רב פפא: מדיני הקמיצה הוא, שלאחר שקומצים את הקומץ בכלי אחד קיימת חובה להניחו בכלי שרת אחר כדי להקטירו אחר כך ובכך הוא מקדישו, ואם במקום להניחו בתחתית הכלי כראוי דבקיה לקומץ בדופניה דמנא מאי [הדביק את הקומץ בדופן הכלי מהו דינו]? וצדדי השאלה: האם רק שהקומץ יהיה בתוך כלי בעינן [צריכים אנו], והא איכא [והרי יש], או דילמא [שמא] הנחה בתוכו כתקנו בעינן [צריכים אנו] והא ליכא [והרי דבר זה אינו]. לשאלה זו לא נמצאה תשובה והושארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

כעין זה בעי [שאל] מר בר רב אשי: אפכיה למנא ודבקיה [הפך את הכלי, והדביק] את הקומץ בארעיתיה דמנא [בקרקעית, תחתית הכלי] מהו דינו? האם הנחה בתוכו בעינן [צריכים אנו] והא איכא [והרי יש] שהרי הקומץ בין דופני הכלי, או דילמא [שמא] הנחה כתקנו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]? אף שאלה זו נשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

בעי [שאל] רב פפא: מלא חפניו שאמרו האם צריכים להיות מחוקות כלומר במידה מצומצמת ומחוקה, או גדושות במקצת? אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: תא שמע [בוא ולמד] ממה ששנינו מפורש בברייתא: מלא חפניו שאמרו — לא מחוקות, ולא גדושות, אלא טפופות כלומר, מליאות למדי אבל לא בגדישה.

א תנן התם [שנינו שם] במשנה בזבחים (לב,א): נשפך הדם של בהמת הקרבן על הרצפה במקום לקבלו ישירות לכלי ואספו משם לכלי פסול, משום שלא נתקבל הדם כתיקונו. ואם כבר קיבל את הדם בכלי ולאחר מכן נשפך הדם מן הכלי שקיבלו אותו בו על הרצפה ואספו והחזירו לכלי — כשר.

ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] במדרש הלכה: נאמר: "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" (ויקרא ד, ה) ומשמעו: מדם הפר שהוא דם הנפש עצמו, שהוא הדם המקלח מבית שחיטתו ובו הנפש יוצאת ולא מדם העור שיצא אגב חיתוך העור שלפני השחיטה, וכן לא מדם התמצית היוצא לאחר שהפסיק הדם לקלח אחר השחיטה.

"מדם הפר", דורשים כאילו היה כתוב בשינוי סדר האותיות — "דם מהפר" יקבלנו — במישרין, דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר ולדרוש כרגיל כי תוספת האות "מ" במילים "מדם הפר" באה לצמצם את הדברים ולומר כי הכוונה היא — מדם ואפילו מקצת דם, והאמר [והרי אמר] רב יהודה: המקבל, צריך שיקבל את כל דמו של הפר, שנאמר: "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז) — הדגיש הכתוב לומר כי יש לשפוך את כל דמו של הפר, ודבר זה לא שייך אלא רק אם נאמר שחובה עליו לקבל את כל דמו.

אלא שמע מינה [למד מכאן] מאי [מה] יש לדרוש "מדם הפר" — דם מהפר יקבלנו. וקסבר [וסבר] חכם זה: כי גורעין אות ממילה אחת ומוסיפין למילה שניה ודורשין כאילו היו הדברים יחד.

על סמך הלכה זו בעי [שאל] רב פפא שאלה זו: אם נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו? האם ידו כצואר בהמה דמי [נחשב] ולכן הקטורת פסולה, או דילמא [שמא] ידו ככלי שרת דמי [נחשבת] ואם נפלה מן היד לא פסולה? שאלה זו לא נמצאה לה תשובה והושארה אף היא בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

ב ועוד בעי [שאל] רב פפא: חישב מחשבה של פסול בשעת חפינת קטורת כגון שחשב להקטירה לאחר הזמן הראוי לה מהו? האם פוסלת מחשבה זו או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי יליף [לומדים אנו] בגזירה שוה "מלא" "מלא" ממנחה, מה התם [מה שם] במנחה מהניא [מועילה] בה מחשבה לפוסלה, אף הכא נמי מהניא [כאן גם כן מועילה] בה מחשבה בחפינה לפסול, או לא, שמא אין להשוותן בכך?

אמר ליה [לו] רב שימי בר אשי לרב פפא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתך, ממה ששנינו: הוסיף ר' עקיבא הקומץ של סולת המנחה, וכן הקטורת, או הלבונה, או הגחלים הצבורים בכלי אחד, שגזרו חכמים שאם נגע טבול יום במקצתן — פסל את כולן, שמפני חיבת הקודש דנים אנו אותם כאילו היו חטיבה אחת, אף שבאמת אינם מחוברים זה לזה, אלא הם יחידות קטנות בפני עצמן, ומעיקר הדין היה צריך טבול יום לפסול רק את אותו חלק שנגע בו ולא יותר.

ומעתה נדון: קא סלקא דעתך [עלה על דעתך], כלומר: הנחה ראשונה היתה: מדפסל [כיון שדברים אלה נפסלים] במגע טבול יום — כך פסלה בהם נמי [גם כן] לינה לאחר זמנם. ומכיון שלינה פסלה — כך פסלה נמי [גם כן] מחשבה. ועל כן, כיון שהקטורת נחשבת כמו הסולת לגבי טומאה — אף לגבי מחשבה נפסלת היא כמותה.

עוד בעי [שאל] רב פפא שאלה זו: