יומא לג ע"א

דף לג - א

ומסיים ריש לקיש את דבריו:

לכך שנינו בסוף המשנה בחולין: השוחט רוב סימן אחד בעוף, ורוב שנים סימנים בבהמה - שחיטתו כשרה. ומשנה זו משנה יתירה היא, ובאה ללמד שגם בקדשים השוחט רוב סימנים, כשר בדיעבד.

ולמדנו מדברי ריש לקיש, ש"קרצו" היינו שחט רוב סימני הבהמה, ובזה השחיטה כשרה.

ומקשינן: וכי מאחר דאפילו פסולא מדרבנן ליכא בשוחט רוב סימנים - למה לי לכהן אחר למרק, להשלים את השחיטה?

ומתרצינן: היות ומצוה למרק לכתחילה, כדי להוציא דם רב מצואר הבהמה, ולקבלו בכלי שרת על מנת לזרקו על המזבח [רש"י חולין צט ב]. ^[1]

משנתנו עוסקת בסדר עבודת התמיד, ובעבודות אחרות הנוהגות יום יום. והגמרא כאן מרחיבה בענין, ומביאה את דברי אביי, שערך את סדר העבודות הנוהגות יום יום במקדש.

אביי מסדר את סדר המערכה, ערך את סדרן של העבודות הנוהגות במקדש יום יום משמיה דגמרא, בשם קבלת כל בני הישיבה [שקיבלו מרבותיהם. רש"י יד ב].

וערך זאת אליבא כשיטתו דאבא שאול [ולא כשיטת חכמים לעיל יד ב ^[2]]: א. מערכה גדולה, עריכת העצים על המזבח החיצון, בערימה גדולה [מדורה] שעליה היתה הקטרת כל הקרבנות - קודמת לעריכת מערכה שניה של קטורת.

והיא, ערימה שניה שעשו ממנה מדורה בצד המזבח החיצון, וממנה הכניסו גחלים להיכל להקטיר עליהם קטורת. ^[3] [ולקמן מפורש טעם לדבר זה. ולשאר דברי אביי].

ב. מערכה שניה של קטורת - קודמת לסידור שני גזירי עצים, שהוסיפו על המערכה הגדולה. ^[4]

ג. וסידור שני גזירי עצים שהוסיפו למערכה הגדולה - קודם לדישון לסילוק האפר [דשן] מן המזבח הפנימי. ^[5]

ד. ודישון סילוק האפר מן המזבח הפנימי - קודם להטבת חמש נרות. ניקוי חמשת הבזיכים מתוך שבעת הבזיכים שבמנורה [שהיה מסלק את הפתילות והאפר שנשארו בהם]. ^[6] ומבואר להלן שלא הטיבו את כל נרות המנורה כאחד, אלא הפסיקו באמצע הטבתם בעבודה אחרת.

ה. והטבת [הכנת] חמש נרות - קודמת לעבודות הנעשות בדם התמיד, שהן שחיטת התמיד וזריקת דמו על המזבח.

ו. ועבודות הנעשות בדם התמיד - נעשות קודם להטבת שתי הנרות הנותרות, שעדיין לא היטיבון.

ז. והטבת שתי נרות - קודמת להקטרת הקטורת, על המזבח הפנימי.

ח. והקטרת הקטורת - קודמת להקטרת האברים של התמיד על המזבח החיצון.

ט. והקטרת האברים של התמיד - קודמת להקטרת המנחה הבאה עם התמיד [עשירית האיפה סולת בלולה בשמן כתית רביעית ההין. במדבר כח].

י. והקטרת המנחה - קודמת להקטרת מנחת החביתין שהיה מביא כהן גדול בכל יום.

יא. והקטרת החביתין - קודמת לניסוך נסכין של יין [רביעית ההין] הבא יחד עם התמיד.

יב. ובשבת או בשאר ימים שיש בהם מוסף, היה ניסוך הנסכין קודם להקרבת קרבנות המוספין.

יג. ובשבת, שמקריבים בה שני בזיכי לבונה הבאים עם לחם הפנים, היו המוספין קודמים להקטרת הבזיכין. ^[7]

יד. והקטרת הבזיכין קודמת לתמיד של בין הערבים.

ומנין שאין מקריבים קרבנות אחרי תמיד של בין הערביים?

שנאמר בעולת תמיד של שחר [ויקרא ו]: "והקטיר עליה חלבי השלמים". ודרשו חכמים: "עליה", על עולת התמיד של שחר - "השלמים".

מכאן אמרו: דוקא עליה, על עולת התמיד של שחר, המשך אחריה את הקרבת שאר הקרבנות, והשלם עליה את הקרבתם של כל הקרבנות [שבאותו היום] כולן. אבל אל תמשיך ותשלים את הקרבת קרבנות היום על עולת התמיד השניה שמקריבים בערב.

ללמדך, שאין מקריבים שום קרבן על המזבח אחרי תמיד של בין הערביים.

ועתה הגמרא מבארת את דברי אביי, לפי הסדר, ענין אחר ענין.

אמר מר אביי:

א. מערכה גדולה של עצים להקרבת רוב הקרבנות, קודמת למערכה שניה של קטורת.

והוינן בה: מנא לן, מנין שמערכה גדולה קודמת? ^[8]

ומשנינן: דתניא: נאמר [בויקרא ו ב] בענין עולת התמיד: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה". ו"מוקדה" היינו מדורת עצים. וזו מערכה גדולה.

ובהמשך הפסוק נאמר: "ואש המזבח תוקד בו".

"תוקד" היינו תבער במדורה. ומכאן שהיתה על המזבח החיצון מדורה נוספת, וזו מערכה שניה של קטורת. ונראה לאביי שמסדר הפסוק משמע שמערכה זו היתה שניה, והמערכה הגדולה היתה לפניה.

ומקשינן: הפסוק שהברייתא הביאה רק מלמד שהיו על המזבח החיצון שתי מערכות, אך לא את סידרן.

ועדיין יש לשאול: ואיפוך אנא! הרי אני יכול להפוך את הסדר שאמר אביי, ולומר שמערכה של קטורת קודמת למערכה גדולה! ומנין לו לאביי שמערכה גדולה קודמת? ^[9]

ומתרצינן: מסתברא שמערכה גדולה עדיפא חשובה יותר, שכן כפרתה מרובה. שמקריבים עליה את רוב הקרבנות הבאים לכפר [חוץ מן הקטורת]. וכיון שמערכה גדולה חשובה יותר, היא קודמת.

ומקשינן: אדרבה! מערכה שניה עדיפא, חשובה היא יותר. שכן מכניסים ממנה גחלים [להקטרת הקטורת] לפנים ההיכל!

ומתרצינן: אפילו הכי, אף על פי כן המעלה שיש במערכה גדולה "שכן כפרתה מרובה"

- עדיפא! חשובה היא יותר מאשר המעלה שיש בקטורת שמכניסים ממנה לפנים.

ואיבעית אימא, ואם תרצה תוכל לומר טעם אחר להעדיף את מעלת המערכה הגדולה יותר מן המערכה השניה שמכניסים ממנה לפנים:

שהרי אי לא משכח אילו לא מצא עצים למערכה שניה, ^[10] מי לא מעייל וכי לא יכניס להיכל גחלים ממערכה גדולה, ויקטיר עליהם את הקטורת?!

כלומר, הרי מערכה גדולה גם היא ראויה להכנס לפנים ההיכל. ולכן אין להחשיב את המערכה השניה, שמיועדת רק לקטורת, יותר ממנה.

והגמרא מביאה עתה ענין נוסף מדברי אביי לעיל:

ב. מערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים שהוסיפו למערכה הגדולה.

והוינן בה: מנא לן, מנין לנו שמערכה שניה קודמת לסידור שני גזירי עצים?

ומשנינן: דכתיב [בויקרא ו ה]: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבקר".

"עצים" משמע לפחות שנים, ומכאן למדו שהכהן מוסיף על המערכה גדולה שני גזירי עצים. ^[11]

ונאמר בפסוק "עליה", להדגיש שדוקא עליה יוסיף שני גזירי עצים, ולא על חברתה, שהיא המערכה השניה של קטורת.

ומכך שהכתוב הוצרך ללמד שלא יוסיף את גזירי העצים על המערכה השניה, מכלל, מוכח מכאן, דאיתא לחברתה שכבר המערכה השניה קיימת.

שהרי אם נאמר שהיה מוסיף את שני גזירי העצים לפני סידור המערכה השניה, הרי היה מובן מאליו שאי אפשר להוסיף אותם למערכה השניה, כיון שהיא עדיין אינה קיימת כלל, ולמה נאמר "עליה"?

ובהכרח, שמערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים!

ומקשינן: מנין לנו ש"עליה" בא למעט: "עליה - ולא על חברתה"? והרי האי "עליה" - מיבעי ליה לגופיה! שהרי צריך את המילה "עליה" לגוף סידור שני גזירי עצים, ללמדך שיתן אותם מעל המערכה, ולא מן הצד או בפני עצמם! [ריטב"א].

ומתרצינן: תרי "עליה" כתיבי. פעמיים נכתבה המילה "עליה" באותו הפסוק ["ובער עליה הכהן עצים ... וערך עליה העולה"], ואחת מהן מיותרת. ובאה למעט עליה ולא על חברתה, כדלעיל. ^[12]

ג. סידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי.

בענין שני גזירי עצים מבואר בתורה שזמן נתינתן על המזבח הוא "בבוקר בבוקר". וכפל הלשון "בבוקר" מלמד שיקדים לעשות זאת מוקדם בבוקר.

ויש להוכיח שגם זמן דישון מזבח הפנימי הוא "בבוקר בבוקר". שהרי נאמר [בשמות ל ז] בענין הקטורת של השחר: "בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה", ואין הקטרת הקטורת באה אלא לאחר דישון המזבח [רש"י. וכוונתו, שניקוי המזבח מן הדשן ודאי נעשה לפני הקטורת, לכבדה].

ומפרשינן: אף על גב דהכא, בסידור שני גזירי עצים כתיב "בבוקר בבוקר". וגם הכא בדישון המזבח הפנימי כתיב "בבוקר בבוק ר".

ואם כן מנין לנו שסידור שני גזירי עצים היה לפני דישון המזבח הפנימי?

אפילו הכי אף על פי כן, העצים הם המכשירים את הקטורת להקטרה, שהרי אי אפשר להקטיר את הקטורת אלא על גחלי העצים.

ומכשיר עדיף, קודם הוא לדישון המזבח. שהרי גם בלא דישון אפשר להקטיר את הקטורת, ולכן סידרו שני גזירי עצים, לפני שדישנו את המזבח [על פי תוספות ישנים]. ^[13]

ותמהינן: מכשיר שאנו דנים בו - מאי ניהו במה דברנו?

הרי דברנו בשני גזירי עצים! ואם כן קשה:

והא אמרת לעיל שני גזירי עצים - למערכה גדולה אזלי [הולכים], והרי שני גזירי העצים אינם מכשירים את הקטורת, שהרי סידרו מערכה שניה מיוחדת לקטורת!

ומביאה הגמרא כמה תירוצים:

א. אמר תירץ רבי ירמיה: "מכשיר" שאמרנו, כללנו בזה את כל מה שנקרא בשום [בשם] עצים.

כלומר, כיון שיש עצים שהם מכשירים את הקטורת [דהיינו, במערכה השניה], לכן כל עבודת העצים כולה נחשבת עבודה חשובה, ששייך בה הכשר לקטורת [ומטעם זה סידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי].

ב. רבינא חולק על מה שאמרנו "מכשיר עדיף", ולכן:

רבינא אמר: סידור שני גזירי עצים קודם לדישון המזבח הפנימי מטעם אחר: הואיל והתחיל בסידור המערכה הגדולה, גומר ומוסיף לה שני גזירי עצים לפני שפונה לדישון המזבח הפנימי. ^[14]

ג. רב אשי מסכים לטעם הראשון שאמרנו לעיל, שעצים שהם "מכשיר" קודמים לדישון המזבח הפנימי. אלא שהקשינו על זה שהרי סידור שני גזירי עצים היה על המערכה הגדולה, ואינו מכשיר את הקטורת.

ועל זה תירץ רב אשי [שלא כתירוץ של רבי ירמיה לעיל] ואמר: אי לא משכח אילו לא מצא עצים למערכה שניה - מי לא מעייל, וכי אינו מכניס גחלים ממערכה גדולה ומקטיר עליהם קטורת?! נמצא, שגם המערכה הגדולה נחשבת "מכשיר" לקטורת.

הגמרא דנה בקטע נוסף מדברי אביי:

ד. ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות.

והוינן בה: מאי טעמא, מהו הטעם? ^[15]

אמר אביי: אמנם גמרא גמירנא, למדתי דבר זה מבני הישיבה שקבלו מרבותיהם שכך היה סדר הדברים.

אבל סברא טעם לדבר - לא ידענא. אינני יודע לתת טעם מדעתי.

ורבא אמר טעם לדבר, כריש לקיש:

דאמר ריש לקיש: אין מעבירין - אין מדלגים על המצות בלא לעשותם. אלא אם נזדמנה מצוה לידו יעשנה מיד. ולא יפנה לעסוק במצוה אחרת. ^[16]

אביי מסדר מערכה משום דגמרא אליבא דאבא שאול דתניא מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת ומערכה שניה כו' עד עליה השלם כל הקרבנות. מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת ואוקימנא מערכה גדולה קודמת שכן כפרתה מרובה. פי' הקרבנות חטאות ואשמות וכיוצא בהן כולן למערכה גדולה עולין לפיכך קודמת. מערכה שניה של קטורת קודמת לסידור ב' גזירי עצים מדהוה לקרא למכתב ובער עצים וכתיב ובער עליה שמעינן מינה מכלל שיש שם מערכה אחרת והזהירה התורה עליה ולא על האחרת שיש שם סידור ב' גזירין קודמין לדישון מזבח הפנימי ואע"ג דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה הנה [כתיב] ב' בבקר וכתיב נמי ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר ב' בקרים השקולין הן.

אפי' הכי המכשיר עדיף והם הגחלים שאילו אין הגחלים הקטורת לא היתה מתקטרת. לפיכך העצים אע"פ שהגזירין אינן עולין למערכה של קטורת.

אסיק שום עצים קודמין לדישון מזבח הקטורת ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת ה' נרות.

דקי"ל אין מעבירין על המצות וכהן הבא להיכל והולך ממזרח למערב בהיכל כי פגע ברישא במזבח הזהב פגע ברישא. כדתניא בהדיא כי השלחן בצפון והמנורה בדרום והמזבח נתון ביניהם. משוך קימעא כלפי חוץ. ולמה הוא משוך כלפי חוץ דבעינן שלחן נוכח המנורה. דחזו להדדי. וכיון שמושך המזבח מעט כלפי חוץ נמצא צד השלחן והמנורה הנוטה למערב רואין זו את זו. אמר רבא ש"מ מדריש לקיש אין מעבירין על המצות.

