא בק''ו חוזר ולמד בהיקש בקדשים וי''ל דהני מילי בקדשים כגון קרבנות גופייהו:

דף לב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד