|
טקסט הדף מנוקד
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּתַנְיָא כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כׇּל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוּכְשַׁר לָזֶה וְהִצְנִיעוֹ וּבָא אַחֵר וְהוֹצִיאוֹ נִתְחַיֵּיב זֶה בְּמַחְשָׁבָה שֶׁל זֶה
מַתְנִי' הַמּוֹצִיא תֶּבֶן כִּמְלֹא פִי פָרָה עָצָה כִּמְלֹא פִי גָמָל עָמִיר כִּמְלֹא פִי טָלֶה עֲשָׂבִים כִּמְלֹא פִי גְדִי עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים לַחִים כִּגְרוֹגֶרֶת יְבֵשִׁים כִּמְלֹא פִי גְדִי וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְּשִׁיעוּרֵיהֶן גְּמָ' מַאי עָצָה אָמַר רַב יְהוּדָה תֶּבֶן שֶׁל מִינֵי קִטְנִית כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר הַמּוֹצִיא תֶּבֶן כִּמְלֹא פִי פָרָה לְגָמָל רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר בְּאוּרְתָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי לְצַפְרָא הֲדַר בֵּיהּ אֲמַר רַב יוֹסֵף שַׁפִּיר עֲבַד דַּהֲדַר דְּהָא לָא חֲזֵי לְגָמָל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אַדְּרַבָּה כִּדְמֵעִיקָּרָא מִסְתַּבְּרָא דְּהָא חֲזֵי לְפָרָה אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר הַמּוֹצִיא תֶּבֶן כִּמְלֹא פִי פָרָה לְגָמָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב כִּי פְּלִיגִי בְּמוֹצִיא עָצָה כִּמְלֹא פִי פָרָה לְפָרָה וְאִיפְּכָא אִיתְּמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פָּטוּר רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר חַיָּיב רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פָּטוּר אֲכִילָה עַל יְדֵי הַדְּחָק לֹא שְׁמָהּ אֲכִילָה רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר חַיָּיב אֲכִילָה עַל יְדֵי הַדְּחָק שְׁמָהּ אֲכִילָה עָמִיר כִּמְלֹא פִי טָלֶה וְהָתַנְיָא כִּגְרוֹגֶרֶת אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים לַחִים כִּגְרוֹגֶרֶת וִיבֵשִׁים כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְּשִׁיעוּרֵיהֶן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אֵין מִצְטָרְפִין לֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן אֲבָל מִצְטָרְפִין לַקַּל שֶׁבָּהֶן וְכֹל דְּלָא שָׁווּ בְּשִׁיעוּרַיְיהוּ מִי מִצְטָרְפִין וְהָתְנַן הַבֶּגֶד שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה וְהַשַּׂק אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְהָעוֹר חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה מַפָּץ שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה וְתָנֵי עֲלַהּ הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק הַשַּׂק וְהָעוֹר הָעוֹר וְהַמַּפָּץ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מָה טַעַם מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לִיטַמֵּא מוֹשָׁב טַעְמָא דִּרְאוּיִין לִיטַמֵּא מוֹשָׁב אֲבָל אֵין רָאוּי לִיטַמֵּא מוֹשָׁב לָא אָמַר רָבָא רש"יא''ר אלעזר הא. דקתני מתניתין דאינו כשר להצניע והצניעו אחר . הוא מתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין. דלא כר' שמעון בן אלעזר: מתני' עצה. מפרש בגמרא: כמלא פי גמל. נפיש שיעורא מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב דהא לא חזו לפרה: עמיר. קשין של שבלין: פי טלה. נפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב אפי' כמלא פי גדי: לחין. הראויין לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזו לגדי: גמ' המוציא תבן כמלא פי פרה. והוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול מפי פרה: דהא חזי לפי פרה. הלכך שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא פקע שיעוריה בהכי: דחייב. דהאיכא שיעורא דחזי לפרה הלכך כשר להצניע הוא ומצניעין כמוהו: עצה. לא חזיא לפרה אלא ע''י הדחק אלא לגמל הוא דחזי וזה הוציאו לפרה: רבי יוחנן אמר פטור. דהא לגמל דחזי ליה ליכא שיעורא ואי משום דלצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור אכילה ע''י הדחק לאו אכילה היא הלכך לא משערי' ליה בפרה: אין מצטרפין לחמור שבהם. מי ששיעורו גדול הוי קל ואינו מצטרף להשלים שיעורו של חמור דהא לא חשיב כי ההוא אבל החשוב משלים את הקל לכשיעור תבן מצטרף עם עצה להשלי' פי גמל ועצה אין מצטרף עם התבן להשלים מלא פי פרה: מי מצטרפין. אפילו להשלים חמור את הקל: ג' על ג'. לטומאת מדרס הזב ליעשות אב הטומאה: הבגד והשק מצטרפין. שהבגד משלים שיעור השק שק עשוי מנוצה של עזים: ואמר ר' שמעון מה טעם. מצטרפין: הואיל וראויין ליטמא מושב. אם צירף משנים יחד לטלאי מרדעת של חמור