לכך שנינו ורוב שנים בבהמה. פי׳ דאפילו בקדשים ברוב שנים סגי ואין בו אפילו פסולה דרבנן. ופרכינן דכיון דאפי׳ פסול׳ דרבנן ליכא למה לי למרק. פי׳ דאע״ג דאמרינן התם כי לכתחלה צריך לכוין היינו שישחוט כל השני סמנין ואפילו בחולין. מ״מ כיון שאין בו שום פסול אפילו מדרבנן הכא ביום הכפו׳ מוטב שלא ימרק כלל כדי שלא יהא אחר עושה בו שום מעשה דכל מאי דאפשר למיעבד הכל בכהן גדול טפי עדיף. ופרקי׳ מצוה למרק פי׳ מצוה למרק כדי שיהא מקבל כל הדם יפה:

מסדר מערכה משמיה דגמרא אליבא דאבא שאול והא דלא איירי בתרומת הדשן משום דלא מיירי אלא בעבודת היום. אי נמי דלא בעי לאורויי אלא מסדור מערכה ואילך.

מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת. פי׳ כי שתי מערכות היו עושין אחת להקטיר עליה איברי הקרבנות והאימורין וחדא ליטול ממנה גחלים לצורך קטורת שבהיכל על מזבח הזהב. ופרש״י ז״ל כי מערכה של קטורת היתה נעשית במערבית דרומית של מזבח משוכה לצפון ד׳ אמות כדאיתא במסכת תמיד עד כאן. ובפרק קדשי קדשים מייתי לה לההיא מתני׳ דתנן ביררו משם עצי תאנה יפין לסדר מערכה שנייה לקטורת כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן כלפי הצפון כו'. ושקלי׳ וטרי׳ עליה ואמרי׳ דקסבר האי תנא כולה מזבח בצפון קאי והני ד׳ אמות מאי עבידתייהו אמה יסוד ואמה סובב ואמה מקום קרנות ואמה מקום הלוך רגלי הכהנים פש ליה חדא אמתא דאי מסגי ביה לקמן תו ליכא כנגד הפתח דהא נפיק מכוליה פיתחא ע״כ. ופירושו דגבי גחלים של קטורת כתיב מן האש אשר לפני השם. ובעי׳ שתהא מערכה של קטורת רואה כנגד פתח ההיכל. ולמאן דאמר כוליה מזבח בצפון קאי מתחיל יסוד המזבח הדרומי כנגד חצי פתח ההיכל ששם אמצע עזרה בצמצום. הלכך כי מדלית אמה של יסוד ואמה של סובב ואמה של קטרת ואמה של מקום רגלי הכהנים אין לך מפתח ההיכל של צד צפון אלא אמה כי חצי פתח ההיכל רחבו חמש אמות הלכך צריך להתחיל המערכה באותה אמה שאם מתרחק כלפי צפון אותה אמה שוב לא תהא מערכה לפני ה׳ דהיינו פתח ההיכל דאלו למאן דאמר כוליה מזבח בדרום קאי אדרבה מתחיל יסוד מזבח הצפוני מכנגד חצי פתח ההיכל של דרום. וכי שקלת ד׳ אמות של יסוד וסובב וקרנות ורגלי הכהנים לא נשאר מן הפתח אלא אמה וצריך לעשות מערכה זו באמה חמישית של קרן מערבית צפונית. ולמאן דאמר מזבח ממוצע בעזרה צריך להתרחק מן הדרום כלפי צפון י״א אמות שהרי חצי המזבח מתחיל כנגד חצי פתח ההיכל וחצי המזבח י״ו אמות טול חמש כנגד הפתח פשו להו חד סרי. ומיהו איכא מאן דמוקים לה התם אפילו כר׳ יהודה דאמר מזבח ממוצע וכמאן דאמר קדושת ההיכל ואולם חדא היא דהוה ליה חצי רחב פתח האולם עשר אמות פשו להו ו׳ אמות עד הקרן והני ד׳ אמות דקתני ד׳ אמות ממש מראשו של קרן החיצוני והוו להו בר מאמה יסוד ואמה סובב. ולהאי לישנא אתייא כפשטה ד׳ אמות משוך מן הקרן. אבל ללישנא קמא דכתיבנא כנגדן בקרקע קאמר כדאיתא התם וכדכתיבנא לה להא לפרושי לישנא דכתב מרן רש״י ז״ל.

סידור שני גזירי עצים. פי׳ דמצוה מן התורה לתת על המערכה הגדולה שני גזירי עצים והיינו דכתיב ובער עליה הכהן עצים ומיעוט עצים שנים.

קטורת קודמת לאיברים. פי׳ להקטרת האיברים שעל גבי המזבח. ואיברים למנחה פי׳ למנחת נסכים של עשירית האיפה כדכתיב ועשירית האיפה סלת למנחה. ונסכים למוספים פי׳ בזמן שיש מוספי׳ נסכי היין של קרבן התמיד קודמין להם.

והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן. פי׳ שאין שום דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים והכי מדריש קרא דהאי קרא מיירי במערכה של שחרית ואמ׳ שיקריב עליה עולת תמיד של שחר כדכתיב וערך עליה העולה ובתר הכי כתיב והקטיר עליה חלבי השלמים. כי על עולת התמיד של שחר דוקא מקריב חלבי השלמים ושאר כל הקרבנות ולא על עולה של בין הערבים כי אין אחריה כלום חוץ מן הפסח בי״ד דנפקא לן בפסח שני מקראי שהוא קרב לאחר תמיד של בין הערבים.

ואיפוך אנא. פרש״י ז״ל ואיפוך אנא להקדים מערכה שנייה של קטורת למערכה גדולה וקרא לאו בסדרא איירי דהא בהקטר כל הלילה קאי. עד כאן. פי׳ דודאי לכולי עלמא סדורא דקרא כדאמרן הוי דמוקדה זו מערכה גדולה. ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שנייה אלא שאנו באים לומר דקרא בסדרן לא מיירי אלא לאשמועינן מנינא וא״ת ומהיכא תיתי דלא ליהוו מערכות כסדר שכותבין. י״ל דמשמע ליה דתוקד בו מעיקרא משמע ולא נהיר. אבל הנכון דטעם כדמפרש בסמוך דמערכה שניה עדיפא לאקדומי שמכניסין ממנה לפני לפנים.

שכן כפרתה מרובה. פרש״י ז״ל שעליה כל ההקטרות שעליה מקריבין כל החטאות ואשמות. והקשו בתוספות דהוה ליה למימר שכן תקרובתה מרובה. ולא קשיא דלתקרובת קרי כפרה בכמה דוכתי. ובתוספות פירשו שכן כפרתה של עולת התמיד דאיירי בהאי מערכה מרובה כ״ש שמכפרת על כל עשה ולא תעשה שניתק לעשה כדאי׳ בסיפא וכדבעינן לומר לקמן. מה שאין כן בקטורת שאינו מכפר אלא על לשון הרע:

אי לא משכח עצים למערכה שנייה. פי׳ דלא אשכח עצים הראויין לה מי לא מעייל להיכל גחלי׳ ממערכה גדולה להקטיר קטורת.

מכלל דאיתה בחברתה. פי׳ דאי ליכא אלא מערכה גדולה למה לי למי׳ עליה למעוטי שלא יתנם על חברתה. ופרכינן והאי מיבעי ליה לגופיה שיתנם על המערכ׳ ממש ולא מן הצד או בפני עצמם ומהדרי׳ תרי עליה כתיבי. תמיה׳ מילתא דהא תלתא עליה איכא. וביער עליה וערך עליה והקטיר עליה תו קושי׳ דהא כולהו תלתא צריכי חד לגופיה וחד לכדאמרי׳ לעיל עליה השלם כל הקרבנות כולן וחד לכדאמרי׳ לקמן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר כדכתי׳ וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה וכדפרש״י ז״ל לקמן. דכיון דכתיב וערך עליה העולה משמע שתחלת מה שיסדר על המערכה תהא עולת תמיד. וי״ל דכיון דכתי׳ והקטיר עליה חלבי השלמים. מהתם נפק׳ לן תרתי כי על עולת תמיד דוק׳ ישלים שאר קרבנות שלמים ומינה דעולת שחרית קודמת לכלם וכי כל הקרבנות יהיו קודם תמיד של בין הערבים על עולת התמיד של שחרית. פשו להו תרי עליה דמיירו בענין המערכה ובער עליה וערך עליה כלומר על המערכה חד לגופיה וחד עליה ולא על חברתה דאילו והקטיר עליה על העולה בעינן למימר וזה נראה ברור. והא דאצטריך קרא לאקדומי מערכה שנייה לגזירי עצים. טעמא דמלתא פי׳ בתוספות דאע״ג דשני גזירי עצים ביום כיון דכשרין בלילה הוה ס״ד לאקדומינהו ולא מיחוור אבל הטעם משום דכיון דגזירי עצים מהכשר מערכה גדולה היא הוה אמינ׳ דכיון שהתחיל במערכה גדולה גומרה.

אפילו הכי מכשיר עדיף. פי׳ בתוס׳ דסברא הוא כי היאך יעשה המצוה אם לא יתקן מכשיריה תחילה ועוד שבלאו גחלים לא יוכל להקטיר אבל בלא דישון אפשר להקטיר. וא״ת ותיפוק לי׳ משום דאין מעבירין על המצות וסדור שני גזירי עצים דמערכה קודמין לו לקטורת דכיון דבמזבח קאי במערכה גדולה פגע ברישא. יש מתרצים דכל הני טעמי דנקטי׳ בהא לאביי דלא הוה ידע ההוא טעמא דאין מעבירין על המצוות כדאי׳ בסמוך ולא נהיר. ור״י ז״ל תירץ דכיון שהיה צריך ללכת מלשכה ליטול משם גזירי עצים אין כאן משום אין מעבירין על המצות ואע״גב דפגע במערכה שאין מצות גזירי העצים עד שיטול העצים וזה נכון:

גמרא גמירנא סברא לא ידענא. בהא מלתא מיהת דאלו באידך שפיר ידע טעמא.

אין מעבירין על המצוות. פי׳ ומצוה שבאה לידו תחלה יש לו להקדים כדי שלא יתעכב ויתאחר מעשות המצוה ומהאי טעמא אמרינן במנחות שמביאין העומר מן הקרוב לירושלם לפי שאין מעבירין על המצות.

שלש מערכות היו עושין בכל יום על המזבח הראשונה היו קורין לה מערכה גדולה והיא היתה עשויה ליקרב בה התמידין ושאר הקרבנות שניה לה מערכה אחת קטנה בצידה של גדולה שממנה היו לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת שבכל יום והיא היתה קרויה מערכה שניה או מערכה של קטרת ומ"מ אם לא היתה מערכה זו לשם לא פסל אלא לוקח מן הגדולה ומכניס והוא שאמרו בסוגיא זו אטו אי לא משכח עצים לשניה מי לא מעייל מגדולה אלא שכל שאפשר לו מצוה לעשותה ואחריה היו עושין מערכה שלישית ולא היו עושין בה כלום אלא שתתקיים בה אש תמיד תוקד על המזבח ר"ל שאם יכלו עצים שבמערכה גדולה מניחין בה מאלו וסדר העבודות בדרך קצרה הוא שסמוך לעלות השחר בא ממונה שעל הפייסות ומקיש בדלתות העזרה ופותחין לו והכהנים כבר טבלו קודם בואו ולבשו בגדי כהונה וכשבא הממונה באים כולם ללשכת הגזית ומפייסין פייס ראשון לתרומת הדשן והזוכה בה תורם ומסדר מערכה ראשונה ושניה ומעלה שני גזירי עצים על הגדולה והיו נותנים בה כדי להרבות אש כדכתיב ובער עליה וחותה מחתה מלאה אש מן המערכה השניה ומכניסה על מזבח הזהב ואח"כ מפייסין פייס שני לתמיד ונכנסין ללשכת הכלים ומוציאין כלל שרת הצריכים בענין ומשקין את התמיד והזוכה בשחיטתו מושכו לבית המטבחים והולכים אחריו הכהנים שזכו בענייני התמיד על הדרך שביארנו ועומדים שם עד שעת פתיחת השער וכשפותחין את השער שוחט מי שזכה את התמיד ומי שזכה בדישון מזבח הפנימי הולך ומדשן בשעת שחיטת התמיד והזוכה זורק את הדם ואחריו מטיב הזוכה חמש נרות והמתעסקים בתמיד מפשיטין ומנתחין ומעלה כ"א לכבש האיברים שזכה בהעלאתן ומולחין אותן ואח"כ היו מברכין אהבת עולם ועשרת הדברות ושמע והיה אם שמוע ואמת ויציב ושלום רב ואח"כ מפייסין לקטרת ונכנס הזוכה ומקטיר ואותו שכבר זכה במנורה הולך ומטיב שתי הנרות שנשארו וזה שמפסיקין בהטבת הנרות הוא להרגיש את העזרה ר"ל להרבות בה המייה או מדכתיב בה בבקר בבקר חלקה לשני בקרים ואח"כ מפייסין להעלאת האיברים מן הכבש למזבח והזוכה מעלה האיברים ומקטירן וכהנים עומדים באולם ומברכין ברכת כהנים בשם המפורש ואח"כ מעלה את מנחת התמיד ואחריה מקטיר חביתין של כהן גדול ואחריה מנסך את היין ואם היה שבת מקטירין אח"כ המוספין ומי שזכה באחד מן העבודות של תמיד השחר היה זוכה בכיוצא בה בכבשי המוסף והמקטיר את האיברים מקטיר אחריהן ואחריהן שני בזיכי לבונה להכשיר את הלחם באכילה ויש אומרי' ששני כהנים היו מקטירין אותם זה שהזכרנו והסמוך לו ומסלקין ומניחין וחולקין ואח"כ מתחילין להתעסק בתמיד של בין הערבים על הסדר שעשו בשחרית חוץ מהרמת הדשן שבמזבח החיצון וסידור המערכות שלא היו עושין אותם אלא בשחרית וכן לא היו מפייסין בו כלל אלא הזוכה בשחרית זוכה בערבית במה שזכה בו בשחרית חוץ מן הקטרת שאם היו שם כהנים שלא הקטירו מעולם מפייסין בו ואם היה שם אחד לבדו שלא הקטיר מעולם זוכה בו בלא פייס ואם כבר הקטירו כולם מפייסין בו בשחרית והזוכה זוכה בו אף לערב:

