|
טקסט הדף מנוקד
וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לְמֵתִים וְאֵינָן נוֹשְׂאִין נָשִׁים בֵּין כְּשֵׁרוֹת בֵּין פְּסוּלוֹת הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה נוֹשְׂאִין נָשִׁים רְאוּיוֹת לַכְּהוּנָּה
וְאֵינָן מְטַמְּאִין לְמֵתִים וְאִם נִטְמְאוּ אֵינָן סוֹפְגִין הָאַרְבָּעִים וְאֵינָן אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה וְאִם אָכְלוּ אֵינָן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאֵינָן חוֹלְקִין עַל הַגּוֹרֶן וּמוֹכְרִין אֶת הַתְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶן וְאֵינָן חוֹלְקִין בְּקׇדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם קָדָשִׁים וְאֵין מוֹצִיאִין שֶׁלָּהֶם מִידֵיהֶם וּפְטוּרִין מִן הַזְּרוֹעַ וּמִן הַלְּחָיַיִם וּמִן הַקֵּיבָה וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְנוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי כֹהֲנִים וְחוּמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים גְּמָ' מֵתוּ הַכְּשֵׁרִים וְכוּ' אֶלָּא הָנָךְ מִשּׁוּם דְּאִיעָרוּב לְהוּ הָווּ לְהוּ פְּסוּלִין אָמַר רַב פָּפָּא אֵימָא וּמֵתוּ הַוַּדָּאִין לִבְנֵי הַכַּלָּה אֶחָד חוֹלֵץ וְכוּ' דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי אֲבָל יַבּוֹמֵי בְּרֵישָׁא לָא דְּקָפָגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב וְכוּ' חֵלֶק אֶחָד פְּשִׁיטָא אֵימָא חֵלֶק כְּאֶחָד תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ דְּתַנְיָא אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָכוֹל שֶׁיֹּאמַר אִם כֹּהֵן אֲנִי תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי וְאִם עֶבֶד כֹּהֵן אֲנִי תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל רַבִּי בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לֹא הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק מִיָּמַי לֹא הֵעַדְתִּי אֶלָּא עֵדוּת אֶחָד וְהֶעֱלוּ עֶבֶד לַכְּהוּנָּה עַל פִּי הֶעֱלוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֶלָּא אֵימָא בִּקְּשׁוּ לְהַעֲלוֹת עֶבֶד לַכְּהוּנָּה עַל פִּי חֲזָא בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי וַאֲזַל וְאַסְהֵיד בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה תָּנוּ רַבָּנַן עֲשָׂרָה אֵין חוֹלְקִין לָהֶם תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת וְאֵלּוּ הֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה וְהֶעָרֵל וְהַטָּמֵא וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ וְכוּלָּן מְשַׁגְּרִין לָהֶם לְבָתֵּיהֶם חוּץ מִטָּמֵא וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס נָמֵי רש"יבין כשרות. משום עבד: בין פסולות. כגון שפחה משום כהן: הראויות לכהונה. ולא גרושה וחלוצה משום כהן: אין סופגין כו'. דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא (והתראת ספק היא): אין משלמין. דכל חד אמר אנא כהן: ואין חולקין על הגורן. אין נותנין להם תרומה על הגורן שהמשוחרר ישראל הוא: ומוכרין את התרומה. תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכין לתתה לכהן דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול ומ''מ לאוכלה א''א אלא מוכרין אותה לכהנים והדמים שלהן: ה''ג ואין חולקין בקדשי המקדש. כגון עורות קדשים: ואין נותנין להם קדשים. להקריב: ואין מוציאין שלהן מידם. אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתן לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן ותניא (ב''ק דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו כל שעה שירצה ואפילו במשמר שאין שלו ת''ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתם ועורם שלו ת''ל ואיש את קדשיו לו יהיו ותערובות הללו הואיל והאחד מהן כהן אין ב''ד יכולין להוציא מידן בעל כרחם ולתתם לאנשי משמר אלא יקריבו קרבנותיהן ויחזרו להן הבשר והעור ויתנום לכל מי שירצו או הללו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתן לאנשי משמר: לשון אחר ועיקר ואין נותנים להם קדשים בבכור וחרמים קאמר ואין מוציאין את שלהם מידם דאמר אנא כהן וגבי חרמים נמי תנן (ערכין דף כח.) הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהן והדר אורי מאי קעביד בבכור שלו ירעה עד שיסתאב ולא יקריבנו תם דא''כ לא יאכל את בשרו שהמקריב יעכבנו וללשון ראשון קשה לי דאמרינן בהגוזל (ב''ק דף קי.) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי: ובכורו ירעה עד שיסתאב. אפי' בזמן הבית דהא לא מצי למכפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצו למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה בבכורות פרק עד כמה (דף כח.) הילכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראייה: חומרי ישראלים וחומרי כהנים. מפרש בגמרא: גמ' (חלק א' ס''ד. חלק אחד משמע של כל אחד): חלק כאחד. אם באו שניהם על הגורן נותנים להם אבל זה בלא זה אין חולקין להם דקסבר אין חולקין תרומה לעבד אא''כ רבו עמו דלמא אתי לאסוקי ליוחסין דסברי כהן הוא: אם כהן אני כו'. אספק כהן וספק עבד קאי כי מתניתין: היו מעלין מתרומה ליוחסין. לאו מאכילתה אלא מחלוקה הלכך אין חולקין לו דלא ליתי לאסוקי ליוחסין: בהמתן של צדיקים. חמורו של רבי פנחס בן יאיר: עשרה אין חולקין. כולהו מפרש טעמא: והאשה. אשת כהן: והערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה: שאינה הוגנת. פסולה לכהונה: משגרין להן לבתיהן. ואוכלין וערל שאסור לאכול מאכיל לנשיו ועבדיו: חוץ מטמא כו'. לקמיה מפרש: דלאו בני דיעה נינהו. וזילותא דתרומה לחלק להן בגורן לעין כל: תוספותואינן מטמאין למתים. תימה לר''י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כדקתני בסיפא ואי משום דתנן בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מטמאין למתים ואע''ג דתנא בסיפא: ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש. נהי דאין משלמין מ''מ צריכין להפריש משום כפרה: ואינן חולקין על הגורן. ואפי' יבאו שניהם על הגורן ויתנו אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חברי כהן תנו לי בשבילו אפ''ה אין חולקין כיון דאין אוכלין דלמא אתי לידי תקלה: ואין מוציאין. פירש בקונטרס בל''א אם היו חייבין עולה או חטאת ואשם אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר להיות עבודתם ועורם שלהם דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן יקריב בכל שעה שירצה ואפי' במשמר שאין שלו אלא או יקריבו להם קרבנות ויחזרו להם הבשר ויתנו לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב בקרבן והקשה על זה בקונט' דהא אמרינן בהגוזל קמא (ב''ק דף קי. ושם) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי ואר''י דאין זה קושיא דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע''י הדחק ראוי לעבודה כדמפרש בהגוזל (שם) וכן מצא ה''ר אלחנן בהדיא בירושלמי דקאמר היה זקן או חולה נותנה לכל משמר שירצה היה טמא ובעל מום נותנה לאותו משמר ומסיק דהתערובו' עבדינן להו כחולה וזקן דתנינן אין מוציאין שלהן מידיהם ועל לשון שני שפי' ואין נותנין להם קדשים בבכור וחרמים קאמר קשה לר''י מדתני בערכין (דף כט.) חרמי כהנים עד שלא באו ליד כהן הרי הם כהקדש משבאו ליד כהן הרי הן חולין לכל דבריהם א''כ איך מניחין אותם בידם ואמר ר''י שיתנו זה לזה ויתנו ביניהם: חלק אחד פשיטא. פי' פשיטא שאין להם אלא חלק אחד: ואם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי. הק' ה''ר אלחנן למ''ד לקמן אין חולקין תרומה לאשה משום גרושה ה''נ גבי עבד ניחוש שמא ישאל לאחר שנשתחרר העבד ואמר ר''י דאין לחוש לכך שלא יחזיק עצמו בעבד והא נמי לא חיישינן שמא ימכרנו רבו לישראל וישאל דכיון דמזונותיו על רבו לא יהא חוטא ולא לו אך קשה דמסקינן בפ''ק דגיטין (דף יב. ושם) שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ואמאי לא חיישינן שמא ישאל אז כיון שאין רבו מפרנסו ושמא הא לא שכיח: ס''ד השתא בהמתן של צדיקים. נראה דל''ג ליה דלא שייך הך פירכא אלא במקום שהחכם עצמו נכשל באכילת איסור ואין להאריך כאן: ואלו הן חש''ו. היינו דוקא בקטן שאינו יודע לישא כפיו דבסוף לולב הגזול (סוכה מב. ושם) תניא יודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה ואקטן קאי התם קטן היודע לישא את כפיו עולה עם הגדולים אבל בפני עצמו עד שיביא ב' שערות כדאמר בפ''ג דמגילה (דף כד. ושם) לישא בקביעות עד שיתמלא זקנו: וכולן משגרין לבתיהן. וא''ת ולמה משגרין לחרש ושוטה והלא לא ישמרוה בטהרה וי''ל שיש להן אפוטרופוס בבתיהן ומ''מ אין חולקין להם פן יבאו לחלק אפילו אין להם אפוטרופוס: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|