א משנה במשנה זו מרוכזים כל הדברים אשר אחר כך יפורטו בפרק זה. ויש בה קובץ של ברכות והלכות שאין להן מסגרת זמן קבועה והן נאמרות בהזדמנויות שונות. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: "ברוך... שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: "ברוך... שעקר עבודה זרה מארצנו".

על מאורעות הטבע הבולטים כמו על הזיקין ועל הזועות (אשר ידונו בטיבם בגמרא), ועל הרעמים, ועל הרוחות (רוחות הסערה), ועל הברקים שיש בהם התגלות של כוח הבורא אומר הרואה אותם: "ברוך... שכחו וגבורתו מלא עולם". ואילו על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות היוצאים מגדר הרגיל (רמב"ם) אומר: "ברוך... עושה בראשית". ר' יהודה לשיטתו, שלדעתו יש לקבוע לכל מין פרטי ברכה לעצמו, ולכן הוא אומר: הרואה את הים הגדול מברך ברכה מיוחדת, וכך הוא אומר: "ברוך שעשה את הים הגדול". וברכה זו, כשאר ברכות הראיה מאותו סוג מברך רק בזמן שרואהו לפרקים, ולא בקביעות.

על הגשמים וכן על שאר בשורות טובות אומר ברכה מיוחדת: "ברוך הטוב והמטיב" אף על בשורות רעות אומר ברכה מיוחדת: "ברוך דיין האמת". כמו כן כאשר בנה אדם בית חדש, וכן זה שקנה כלים חדשים, הריהו אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כלל אמרו: מברך אדם על הרעה מעין הברכה שמברך על הטובה. כלומר, על רעה שיש בה לעתיד צד של טוב מברך כפי המצב הקיים. וכן על הטובה מעין על הרעה.

ועוד אמרו שהצועק לשעבר, כלומר, המתפלל על דבר שהיה בעבר ומנסה לתקן אותו בתפילתו — הרי זו תפלת שוא. וכגון מי שהיתה אשתו מעוברת, ואומר "יהי רצון שתלד אשתי בן זכר" — הרי זו תפלת שוא. או אם היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואומר "יהי רצון שלא תהא צוחה זו בתוך ביתי" — הרי זו תפלת שוא, שהרי כבר אירע המאורע.

ב עוד אמרו חכמים: הנכנס לכרך (וכאשר יבואר בגמרא מדובר במקום שיש סכנה בכניסה לכרך) מתפלל שתים, שתי תפילות, אחת בכניסתו, שיכנס בשלום, ואחת ביציאתו, שיצא בשלום. בן עזאי אומר: מתפלל ארבע תפילות, שתים בכניסתו, ושתים ביציאתו. שיכנס בשלום ויצא בשלום, וכן נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד.

ג ומכאן להכללה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), וכך פירשוהו: "בכל לבבך" — בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע, שצריך לשעבד את שניהם לאהבת ה'. "ובכל נפשך" — אפילו הוא, הקדוש ברוך הוא, נוטל את נפשך. "ובכל מאדך" — בכל ממונך, שכן הכסף נקרא "מאד" במקרא. דבר אחר ניתן לפרש כי משמעות "בכל מאדך" היא — בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין שהיא מידה טובה ובין שהיא מידת פורענות, הוי מודה לו.

ד ומכאן להלכות הקשורות בבית המקדש, לא יקל אדם את ראשו בכל נוהג של זלזול כנגד שער המזרח של הר הבית שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. ומשום כבוד המקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו (חגורה חלולה ששמים בה את הכסף), ואפילו באבק שעל רגליו. ולא יעשנו קפנדריא שלא יעבור דרכו כדי לקצר את הדרך. ורקיקה (יריקה) — מקל וחומר שאסורה בהר הבית.

ומסופר: כל חותמי ברכות שבמקדש במקום לענות "אמן" היו אומרים "ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (האל הקדוש", ...חונן הדעת", וכן הלאה). ואולם משקלקלו הצדוקים ואמרו שאין עולם אלא אחד, ואין עולם הבא, התקינו שיהו אומרים בסיום כל ברכה "מן העולם ועד העולם".