שלחן של לחם הפנים היה עומד באוהל מועד והוא ההיכל ובצד הצפוני שבו כדכתיב ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפונה ומשוך מן הכותל הצפוני אצל חלל האמצע שתי אמות ומחצה מפני ששני כהנים היו צריכים ליכנס שם בשבת בין השולחן ובין הכותל ושנים אחרים מצד האחר אלו ממשמר היוצא לסלק את הלחם הישן ואלו מן הנכנס לסדר את החדש והמנורה היתה כנגד השולחן ובצד הדרום וכדכתי' ונתת את המנורה נכח השלחן נגבה ומשוכה גם כן מן הכותל הדרומי לחלל האמצע שתי אמות ומחצה מפני שכהן גדול כשנכנס לבית קדשי הקדשים נכנס בין המנורה והכותל וצריך שיעבור בריוח עד שלא יגע בכותל ולא במנורה ומזבח הקטרת עומד בין השלחן והמנורה ולא ממש ביניהם דהא בעינן שיהי' רואין זה את זה כדכתיב את המנורה נכח השלחן אלא משוך היה קימעא לצד המזרחי ונמצא שהנכנס להיכל פוגע תחלה במזבח וזו היא הסבה שהי' (קטרת) [דישון המזבח] קודם להטבת חמש נרות אע"פ שאף בנרות כתיב בבקר בבקר שאין מעבירין על המצות כלומר שהפוגע בדבר הראוי למצוה לזכות בו אע"פ שלא התחיל עדיין להתעסק בה לא יעבור ממנה כדי להתעסק באחרת רמז לדבר ממה שכתוב במצות מצה ושמרתם את המצות קרי ביה מצוות ר"ל כל שאר מצות גם כן בחובת השימור כלומר שלא תמתין להם להחמיץ את קיומן עד שתתייאש מהן מכאן אמרו המניח תפילין מניח של יד תחלה ואח"כ של ראש שהרי היד קרובה לו יותר מן הראש ואלו מניח של ראש תחלה נמצא מעביר על המצות:

קודמת לשני גזרי עצים. צ"ע דאמאי לא קתני סידרי עצים בסדר התמיד במסכת תמיד:

עליה השלם כל הקרבנות כולם. לכאורה משמע דלמצוה הוא דהוי הכי כדדרשינן נמי לקמן העולה עולה ראשונה ואמרינן במנחות בפרק התכלת (דף מט:) דלמצוה וקשה לרבי מדתנן בפסחים בסוף פרק אלו דברים שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידיהם וכו' ותני עלה בחול ישרף מיד כו' ודייק פסולו מחמת מאי הוי אי מחמת ששחטו אחר התמיד של בין הערבים פסולו מחמת דבר אחר וטעון עיבור צורה אלמא אינו ראוי כלל להקרבה מדקרי ליה פסול וטעון עיבור צורה ויש לדחות דעליה השלם איכא פסול שעבר על עשה דהשלמה ואינו ראוי עוד להקרבה באותו יום אבל לא יהא דבר קודם לתמיד של שחר הוי למצוה בעלמא שביום זה לאחר התמיד מיד ראוי להקרבה ולכך לא מיפסל בהכי וקשה לרבי מדתניא בתוספתא דפסחים (פ"ד) כל הקדשים שהקריבן [קודם] לתמיד השחר פסולין משמע שלא היו קריבין כלל וי"ל דבקרבנות יחיד מיירי כגון נדרים ונדבות א"נ י"ל דפסולין הוו מדרבנן והכי משמע מדנקט בפסחים בפרק תמיד נשחט דליכא פסול אחר תמיד של בין הערבים אלא מדרבנן דתנן (דף סג.) ר' שמעון אומר השוחט פסח בי"ד על החמץ לשמו חייב ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור ומפרש בגמרא טעמא דכל היכא דמיקרי ביה זבח לא מיחייב אזבחי ואין הטעם צריך תיפוק ליה משום שהן פסולין אחר התמיד שכל שחיטת הפסח אחר התמיד והוי כפסח במועד לשמו דפטר ר' שמעון התם אלא ש"מ דליכא פסולא אלא מדרבנן ועוד ראיה מדאמר בתמיד נשחט (דף סב:) וכן השוחט אחרים לשם פסח בזמנו רבי אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר ואמאי מכשיר כיון שנשחט לשם פסח א"כ נשחט אחר תמיד הערב אלא ש"מ דליכא פסולא אלא מדרבנן עוד ראיה מדתנן בפ' מי שהיה טמא (דף צח.) נתערב בבכורות אם חבורות הכהנים יאכלו והיאך שחטום אחר התמיד אלא ש"מ דכשרים מן התורה אחר שחיטת התמיד אך יש לדחותם דאיירו כולן קודם שחיטת התמיד כדתנן בתמיד נשחט (דף סא.) שחטו קודם לתמיד כשר וא"ת למה פסל בעליה השלם אפילו מדרבנן והלא יכול להעלותו ולהלינו בראשו של מזבח כדאמרי' בריש תמיד נשחט י"ל דלא אמרינן הכי אלא לצורך כגון גבי מחוסר כפורים פרק תמיד נשחט (דף נט.). מ"ר. אך קשה לרבי מדאמרינן בפרק בתרא דראש השנה (דף ל:) פעם אחת נשתהו העדים וקלקלו הלוים בשיר וקאמר שאמרו שיר של חול עם התמיד של בין הערבים ואמאי נקט שקלקלו הלוים בשיר ותיפוק ליה שקלקלו במוסף שלא הקריבוהו כל עיקר י"ל שהקריבום אחר תמיד של בין הערבים דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וה"ר אלחנן היה אומר שהיו יכולין להקריב מוספין אחר תמיד של בין הערבים כיון שאירע כן ממילא דהא תנן בפ' התכלת (מנחות מט.) התמידין אין מעכבין המוספין והמוספין אין מעכבין כו' ומפרש התמידין של שחר אם לא קרבו אין מעכבין המוספין שלאחריהן והמוספין שלא קרבו אין מעכבין התמידין של בין הערבים שלאחריהן אלא יכולין ליקרב התמידין תחילה כי אין לפרש דקאי על תמיד השחר שהמוספין שלא קרבו [אין] מעכבין אותו כי זהו דבר פשוט שלא יעכבוהו אלא ש"מ כדפרי' ואם כן הכא נמי כיון שקרב אח"כ תמיד הערב היו יכולין להקריב אח"כ המוספין ואין כאן שום קלקול מוספין ועוד נראה לי דכיון דאין פסול זה אלא מדרבנן ומן התורה כשר אם הקריב אחר תמיד של בין הערבים גם עכשיו הוא כשר להקריב כיון שקרב התמיד. מ"ר. ור' יעקב מקורביי"ל תירץ דבמוספין לא קלקלו לפי שקרב על התנאי תמיד של בין הערבים שאם יבואו עדים יהיה למוסף ואם לאו יהא לתמיד וא"ת למה נתקלקלו בשיר והלא היו יכולין לאומרו על כבש האחר הבא י"ל דאמטו להכי קאמר דנתקלקלו לפי שלא אמרו השיר על המוסף שהיה להם לאומרו אבל קשה קצת דקאמר התם שאמרו שירה של חול עם התמיד של בין הערבים דעם כבש של מוסף הוה ליה למימר שלפי האמת מוסף היה כיון שע"פ תנאי קרב ובאו עדים לבסוף אבל אין לתרץ שהקריבו כל קרבנות של אותו היום על תנאי שאם לאו יהיו עולה לקיץ המזבח דהא איכא בהו שעירים דליכא למימר בהו הכי ועל פשטא דהתם קשה בין למר בין למר למה נתקלקלו בשיר והלא יוכלו להמתין הנסכים אחר הקרבת התמיד עד שידעו אם יבואו עדים דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר י"ל דחביבה מצוה בשעתה ולא רצו לאחרה כל כך^א)בתו' שם מבואר הענין יותר ע"ש ועיין ש"י.:

ואיפוך אנא. לאו אקרא אתי דהיא העולה על מוקדה על כרחין במערכה גדולה מיירי אלא אשאר מערכות מיירי שמסדרין קודם השניה וקראי אין מוקדם ומאוחר אי נמי תוקד בו משמע ליה דמעיקרא קאמר ואהיא העולה קאי:

מערכה שניה של קטורת קודמת לשני גזירין. דאע"ג דשני גזירין הן ביום כיון שכשרים גם בלילה הוה ס"ד לאקדומינהו:

תרי עליה כתיבי. דאפילו תאמר דערך עליה העולה לשלא יהא דבר [קודם] לתמיד של שחר מ"מ אכתי איכא קרא אחרינא דערך עליה ועלי' דחלבי השלמים ועליה השלם דרשינן מהשלמים אי נמי איפכא:

אפילו הכי מכשיר עדיף. דסברא היא שהאיך יעשה (כל) המצוה אם לא יתקן מכשיריה תחילה ועוד שבלא גחלים לא יוכלו להקטיר אבל בלא דישון יוכלו להקטיר וא"ת אמאי לא קאמר טעם דאין מעבירין על המצות וסידור שני גזירין דעל המזבח החיצון קודם דפגע ביה ברישא כדאמרינן לקמן האי טעמא ומצינו למימר דלאביי קיימינן הכא דלא ידע בסמוך האי טעמא אי נמי כיון שהיה צריך להביאן מלשכת העצים ואינם שם על מזבח לא מיקרי מעבירין אבל אין נראה לומר כן אלא אומר רבי הואיל ודישון מזבח הפנימי מצות פנים היא עדיפא טפי:

בפרש"י בד"ה מערכה גדולה שעליה יקטירו כל הקטרת עכ"ל ר"ל קטרת דאימורים ואברים:

בד"ה לדם התמיד לשחיטה ולזריקה הס"ד:

תוס' בד"ה מכלל כו' א"כ למה לי קרא דלעיל ואש המזבח כו' וי"ל דאי מהכא ה"א כו' עכ"ל מיהו ק"ק ל"ל קרא היא העולה על מוקדה וגו' למערכה גדולה דתיפוק ליה מעליה ויש ליישב ודו"ק:

גמרא ובזיכין לתמיד של בה"ע. ק"ק מדוע לא סדר ממנו ואילך עד הדלקת הנרות המאוחרת לכולן:

גמ' שם רבינא אמר הואיל כו' ר"א אמר אי לא כו'. נ"ל דט"ס הוא וצריך להקדים תירוצא דר"א לדרבינא:

רש"י ד"ה למנחה. מנחת נסכו ש"ת ונסכיה. כ"נ דצ"ל. ור"ל השמן שנבלל בה עתוי"ט פ"ט דמנחות מ"ד ובזה לא נצטרך להגהת הב"ח:

[שם ד"ה ואיפוך. וקרא כסידורה כו'. נראה דר"ל דכוונת המקשה לא על דרשת הכתובים להפוך דהא כתיב היא העולה על מוקדה ואי פי' מוקדה מערכה של קטורת. עולה מאי עבידתיה עליה אלא דפריך על הסדר להקדים של קטורת תחלה. דאע"ג דבקרא מוזכר תחלה מערכה גדולה דהרי הקרא לא איירי בציווי סדרה אלא בהעלאת העולה שהיא כל הלילה על מערכתה הישנה וזה ממילא משתמע דאיתה מערכה בפ"ע] :

תד"ה מכלל. עי' כה"ד. ותמיהני דמה יענו בהא דלקמן (מה ב) אש תמיד כו' לימד על מערכה שניה של קטורת שלא תהא אלא על מזבח החיצון. שוב ראיתי בהגהת הגר"א ז"ל שם שהגיה אש תמיד למאי אתא לכדתניא ואש המזבח תוקד בו לימד על מערכה כו'. ואורו עיני:

תד"ה אפילו. ודישון מזבח הפנימי אינו אלא פ"א. ל"י מהיכא פסיקא להו דלכאורה כיון דהקטירו בבוקר נצרך לדשן בערב עוד הפעם. [וכ"נ מלשון רש"י שכ' ואין קטורת אלא לאחר דישון] . ועמש"כ לעיל (כו) בס"ד:

וּבָזִיכִין קוֹדְמִין לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ו, ה) "וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעוֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" עָלֶיהָ הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם. נראה לי בס"ד הטעם שיהיה התמיד אחרון לכל ההקרבות כי ידוע דעל ידי ההקרבות עולה בירור מן הדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] מתתא לעילא בסוד מ"ן [מיין נוקבין] וכנגדו יורד שפע מעילא לתתא בסוד מיין דוכרין, וידוע שכל עליה וירידה של מ"ן [מיין נוקבין] ומ"ד [מיין דוכרין] תהיה בקו האמצעי של העשר ספירות ולכן יעקב אבינו ע"ה שהיה אחוז בקו האמצעי שהוא בתפארת ראה בחלום (בראשית כח, יב) 'סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ' שהוא רומז אל עליית הבירורים וירידת השפע על ידי קו האמצעי שהוא אחוז בו.
ולכן היה יעקב אבינו ע"ה אוהב את יוסף הצדיק ע"ה ביותר מפני שיוסף הצדיק ע"ה הוא ביסוד שהוא גם כן בקו האמצעי בג' ספירות נה"י [נצח, הוד, יסוד] והוא תחתיו ממש בקו שלו.
והנה קו האמצעי בשלשה ראשונות הוא דעת ובשלשה אמצעיות הוא תפארת ובשלשה תחתונות הוא יסוד ואחרי היסוד עומדת המלכות נמצא קו האמצעי הוא אותיות תמיד שהוא ראשי תיבות דעת תפארת יסוד מלכות, ולכן קרבן האחרון בכל יום הוא התמיד לרמוז שכל עליות שהיו מן הקרבנות של כל היום הם עולים בקו האמצעי שרמוז באותיות 'תָּמִיד' וקודם התמיד מקריבין הבזיכין שהיא הלבונה הרומזת לאור מקיף כנודע.

עָלֶיהָ הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם. נראה לי בס"ד ידוע כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הם תיקון המלכות שהיא בחינת שם 'אֲדֹנָי' [65] שמספרו ס"ה ויש בו כ"ד צרופים וזה נרמז באותיות הסמוכים לאותיות 'עוֹלָה' שהוא התמיד כי למעלה מן ע' יש ס' ולמעלה מן וא"ו יש ה' הרי ס"ה מספר שם אֲדֹנָי ולמעלה מן ל' של עוֹלָה יש כ' ולמעלה מן ה' של עוֹלָה יש ד' הרי כ"ד רמז לכ"ד צרופים של שם אֲדֹנָי, נמצא באותיות שקודם עולה נרמז שם אֲדֹנָי במספרו ומספר צרופיו שהוא במלכות שתיקון הקרבנות הוא בה. ולזה אמר 'וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעוֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים' עָלֶיהָ הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, 'עָלֶיהָ' דייקא, כלומר ברמז הרמוז עליה של הָעוֹלָה שהוא שם אֲדֹנָי הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם שכולם באים לתקן שם.