כשיעורו לענין מושב הזב אם קצע משנים מהן ותקן טפח על טפח לישב עליו מיטמא ליה אב הטומאה במושב הזב דתניא המקצע מכולן טפח על טפח טמא מושב ואמרינן טעמא בפ''ק דסוכה הואיל וראוי לטלות על גבי חמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינין: תוספותשמצריך לקמן הצנעה היינו לאדם עשיר שאין דרכו להצניע ומכל מקום פירוש מילתיה דר''ש צריך לפרש כמו שפירש כאן דאי מיירי במצניעין לאותו דבר עצמו שמפורש במשנה כמו שפירש התם אם כן כולהו הוה מצי למימר בכל שהוא בכדי שיפת קילור כדתנן בפ' המצניע (לקמן צ:) דלרפואה בכל שהוא ואתיא כר''ש מדלא קאמר התם בגמ' הא דלא כר''ש כי היכי דקאמר (דף צא.) הא דלא כר''ש בן אלעזר ומהתם נמי יש לדקדק דלר' שמעון סתם בני אדם שרגילין להצניעו מיחייבי אפי' לא הצניעו מדקתני המצניע לזרע כו' וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו משמע בלא הצנעה וכר''ש נמי אתיא כדפי' ואין לפרש דבעשיר שאין דרכו להצניע לא מיחייב לר''ש אפי' בהצניעו דהא אמר בהמוציא יין בד''א במוציא אבל במצניע כל שהוא ר''ש אומר בד''א במצניע כו' ומפרש מצניע דרבנן בתלמיד שאמר לו כו' דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעיה רביה אין אי לא לא ודומיא דהכי נראה דהוי מצניע דר''ש דתליא מילתא באותו שהצניעו היינו בעשיר קשה לרשב''א דמהאי טעמא דקאמר הכא מתני' דלא כר''ש משום דמתני' סתמא קתני דחייב משמע שכל בני אדם חייבין עליו אפי' אותן שאין חשוב להן שיעור זה מהאי טעמא נמי הוה ליה למימר בההיא דפרק המצניע דהויא דלא כר''ש ושמא י''ל דהכא דנקט לפרושי הוה ליה לפרושי טפי: אכילה ע''י הדחק לא שמה אכילה. והא דאמר בפ' כיצד הרגל (ב''ק דף יט.) אכילה ע''י הדחק שמה אכילה ה''מ לענין ניזקין דלא חשבינן ליה משונה אבל לאחשובה לענין שבת לא חשיבא אכילה: אידי ואידי חד שיעורא הוא. והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמעי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאי נקט כגרוגרת לא הוה ידעינן למה נתנו בו חכמים שיעור זה: מפני שלא שוו בשיעוריהם. אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפין וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה הוא ראוי הבגד והשק השק והעור כו'. דוקא בכה''ג הבגד והשק השק והעור אבל הבגד והעור והשק והמפץ אין מצטרפין שאין ראויין להתחבר יחד והמחברן בטלה דעתו ואין טמאים מדרס. ר''י: ואמר ר''ש מה טעם כו'. תימה לר''י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א''כ ראוי לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין לטומאת מדרס דהא אפ' כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט.) והכא בטומאת מדרס איירי מדקאמר הבגד שלשה על שלשה דלענין טומאת מת אפ' ג' על ג' כדפרישית לעיל ואור''י דודאי הא דקתני הבגד שלשה על שלשה לא מיירי אלא למדרס אבל סיפא דשק ואור ומפץ מיירי נמי בטומאת מת והכי איתא במס' כלים בפכ''ז הבגד שלשה על שלשה [למדרס ומשום ג' על ג'] לטומאת מת השק ד' על ד' העור ה' על ה' המפץ ו' על ו' שוו בין למדרס בין לטמא מת אלא שהש''ס מביאה בקוצר כמו שרגיל בכמה מקומות ועל טומאת מת קאמר מה טעם מצטרפין בשלא יחדו למדרס ולא צריך האי טעמא אצירוף דעור ומפץ דמפץ לא מטמא במת אלא כשטמא בזב דהיינו כשיחדו למדרס ומק''ו דפכין קטנים כדאמרינן בפ' ר' עקיבא (לקמן פד:): הואיל וראויין ליטמא מושב. פי' בקונטרס אם קיצע משנים וצירף יחד לטלאי מרדעת החמור וההיא דהמקצע מכולם טפח על טפח דמעילה היינו שבין כולם יש טפח ואין נראה לר''י דמה צריך להביא ראיה שראויין להצטרף בלאו טעמא דמושב נמי שמעינן ממתני' דהכא שראויין להצטרף יחד באותו סדר כמו ששנויים בגד לשק ושק לעור ועור למפץ דדוקא נקט לפי שאלו ראויין להצטרף יחד ונראה לר''י כמו שפי' ריב''א דהואיל וראויין ליטמא מושב היינו הואיל ושוו שיעוריהן לענין מושב וכמו שפירש בקונטרס בפ''ק דסוכה (דף יז:) דהמקצע מכולן היינו מאיזה מהן שיקצע יהא טמא ואע''ג שכאן אין שיעורן שוה מצטרפין הואיל ולענין מושב שיעורן שוה והא דקאמר ה''נ חזו לדוגמא היינו נמי דשיעורן שוה לדוגמא כדתנן בפרק המצניע דלדוגמא כל שהוא הלכך מצטרפין אפי' לענין דבר דלא שוו שיעורייהו וה''ה דהוי מצי למינקט הכא ולזרע ולרפואה דהוו נמי בכל שהוא אלא דלא כל דברים שייך בהו זרע ורפואה אבל דוגמא שייכא בכל דבר והא דקאמר בסוכה המקצע מכולן כו' הואיל וראוי לטלות על גבי חמורו לשון הואיל וראוי לאו דווקא דדווקא אם עשה מהן טלאי ויחדן לכך טמא בטפח על טפח וכן מצינו לקמן בפ' א''ר עקיבא (דף צ.) הואיל וראויין למתק הקדרה דהוה ליה למימר הואיל וממתקין דהא מיירי שנפלו לתוך הקדרה. ר''י: תוספתא המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה למושב טפח ולמעמד כל שהוא: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|