ה ועוד תקנה התקינו חכמים: שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שמזכיר בברכה את שם ה' כדרך שנאמר: "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'" (רות ב, ד). ועוד אומר הכתוב: "וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו, יב), ואומר הכתוב: "ו אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג, כב), הרי שאין לזלזל במנהגים עתיקים. ואם תאמר כי הזכרת שם ה' סתם אסורה — הרי על זה אומר הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), שלפעמים כדי לקיים רצון ה' יש אף לבטל דברי תורה, ולשאול בשלום חבירו זהו מרצון ה'. ר' נתן אומר שיש להבין את הפסוק באופן אחר: "הפרו תורתך" משום "עת לעשות לה'", שבזמנים מסויימים יש לבטל דברי התורה כדי לעשות על ידי כך לחיזוקה.

ו גמרא בענין חובת הברכה על הנס שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] נלמדים? אמר ר' יוחנן, שאמר קרא [הכתוב]: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים" (שמות יח, י), הרי שמברכים על הנס.

ושואלים: אניסא [על נס] של רבים מברכינן [מברכים אנו] ואילו אניסא [על נס] של יחיד לא מברכינן [מברכים אנו]?! והא ההוא גברא דהוה קא אזיל [והרי אותו אדם שהיה הולך] בעבר ימינא [בצד ימין] של נהר פרת, נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא, ואיתצל מיניה [והתנפל עליו אריה, נעשה לו נס וניצל ממנו]. אתא לקמיה [בא לפני] רבא. אמר ליה [לו] רבא: כל אימת [זמן] דמטית להתם — בריך [שתבוא לשם, לאותו מקום שאירע בו הנס, ברך] "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

וכן, מר בריה [בנו] של רבינא הוה קאזיל בפקתא [היה מהלך בבקעה] של ערבות וצחא למיא [והיה צמא למים]. אתעביד ליה ניסא, איברי ליה עינא דמיא, ואישתי [נעשה לו נס, ונברא לו מעין מים, ושתה].

ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא [ועוד, פעם אחת היה מהלך בשוק] של מחוזא ונפל עליה גמלא פריצא [והתנפל עליו גמל משוגע]. איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה [נבקע לו הכותל, ונכנס לתוכו, וניצל]. ומאז, כי מטא [כאשר היה מגיע] לערבות, בריך [היה מברך] "ברוך... שעשה לי נס בערבות ובגמל". וכן כי מטא לרסתקא [כאשר היה מגיע לשוק] של מחוזא בריך [היה מברך] "ברוך... שעשה לי נס בגמל ובערבות", הרי שאף על נס של יחיד יש לברך! אמרי [אומרים] כהסבר לדבר: אניסא [על נס] של רבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי [הכל חייבים לברך], ואולם אניסא [על נס] של יחיד — איהו חייב לברוכי [הוא מחוייב לברך].

ז תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא רשימה של מקומות שיש לברך על נסים שנעשו בהם: הרואה מעברות הים, המקום בו עברו ישראל את ים סוף, או מעברות הירדן, המקום בו עברו את הירדן, או מעברות נחלי ארנון, וכן אבני האלגביש במורד בית חורון, וכן את האבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, וכן את האבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, וכן את אשתו של לוט, ואת חומת יריחו שנבלעה במקומה — על כולן, כל אותם ניסים, צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.

ומבררים את הדברים: בשלמא [נניח] לענין מעברות הים שהנס שבהם מפורש בתורה, דכתיב [שכן נאמר]: "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב), וכן בנס מעברות הירדן, דכתיב [שכן נאמר]: "ויעמדו הכהנים נשאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן הכן וכל ישראל עברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן" (יהושע ג, יז).

אלא הנס שאירע במעברות נחלי ארנון מנלן [מנין לנו]? — דכתיב [שכן נאמר] "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען בגבול מואב" (במדבר כא, יד–טו). תנא [שנינו] בענין הכתוב "את והב בסופה": שני מצורעים היו, שאחד מהם נקרא "את" והשני נקרא "הב", דהוו [שהיו] מהלכין בסוף מחנה ישראל. כי הוו קא חלפי [כאשר היו עוברים] ישראל אתו אמוראי [באו האמוריים]