תד"ה אביי וכו' אי בעי למעבדינהו ביממא. עיין לעיל דף כז ע"ב תוס' ד"ה איכא דאמרי:

שם ד"ה מכלל וכו' וי"ל דאי מהכא. עיין לקמן דף מ"ה ע"ב וצ"ע:

שם ד"ה אין מעבירין וכו' וי"ל דלא שייכא דריש לקיש. עיין מג"א סי' קמז ס"ק י"א:

ובזיכין לתמיד של בין הערבים. ק"ל אמאי לא חשיב קטורת ונרות שבה"ע דמאוחרים לתמיד כדאמרינן רפ"ה דפסחים (דף נ"ט) וי"ל דלא חשיב דברים הנעשים בפנים בהיכל ואע"ג דחשיב דישון מזבח הפנימי והטבת נרות וקטורת של שחר משום סידור עבודה שבחוץ נקט להו לאורויי מי מהם קודם להם ומי מאוחר להם והא דאמר לתמיד של בין הערבים בכלל זה מנחה וחביתין ונסכים של בה"ע ומשום כסדרן בבוקר כך סידרן בערב ומה"ט גופיה לא חשיב למיחשבינהו בפרטות מ"מ אכתי ק"ל הא קטרת של בין הערבים היתה קריבה בין איברים של תמיד לנסכים הקריבים בחוץ כדתנן במתניתין ואמאי לא חשיב להו ושמא י"ל כיון דתנינן לה בהדיא לא חש למחשביה ודוחק:

שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן ק"ל הא התם ברפ"ה דפסחים תניא מנין שלא יהא דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים ואמרינן מאי תלמודא אמר אביי עליה שלמים ולא על חבירו שלמים ורבא אסיק התם השלמים עליה השלם אלמא אביי לא ס"ל האי שלמים לשון השלמה אלא שלמים כמשמעו והכא דריש אביי גופיה שלמים ל' השלמה וי"ל דהכא אביי משמיה דגמ' קא"ל וליה לא ס"ל א"נ אביי בתר דשמעה מרבא סברה משום קושיא דרבא התם דפריך עליה ואימא שלמים לא נקריב הא עולות נקריב מ"מ קשה מנ"ל להוציא קרא ממשמעותיה ולפרש דהאי שלמים ל' השלמה הוא דילמא ש' כמשמעו ואין ה"נ שלמים הוא דלא הא עולות וה"ה לשאר קרבנות שפיר דמי להקריב אחר תמיד של בין הערבים:

אפ"ה כפרתה מרובה עדיפא ק"ל הא לעיל אמרינן ק"ו מה בגדי לבן שאין כפרתה מרובה טעון טבילה בגדי זהב שכפרתה מרובה אינו דין שטעון טבילה ואמ' איכא למיפרך מה לבגדי לבן שנכנס בהם לפני ולפנים ולא אמרינן כפרתה מרובה עדיפא כדאמ' הכא וכ"ת משום דהתם שאני שנכנס בו לפני ולפנים דהיינו לקדשי קדשים אין כפרתה מרובה עומד כנגדו אבל הכא גבי מערכה ב' של קטורת דאינו נכנס אלא לפנים שהוא בהיכל לחוד כפרתה מרובה עדיפא א"כ ביוה"כ אש ומחתה של קטורת דלפני ולפנים דנוטל נמי מעל מזבח החיצון ממערכה בפ"ע שמוסיפין בו ביום להכניס ממנה לצורך קטורת אלו כדאמרינן לקמן ספ"ד (ד' מ"ה) ולכולהו תנאי שנחלקו התם במנין מערכות חשיב ליה לזו שמוסיפין בו ביום לבסוף ואמאי תקדום למערכה גדולה הואיל ומכניסים ממנה לפני ולפנים וי"ל דודאי להאי שינויא דכפרתה מרובה עדיפא נמי ס"ל כשינויא ב' אי לא משכח עצים למערכה ב' מי לא מעייל ממערכה גדולה וה"ט סגי נמי לההיא דשל יוה"כ שמוסיפין בו ביום אלא הא דמשני אפ"ה כפרתה מרובה עדיפא ה"ק דלענין דמערכה גדולה קודם למערכה ב' של קטורת בהאי טעמא לחוד דכפרה מרובה עדיפא סגי אבל הא דקדמי לשל בו ביום צ"ל בע"כ טעמא בתרא דאי לא משכח עצים ומשו"ה קדמי נמי מערכה ב' של קטורת לשל ב"ב משום ה"ט גופיה דאי לא משכח עצים למערכה שמוסיפין בו ביום מי לא מעייל ממערכה ב' של קטורת מ"מ זה דוחק אם אי' דמאן דמשני שינויא א' אית ליה נמי אידך שינויא והא בההיא לחוד סגי נמי להא דסידור ב' גזרי עצים קודם לדישון כדאמרינן בסמוך השתא ל"ל לתרוצי בתרי טעמי ועוד דגבי ההיא דמוסיפין בו ביום נמי לא סגי בהאי טעמא אלאבטעמא בתרא והוה ל"ל טעמא בתרא לחוד דסגי לכולהו אלא י"ל דה"ט דמערכה גדולה ושל קטורת קודמין להא שמוסיפין בו ביום משום דהני תדירי ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ול"צ לטעמא דכפרתה מרובה עדיפא אלא להקדים מערכה גדולה לשניה דכל יום דתדירה כמותה אבל של בו ביום בלא"ה הני עדיפי משום דתדירי ואע"ג דבפ"י דזבחים (דף צ"א) מבעי ליה תדיר ומקודש אי תדיר קודם משום דתדיר או מקודש קודם משום דקדיש ולא איפשיטא בעיין והא ההיא דבו ביום מקודש טפי מהני שהרי מכניסין ממנה לפני ולפנים (חסר. וחבל על דאבדין ולא משתכחין):

סברא לא ידענא ק"ל אע"ג דאביי לא שמיע ליה הא דאר"ל אין מעבירין על המצות אפ"ה הא ממתניתין נמי איכא למשמע להא דאין מעבירין כדדייק הגמרא בפ"ה דפסחים (דף ס"ד) דהא דתנן התם שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן וקא' אבל איפכא לא מסייע לר"ל דאמר אין מעבירין על המצות ולקמן בפ"ז (דף ס"ח) תנן הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין והרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כה"ג כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי כו' ובגמ' פריך לא מפני שאינו רשאי פשיטא ומשני מהו דתימא מדר"ל דאמר א"מ על המצות ומאי מצוה ברוב עם הדרת מלך קמ"ל ודוקא התם דלאו מעביר הוא מאחר שאין עסוק בה כדפרש"י הא היכא דעסוק בה אין מעבירין דאי לעולם אפי' בהיכא דעסוק בה ל"ל משום אין מעבירין אכתי תקשה לא מפני שאינו רשאי פשיטא השתא מה בהיכא דעסוק בה רשאי בדלא עסוק בה מבעי ושמא אביי נמי ידע הא דאין מעבירין על המצות אלא דלא ידע דגבי דישון מזבח הפנימי והטבת נרות איכא משום אין מעבירין דלאו שמיע ליה הא דתניא דמזבח משוך כלפי חוץ קמעא:

תוס' ד"ה מכלל כתבו דמערכה שניה של קטרת דהויא על מזבח החיצון נפקא לן מדכתיב ואש המזבח תוקד בו וק"ק דלקמן דף מ"ה אמרינן בהדיא דמערכה שהיא על מזבח החיצון נפקא לן מדכתיב אש תמיד תוקד על המזבח. הרב מהר"ר יהוסף קונקי ז"ל בכ"י:

תוס' ד"ה אין מעבירין על המצות עיין מ"ש בעניותנו בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' כ"ה ובסי' ק"ם בס"ד:

לכך שנינו כו'. ממשנה יתירא חדא בחולין וחדא בקדשים מדקאמר ר''ש בן לקיש דלפרושה הך דסדר יומא תנן לה דשחיטת חולין שמע מינה קרצו דהכא ברוב שנים: מצוה למרק. כדי להוציא את הדם יפה: אביי מסדר מערכה משמיה דגמרא. מנה סדר עבודות של כל יום ויום: משמיה דגמרא. דכוליה ישיבה דרבנן דבי מדרשא: ואליבא דאבא שאול. דאמר בפ''ק הטבת כל הנרות קודמות (לכל) לקטורת: מערכה גדולה. שעליה יקטירו כל הקטרות: קודמת. לסדר לפני המערכה שניה שעושין בקרן מערבית דרומית משוך מן הקרן ד' אמות לצד צפון כדתנן במסכת תמיד (דף כט.): של קטורת. שממנה חותין גחלים להכניס למזבח פנימי שחרית וערבית להקטיר עליה קטורת תמיד פרס שחרית ופרס בין הערבים: לסידור שני גזירין. שמסדרין על מערכה גדולה וכולהו טעמי מפרש לקמיה: לדם התמיד. לשחיטה ולזריקה: קטורת. של מזבח הפנימי קודמת לאברים להקטיר אברי התמיד על מזבח החיצון: למנחה. מנחת נסכו של תמיד ונסכיהן דכתיב (במדבר כח) ועשירית האיפה סולת למנחה וגו': לנסכין. לנסך יינו של תמיד: ונסכין למוספין. אם שבת הוא: שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים. ודרש ליה לשון השלמה עליה על העולה תמיד של שחר האמורה בראש המקרא שנאמר וערך עליה העולה והקטיר והוסיף והשלים אחריה כל הקרבנות ולא על שבין הערבים למד על תמיד של בין הערבים שהוא אחרון לכל הקרבנות: מוקדה. לשון מדורת עצים וכן תוקד: זו מערכה שניה. ולימדך שתהא על מזבח החיצון ומשם יכניסו גחלים על הפנימי: ואיפוך. להקדים מערכה של קטורת [וקרא] כסידורה דהא בהקטר כל הלילה קאי: כפרתה מרובה. שעליה מקטירים כל הקטרות חוץ מן הקטורת לפנים להיכל: מי לא מעייל כו'. נמצאת אף הגדולה ראויה לפנים: ובער עליה. אמערכה גדולה קאי דסמיך ליה וערך עליה עצים ב' עצים: ולא על חברתה. של קטורת: והכא כתיב. בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה (שמות ל) קאי למידרשיה אדישון פנימי ואהטבה והקטורת כדכתיב יקטירנה ואין קטורת אלא לאחר דישון: מכשיר עדיף. המכשיר ומתקן את הדבר הזה קודמו ועצים מכשירי קטורת הם שהרי עצים הן המכשירין את הקטורת: מכשיר מאי נינהו. מכשיר דהכא במאי עסקת בשני גזירי עצים: והא למערכה גדולה אזלי. ואינם מכשירי קטורת: שום עצים. אף על גב דהני לאו לקטורת אזלי שם עצים מכשירי קטורת הן: גמרא גמירנא. שכן סידרן: סברא לא ידענא. לתת טעם לדבר מדעתי: אין מעבירין. הפוגע במצוה לא יעבור ממנה ונפקא לן במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצות לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן:

למה לי למרק. תימה והלא אפי' בחולין מוכח בפרק השוחט (חולין דף כז.) שיש לשחוט לכתחילה כל הסימנין ולא סגי ברובא דילמא לא אתי למיעבד רובא וי''ל ה''מ בחד גברא אבל בתרי גברי דכבר שחט כ''ג ונסתלק אי אתי אחרינא וממרק נראה כשהייה ונראה כאילו נשחט אזבח בשנים הוה לן למיסר למרק ומשני מצוה למרק כדי לקבל כל הדם: אביי מסדר מערכה כו'. תימה לי אמאי לא קא חשיב נמי תרומת הדשן דהויא נמי תחילת עבודה דיממא וצ''ל משום דזימנין מקדימין אותה מאשמורת הראשונה ומחצות הלכך לא קא חשיב לה שהיה הפסק גדול בינה ובין הני דקא חשיב אבל הנך דקא חשיב היו רגילין לעשותן בזה אחר זה אי נמי יש לומר תרומת הדשן עיקר מצותה רק בלילה אבל הני אי בעי למעבדינהו ביממא הרשות בידם: מכלל דאיכא חבירתה. תימה לי אם כן למה לי קרא דלעיל ואש המזבח תוקד בו למערכה שניה תיפוק ליה מהאי קרא וי''ל דאי מהכא הוה אמינא יעשו מערכה שניה על מזבח הפנימי כדרך שעושין מערכה גדולה על מזבח החיצון כיון דאתיא לצורך קטורת דמזבח הפנימי להכי איצטריך ואש המזבח תוקד בו על מזבח החיצון במקום מערכה גדולה: אפילו הכי מכשיר עדיף. תימה לי לימא טעמא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וסידור גזירין הוא תדיר טפי שהוא פעמים בכל יום ודישון מזבח הפנימי אינו אלא פעם אחת ויש לומר דלא גמרינן ממלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד דתדיר קודם אלא היכא דתרוייהו שוו דזו וזו מתנה דומיא דתמידין ומוספין אבל כל כי האי גוונא דחד הוי עבודת מתנה וחד עבודת סילוק לא: אין מעבירין על המצות. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נא.) גבי שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי קאמר בגמרא מ''ט דכתיב (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ביה ברישא ומשמע משום דאין מעבירין על המצות אבל רש''י ל''ג ההוא דפגע ביה ברישא אלא מפתח אהל מועד קא גמר לה דיסוד מערבי של מזבח הוי כנגד הפתח וכן משמע התם בגמרא גבי שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי ומפרש משום דילמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל מה יציאתו מן ההיכל בסמוך לו דהיינו יסוד מערבי אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו דהיינו יסוד דרומי ואי מאין מעבירין על המצות קא יליף לפנימיים דנשפכין על יסוד מערבי אמאי פשיטא ליה [טפי] בפנימיים שהן ביסוד מערבי מבחיצון ביסוד דרומי הא אידי ואידי שייך בהו טעמא דאין מעבירין על המצות וכן משמע ר''פ קדשי קדשים (שם דף נח:) דפריך שירי הדם בהדיא כתיב בהו אשר פתח אהל מועד ואם תאמר ולמה לי קרא אמאי לא נפקא מדריש לקיש דאין מעבירין על המצות ויש לומר דלא שייכא דריש לקיש אלא היכא דבעינן למעבד תרוייהו שיש להקדים ההוא דפגע ביה ברישא אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיניה ונעביד לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר: